עיקר תוי"ט על אבות ב
משנה אבות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) איזהוי כו'. והוי זהיר כו'. לפי שהדרך שיברור לו כו'. הוא דבר הרשות ועצה טובה הוא דקמ"ל, אבל אינו מחייב לאדם בכך. ואילו והוי זהיר כו' מחייב הוא לאדם שיהא זהיר כו' לכך היתה תחלת דברי פיהו איזהוי דרך שיבור בלשון נסתר, ואח"כ והוי זהיר בלשון נוכח לחייבו בכך. ד"ח:
(ב) (על המשנה) והוי כו'. לענין זהירות להיות זריז ומהיר במצוה קלה כמו שהוא זריז ומהיר במצוה חמורה הוא אומר ומזהיר, לפי בו'. לא שר"ל כשיבא לידך שתי מצות האחת קלה והאחת חמורה ואין לאל ידך לעשות שתיהן כאחת שלא תעזוב הקלה ותעשה החמורה, שזה אין השכל סובלו, אלא לענין זהירות בלבד הוא אומר. וכל אחת ואחת בשעתה. ד"ח:
(ג) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל הש"י. וניחא דהא נמצא למען ירבו ימיכם וגו', למען ייטב לך, למען יאריכון ימיך. ובד"ח מפרש, שלענין הטורח והזריזות וההוצאה אומר שאין אתה יודע, דלפום צערא אגרא כו'. ועתוי"ט:
(ד) (על המשנה) מתן שכרן. יש שכר לפעולתך מהש"י כו'. וכמו מי שעובד למלך ושכר הפעולה קצובה. ולפי שהיה נאותה לו למלך או מצד אחר נותן המלך יותר ויותר מן הקצוב לשכר הפעולה ושכר כזה אינו ראוי להקראות שכר לבד. אבל זה שמו מתן שכר לפי שיש עמו מתנה מרובה. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) מחשב כו'. שאע"פ שאין שכרה ידוע כמה הוא, ידענו ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא ושכר האמיתי בעוה"ב ואין ערך אליו מהטוב הגשמי שאתה מפסיד [ועמש"ל פ"א מ"ג]. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) דע. לפי שההסתכלות הזה אינה בראייה חושיית, אבל בראיית השכל, לכך חזר ואמר דע:
(ז) (על המשנה) למעלה. שאם חלש למעלה וגבור למטה אימת החלש על הם::ור כ"ש שהגבור למעלה וממך לא רחוק. אבל למעלה ממך ממש כענין שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד:
(ח) (על המשנה) עין כו'. כנגד המעשה אמר עין רואה, וכנגד הדבור הרע אמר ואוזן שומעת. והיה מספיק למניעת העבירות כשידע שמעשיו בספר נכתבין. אבל לא ידע ויבין את זאת כי אם בהקדים לו הידיעה שיש רואה ושומע. וכתב בר"ח, אמר עין ואוזן בלשון יחיד, כי לא אדם הוא שיש לו עיני בשר ודם ח"ו:
(ט) (על המשנה) ת"ת כו'. פירש בד"ח, לפי שהדרך ארץ קודם בזמן לת"ת להכי טופל ת"ת עם ד"א במלת עם. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) ר"ל ואל יחושו על הציבור שלא יוכלו לשאת המשא הכבד הזה, שזכות כו', ואפילו ממון הרבה, ובלבד שיהיה העסק הזה שמכריחים לשם שמים ולא לשום פניה אחרת בעולם. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) אני. נמצא כך בלשון חכמים. כמו ואני ועקיבא בן יוסף ערב בדבר. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) הרבה. לפי שאתם עוסקים בצרבי צבור שהם רבים, ומאחר שהם רבים, הרבה שכר יש לכם כאלו עשיתם הרבה. ד"ח:
(יג) (על הברטנורא) דעל כיוצא בזו לא אמר שמעיה כי זו מצוה רבה היא להתוודע להם כדי לפקח על עסקי צבור. ומרדכי ורבינו הקדוש יוכיחו. מד"ש:
(יד) (על המשנה) בטל כו'. נ"ל דעשה רצונו אמר כלפי מ"ע, ולפיכך אמר בטל רצונך כנגד מצות ל"ת:
(טו) (על הברטנורא) וקשה, דא"כ יוכל לומר לא מעוקצך כו'. ורש"י מסיים, ואינו רואה סימן ברכה לעולם. ועוד יש לומר, שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו:
(טז) (על הברטנורא) וא"כ היינו הא דאבטליון פ"ק מי"א, ותו למ"ל. והר"מ לא פירש אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל מן הדיבור שהוא אומר. לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רתוק:
(יז) (על הברטנורא) רישא דקרא, גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:
(יח) (על המשנה) לכשאפנה כו'. הוא לא זו אף זו, אפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה כו':
(יט) (על המשנה) כל. אמר כל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם, בענין ר"א בן חרסום או אילפא ודומיהם. מד"ש. ואמר מחכים, פועל יוצא, שלעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם:
(כ) (על המשנה) המרבה. דוקא קאמר המרבה. דבלא משא ומתן להחיות גופו, גם תורתו אינה מתקיימת. כדאמרינן לקמן אם אין קמח אין תורה. ואמרינן יפה ת"ת עם דרך ארץ:
(כא) (על המשנה) השתדל. ענין ההרגל והמחשבה לדבר. ותרגום ויאבק איש עמו, ואשתדל גברא עמיה. הר"מ:
(כב) (על המשנה) על כו'. לא אמרו בדרך חיוב מוחלט, שכן הוא ושכן יהיה, שהרי אפשר שזה הנשטף לא שטף, וכן השוטף אפשר שלא יושטף. אלא בדרך הנתה היה אומר בינו לבין עצמו שכן הוא כפי השכל. ומפני שהמפורסם מכחישו. הרגיל בפיו להשמיע לרבים, מרבה בשר כו', לומר, כן בל המדות הנהוגות בעולם, ושבמדה שאדם מודד כו' ומן הגלויות אתה דן לנסתרות שגם המה ביושר וצדק אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונהם. ובזה תוכיח מאמרו הקודם אין בור כו'. ועתוי"ט. ואמר יטופון לשון רבים להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד בולן יהרגו:
(כג) (על הברטנורא) שהרי בבחירת עצמו עשה זאת לא לקיים שליחותו יתברך. והרבה שלוחים היו למקום שיהרג זה. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) לא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו, שאין צער למת באזמל, והחנוטין יוכיח. אבל אמרוהו בלפי הנפש שמצטער מאד בראותה בניוולו של הגוף. וכן הוא בכל בו. ועתוי"ט שהאריך בזה:
(כה) (על המשנה) לעצמו. לתנאתו בעוה"ז. מר"ש. ולי נראה לפרש שענינו שקנה עצמותו. ורוצה לומר שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא. שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה. ועתוי"ט:
(כו) (על המשנה) קבל כו'. בשלשלת הלל לא הוצרך להזכיר שממנו קב לו. ועכשיו מזכיר בריב"ז שלא היה מבני בניו. ועוד, שתוא היה לו תלמידים הרבה ורבתה המחלוקת מהם ואחריהם הזכיר שאע"פ שנחלקו בכמה דינים מ"מ עיקר התורה קבלוה:
(כז) (על המשנה) נוצרת. לשם כך יצאת לאויר העולם כדכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובותו, נמצא עכשיו שתובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה. רש"י:
(כח) (על המשנה) ה' תלמידים כו'. לא מנה רק הגדולים שנמסרה להם הקבלה. אמנם הרבה תלמידים אחרים היו לו. מד"ש:
(כט) (על המשנה) אליעזר. לפי שתלמידיו היו, קוראן בשמן. רש"י:
(ל) (על הברטנורא) כי בור סיד ר"ל בור של סיד ומה שבח יש בזה אבל בור סוד שסדותו יפה ומעמיד המים שלא יבלעו בקרקע ובשלמותו סיוד, ובא חסר יו"ד כדרך נחי העי"ן. מד"ש:
(לא) (על המשנה) שאינו כו'. כלומר לענין זה הוא שדומה לבור סיד ולא בכל בחינותיו, לפי שיש בבור הזה נמי לגריעותא שאין מימיו מתוקים כמו באר מים חיים כו' ולפיכך הוצרך לבאר שאינו מאבד טיפה. מד"ש:
(לב) (על המשנה) וראו. כדאמרינן בעלמא נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והתשוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו, כמו ולבי ראה הרבה חכמה:
(לג) (על המשנה) שידבק כו'. פירוש כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם, כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלימות ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כלם, מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהם. הר"ר יונה. ושפתים ישק. מד"ש. וניחא בזה שדברי רבי בריש פרק ז' קאי אכל המדות באיזו דרך יבור לו להתנהג בעשיית כ"א וא'. ולזה לא אמר שידבק:
(לד) (על הברטנורא) וצריך לומר שמה שאמר לעיל ומתוך כך מחשב כו', אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד, אלא שמתוך כך נמשך ג"כ שמחשב כו'. אבל עיקר כוונת הרואה כו' הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו כו'. ועתוי"ט:
(לה) (על המשנה) המקום. הוא מקומו של עולם. וכן הוא אומר ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש"י:
(לו) (על הברטנורא) שנאמר צדיק וישר הוא. וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הר"מ:
(לז) (על המשנה) כשלך. ולא פליג אדתנן לקמן פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך, דהתם בחברים שהם חברים בתורה. ד"ח. ועתוי"ט:
(לח) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהן ואל תתגאה עליהן, אבל תהיה חברתך להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך, ואל תוסיף לתתקרב אליהן יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כוונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה. ולא תגיעך. מהם המעלה אשר תקוה. והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ואם יוסיף להתקרב ישרף:
(לט) (על המשנה) שנשיכתן כו'. כלומר שפעמים הם מזיקים בפועל שלם, וזהו כמו הנשיכה כו'. ולפעמים שאינם מזיקים בפעולה שלמה, וזהו כמו עקיצה בלבד כו'. ולפעמים שאינם מזיקים כי אם בדבור בלבד וזהו כלחישת השרף. עוד נ"ל שאלו הלשונות הם כינויים לחרמות ונידויים ושמתות דרבנן, שכן מצינו בגמרא בלשון כינוי:
(מ) (על הברטנורא) דקרא דלעיל מיניה מסיים כמו פתן חרש יאטם אזנו:
(מא) (על הברטנורא) ואתה יודע מענין גיחזי שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בוחלי מטונף כהתבאר מדברי חכמים בענין ארבעה אנשים מצורעים, וכן עם אחרים. ובכולן התבאר הנזק שהשיגו. הר"מ:
(מב) (על המשנה) כגחלי אש. אף קלות שבקלות. כי פורץ גדר של חכמים, כגון יחוד של פנויה, שסתם אשה נדה היא. שנאמר תהיה בנדתה, עד שתבא במים, וחכמים גזרו אף אם טבלה, שהרי גזרו על יחוד פנויה ל"ש טהורה ול"ש טמאה. רש"י:יואב המלך
(מג) (על הברטנורא) ואמר שמוציאין כו' ואצ"ל שיתרחק ממנה. ולפיכך אמר ר' יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע. וזהו חידוש יותר. מד"ש:
(מד) (על המשנה) יצר הרע. רוב התאוה. הר"מ:
(מה) (על הברטנורא) וזה לשונו, רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו, וייטב לו חברת החיות, והתבודד במדברות וביערות, ויבחר לו מקום שאינו מיושב, זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם. אלו ימיתו האדם בלי ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו:
(מו) (על הברטנורא) וי"מ שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם ויצא מן העולם, שהרי אמרו חז"ל אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. מד"ש:
(מז) (על הברטנורא) שכך דרשו רז"ל בפסוק לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. וקמ"ל ר"י דה"מ כשמתקן עצמו לבך, דמתקיימא בו יותר מזולתו. ואי לאו הכי, לא:
(מח) (על המשנה) בק"ש ובתפלה. לפי שהם קבלת עול מלכות שמים ועבודה לו יתברך, לפיכך הזהיר עליהם יותר. ובמד"ש כתב דרבינו יונה גרס הוי זהיר בק"ש יותר מבתפלה. ופירש הטעם כי זמן התפלה הוא רחב עד ד' שעות, חמן ק"ש קצר כוותיקין עם הנץ החמה. וזתו לשון הוי זהיר בי צריך זהירות גדולה:
(מט) (על המשנה) שקוד כו'. פירוש הוי שקוד ויגע בלמוד התורה כדי שתדע להשיב כו'. ולפי זה לא גרסינן ודע. אבל בספרים אחרים גרסי ודע. פירוש דעתו אתה בידיעה שלימה, ולא תהיה תשובתך אליו מקובלת אצלך או מלומדת מאחר, כי כן לא תנצח אותו. ואמר שתשיב, הודיע שלא תלך אתה אליו להקשות לו, אלא אם יבוא אליך ויקשו לך, דע מה שתשיב. [אמנם אתה לא תתחיל לשסות בך את הכלב]. מד"ש:
(נ) (על הברטנורא) וז"ל הר"מ, אע"פ שתלמוד דעות האפיקורסים לדעת איך תשיב עליהם, השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם, ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך. והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל, ר"ל שיכוין לבו באמונת הש"י. ע"כ. וא"כ, לפני מי, מוסב על הש"י:
(נא) (על המשנה) ונאמן כו'. לא פליג על מאמר אל תהיו כעבדים בו' וכמו שכתבתי שם. ומצאתי בנוסח ארץ ישראל מוגה דגרס, ומי הוא בעל מלאכתך, ותו לא מידי:
.אין פירוש למשנה זו
(נב) (על המשנה) הרבה. לפי שאמר לעיל' והשכר הרבה נמשך לאדם מזה לומר הנה אקבל שכר הרבה כשאלמד שעה אחת ואח"כ אני יושב בטל מתורה כי כבר יש לי שכר הרבה לקבל. לכך אמר אם למדת הרבה כו' דאל"ה לא שהרי אדרבה יש לך עונש בעון ביטול תורה. מד"ש. ולא אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט כו' אלא כשנעריך ג"כ המנדבים מה ערכם, היינו שהעשיר מרבה והעני ממעיט, אבל לא כשיש ביכלתו להרבות והמעיט. ועתוי"ט:
(נג) (על המשנה) שכר כו'. ולא תעלה על דעתך שכשתקבל המתנה הרמוזה במתן ובהרבה, שינוכה משכרך. מד"ש:
(נד) (על המשנה) ודע כו'. בלומר אין הכוונה כדי שתעבוד ע"מ לקבל פרס. רק כוונתי היא זאת שתדעהו דרך ידיעה לבד וכדלעיל. ויש גורסים שמתן, בשי"ן. ולפ"ז י"ל דאתא למימר דאפילו מתן שהיא המתנה, בהאי עלמא ליכא, ולכך אל תתמה בראותך הצדיקים אם מרעה אל רעה יצאו. כ"כ במד"ש: