תוספות יום טוב על גיטין ו

משנה אעריכה

האומר התקבל כו' אם רצה לחזור יחזור. וכי מטא גיטא לידה ולא חזר. מיגרשה. ואע"ג דבעל לאו בר שווי שליח לקבלה הוא אפ"ה אמרינן דאדם יודע שאינו יכול לעשות שליח לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה והתקבל והולך לה קאמר. גמרא:

התקבל. וכן לשון המשנה ספ"א דנדרים ורפ"ז דשב עות ואע"פ שהיה יכול לשנות קבל בל' ) קל:

האשה שאמרה התקבל כו'. כדמסיים ברייתא רפ"ב דקדושין דף מ"א שכתבתי בריש מכילתין ושלחה [מלמד] שהיא עושה שליח פירש"י קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א:

לפיכך אם א"ל הבעל אי אפשי כו'. פירש"י לפיכך כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא"כ אמר הבעל כו'. וכתב הר"ן ואין הלשון נוח לי בכך. ומפרש דארישא קאי דהאומר התקבל דגרסינן עלה בירושלמי בכל אתר אתמר התקבל כזכה. הכא אתמר הכי. שניא היא דאין חבין לאדם שלא בפניו כלומר וכיון דחוב הוא לאשה אפילו אמר לו בפירוש זכה בשבילה אם רצה לחזור יחזור. הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש. אני אומר שמא חזרה בה. ושמעינן מרישא דתנן האומר התקבל דמצי לחזור דלא הוה הכא כזכי לפי שאע"פ שצווחה להתגרש אומר אני שמא חזרה וחוב הוא לה לפיכך ה"נ אע"פ דגלתה דעתה ועשאתו שליח קבלה אם אמר הבעל אי אפשי וכו' ע"כ. כך נ"ל דעתו ז"ל בזה.

אם רצה לחזור יחזור. כל זמן שלא הגיע הגט לידה שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והוא אינו רוצה שיהא גט עד שיגיע לידה. רש"י:

משנה בעריכה

האשה שאמרה התקבל לי גטי. והוא חזר ואמר קבלתי. רש"י:

צריכה שתי כתי עדים וכו'. ולא הוה כל כת מעידה על חצי דבר בלבד. ורחמנא אמר דבר ולא חצי דבר. דכל כת ראתה מה שיכולה לראות באותה שעה. תוס'. ועיין פ"ז דב"ק [דף ע'] ומ"ד פ"ג דב"ב:

ושנים שאומרים בפנינו קבל. כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיימה חתימת העדים שעל הגט א"צ שתביא עדי מסירה בפנינו רק שיאמר השליח שקבלו בפני שנים. טור סי' קמ"א. ועמ"ש בפרק בתרא ת"ה. וכתב עוד בשם העיטור דמה שצריך שנים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר. אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד. ע"כ. וכתב עליו הב"י דמדברי הרא"ש נראה דכיון שהוא בא במקום האשה אינו עולה לעד:

וקרע. כתב הר"ב בשעת השמד שנו שגזרו על המצות וקרעו כו' גמ'. ואכתי קשיא לי דלמאי נ"מ מעידין כן. וז"ל הרמב"ם וקרע אינו מתנאי שיקרע עכ"פ. ואמנם ר'"ל שאם קרעו שיעידו על כך ע"כ. ונ"ל משום דאע"פ שיש שמד. ומש"ה נקרע. צריך שיעידו על כך דלאו כ"ע מסקי אדעתייהו דמש"ה לא יביאנו בידו ויאמרו אילו היה אמת היה לו להסתכן בנפשו ולהביאו ויוציאו לעז:

אפילו הן הראשונים והן האחרונים כו'. לשון הר"ן ואיכא למידק מאי אפילו. אדרבא הכא עדיף טפי דליכא לספוקי במידי: וי"ל סד"א מיחזי כשיקרא שהיאך אפשר שנזדמן הדבר שאותן בעצמן ששמעו השליחות ראו הקבלה דמסתמא הבעל והאשה בשתי עיירות הן. כיון שהיא ממנה שליח ואינה מקבלתו מיד הבעל. ומש"ה הדר תני או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד מצטרף עמהם. דסד"א דנהי דלתרי לא חיישינן [דמשקרי. לחד מיהא] חיישינן. קמ"ל:

נערה המאורסה היא כו'. כתב הר"ב היא יש לה יד. דהא גדולה היא ועיין מ"ש במשנה דלקמן. ועיין מ"ש ברפ"ב דקדושין.

וכל שאינה יכולה לשמור את גטה כו'. יש חילוף גירסאות בגמ' (בזה) ביודעת לשמור. רש"י וסיעתו גורסין משתגיע לעונת הפעוטות [דמ"ז פרק דלעיל] ולגירסת רי"ף וסיעתו משתגיע למדת צרור וזורקתו. אגוז ונוטלתו:

משנה געריכה

קטנה שאמרה כו' עד שיגיע גט לידה. ומ"ש הר"ב במשנה דלעיל אדתנן נערה כו' היא ואביה מקבלין את גטה. היא יש לה יד. דהא גדולה היא. ומשמע דאילו קטנה אין לה יד. התם ביש לה אב הוא דאין לקטנה יד. והכא באין לה אב. ובלאו הכי מוקמינן לה הכי בפ"ב דקדושין דף מ"ד. ואע"ג דתני סיפא. אבל אם א"ל אביה כו' חסורי מחסרא וה"ק. בד"א בשאין לה אב אבל אם יש לה אב וא"ל אביה:

שאין קטן עושה שליח. ואע"פ שיש לה חצר. כדתנן ברפ"ח. הרי פי' הר"ב שם דאתרבי מידה. ואע"ג דבעלמא חצר מדין שליחות. בגט [מדין ידה] אתרבי וכמ"ש במשנה ד' פ"ק דב"מ. וזוהי דעת המגיד פ"ו מהלכות גירושין. והרמב"ם כתב מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה. ע"כ. והראב"ד כתב דטעמא אתם גם אתם לרבות שלוחכם. ומה אתם בני דעת. אף שלוחכם בני דעת. נמצא השליח והשולח צריכין להיות בני דעת. ע"כ. ולכל התורה למדנו דיני השליחות בשוה. עמ"ש ברפ"ב דקדושין:

ורבי אליעזר מכשיר. כתב הר"ב דבע"כ מתגרשת דמנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבה התם. רש"י:

הבא לי גטי ממקום פלוני. אפי' לרבנן. דכיון דאינה מתגרשת בקבלתו. ליכא קפידה כשמביאו לה ממקום אחר. הר"ן:

משנה דעריכה

אסורה. לאכול בתרומה מיד. שמא קבלו כבר. ואע"ג דה"ל למימר אוקי אשה בחזקת שלא נתגרשה. חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים. משום דחזקת שליח עושה שליחותו. [ו]אע"ג[1] דאין ביד השליח לעשות. שמא לא יתן לו הבעל גט כמו שאוסר לעיל [ד' ס"ד] בכל הנשים שבעולם באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח. אע"ג דכל אחת היא לו בחזקת היתר. וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו. תוס':

עד שיגיע גט לאותו מקום. פי' הר"ב שכך אמרה לו לא תהא שלוחי אלא שם ובגמ' פריך וכיון שקבלו במקום אחר היכי הוי גיטא כלל והתנן ברישא התקבל לי גטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר (כשר) [פסול] ומוקמינן לה בדא"ל קבל לי גיטא במתא מחסיא וזמנין דמשכחת ליה בבבל [כיון דהדר א"ל הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא. והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא] הכי קא"ל משקל כל היכא דמשכחת ליה שקול ליה מיניה. גיטא לא ליהוי עד דמטית למתא מחסיא. גמ'. [וה"ל כאומר לאשה הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום. תוס'] ותמה אני שהרמב"ם בפ"ט מהל' תרומות העתיק המשנה כלשונה שלא אמרה אלא מקום אחד. והכ"מ לא העיר בזה:

רבי אליעזר אוסר מיד. כתב הר"ב ר"א לטעמיה כו' ובגמ' פרכינן פשיטא ומפרקינן לא צריכא דאיתיה לבעל במזרח וא"ל זיל במזרח. וקא אזיל במערב. מ"ד במערב הא ליתיה. קמ"ל. דלמא בהדי דקא אזיל מפגע פגע ביה. וברפ"ח דתרומות כתבתי ) בשם הירושלמי דמודה ר"א שאם אמרה הבא לי גטי ממקום פלוני שאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום. ומפרש בירושלמי דמכיון שא"ל הבא לי גטי ממקום פלוני. כמו שאמרה לא יהא גט אלא אחר י' ימים ומה שאכלה בהיתר אכלה:

משנה העריכה

האומר כתבו גט וכו'. לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות ספר כריתות אשה. גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גירושין. כתבו אגרת ותנו לה. גם זה לשון הגט כו'. רש"י.

רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. פי' הר"ב חולה. וכן לשון רש"י. ומדלא כתב חולה המסוכן. ש"מ דכל חולה מסוכן קרי ליה. וכן הבין דבריו הב"י כפי הנראה מלשונו. וקשה לי דא"כ אמאי לא תנן חולה. מי לא תנן לישנא דחולה במ"ה פ"ג ובמ"ג פרק דלקמן. והרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין [הלכה י"ב] כתב. מסוכן והוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד. [ומ"ה פרק בתרא דטבול יום כתב הר"ב חולה הנוטה למות]. ומ"ש הר"ב דהלכה כרבי שמעון שזורי דהכי גרסינן בשחיטת חולין פרק בהמה המקשה. הרי"ף. ובירושלמי איתא בפירקין:

משנה ועריכה

כל השומע את קולו כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דנדרים. ומ"ש הר"ב ופירש שמו ושם עירו כן לשון רש"י. והטור סי' קמ"א כתב ג"כ שם אשתו ושם עירה:

הרי אלו יכתבו ויתנו. וטעמא כדכתיבנא במשנה ו' פרק בתרא דיבמות:

אם מעצמו נפל הרי זה גט. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח. וה"ל כמפרש [לים]. ומסוכן. רש"י:

משנה זעריכה

אר"י וכו'. אמר שמואל א"ר הלכה כר"י. דאמר מילי לא מימסרן לשליח. גמ'. ועיין מ"ח דפרק בתרא:

נומינו. פירשתי בסוף יבמות:

שאפילו אמר לב"ד הגדול שבירושלים וכו' שילמדו ויכתבו. לשון הרמב"ם אינו מן הנמנע שב"ד הגדול שבירושלים לא יהיו בקיאים בכתיבה לפי שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים. לא שיהיו סופרים:

[כולכם כתובו. ונראה שצריך שיאמר ג"כ חתומו וכן מדקדק הב"י מלשון הטור בסימן ק"ך]:

  1. ^ דבריו הם ציטוט התוס', ובתוס' יש כאן ו', להורות שזו שאלה חדשה, ולא המשך המשפט הקודם. ולכן גם יש להוסיף נקודה אחרי המילה "שליחותו".