תוספות יום טוב על כלים ב
<< · תוספות יום טוב · על כלים · ב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וכלי עצם. פי' הר"ב דמרבינן מוכל מעשה משנה ד ומ"ש במשנה ד פ"ג דמסכת עדיות. ומ"ש הר"ב אבל טמאים טומאת משכב כו'. וכלי חרס אינן בזה הכלל כמו שכתב בריש מתניתין ג:
וכלי נתר. פי' הר"ב כלים העשויין מאדמה שחופרין ממנה צריף אלומ"י בלע"ז ובמשנה ו פ"ט דנדה כתב שהוא בערבי שי"ב וכתב הרמב"ם שכך כתבו כל המפרשים שכלי נתר כלי האלום (אלשאב"ו) ושהוא נפלא מאומר זה איזה דבר יחשב שהוא דבר לא מושכל ולא מקובל איך תעשה כלי מאלום ואין ספק שהאומר זה לא ראה אלום מימיו. ואם אמרנו שהוא חפר במקור האלום אבן אלום גדולה ועושה ממנו כלי הנה לא יצלח לקבל כל דבר לענין מהענינים ואם יהיה זה הנה לא יקבל טומאה. לפי שהיא כלי אדמה אשר לא יקבל טומאה כמו שיתבאר. ומפרש כלי נתר הוא כלי (וא"ל טפ"ל) והיא אבן רכה מאוד. בדקות המראה [כעין תכלת] יותך במים במהירות ירחצו בו השער והבגדים. וכן מנוהו החכמים בכלל המנקים אמרו נתר ובורית קמוניא ואשלג (במסכתא נדה שם) ועשיית אלו הכלים נמצא אצלנו בקצוי המערב ומלאכתו קשה מאד והאריך בעשיית מלאכתו ע"ש. וכתב עוד. ואשר ראוי שתבינהו שכל הטינים (כאלטפ"ל) וא"ל אנגב"ר וא"ל טי"ן ארמונ"י ואל מחניו"ם וזולתן מן הטינים. כאשר נעשה מהן כלים כל זמן שהם נאים (פי' לשון נא ומבושל) ולא נקלו באור הנה הן כלי אדמה ולא יקבלו טומאה. וכאשר נקלו ואע"פ שלא יסבלו האש עד שיבושל דפנותם כמו החרם הנה הן דומים לחרס והוא אשר יקרא כלי נתר:
מיטמאין ומטמאין באויר. פי' הר"ב אם נתלית כו' חזר ותלה אוכלים באוירן מטמאין את האוכלים כו' ואפי' מלא חרדל שאינו נוגע בדופני הכלי אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה. שהרי אין כביצה בכל אחד (ועיין מ"ש רפ"ב דטהרות). ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועיין ספ"ק דפסחים ועוד אם כן זה שני וזה שלישי. והשלישי לא יעשה רביעי לטמא את האמצעיים. רש"י ספ"ק דחולין ריש דף כה. ולשון אפילו מלא חרדל בברייתא. וכתבו התוספות (דף כד:) דהוי מצי למימר ואפי' מלא ביצים ונקט חרדל משום דמדרבנן מקבל טומאה בכל שהוא. והקשו מנלן דהיינו מטעם אויר. דלמא הוי מטעם שכלי חרס מצרף כשכולן נוגעים זה בזה ונוגעים בכלי. אבל נתלים באויר לא. וכ"ת אם כן צירוף דכתיב גבי קדשים למה לי. דדרשינן כף אחת הפסוק עשה לכל מה שבכף אחת (כמ"ש הר"ב במשנה ב פרק ג דחגיגה. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ בתרא דעדיות) איצטריך משום כלי שטף. וי"ל מדכתיב הכא כל משמע אפי' נתלה באויר. ועוד דהתם דרשינן צירוף מדכתיב אחת. משמע שהכף מצרף ועשה לכל אחת. אבל הכא לא כתיב אחת ע"כ. ועי' בפי' הר"ב במשנה הפ"ח:
הדקין שבכלי חרס כו'. שיעורן מכדי סיכת קטן. פירש הר"ב בין שהן עצמן כו' והא דבמס' מקואות (פ"ד משנה ג) תנן החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא בשל חרס רביעית. לקבל צרורות שאני. והתם נמי פליג ר"י ואמר אף בשל חרס כל שהוא. הר"ש. ועי' בפירוש הר"ב ריש מתני' דלקמן:
ודפנותיהן. ברפ"ד פליג רבי יהודה בהא. והדר סתים לן תנא כמתני' דהכא שם משנה ג:
יושבין שלא מסומכים. עי' בפ"ד משנה ג':
שיעורן כו'. בספרא מניין לרבות שברי כלי חרס. ת"ל וכל כלי חרש. הרמב"ם:
מכדי סיכת קטן. כתב הר"ב כלומר כדי סיכת אצבע קטנה כו' והכי מפורש במסכת שבת פ"ח דף עז ומיהו לאו אהך דהכא. אלא אדהתם תנן בכה"ג לשיעור הוצאת שבת. ובפ"ד דעדיות משנה ו לא פירש הרמב"ם אדהתם כמו שמפורש בההיא דשבת. וכתבתי שם לפי שהגמרא לא פירש בה דבר ומיהו גם בכאן לא פירש כן אבל נראה שיש לו גירסא אחרת. שכן בפירושו גם בחבורו פרק י"ח מהלכות כלים העתיק כדי סיכת אדם קטן אבל הר"ש פירש כדברי הר"ב. וכ' ומסתברא שהוא אחד מתשעים וששה בלוג כשאר השיעורים שכולם אחד מצ"ו חוץ מן האחרון שהוא אחד ממאה ועשרים. ע"כ:
מכדי. בנוסחת מהר"ם בכדי:
עד לוג. פי' [*הר"ב] דאם היה תחלתו יותר מלוג דהכי תניא בפ"ג דחולין דף נה לוג כלמטה סאה כלמטה סאתים כלמטה וכתבו התוספות [ד"ה שיעור] דאפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד. דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן. ומייתי ראיה מהא דלקמן ע"ש בפירש הר"ב:
מלוג ועד סאה ברביעית. כבר בארנו [פעמים] שסאה ששה קבין וקב ארבעה לוגין ולוג ארבעה רביעיות ושיעור הרביעית הם אצבעיים באורך ואצבעיים ברוחב ובגובה אצבעיים ושבעה עשיריות אצבע. והאצבע אשר בו יהיה המדה מהיד היא הגודל מהיד וכן בארנו המדה אשר זה מדתו יחזיק מהמים כ"ז דרהם מצריים בקרוב. הרמב"ם:
מסאתים ועד שלש ועד חמש. מה שהזכיר חמש ושלש ולא זכרן מסאתים ועד חמש סאין בלוג משום דרוב *)היתרים בני שלש וחמש הוו. הר"ש:
הפכים הגלילים. דברי רבן יוחנן בן זכאי הן. כך פירש הר"ש:
שיעור קרקרותיהן כל שהן. לפי ששוליהן מחודדין כמו שולי קצת כלי הזכוכית. וכאשר נשאר מה שיקבל שיעור [מועט] הנה הוא יטמא. לפי שהוא ישאר תמונת כלי קטן. יעשה מתחלה ענינו כזה. הרמב"ם:
ואין להם דפנות. לפי שלא יהיה בצדם קערורית כמו הכדים והקדירות אבל צידיהן שוה השטח כל מה [שנשבר] מהן. נשאר דומה ללוח פשוט. הרמב"ם:
הטהורים שבכלי חרס. פי' הר"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ"ש הר"ב בספכ"ד:
לזביז. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בסוף פ"ד:
אע"פ כפופין. לשון הר"ב אע"פ שכפופין. וכ"כ הר"ש ומשמע דאע"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב"ם פי' אע"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג"כ ב"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ. ומה שכתב הר"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות:
[*וכבכב כו']. מה שכתב [*הר"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה:
וטפי. זה שמו. מפורש בפירוש הר"ב משנה ב פרק דלקמן:
שייטין . (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר"ש:
דפונה. פי' הר"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך:
המחץ. בערבי שמו א"ל מחגי"ר. [הרמב"ם]. כ"כ הר"ב במשנה ה פרק ה דפרה:
והספינה. לשון הר"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט"ו. קמ"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ"ט דשבת דף פג:
זה הכלל כל שאין לו כו'. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ"ג פ"ח דטהרות]:
[*כל שאין לו תוך כו'. פי' הר"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ"ה וע"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ"ז. והר"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ"ח טהור. ע"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר"ב אע"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב"ם שדברי הר"ב הם דבריו. ול"ק שיש להרמב"ם והר"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב"ד ובכ"מ והראב"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ"ה דזבים]:
ושאין בו טהור. פי' הר"ב שאין לו בית קבול שמן כו' אלא הנר מונח עליו ויש בו מחיצה כנגד השלהבת והופכה לצד הרוח שלא יכבה. הר"ש. ועיין בסוף פרקין:
מגופת היוצרים. לשון הר"ב כעין אבנים של חרס כו' מלשון וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים דירמיה יח (ג) ולשון הרמב"ם ומגופת היוצרים אבני היוצרים ובנא"י סתימת היוצרים מלשון יגיפו הדלתות כו' (נחמיה ז ג) ומ"ש הר"ב ומתני' ר"מ היא דאמר כו' בפ' המביא [במסכת ביצה דף לב] הר"ש. ומ"ש ולא כרבנן דאמר כו' לקמן ספ"ד:
משפך של בעלי בתים טהור. שאע"פ שאפשר שיטה על צדו כמו של רוכלין הואיל ושל בעלי בתים אינו עשוי להטות טהור. דומיא דסילונות דמתני' דלעיל ולא דמי לחבית שאין לו שולים דריש פרקין:
כסוי כדי יין כו'. לשון הר"ב וכל המשמש כסוי כו' ולעיל משנה ג (ד"ה כבכב) נקט כפוי. וכן הגי' בתוספתא פ"ב. וכך העתיקה הר"ש. גם הרמב"ם בפ' י"ח מהלכות כלים [הלכה ה] :
ניירות. נ"א והניירות. ופי' הר"ב כלומר הניירות שמכסים כו'. ול' הר"ש קלף שמכסים כו' וזה נראה בעיני. לפי שקלף של עור הוא וראוי לקבל טומאה אלא מפני שהוא כסוי אינו מיטמא וכבר הביא הר"ש ברייתא דת"כ פרשת שמיני. דכסוי כלי עץ נמי טהורים. מה שאין כן נייר שהוא עשוי מעשבים על ידי דבק. כדפירש הר"ב במשנה ב פ"ב דמגילה. לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. אפילו כשאינו של כסוי ומיהו י"ל מידי דהוי מחצלת דסוף פרק ד:
רבי אליעזר ב"צ אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי. נראה דלא פליג. אלא מר כי אתריה. ומר כי אתריה. וראיה לדבר שהרמב"ם והר"ב לא כתבו פסק ההלכה. ואילו בפ"ה משנה ה. פליגי נמי בטעם. ופסקו הלכה [כרבנן דר' יוחנן הסנדלר]. לפי דהתם נפקא מינה לענין דינא משא"כ הכא:
עד שלא נגמרה מלאכתו. שהוא צירוף בכבשן לרבנן שכתב הר"ב במשנה ד. ומ"ש הר"ב אם היו שבריה כו' בידוע שנגמרה מלאכתו ואח"כ נשברה. וכן לשון הר"ש בשם התוספתא. ולפי הסברא מה שמאדים מתוכו מראה שכבר נשבר. ולכך עשאו הצרוף שמאדים. וראיתי התוספתא בפ"ב ושנוי בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. ומהר"ר וואלף וורמייז"א הגיה מלשון הרמב"ם פי"ט מהלכות כלים [הלכה ח] שכצ"ל בידוע שעד שלא נגמרה מלאכתו נשברה. אין שבריה שוים ואין תוכה מאדים. בידוע שנגמרה כו':
טיטרוס. וכן העתיק הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"ח. וכן העתיק הר"ש והערוך דלא כהר"ב שהעתיק סיטרוס. ומה שכתב הר"ב וכשממלאים כו' ואדם משים אצבעו כו' שלא ישלוט בו הרוח. ואין ריקות נמצא. לכך א"א שיצאו המים. אחרי שאין הרוח שליט לכנס למלאות הריקות אם יצאו המים. לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם:
רבי אליעזר בר צדוק מטהר. פי' הר"ב מפני שהוא נקוב בכונס משקה. שכך שיעורו לטהר. בר"פ דלקמן:
מפני שהוא כמוציא פרוטות. לשון הר"ב כמוציא פרוטות מעט מעט. טיפה אחר טיפה. ומש"ה לא חשיב נקוב בכונס משקה. וז"ל הרמב"ם. מפני שהוא כמוציא פרוטות ר"ל כי המים כאשר יצאו מאלו הנקבים לא יצאו במהרה. אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול. ובנוסחאות ארץ ישראל הוגה פי' כסמדר גרעין. מלשון ופרט כרם. ע"כ. ואם זה הפירוש מדברי הרמב"ם. לא שהמגיה כתב כן מלבו לפרש. או שהעתיק מדברי הראב"ד שמפרש כך [פרק י"ח מה"כ הלכה ו]. הרי זה מכריח מ"ש הכ"מ בפי' דברי הרמב"ם שבחבורו. לפרשו שאין דעתו בפירוש מוציא פרוטות לשון פרוטה קטנה. (דמתניתין ב פרק דלקמן) אלא מעט מעט באיחור. ובתבורו הוסיף וכתב. שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה. וכתב הכ"מ שגם זה בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות. שמתוך שהנקבים דקות. ואין המים יוצאים אלא מעט מעט באיחור גדול. המים מתכנסין בצדדים. שאילו היו הנקבים גדולים. לא היו המים מתכנסים. ונמצא שלא היה נעשה לקבלה. ע"כ. ובנוסחת מהר"ם. נקוד הפ"א בשו"א והרי"ש והטי"ת שתיהן בחול"ם ופירש בפרוטרוט. טפה אחר טפה:
טבלא שיש לה לזביז כו'. כתב הר"ב ומרישא דהטהורים כו'. הוה שמעינן וכו'. אלא ארחיה דתנא הכי כדתנן בפ' ואלו טריפות ואלו כשרות. כ"כ הר"ש. ומיהו התם כתבתי בשם התוס' והר"ן דצריכי. ומ"ש הר"ב והכי איכא טובא במשנה. מסיים הר"ש בפרק אין מעמידין [דף לה]. ובפרק אלו מציאות [דף כה] ובפרק במה בהמה [דף נא] ובפרק במה אשה [דף מ] :
שיש לה לזביז. עיין בפירוש הר"ב משנה ב' פ"ד דמקואות (ד"ה אם). ועמ"ש לקמן פי"ב משנה ו (ד"ה ומודים) :
טבלא. פי' הר"ב של חרס שהיא מלאה קערות כו' והקערות הן מגופה ומחוברים בה. דאילו אין מחוברים אפילו לזבז עודף לא היו הכלים שבתוכה טמאין כדאמר [בפ"ק] דחולין (דף כה) דאוכלין ומשקים מיטמאין מאויר כלי חרס. ואין אדם וכלים מיטמאים מאויר כלי חרס. דלא חזינן האי תנור כמאן דמלי טומאה כ"כ הר"ש. ועקרא דמלתא ליתא בחולין. אלא בפ"ק דפסחים דף כ (ע"ב) ובפ"כ דשבת דף קלח (ע"ב) ועיין בפירוש הר"ב משנה ה פ"ח:
ובית תבלין של עץ שנטמא אחד במשקה. פי' הר"ב דרבנן גזרו על המשקים הבאים מחמת שרץ לטמא כלים כו' בי"ח דבר דתנן בפ"ק דשבת (דף יד) . וע"ש:
רבי יוחנן בן נורי אומר חולקים כו'. פי' הר"ב דופן עב כו' וחצי עובי דופן של צד הטהור טהור. ואין הלכה כריב"ן ועמ"ש במשנה ג פרק ו (ד"ה האמצעית) ובמשנה ה פרק כ"ה ובאהלות ריש פרק ד ופרק ו משנה ד:
אם יש לו לזביז עודף כו'. אתאן לכולי עלמא:
ובית שקעו של נר מטמא באויר לא ידעתי למאי דייק הכא למתני באויר. ושוב מצאתי כיוצא בזה. בדברי הר"ש בסיפא. אדמייתי תוספתא מסרק של צרצור. רבי אלעזר אומר אין מטמא באויר וחכמים אומרים מטמא באויר. שכתב ועל חנם נקט אויר דאם טהור באויר טהור במגע:
המסרק של צרצור. פי' הר"ב כלי חרס שעושים על פיו שבכה כו'. מהטעם שמפרש [הר"ב] [*במשנה ב] פרק דלקמן:
רבי אליעזר מטהר. פי' הר"ב אם נתלה שרץ באויר אותן שינים שאין זה תוך כלי חרס מפני היות מקיפו [מופגם] מכל צד. הרמב"ם:
משנה כלים, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב