משנה חולין א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק א · משנה ו | >>
כשר בפרה, פסול בעגלה. כשר בעגלה, פסול בפרה.
כשר בכהנים, פסול בלוים. כשר בלוים, פסול בכהנים.
טהור בכלי חרשכז, טמא בכל הכלים. טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש.
טהור בכלי עץ, טמא בכלי מתכות. טהור בכלי מתכות, טמא בכלי עץ.
החייב בשקדים המרים, פטור במתוקים. החייב במתוקים, פטור במרים.
משנה מנוקדת
כָּשֵׁר בְּפָרָה, פָּסוּל בְּעֶגְלָה;
- כָּשֵׁר בְּעֶגְלָה, פָּסוּל בְּפָרָה.
- כָּשֵׁר בְּכֹהֲנִים, פָּסוּל בִּלְוִיִּם;
- כָּשֵׁר בִּלְוִיִּם, פָּסוּל בְּכֹהֲנִים.
- טָהוֹר בִּכְלֵי חֶרֶשׂ, טָמֵא בְּכָל הַכֵּלִים;
- טָהוֹר בְּכָל הַכֵּלִים, טָמֵא בִּכְלֵי חֶרֶשׂ.
- טָהוֹר בִּכְלֵי עֵץ, טָמֵא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת;
- טָהוֹר בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, טָמֵא בִּכְלֵי עֵץ.
- הַחַיָּב בַּשְּׁקֵדִים הַמָּרִים, פָּטוּר בַּמְּתוּקִים;
- הַחַיָּב בַּמְּתוּקִים, פָּטוּר בַּמָּרִים:
נוסח הרמב"ם
הכשר בפרה - פסול בעגלה,
- והכשר בעגלה - פסול בפרה.
- הכשר בכהנים - פסול בלויים,
- והכשר בלויים - פסול בכהנים.
- הטהור בכלי חרס - טמא בכל הכלים,
- והטהור בכל הכלים - טמא בכלי חרס.
- הטהור בכלי עץ - טמא בכלי מתכות,
- והטהור בכלי מתכות - טמא בכלי עץ.
- החייב בשקדים המרים - פטור במתוקים,
- והחייב במתוקים - פטור במרים.
פירוש הרמב"ם
פרה אדומה לא יהא דינה אלא בשחיטה שנאמר "ושחט אותה לפניו"(במדבר יט, ג). עגלה ערופה דינה בעריפה שנאמר "וערפו שם את העגלה בנחל"(דברים כא, ד).
והכהנים יפסלו במומין לא ברוב שנים, שנאמר "כל איש אשר בו"(ויקרא כא, יח) וגו'.
לווים יפסלו בשנים לא במומים שנאמר "ומבן חמשים שנה ישוב"(במדבר ח, כה) וגו'. והתורה הזאת אינה מכלל המצוות הנוהגות לדורות כמו שיתבאר לך בספרי במניין המצוות, ולא נתחייבו בדין זה הלווים אלא בזמן המשכן ומשאיו, אבל בשילה ובית עולמים לא יפסל לוי בשנים, ואינו נפסל אלא בקול בלבד רוצה לומר כשיפסיד קולו, ולא יפסל במום אחר כל עיקר. והכהן נפסל במום לא בקול, ולפיכך בכל זמן ימצא הפרש בין הלווים והכהנים, והכשר באלו פסול באלו.
ומעיקר קבלתנו שכלי חרס אינו מטמא מגבו מחוץ לכלי, ואפילו נסמך בו ונגע בו השרץ או זולתו מן המטמאו הוא אינו מטמא מגבו. ואם נכנס לאוירו השרץ מבפנים אז נטמא, ואפילו לא נגע הדבר הטמא כלל בגופו הואיל ונכנס לאוירו טמא, שנאמר "וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו"(ויקרא יא, לג), זהו דין כלי חרס בטומאה.
אבל שאר הכלים הדבר בהן בהפך, והוא שאם יפול הדבר הטמא אל אוירם ולא נגע בגופם כל עיקר אינן מטמאין, לפי שנאמר בכלי חרס "תוכו" תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ואם נגעה בהם הטומאה נטמאו ואפילו נגעה מבחוץ. והרמז אל הקבלה שבאה שכל הכלים מטמאין ואפילו מגבן ממה שנאמר "וכל כלי פתוח"(במדבר יט, טו) וגו', ובאה הקבלה גם כן שהכלי הנזכר שם אינו אלא כלי חרס לפי שנאמר "פתוח", אמרו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחיו זהו כלי חרס כמו שבארנו ממה שנאמר "אל תוכו", ומה שנאמר בו "אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" הא יש צמיד פתיל עליו טהור, וזה בלבד רוצה לומר כלי חרס שמדבר בו הוא שנאמר בו הא יש צמיד פתיל עליו טהור, אבל שאר כלים בין שיש צמיד פתיל בין שאין צמיד פתיל טמאין. הנה עולה בידינו שהוא מטמא מגבו, ונתבאר עניין ההפרש שבין כלי חרס לשאר כלים.
אבל כלי עץ, אם היו הכלים שנגרו אותן ויש להן צורת כלים, אלא שחסר יפויין כגון הגרידה והחליקה והחידוד וחיתוך קצוות החתיכות ולשום בהן בית יד אם לאותן כלים בית יד, הם גולמי כלי עץ ומקבלין טומאה. וכבר ביארנו בפירושנו לאבות שגולם הוא חומר הדבר, והן קורין להיולי כשאין לו צורה שלימה "גולם". ואלו גולמי כלי עץ מקבלין טומאה כמו שזכרנו. אבל פשוטי כלי עץ, כגון הכסאות ולוחי הכתיבה והדומה להן מן הכלים שאין להן בית קיבול לקבל בו שום דבר ניגר, אינן מקבלין טומאה מדאורייתא.
והדבר בכלי מתכות להפך, והוא שגולמי כלי מתכות, כמו כלי הזהב והכסף והנחושת והדומה להן שלא שלמה מלאכתן, טהורין רוצה לומר שאינן מטמאין, ופשוטי כלי מתכות, כמו סייפין והשפוד והדומה להן, מקבלין טומאה.
ודע שאין כוונתי בכאן לדבר על משפטי הטומאה והטהרה, ולא זכרתי לך מעיקרי אלו הדברים אלא שיעור שיתבאר ההפרש שנתכוין לזכור בכאן. אבל תשלום הדיבור בכל מין מאלו הכלים איך יטמא ובאיזה דבר יטמא ואיך לא יטמא, ואיזו מן הטומאות אין מטמאין ואיזו מהן דאורייתא ואיזו מהם מדרבנן, עוד יתבאר כל זה בסדר טהרות כראוי לגמרי כל מין במקומו.
וכבר ביארנו במסכת מעשרות שהדברים שחייבים במעשרות אינן חייבים בכך עד שיהא ראויין לאכילה, אבל אם עדיין הם פגין לא. והשקדים המרים כשהן קטנים קודם בישולן הן ראויין לאכילה לפי שאינן מרין עד שיתבשלו, ולפיכך חייבין במעשר כשהן פגין וכשנגמרים אינן חייבים במעשר. והשקדים המתוקים בהפך, לפי שכשהן פגין אינן ראויין לאכילה ואינן חייבין במעשר, ואם נתבשלו והגיעו לעונות המעשרות חייבין במעשר.
[ופסק ההלכה בשקדים המרים שהן פטורין, בין בקוטנן בין בגודלן]:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כשר בפרה פסול בעגלה - פרה אדומה ועגלה ערופה שתיהן נעשין בחוץ. אלא שפרה אדומה בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה. עגלה ערופה, בעריפה כשרה בשחיטה פסולה כד. נמצא הכשר בפרה פסול בעגלה, והכשר בעגלה פסול בפרה:
כשר בכהנים פסול בלוים - כהנים, במומין פסולים, בשנים כשרים. לוים, במומין כשרים בשנים פסולים כה, דכתיב (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה. ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף, אין השנים פוסלים בלוים אלא הקול כו בלבד, והקול אינו פוסל בכהנים לעולם. נמצא, בין במדבר בין בשילה ובבית עולמים, הכשר בכהנים פסול בלוים, הכשר בלוים פסול בכהנים: טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים. אוויר כלי חרס טמא, שאם הגיעה טומאה לאוירו ולא נגעה בו, נטמא הכלי חרס, דכתיב ביה (ויקרא יא) אשר יפול מהם אל תוכו. ובגבו טהור, שאפילו נגעה טומאה בגבו לא נטמא בכך. אויר כל הכלים טהור, כל זמן שלא נגעה בהן הטומאה אף על פי שנתלית באוירן. וגבן טמא, שאם נגעה טומאה בגבן נטמאו. נמצא, הטהור בכלי חרס, טמא בכל הכלים. וטהור בכל הכלים, טמא בכלי חרס:
טהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות - גולמי כלי עץ, דהיינו כלים שלא נגמרה כל מלאכתן. אבל נגמרה חקיקתן וראויין הן לתשמישן, טמאים. ופשוטי כלי עץ טהורים אפילו נגמרה כל מלאכתן, דאתקש כלי עץ לשק, דכתיב (שם) מכל כלי עץ או בגד או עור או שק, מה שק מיטלטל מלא וריקן, אף כל מיטלטל מלא וריקן. גולמי כלי מתכות טהורים, הואיל ולכבוד עשויין לא חשיבי כלי למלתייהו עד שתגמר כל מלאכתן. פשוטיהן טמאים, דלא אתקיש לשק ככלי עץ. נמצא, הטהור בכלי עץ טמא בכלי מתכות, הטהור בכלי מתכות טמא בכלי עץ:
החייב בשקדים המרים - שקדים המרים, קטנים חייבין במעשר, שדרכן לאכלן בקטנן קודם שיהיו מרים, גדולים פטורים, שאינן ראויין לאכילה. מתוקים, גדולים חייבין, שנגמר פריין, קטנים פטורין, שאין דרך אכילתן כן. נמצא, החייב בשקדים המרים פטור במתוקים, והחייב במתוקים פטור במרים:
פירוש תוספות יום טוב
כשר בפרה פסול בעגלה כו'. פירש הר"ב פרה בשחיטה ועגלה בעריפה. דכתיב הערופה משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו הערופה שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא:
כשר בכהנים פסול בלוים כו'. פי' הר"ב כהנים במומין ולוים בשנים. דת"ר זאת אשר ללוים (במדבר ה') זאת ללוים. ואין אחרת ללוים. יכול יהו הכהנים פסולים בשנים כו' ת"ל אשר ללוים. ולא אשר לכהנים. ומ"ש הר"ב דבשילה ובית עולמים אינם פסולים הלוים אלא בקול. שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל. אלא לומר שירה. אבל יהיה מן השוערים. הרמב"ם פ"ג מהלכות כלי המקדש. ובגמ' אמר רב יוסי מאי קרא. ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (ד"ה ב' ה') פירש"י ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד. ע"כ:
טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר. ונאמר (במדבר י"ט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבא דרך פתחו] זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו. הוא דטמא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור. אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא. הא יש כו' טהור. הא כל הכלים בין שיש כו' בין שאין כו' טמאין. גמ'. ועי' רפ"ב דכלים:
טהור בכלי עץ. פירש הר"ב פשוטי כלי עץ טהורים. מדאורייתא. הרמב"ם. ועי' בפי' הר"ב רפ"ב דכלים. [*ומ"ש הר"ב דאתקש לשק כו'. וכ"כ שם בריש פ"ב דכלים. והכי איתא בכמה דוכתי וכתבו התוספות בפ' ר"ע דף פ"ד. דלא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן (וכן נמי מוכל מעשה עזים) אע"ג דבגד (ומעשה עזים) כתיב גבי שק (ויקרא י"א) [או ביד או עור או שק] דלא שייך למילף הכי. אלא משק. כדכתיב (בראשית מ"ב) ויהי הם מריקים שקיהם. ועי' בפירוש הר"ב משנה ד' פכ"ד דכלים. ומ"ש שם בס"ד ועוד שם בסוף הפרק]. ומ"ש הר"ב גולמי כלי מתכות כו'. עי' בפי' הר"ב במשנה ג' פ"י דכלים ומ"ש שם:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(כד) (על הברטנורא) דכתיב הערופה, משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו העגלה, שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא:
(כה) (על הברטנורא) דת"ר זאת אשר ללוים, זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולים בשנים כו', ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים:
(כו) (על הברטנורא) שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים. הר"מ. ובגמרא מאי קרא, ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד. פירש"י ויהי כאחד, אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד:
(כז) (על המשנה) טהור בכלי חרס כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו, תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ונאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבוא דרך פתחו] זה כלי חרס, וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא הא יש כו' טהור, הא כל הכלים בין שיש בו' בין שאין כו' טמאין. גמרא:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
כשר בפרה וכו': פרק בתרא דכריתות ד' כ"ה:
כשר בכהנים פסול בלוים: לוים פסולין בשנים פחות מבן שלשים ויותר מבן חמשים אבל מומין אינם פוסלין בלוים דכתיב זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים ושנים אינם פוסלים בכהנים דכתיב אשר ללוים ולא אשר לכהנים דהא קרא כוליה יתירא דכולה פרשתא בלוים היא וה"ל למיכתב מבן חמש ועשרים וכו': בפי' ר"ע ז"ל ובשילה ובבית עולמים שלא היה שם משא בכתף ע"כ. אמר המלקט דהכי כתיב לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף:
טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש: דכלי חרש אוירו טמא אע"פ שלא נגע דכתיב אל תוכו וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ויליף ג"ש תוכו האמור ליטמא עצמו מתוכו האמור לטמא אחרים דהיינו אוכלין שבתוכו מה תוכו האמור לטמא אע"פ שלא נגעה טומאה באוכל דהא כל אשר בתוכו משמע אפילו מלא חרדל שגוף כלי חרש הטמא אינו נוגע בו ר"ל בכולו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מאוירו של הכלי ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ואין פחות מכביצה מטמא אוכלין ועוד דאין אוכל מטמא אוכל אף תוכו האמור ליטמא אע"פ שלא נגעה בו טומאה ואינו מיטמא מלבו דכתיב וכל כלי פתוח והאי פתוח קרא יתירא הוא דודאי כיון דכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו דפתוח הוא אלא מדקפיד קרא אפתיחה ש"מ בכלי חרש קאי דאיזהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו פי' שהרגילה תורה את הטומאה למהר לבא דרך פתחו אע"פ שלא נגעה בו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב לה בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ואע"פ שהוא באהל המת אלמא לא מיטמא מגבו ושאר כל הכלים אין מיטמאין מאוירן דכתיב גבי כלי חרס תוכו ובכל חד מינייהו ה"מ למיכתב תוך וכתב תוכו חד לגופיה פי' תוך האמור לטמא לגופיה אתא שיטמא הכלי כל שבאוירו ואע"פ שלא נגע וחד לג"ש דכתבי' לעיל וחד תוכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל על האוכלין שהיו בתוכו אם היה הוא תוך אויר כלי חרס ואע"ג דהוא מקבל טומאה מגבו ואיכא למימר לא יחוץ בפני הטומאה עכ"ז מציל שהרי גם הוא לא נטמא וחוצץ ואי משום דנגע בחיצון חיצון ראשון הוא ואין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ואי משום דקאי באויר כלי חרש וכתיב כל אשר בתוכו יטמא ה"מ אוכלין ומשקין אבל כלים אין מיטמאין דתניא בפסחים יכול יהיו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מיטמאין מאויר כלי חרש אבל אין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרש. וחד למידרש תוכו של זה ולא תוכו של שאר כלים שאין מיטמאין מאוירן וביד פ"א דהלכות טומאת מת סי' ה' ובפ"ח דהלכות כלים סי' ה' וברפי"ג: בפי' ר"ע ז"ל גולמי כלי מתכות טהורין. אמר המלקט וסתם לן תנא דלא כרבן גמליאל דמטמא להו בפ"ג דמסכת עדויות ובפי"ב דמסכת כלים:
החייב בשקדים המרים: דהיינו קטנים וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ור' ישמעאל ב"ר יוסי פליג בברייתא משום אביו דזה וזה קטנים פטורין בין מרים בין מתוקים ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים בין מרים בין מתוקים הואיל ויכול למתקן על ידי האור. ותוס' ז"ל פירשו זה וזה לפיטור פי' מרים בין גדולים בין קטנים גדולים מפני שמרים ביותר וקטנים מפני שלא נגמרו ואמרי לה זה וזה לחיוב גדולים מרים מפני שנגמרו קטנים מפני שטובים יותר ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
כשר בפרה: פרה אדומה צריכה דוקא שחיטה:
פסול בעגלה: עגלה ערופה. דוקא בעריפה כשרה מדכתיב וערפו שם. וכתיב העגלה הערופה. שינה עליו הכתוב לעכב:
כשר בלוים פסול בכהנים: דכהנים רק במומין נפסלין. אבל בשנים. דהיינו משיביא ב' שערות. כשר כל ימיו לעבודה. אפילו כשיזקין מאד. רק שלא יהא גופו רותת כדעומד. אבל בלויים אין מום פוסלן. אבל שנים פוסלין בהן. דבאהל מועד במדבר לא היה כשר רק משיהיה בן ל' שנים עד שיהיה בן נ'. ובמקדש משיביא ב' שערות עד שיתקלקל קולו מחמת זקנה. ולרמב"ם אפילו משנתקלקל קולו פסול רק לשיר. אבל כשר להיות מהשוערים בבהמ"ק [ע"ש פ"ג מכלי מקדש]:
טהור בכל הכלים טמא בכלי חרש: דכלי חרס נטמא כשנתלה טומאה אל תוכו. אף שלא נגעה בו. אבל בנגע טומאה בגבו לא נטמא בכך. ובשאר כלי בנגע טומאה אפילו בגבו. נטמא. ובנתלה טומאה באוירו ולא נגעה בו. טהור:
טמא בכלי עץ: דגולמי כלי עץ. דהיינו כלי עץ שנגמר חקיקתן. אבל לא נשלם כל מלאכתן. מקבלין טומאה. אבל פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מדאורייתא [עיין ביבקש דעת סי' מ"ז]. וכלי מתכות דינן להיפך. פשוטיהן מקט"ו. וגולמיהן אין מקט"ו:
החייב במתוקים פטור במרים: שקדים המרים דרכן להאכל כשהן קטנים. ולהכי חייבין אז בתרומת ומעשרות. אבל לא כשיגדלו. דאז מחמת מרירתן אין ראויין לאכילה. אבל שקדים מתוקים להיפך. קטנים פטורים מדלא חזו. עדיין לאכילה. וגדולים חייבים. ועד כאן מיירי תנא בב' מילי דדבר הנוהג ב"ה אינו נוהג בזה. במתניתין דלקמן מיירי בחד מלתא. דבזמן שזה נוהג בה אין זה נוהג בה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת