תוספות יום טוב על כלים ג
<< · תוספות יום טוב · על כלים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שיעורו בזיתים. סתמא כר"מ דלקמן הר"ש. ועי' שם בפירוש הר"ב. ומ"ש שם:
העשוי לכך לכך. פי' הר"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם:
חבית שיעורה בגרוגרות דברי ר' שמעון רבי יהודה אומר באגוזים ר"מ אומר בזיתים. מצינו שהגרוגרת יתירה מכזית בפ"י דשבת דף צא דאמרינן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית ומצינו גם כן שהאגוז יתירה מזית. בפ"ח דשבת דף פא. דאמרינן כזית כאגוז. כביצה. *)ורש"י פירש שם בהדיא דמוסיף והולך. ואף לשאר הפוסקים דלא פירשו כן. מ"מ מסתבר ששיעורן בדרך הוספה דהא שיעור ביצה ודאי גדול מכזית כדמוכח מפלוגתייהו דר"מ ור"י בעד כמה מזמנין במשנה ב' פ"ז דברכות וא"כ מסתמא אגוז זוטר מביצה ונפיש מזית. והשתא הני תנאי כל אחד מיקל על דברי הקודם וכך עולה סידורן יפה ולפיכך במשנה ה פ"ד דבבא מציעא דנשנו בסידורן בהפך רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון דהתם נמי כל אחד מיקל על הראשון לומר שאין כאן אונאה עד כדי כו' ומכל מקום צריך עיון בטעמן של מחלוקתן:
רבי מאיר אומר בזיתים. לשון הר"ב כסתם מתני' דלעיל והוי סתם ואח"כ מחלוקת כו' והלכה כר"י. ויש לתמוה. דהא מיד תנן סתמא כר"מ אחר המחלוקת הלפס והקדירה שיעורן בזיתים. וכן עוד במשנה ג פרק [דלקמן ובמשנה] ב פ"ח וספ"ט. איברא דהר"ש נמי פירש בדר"מ דכסתם דלעיל. א"נ דלקמן. אבל לא כתב כלום בפסק ההלכה. ועמ"ש במשנה דלקמן בס"ד. והרמב"ם בחבורו פי"ט מה' כלים לא פסק כרבי יהודה אלא בחבית בלבד וטעמו ודאי משום דקי"ל דהלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש ואפשר נמי דהוא שיעור הבינוני כמו שכתבתי לפי שראיתי למהרי"ק בתשובה שרש קפ"ה שכתב דהנהו כללות דהלכה כמר לגבי מר. לא אמרו על הדינים הבלתי נהוגים בדורינו:
הלפס והקדרה כו' שיעורן בזיתים. מדרבנן. כמ"ש בשם התוס' במשנה ה פי"א דזבחים:
הפך וכו' בשמן. פי' הר"ב דשל שמן דק שהרי כלי כו'. צ"ע בפירוש משנה ב פ"ג דמכשירין ועוד לפי מ"ש במשנה ד פ"ח דשבת ועיין לקמן ספ"ט. ובלשון התוס' שהעתקתי בספ"ט דזבחים:
בזרעונים. פירש הר"ב כגון האפונים לשון הרמב"ם הזרע הממוצע בשיעור. כמו הזרעונים והאפונים ודומיהן:
רבי אליעזר אומר. והר"ב העתיק ר"ש. ולא מצאתי כך בשום נוסח אך בנא"י כתוב בגליון יש גורסין ר"ש. ואפשר שעל הר"ב כתב כן:
ושל אדמה. לשון הר"ב כל זמן שלא נצרף דזוהי גמר מלאכתו לקבל טומאה. כדתנן בס"פ דלקמן:
שהוסק פיו. הוא התוספת היוצא מן הנר. אשר יחזיק הפתילה. הרמב"ם:
חבית שניקבה. פי' הר"ב במוציא זית. וכן לשון הר"ש. ומיהו לדידיה אפשר לומר דפסק בכל כלי חרס כר"מ. אף בחבית. לפי שסובר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ועל הדרך שכתבתי לעיל. אבל הר"ב שפסק לעיל דלא כרבי מאיר. לא ה"ל לפרש כאן בחבית שנקבה אלא כר"י דבמוציא אגוז. וכן מה שפירש עוד דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה. נמשך ג"כ בזה אחר ל' הר"ש. ולדידיה שפסק בפרק דלעיל משנה ב כר"ע. ה"ל למימר מהדקות עד לודיות:
טמאה. בדין דהוי ליה למיתני טמא. לשון זכר. דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. הר"ש:
וטפלה. לשון הר"ב שטח פניה כו'. והיא מלה עברית. ותטפול על עוני [איוב יד יז] ר"ל החזקת בו והחלקת עליו כדי שיתקיים וישאר על צד הדמיון. וזה על דרך משל. הרמב"ם:
בגללים. בגללי הבקר. הרמב"ם:
וטפלן בגללים. לשון הר"ב וה"ה טפלן בטיט. כל זמן שלא חזר וצרפה בכבשן. דחבית גמר מלארתו בצרוף כבשן וכשנתרועעה וטפלה. אין מחזירין אותה לכבשן הר"ש:
היה בה חרס מחזיק רביעית. פי' הר"ב וכגון שהחרס בא מחבית המחזקת מלוג ועד סאה. כדפרישנא לעיל. הר"ש. וכבר כתבתי בזה לעיל ע"ש:
כולה מטמא במגע. פי' [הר"ב] דכולן נעשו יד. ומרבינן יד מטמאים יהיו לכם. לכל שבצרכיכם. כדפי' הר"ב במ"ב פ"ה:
וכן בחידוק הקרויה. וכן העתיק הר"ב. ולשון הרמב"ם והר"ש חידוק. כמו הידוק. ע"כ. ובס"א גרסי' הידוק:
מגופת חבית. מגופה כסוי פי החבית. ואע"פ שמדבקין אותה בטיט. לא חשיב ככלי אחד. הר"ש:
הגוגע בטפילה של תנור טמא. כלי חרס אין מקבלין טומאה מגבן. והכא בתנור טמא שנגעו אוכלים ומשקים בטפילה. הר"ש:
ובחרסית. לשון הר"ב דק כחרס. ר"ל טיט דק כחרס. ובמקומות אחרים מפורשים בענין אחר. והראיתים במ"ז פ"ו דחולין:
קומקום. פי' הר"ב יותר גדול ממיחם. ולא כן בשל מתכות כמו שאפרש לקמן ריש פי"ד:
כלי נחושת שזפתן טהורים. פירש הר"ב אם היו הכלים טמאים ונגע אדם כו' לפי שכבר יהיה כלי הנחושת אב הטומאה (כדאיתא בפ"ק דאהלות) ויהיה הנוגע בזפת טמא. ואע"פ שהוא אדם הרמב"ם [*וא"כ ה"ה כלים כדתנן התם באהלות]:
ואם ליין. פי' הר"ב ואין דעתו להשתמש בהן בחמין כלל. ויין דנקט. כלומ' שכשזפתן ליין אינו נותנו לתוכו אלא בצונן. דסתם יין צונן הוא. ול' הר"ש. ואם עשויין ליין צונן:
הנוגע. ירצה אוכלים ומשקין. הרמב"ם:
זפת שנטפה כו'. זו ואין צריך לומר זו קתני:
רבי אליעזר מטמא. פי' הר"ב דחשיב ליה סתימה. בין בשל עץ בין בשל חרס. ומסיים הר"ש. א"נ גזר בשל חרס אטו של עץ:
משנה כלים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב