ניתן ללמוד על היחס הנכון למידת הכעס מפסוק שמדבר על כעסו של ה':

(תהלים ל ו): "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ, חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ; בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי, וְלַבֹּקֶר רִנָּה"

ניתן לפרש את הפסוק לפי שתי המשמעויות של השורש "רגע":

1. רֶגַע = זמן קצר; ה' כועס רק רגע אחד בכל פעם. הכעס של ה' מסמל את פגעי הטבע, והפסוק מלמד שפגעים אלה הם מעטים מאד ביחס לכל החיים שה' נותן לעולם ברצונו (ראו גם כל אורחות ה' חסד ואמת ). הכעס הזה של ה' נועד לנער את האדם ששקע בשלווה מוגזמת, ולגרום לו להתקדם (ראו עולת ראי"ה) .

לפי זה, מותר לאדם לכעוס רגע אחד, שניה אחת, ומייד לחזור לשפיות: " "וכמה זעמו? רגע ולא יותר, דהיינו, משעה שהכעס מתעורר בו בטבע, עד שגם התבונה תתעורר כנגדו. והוא מה שאמרו חכמים ז"ל: "קשה לכעוס ונוח לרצות"."

"הנה זה חלק טוב ודאי, כי טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו... שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך, ודאי שראוי לשבח הוא."

"ואמרו ז"ל: "תולה ארץ על בלימה, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה", והיינו, שכבר נתעורר טבעו בכעס, והוא בהתגברותו בולם פיו" " ( מסילת ישרים יא ) .

2. רגע = רגיעה, שלוה; ה', גם כאשר הוא מראה את כעסו כלפי חוץ, נשאר רגוע. לפי זה, מותר לאדם להראות כעס כלפי חוץ, לדוגמה, כאשר הוא רוצה למתוח ביקורת על מעשה חמור שעשה אדם אחר באופן שידגיש את חומרת המעשה, אבל בתוך ליבו הוא צריך להישאר רגוע: " "מדתו של הלל הזקן עולה על כל אלה, שכבר לא היה מקפיד על שום דבר ואפילו התעוררות של כעס לא נעשה בו. זה הוא ודאי הנקי מן הכעס מכל וכל. והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל:שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים, לא כעס הלב" " (שם) .