תוספות יום טוב על גיטין ז
<< · תוספות יום טוב · על גיטין · ז · >>
מי שאחזו קורדייקוס. פירש הר"ב שנתבלבלה דעתו מחמת שד כו' והא רוחא קורדייקוס שמה. גמ':
לא אמר כלום. ואפי' אמר כתבו ותנו. תוס':
נשתתק. לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי. רש"י:
הרכין. פי' הר"ב הטה. ויט שמים. (שמואל ב' כ"ב) מתרגמיכן וארכין שמיא. רש"י. וה"ל להביא מדאורייתא הטי נא כדך (בראשית כ"ד) מתרגם ארכיני. הביאו הרמב"ם פי"א דתרומות מ"ח כמש"ש:
אם אמר על לאו לאו. שרומז על תשובת לאו. הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו. ועל הן הרכנת הן. ובגמ' וליחוש דלמא שיחייא [השתחויה] דלאו לאו נקטיה א"נ שיחייא דהן הן נקטיה. אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ דאמרינן ליה בסירוגין [ממתינין בין הרכנה לשאילה שעה] וליחוש דלמא שיחייא דסירוגין נקטיה דאמרי' ליה חד לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן. דבי רבי ישמעאל [תנא] א"ל דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה. מאי ניהו פירי:
ואמר להן כתובו. מסקינן בגמ' דכולה ר"י [דס"פ דלעיל] היא. [דע"כ שהיו ג' דאילו לשנים אפילו ר"מ מודה כו'. רש"י] ודאמר כתבו לאו דוקא דאפילו תנו נמי פסול כדקתני סיפא עד שיאמר לסופר ויכתוב. ואורחא דתנא למתני ולאוסופי. ונקט למלתיה בלשון לא מבעיא ל"מ היכא דלא אמר תנו. אלא אפי' אמר תנו. לא. ול"מ היכא דלא אמר לבי תלתא אלא אפילו אמר לבי תלתא לא:
זה גטך אם מתי כו' אם מתי מחולי זה. בריא שאמר אם מתי. או חולה שאמר אם מתי מחולי זה. הרמב"ם:
אם מתי. פירש הר"ב דמשמע לכשאמות כו'. שכן הדין בכל התנאים. שהאומר הרי זה גטך אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה. אין הגט חל אלא מאותו זמן ואילך. כדתנן [לקמן משנה ח'] הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט. הר"ן. וכתב נ"י בפ' מי שמת אמתני' דאם ילדה אשתו זכר כו' דאין אסמכתא בגטין באומר אם מתי ואע"ג דלא ניחא ליה בקיום התנאי כיון שאין האיש מגרש אלא לרצונו אנן סהדי כי רוצה הוא בלב שלם שאם יתקיים התנאי שתהא מגורשת ולא תהא עגונה ולא זקוקה ליבם. ע"כ. וסברה זו כתובה ג"כ בטח"מ סימן רנ"ג ובב"י סי' ר"ז סעי' י"ח בדבור ואכתי איכא למידק כו':
לא אמר כלום. ודלא כר' יוסי דמ"ז פ"ת דב"ב דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפי' לא אמר מהיום כמאן דאמר דמי גמ'. ואע"ג דהתם פסקינן כר"י. לא זכרו הר"ב והרמב"ם דמשנתינו אינה הלכה. לפי שסוברין דלגיטין לא חיישי לדר"י. כמ"ש המגיד בפ"ט מהל' גירושין: הרי זה גטך לאחר מיתה. לא הוה זו ואצ"ל זו אלא ה"ק זה גטך אם מתי כו' נעשה כאומר הרי זה גטך לאחר מיתה. ולא אמר כלום. ולשון הרמב"ם בפ"ט מה"ג אם אמר אם מתי הרי זה כאומר לאחר מותי. ואין גט לאחר מיתה:
מהיום אם מתי. דאם מתי שתי לשונות משמע משמע כמעכשיו. ומשמע כלאחר מיתה. אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה מעכשיו דמי. לא אמר ליה מהיום כמאן דאמר ליה לאחר מיתה דמי. גמ':
בפני עדים. אפילו עבד כו'. ועדים לשון עדות בעלמא הוא. כמ"ש במשנה ב' פרק בתרא דיבמות וריש פ"י שם. וכן במשנה ט' פרק ב' דכתובות. והרמב"ם בפ' ח' מה"ג והטור ס"ס קמ"ח כתבו בפני עד אפילו עבד כו':
גס. עיין מ"ש במשנה ה' פ"ב דברכות:
מה היא באותן הימים. כתב הר"ב לאו ארישא קאי כו' כן פירש רש"י. והקשו התוס' דלישנא דמה היא באותן הימים משמע דקאי אמאי דאיירי לעיל. ולא לדבר שלא הוזכר כלל. לפיכך פירשו דקאי אדלעיל באומר מהיום אם מתי. ור' יהודה סבר שדעתו לאחר הגט כל מה שיוכל רק שיחול מחיים שעה אחת סמוך למיתתו ולפיכך הרי היא כא"א לכל דבריה. ולדידיה ברישא דלא תתייחד כו' לא הוי טעמא משום חששא דקדושין. דהא עדיין אינה מגורשת. אלא טעמא משום גט ישן דתנן במשנה ד' פרק דלקמן. ורבי יוסי מספקא ליה אי מהיום ממש קאמר והרי היא כפנויה או מעת שאני בעולם. והויא א"א עד שעה אחת סמוך למיתתו. ולא הוי טעמא משום דאין ברירה. דאי משום אין ברירה. לא היה לחול הגירושין כלל. אע"ג דהוברר הדבר לבסוף כיון דאין ברירה. ע"כ. וכתב ב"י סי' קמ"א בשם תשובת הרא"ש דלר"י אסור היחוד מתרי טעמי. אם חל הגט משעת נתינה אסור משום חשש קדושין. ואם אינו חל עד שעת מיתה אסור משום גט ישן:
מגורשת ואינה מגורשת. ולא תנן ספק מגורשת. משום דכשאמרו בלשון מגורשת ואינה מגורשת. בעלה חיוב במזונותיה כדאיתא בגמרא. ומ"ש הר"ב והבא עליה באשם תלוי. עיין במשנה ו' פ"ה דכריתות:
אם נתנה לו בתוך ל' יום מגורשת. פשיטא מ"ד קפידיה לאו קפידא ולזרזה קאתי קמ"ל. גמ':
אמר רשב"ג וכו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג: גמ':
כמה היא מניקתו ב' שנים. ולענין לשמש את אביו. כל ימי חייו. רש"י:
מת הבן. פירש הר"ב ולא הניקתו כלל וכפירש"י בגמ' ועיין מ"ש לקמן בס"ד:
הרי זה גט. פירש הר"ב דלאו לצעורה מכוין אלא להרווחה דידיה כו'. וכן ל' רש"י. ולאו דמתני' רשב"ג היא אלא רבנן דאמרי לעיל באצטלית דלצעורה מכוין. והכי מוקים לה בגמרא מדסיפא רשב"ג. רישא לאו רשב"ג. ול"ק רבנן אדרבנן כמ"ש התוספת דהכא לא נתכוין לצעורה בחנם אלא לצורך בנו ואביו. וכי מת הא לא איצטריך. אבל גבי אצטלית לעולם הוא צריך לאצטלית ולא לדמיה ולכך כשאבדה יכול לומר איני חפץ בדמי אצטלית. ע"כ:
או שאמר האב אי אפשי שתשמשני כו'. נראה דמשום רשב"ג נקטיה הכא. דאע"ג דהאב עדיין הוא חי. כל שאין עכבה ממנה הרי זה גט. וה"ה ברישא לכ"ע אלא דהכא דרשב"ג תני עלה כל עכבה כו' נקט לאשמועינן דלא"ק לא:
אינו גט. ובגמ' פרכינן לפום מאן דמוקים מתניתין דסתם כמפרש יום אחד דמי והכי פירשה הר"ב למשנתינו. דמ"ש רישא ומ"ש סיפא. ופירש"י דרישא על כרחך כגון שמת ולא הניקתו כלל [כלומר דאי הניקתו הא קיימה תנאיה] ואמאי הרי זה גט. הרי לא נתקיים כלום מן התנאי. ע"כ. ואסיקנא קשיא. ואפ"ה פירש הר"ב למשנתינו דסתם כמפרש משום דרב אשי אמרה שכ"כ הרי"ף והלכתא כרב אשי דבתראה הוא. ואע"ג דאסיק בקושיא לא אסיק בתיובתא. [דקשיא אינה תיובתא לגמרי כדפירש רשב"ם פרק יש נוחלין דף קכ"ז] ולשטת הרמב"ם קושיא דרב אשי מתרצי. כמ"ש הר"ן. דהרמב"ם אינו מפרש כדפירש"י והר"ב דרישא בלא הניקתו כלל. אלא בהניקתו דאל"ה ודאי דלא הוי גט והכי מקשינן בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כלומר כיון דברישא לא הוי גט אלא כשנתקיים בסיפא נמי אילו נתקיים הוי גט ואמאי תני ברישא ה"ז גט ובסיפא אינו גט. וכ"כ המגיד בפ"ח מה"ג [הלכה י'] ומסיים הר"ן רב אשי אמר לך אה"נ וכי תנן מת הבן או מת האב הרי זה גט אתא לאשמועינן דסתם כמפרש יום אחד דמי. וה"ק כל שהתחילה להניקו. מת הרי זה גט [והה"נ לא מת אלא דתנא (הכא) [הכי] אגב סיפא ולפי זה צ"ל דמת האב לא אשמועינן מידי דכיון שהתחילה לשמשו ומת] מאי אית לה למעבד טפי וליכא למימר %ב) (דאי מינק טפי מהני) אלא אגב סיפא נקטיה. ואה"נ לא מת. או שמא אתא לאשמועינן דשמוש יום א' שמוש מקרי ואיקיים תנאי דסתם כמפרש יום א' דמי. ע"כ. [וכתב עוד הר"ן דיום לאו דוקא. אלא אפילו שעה אחת].
רשב"ג אומר כו'. כתב הר"ב ואין הלכה [כרשב"ג] וכ"כ הרמב"ם. ועיין מ"ש בפ"ח [מ"ז] דעירובין:
הרי זה גטך אם לא באתי. עיין מ"ש בזה בסוף פ"ז דב"מ:
והיה הולך מיהודה לגליל. כתב הר"ב מפרש בגמ' משנה זו. כגון דאתני ב' תנאין כו' והכי משמע מתני' הרי זה גטך אם לא באתי מכאן ועד ל' יום. מיום שאצא מכאן. והיה הולך מיהודה לגליל ותלה הגט גם בביאתו לגליל. ר"ן:
בטל תנאו. ואין כאן עוד לקיימו וכו'. ואפילו קיימו לאחר זמן הרי לא התנה אלא על מהלך ראשון. ר"ן וכן פירש"י.
והגיע לעכו כו'. כתב הר"ב שהרי לא הלך למ"ה. דעכו מא"י היא אע"ג דלענין מביא גט ממ"ה עכו כח"ל לת"ק דמתני' ב' דפ"ק:
ה"ז גט. כתב הר"ב ובגמ' מוקי לה כו'. וכן הלכה שאם לא אמר כן בשעת התנאי חיישינן שמא יבא הבעל ויערער ויאמר פייסתי. גמ'. ופירוש רש"י כלשון הר"ב שכתב ונתייחדתי [דמשמע] שיחדה עמו ובעל ה"ל גט ישן. ע"כ. כלומר ותנן במ"ד פרק דלקמן דב"ה אוסרין לגרש בו. ופירש הר"ן והכא תנן הרי זה גט. דמגרשים בו לכתחלה. ע"כ. לפי שמחשב קיום התנאי לנתינת הגט. ול"נ לפרש דהכא לאו חששא זו היא. אלא חששא דכשיאמר פייסתי ונתייחדתי ה"ל גט ישן וקי"ל דלא תנשא לכתחלה. אלא כשהלך למ"ה כמו שפירש הר"ב לקמן וכן פירש"י ואף הר"ן ז"ל. ועיין בהרא"ש פרק דלקמן. דמפרש דהא דגט ישן תנשא לכתחלה. דוקא בנתנו לה הבעל אחר היחוד דאז ליכא למיחש. דבא עליה ויאמרו גטה קודם לבנה. דאיהו גופיה לא יתן לה משום פגם בנו אלא יכתוב גט אחר. אבל הרא"ש אינו מפרש דתנשא לכתחלה דוקא כשהלך למ"ה. והרמב"ם בפ"ג מה"ג לא כתב שהלך למ"ה. ואפ"ה לא כתב כדברי הרא"ש. וטעמא לאו דמפרש כפירוש הר"ן אלא שיש לו פירוש אחר בענין פייסתי דכלומר שמחלה התנאי כמפורש בדבריו פ"ט מה"ג. וכתבו התוספות לעיל פ"ב דף י"ח דמדכתב רש"י [וכ"כ הר"ב] שמא יבא בעל ויערער [משמע] שהחששא זו אינו אלא משום לעז בעלמא שיוציא הבעל לעז. וכיון שהאמינה עליו לא יוציא לעז דכסיפא ליה מלתא. ע"כ:
הרי זה גטך אם לא באתי כו' הרי זה גטך מעכשיו כו'. לשון הר"ן. ותמיהני הך מתניתין יתירתא היא. דתרי גווני דידה. מאם מתי אינו גט. ומעכשיו אם מתי הרי זה גט. דתנא לעיל [מ"ג] שמעינן להו. ונ"ל דה"ק דסד"א נהי דאם מתי כלאחר מיתה משמע. הני מילי היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה. אלא כי היכי דלא תפול קמיה יבם. אף הוא אינו רוצה שיחול גטה אלא לאחר מיתה. דסבור הוא דיש גט לאחר מיתה. אבל הכא דתלה באם לא באתי סד"א דמעכשיו משמע. קמ"ל. א"נ סד"א התם משום הכי אמרינן דכי לא אמר מעכשיו כלאחר מיתה דמי. דחיישינן דלמא אינו רוצה בגירושיה כלל. דידוע הוא שאין גט לאחר מיתה ולפיוסה איכוין. אבל הכא דאפילו נימא דלאחר שלא יבא משמע. מ"מ כי לא מת גירושיה חיילו ולגרשה מכוון. סד"א שאם לא באתי גרידא מעכשיו משמע. קמ"ל. ע"כ.
הרי זה גט. ובגמ' איכא מאן דמתני אמתני' דה"נ שצריך שיאמינה אם תאמר שלא בא. וכן פסק הרא"ש. ואיכא דלא מתני הכי אמתני' דכיון שלא ראינו שבא לעיר משיצא לא חיישינן שמא בא. והר"ב שלא כתב כן במתני' סובר כהרמב"ם שפסק בפ"ט מה"ג כלישנא דלא מתני אמתני'. וטעמו כתב המגיד שסובר שחששות אלו שמא פייס ושמא בא אינן מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו. ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה כו'. וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו בדרבנן והלך אחר המיקל:
הרי זה גט. ובגמ' איבעיא להו אם מותרת מיד שמת. שהרי ודאי לא יבא עוד. ויש כאן קיום תנאי או דלמא לאחר י"ב חדש דאתקיים תנאה. ופי' התוס' משום דאיכא למגזר אטו לא מת. והר"ן פירש דאיכא למימר דאיהו ודאי לא הוי חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר י"ב חדש. ע"כ. ולא אפשיטא ופסקו לחומרא.
כתבו גט בתוך י"ב חדש כו' אינו גט. דלא תימא שלא הקפיד אלא על הנתינה. אלא אף על הכתיבה הקפיד. הר"ן:
רבי יוסי אומר כזה גט. מדהוה ליה למימר אם לא באתי כתבו ותנו ואמר כתבו ותנו אם לא באתי. ה"ק כתבו מעכשיו ותנו אם לא באתי. ורבנן ל"ש הכי ול"ש הכי. גמרא:
ואם מיתה קדמה לגט אינו גט. אם מת אחר י"ב חדש אחר שנכתב הגט קודם שיתנהו לה. הרמב"ם:
זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. כלומר גם זו היא בכלל שאמרו מגורשת כו'. כיוצא בזה שכתבתי במ"ז פ"ג דיבמות בשם הרמב"ם. וע"ל מ"ד ובמ"ב פ' דלקמן:
מגורשת ואינה מגורשת. דלא מוקמינן ליה בחזקת חי. ונימא דלאחר י"ב חדש מת אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דלמא בתוך י"ב חדש מת. הר"ן. ובלשון מגורשת ואינה מגורשת עמ"ש במ"ד:
משנה גיטין, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב