משנה כלים ג ג

ואמר כי כאשר ניקבה החבית ונסתם מקום הנקב בזפת, עוד נשברה החבית והיה מחרסיה חרס תקבל רביעית יושב שלא מסומך כמו שקדם, הנה הוא יטמא ואף על פי שזה החרס הוא אשר בו הנקב הסתום בזפת, לפי שהחבית בכללה שם כלי היה עליה ואפילו אחר הנקב, וזה החרס הוא שבר כלי ושבר חבית הוא ואף על פי שהיה נקב. אולם חרש חבית כאשר נקב אחר שבירתו, אף על פי שסתם פי הנקב הנה הוא לא יטמא, לפי שמאז שניקב החרש בטל שם כלי מעליו:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

כשניקבה. במוציא זית וטהרה כשחזר ועשאה בזפת מקבלת טומאה מכאן ולהבא: חזרה ונשברה לשברים הרבה ואותו שבר שבו הזפת מחזיק רביעית טמא: ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה כדתנן לעיל בפ"ב מלוג ועד סאה ברביעית אע"פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה שאני הך סתימה דנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה: וחבית שניקבה שם חבית עליה אע"פ שטהרה ועוד דעדיין כלי היא לקבל בה רמונים וראויה לגרוגרות ולאגוזים כמות שהיא אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע"פ שלא ניקב לפיכך אין מועלת סתימה לנקב שלו ובדין הוא דהוה ליה למיתני טמא לשון זכר דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. ויש מפרשים דבכל חבית מיירי אפילו בגדולה מסאה ולא יכולתי ליישבה: תניא בתוספ' (פ"ב) חרס שפירש מן החבית ומן הקדרה אם מקבל כשיעור טמא ואם לאו טהור. ניקב ועשאו בזפת טהור שהכלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה עולמית. פירוש אם מקבל כשיעור היינו כל אחד כשיעור ששנינו לו במתני' דהדקים שבכלי חרס לעיל בפ"ב ומשמע דוקא אחרס שפירש מן החבית הוא דאמרינן כיון שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה אבל חבית עצמה אפילו ניקבה בשוליה למטה מרביעית במוציא זית אם סתמה בזפת טמאה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

חבית שניקבה - במוציא זית ^ז, וטהרה, כשחזר ועשאה בזפת, מקבלת טומאה מכאן ולהבא:

חזרה ונשברה - לשברים הרבה. ואותו השבר שיש בו הזפת מחזיק רביעית ויושב שלא מסומך, טמא. ובחבית המחזקת מלוג ועד סאה עסקינן, כדתנן בפרקין דלעיל מלוג ועד סאה ^ח ברביעית. ואע"פ שאין סתימה מועלת לנקב הבא לאחר שבירה, שאני הך סתימה שנעשית קודם שבטל שם כלי ממנה. דחבית שניקבה שם חבית עליה אע"פ שטהרה, אבל חרס הפורש מן החבית בטל שם כלי מעליו אע"פ שלא ניקב, לפיכך אין מועלת סתימה בנקב שלו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

חבית שניקבה. פי' הר"ב במוציא זית. וכן לשון הר"ש. ומיהו לדידיה אפשר לומר דפסק בכל כלי חרס כר"מ. אף בחבית. לפי שסובר דהוי מחלוקת ואח"כ סתם ועל הדרך שכתבתי לעיל. אבל הר"ב שפסק לעיל דלא כרבי מאיר. לא ה"ל לפרש כאן בחבית שנקבה אלא כר"י דבמוציא אגוז. וכן מה שפירש עוד דבחבית המחזקת מלוג ועד סאה. נמשך ג"כ בזה אחר ל' הר"ש. ולדידיה שפסק בפרק דלעיל משנה ב כר"ע. ה"ל למימר מהדקות עד לודיות:

טמאה. בדין דהוי ליה למיתני טמא. לשון זכר. דאחרס קאי ולא אחבית אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי תנא באמצע לשון נקבה. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ז) (על הברטנורא) למאי שפסק לעיל דלא כר"מ, לא הוה ליה לפרש כאן אלא כר"י דבמוציא אגוז. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) למאי שפסק שם כר"ע הוה ליה למימר מהדקות עד לודיות:

(ט) (על המשנה) טמאה. בדין דהוה ליה למתני טמא לשון זכר, דאחרס קאי ולא אחבית, אלא משום דתחלת הדבר וסופו לשון נקבה דאחבית קאי, תנא באמצע לשון נקבה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

חבית שניקבה: מיירי בחבית שמחזיק מלוג ועד סאה דאז שיעור גיסטרא שלו שיק"ט. בשמחזיק הגיסטרא רביעית. וניקב הכלי שלימה כמוציא זית. ונטהר לגמרי. דאע"ג דעדיין חזי לגיסטרא עכ"פ כל עוד שלא יחדה לגיסטרא אמק"ט משום גיסטרא [עי' שבת דצ"ה ב' רש"י ד"ה טהור מכלום]:

ועשאה בזפת: שסתם נקב זה בזפת ועי"ז חוזר ומק"ט [כפ"ג מ"ח] אבל בסתמו בטיט לא מהני רק כשיחזיר ויסיקט בכבשן [כפ"ה מ"ח] ורק לענין צמיד פתיל במרח פיו בטיט אפילו לא הוסק אח"כ מציל [כפ"י]:

ונשברה: ששוב נשבר להרבה שברים:

אם יש במקום הזפת: ר"ל אם יש בהגיסטרא שהזפת בו:

טמאה: ר"ל זו הגיסטרא מק"ט [כלעיל פ"ב מ"ב]:

מפני שלא בטל שם כלי מעליה: דקודם סתימה נמי הוה חזי עכ"פ לרמונים אף שאמק"ט עד שייחדנו לכך:

חרס שניקב: ר"ל אבל גיסטרא שניקב בכמוציא משקה *) שהרי דמי לגיסטרא לסלק ממנה טומאה:

שסתם נקב שלה בזפת:

אע"פ מחזיק רביעית: אחר שסתמו:

טהור מפני שבטל שם כלי מעליו: דהרי גיסטרא היתה מתחלה ולא כלי:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת