תוספות יום טוב על אבות ב

<< · תוספות יום טוב · על אבות · ב · >>

משנה א

איזהו דרך [ישרה] שיבור לו האדם וכו'. והוי זהיר וכו' לפי שהדרך שיברר לו וכו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל. אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר וכו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר וכו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהו דרך שיבור וכו' בלשון נסתר. ואח"כ אמר והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. דרך חיים. ועמ"ש במשנה ט'. והזכיר דרך בלשון נקבה. עיין בזה בריש מסכת קדושין:

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה. הוא אומר ומזהיר לפי שאין אתה יודע וכו'. ולא שר"ל כשיבאו לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה. שזה אין השכל סובלו. אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר וכל אחת ואחת בשעתה כ"פ ר"י אברבנאל ודרך חיים:

שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. פירש הר"ב לא נתפרש בתורה שכר המקיים מצות עשה וכו'. וז"ל הרמב"ם מצות עשה לא התבאר שכר כל א' מהן מה היא אצל השי"ת וכו' וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו' למען ייטב לך וגו' למען יאריכון ימיך. אבל בדרך חיים מפרש ההיא דקאמר הכא שאין אתה יודע מתן שכרן וכו'. לענין הטורח והזריזות אי נמי ההוצאה וזה בכלל טורח הוא שאמר שאין אתה יודע דלפום צערא אגרא. אבל לענין המצוה עצמה הרי נאמר למען ייטב לך ודייק לה מדתנן סוף תולין לענין שלוח הקן ומה אם מצוה קלה וכו' ק"ו על מצוה חמורה שבתורה. ומה ק"ו הוא אם אי אתה יודע מתן שכרו. אלא דלענין הטורח וההוצאה הוא שאי אתה יודע. ועל זה אומר ק"ו וכו'. וכתב עוד דהא דתנן [בריש פאה] אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא כבוד אב ואם וכו' אין בזו הודעת מתן שכר בכמותה א"א באיכותה שאלו הן שמקבלין עליהם בזה ובבא. אבל שעור וגודל השכר עדיין צריכין אנו למודעי. שאין אתה יודע. ואולי יש מצוה אחרת ששכרה בעוה"ב גדול כל כך ששקול יותר מהפירות והקרן שבמצות אלו. כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. וזה שאמר שם ותלמוד תורה כנגד כולם אינו ענין כלל לאי אתה יודע מתן שכר של מצות שהוא לא נאמר אלא במצות. אבל בין תלמוד תורה למצוה לא אמרו דפשיטא דשכר תלמוד תורה מרובה. עכ"ד:

מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מן השי"ת והרי הוא כעין מלכותא דארעא שתמצא מי שעובד למלך. ושכר הפעולה קצובה. ותראה שיקבל עליה שכר מאת המלך יותר ויותר מן הראוי והקצוב. לפי שהיא נאותה לו למלך. או מצד אחר ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר בהחלט שהרי אינו השכר הראוי. אבל זה שמו אשר יקרא לו מתן שכר. לפי שיש עמה מתנה מרובה. ואינה מתנה ג"כ בהחלט. שהרי שכרו אתו. והיינו נמי דתנן מתן שכרן שבערך נחת רוח שלפניו בעשיית המצוה. מתן אדם ירחיב כרצונו יתברך. וזה ענין הכתוב בעצמו שאומר (ישעיה מ') הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. שכך הוא אומר הנה שכרו אתו מלת הנה מורה על דבר ברור וידוע. כי שכרו ודאי וברור שהוא אתו. ועוד זאת שמת שפעולתו לפניו. שהפעולה אמנם היא לפניו יתברך ובבחינה זו שכרו כפול ומכופל במתנה מרובה כאמור. כך נ"ל.

והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו'. שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא. ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ושככר האמתי הוא בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסידו כמו שדרשו

[ברכות ל"ד. ] על עין לא ראתה. וכמאמרם. יפה שעה אחת של קורת רוח וכו' ורבי לא חלק בזה על אנטיגנוס. אבל אמר שכאשר יפגע בך מנוול זה הוא שטן הוא יצר הרע. שאז ראוי שתחשוב הפסד ושכר כדי להעבירו מעליך. הר"י אברבנאל וכך כתוב בדרך חיים. ולפי מה שכתבתי שם במשנת אנטיגנוס שלא בא לשלול ולהוציא העובד בשכר מכלל עובדי ה'. ולא דיבר אלא שהעבודה היותר נבחרת ושאין למעלה הימנה הוא העובד שלא על מנת לקבל פרס. א"כ דברי רבי הן אמורין בכלל. ועל הרוב. ואנטיגנוס על הפרט הוא אומר ומי יתן שלא יהיה בכלל אלא מה שבפרט.

דע לפי שהסתכלות הזה אינו בראייה חושיית. אבל בראיית השכל. לכך חזר ואמר דע. ועיין ברנ"ג:

מה למעלה ממך. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הגבור. כ"ש שהגבור למעלה. וממך לא רחוק אבל למעלה ממך ממש. כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי (תהלים ט"ז):

עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. יש דברים שמגיע עליהם הראיה כמעשה הרשעים. ויש דברים שמגיע עליהם השמיעה. כדבר אחת הנבלות. ולכך הוא אומר עין רואה. ואוזן שומעת. וכדי שלא תאמר יש שכחה לפני כסא כבודו. לכך הוא אומר וכל מעשיך בספר נכתבים הוא ספר הזכרונות שזכר הפייטן בפיוט ימים הנוראים. וגם בתורה נאמר מספרך אשר כתבת: אמחנו מספרי. והיה מספיק למניעת העבירות: כשיסתכל וידע שמעשיו בספר נכתבין. ואין זה אלא כדי שפעלו וגמולו ישלם לו. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. לכך הוצרך להקדים גם אלו השנים. וכתב בדרך חיים. כי אמר עין ואוזן בלשון יחיד כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם. חס ושלום:

משנה ב

בנו של רבי יהודה הנשיא. הוא רבי שבתחלת הפרק.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. פי' בדרך חיים לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לתלמוד תורה להכי טופל תלמוד תורה עם דרך ארץ במלת עם. ע"כ. ואני מצאתי להר"ש שפי' במשנה ד' פ"ז דטהרות שהוא כמו ראה חיים עם אשה. דחיים הוא עיקר והכי נמי תורה עיקר.

וכל העוסקים עם הצבור כו'. נראה דלפי' אחר שכתב הר"ב. שמכריחים הצבור וכו' שיכריחו לשם שמים. דר"ל ואל יחושו על הצבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה שזכות אבותם מסייעתם לתת וכו' ואפילו ממון הרבה. ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים כו' לשם שמים. ולא לשום צד פנייה אחרת בעולם. ועוד נ"ל לפרש דשזכות אבותם וכו' נמשך למטה לו אתם מעלה וכו' והכי קאמר הוו עמלים. ולשם שמים. כשתכריחו הצבור לצדקה ולפדיון שבויים ואני מעלה עליכם וכו' שהרי הצבור הנותנים. זכות אבות היא שמסייעתן לתת. ואפי' הכי צדקתם של הצבור שנתנו עומדת לעד. כך גם אתם אע"פ שלא נתתם אלא שכפיתם והכרחתם לצבור גם אני מעלה וכו' כמו שצדקת הצבור עומדת לעד. אע"פ שזכות אבותם היא מסיעתם. ובהכי אתי שפיר דלא תנן בלשון נסתר כמו שהתחיל וכל העמלים וכו'. ועוד שהיה לשון קצרה ואני מעלה עליהם וכו' אלא דאי הכי הוה משמע דקאי נמי על הצבור כמו וצדקתם וכו'. ולאידך פירושא יש לפרש דהא דקאמר ואתם וכו' כמ"ש בדרך חיים: דאי לאו הכי הוה משמע שהיה חוזר על האבות שזכר:

מעלה אני עליכם. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ובמד"ש כתב שמפרשים שבעבור הקב"ה. אומר אני שזוכרו למעלה לש"ש. ע"כ. והוא דוחק.

שכר הרבה. לשון ד"ח בי"ס גרסינן שכר הרבה. ופירושו ששכר הרבה מאד יש לכם לפי שאתם עוסקים בצרכי צבור שהם רבים. ומאחר שהם רבים הרבה שכר יש לכם כאילו עשיתם הרבה. ע"כ.

משנה ג

הוו זהירין ברשות וכו'. כתב הר"ב אע"פ שאתם צריכים להתוודע לרשות כדי לפקח וכו' דעל כיוצא בזה לא אמר שמעיה [בפרק דלעיל משנה י'] כי זו מצוה רבה היא להתוודע להם לפקח על עסקי צבור ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו. מד"ש בשם רשב"ץ:

משנה ד

עשה רצונו כרצונך. כך היא הגרסא בספרים. ובמד"ש בשם ר"י ן' נחמיאש כתב שבמשנה ירושלמית הגרסא ברצונך בבי"ת. והכוונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לב אלא ברצון ובשמחת לב כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו שלפעמים יעשה הקב"ה רצונו של אדם באף וחמה להענישו באחרונה. כענין להשמדם עדי עד ולהאבידו אבל כשהוא עושה ברצון אחריתו ישגא מאד:

בטל רצונך וכו'. נ"ל דעשה (רצונך) [רצונו] וכו' אמר כלפי מ"ע ולפיכך אמר בטל רצונך וכו' כנגד מצות ל"ת:

הלל אומר וכו'. ראיתי אחד קדוש מדבר מוהר"ר מנחם עזריה בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פי"ט שהלל זה הוא בן בנו של רבי שרחץ בכבול עם יהודה אחיו. פרק מקום שנהגו [דף נ"א] וכאן שנה רבי על עצמו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך. ואח"כ סמך להלל זה. דברי הלל הזקן אבי היחס שאמר אין בור ירא חטא. ושוני הלכות לא דקדקו בזה ושונים גבי אין בור ירא חטא. הוא היה אומר. ע"כ. ואם קבלה היא נקבל. ואם לדין הנה רש"י כתב בהדיא שזהו הלל הזקן שבפרק הראשון. והרמב"ם כתב על לכשאפנה וכו' דזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע. ע"כ. וסמך דבריו הללו לכאן. לפי שרבן גמליאל אמר בענין העמלים עם הצבור וכו' וגם להסמיך לקבלת ר' יוחנן בן זכאי ממנו דתנן במשנה ח'. וזו היא הסבה בעצמו שגרמה לבעל המאמרות שגורס במשנה דלקמן הלל אומר ושהוא הלל הזקן:

אל תפרוש מן הצבור. פי' הר"ב שאינו רואה בנחמת צבור. וקשיא לי דאי משום הא. יש לבעל הדין לחלוק ולומר משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך. ורש"י מסיים ואינו רואה סימן ברכה לעולם. בפרק אחרון דתענית. ע"כ. ועוד י"ל דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה. אי נמי שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו:

שאי אפשר לשמוע. פי' הר"ב כלומר לא יהיו דבריך מסופקים וכו' שמא יטעו ויצאו למינות. וא"כ היינו הא דאבטליון פרק קמא משנה י"א ותו למה לי. אבל הרמב"ם לא פירש לענין מינות אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל מן הדבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכין לפירוש רחוק והסתכלות יתירה. ואז (יטעה) [יבינם] השומע. ע"כ. ולא כאשר הבין בעל מד"ש דדברי הרמב"ם כדברי הר"ב:

שסופו להשמע. פי' הר"ב לא תגלה סודך וכו' כי עוף השמים יוליך את הקול. דרישא דקרא (קהלת י') גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:

ואל תאמר לכשאפנה אשנה. ול"ק לגרסת רש"י [דגרם] שאפשר לשמוע ומפרש בדברי תורה וכו'. דא"כ הוא כפל לשון. חדא דלחזק דבר הוא כופל. ועוד די"ל דאתא למימר דאפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה אשנה:

משנה ה

אין בור ירא חטא. עיין בפרק דלקמן משנה ט'. ובפי' הר"ב שם: עם הארץ. מפורש בדברי הר"ב במשנה י' פ"ה:

ולא כל המרבה בסחורה מחכים. אמר כל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ר"א בן חרסום. או אילפא וכאילו רבים הביאום המפרשים. מדרש שמואל. ופירש עוד בשם החסיד דאמר מחכים שהוא פועל יוצא וחוזר למה שאמר ואין הקפדן מלמד. ואמר שכל המרבה בסחורה אינו מחכים. כלומר שבעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם.

המרבה בסחורה. דוקא קאמר המרבה. דבלא משא ומתן להחיות גופו גם תורתו אינה מתקיימת כדאמרינן לקמן אם אין קמח אין תורה. ואמרינן נמי לעיל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:

השתדל. ענינו ההרגל והמחשבה לדבר. ותרגום ויאבק איש עמו [בראשית ל"ב] ואשתדל גברא עמיה. הרמב"ם:

משנה ו

על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון. וא"ת ע"כ הראשון שנהרג כשאתה חושב למפרע תמצא שהוא לא הרג. והרי הבל הרגו קין והוא לא הרג. וא"כ מנליה שאמר על דאטפת אטפוך. וכ"ש דקשיא על מה שאמר וסוף מטיפיך יטופון. דדלמא לא. ומעשים בכל יום כמה רצחנים שמתים על מטתם בידי שמים. [וראיתי אני קושיא זו שהוקשה במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אמר ר' לוי והרי כמה בני אדם שהרגו ומתו על מטותיהם. השיבו אותו מהו באדם דמו ישפך כשיבואו כל בני אדם לעתיד לבא אותה שעה דמו ישפך. ע"כ. וקושיא ראשונה נמי שעל הרישא הנה ראיתי המאמר הזה על דאטפת וכו' דאיתא בברייתא פ' החליל דף נ"ג ושם פירש"י הוטל למים והכיר בו שהוא רוצח. ע"כ]. ובפירש"י דעל מסכתא דידן כתוב יש מקומות שלא נהגו לומר זו ההלכה. ע"כ. אבל הרמב"ם גם הר"ב וכל המפרשים העתיקוה. ובעל מדרש שמואל אמר בתירוץ הקושיא דסיפא דלכך אמר וסוף מטיפיך כלומר דלסוף על ידי גלגול המקוים בדברי רז"ל והסכים לדעתם פיטא"גורא [ושאר חכמי האומות כאשר הזכירם האברבנאל בפרשת תצא] סופו שיושטף. ובקושיא הראשונה נדחק מאד לומר דהבל שאני שאמרו ז"ל שהציץ בקדושה אבל הגולגולת שפט עליה שהרגה ולא שהציצה. שההריגה יותר מצויה מהצצה. עכ"ד. ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זהכי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. ועוד אני מדקדק בסדר המשניות הללו שכיון דזה אינו אלא מאמר על דבר שקרה שראה גולגולת לא הוה ליה להכניסו בין הדבקים בין עניני מוסרים שהוא היה אומר דהוו מרגלן בפומיה והוה ליה לאתר זה המאמר לבסוף. כ"ש שבלשון ארמי אמרו לא היה לו לערבו בין קודש לקודש. וכן דברו אשר דבר היה לנכח עצם גולגולת המת ולמה זה לא יסב פניו לאמר כלפי השומעים. והכי הוה ליה למימר על דאטיף אטפיה. וסוף מטיפיה יטופון. גם יש לדקדק מאי אף דקאמר. לכך נראה לי לומר דה"ק דכמו שאמר אין בור וכו'. וכל דכותיה לשלול הפחיתות. כן אף הוא ראה וכו' וא"ל על דאטפת וכו' ונמשך לו דמשם ולהלן הוא היה אומר מרבה בשר מרבה רמה וכו'. לחייב בהם אם פחיתות אם מעלות. וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפוטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואע"פ שאין בנו כח להשיג. ואחרי שזה המאמר דאטפת וכו' אינה גזירה מוחלטת שכך יקרה בהחלט. שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף וכן השוטף אפשר שלא יושטף. ולכך לא אמר המאמר כאומרו להשמיע לרבים. אלא בינו לבין עצמו אמר כן לגולגולת שהיא עצם בלתי שומע ומניח ההנחה שכן ראוי [להיות] דעל דאטפת וכו'. והקושיא מן המציאות ג"כ אינו בפירוש כלל אבל ע"י מאמרו הנמשך שמכאן ואילך הוא היה אומר מרבה בשר וכו' המשכיל יבין היטב. וכל דברים שכיוצא באלו ראויין לאמרן שהמשכילים הם שיבינו אבל לא כל השומעים פן למשמע אזניו יוכיח וישפוט למראה עיניו שהשאלה היא אמיתית ושאין עליה תשובה כי לא ישכיל אף לא יבין ענין התשובה וישאר א"כ נבוך עם השאלה. ויבא ח"ו לידי מכשול. ואמר בלשון ארמי שהוא הלשון המורגל בפי ההמון בזמנים ההם כדמוכח בפ' ה' דשקלים שהרי ענין דברו כאילו ידבר עם גולגולת הלסטים. גם כדי שההמון יבינו מאמרו כמשמעו שכן הוא על דאטפת וכו' ולמשכילים הבין דברו וענינו במה שהיה אומר אח"כ מרבה בשר וכו' והיה אומרו בלשון הקודש. כך נראה בעיני:

מטיפיך יטופון. להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כולם יהרגו. לכך אמר לזו הגולגולת האחת שמטיפיה ואם היו רבים כולם יטופון. מדרש שמואל.

יטופון. פי' הר"ב שלא היה הדבר מסור בידן להרגך כו' שמגלגלין חובה ע"י חייב וכו' וזוהי דעת הרמב"ם בפ"ח מהפרקים שהקדים לפי' מסכתא זו שאע"פ שהיה בדין הקב"ה שזה יהרג לא גזר על זה שיהרגהו הוא. וזה כאילו אמר הש"י שהנולדים לעתיד מהם צדיקים מהם רשעים. וזה אמת. ולא מפני כן התחייב פלוני הרע להיות רע וכו' אבל בבחירת עצמו הוא שעשה ופעל הרע. לכך ענוש יענש והרבה שלוחים היה למקים שיהרג זה. ולפי שהאיש הוא איש דמים וחייב. נתגלגל על ידו וגמולו ישיב לו הש"י בראשו. וכ"כ בס"פ ו' מהל' תשובה. ואע"פ שהרמב"ן בפ' לך לך השיב על דברים הללו ואמר שאפילו גזר על פלוני שיריע לפלוני וקדם אחר ועשה גזירתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה. והאריך עוד. אני אומר שאפילו נודה לדבריו שאם קדם אחר ועשה שזכה. עם כל זה אינה תשובה לדברי הרמב"ם. לפי שזה העושה הרע שדברי הרמב"ם נאמרין עליו. הוא אמנם אשר לא פעל ועשה לקיים מאמרו של מלך ברוך הוא. אלא זדון לבו השיאו לכך. ורחמנא לבא בעי. וכאשר יובנו דברי הרמב"ם כך. תסתלק ממנו גם השגת הראב"ד שם. נראה לי:

משנה ז

מרבה רמה. פירש הר"ב בקבר וקשה רמה למת כמחט בבשר החי. פירש המדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן וז"ל. לא שדעתם שהמת מרגיש. אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו. כמו שמרגיש המחט בבשר החי. וימעט בניוולו ולא ירבה בשר. כי מרבה בשר מרבה רמה. עכ"ל. ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה. האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו. והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה. כ"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול. לאיזו סבה א"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו. אבל דבריהם נאמרים באמת. שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו. אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת. הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים. והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש. וזה שאמר הכתוב איוב י"ד [כ"ב] אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. יאמר בשרו יכאב כפירוש הראב"ע לשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב' ג' י"ט] . והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם. ע"כ. ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו. [ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ' שואל דמס' שבת [דף קנ"ב:] שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר] ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה. ותדע שכן היא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי. והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי. או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל. אבל למת הוא קשה. ירצו בזה לנפשו. ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת. שכן הוא אומר בכתוב (דברים י"ח) ודורש אל המתים. ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים. אע"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה. אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו. יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת. אע"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת. כך נ"ל. [ושוב. מצאתי בס' כל בו בהלכות אבל. שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה. ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו. עכ"ל. גם מצאתי בתשובת הרשב"א סי' שס"ט שכתב ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל. והחנוטין יוכיח]:

קנה לעצמו. להנאתו בעוה"ז מדרש שמואל בשם ר"י ן' נחמיאש. [ומצאתי סעד לזה הפי' שכן שנינו בפ"ק דשקלים משנה ד'. שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן. ופי' הר"ב להנאתן. ומ"מ נ"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי. ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה. והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]:

משנה ח

קבל מהלל ושמאי. בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קבלו. ועכשיו מזכיר ברבן יוחנן בן זכאי שלא היה מבני בניו ועוד שהוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע"פ שנחלקו בכמה דינים מ"מ עיקר התורה קבלוה וכמו שזכרתי בריש פרק קמא:

כי לכך נוצרת. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב (בראשית א') ויהי ערב ויהי בקר יום הששי [שבת פ"ח. ] מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה. רש"י:

חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן ב"ז. לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה. אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. מד"ש בשם הרשב"ץ:

אליעזר בן הורקנוס. לפי שתלמידיו היו קוראם בשמן. רש"י.

בור סיד ונ"א סוד. וכתב הר"ב דהכי גרס ולא בור סיד. כי בור סיד ר"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדוה יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע. ובשלמותו סיוד ובא חסר יו"ד כדרך נחי העין. מדרש שמואל בשם הרשב"ץ. ובפירש"י פ"ד דע"ז דף נ"ה הועתק בור סיד כגרסת הספר:

שאינו מאבד טפה. כלומר לענין זה הוא שדומה לבור סוד ולא בכל בחינותיו לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים הואיל ואלו אינם אלא מכונסים ולא נובעים כלל ועוד ששואבים מטעם הסיד ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טפה. מדרש שמואל:

חסיד. פירש הר"ב שעושה לפנים משורת הדין. ועמ"ש בסוף מסכת סוטה:

ירא חטא. פי' הר"ב מחמיר על עצמו וכו' דאל"כ מאי רבותיה וכו' כדלעיל מ"ה ועמ"ש בסוף [מסכת] סוטה:

ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם. כתב הר"ב שמצא כתוב דאבא שאול לא נחלק על ת"ק וכו' ומ"מ כיון שדברי אבא שאול באו על דברי ת"ק הוצרך להזכיר כי אף אליעזר בן הורקנוס שאתה שבחת אותו אפי' הוא בכלל וכו'. אבל הת"ק שדבריו ראשונה באו לא הוצרך לפרש. שכשאמר וכל חכמי ישראל ממילא אף אלעזר בן ערך עמהם בכלל. מדרש שמואל:

משנה ט

וראו וראו. כדאמרינן בעלמא [ברכות י"ט. ] נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א'). ובמדרש שמואל [שהרי"א גורס בראשונה באו וראו] ושהעיד הר"י ן' שושן שכן היא הגרסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה ומפרש לפי שאתו עמו היא הדרך הטובה אמר להם באו אבל בדרך רעה אמר צאו כי לא יגור עמו רע:

שידבק בה האדם. כתב מדרש שמואל הר"ר יונה ז"ל פי' כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם. כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות. ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע"כ. ושפתים ישק. עכ"ל. ואומר אני שעם זה יתיישב שאע"פ שאלו החכמים אמרו איזו היא דרך ישרה וכו'. הנה רבי שהיה אחריהם חזר ואמר כדתנן בריש פרקין איזוהי דרך ישרה וכו' לפי שהוא לא אמר על מדה א' שידבק בה ושעל ידו יושלם כאמור אלא הוא אומר שבכל מדה ומדה שאדם מודד פועל ועושה. איזוהי דרך שיבור לו שיבחין בה שכך ראוי שיפעל ושיעשה. ולכך ר' אומר שיבור ולא קאמר שידבק כדהכא:

הלוה ואינו משלם. כתב הר"ב הוא הפך הרואה את הנולד כו' ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד לפי שאפשר כו' שיציל עצמו בבוא הנולד. וצריך לומר שמ"ש לעיל ומתוך כך מחשב וכו'. אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד. אלא שמתוך כך נמשך ג"כ שמחשב וכו' אבל עיקר כוונת הרואה את הנולד הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו דעל שמתוך כך מחשב וכו' לא שייך שיציל וכו'. ובמדרש שמואל כתב בשם הר"י לירמא שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה. הבלתי רואה בנולד אינה היא רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים את הנולד הם הולכים בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לשם שמים לא לתקות שום שכר. ולא מפחד שום עונש. אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלימה שבעבודות ולכן לא א"ר שמעון שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד. ע"כ:

המקום. הוא מקומו של עולם וכן הוא אומר [דברים ל"ג] ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר [מלכים א' ח'] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש"י:

וצדיק. פירש הר"ב הקב"ה שהוא צדיקו של עולם שנאמר [דברים ל"ב] צדיק וישר הוא. וכן [נחמיה ט'] ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הרמב"ם.

משנה י

יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. ולא פליג אדתנן לקמן פרק ד' משנה י"ב כבוד חברך כמורא רבך. דהתם בחברים שהם חברים בתורה. דרך חיים. ובמד"ש כתוב דיש ספרים דגרסי גם כאן יהי כבוד תלמידך וכו' וכתב דא"א לגרוס כבוד חברך כשלך שא"כ אם הוא בטבע שלא יקפיד על כבודו. נמצא שאף לכבוד חברו לא יחוש. וזה ודאי דאינו. וכך אמר דוד המלך ע"ה [תהלים ט"ו] הולך תמים וגו' נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד. אמנם בתלמיד יצדק היטב אמרו יהי כבוד תלמידך כשלך. כי דיו לתלמיד להיות כרבו ע"כ. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שלא אמר התנא שיהא חביב עליו כשלו. אלא כשכבוד עצמו חביב עליו. והיינו דלא קאמר יהי כבוד חברך בעינך כשלך. והיה בלשון קצרה. אלא דבמי שגם כבוד עצמו חביב עליו הוא מדבר. ולכך האריך לומר חביב עליך. ותדע שכן הוא שהרי במשנה י"ב שאמר ר' יוסי יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. וכי סלקא דעתך שאם יהיה אדם מפזר ממונו ומאבדו שיהא ג"כ רשאי לפזר ולאבד ממון חברו. אלא שלא דבר ר' יוסי כלפי אותו האדם. ולא אמר אלא במי שגם ממונו חביב עליו אף כאן לענין כבוד ג"כ לא אמר אלא במי שגם כבודו חביב עליו:

והוי זהיר בגחלתן. פי' הר"ב שלא תנהג בהן קלות ראש. וז"ל הרמב"ם כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן. ואל תתגאה עליהן. אבל תהי חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך. ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך. שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו. (וכו') [ואם יוסיף להתקרב ישרף]:

שנשיכתן נשיכת שועל וכו'. כלומר שפעמים הם מזיקים בפעל שלם. וזה כמו הנשיכה. ואמר שהיא כנשיכת השועל שרפואתה חשה. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה. וזה כמו עקיצה בלבד. ואמר שהיא כעקיצת עקרב. ולפעמים שאינן מזיקין כי אם בדבור בלבד ואמר שזה כלחישת השרף. כך נראה לי. [ואמנם נ"ל עוד שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן לפי שכן נמצא לחכמי הגמרא כינויים. כמו הוה מפיק לאפך פולסי דנורא בפרק הזהב דף (א"ו) [מ"ז] וכדבפרק מרובה [דף פ"א] גזרתינהו לשוקך בגזרא דפרזלא. ה"נ היו אלו הכינויים שבמשנתינו ג"כ ללשונות של נידויים חרמות ושמתות בלשונות שלחכמי המשנה]:

לחישת שרף. שורק בפיו בלע"ז

) שיפל"א כדרך שעושים אווזים הללו זה לזה. רש"י:

שרף. פירש הר"ב השרף הזה אינו מקבל לחש כשאר נחשים. כדכתיב אשר לא ישמע לקול מלחשים. דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נ"ח ה') ומ"ש הר"ב כך תלמיד חכם אם תקניטנו ותבא לפייסו אינו מקבל פיוס. ומסיים הרמב"ם ואתה תדע זה מענין גחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים מענין ארבעה אנשים מצורעים וכן עם אחרים. ובכלם התבאר הנזק שהשיגו:

וכל דבריהם כגחלי אש. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים כגון יחוד של פנויה שסתם אשה נדה היא. שנאמר [ויקרא ט"ו] תהיה בנדתה עד שתבא במים [ותנן במשנה ג' פ"ה דנדה. תנוקת בת יום אחד מטמאה בנדה] וחכמים גזרו אף אם טבלה. שהרי גזרו על יחוד פנויה. ל"ש טהורה ול"ש טמאה. רש"י.

משנה יא

עין הרע. פירש הר"ב כמו עין רעה. ואמר שמוציאין את האדם מן העולם ואין צ"ל שיתרחק אדם ממנה ולפיכך אמר ר יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע. וזהו חדוש יותר. כ"פ במדרש שמואל:

יצר הרע. רוב התאוה. הרמב"ם:

ושנאת הבריות. כתב הר"ב שהרמב"ם פי' שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי. וז"ל רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראית עיניו וישנאהו. וייטב לו חברת החיות והתבודד במדברות וביערות. ויבחר לו מקום שאינו מיושב. זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם. אלו ימיתו האדם בלא ספק. כי יחלה גופו וימות טרם עתו. ע"כ. ומ"ש עוד הר"ב אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות כתב במדרש שמואל שיש מפרשים שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם. ויצא מן העולם שהרי אמרו חז"ל [מגילה ע"ו] אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך וכו'. מוציאין את האדם מן העולם. עיין בפ"ד משנה כ"א:

משנה יב

יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. עמ"ש במשנה י':

והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. פירש הר"ב שלא תאמר הואיל ואבי חכם וכו' תורה חוזרת על אכסניא שלה וכו' שכך דרשו רז"ל בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם [ישעיה נ"ט] בפרק ז' דב"מ דף פ"ה. וקמ"ל ר"י דהני מילי כשמתקן עצמו לכך דמתקיימא בו יותר מבזולתו. ואי לאו הכי לא:

משנה יג

הוי זהיר בק"ש ובתפלה. לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך לפיכך הזהיר עליהם ביותר. ובמדרש שמואל כתב דרבינו יונה גריס הוי זהיר בק"ש יותר מבתפלה. ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות וזמן ק"ש קצר כותיקין עם הנץ החמה וזהו לשון הוי זהיר כי צריך זהירות גדולה. ע"כ.

משנה יד

הוי שקוד ללמוד תורה מה שתשיב לאפיקורוס. רבינו יונה ז"ל פירש הוי שקוד ויגע בלמוד התורה כדי שתדע להשיב לאפיקורוס. כ"כ במדרש שמואל. ונמצינו למדים דלא גרסינן ודע וכן נראה בפי' הרמב"ם דל"ג ודע. אבל בס"א גרסינן ודע מה שתשיב וכו'. וכתב במדרש שמואל בשם הר"ם אלמושנינו שלכן אמר ודע מה שתשיב. אמר מה שתשיב לאפיקורוס דעהו אתה בידיעה שלימה ולא יהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר כי כן לא תנצח אותו. ע"כ. ובאמרו מה שתשיב הודיע שלא תלך אתה אצלם להקשות להם על סברתם אלא אם יבואו אליך ויקשו לך דע מה שתשיבם. אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב. מדרש שמואל:

שקוד. עיין בפי' הר"ב במשנה ט"ו פ' בתרא דסוטה:

לאפיקורוס. פירש הר"ב לשון הפקר שמבזה את התורה וכן המבזה לומדיה. וכדמסיים בפי' השני וכך פי' בהדיא בריש פ' חלק [צ"ט ע"ב]:

ודע לפני מי אתה עמל. פי' הר"ב בתשובה זו שאתה משיב לאפיקורוס שלא יפתה לבך לנטות אחר דעתו. לכאורה לפירושו לפני מי מוסב על האפיקורוס. אבל נראה שדבריו מועתקים מפירוש הרמב"ם. והוא מפרש דלפני מי מוסב אל הש"י. וז"ל הרמב"ם ואמר אע"פ שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל ר"ל שיכוין לבו באמונת הש"י. ע"כ:

משנה טו

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם וכו'. כתב במדרש שמואל בסוף פירקין בשם הר"ר יונה ז"ל שמה שאמר ר"א ונאמן וכו' לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים במ"ג דפ"ק וכבר כתבתי בזה בריש פירקין בדבור והוי מחשב ומ"מ אין ענין זה מקושר לדבריו הראשונים ומצאתי בנא"י מוגה דגרס ומי הוא בעל מלאכתך ותו לא מידי:

משנה טז

אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. לפי שאמר לעיל והשכר הרבה וימשך לאדם מזה לומר הנה אקבל שכר הרבה כשאלמוד שעה א' ואח"כ אני יושב בטל מתורה כי כבר יש לי שכר הרבה לקבל לכך אמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. דאל"ה לא. שהרי אדרבא יש עליך עונש בעון בטול תורה. כ"כ מד"ש. ומתיישב בזה הא דתנן בסוף מנחות [דף ק"י] . נאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח ובמנחה אשה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' דהיינו זה שמקריב מנחה מסתמא עני הוא כדפירש"י בפרשת ויקרא נפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני ע"כ. ובזה הוא שאומר התנא שהן שוין לפי שהעני עושה כפי כחו וממונו. לפיכך שוה מיעוטו לפני הש"י כמו המרובה של העשיר. אבל ודאי מי שבכחו לעשות הרבה ועושה מועט. ודאי שאינו שוה לעושה מרובה. וכן נמי כשהעני עושה יותר ממנחה. ודאי ששכרו ג"כ יותר גדול. ולא אמרן ששוין המרובה והמועט אלא כשנעריך ג"כ המנדבים מה ערכם וכדאמרן. ובמתני' נמי דאמרן אם למדת תורה הרבה ביכול הוא אומר. וכיוצא בזה פי' בדרך חיים ועיין פ"ד מ"י. נותנים לך שכר הרבה. אצל תשלומין לא שייך לומר הרבה כי אין התשלומין רק מה שראוי לשלם. ולא הרבה. דרך חיים.

ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה שינוכה משכרה. מד"ש.

ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. כלומר מה שאני אומר לך ונאמן וכ:ו'. אין הכונה כדי שתעבוד ע"מ לקבל פרס רק כונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה לבד וכדלעיל. ויש גורסין שמתן שכרן בשי"ן. ולאותה גירסא י"ל דאתא למימר דאפי' מתן שהיא המתנה בהאי עלמא ליכא ולכך אל תתמה בראותך הצדיקים אם מרעה אל רעה יצאו. כך כתוב במד"ש:

משנה אבות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב