משנה כלים ג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ג · משנה א | >>
שיעור כלי חרס ליטהר, העשוי לאוכלין, שיעורו בזיתים.
העשוי למשקין, שיעורו במשקין.
העשוי לכך ולכך, מטילין אותו לחומרו בזיתים.
שִׁעוּר כְּלִי חֶרֶס לִטָּהֵר,
- הֶעָשׂוּי לָאֳכָלִין,
- שִׁעוּרוֹ בַּזֵּיתִים;
- הֶעָשׂוּי לַמַּשְׁקִין,
- שִׁעוּרוֹ בְּמַשְׁקִין.
- הֶעָשׂוּי לְכָךְ וּלְכָךְ,
- מַטִּילִין אוֹתוֹ לְחֻמְרוֹ בַּזֵּיתִים:
שעור כלי חרס ליטהר -
- העשוי לאוכלין - שעורו בזיתים.
- העשוי למשקין - שעורו במשקין.
- העשוי לכך ולכך - מטילין אותו לחומרו בזיתים.
שיעור מה שיהיה הנקב אשר יתנקב כלי חרס ולא יטמא כאשר לא ישאר לו תוך, הנה הוא יבאר השיעור אשר יהיה נקב כל כלי.
ועניין מטילין אותו לחומרו - שנדין עליו בחמור, ולא יסור מלקבל טומאה ואף על פי שהוא נקוב בכונס משקה, עד שיתנקב נקב יצא ממנו הזית ואז לא יקבל טומאה:
ליטהר. דתו לא מקבל טומאה ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו דתו לא חזי למילתיה ולא חשיב תוך דידיה אפילו היתה החבית מיוחד לאגוזים ולגרוגרות אם נקבה במוציא זית טהורה סתמא כרבי מאיר דלקמיה דאין מקיימין אותה לאוכלין אם לא חזר ויחדה כדאמרינן בפ' המצניע (דף צה:) ועדיין כלי הוא לקבל רמונים:
שיעורו במשקין. בכונס משקה כדאיתא בסוף פרק המצניע (שם) ונקב של [כונס] משקה גדול משל מוציא משקה. ובריש בא סימן (דף מט.) תניא כיצד בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו. ומתניא בתוספתא בפ' מחט וטבעת:
לכך ולכך. כגון קדירה שמבשלין בה בשר אע"פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה ולמשקה לא חזיא דהא ניקב בכונס משקה אפילו הכי אזלינן לחומרא ומשערינן בזיתים ליטהר: תניא בתוספתא (פ"ב) העשוי לכך ולכך כגון הכבכב והאילפס והקדירה מטילין אותו לחומרו להכניס ולהוציא טומאה לאחרים בכונס משקה אבל הוא עצמו אינו טהור אלא במוציא והשתא חומרא דמוציא זית כי מתניתין דהכא ליטהר. וחומרא דלהכניס ולהוציא טומאה לאחרים בכונס משקה היינו כדתנן לקמן פ' שמיני (מ"א) גבי כוורת פחותה ופקוקה בקש ומשולשלת לאויר התנור דקתני סיפא היתה שלימה וכן הקופה וכן החמת השרץ בתוכה טהור התנור השרץ בתנור אוכלים שבתוכה טהורין ניקבו העשוי לאוכלין שיעורן בזיתים העשוי למשקים שיעורן במשקים העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בכונס משקה פי' כלי מציל משום דכתיב תוכו ולא תוך תוכו (נדה דף מג.) וכשביטל ממנו תורת כלי הוה ליה כאוכלים שגיבלן בטיט ואינו מציל כדאיתא בריש זבחים (דף ג.) ומשערינן בכונס משקה לחומרא ואינו מציל והיינו להכניס ולהוציא דקתני בתוספתא (שם) להכניס היינו דאם שרץ בתנור אוכלין שבתוכה טמאין ולהוציא היינו דאם שרץ בתוכה התנור טמא וכן לכי הא דתנן לקמן פ' ט' (מ"ב) גבי צמיד פתיל העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה. ובסוף פרק המצניע (דף צה:) דקדקנו אותה משנה דלא תיקשי הא דאמרינן התם ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו:
שיעור כלי חרס ליטהר - דתו לא מקבל טומאה, ואם היה טמא טהור כאילו נשבר כולו, דתו לא חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה. אפילו היתה חבית זו מיוחדת לגרוגרות ולאגוזים, וניקבה במוציא זית, טהורה, כל זמן שלא חזר ויחדה אח"כ לקבל בה רמונים וכיוצא בהן, אבל חזר ויחדה לקבל בה רמונים, טמאה עד שתנקב במוציא רמון, ומשניקבה במוציא רמון שוב אינה מקבלת טומאה:
שיעורו במשקין - בנקב שכשמשימין הכלי על גבי משקין נכנסין המשקין דרך אותו נקב לתוך הכלי, והוא נקב גדול ממוציא משקה:
לכך ולכך - כגון קדרה שמבשלים בה בשר. אע"פ שאין מניחין בה אוכל בלא משקה, ולמשקה לא חזיא שהרי ניקבה בכונס משקה, אפילו הכי אזלינן בה לחומרא, ואינה טהורה עד שתנקב במוציא זיתים:
שיעורו בזיתים. סתמא כר"מ דלקמן הר"ש. ועי' שם בפירוש הר"ב. ומ"ש שם:
העשוי לכך לכך. פי' הר"ב כגון קדירה כו'. כדתנן במתני' דלקמן. ועיין מה שכתבתי שם:
.אין פירוש למשנה זו
העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים: בגמ' ס"פ המצניע איכא אמוראי דס"ל שאם יחדו לכלי חרס לרמונים שיעורו במוציא רמון ואיכא מאן דס"ל התם שאפי' יחדו לרמונים לא מהני בהן יחוד אלא אם ניקב במוציא זית נפטר לגמרי והרי הוא ככלי אבנים כלי גללים:
מטילין אותו לחומרו בזיתים: והא דתנן לקמן בפ"ח גבי כוורת מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וכן נמי הא דתנן בספ"ט מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה התם מיירי להכניס ולהוציא טומאה לאחרים ומשערינן בכונס משקה לחומרא ובטל מתורת כלי ואינו מציל ולטהרת עצמו אזלינן נמי לחומרא ואינו טהור עד שיוציא זית. והרמב"ם בחבורו כתב ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלין מן הכלים ואם הוציאה משקים הרי בטל תשמישה ע"כ. ומצאתי שכתב מהר"י קארו ז"ל בטור י"ד סימן ר"א דף רמ"ג ע"א בשם מהר"י קולון ז"ל שכתב בשרש נ"ה דבכונס משקה היינו נקב רחב כמו עדשה ואיני יודע מנין לו אח"כ ראיתי שם ע"ב שגם הרב מהר"י קארו ז"ל תמה עליו ולא ידע מנין לו הא מילתא וגם בטור א"ח סי' קנ"ט הביאו וכתב עליו והכריח דדוקא לענין מקוה כתב כן אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ע"ש:
יכין
שיעור כלי חרס ליטהר: ר"ל כמה שיעור נקב שבכ"ח. שיתטהר עי"ז מטומאתו. וגם שלא יקבל טומאה להבא:
שיעורו בזיתים: ואפי' הי' מיוחד למין פרי שגדול מזית אפ"ה בניקב במוציא זית אמק"ט עיד וגם נתבטל טומאתו דמעיקרא. וסתמא כר"מ לקמן במ"ב. דהרי לדידן חבית שיעורו באגוז שגדול מזית:
שיעורו במשקין: בכונס משקה דרך הנקב:
העשוי לכך ולכך: אפי' ביחד. כגון קדירה שעשוי לבשל בה בשר עם רוטב. והרי בניקב בכמוציא משקה לא חזי לבשל בה כלל. אפ"ה מק"ט עד שתנקב בכמוציא זית. ועד אז לא נתבטל טומאה שכבר בו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת