משנה טהרות י ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק י · משנה ד | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה, בית שמאי אומרים, נותן בידים טהורות.

ואם נתן בידים טמאות, טמאן.

בית הלל אומרים, נותן בידים טמאות, ומפריש תרומתו בטהרה.

מן העביט ומן המשטיח של עלים, הכל שוים שהוא נותן בידים טהורות.

ואם נתן בידים טמאות, טמאן.

נוסח הרמב"ם

הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה בית שמאי אומרין נותן בידים טהורות ואם נתן בידים טמאות טימאן בית הלל אומרין נותן בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה מן העביט ומן המשטיח של עלין הכל שווין שהוא נותן בידים טהורות ואם נתן בידים טמאות טימאן.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו בסוף אהלות שהבוצר לגת הוכשר לטומאה וזה דעת ב"ש וב"ה אומרים לא הוכשר ואחר דבר שם בענבים שלא נבצרו לגת והיו במחצלאות שטוחות על הארץ לייבש ולהיות צמוקים ואחר לקח מהן והשליכם לגת אמרי בית שמאי שצריך שיקחם ויתנם לגת בידים טהורות לפי שהוכשרו לטומאה מעת לוקחו לגת ובית הלל אומרים נותן בידים טמאות לפי שהוא בלתי מוכשר לפי עיקר סברתם אך אף על פי שהוא בלתי מוכשר לעניין הפרשת תרומה לא יפרישנה אלא בידים טהורות:

ועביט. שם לחפירה אשר יקובצו בה הענבים כמו שיקרא חפירות הזתים מעטן ואם היו ענבים בעביט או שטוחים על גבי העלים הנה כולן מצויין שלא יקח מהם ויתן לגת אלא בידים טהורות לפי שהוא מוכשר במה שיצא מהן מן הלחות וכבר העיד בזה לדעתו בהיותם שטוחים על העלים עד שלא ישפך מה שיטפח מהן והלכה כבית שמאי:

פירוש רבינו שמשון

הנותן מן הסלים. הנך בבות דמכאן ואילך איירי בענבים מדקתני מן העבט אבל עד השתא אירי בזיתים דמעטן כלי שנותני' בו זתים ועביט כלי שנותנין בו ענבים כדתנן בפרק איזהו נשך (דף עב:) פוסק עמו על הגדיש ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים ומיירי הכא בשבצרן לאכילה דאי בבוצר לגת היכי אמרי בית הלל בידים טמאות הא אמרינן בפ״ק דשבת (דף יז.) הבוצר לגת ב״ש אומרים הוכשר ושתיק ליה הלל לשמאי אלא הכא בבצרן תחלה לאכילה ואח״כ נמלך ונתן מן הסלים לגת או מן המשטח של אדמה לגת ענבים השטוחין על פני אדמה וקסברי ב״ש דכיון דהשתא מיהא נותן לגת הוכשרו כאילו בצרן מתחלה לגת לפיכך צריך ליתן בידים טהורים ואי עביד בידים טמאות טימאן ואע״ג דידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין דילמא קסברי דטבולין לתרומה כתרומה דמו אי נמי בידים תחלות עסקינן ור״ש בן אלעזר היא כדאשכחן בפ' שני דחולין (דף לג:) ובית הלל סברי דנותן לגת בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:

מן העבט ומן המשטח של עלים. שהעלים שטוחין על פני האדמה ועליהם הענבים נתונים וכיון דמתחל' בצר ונתן בעבט או במשטח של עלים אם כן ודאי בצרן לגת והבוצר לגת הוכשר ומודו כולהו דצריך לעשות בטהרה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הנותן מן הסלים ומן המשטיח של אדמה - ענבים שבצרן מתחלה לאכילה, ולא הוכשרו לקבל טומאה, דלא גזרו אלא על הבוצר מתחלה לגת, ואח"כ נמלך עליהן ולקחן מן הסלים או מן האדמה ששטח הענבים עליה ונתנן לגת:

בית שמאי אומרים נותן בידים טהורות - כיון שבא לנותנן לגת הרי הוא כאילו בצרן מתחלה לגת, וצריך שיתן לגת בטהרה:

ואם נתן בידים טמאות טמאן - ואע"ג דסתם ידים שניות הן, ואין שני עושה שלישי בחולין, דילמא קסברי הטבולים לתרומה כתרומה דמו. אי נמי, בידים תחלות עסקינן, ור' שמעון בן אלעזר היא כדאיתא פרק ב' דחולין:

ובית הלל אומרים נותן לגת בידים טמאות ומפריש תרומתו בטהרה - לפי שלא הוכשרו כיון דבצרן מתחילה לאכילה:

מן העביט ומן המשטיח של עלים - עביט הוא כלי שנותנים בו הענבים כשבוצרים אותן לגת. ומשטיח של עלים, ששטחו העלים על פני האדמה ונתנו הענבים עליהם. והשתא מוכחא מלתא דהבוצר ענבים הללו מתחילה, לגת בצרן ולא לאכילה, הלכך שוים בית שמאי ובית הלל בהא דנותן בידים טהורות, דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפרק קמא דשבת והודה לו שהבוצר לגת הוכשר:

פירוש תוספות יום טוב

ואם נתן בידים טמאות טמאן. כתב הר"ב בידים תחלות עסקינן ורשב"א היא כדאיתא פ"ב דחולין דף ל"ג ולאו אדהכא אתיא ולפיכך ל' הר"ש כדאשכחן. והכי תניא רשב"א משום ר"מ אומר ידים תחלות אף לחולין וכי הא (דתנן ברפ"ג דידים) הכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות. דברי ר"ע. ומסיק התם אמאי לא מוקים כר"ע:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

.אין פירוש למשנה זו

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הנותן מן הסלים:    פי' לגת ועד השתא איירי בזתים דמעטן היינו דזתים וכל הנך בבות מיירי בענבים מדנקט עביט וכדתנן בפ' איזהו נשך ועל העביט של ענבים ועל המעטן של זתים הר"ש והרא"ש ז"ל:

ומן המשטח:    כמו משטח חרמים ביחזקאל סימן כ"ו:

בפי' רעז"ל אי נמי בידים תחלות עסקינן ורש"ב אלעזר היא כדאיתא בפרק שני דחולין והכי תניא התם רשב"א אומר משום ר"מ הידים תחלות לחולין ושניות לתרומה ופרכינן התם ומי איכא ידים תחלות ומסיק אין דתנן ברפ"ג דמס' ידים המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות דברי ר"ע. ע"כ:

עוד בפי' רעז"ל והשתא מוכחא מילתא דהבוצר ענבים הללו מתחלה לגת בצרן ולא לאכילה שלכך נתן עלים תחתיהן שלא יתלכלכו במשקים היוצאים כי רכים היו ולא יתקיימו. הרא"ש ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

הנותן מן הסלים:    שלקח ענבים מהסל או ממקום ששטחן על הארץ. ורוצה ליתנן לתוך הגת:

ומן המשטיח:    דס"ל לב"ש דכבר הוכשרו הענבים בהמשקה שיצא מהן שם במקום ששטחן או בסל. ואע"ג דלא הוה ניח"ל שם ביציאת המשקין דגם בסל יצאו דרך נקבי הסל. ובמשטיח אדמה. יתבלעו באדמה. עכ"פ הוכשרו במשקה שנשאר על גרגרי הענבים בשעה שנמלך לתתן להגת. והרי קיי"ל ריש מכשירין דבין בתחלתן או סופן לרצון. סגי להכשר:

בש"א נותן בידים טהורות:    דאע"ג דסתם ידים שניות הן. ואין שני עושה שלישי בחולין. אפילו טבולין לתרומה [כרמב"ם ספי"א מאהט"ו]. ב"ש ס"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי [ר"ש]. א"נ נ"ל דהכא מיירי בחולין שנעשו על טהרות תרומה דכתרומה דמי [כלעיל פ"ב מ"ג. ובזה יתיישב מה דקאמר בסיפא הכל שוין דבנתן בידים טמאות טימאן. דק' וכי ס"ד שיהיו ב"ה דלא כהלכתא]:

בה"א נותן בידים טמאות:    לאו דוקא ידים. אלא אפילו נטמא במת נמי שרו ב"ה. רק איידי דנקט ב"ש ידים לרבותא דחומרא נקט ב"ה נמי ידים:

ומפריש תרומתו:    ר"ל ואעפ"כ יכול להפריש תרומתו בטהרה. ואע"ג דסגי בתחלתן וסופן. כשחד מינייהו ברצון. היינו תחלת או סוף נפילתן על הפירות. אבל תחלת עקירת המשקין צריך שיהיה דוקא לרצון [כרמב"ם פי"ב מאוכלין]. והכא שנתן הענבים במקום שהמשקה ילך לאיבוד. לא הוה ניח"ל בתחלה שיתעקרו המשקין מהענבים. ולא הוכשרו בו. מיהו כולה מתני' מיירי בבצרן לאכילה. ואח"כ נמלך לדרכן בגת. דאל"כ אפילו אין על הענבים משקין כלל. כבר הוכשרו מדבצרן לגת [כשבת די"ז א']:

בטהרה מן העבט:    הוא כלי מזופף שהמשקה היוצא מהענבים שבתוכו לא ילך לאיבוד. ואם משם לוקח להביא לגת:

ומן המשטיח של עלים:    דג"כ גלי אדעתיה דניח"ל במשקה היוצא מהן על העלין. מדאין הולכין לאיבוד:

טמאן:    דהרי מדהניח הענבים במקום שאין משקה היוצא הולך לאיבוד. הוה תחלת עקירת המשקין מהענבים לרצון. ושפיר הוכשרו במשקה היוצא:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים