עיקר תוי"ט על חולין א

משנה חולין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דודאי לא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן. דבמי דפשיטא לן ששוחט, מאי אתי למימרא, קרא כתיב וזבחת:

(ב) (על הברטנורא) הנהו דכתב בריש פרק ב' דהלכתא גמירי להו:

(ג) (על הברטנורא) לשון עייפות וחלשות הלב, שאין יכול, לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה. כמו ותתעלפנה הבתולות:

(ד) (על הברטנורא) ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה לא אפילו באחרים עומדים על גביהם. הר"ם. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) רש"י ומסיים הר"ן, שאין שחיטה אלא בישראל. אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. הר"נ. ובב"י בשם ר"י, משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) כלומר כתקרובת ע"ז דאסורה בהנאה, כדתנן במ"ג פ"ב דעבודה זרה.

(ז) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, לפי שעובדי ע"ז חלוקים לב' חלקים, האחד מהן היודעין לעשות אותה, ר"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם, ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות המטנפים השכל כו'. והחלק הב', הן העובדים לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוכ עובדי ע"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז"ל בלשון הזה, נכרים שבחוץ לארץ לאו עובדי ע"ז אלא מעשה אבותיהם בידיהם. הר"מ:

(ח) (על הברטנורא) דאילו במזיד, לא יאכל עולמית. כדאשכהן במבשל בשבת במזיד. במ"ג פ"ב דתרומות. ובפירוש הר"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכ"כ הר"מ והטור. ולכאורה בשחיטה נמי דינא הכי. ומ"מ מתניתין לא מתוקמא במזיד, דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כו'. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שכת דפירש הר"ב במשנה דלקמן דשחיטתו פסולה. י"ל דלקמן מיירי בפרהסיא והכא בצנעא. ועי"ל דמשום פעם אתת לא חשיב מומר. תום'. אבל בהר"מ והטור משמע דבמזיד אסור אף לאחרים. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) גמרא, מ"ט, כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, אדעתא דחולה קא שחט. פירש"י, וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא, דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

(י) (על המשנה) בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכיפורים כרת. הר"נ:

(ב)

(יא) (על הברטנורא) משום צור איצטריך לאוקמיה הכי. אבל קנה הוה מצי למימר דמיירי בקנה שאינו גדל באגם כדלקמן. תוס':

(יב) (על הברטנורא) בגמרא ילפינן מקרא דשחיטה בתלוש. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) שאמרו מומר לעבודה זרה מומר לכל התורה כולה. הר"מ:

(יד) (על הברטנורא) לפי שעיקר בידינו ג"כ המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה לכל דבריו. הר"מ:

(טו) (על הברטנורא) דשחיטתו פסולה, כדתנן פ"ב מ"ח:

(טז) (על הברטנורא) לשון רש"י אע"ג דתנן בפ"ב מ"ט אין שוחטין לתוך ימים, בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא דלנקר כו':

(יז) (על הברטנורא) דא. לו אחר לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי, דלחי הוי כבית יד. הר"מ:

(יח) (על הברטנורא) במחוברת לגוף הוא. דאלו ליד והיד תלושה מן הגוף, לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי:

(ג)

(יט) (על הברטנורא) והא דקרי לה טבעת סתמא, משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלימות, אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש"י:

(כ) (על הברטנורא) והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה:

(ד)

(כא) (על הברטנורא) והר"נ כתב, דמצות שחיטה לכתחילה באמצע צואר הוא. דמן הצדדים איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו. כיון דשחיטה בסימנין היא, כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער בעלי חיים. לפיכך נראה, דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה, אבל לכתחילה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. ועתוי"ט:

(כב) (על הברטנורא) כדכתיב כי פנו אלי עורף. ולא פנים. גמרא:

(כג) (על המשנה) פסול כו'. מפרש בגמרא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף, דפסול במליקה. וכתב רש"י ואיידי דתני [רישא] כשר בשחיטה כו', תני נמי [סיפא] כשר במליקה כו'. ועתוי"ט:

(ה)

.אין פירוש למשנה זו

(ו)

(כד) (על הברטנורא) דכתיב הערופה, משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו העגלה, שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא:

(כה) (על הברטנורא) דת"ר זאת אשר ללוים, זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהיו הכהנים פסולים בשנים כו', ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים:

(כו) (על הברטנורא) שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים. הר"מ. ובגמרא מאי קרא, ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד. פירש"י ויהי כאחד, אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד:

(כז) (על המשנה) טהור בכלי חרס כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו, תוכו של זה ולא תוכו של אחר, ונאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו, איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבוא דרך פתחו] זה כלי חרס, וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא, הא יש צמיד פתיל עליו טהור, אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא, האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא הא יש כו' טהור, הא כל הכלים בין שיש בו' בין שאין כו' טמאין. גמרא:

(ז)

(כח) (על הברטנורא) כלומר דבפ"ה דמעשרות מ"ו תנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו פטור ור"י מחייב. מצא יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש הר"ב התם והוא דרמי תלתא ואשכח ארבעה. וצ"ל דפלוגתייהו בשלא החמיץ. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) וכן פירש רש"י ותימה, דלא נקטי כת"ק דר"מ פ"ק דשקלים מ"ו דלא מחייב אלא בקלבון אחד: