שלשה ספרי דקדוק/ספר פעלי הכפל (רמב"ג)
<עמ' 98>
וזה ספר מחברת פעלי הכפל
עריכהשהאות השנית שהיא העין דומה לשלישית שהיא הלמד ועל כן נקראו פעלי כפל לאמר כי נכפלה העין מהם. וגם אותו חבר ר' יהודה, בר׳ דוד המכונח חיוג פאסי ז״ל:
<עמ' 99> אמר יהודה בר' דוד חפשתי ובקרתי פעלי הכפל שהעין והלמד מהם אות אחת כפולה ומצאתי להם דרכים ופנים וראיתי לחברם ולכנסם אל ספר ואחר כן אכנוס כל הפעלים הנמצאים במקרא להועיל בזאת כל אשר נתן אלהים חכמה בלבו והעיר את רוחו להבין חק לשון העברים הקדמנים לפי שאין מכירים בסודם בני אדם. כי כאשר ראו כי נכפלה האות השנית חשבום משתי אותיות עקר והשלישית טפילה להם. וזאת היא טעות בידם כפי מה שפרשתי ואוסיף עוד לפרש בעזרת ה': —
הדבר אשר היה על פעלי הכפל שהאות השנית מהם כשלישית
עריכהואלה הפעלים הם כמו וסבב בית אל. ושלל שללה. ובזז בזה. והמם גלגל עגלתו. דללו וחרבו. וזולתם הרבה מאד. מצאתי רוב מנהגם שהפעל הכבד והקל ולשון נפעל ושאר בנייניהם. נוהגים שלא כמנהג פעלים אחרים ונאמרים על דרכים שלא כדרכיהם. יאמר מהם פעלתי או פעלנו או פעלת בהבליע האות הראשנה שהיא עין הפועל בשלישית הדומה לה שהיא למד הפועל והניע פא הפועל בפתח גדול וסמוך הפועל אל הפועל המכונה בוו שיביאוה נחה אחר למד הפועל הדגושה והיא מונעת בתלם לפני הוו. נאמר מן סבב סבותי. ומן בזז בזונו לנו. ומן שלל כי אתה שלות. ומן והמם והמותי את כל העם. ומן דלל דלותי ולי יהושיע. כי דלונו מאד. וכמוהם קלותי. חמותי ראיתי אור. נדגשו כל אלה מפני הבליע האות הראשונה בשנית כמוה. ועקרם סבבתי בזזתי שללתי והממתי דללנו. וכמו שנאמר בזזנו כן סבבתי זממתי. ונאמר עוד מן סבב סבוני כמים. ומן שדד זו שדוני. ומן חנן כי חנני אלהים. כל אלה בהבליע האות הראשונה שהיא עין הפועל בשנית הדומה לה שהיא למד הפועל. ועקרו סבבוני שדדוני. [כמו אפפוני מים.] חננני [בשלשה נונין. הראשונה והשנית הן שבחנן אלהים. והשלישית למדבר בעד נפשו כמו נון שמרני וחבריהם. וזהו חק לא יעבור] כי כל פא פועל עובר מן הנבלע מפעלים אלה עין בלמד שהיא פתוחה לעולם: ויש מהם שחסר האות הנכפלת ועמדה האחת מהן במקום שתים. ובהסמך למלה אות אחרת תדגש וימלא חסרונם. כמו רך לבבך. שעקרו רכך כי הוא יוצא מן רככה בשמן. אך בהסמכו ישוב לשרשו ומחצבו. נאמר רכו דבריו משמן. בהדגש הכף השנית שהיא למד הפועל מפני הבליע העין בה. ועקרו רככו כמו סבבו את העיר. וכמוהו חת מרודך. עקרו חתת. שהוא מן תראו חתת. ובהטפל לו וו הרבים נדגשה התיו. נאמר. חתו ובשו. ומשפטו גם הוא להיות חתתו כמו דללו וחרבו. אך יש כשיכבד עליהם להניעם ויניחום להקל מעליהם ויבליעו הראשון מהם בשני וידגש לזאת. וכן קלו מנשרים. וחדו מזאבי ערב. זכו נזיריה. רבו משערות ראשי. כולם ראויים להיות קללו וחדדו זככו רבבו. וכהנה רבות: ומצאתי הפועל העתיד בהפיל אות אחת והעמיד אחת מהם במקום שתים והניע פא הפעל בחלם והביא נח נסתר בינו ובין הנוסף לפניו תמורת מה שחסר מן המלה למלא <עמ' 100> חסרונה כמו שעשו בפעלים הנחי העין הנאגרים במאמר השני מספר מחברת אותיות הנוח והמשך וכאשר עשו בפעלים הנקבצים במאמר השלישי ממנו ואמרו יסוב אותו. הנח אחר היוד מוסף מפני הטעם שהזכרתי. והסמך היא פא הפועל והוו אחריה מפני המשך שנמשכה תנועת הסמך בחולם. והבית האחת במקום שתי ביתי וסבב סבבוני שהאחת עין הפועל והשנית למד הפועל לפי שכבד עליהם להניע שתיהם והפילו אחת מהם. ועקרו יסבוב. וכמהו אף יחום. תבוז לך. ותרון לשון אלם. ונער לא יחון. עקרם יחמום. תבזוז. ותרנון. יחנון. וגם תפול וו המשך מן יסוב וחבריו כשתבא אליהם הוו הפתוחה ההופכת עניין עתיד לשעבר ויותר אשר לפניה מונע בקמץ חטף והוא פא הפועל ללמד על מקומה. נאמר ויסב את ארץ אדום. ויחם בשר הילד. ויחן ה׳ אותם. ויבל לחמורים. אך בהפסק הטעם תחזור וו המשך למקומה. וכשתסמך אל יסוב וחבריו וו הרבים ולא תהיה עוד אחריה אות אחרת תשוב האות שנפלה ותבלע בשנית הדגושה וישארו שני הנחים אחד שלפני פא הפועל והשני שאחריה. נאמר יסובו עלי. ישומו ישרים. ירנו יושבי סלע. בדגשות הלמר להבלעת העין בתוכה. ועקרן יסבבו ישממו ירננו. על משקל ישמרו ישמעו ישפטו. וגם כן יאמר בוו הפתוחה שהזכרתי. ויסבו את העיר. וירא כל העם וירנו. ויסלו עלי דרכם: אך אם נסמך אל יסוב וחבריו כנויי הפעלים תשוב האות הנופלת בהבלעה ויפלו שני הנחים מן המקרא ותהיה פא הפועל מונעת בשרק או בקמץ חטף להורות עליה. נאמר יסובנו יסובהו. ופרשיו לא ידקנו. ויהמם ה'. ויחנך. אלה בשרק. ויש בקמץ חטף. שארית עמי יבזום. וסלף בוגדים ישדם. אלהים יחננו ויברכנו. וידמה יסוב ויחום וחבריהם אל ישוב יקום ואחיהם ויתערבו בהם. אך בהשיב יסוב ויחום וחבריהם לעקרם ושרשם יודע כי הם חסרי אות הכפולה בסבב וחמם. ובהשיב יקום וישוב אל עקרם ומוצאם יודע כי הם נחי העין. ועקר יסוב ויחום ואחיהם יסבוב יחמום כמו שאמרתי. ועקר ישוב יקום ישיוב יקיום. וכן ויסב ויחם והדומה להם גם הם יתערבו בויקם וישב ואשר כמוהם. ובהשיב כל האחד משני המינים אל עקרו ומולדו יודע ההפרש ביניהם. ועוד כי אלה ידגשו ויראה האות הנכפל כשיבליעוהו בשני ויאמרו ויסבו וירנו. ואלה ירפו מפני שאין בהם אות נבלע אלא הווין שבתוכם הם עין הפועל כשיאמר ויקומו וישובו. וכזאת יש לך ללמוד כי כל אשר ידגש מאלה הפעלים כשיסמכו להם אותיות אחרות הוא ממין זה הנכפל כמו ויסבו וירנו. והנה תסבינה. וכל אשר ירפה מהם הוא מן המין הנחי העין כמו ויקומו וישובו תשובינה: ונמצא צווי הזכר מאלה הפעלים בגרוע אות אחת מאותיות הכפל ועמוד אחת מהם במקום שתיהם. נאמר גול על ה' דרכך. ועקרו גלול שהוא מן וגללו את האבן. דום לה'. ראוי להיות דמום. שהוא מן דממה דקה. סוב דמה לך. משפטו סבוב. שהוא מן סבב בית אל. וכשיסמכו לוו לשון רבים <עמ' 101> או יחוברו ליוד לשון נקבה תדגש האות השנית מן הכפולות ותשאר וו המשך לפניה ותבלע הראשונה בה. נאמר גולו אלי היום. דומו עד הגיענו. סבו ציון. הרגעי ודמי. צהלי ורני. קומי רוני. ויש כשתפול הוו מן המקרא ויהיה במקום החלם קמץ חטף כמו רנו שמים. רני ושמחי. עקרם להיות גללו סבבו דממו רננו סבבי רנני כמו שמעו שמרו שמרי שמעי. ואם נסמכו עוד לכנויי הפעלים ידגשו אך וו המשך תפול מן הדבר. ויש אשר יהיה פא הפועל מהם מונע בשרק. כמו על ספר חקה. ויש אשר יהיה בקמץ חטף כמו ה׳ חננו. חנוני חנוני אתם רעי. סלוה כמו ערמים: ומצאתי עוד השם הנבנה לפועל או לאיש או לכל מאומה מפעלים אלה באות אחת עומדת במקום שתים. פת עקרו פתת. שהוא יוצא מן פתות אותח פתים. ובפתותי לחם. עם. עקרו עמם. שהוא נחצב מן בעממיך. לב. עקרו לבב. שהוא מן לבבתני. ילבב. קן. שרשו קנן. שהוא מן קננה קפוז. תוף עקרו תפוף. שהוא מן מתופפות. רך. עקרו רכך. שהוא מן ולא רככה בשמן. וכאלה רבים. כשיקבצום או יסמכו לאות אחרת ידגשו ותבלע הראשונה בשנית. פתים. עמים. בתפים ובמחולות. כי הילדים רכים. ולשון רכה: —
שער [הפעיל]
עריכהמצאתי הפועל הכבד הבא על משקל הפעיל מאלה הפעלים כפולי העין באות אחת עומדת במקום שתים והוסיף נח נסתר אחר ההא והניע פא הפעל בצרי או בפתח. נאמר הסב או הסב. החל הנגף. הקל ארצה זבולן. המר שדי. הדק לעפר. ועקרם הסביב הקליל המריר הדקיק. וכשיסמכו לוו לשון רבים או להא לשון נקבה ולא תהיה עוד אחריהם אות אחרת תשוב האות הנופלת נבלעת בהדגש ויתקיימו שני הנחים הנח אשר אחר ההא ונח המשך אשר אחר פא הפועל. נאמר הסבו אותו. החלו להכות. והמשאת החלה. אך בהתחבר אליהם אחד מן הכנויים זולתי אלה תשוב האות בהדגש ושני הנחים נופלים ופא הפעל מונעת בחרק כמו הסבות את לבם. השמות כל עדתי. והדקות עמים רבים. ומדוע הקלותני. החלותי תת לפניך. החתות כיום מדין. נמשכה ההא בפתח בשני אלה מפני החית כמו שפרשתי בחבור הראשון בפעלים הנחי העין. כשתעיין בפעלים הנסמכים לתיו הפועל לא תוכל להגות בהם כי אם בהביא וו מוספת אחר למד הפועל הדגושה והוא הדין כשתדביקם אל הנון והוו שהם כנויי הפעלים הרבים כי תאמר הסבונו השמונו הדקונו החתונו. במשוך ההא בפתח מפני החית. וכבר נמצא פועל אחר נסמך אל תיו הפועל ביוד תמורת הוו. נאמר והפתית בשפתיך. ואילו נאמר על המשפט הזה נאמר והפתות כמו הסבות את לבם: והפועל העתיד באות אחת ושני נחים אך הראשון אשר אחר הנוספות יהיה קמץ. והשני אחר פא הפועל יהיה צרי. נאמר יסב. יקל את ידו. אשר יחל. ועקרו יסביב יקליל יחליל. וכבר יפול הנח השני מן המקרא כשתבא לפני הנוספות הוו הפתוחה. ההופכת עניין העתיד לשעבר. נאמר ויסך <עמ' 102> בדלתים. ויגל את האבן. ופא הפועל מונעת בסגול לעולם. ואם נסמך יסב וחבריו לוו לשון הרבים לבדה או אל ההא שמדת לשון העברים להוסיפה בסוף הפעלים תשוב האות הנופלת בהדגש וישארו שני הנחים כמו שהיה. נאמר יסבו. ונסבה את ארון אלהינו. וממקדשי תחלו. ועקרן יסביבו ונסביבה תחלילו. על משקל ישחיתו תשליכו. נשחיתה עץ בלחמו. וכן הדין כשיסמך ויגל ויסך וחבריהם להשיב האות הנופל בהדגש והנח אחר פא הפעל. נאמר ויסבו ויחלו ויגלו. ויחלו להכות מהעם חללים. וכשיתחבר יסב ויסב וחבריהם אל כנויי הפעלים ישוב האות הנופל בהדגש ושני הנחים נופלים ופא הפעל מונעת בחרק לעולם. נאמר ויסבני דרך חוץ. כטיט חוצות אדקם. וישמם. ומתבל ינדוהו. בהדגש בעבור הבלעת האות הראשונה בשנית: וצווי הזכר הסב באות אחת ושני הנחים. וכשיסמך אל הסב וו לשון הרבים או יוד הנקבה תשוב האות בהדגש ויתקיימו שני הנחים. יאמר הסבו הסבי עינייך והמשפט כשתסמכם אל כנויי הפעלים להשיב האות הנופל בהדגש ולהפיל שני הנחים כאחת ולהניע פא הפועל בחרק [לפי שכל לשון צווי נאמר מן כל פעל קל או כבד יוצא על דרך הפועל העתיד. תאמר הסבני הסבונו כמו שנאמר מן נחי העין והשיבני דבר. שאין בין שמוש אלה הפעלים ובין שמוש הפעלים הנחי העין אלא שאלה דגושי הלמד ואלה רפי הלמד:] והפועל נאמר על לשון מפעיל מאלה נאמר גם הוא באות אחת במקום שתים ושני נחים. הנני מסב. מחל להרע. ולרבים בהשיב האות בהדגש והנחים נופלים. יאמר מסבים מחלים. כמו שנאמר מנחי העין משיבים מקימים מריקים. אך אלה בהרפם ללמד על העין הנחה הנכתבת יוד. ואלה בהדגש ללמד על האות הראשון הנבלע בשני הכפול: והפועל שלא נקרא שם פועלו גם הוא בשני נחים ואות אחת במקום שתים. הוסב הודק. לחם יודק. וגם כשילוה אליו וו לשון הרבים או הא או יוד לשון הנקבה ידגש. יאמר הוסבו הודקו. הוסבה הודקה. הוחדה וגם מרוטה. תודקו תודקי. תוסבו תוסבי. והפעול שהוא על משקל מופעל מודק מוסב. ולרבים מודקים מוסבים. ולנקבה מודקה מוסבה. ולרבות מודקות מוסבות. בהשיב האות בהדגש. ועקר כל אלה הודקקו הוסבבו. על משקל הושלכו. הוסבבה הודקקה. מוסבבים מודקקים מוסבבות: —
שער לשון נפעל
עריכהכשראיתי וכן נגוזו ועבר. ונגולו כספר השמים. הרים נזולו. דגשי הסוף הכרתי בהם שהם לשון נפעל מפעלי הכפל והאחד מהם לפני <עמ' 103> התחברתו אל וו לשון הרבים נגוז נגול נזול. הנח הנסתר אשר אחר הנון בנגוז מוסף על אותם הפנים שהזכרתי למעלה בכל הנחים המוספים בבנייני הפעלים אלה. והגימל פא הפועל והוו מפני המשך ואיננה עקר והזין במקום שתים שהם למד הפעל ועין הפעל. וכן נגול נזול. אכן בהסמך להם וו הרבים ישוב האות הנופל בהדגש ונשארו שני הנחים הקמץ אשר אחר הנון והוו אשר אחר הפא כמו שהיו קודם. לכן נאמר נגוזו נגולו. וכשתרצה לאמר נפעלתי או נפעלנו וזולתם תפיל שני הנחים כאחד ותסמוך ללמד הדגוש וו נחה מונע לפניה בחולם כדי שידבק הפעל אל כנוי הנפעל והניע פא הפעל בשרק. אז תאמר נגוזותי נגולותי נזולותי. נגוזת נגולת נזולת. נגוזותם נגולותם נזולותם. וכבר חדל אות נפעל הקמץ העין שהוא שם הפועל ואות נפעל הפתח העין שהיא לשעבר ממבנה נגוז וחבריו מפני חסרון האות האחת שנכפלה בעקר והשתנות הבניין הזה מן הבניין ההוא: והעתיד מן הלשון הזה נאמר יגוז יגול יזול בדגשות פא הפעל מפני הבלעת הנון בתוכה. ויתכן להיות כמוהם וידם אהרן. ותתם השנה ההיא. אך בחברם אל אות אחרת ידגש סופם וישוב האות החסר מהם ותהיה גם הפא דגושה כמו שהיתה כבר. נאמר יגוזו יגולו זולו. וחשוב כי מדמן תדומי מעניין מין זה. וזהו הדרך הנודע להם והחוק אשר לא יעבור מהם אלא שאמרו ישבו לאדץ ידמו ברפיות המם שחשבוה במקום שתים והפילו וו המשך וסמכו על דגשות הדלת שמוכיח על לשון נפעל. וכמהו ויתמו ימי בכי אבל משה. [והיה משפטם להיות ויתומו וידומו בוו המשך בדגשות הממים כי עקרם מן דממה דקה. תמים תהיה:] וצווי הזכר הגוז הגול הזול. ולרבים הזכרים הגוזו הגולו הזולו. ולנקבה הגוזי הגולי הזולי. ויש בלשון נפעל זה דמיון ללשון נפעל שבפעלים נחי העין כמו נבון נכון אבל בהתחברם יראה ההפרש ביניהם [שאלה דגשים להוכיח על האות הנבלעה הכפולה ואלה רפויים להורות על העין הנחה.] ומצאתי לפעלים אלה בניין אחר מלשון נפעל והוא יותר נמצא במקרא ממין זה הראשון וגם הוא חסר כמהו באות אחת עומדת במקום שתים. והאות המעיד על נפעל שהוא שם או מדה וכל נפעל שהוא לשעבר קיים בבניין זה אלא שעמדו בפא הפועל מפני שחסרה המלה ועמדה הפא במקום העין ונקמצה במקום קמצות העין ונפתחה במקום פתחותה. נאמר בנפעל שהוא שם או מדה עם נבר תתבר. הנון ללשון נפעל והנח הנוסף אחריה שמורה עליו הקמץ על כל הדרך הנזכר לפנים והבית פא הפועל והיא קמוצה שהיא שם נפעל והריש במקום שתים שבתתברר. ועקרו להיות נברר בקמצות הריש שנקמצה הבית במקומה. אך נפעל שהוא לשעבר והיה פתח כמו ונסב ונקל זאת הסמך והקוף [וא׳ע׳פ שעניין ונסב ונקל זאת לעתיד מפני הוו הנקודה בשבא שכשתכנס בראש הפעלים העוברים תהפך עניין עובר לעתיד. כמו עשה אלהים לנו. לשעבר. ועשה בצלאל ואהליאב. לעתיד. ברא אלהים. לשעבר. וברא ה' על כל מכון הר ציון. לעתיד.] <עמ' 104> ועקר נסב נקל נסבב נקלל. וכמוהם וחם השמש ונמס. אך נקמצה מם ונמס מפני שהוא סוף פסוק: ויש כשיהיו שניהם נפעל שעניינו לשעבר ונפעל שהוא שם לנפעל נקודי פא הפועל בצרי ולא ינכר זה מזה ולא יבדלו כי אם לפי מקום העניין. כמו נקל מהיותך לי. שם הדבר. הנקל לכתו. לשעבר. וכן ולב נמס. שם ללב. ונמס כל לב. פועל עובר [לולי הוו ההופכתו לעתיד וכשתסירוהו משם ישוב לשעבר.] ואם תקבץ נסב שהוא שם למי שהוא כן תשוב האות החסר בהדגש ותפיל שני הנחים ותניע פא הפועל בפתח לעולם. נסבים נקלים נשמים בם אנחנו נמקים. נברים מפני רפיון הריש וקמצות הבית מפני שאין דרך הריש להדגש ברוב המקומות. ועקרם נסבבים נקללים נשממים נמקקים. [כמו בארת נשברים. הנשכחים מני רגל.] וגם כן כשתלוה אלהם הא הנקבה ותקבצם על לשון נקבה תאמר נסבה. על נקלה. נקלות. והארץ הנשמה. הנשמות. נמקה נמקות. אך תאמר נברה נברות ברפיות הריש. ובסמוך אל נסב לשעבר וו לשון הרבים או הא ללשון נקבה ישוב האות החסר נבלע בשני ופא הפועל מונע בפתח ושני הנחים עומדים כמו שהיו. נאמר נסבו על הבית. עקרו נסבבו. ונדמו נאות השלום. עקרו נדממו. ונמסו. עקרו ונמססו. ונמקו כל צבא השמים. עקרו ונמקקו. ונשמו. עקרו ונשממו. נשמה. עקרו נשממה. [כמו נשמדו בעין דאר. נשברה קרית תהו.] זהו הדרך הנכון ומשפט האמת בכולם. אבל יש כשיאמרו לשון נפעל חסר אות מן הפועל כמו ורחבה ונסבה למעלה. ונבלה שם שפתם. והיו ראויים להיות ונסבה ונבלה בהדגש. או ונסבבה ונבללה בהראות שתי אותיות הכפל לפי שהם מן וסבב בית אל. בלל ה' שפת כל הארץ. ויתכן להיות ונסבה ונבלה עקר אחר תחלתו נון על משקל ונפלה: וכשתרצה לאמר נפעלתי או נפעלנו וזולתם ידגשו סופיהם לפי שהובלע בהם האות הראשונה מן הכפולות ונוסף אחריהם וו נחה ופא הפעל מונעת בפתח לעולם ונפלו שני הנחים אשר אחר הנון ואשר אחר פא הפעל. תאמר נסובותי נדומותי נמוסותי נמוקותי. ונמקותם בעונותיכם. ונקלותי עוד. וכן תאמר נסבונו נדמונו נמסונו. ותאמר לזכר שתדבר עמו נמסות נקלות. ולנקבה נמסות נקלות [כדברך על נפעלות כמו ארצות נשמות בשוה.] וכן נשתוה לשון נסב וחבריו שאין בם הנון מן העקר אלא ללשון נפעל עם נפל ונדר שהנון בהם מן העקר והוא פא הפועל. אך בקבוצם ושאר תשמישיהם וכשיבנה מהם מבנה פועל ופעול ושאר בנייניהם יראה ההפרש ביניהם. והעתיד מלשון נפעל הזה בהבלעת הנון בפא הפועל ובפתחות פא הפעל ואות אחת עומדת במקום שתים. נאמר יסב. ועקרו יסבב. ידם. עקרו ידמם. המס ימם. ראוי להיותו המסם ימסם על משקל הפקד. תמקנה בחוריהן. תמק בפיהם. תמקקנה. תמקק. ידל כבוד יעקב. ידלל. ישם. ישמם. ובהלוות אליהם וו הרבים ידגשו תחלה וסוף. תחלה מפני הבלעת הנון וסוף מפני הבלעת עין הפועל בלמד הכפולה. לא יסבו <עמ' 105> בלכתן. וכל אנשי המלחמה ידמו. ימקו בעונם. וימסו אסוריו. ועקרם בהראות אותיותיהם הכפולות יסבבו וימקקו וימססו ידממו כמו ישכרו ישמרו וישארו ויכרתו. והוא הדין כשתסמוך אליהם יוד לשון הנקבה תאמר תסבי תמקי תדמי: ודע כי יתערב יסב וימק מלשון נפעל מפעלים אלה עם לשון נפעל מן הפעלים הנחי הלמד שסופם הא רפה כשנאמר ויקר אלהים. תגל ערותך. אך כשתלוה אליהם אות אחרת יראה ההפרש ביניהם. כי יסב תמק בפיהם יהיו דגושים ושלמים ותגל ויקר וחבריהם ישארו רפיים וחסרים ועוד כי יסב וימק וחבריהם פתחים כי אם בהפסק טעם אתנח וסוף פסוק ותגל ויקר ורעיהם קמצין לעולם: וצווי הזכר מלשון הזה הסב הרם הבר. ועקרם הסבב הדמם הברר. ובהלוות אליהם וו הרבים או יוד לשון נקבה ידגש סופם על החוק הנודע. יאמר הסבו. הדמו. בשני דגשין תחלה וסוף. אך צאו מתוכה הברו נושאי כלי ה׳. הריש רפויה שאינה נדגשת כמו שהזכרתי לך. הסבי הרמי הברי. ועקרם הסבבו הדממו הבררו. הסבבי הדממי הבררי. על משקל הקבצו ושמעו. השמרו בנפשותיכם. השמרי נא. הוי ציון המלטי: ואחר כל אלה היסודות אשד יסדתי והשרשים אשר השרשתי והכללות אשר כללתי והפרטות אשר פרטתי אאגור כל פעלי הכפל אחד אל אחד ואזכרם בשמותם ומה שאמצא לאחד מהם ממדה מיוחדת או דרך נפרד מה שאין כן לחברו אלמד עליו ואבארנו היטב כדי להשלים מאת מה שאויתי להועיל בו המתלמד וקויתי להשכיל למענו המתבונן ומה' העזר: —
כלל כל פעלי כפל
עריכהוהם שהעין והלמד מהם דומות זו לזו הנמצאים בכל המקרא: —
אפף. אפפתי. כי אפפו עלי רעות. אפפוני מים עד נפש. בא שמוש פועל זה בהראות שני אותיותיו [העין הכפולה ממנה הלמד והלמד] על העקר ועל הנכון: —
אשש. לאשישי קיר חרשת. ונאמר מזה זכרו זאת והתאוששו. ויש בו עניין אחר ואהבי אשישי ענבים. סמכוני באשישות: —
ארר. אררתי על העקר וארותי על החוק והדת. כמו שנאמר וארותי את ברכותיכם. [והיתה הריש ראויה להדגש כמו סבותי. הן קלותי. וכמהו שלא נדגש בעבור הריש וברותי מכם. הנחצב מצור ברור יתבררו.] והפועל העתיד ומקללך אאור. עקרו אארור. עמד הריש במקום שתים. אורו מרוז. אורו ארור. היתה הריש ראויה להיות דגש כמו בית סבו ציון. ומם דומו עד הגיענו . אך אתם נארים אינו בא מעקר זה. כי אם מעקר נאר מקדשו. ולולי האלף אז היה עין הפועל בדגש מפני הבלע פא הפועל בתוכו. [שהנון הואת הכתובה ללשון נפעל ונון פא הפעל מובלעת <עמ' 106> באלף שהיא עין הפועל הראויה להדגש כמו גמל נגשים נגפים.] ועקרם ננארים [ננגשים ננגפים.] ובעקר פועל כבד ראוי להדגש ארר אררתי. אשר אררה ה׳. המים המאררים. לכה ארה לי יעקב. זו צווי לזכר וראוי להיות אררה בשני רישין ועמדה האחת במקום שתים: —
בדד. בדד ישב. ונשיהם לבד. וקרוב לזה כצפור בודד על גג. פרא בודד לו. ואין בודד במועדיו: —
בזז. בזותי. בזונו לנו. ונאמר בזזתי בזזנו. לא על עקרו תבוז לך. שארית עמי יבזום. ונבוזה בהם עד אור הבקר. עקרו להדגש הזין אך הרפוה להקל. ובבזה לא שלחו את ידם. יתר הבז. ולרבים בזים. [בדגשות הזין:] —
בלל. כי שם בלל ה'. ויתכן להיות בבל שתי מלים בא בל ועשו מהם מלה אחת במכתב. כמו שכתבו בא גד מלה אחת בגד. אך בבל נכתב ונקרא אחת. ובגד נכתב אחת ונקרא שתים. ועל הדרך הזה יצא בבל מעקר בלל: ויש בעקר זה עניין אחר בלותי בשמן רענן. בלול בשמן. בלולה בשמן. ונאמר כי תבלול בעינו מעניין זה. ועניין שלישי בללתי או בלותי. ויבל לתמרים. ותאמר בעבור רבים ויבולו. [על משקל ויםב את ארץ אדום. ויסבו עלי.] בליל חמיץ. על בלילו: —
בקק. כי בקקום בוקקים. גפן בוקק. ובקותי את עצת יהודה. ויתכן להיות מעקר הזה הבוק תבוק הארץ. והוא לשון נפעל [כמו והבוז תבוז שאחריו היוצא מלשון ובזז בזה. ובוזו את בוזזיהם:] —
ברר. וברותי מכם. עקר הריש להדגש כמו קוף ובקותי. ובר לבב. ברה כחמה. גם זאת הריש משפטה להדגש [כמו מם חמה וכף רכה.] ברור מללו. יתבררו ויתלבנו. והפועל הכבד לוא לזרות ולוא להבר. הברו החצים. עקר הריש להדגש. ולשון נפעל עם נבר. נברים. בלא דגש מפני הריש [והיה משפטו להיות כמו אנחנו נמקים:] —
גדד. גדותי. יגודו על נפש צדיק. גדודים: —
גזז. לגזוז את צאנו. גוזזים לך. גזת הצמר. גז צאנך. גזים. בהדגש. ויגז את ראשו. ויגזו לרבים: ובעקר עניין שני. והוא לשון נפעל. וכן נגוזו ועבר: —
גלל. וגללו את האבן. גלותי. גול על ה' דרכך. גולו אלי היום. [והפועל הכבד הגל יגל כמו הסב יסב.] ויגל את האבן. כמו ויחל לבנות. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה גלותי את חרפת מצרים. [פועל עובר על משקל סבותי אני. הן קלותי.] ולשון נפעל נגול נגולותי. ונגולו כספר השמים. יגול יגולו. ומעניין זה מגלת ספר: —
גנן. וגנותי על העיר הזאת. יגון יגונו. גנון והציל. והפועל הכבד הגן. יגן ה׳ צבאות. יגן עליהם. יגנו לרבים. בדגשות הנון: ועניין שני מגנת לב: —
<עמ' 107> גרר. גרותי. או גררתי על העקר. מגוררות במגרה. עקר ריש מגרה להדגש כמו תיו מחתה. ונון מגנה. אלא שאינה מקבלת דגשות. ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחר יגורו מלחמות. שוד רשעים יגורם. יגורו יצפונו: —
גשש. נגששה כעורים קיר. וכאין עינים נגששה: —
דבב. דובב שפתי ישנים. ומוציא דבה: —
דלל. דלותי מאד. או דללתי על העקר. דללו וחרבו. כי דלונו מאד. דלו מאנוש נעו. ולשון נפעל ידל כבוד יעקב. עקרו ידלל [כמו ישמר יזכר.] ידלו לרבים בדגשות הלמד: ועניין שני דלו עיני למרום: —
דמם. דמותי. או דממתי על העקר. דום לה׳. דומו עד הגיענו. דממה דקה. אבן דומם. ויתכן להיות וידם אהרן. ידמו למו עצתי. לשון נפעל. ודגשות הדלת מפני הבלעת הנון בה. וגם היתה המם ראויה להדגש מפני הבלעת המם האחרת בה ועמדה זאת במקום שתיהם: ועניין שני והוא גם לשון נפעל ונדמה שם. ונדמו נאות השלום. וכל אנשי המלחמה ידמו. פן תדמו בעונה. והיתה גם מם ונדמה שם ראויה להדגש להבלעת הראשונה בה כמו אלה אלא שעמדה במקום שתים. והפעל הכבד מעניין זה הדם או הדם. כי ה' אלהינו הדמנו. היה ראוי להיות הדמימנו. כמו לא השמיענו. הדימותי הדימונו. הדם הדמו הדמי: —
דקק. עד אשר דק לעפר. פועל עובד. חסר אות אחת ולכן נפתחה הדלת שעמדה במקום הקוף הראשונה ועקרו דקק. כאבק דק. שם האבק ולזאת נקמצה הדלת. ולנקבה דממה דקה. השבלים הדקות. והפעל הכבד הדק לעפר. עקרו הדקיק. והדקות עמים רבים. כטיט חוצות אדיקם. ושחקת ממנה הדק. והפועל שלא נקרא שם פועלו הודק יודק. לחם יודק. תודק תודקי. בדגשות הקוף ונח נסתר בין הדלת ובינה [למלאת חסרון המלים עד שתצא המלה החסרה במשקל השלמה.] מודק. עקרו מודקק. על משקל מושלך מושכב. ומודקה לנקבה. מודקים לרבים בדגשות הקוף בשניהם. מודקות לנקבות כמו מוסבות. והנח הנסתר נופל מן הדבור באלה: —
הלל. שבע ביום הללתיך. תהלל יה. ועקר הללויה ומהללים לדגש הלמד והרפוהו להקל. הללו. תהלת ה' ידבר פי: ועניין אחר הלותי. או הללתי על העקר. יהול לעתיד. אמרתי להוללים אל תהלו: ועניין שלישי ההל. [ועקרו ההליל. על משקל העלים ממני.] יהל. אם אראה אור כי יהל. עטישותיו תהל אור. לא יהלו אורם. תהל תהלו: ומן עניין זה הילל בן שחר: —
המם. והמותי את כל העם. כי אלהים הממם. [בשלשה ממים. הראשונה עין הפעל והשנית למד הפועל והשלישית כנוי הפעלים <עמ' 108> הרבים ומשקלו פעלם. אך] והמם גלגל עגלתו. [משקלו ופעל. ולכן] נפתחה המם הראשונה. [ולעתיד יהום. ולרבים יהומו. ויהמם ה׳. בדגשות המם להבליע הראשונה בה:] —
הרר. הררי בשדה. כהררי אל. ומהרריה תחצוב נחשת. הרים הרי בלא דגשות מפני הריש ומשפטם להדגש: —
התת. או שיהיה תהותתו על איש על משקל תפועלו ויהיה עקרו התת על משקל תסובבו מן סבב. או שיהיה על משקל תפעללו ויהיה עקרו הות כמו תמותתו תקוממו מן מת ימות קם יקום. ואין במלה לאמר יותר משני פנים אלה [לפי שהיא יחידה ואין להכריע מאי זה משני עקרים אלה תצא מבלתי חבריו:] —
זכך. זכו נזיריה. לא זכו בעיניו. אם זך וישר. ולרבים זכים בדגשות. ונאמר כי זכוכית מעניין זה. והפועל הכבד הזך. והזכותי בבור כפי. אזך יזך יזכו: —
זלל כי הייתי זוללה. זולל וסובא: ועניין שני והוא לשון נפעל נזול. הרים נזולו. נזולותי. יזול יזולו. הזול הזולי: —
זמם. זמותי בל יעבר פי. כן שבתי זממתי. על העקר. גם זמם ה' זממו אל תפק. זמתי נתקו. מזמה תשמר עליך: ועניין שני. כי זמה עשו: —
זקק. זקותי זקו. יזוק. יזוקו מטר לאדו. ומקום לזהב יזוקו. והפועל הכבד וזקק אותם. כסף צרוף בעליל לארץ. מזוקק שבעתים: —
חבב. חבותי. או חבבתי על העקר. אף חובב עמים. לטמון בחבי עוני ויתכן להיות מעניין זה חבולתו חוב ישיב: —
חגג. חגותי. וחגתם אותו חג לה'. המון חוגג. ובחגים ובמועדים. יחוג יחוגו. חוג. חגי יהודה חגיך: ועניין שני או קרוב לראשון יחוגו וינועו כשכור. אדמת יהודה למצרים לחגא. נכתבה האלף בו במקום הא רפה על מנהגם באותיות האלה: —
חדד. חדותי. וחדו מזאבי ערב. ונאמר כי ממנו חדודי חרש: —
חיי. חי אנכי. חיים כלכם. חי פרעה. מות וחיים. נפש חיה. [עקרם חייים חייה על משקל . שלמים שלמה.] אלא שההא הנחה נהפכה ליוד על המנהג הנודע באותיות א׳ה׳ו׳י ונבלעה היוד שהיא עין הפועל באחרת שהיא למד הפעל ונדגשה. נמצאו במלת חייים שלש יודין. היוד הנחה שהיא עין הפעל הנבלעת בשנית והשנית שהיא למד הפעל והשלישית ללשון רבים עם המם אחריו: —
חלל. חלותי או חללתי. ולבי חלל בקרבי. פתח הלמד הראשונה מפני שהוא פועל עובר. ונפל חלל. חללים. חללי חרב: ועניין שני בעקר זה והוא פועל כבד. היום החלותי. החל הנגף. אחל תת פחדך: <עמ' 109> והמשאת החלה. החלת חכמה: ועניין שלישי דום לה׳ והתחולל לו. לי שמעו ויחלו: ועניין רביעי ובמחלות עפר: ועניין חמישי מחללים בחלילים. תוף וחליל: —
חמם. חמותי ראיתי אור. אף יחום ויאמר האח. וחם להם. וחם השמש. חם לבי בקרבי. זה לחמנו חם. אשר בגדיך חמים. וקור וחום. בחמם אשית את משתיהם. בחמו נדעכו ממקומם. ומגז כבשי יתחמם. והפועל הכבד חמם חממתי. ועל עפר תחמם. ולשון נפעל נחם נחמתי. איך יחם. כולם יחמו. והעקר יחמם יחממו. [ועל משקל ואם יחבאו יעזבו יחדו.] ומעניין זה ברה כחמה. ואין. נסתר מחמתו. ונאמר כי אין גחלת לחמם מעניין זה: —
חנן. וחנותי את אשר אחון. כי חנני אלהים. יחון יחונו. חלו נא פני אל ויחננו. ויחננו ויאמר פדעהו. יחנן. חנוני חנוני אתם ריעי. ה' חנני. חון חונו או חנו חוני או חני [כמו רוני בלילה. או כמו רני ושמחי.] תחנה. ונאמר על העקר בהראות שתי אותיותיו הכפל אשר חנן אלהים. אולי יחנן ה׳ צבאות. אך חנון יחנך. היה משפטו להיות יחנך בקמץ חטף בחית ודגשות הנון להבלעת הראשונה בה אבל הרפו אותה והעמידוה במקום שתיהם והניחו החית והוטלה תנועתה על היוד מלפניה. תחנונים ידבר רש. ומעניין זה חן וחסד. ויתן חנו. והפועל הכבד כי יחנן קולו. חננני ה׳. עקרו לדגוש הנון הראשונה [כמו חלצני ה'.] והרפוה להקל. וכמהו בהתחננו אלינו. ראוי להדגש הנון [כמו התגלחו את נזרו.] ופועל כבד אחר חונן חוננתי. ומחונן ענוים אשריו. והפועל שלא הוזכר פועלו יוחן רשע. והיה ראוי להיותו יוחנן. ועמדה הנון במקום שתים. ותאמר לרבים יוחנו בדגשות הנון להבליע הראשונה בה: —
חפף. חפפתי. חופף עליו כל היום. ויתכן להיות מזה לחוף ימים [ישכן. חפים לרבים חפו. כמו תוף וחפים תפו:] —
חצץ. מקול מחצצים. ברפיות הצדי והיה משפטה להדגש שהוא מן הפועל הכבד כמו מקטרים מדברים. ויתכן להיות מעניין זה חץ שחוט. וישלח חציו. ועניין אחד ויצא חצץ. ויתכן להיות חוצץ ומחצצים עניין אחד וחצים עניין שני. ועניין אחר ומספר חדשיו חצצו. ויתכן להיות חצצו ומחצצים עניין אחד: —
חקק. חקותי. וחקות עליה עיר. יחוק יחוקו. הוי החוקקים חקקי און. חקקי לב. לבלי חק. כי חקך וחק בניך. לחם חקי. חקה אחת. חקים ומשפטים. אם בחקתי. וצווי הזכר חוק. ועל ספר חקה. וישכח מחקק. והפעל הכבד חוקק חוקקתי. במחוקק במשענותם. ירדו מחקקים: —
חרר. חרותי. יחור יחורו. ושכן חררים. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה נחר מפוח. והעצמות יחרו. והוא לשון נפעל והיה הריש ראוי <עמ' 110> להדגש [והחית אלא שאינם מקבלות דגשות. ונחר על משקל ונסב. ויחרו כמו יסבו ימקו. לולי הריש כמו שהזכרתי שלא תדגש.] וגם יתכן להיות משם על כן חרו יושבי ארץ: —
חתת. חתותי. חתו ולא ענו עוד. חת מדורך. המה חתים נסוגים אחור. יחות יחותו. חות חותו. התאזרו וחתו. מחתת דלים רישם. תראו חתת. [פעל. על משקל סבך שאר. אך] ויהי התת אלהים. [משקלו פעלת. כמו צדקת ה׳. כי] התיו הראשונה הדגושה היא למד הפועל ונדגשה להבליע עין הפועל בה. [והתיו השנית במכתב אך היא השלישית לנבלעת היא תיו לשון נקבה כנגד תיו צדקת. ומשפטו להיות בשלש תוין ראשונה ושנייה עין הפועל ולמד שלו ושלישית ללשון נקבה.] ולשון נפעל נחת. ולעתיד אל תירא ואל תחת. יחת אפרים מעם. לא ייראו עוד ולא יחתו. עקר החית להדגש. ועקרן להיות יחתת תחתת יחתתו. והפועל הכבד החת. החתות כיום מדין. נמשכה הא החתות על משקל הסבות. יחת אחת. ובוז למשפחות יחתני. פן אחתך. החת החתו החתי. וכבר נמצא על עקרו והמלא חסרונו החתית. והחתתי את עילם. נדגשה התיו השנייה הכתובה מפני הבליע למד הפועל בה. [וזאת הכתובה היא תיו הפועל המדבר בעבור נפשו. והראשונה עין הפועל. ומשפטו להיות והחתתתי. בשלשה תוין. על משקל והאבדתי. התיו הראשונה עין הפועל. והשנית הלמד. והשלישית לפועל.] ונפתחה ההא מפני החית וזה דרך מדרכי א׳ח׳ה׳ע. ולולי זאת היתה בחרק כמו והכרתי והשלכתי. אך יחתך ויסחך מאהל. תחת גערה במבין. אינם יוצאים משורש זה: —
טלל. פועל כבד טללתי. הוא יבננו ויטללנו. והיה ראוי להדגש והרפוה להקל. ועניין אחר כי טל אורות טלך. יתנו טלם. ולשון רבים טלים. בדגש. או טללים. על משקל צללים: —
טפף. הלוך וטפוף: —
יבב. בעד החלון נשקפה ותיבב. יבבתי איבב: —
ידד. ידותי. ועל נכבדיה ידו גורל. פתחות היוד יוכיח כי הוא מעקר זה. כמו רבו מן רבב. סבוני כמים. מן סבב. איוד כמו אסוב. תיוד תיודו. יוד צווי לזכר. יודו לרבים. יודי לנקבה. אך ידו אליה. לידות את קרנות הגוים. אינם באים מעקר זה: —
הילילו. הילל ברוש. עד אגלים יללתה. ועניין שני ילל ישימון: —
ישש. בישישים חכמה. זקן וישש: —
כלל. כלילת יופי. מציון מכלל יופי. המה רוכליך במכלולים. ועניין שני אהבת כלולותיך. כלה קשוריה: —
<עמ' 111> כסס. כסותי. יכוס. תכוסו על השה. וממנו נאמר במכסת נפשות. ויהי המכס לה'. אך הסמך האחת עומדת במקום שתים ועקרם מכססת מכסס: —
כפף. כפף כפפתי. זוקף כפופים. הלכוף כאגמון. פא זאת במקום שתים. [ועקרו לכפוף. על משקל לסבוב את ארץ אדום:] —
כתת. וכתותי מפניו צריו. יכות. יכותו. כותו אתיכם לחרבות. ואכות אותו טחון. דגשות הכף בואכות תמורת הנח הנסתר שהוא קמץ ביוד יסוב. ילוק בלשונו. וזה למלאת חסר המלה. ועקרן ואכתות יסבוב ילקוק. ומעוך וכתות שמן כתית. ולא ימצא במכתתו חרש. והפועל הכבד כתת יכתת. וכתת נחש הנחשת. וכתתו חרבותם. אכתת מכתת. והפועל שלא תוזכר פועלו בתיו אחת עומדת במקנם שתים. יכת שער. ונדגשה הכף תמורת התיו החסרה. וכשתסמוך ליכת וו הרבים תשיבנה בהדגש והבליעה בתוך הדגושה. נאמר וכל פסיליה יכתו. ולפי מה שפרשתי לך. אף ויכום ויכתום איננו מעקר זה ואלהים יודע: —
לבב. לבב לבבתי. ותלבב לעיני שתי לבבות: ועניין שני לב לבי. לבב לבבות. מה אמולה לבתך. ויתכן להיות מזה ואיש נבוב ילבב. ונאמר כי גם מזה נאמר לבבתיני אחותי כלה. כאילו נאמר הסירות לבי : —
לקק. לקותי. או לקקתי על העקר. לקקו הכלבים. והפועל הכבד לקק ילקק מלקק. המלקקים בידם. ראוי היה הקוף הראשון להדגש והרפוה [על מנהגם לאמר המבקשים הממלאים ומהללים ורעיהם:] —
מדד. ומדותי פעולתם. ומדותם מחוץ לעיר. ימוד. וימד אלף בקנה המרה. והפועל הכבד וימדדם בחבל. וימדד שני חבלים. ופועל כבד אחר עמד וימודד ארץ. וקרוב לעניין זה ויתמודד על הילד. אנשי מדה. מי שם ממדיה. ויתכן להיות מזה ומדד ערב פועל עובר. ועניין אחר וימדו בעמר. מי מדד בשעלו מים. ומים תכן במדה: —
מטט. מצאתי נמוטו פעמי דגש במקצת ספרים ורפה במקצתם. אם מטט הוא דגש הוא מעקר זה. ואם הוא רפה הוא מן הפעלים הנחי העין על משקל נכונו ללצים שפטים. נפושו עמך. ולפי מה שפרשתי בחבור אותיות הסתר: —
מכך. מכותי. ימוך. וימכו בעונם. ואם מך הוא. ולרבים מכים. על משקל רך רכים: —
מלל. מי מלל לאברהם. פועל כבד. מי ימלל. ברור מללו. כי אין מלה בלשוני. אני אשיבך מלים: —
מסס. כמסוס נוסס. והפועל הכבד המסו את לבבינו. המסותי המסונו. ימס ימסו. המס המסו המסי. ולשון נפעל. וחם השמש ונמס. <עמ' 112> ונמסו הריס. נמסותי. וימס לבב העם. המס ימס. ראוי להיות המסס ימסס. על משקל הפקד יפקד. וימסו אסוריו. וצווי הזכר מוה הלשון המס. לרביס המסו. ולנקבה המסי. בדגשות הסמך בשניהם ונח נסתר אחר והמס. ויתכן להיות מזה למס מרעהו חסד: —
מצץ. מצותי או מצצתי. למען תמוצו: —
מקק. המק המקותי פועל כבד. [ולעתיד] ימק אמק. [והמקור והוא שם הפועל] המק בשרו. [וכן לצווי הזכר. ולרבים המקו. ולנקבה המקי. והפועל שלא הווכר שם פועלו] הומק יומק מומק מומקים מומקה מומקות. ולשון נפעל ונמקו כל צבא השמים. נמקותי ונמקותם בעונותיכם. ובם אנחנו נמקים. ימקו בעונם. תמקנה בחוריהן. קוף תמקנה חשובה כשתים. וכן ולשונו תמק בפיהם. ועקרם תמקקנה תמקק על משקל תשברנה תשבר: [ומעניין זה ומעקר זה יצא מק יהיה. והרבים מקים. בדגשות הקוף:] —
מרר מר נפש. כי מרים הם. מרה כלענה. והיא מרת נפש. העקר בכולם דגש לולי הריש שאינה נדגשת ברוב המלים. מורת רוח שם הפועל. וראוי גם זה להדגש ולקמוץ המם חטף. אבל כשנרפת מפני הריש נמשך הקמץ ונעשה חולם. וכבר בא במקום אחר כן בדגש וקמץ חטף. נאמר לב יודע מרת נפשו. על מצות ומרורים. בשברון מתנים ובמרירות. וקטב מרירי. יוד מרירי השנייה כיוד היחש [שבעברי ומצרי ליחשו אל המרירות כיחש עברי אל עבר ומצרי אל מצרים.] ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה וממר ליולדתו. עמדה הריש במקום שתים. ועקרו ממרר כמו שהוכרתי במכס. שעקרו ומכסס שיצא מן. תכסו. והפועל הכבד כי המר שדי. המר נפשי. עקרו המריר. המרתי. ראוי להדגש הריש כמו הסבותי. אמר ימר. [והמקור שהוא שם הפועל המר. כהמר על הבכור. וכן לצווי הזכר. כמו הסב אל אחריהם. המר המרו המרי. וראויין לחדגש. כמו הסבו הסבי:] ויש פועל כבד אחר מרר מררתי. אמרר בבבי. וימררו את חייהם. ולולא הריש נדגש: —
משש. משותי. ימוש ימושו. אולי ימשני אבי. מוש מושו מושי. והפועל הכבד כי מששת את כל כלי. והיית ממשש בצהרים: —
נבב. ואיש נבוב ילבב. נבוב לחות: —
נדד. כי נדדו ממני. ידוד ממך. ידודון ידודון. וידד כחזיון לילה. ע ל עקרו בהראות שתי אותיותיו הכפולות והנון נבלעת. בדלת הדגושה. והפעל הכבד הנד הנידותי. ומתבל ינדוהו. ננקדה נון ינדוהו בחרק ללמד עליו שהוא מעקר זה. ואילו היה מן נדה ינדה אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם. אז נאמר ינדוהו בפתחות הנון. כמו ויפתוהו ויכלוה הנאמרים מן יפתה יכלה: ועניין שני או קרוב לראשון נדדה שנת המלך. <עמ' 113> ותדד שנתי מעיני. הנון נבלעת בדלת. ושבעתי נדודים עדי נשף. אך אדדה כל שנותי איננו מעקר זה: —
נסס. ונשא נס לגוים. נתת ליראיך נם להתנוסס. קרוב ממנו כי אבני נזר מתנוססות. ועניין שני והיה כמסום נוסס: —
נצץ. ונצצים כעין נחשת: —
נקק. ובנקיקי הסלעים: —
נשש. נשותי. כי נשני אלהים. על משקל כי חנני אלהים. פתחות הנון עם דגשות השין יוכיח כי הוא מעקר זה. כי אילו היה מעקר נשה נשיתי טובה היה אומר נשני כמו צוני מן צוה. והיה נגזר ממנו מנשה כמו מצוה. אבל עתה אין מנשה יוצא מעקר נשני א׳ע׳פ שהעניין אחד: —
סבב. סבותי אני. או סבבתי על עקרו. וסבב בית אל. סבוני כמים. סבוני גם סבבוני. יסוב אותו. ונסב את הר שעיר. יסבו עלי רביו. יסבוהו ערבי נחל. עון עקבי יסבני. והנה תסבינה. סב דמה לך. סבו ציון. קחי כנור סובי עיר. סב את ההר הוה. סובב סובב. סביב סביב. סביבות שניו אימה. ועל סביבותיו שב הרוח. כי היתה סבה. מסב קלע. עד שהמלך במסבו. ראש מסבי. והוא מסבות. והפועל הכבד והסב לב מלך אשור. ואתה הסבות את לבם. אחרי הסבו. ויסבני דרך חוץ. יסב נסב. נסבה אלי. הנני מסב. ולרבים מסבים בדגשות והסמך נקודה בחרק. וכבר שמו דגשות הסמך בויסב אלהים את העם תמורת אות הכפל החסרה כאשר שמו הנח הנסתר אחר א׳י׳נ׳ת הנוספות באחרים חבריו תמורתה. ועליו בנו ויסבו את ארון אלהי ישראל. לרבים יש בו דגשים שנים דגשות הסמך כמו שהיה קודם וו הרבים ודגשות הבית להבלעת הראשונה בה. ואילו נאמר ויסבו בנח נסתר אחר היוד ורפיות הסמך גם הוא היה טוב: והפועל שלא הוזכר פועלו הוסב יוסב. מוסב מוסבה מוסבות שם. וכבר שמו גם בזה דגשות הסמך תמורת החסרון. נאמר על כמון יוסב. וכן יכת שער. ואילו נאמר יוסב יוכת ברפיון אז היה טוב. אך עמדה הדגשות במקום הנח הנסתר שהוא וו בלחם יודק: ופועל כבד אחר סבב סבבתי. לבעבור סבב. ופועל כבד שלישי סובב סובבתי. יסובבוה על חומותיה. יסובבנהו יבוננהו. ולשון נפעל נסב נסבותי. ונסב הגבול. יסב. יסבו בלכתם. וצווי הזכר מלשון זה הסוב הסבי. בשני דגשים לנקבה. ויתכן להיות גת יסב. ויסב מאצלו. ותסוב המלוכה. המין האחר מלשון נפעל שהזכרתי בתחלת ספר זה. כמו ונגולו כספר השמים. וכן נגוזו ועבר. ויתכן להיותם פועלים קלים לא לשון נפעל אך שמו בהם דגשות הסמך תמורת החסר מן המלה. אבל המדבר מן העבריים בלשון יסוב נסוב בקמצות הנוספות ורפיות הסמך ישים הנח המורה עליו הקמץ תמורת החסרון. והאומר מהם יסוב יסוב נסוב בדגשות <עמ' 114> הסמך ישים הדגש גם אותו תמורת החסרון. ונעשה הנוסף לפניו נקוד בחרק כי כן משפטו בהיותו תמים להיות יסבוב תסבוב נסבוב. [והאלף מאלה בסגול אסוב כמו שהיה ראוי להיות אסבוב.] ועוד יתכן להיות גת יסוב. ויסוב מאצלו. ותסוב המלוכה. ורחבה ונסבה למעלה עקר אחר והוא נסב יסוב [על משקל נפל יפול ונפלה:] —
סכך. ושכותי כפי. סכותה בענן. יסוך. ויסכו הכרובים. יסכהו צאלים צללו. סוך סוכו סוכי. כי יצפנני בסכה. וסכה תהיה. בסכות תשבו. ויתכן להיות מעקר זה ויסך בדלתים ים. ויסך אלוה בעדו. אך אתה שכת בעדו. איננו מעקר זה. [לפי שלא נאמר סכות. כמו שכות בענן. כי אם סכת. כמו שבת וקמת:] —
סלל. סלותי. יסולו. סול סולו סולו המסלה. סולי. הכוכבים ממסלותם. מסלול ודרך. דרך לא סלולה. סלוה כמו ערמים. ויסלו על ארחות אידם: —
ספף. סף השער. בתתם ספם את ספי. וירעשו הספים. הסתופף: —
סרר. סרר ישראל. סורר ומורה. יסור. ויתכן להיות מזה יסורו בי. ואין משפט הריש להדגש: —
עזז. עזותי. יעוז. ותעז ידו על כושן רשעתיים. תעוז לחכם. ותעז יד מדין. כי עז העם. יגורו עלי עזים. חמה עזה. עזי ומגני. עזי וזמרת יה. עזוז וגבור. ועזוזו ונפלאותיו. בעזוז עינות תהום: —
עלל. עולל. עוללים שאלו לחם. טפי עוללים ויונקים. ויתכן להיות מזה נוגשיו מעולל: ועניין אחר עולל יעוללו. ויעוללוהו במסלות. ונשאר בו עוללות: ועניין שלישי עלילות דברים. נורא עלילה. ועולל למו. כאשר עוללת לי. את אשר התעללתי. ורע מעללים: ועניין רביעי לא עלה עליה על. ועלו מעל צוארך. אוסיף על עלכם. הקשה את עלנו. ונאמר כי ועוללתי בעפר קרני מזה: —
עמם. עמותי. או עממתי על העקר. ארזים לא עממוהו. כל סתום לא עממוך. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה איכה יועם זהב. ואילו נדבק לוו הרבים אז נאמר יועמו: ועניין שני עם. עמים הר יקראו. בנימין בעממיך. ואת עממי הארץ : —
ענן. ענן יענן אענן מענן. בענני ענן. וראוי להדגש [כמו בשלחי את הצי הרעב.] אך הרפוהו להקל: —
עסס. עסותי. ועסותם רשעים. יעוס. עוס. עוסו. ומזה העקר יצא עסיס: —
עשש. עששה מכעס עיני. עש יאכלם. ולרבים עשים בדגשות השין: —
פזז. ויפזו זרועי ידיו. נאמר כי מזה מפזז ומכרכר: —
<עמ' 115> פלל פועל כבד. ראה פניך לא פללתי. ויעמד פינחס ויפלל. ופללו אלהים. הסירו ממנו הדגש מן הלמד הראשונה להקל. פליליה. ונתן בפלילים. ונפלל חלל: ועניין אחר תפלה למשה. ויתפלל משה: — פסס. כי פסו אמונים: —
פתת. הפת והפתית בשפתיך. באה זאת המלה נפרדת ומיוחדת מחברותיה [שהיה ראוי להיות והפתות. כמו הסבות:] ועניין שני ואקחה פת לחם. ואוכל פתי לבדי. מפתו תאכל. פתך אכלת תקיאנו. ובפתותי לחם. פתות אותה פתים. פתתי בהבלעת התיו השנית שהיא למד הפעל בשלישית שהיא תיו הפעל כמו כרתי ברית. אפתות. פתות לצוו הזכר ולרבים פתתו. ולנקבה פתתי. על משקל שמעו שמעי. ואם תחפוץ להבליע תיו הראשונה בשנית תאמר פתו פתי. זהו חוק העקר. אבל על המנהג הננהג והררך הסלולה תאמר פתותי במקום פעלתי כמו סבותי. אפות יפות. פות פותו פותי. [כמו סוב סבו סובי.] או פתו פתי [בחטף קמץ כמו רנו ליעקב. רני ושמחי:] —
צחח. צחיח סלע. שכנו צחיחה: —
צלל. כצל עובר. סר צלם מעליהם. צללי ערב. ונסו הצללים. חורש מצל. על משקל מסב קלע. ומעניין זה על מצלות הסוס: וע׳א׳ צללו כעופרת. ונאמר כי מזה צללו שערי ירושלים. [ונאמר כי גם זה מעניין ראשון לאמר כי באו בצל קורתי. וסרה מהם השמש לעת ערב]: —
צרר. צרור את המדינים. כי צררים הם לכם בנכליהם. וצררי יהודה. ותהיינה צרורות. וקרוב לעניין ועקר זה והצר לך. והצרותי לאדם. ויצרו להם. כדי שיהיו ראויים להדגש [כמו הדק לעפר. והשמותי אני. ויחלו. לולי הריש שמנועה מן הדגשות ברוב המקומות.] וע׳א' לצרור לגלות ערותה. וכעסתה צרתה. וגם עקר זה האחרון לדגוש ריש צרתה : —
קבב. קבותי. וקבתו לי משם. עקר וקבבתו. על משקל וקברתו. מה אקב לא קבה אל. משפטם להיות על עקרם והמלא חסרונם להיות מה אקבב. לא קבבה אל. ודגשות קוף אקוב תמורה מן החסרון עד שיצא אקבוב על משקל אשמור ותהיה האלף בסגול כמוה באשמור. ואילו נאמר אקוב בקמצות האלף גם זה טוב. לקוב אויבי. לכה נא קבה לי. בבית אחת עומדת במקום שתים. והיתה ראוייה להדגש ולהיות הקוף לפניה בחטף. ויש לאמר שהוא מן הפועל הכבד קבב על משקל סבב ומשפטו להיות קבבה והרפו הבית הראויה להדגש ועמדה האחת במקום שתים. אך וקבנו לי משם לא יצא מעקר זה כי אם מעקר קבן: —
<עמ' 116> אמר משה הכהן המתרגם. יש פה שתי טעיות א׳ע׳פ שיש בחבורים אלו זולתם ראיתי ללמד על אלה לפי שהם כדי לטעות בהן התלמירים הנבונים: הטעות האחת שאמר שיתכן להיות קבה לי מן הפעל הכבד קבב. שאם כן הוא הרי הבית הזאת עומדת במקום שלש. שאם הרפו בית קבבה הדגושה ועמדה רפויה איה הבית הרפויה שאחריה לפי שכל אות דגושה עומדת במקום שתים נמצאו שתי אותיות גרועות מן המלה ולכן לא יתכן במין כבד זה לא נוח ולא הבלעה ולא גרוע אלא שהוא נמצא שלם לעולם: והטעות השנית שאמר שוקבנו מעקר קבן. ולא נמצא בכל המקרא קבן כי אם קבב. ועוד שצווי הזכר לעולם לא יבא על משקל וקבנו מן קבן. לא תאמר שמרו מן שמר כי אם שמרהו ולא זכרו מן זכר כי אם זכרהו. ועל כן תהיה הנון פה נוספת כמו שמוסיפין אותה בהא. כי יאמרו שמרנו זכרנו כמו שיאמרו ישמרנו יזכרנו וכן אמרו וקבנו. אך כשהרפו הבית להקל כמו שהרפו הזין בהעזה פניה ותאמר לו. והקוף במי יתן בספר ויחקו. נקדוה בשבא והחליפו תנועת הוו שהיתה שורק לחולם. ומתוך שנרפת בית וקבנו נרפת גם הנון שאין דגש בא אחרי שבא לעולם ולא יכון להוציאו בלשון. אך ויקב בן האשה. ונקב שם ה'. מעקר נקב כמו ויפל ונפל ואחיו: —
קלל. הן קלותי. קלות. יקול. קול קולו. ולשון נפעל ונקל זאת ונקלותי עוד. נקלות. נקלונו. על נקלה. והפועל העתיד ותקל גברתה בעיניה. ואקל בעיניה. עקר הקופין האלה להדגש מפני הבלעת הנון בהם: וע׳א' קלים היו. ולשון נפעל יקלו רודפיכם. בדגשות הקוף על העקר: ועניין שלישי ברכה וקללה. ומקלל אביו ואמו: ועניין רביעי נחשת קלל. [ונאמר כי מזה והוא לא פנים קלקל:] —
קנן. צפרים יקננו. שמה קננה קפוז ותמלט. פועל כבד. ודרור קן לה. קנים תעשה את התבה. עם קני אגוע: —
קצץ. וקצתה את כפה. יקוץ אקוץ. קוץ קוצו. והפועל הכבד קצץ עבות. וקצץ פתילים. מקצצים : —
קשש. התקששו וקשו: ועניין שני. לקושש קש. מקושש עצים. מקוששת עצים. קש. ולרבים קשים בדגשות השין: —
רבב. רבו משערות ראשי. ורבה עליך. עוד העם רב. רבים יחלו פני נדיב. על ארץ רבה. לרוב על פני האדמה. רבי תורתי. ונאמר כי מעניין זה רבבה: ועניין שני יסבו עלי רביו. השמיעו אל בבל רבים. והפועל הכבד רובב רובבתי רובבו. ומאסו להניע שתי אותיות הכפל והניחו הראשונה והבליעוה בשנית ונדגשה לזאת. אמרו וימררהו ורבו. פועל עובר ומשפטו רובבו. וכן לצווי הזכרים הרבים רובבו בהראות רובו בהבלעה. וכן לצווי הזכרים מן הפועל הקל יבא גם רובו כמהו אך עקרו להיות רבבו כמו סבו ציון שעקרו סבבו. ויסור וו המשך אבל וו <עמ' 117> המשך קבועה במבנה הראשון שעקרו רובו בהבלעה רובבו בלא הבלעה בין בצווי בין בפועל עובר: —
רדד. רדד רדותי. הרודד עמי תחתי: —
רכך. רכותי. רכו דבריו משמן. רך פועל עובר. רך וטוב. שם כל דבר שהוא רך. ולרבים כי הילדים רכים. רכה וענוגה. ועיני לאה רכות. ולא רככה בשמן. והפועל הכבד ואל הרך לבי. הרכותי. ארך ירכו. הרך הרכו. ועקרם הרכיך הרככתי ירכיכו הרכך הרכיכו. ולשון נפעל פן ירך לבבכם. ראוי הריש להדגש. כמו ידל כבוד יעקב. ידלל. יסב ימק ועקרו ירכך יסבב ימקק. ולרבים ירכו בדגשות הכף. אך והבאתי מורך לא יצא מעקר זה: —
אמר משה המתרגם. גם זו טעות גדולה משני דרכים. האחד שלא נמצא בכל המקרא כי אם ורך לבב. ואל הרך לבי. יען רך לבבך. על כן לא יהיה לו עניין אחר כי אם מעקר זה. אבל המם מוספת בתחלתו כמו שהוא במכס הנגזר מן תכוסו. ועמד הנח הנסתר אחרי המם בשניהם תמורת האות החסרה שעקרן כסס רכך. אבל זה חולם וזה סגול. שעקר זה להיות מרכך כמו משחת בחטף קמץ וכשימשך החטף ישוב חולם. ועקר זה להיות מכסס כמו משפט. נמשך החרק ונעשה סגול. ונולד זה העניין בשתי מלים אלו מפני חסרונם אך בהמשך זה ימשך החסרון: הדרך השנית על דעתי יש לתמוה איך אמר על מכס כי הוא מן תכסו ולא אמר על מרך כי היא מן רך לבבך וחבריו. ואם יש לו לאמר כי המם עקר במרך ולא נמצא אחר דומה לו ומשקלו פועל כמו קודש. יש לחבריו לאמר לו כי המם עקר במכס מאין דומה לו ומשקלו פעל כמו שבר שמר ורבים לאין מספר כמוהם: —
רמם. ורמה תכסה עליהם. נאמר כי וירם תולעים מעקר זה. וכשנתחבר אל וו הרבים נאמר וירומו [בדגשות המם. ו׳ע׳א רם רמותי. וראה ראש ככבים כי רמו. על משקל ראה אויבי כי רבו:] —
רנן. רנותי. ותרון לשון אלם. ירנו יושבי סלע. רננת רשעים מקרוב בואו לפניו ברננה. כנף רננים נעלסה. פצחו רנה. ברן יחד. רני פלט. מתרונן מיין. והפועל הכבד בא על עקרו שלם באותיותיו. ולב. אלמנה ארנין. הרנינו לאלהים. ופועל כבד אחר רנן. ובאו ורננו במרום ציון. רנן ירננו: —
רסס. לרום את הסלת. רסיסי לילה : —
רצץ. ואת מי רצותי. ולא רצותנו. ירוץ ירוצו. ותרוץ גלת הזהב. ויתכן להיות מזה ונרוץ הגלגל אל הבור. ואילו נתחבר בוו הרבים נדגשה הצדי. נאמר נרוצו כמו ונגולו. והפועל הכבד כי רצץ עזב דלים. ופועל כבד אחר וירעצו וירוצצו: —
<עמ' 118> רקק. הרקות והרעות. ורקיקי מצות. ולא יכון מעקר זה ושבע השבלים הרקות. [כי הנח הנסתר בין הקוף והריש הוא עין הפועל והיא היוד אשר בלא יגעו לריק. ולא יראו פני ריקם:] —
רשש. כי תאמר אדום רששנו. ויתכן להיות מזה מתרושש והון רב. ירושש ערי מבצריך: —
שבב. כי שבבים יהיה. ויתכן להיות מוה ושבבתיך. לשובב שדינו. ועניין שני לא יגה שביב אשו: —
שגג. על שגגתו אשר שגג. כי שגגה היא: —
שדד. או שדדתי על העקר. זו שדוני. ישוד צהרים. וסלף בוגדים ישדם. הוי שודד ואתה לא שדוד. לשדוד את כל פלשתים. נהפך לשדי. שוד ושבר. והפועל הכבד שדד ישדד. משדד אב. ופועל כבד אחר שודד שודדתי. ישודד מצבותם. ולשון נפעל נשד נשדו. נשדותם נשדונו בחלם. או נשדונו בשרק. כי כמו זה כן זה במקצת מקומות. על כן נאמר שדוד נשדונו. ועקרו נשדדנו. ישד ישדו. ויכון בנשדונו טעם אחר מלבד זה הנזכר מפני שהוא בשורק ואיננו בחולם כמו ונקלותי ונמקותם. כי אומר שעניינו נשדו ממנו. והמלה הזאת משמשת במקום שתים. כמו בני יצאוני שעניינו יצאו ממני. ישושום מדבר. שהוא כמו ישושו בם. בשלם הבשר. שהוא כמו בשל להם. ובטעם זה לא יכון להניע דלת נשדונו בחלם כי אם בשרק כי הוו אחריה כנוי הרבים. ויתכן להיות נשדדונו לא נשדדנו על דרך זה: —
שדד. יפתח וישדד. ישדד לו יעקב: —
שחח. תחתיו שחחו עוזרי רחב. שחו גבעות עולם. נעויתי שחותי עד מאד. כי ישחו במעונות. עקרם להדגש כמו יסבו. ידכה ישוח. ושח עינים יושיע. ולשון נפעל נשח. וישח אדם וישפל איש. וישחו כל בנות השיר. ראויים להיות וישחח. [כמו ויפסח.] וישחהו. [כמו ויקהלו:] —
שכך. שכותי ישוך. וישכו המים. כשך חמת המלך. וחמת המלך שככה. והפועל הכבד והשכתי מעלי. אשך ישך ישכו: —
שלל. ושלל שללה. כי אתה שלות. ישלוך. עקרם שללת. ישללוך. אשתללו אבירי לב. ועניין אחר או קרוב מזה של תשלו לה: —
שמם. שמותי ישום. ישומו ישרים. שום שומו. שומו שמים. שמה ושערורה. משמה אשר שם שמות בארץ. לשממה תהיה. על הר ציון ששמם. לאמר שממה. ויתכן להיות ישום וישרוק מזה ונעשה דגשות השין תמורת החסרון. אך למה תשומם דגשות השין בו בעבור כי הוא תתשומם. והפועל הכבד והשמותי אני. ואת נוהו השמו. ישים. וישמם. והפועל הכבד שלא הוזכר פועלו השם בקמצות ההא ודגשות השין תמורת האות החסר מן הכפל ועמדה האחת במקום שתיהם. אך כשתמשך <עמ' 119> המלה ותסמך לאות אחרת תדגש המם ותשוב האות החסרה בהבלעה נאמר כל ימי השמה. ואילו נאמר הושמה בנח נסתר אחר ההא ורפיות השין ונח נסתר אחריה [על משקל הוחדה חרב] אז היה טוב. ונראה מזה שיש לומר הושם ברפיות השין ונח נסתר לפניה שהרבה תהיה תמורה מן החסרון בנח יותר מן הדגש. ולשון נפעל נשם. ונשמו הכהנים. נשמה כל הארץ. ישם ישמו. והארץ הנשמה. וערים נשמות יושיבו ועקר כל אלה במלאת החסרון נשמם נשממה ישמם ישממו הנשממה נשממת: —
שנן. אם שנותי ברק חרבי. ישון ישונו. חץ שנון. שננו לשונם. וקרוב מזה וכליותי אשתונן. ועניין שני ושננתם לבניך. למשל ולשנינה: —
שסס. שסוהו כל עוברי דרך. פתחות השין יורה עליו כי הוא מן שסס. וישסו אותם. ולשון נפעל נשס. ונשסו הבתים. עקרו ונשססו: —
שקק. שקותי. בעיר ישוקו. כמשק גבים שוקק בו. ונפשו שוקקה. ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחד פקדת ארץ ותשוקקה. ויתכן גם להיותו מעניין הוה בטעם מטעם הפתרון: —
שרר. שררך אגן הסהר. לא כרת שרך. ועניין אחר כי בשרירות לבי: —
שרר. כי תשתרר עלינו גם השתרר. ויתכן להיות ממנו וישר אל מלאך ויוכל. בי שרים ישורו. ויהיה עקרם לדגוש בהם הריש: —
תזז. יכון להיות מזה השורש הסיר התו. [על משקל הדק לעפר. ואילו נסמך לוו הרבים נדגשה הזין. נאמר התזו על משקל אלי:] —
תכך. תוך ומרמה. מתוך ומחמס. ואיש תככים נפגשו: ——
תלל. תל עולם. על תלם. על הר גבוה ותלול. ויתכן להיות מעקר זה ועניינו ותוללינו שמחה. כטעם מטעם הפתרון: —
תמם. תמותי. וירד כאשר תמו. תם הכסף. תם עונך ותתם השנה ההיא. תתם חלאתה. דגשות התיו תמורת החסר מן המלה. [כמו גת יסב. ואכות אותו. ודגשות זאת כמו שהזכרתי גם היא במקום נח נסתר שבויסב. עד תמם. ילק בלשונו. שנקבעו למלא בם חסרון המלים.] עד תמם. עד תם כל הדור. כתם פרח. תם בקמצות התיו שם לאיש או לכל דבר והרבים יהיו תמים בדגשות המם [בעבוד הבלעה הראשונה בה.] שנה תמימה. פעילה. אך תמנו בא נפרד מאחיו כי היה ראוי להיות תמונו. או תממנו על העקר. והפועל הכבד והתימותי טמאתך. כהתם. כהתמך שודד. ראויה המם להדגש אך הרפוה להקל. יתם יתמו. וכבר בא גם <עמ' 120> וה המין דגש התיו תמורת הנח הנסתר למלא החסרון [על הדרך שהזכרתי בחבריו. נאמר] ויתם הכסף. ולשון נפעל במדבר הזה יתמו. יתמו חטאים מן הארץ. ויתכן כי ויתם הכסף. ותתם השנה ההיא. תתם חלאתה. מן המין האחר מבניין נפעל כמו שהוכרתי בתחלת הספר. וכן נגוזו ועבר. ואילו נסמך לוו הרבים או נאמר ויתומו. או ליוד הנקבה נאמר תתומי. כמו גם מדמן תדומי. אך בא ויתמו ימי בכי אבל משה. רפה המם שלא כדת [כמו שבא וידמו למו עצתי. ויש לומר שעקרו ויתומו כמו וידומו. הנאמר מן וידם. גם מדמן תדומי. ויש לאמר שעקרו ויתמו. כמו יתמו חטאים מן הארץ. וכל אנשי מלחמתה ידמו.] אך הרפו המם והפילו הנח הנסתר לפניה וסמכו על דגשות התיו בויתמו והדלת בוידמו למו עצתי המורה על הבלעת נון ללשון נפעל בה: ועניין שני בעקר זה חם וישר. יונתי תמתי. ולרבים הזכרים תמים. ולנקבות תמות. בדגשות המם. אך זכר תמים. תורת ה׳ תמימה. משקלם פעיל פעילה. המם הראשונה עין הפועל והשנית למד הפעל כמו צעירה. ולרבים הזכרים תמימים. ולנקבות תמימות. בתם לבבי. תום ויושר. ואני בתמי אלך. לא אסיר תמתי ממני: —
תפף. תף וחליל. בתוף וכנור. בתפים ובמחולות. עוד תעדי תפיך. בתוך עלמות תופפות: —
נשלם ספר פעלי הכפל והם הפעלים שהעין והלמד מהם אות אחת כפולה שחבר ר' יהודה בר' דוד ו״ל המכונה חיוג דממדינת פאס בלשון ערבי ותרגמו משה הכהן בר׳ שמואל ו״ל הידוע בן גקטילה קרטבי בלשון הקדש לפרח הנעים בחור חמד ר׳ יצחק בר' שלמה הנשיא נ״ע אשר העיר אלהים את רוחו ובקש לדעת ענייניו ולעמד על יסודי בנייניו. המקום יזכהו להתבונן ולהבין וללמוד וללמד ויקיים עליו מקרא שכת' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים: —