שלשה ספרי דקדוק/ספר פעלי הכפל (רמב"ג)

ספר פעלי הכפל

וזה ספר מחברת פעלי הכפל

שהאות השנית שהיא העין דומה לשלישית שהיא הלמ"ד ועל כן נקראו פעלי כפל לאמר כי נכפלה העין מהם. וגם אותו חבר ר' יהודה, בר׳ דוד המכונה חיוג פאסי ז״ל.

<עמ' 99> אמר יהודה בר' דוד: חפשתי ובקרתי פעלי הכפל שהעי"ן והלמ"ד מהם אות אחת כפולה, ומצאתי להם דרכים ופנים, וראיתי לחברם ולכנסם אל ספר. ואחר כן אכנוס כל הפעלים הנמצאים במקרא, להועיל בזאת כל אשר נתן אלהים חכמה בלבו והעיר את רוחו להבין חק לשון העברים הקדמנים. לפי שאין מכירים בסודם בני אדם, כי כאשר ראו כי נכפלה האות השנית, חשבום משתי אותיות עקר והשלישית טפילה להם. וזאת היא טעות בידם, כפי מה שפרשתי ואוסיף עוד לפרש בעזרת ה'.

שער א

הדבר אשר היה על פעלי הכפל שהאות השנית מהם כשלישית

ואלה הפעלים הם כמו וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ (יחזקאל כט יט), וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיהו כח כח), דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו), וזולתם הרבה מאד. מצאתי רוב מנהגם, שהפעל הכבד והקל ולשון נִפְעַל ושאר בנייניהם נוהגים שלא כמנהג פעלים אחרים, ונאמרים על דרכים שלא כדרכיהם. יאמר מהם פָּעַלְתִּי או פָּעַלְנוּ או פָּעַלְתָּ בהבליע האות הראשנה שהיא עי"ן הפועל בשלישית הדומה לה שהיא למ"ד הפועל, והניע פ"א הפועל בפתח גדול, וסמוך הפועל אל הפועל המכונה בו"ו שיביאוה נחה אחר למ"ד הפועל הדגושה, והיא מונעת בחלם לפני הו"ו. נאמר מן סָבַב – סַבּוֹתִי (קהלת ז כה); ומן בָּזַז – בַּזּוֹנוּ לָנוּ (דברים ג ז); ומן שָׁלַל – כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ (חבקוק ב ח), ומן וְהָמַם – וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם (שמות כג כז); ומן דָּלַל – דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ (תהלים קטז ו), כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד (תהלים עט ח). וכמוהם קַלֹּתִי (איוב מ ד), חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר (ישעיהו מד טז), נדגשו כל אלה מפני הבליע האות הראשונה בשנית כמוה. ועקרם: סָבַבְתִּי, בָּזַזְתִּי, שָׁלַלְתִּי, וְהָמַמְתִּי, דָּלַלְנוּ, וכמו שנאמר בָּזַזְנוּ (דברים ב לה), כן סָבַבְתִּי, זָמַמְתִּי. ונאמר עוד מן סָבַב – סַבּוּנִי כַמַּיִם (תהלים פח יח); ומן שָׁדַד – זוּ שַׁדּוּנִי (תהלים יז ט), ומן חָנַן – כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא). כל אלה בהבליע האות הראשונה שהיא עי"ן הפועל בשנית הדומה לה שהיא למ"ד הפועל. ועקרו סְבָבוּנִי, שְׁדָדוּנִי, [כמו אֲפָפוּנִי מַיִם (יונה ב ו),] חָנְנֵנִי (תהלים ט יד) [– בשלשה נו"נין, הראשונה והשנית הן שבחָנַן אֱלֹהִים (בראשית לג ה), והשלישית למדבר בעד נפשו, כמו נו"ן שָׁמְרֵנִי וחבריהם. וזהו חק לא יעבור,] כי כל פ"א פועל עובר מן הנבלע מפעלים אלה עי"ן בלמ"ד, שהיא פתוחה לעולם. ויש מהם שחסר האות הנכפלת ועמדה האחת מהן במקום שתים, ובהסמך למלה אות אחרת תדגש וימלא חסרונם. כמו רַךְ לְבָבְךָ (מ"ב כב יט), שעקרו רָכַךְ, כי הוא יוצא מן רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו), אך בהסמכו ישוב לשרשו ומחצבו, נאמר רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן (תהלים נה כב) בהדגש הכ"ף השנית שהיא למ"ד הפועל, מפני הבליע העי"ן בה, ועקרו רָכְכוּ, כמו סָבְבוּ אֶת הָעִיר (יהושע ו טו). וכמוהו חַת מְרֹדָךְ (ירמיהו נ ב), עקרו חָתַת, שהוא מן תִּרְאוּ חֲתַת (איוב ו כא), ובהטפל לו ו"ו הרבים נדגשה התי"ו, נאמר. וְחַתּוּ וָבֹשׁוּ (ישעיהו כ ה), ומשפטו גם הוא להיות חָתְתוּ, כמו דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו). אך יש כשיכבד עליהם להניעם ויניחום להקל מעליהם ויבליעו הראשון מהם בשני וידגש לזאת. וכן קַלּוּ מִנְּשָׁרִים (ירמיהו ד יג), וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א ח), זַכּוּ נְזִירֶיהָ (איכה ד ז), רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי (תהלים סט ה), כולם ראויים להיות קָלְלוּ, וְחָדְדוּ, זָכְכוּ, רָבְבוּ, וכהנה רבות. ומצאתי הפועל העתיד בהפיל אות אחת והעמיד אחת מהם במקום שתים, והניע פ"א הפעל בחלם והביא נח נסתר בינו ובין הנוסף לפניו תמורת מה שחסר מן המלה למלא <עמ' 100> חסרונה, כמו שעשו בפעלים הנחי העי"ן הנאגרים במאמר השני מספר מחברת אותיות הנוח והמשך, וכאשר עשו בפעלים הנקבצים במאמר השלישי ממנו, ואמרו יָסוֹב אֹתוֹ (מ"א ז כג), הנח אחר היו"ד מוסף מפני הטעם שהזכרתי, והסמ"ך היא פ"א הפועל, והו"ו אחריה מפני המשך שנמשכה תנועת הסמ"ך בחולם, והבי"ת האחת במקום שתי בי"תי וְסָבַב (ש"א ז טז), סְבָבוּנִי (תהלים קיח יא), שהאחת עי"ן הפועל והשנית למ"ד הפועל, לפי שכבד עליהם להניע שתיהם והפילו אחת מהם, ועקרו יִסְבּוב. וכמהו אַף יָחֹם (ישעיהו מד טז), תָּבֹז לָךְ (דברים כ יד), וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיהו לה ו), וְנַעַר לֹא יָחֹן (דברים כח נ). עקרם יִחְמוֹם, תִּבְזוֹז, וְתִרְנוֹן, יִחְנוֹן. וגם תפול ו"ו המשך מן יָסוֹב וחבריו כשתבא אליהם הו"ו הפתוחה ההופכת עניין עתיד לשעבר, ויותר אשר לפניה מונע בקמץ חטף והוא פ"א הפועל ללמד על מקומה, נאמר וַיָּסׇב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם (שופטים יא יח), וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד (מ"ב ד לד), וַיָּחׇן יְיָ אֹתָם (מ"ב יג כג), וַיָּבׇל לַחֲמוֹרִים (שופטים יט כא). אך בהפסק הטעם תחזור ו"ו המשך למקומה. וכשתסמך אל יָסוֹב וחבריו ו"ו הרבים ולא תהיה עוד אחריה אות אחרת, תשוב האות שנפלה ותבלע בשנית הדגושה, וישארו שני הנחים אחד שלפני פ"א הפועל והשני שאחריה. נאמר יָסֹבּוּ עָלַי (איוב טז יג), יָשֹׁמּוּ יְשָׁרִים (איוב יז ח), יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע (ישעיהו מב יא) – בדגשות הלמ"ד להבלעת העי"ן בתוכה, ועקרן יִסְבְּבוּ, יִשְׁמְמוּ, יִרְנְנוּ, על משקל יִשְׁמְרוּ, יִשְׁמְעוּ, יִשְׁפְּטוּ. וגם כן יאמר בו"ו הפתוחה שהזכרתי: וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר (יהושע ו יד), וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ (ויקרא ט כד), וַיָּסֹלּוּ עָלַי דַּרְכָּם (איוב יט יב). אך אם נסמך אל יָסוֹב וחבריו כנויי הפעלים, תשוב האות הנופלת בהבלעה ויפלו שני הנחים מן המקרא, ותהיה פ"א הפועל מונעת בשרק או בקמץ חטף להורות עליה, נאמר יְסֻבֶּנּוּ (ירמיהו נב כא), יְסֻבֵּהוּ, וּפָרָשָׁיו לֹא יְדֻקֶּנּוּ (ישעיהו כח כח), וַיְהֻמֵּם יְיָ (יהושע י י), וִיחֻנֶּךָּ (במדבר ו כה). אלה בשרק. ויש בקמץ חטף: שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם (צפניה ב ט), וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם (משלי יא ג), אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ (תהלים סז ב). וידמה יָסֹב ויָחֹם וחבריהם אל יָשֹׁב, יָקֹם ואחיהם, ויתערבו בהם. אך בהשיב יָסֹב ויָחֹם וחבריהם לעקרם ושרשם, יודע כי הם חסרי אות הכפולה בסָבַב וחָמַם, ובהשיב יָקֹם ויָשֹׁב אל עקרם ומוצאם, יודע כי הם נחי העי"ן. ועקר יָסֹב ויָחֹם ואחיהם – יִסְבּוֹב, יִחְמוֹם, כמו שאמרתי; ועקר יָשֹׁב, יָקֹם – יִשְׁיוֹב, יִקְיוֹם. וכן וַיָּסׇב, וַיָּחׇם והדומה להם, גם הם יתערבו בוַיָּקׇם, וַיָּשׇׁב ואשר כמוהם, ובהשיב כל האחד משני המינים אל עקרו ומולדו יודע ההפרש ביניהם. ועוד כי אלה ידגשו ויראה האות הנכפל כשיבליעוהו בשני, ויאמרו וַיָּסֹבּוּ, וַיָּרֹנּוּ, ואלה ירפו מפני שאין בהם אות נבלע, אלא הו"וין שבתוכם הם עי"ן הפועל, כשיאמר וַיָּקוּמוּ, וַיָּשׁוּבוּ. וכזאת יש לך ללמוד, כי כל אשר ידגש מאלה הפעלים כשיסמכו להם אותיות אחרות הוא ממין זה הנכפל, כמו וַיָּסֹבּוּ, וַיָּרֹנּוּ, וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה (בראשית לז ז); וכל אשר ירפה מהם הוא מן המין הנחי העי"ן, כמו וַיָּקוּמוּ, וַיָּשׁוּבוּ, תְּשֻׁבֶינָה (יחזקאל טז נה). ונמצא צווי הזכר מאלה הפעלים בגרוע אות אחת מאותיות הכפל ועמוד אחת מהם במקום שתיהם, נאמר גּוֹל עַל יְיָ דַּרְכֶּךָ (תהלים לז ה), ועקרו גְּלוֹל, שהוא מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג); דּוֹם לַייָ (תהלים לז ז) – ראוי להיות דְּמוֹם, שהוא מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב); סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז), משפטו סְבוֹב, שהוא מן סָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז). וכשיסמכו לו"ו לשון רבים <עמ' 101> או יחוברו ליו"ד לשון נקבה, תדגש האות השנית מן הכפולות ותשאר ו"ו המשך לפניה ותבלע הראשונה בה, נאמר גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם (ש"א יד לג), דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ (ש"א יד ט), סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג), הֵרָגְעִי וָדֹמִּי (ירמיהו מז ו), צַהֲלִי וָרֹנִּי (ישעיהו יב ו), קוּמִי רֹנִּי (איכה ב יט). ויש כשתפול הו"ו מן המקרא ויהיה במקום החלם קמץ חטף, כמו רָנּוּ שָׁמַיִם (ישעיהו מד כג), רָנִּי וְשִׂמְחִי (זכריה ב יד), עקרם להיות גִּלְלוּ, סִבְבוּ, דִּמְמוּ, רִנְנוּ, סִבְבִי, רִנְנִי, כמו שִׁמְעוּ, שִׁמְרוּ, שִׁמְרִי, שִׁמְעִי. ואם נסמכו עוד לכנויי הפעלים ידגשו, אך ו"ו המשך תפול מן הדבר. ויש אשר יהיה פ"א הפועל מהם מונע בשרק, כמו עַל סֵפֶר חֻקָּהּ (ישעיהו ל ח). ויש אשר יהיה בקמץ חטף כמו יְיָ חָנֵּנוּ (ישעיהו לג ב), חָנֻּנִי חָנֻּנִי אַתֶּם רֵעָי (איוב יט כא), סָלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים (ירמיהו נ כו). ומצאתי עוד השם הנבנה לפועל או לאיש או לכל מאומה מפעלים אלה באות אחת עומדת במקום שתים – פַּת עקרו פתת, שהוא יוצא מן פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו), וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט); עַם עקרו עמם, שהוא נחצב מן בַּעֲמָמֶיךָ (שופטים ה יד); לֵב עקרו לבב, שהוא מן לִבַּבְתִּנִי (שה"ש ד ט), יִלָּבֵב (איוב יא יב); קֵן שרשו קנן, שהוא מן קִנְּנָה קִפּוֹז (ישעיהו לד טו); תֹּף עקרו תפוף, שהוא מן מְתֹפְפֹת (נחום ב ח), רַךְ עקרו רכך, שהוא מן וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו), וכאלה רבים. כשיקבצום או יסמכו לאות אחרת ידגשו ותבלע הראשונה בשנית: פִּתִּים, עַמִּים, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות טו כ), כִּי הַיְלָדִים רַכִּים (בראשית לג יג), וְלָשׁוֹן רַכָּה (משלי כה טו).

שער ב

שער

מצאתי הפועל הכבד הבא על משקל הִפְעִיל מאלה הפעלים כפולי העי"ן, באות אחת עומדת במקום שתים, והוסיף נח נסתר אחר הה"א והניע פ"א הפעל בצרי או בפתח, נאמר הֵסֵב או הֵסַב, הֵחֵל הַנֶּגֶף (במדבר יז יב), הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן (ישעיהו ח כג), הֵמַר שַׁדַּי (רות א כ), הֵדַק לְעָפָר (מ"ב כג טו). ועקרם הִסְבִּיב, הִקְלִיל, הִמְרִיר, הִדְקִיק. וכשיסמכו לו"ו לשון רבים או לה"א לשון נקבה ולא תהיה עוד אחריהם אות אחרת, תשוב האות הנופלת נבלעת בהדגש, ויתקיימו שני הנחים: הנח אשר אחר הה"א, ונח המשך אשר אחר פ"א הפועל; נאמר הֵסַבּוּ אֹתוֹ (ש"א ה ט), הֵחֵלּוּ לְהַכּוֹת (ראה שופטים כ לא), וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה (שופטים כ מ). אך בהתחבר אליהם אחד מן הכנויים זולתי אלה תשוב האות בהדגש ושני הנחים נופלים ופ"א הפעל מונעת בחרק, כמו הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז), הֲשִׁמּוֹתָ כָּל עֲדָתִי (איוב טז ז) וַהֲדִקּוֹת עַמִּים רַבִּים (מיכה ד יג), וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי (ש"ב יט מד), הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ (דברים ב לא), הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן (ישעיהו ט ג), נמשכה הה"א בפתח בשני אלה מפני החי"ת, כמו שפרשתי בחבור הראשון בפעלים הנחי העי"ן. כשתעיין בפעלים הנסמכים לתי"ו הפועל לא תוכל להגות בהם כי אם בהביא ו"ו מוספת אחר למ"ד הפועל הדגושה, והוא הדין כשתדביקם אל הנו"ן והו"ו שהם כנויי הפעלים הרבים, כי תאמר הֲסִבּוֹנוּ, הֲשִׁמּוֹנוּ, הֲדִיקוֹנוּ, הַחִתּוֹנוּ – במשוך הה"א בפתח מפני החי"ת. וכבר נמצא פועל אחר נסמך אל תי"ו הפועל ביו"ד תמורת הו"ו, נאמר וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ (משלי כד כח), ואילו נאמר על המשפט הזה נאמר וַהֲפִתּוֹתָ, כמו הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם (מ"א יח לז). והפועל העתיד באות אחת ושני נחים, אך הראשון אשר אחר הנוספות יהיה קמץ, והשני אחר פ"א הפועל יהיה צרי; נאמר יָסֵב, יָקֵל אֶת יָדוֹ (ש"א ו ה), אֲשֶׁר יָחֵל (שופטים י יח), ועקרו יַסְבִּיב, יַקְלִּיל, יַחֲלִיל. וכבר יפול הנח השני מן המקרא, כשתבא לפני הנוספות הו"ו הפתוחה ההופכת עניין העתיד לשעבר, נאמר וַיָּסֶךְ <עמ' 102> בִּדְלָתַיִם (איוב לח ח), וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט י), ופ"א הפועל מונעת בסגול לעולם. ואם נסמך יָסֹב וחבריו לו"ו לשון הרבים לבדה, או אל הה"א שמדת לשון העברים להוסיפה בסוף הפעלים, תשוב האות הנופלת בהדגש וישארו שני הנחים כמו שהיה. נאמר יָסֹבּוּ, וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵינוּ (דה"א יג ג), וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ (יחזקאל ט ו), ועקרן: יַסְבִּיבוּ, וְנַסְבִּיבָה, תַּחֲלִילוּ, על משקל יַשְׁחִיתוּ, תַּשְׁלִיכוּ, נַשְׁחִיתָה עֵץ בְּלַחְמוֹ (ירמיהו יא יט). וכן הדין כשיסמך וַיָּגֶל, וַיָּסֶךְ וחבריהם, להשיב האות הנופל בהדגש, והנח אחר פ"א הפעל; נאמר וַיָּסֵבּוּ, וַיָּחֵלּוּ, וַיָּגֵלּו, וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים (שופטים כ לא). וכשיתחבר יִסֹּב ויָסֵב וחבריהם אל כנויי הפעלים, ישוב האות הנופל בהדגש ושני הנחים נופלים, ופ"א הפעל מונעת בחרק לעולם; נאמר וַיְסִבֵּנִי דֶּרֶךְ חוּץ (יחזקאל מז ב), כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם (ש"ב כב מג), וַיְשִׁמֵּם (ש"א ה ו), וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ (איוב יח יח), בהדגש בעבור הבלעת האות הראשונה בשנית. וצווי הזכר: הָסֵב, באות אחת ושני הנחים. וכשיסמך אל הָסֵב ו"ו לשון הרבים או יו"ד הנקבה, תשוב האות בהדגש ויתקיימו שני הנחים, יאמר הָסֵבּוּ, הָסֵבִּי עֵינַיִךְ(שה"ש ו ה). והמשפט כשתסמכם אל כנויי הפעלים להשיב האות הנופל בהדגש ולהפיל שני הנחים כאחת ולהניע פ"א הפועל בחרק, [לפי שכל לשון צווי נאמר מן כל פעל קל או כבד, יוצא על דרך הפועל העתיד, תאמר הֲסִבֵּנִי, הֲסִבּוּנוּ, כמו שנאמר מן נחי העי"ן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר (בראשית לז יד), שאין בין שמוש אלה הפעלים ובין שמוש הפעלים הנחי העי"ן אלא שאלה דגושי הלמ"ד ואלה רפי הלמ"ד.] והפועל נאמר על לשון מַפְעִיל מאלה, נאמר גם הוא באות אחת במקום שתים, ושני נחים - הִנְנִי מֵסֵב (ירמיהו כא ד), מֵחֵל לְהָרַע (ירמיהו כה כט). ולרבים בהשיב האות בהדגש והנחים נופלים, יאמר מְסִבִּים, מְחִלִּים, כמו שנאמר מנחי העי"ן מְשִׁיבִים, מְקִימִים, מְרִיקִים. אך אלה בהרפם ללמד על העי"ן הנחה הנכתבת יו"ד, ואלה בהדגש ללמד על האות הראשון הנבלע בשני הכפול. והפועל שלא נקרא שם פועלו גם הוא בשני נחים ואות אחת במקום שתים: הוּסָב, הוּדָק, לֶחֶם יוּדָק (ישעיהו כח כח). וגם כשילוה אליו ו"ו לשון הרבים או ה"א או יו"ד לשון הנקבה ידגש, יאמר הוּסַבּוּ, הוּדַקּוּ, הוּסַבָּה, הוּדַקָּה, הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה (יחזקאל כא יד), תּוּדַקּוּ, תּוּדַקִּי, תּוּסַבּוּ, תּוּסַבִּי. והפעול שהוא על משקל מוּפְעַל: מוּדָק, מוּסָב, ולרבים: מוּדַקִּים, מוּסַבִּים, ולנקבה: מוּדַקָּה, מוּסַבָּה. ולרבות: מוּדַקּוֹת, מוּסַבּוֹת. בהשיב האות בהדגש. ועקר כל אלה הוּדְקְקוּ, הוּסְבְּבוּ, על משקל הוּשְׁלְכוּ; הוּסְבְּבָה, הוּדְקְקָה, מוּסְבְּבִים, מוּדְקְקִים, מוּסְבְּבוֹת.

שער ג

שער לשון נִפְעַל

כשראיתי וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר (נחום א יב), וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם (ישעיהו לד ד), הָרִים נָזֹלּוּ (ישעיהו סג יט) – דגשי הסוף, הכרתי בהם שהם לשון נִפְעַל מפעלי הכפל; והאחד מהם לפני <עמ' 103> התחברתו אל ו"ו לשון הרבים: נָגוֹז, נָגוֹל, נָזוֹל; הנח הנסתר אשר אחר הנו"ן בנָגוֹז מוסף על אותם הפנים שהזכרתי למעלה בכל הנחים המוספים בבנייני הפעלים אלה. והגימ"ל פ"א הפועל, והו"ו מפני המשך ואיננה עקר, והזי"ן במקום שתים, שהם למ"ד הפעל ועי"ן הפעל. וכן נָגוֹל, נָזוֹל. אכן בהסמך להם ו"ו הרבים ישוב האות הנופל בהדגש, ונשארו שני הנחים, הקמץ אשר אחר הנו"ן והו"ו אשר אחר הפ"א, כמו שהיו קודם, לכן נאמר נָגֹזּוּ, נָגֹלּוּ. וכשתרצה לאמר נִפְעַלְתִּי או נִפְעַלְנוּ וזולתם, תפיל שני הנחים כאחד, ותסמוך ללמ"ד הדגוש ו"ו נחה מונע לפניה בחולם, כדי שידבק הפֹעל אל כנוי הנפעל, והניע פ"א הפעל בשרק, אז תאמר נְגוּזּוֹתִי, נְגוּלּוֹתִי, נְזוּלּוֹתִי, נְגוּזֹּתָ, נְגוּלֹּתָ, נְזוּלֹּתָ, נְגוּזּוֹתֶם, נְגוּלּוֹתֶם, נְזוּלּוֹתֶם.

וכבר חדל אות נִפְעָל הקמץ העי"ן שהוא שם הפועל, ואות נִפְעַל הפתח העי"ן שהיא לשעבר, ממבנה נָגוֹז וחבריו, מפני חסרון האות האחת שנכפלה בעקר, והשתנות הבניין הזה מן הבניין ההוא.

והעתיד מן הלשון הזה נאמר יִגּוֹז, יִגּוֹל, יִזּוֹל – בדגשות פ"א הפעל מפני הבלעת הנו"ן בתוכה. ויתכן להיות כמוהם וַיִּדֹּם אַהֲרֹן (ויקרא י ג), וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא (בראשית מז יח). אך בחברם אל אות אחרת ידגש סופם וישוב האות החסר מהם ותהיה גם הפ"א דגושה כמו שהיתה כבר, נאמר יִגּוֹזּוּ, יִגּוֹלוּ, יגולו [יִ]זּוֹלּו. וחשוב כי מַדְמֵן תִּדֹּמִּי (ירמיהו מח ב) מעניין מין זה. וזהו הדרך הנודע להם והחוק אשר לא יעבור מהם, אלא שאמרו יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ (איכה ב י) ברפיות המ"ם שחשבוה במקום שתים והפילו ו"ו המשך, וסמכו על דגשות הדל"ת שמוכיח על לשון נִפְעַל. וכמהו וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה (דברים לד ח). [והיה משפטם להיות וַיִּתּוֹמּוּ, וַיִּדּוֹמּוּ – בו"ו המשך בדגשות המ"מים, כי עקרם מן דְּמָמָה דַקָּה (מ"א יט יב), תָּמִים תִּהְיֶה (דברים יח יג).]

וצווי הזכר: הִגּוֹז, הִגּוֹל, הִזּוֹל. ולרבים הזכרים: הִגּוֹזּוּ, הִגּוֹלּוּ, הִזּוֹלּוּ. ולנקבה: הִגּוֹזִּי, הִגּוֹלִּי, הִזּוֹלִּי. ויש בלשון נִפְעַל זה דמיון ללשון נִפְעַל שבפעלים נחי העי"ן, כמו נָבוֹן, נָכוֹן, אבל בהתחברם יראה ההפרש ביניהם [– שאלה דגשים להוכיח על האות הנבלעה הכפולה, ואלה רפויים להורות על העי"ן הנחה.]

ומצאתי לפעלים אלה בניין אחר מלשון נִפְעַל, והוא יותר נמצא במקרא ממין זה הראשון, וגם הוא חסר כמהו באות אחת עומדת במקום שתים, והאות המעיד על נִפְעָל שהוא שם או מדה וכל נִפְעַל שהוא לשעבר, קיים בבניין זה, אלא שעמדו בפ"א הפועל מפני שחסרה המלה, ועמדה הפ"א במקום העי"ן, ונקמצה במקום קמצות העי"ן ונפתחה במקום פתחותה. נאמר בנִפְעָל שהוא שם או מדה: עִם נָבָר תִּתָּבָר (ש"ב כב כז) – הנו"ן ללשון נפעל, והנח הנוסף אחריה שמורה עליו הקמץ על כל הדרך הנזכר לפנים, והבית פ"א הפועל, והיא קמוצה, שהיא שם נפעָל, והרי"ש במקום שתים שבתִּתְבָּרָר (תהלים יח כז). ועקרו להיות נִבְרָר בקמצות הרי"ש, שנקמצה הבי"ת במקומה. אך נפעַל שהוא לשעבר והיה פתח, כמו וְנָסַב (במדבר לד ד), וְנָקַל (מ"ב ג יח), זאת הסמ"ך והקו"ף [ואע"פ שעניין וְנָסַב, וְנָקַל זֹאת, לעתיד מפני הו"ו הנקודה בשבא שכשתכנס בראש הפעלים העוברים תהפך עניין עובר לעתיד, כמו עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ (בראשית מב כח) – לשעבר, וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב (שמות לו א) – לעתיד; בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א א) – לשעבר, וּבָרָא יְיָ עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן (ישעיהו ד ה) – לעתיד.] <עמ' 104> ועקר נָסַב, נָקַל – נִסְבַּב, נִקְלַל. וכמוהם וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָֽס (שמות טז כא), אך נקמצה מ"ם וְנָמָס מפני שהוא סוף פסוק.

ויש כשיהיו שניהם – נפעַל שעניינו לשעבר ונפעָל שהוא שם לנפעל – נקודי פ"א הפועל בצרי, ולא ינכר זה מזה ולא יבדלו כי אם לפי מקום העניין. כמו נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי (ישעיהו מט ו) – שם הדבר, הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ (מ"א טז לא) – לשעבר. וכן וְלֵב נָמֵס (נחום ב יא) – שם ללב, וְנָמֵס כָּל לֵב (יחזקאל כא יב) – פועל עובר [לולי הו"ו ההופכתו לעתיד, וכשתסירוהו משם ישוב לשעבר.]

ואם תקבץ נָסָב שהוא שם למי שהוא כן, תשוב האות החסר בהדגש ותפיל שני הנחים ותניע פ"א הפועל בפתח לעולם: נְסַבִּים, נְקַלִּים נְשַׁמִּים, בָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים (יחזקאל לג י), נְבָרִים – מפני רפיון הרי"ש, וקמצות הבי"ת מפני שאין דרך הרי"ש להדגש ברוב המקומות. ועקרם נִסְבָּבִים, נִקְלָלִים, נִשְׁמָמִים, נִמְקָקִים. [כמו בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים (ירמיהו ב יג), הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל (איוב כח ד).] וגם כן כשתלוה אלהם ה"א הנקבה ותקבצם על לשון נקבה, תאמר נְסַבָּה, עַל נְקַלָּה (ירמיהו ו יד), נְקַלּוֹת, וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה (יחזקאל לו לד), הַנְשַׁמּוֹת (ירמיהו לג י), נָמַקָּה, נְמַקּוֹת. אך תאמר נְבָרָה, נְבָרוֹת נברות ברפיות הרי"ש.

ובסמוך אל נָסַב לשעבר ו"ו לשון הרבים או ה"א ללשון נקבה, ישוב האות החסר נבלע בשני, ופ"א הפועל מונע בפתח, ושני הנחים עומדים כמו שהיו. נאמר נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת (בראשית יט ד) – עקרו נִסְבְּבוּ, וְנָדַמּוּ נְאוֹת הַשָּׁלוֹם (ירמיהו כה לז) – עקרו נִדְמְמוּ, וְנָמַסּוּ (ישעיהו לד ג) – עקרו וְנִמְסְסוּ, וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם (ישעיהו לד ד) – עקרו וְנִמְקְקוּ, וְנָשַׁמּוּ (ויקרא כו כב) – עקרו וְנִשְׁמְמוּ, נָשַׁמָּה (ירמיהו יב יא) – עקרו נִשְׁמְמָה, [כמו נִשְׁמְדוּ בְעֵין דֹּאר (תהלים פג יא), נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ (ישעיהו כד י).] זהו הדרך הנכון ומשפט האמת בכולם.

אבל יש כשיאמרו לשון נִפְעַל חסר אות מן הפועל, כמו וְרָחֲבָה וְנָסְבָה לְמַעְלָה (יחזקאל מא ז), וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם (בראשית יא ז), והיו ראויים להיות וְנָסַבָּה, וְנָבַלָּה – בהדגש, או וְנִסְבְּבָה, וְנִבְלְלָה – בהראות שתי אותיות הכפל; לפי שהם מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), בָּלַל יְיָ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (בראשית יא ט). ויתכן להיות וְנָסְבָה, וְנָבְלָה עקר אחר תחלתו נו"ן על משקל וְנָפְלָה.

וכשתרצה לאמר נִפְעַלְתִּי או נִפְעַלְנוּ וזולתם, ידגשו סופיהם לפי שהובלע בהם האות הראשונה מן הכפולות, ונוסף אחריהם ו"ו נחה, ופ"א הפעל מונעת בפתח לעולם, ונפלו שני הנחים – אשר אחר הנו"ן ואשר אחר פ"א הפעל. תאמר נְסוּבּוֹתִי, נְדוּמּוֹתִי, נְמוּסּוֹתִי, נְמוּקּוֹתִי, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם (יחזקאל כד כג), וּנְקַלֹּתִי עוֹד (ש"ב ו כב). וכן תאמר נְסַבּוֹנוּ, נְדַמּוֹנוּ, נְמַסּוֹנוּ. ותאמר לזכר שתדבר עמו נְמַסּוֹתָ, נְקַלּוֹתָ. ולנקבה: נְמַסּוֹת, נְקַלּוֹת, [כדברך על נפעלות כמו אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת (יחזקאל כט יב) בשוה.] וכן נשתוה לשון נָסַב וחבריו שאין בם הנו"ן מן העקר אלא ללשון נִפְעַל, עם נָפַל ונָדַר שהנו"ן בהם מן העקר והוא פ"א הפועל. אך בקבוצם ושאר תשמישיהם וכשיבנה מהם מבנה פועֵל ופעוּל ושאר בנייניהם יראה ההפרש ביניהם.

והעתיד מלשון נִפְעַל הזה בהבלעת הנו"ן בפ"א הפועל ובפתחות פ"א הפעל ואות אחת עומדת במקום שתים, נאמר יִסַּב ועקרו יִסָּבֵב, יִדַּם – עקרו יִדָּמֵם, הִמֵּס יִמָּס (ש"ב יז י) – ראוי להיותו הִמָּסֵס יִמָּסֵס על משקל הִפָּקֵד. תִּמַּקְנָה בְחֹרֵיהֶן (זכריה יד יב), תִּמַּק בְּפִיהֶם (זכריה יד יב) – תִּמָקַקְנָה, תִּמָּקֵק, יִדַּל כְּבוֹד יַעֲקֹב (ישעיהו יז ד) – יִדָּלֵל, יִשֹׁם – יִשָּׁמֵם. ובהלוות אליהם ו"ו הרבים ידגשו תחלה וסוף; תחלה – מפני הבלעת הנו"ן, וסוף – מפני הבלעת עי"ן הפועל בלמ"ד הכפולה; לֹא יִסַּבּוּ <עמ' 105> בְלֶכְתָּן (יחזקאל א ט), וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ (ירמיהו מט כו), יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם (ויקרא כו לט), וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו (שופטים טו יד), ועקרם בהראות אותיותיהם הכפולות: יִסָּבְבוּ, וַיִמָּקְקוּ, וַיִּמָּסְסוּ, יִדָּמְמוּ, כמו יִשָּׂכְרוּ, יִשָּׁמְרוּ, וַיִּשָּׁאֲרוּ (במדבר יא כו), ויִכָּרְתוּ (זכריה יג ח). והוא הדין כשתסמוך אליהם יו"ד לשון הנקבה, תאמר תִּסַּבִּי, תִּמַּקִּי, תִּדַּמִּי. ודע כי יתערב יִסַּב ויִמַּק מלשון נִפְעַל מפעלים אלה עם לשון נִפְעַל מן הפעלים הנחי הלמ"ד שסופם ה"א רפה, כשנאמר וַיִּקָּר אֱלֹהִים (במדבר כג ד), תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ (ישעיהו מז ג). אך כשתלוה אליהם אות אחרת יראה ההפרש ביניהם, כי יִסַּב תִּמַּק בְּפִיהֶם יהיו דגושים ושלמים, ותִּגָּל ויִקָּר וחבריהם ישארו רפיים וחסרים. ועוד כי יִסַּב ויִמַּק וחבריהם פתחים, כי אם בהפסק טעם אתנח וסוף פסוק, ותִּגָּל ויִקָּר ורעיהם קמצין לעולם.

וצווי הזכר מלשון הזה: הִסַּב הֵרַם, הִבַּר; ועקרם הִסָּבֵב, הִדָּמֵם, הִבָּרֵר. ובהלוות אליהם ו"ו הרבים או יו"ד לשון נקבה ידגש סופם על החוק הנודע, יאמר הִסַּבּוּ. הִדַּמּוּ – בשני דגשין תחלה וסוף. אך צְאוּ מִתּוֹכָהּ הִבָּרוּ נֹשְׂאֵי כְּלֵי יְיָ (ישעיהו נב יא) הרי"ש רפויה שאינה נדגשת כמו שהזכרתי לך. הִסַּבִּי, הֵרַמִּי, הִבָּרִי. ועקרם הִסָּבְבוּ, הִדָּמְמוּ, הִבָּרְרוּ, הִסָּבְבִי, הִדָּמְמִי, הִבָּרְרִי, על משקל הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ (בראשית מט ב), הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם (ירמיהו יז כא), הִשָּׁמְרִי נָא (שופטים יג ד), הוֹי צִיּוֹן הִמָּלְטִי (זכריה ב יא).

ואחר כל אלה היסודות אשד יסדתי והשרשים אשר השרשתי והכללות אשר כללתי והפרטות אשר פרטתי, אאגור כל פעלי הכפל אחד אל אחד ואזכרם בשמותם, ומה שאמצא לאחד מהם ממדה מיוחדת או דרך נפרד מה שאין כן לחברו, אלמד עליו ואבארנו היטב כדי להשלים בזאת מה שאויתי להועיל בו המתלמד וקויתי להשכיל למענו המתבונן, ומה' העזר.

שער ד

כלל כל פעלי כפל

והם שהעי"ן והלמ"ד מהם דומות זו לזו הנמצאים בכל המקרא.

אפף – אפפתי. כי אפפו עלי רעות. אפפוני מים עד נפש. בא שמוש פועל זה בהראות שני אותיותיו [העי"ן הכפולה ממנה הלמ"ד והלמ"ד] על העקר ועל הנכון.

אשש – לאשישי קיר חרשת. ונאמר מזה זכרו זאת והתאוששו. ויש בו עניין אחר ואהבי אשישי ענבים. סמכוני באשישות.

ארר – אררתי על העקר וארותי על החוק והדת. כמו שנאמר וארותי את ברכותיכם. [והיתה הריש ראויה להדגש כמו סבותי. הן קלותי. וכמהו שלא נדגש בעבור הריש וברותי מכם. הנחצב מצור ברור יתבררו.] והפועל העתיד ומקללך אאור. עקרו אארור. עמד הריש במקום שתים. אורו מרוז. אורו ארור. היתה הריש ראויה להיות דגש כמו בית סבו ציון. ומ"ם דומו עד הגיענו . אך אתם נארים אינו בא מעקר זה. כי אם מעקר נאר מקדשו. ולולי האלף אז היה עי"ן הפועל בדגש מפני הבלע פ"א הפועל בתוכו. [שהנו"ן הואת הכתובה ללשון נפעל ונו"ן פ"א הפעל מובלעת <עמ' 106> באלף שהיא עי"ן הפועל הראויה להדגש כמו גמל נגשים נגפים.] ועקרם ננארים [ננגשים ננגפים.] ובעקר פועל כבד ראוי להדגש ארר אררתי. אשר אררה ה׳. המים המאררים. לכה ארה לי יעקב. זו צווי לזכר וראוי להיות אררה בשני רישין ועמדה האחת במקום שתים.

בדד – בדד ישב. ונשיהם לבד. וקרוב לזה כצפור בודד על גג. פרא בודד לו. ואין בודד במועדיו.

בזז – בזותי. בזונו לנו. ונאמר בזזתי בזזנו. לא על עקרו תבוז לך. שארית עמי יבזום. ונבוזה בהם עד אור הבקר. עקרו להדגש הזי"ן אך הרפוה להקל. ובבזה לא שלחו את ידם. יתר הבז. ולרבים בזים. [בדגשות הזי"ן.]

בלל – כי שם בלל ה'. ויתכן להיות בבל שתי מלים בא בל ועשו מהם מלה אחת במכתב. כמו שכתבו בא גד מלה אחת בגד. אך בבל נכתב ונקרא אחת. ובגד נכתב אחת ונקרא שתים. ועל הדרך הזה יצא בבל מעקר בלל. ויש בעקר זה עניין אחר בלותי בשמן רענן. בלול בשמן. בלולה בשמן. ונאמר כי תבלול בעינו מעניין זה. ועניין שלישי בללתי או בלותי. ויבל לתמרים. ותאמר בעבור רבים ויבולו. [על משקל ויםב את ארץ אדום. ויסבו עלי.] בליל חמיץ. על בלילו.

בקק – כי בקקום בוקקים. גפן בוקק. ובקותי את עצת יהודה. ויתכן להיות מעקר הזה הבוק תבוק הארץ. והוא לשון נפעל [כמו והבוז תבוז שאחריו היוצא מלשון ובזז בזה. ובוזו את בוזזיהם.]

ברר – וברותי מכם. עקר הריש להדגש כמו קוף ובקותי. ובר לבב. ברה כחמה. גם זאת הריש משפטה להדגש [כמו מ"ם חמה וכ"ף רכה.] ברור מללו. יתבררו ויתלבנו. והפועל הכבד לוא לזרות ולוא להבר. הברו החצים. עקר הריש להדגש. ולשון נפעל עם נבר. נברים. בלא דגש מפני הריש [והיה משפטו להיות כמו אנחנו נמקים.]

גדד – גדותי. יגודו על נפש צדיק. גדודים.

גזז – לגזוז את צאנו. גוזזים לך. גזת הצמר. גז צאנך. גזים. בהדגש. ויגז את ראשו. ויגזו לרבים. ובעקר עניין שני. והוא לשון נפעל. וכן נגוזו ועבר.

גלל – וגללו את האבן. גלותי. גול על ה' דרכך. גולו אלי היום. [והפועל הכבד הגל יגל כמו הסב יסב.] ויגל את האבן. כמו ויחל לבנות. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה גלותי את חרפת מצרים. [פועל עובר על משקל סבותי אני. הן קלותי.] ולשון נפעל נגול נגולותי. ונגולו כספר השמים. יגול יגולו. ומעניין זה מגלת ספר.

גנן – וגנותי על העיר הזאת. יגון יגונו. גנון והציל. והפועל הכבד הגן. יגן ה׳ צבאות. יגן עליהם. יגנו לרבים. בדגשות הנו"ן. ועניין שני מגנת לב.

<עמ' 107> גרר – גרותי. או גררתי על העקר. מגוררות במגרה. עקר ריש מגרה להדגש כמו תיו מחתה. ונו"ן מגנה. אלא שאינה מקבלת דגשות. ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחר יגורו מלחמות. שוד רשעים יגורם. יגורו יצפונו.

גשש – נגששה כעורים קיר. וכאין עינים נגששה.

דבב – דובב שפתי ישנים. ומוציא דבה.

דלל – דלותי מאד. או דללתי על העקר. דללו וחרבו. כי דלונו מאד. דלו מאנוש נעו. ולשון נפעל ידל כבוד יעקב. עקרו ידלל [כמו ישמר יזכר.] ידלו לרבים בדגשות הלמ"ד. ועניין שני דלו עיני למרום.

דמם – דמותי. או דממתי על העקר. דום לה׳. דומו עד הגיענו. דממה דקה. אבן דומם. ויתכן להיות וידם אהרן. ידמו למו עצתי. לשון נפעל. ודגשות הדלת מפני הבלעת הנו"ן בה. וגם היתה המ"ם ראויה להדגש מפני הבלעת המ"ם האחרת בה ועמדה זאת במקום שתיהם. ועניין שני והוא גם לשון נפעל ונדמה שם. ונדמו נאות השלום. וכל אנשי המלחמה ידמו. פן תדמו בעונה. והיתה גם מ"ם ונדמה שם ראויה להדגש להבלעת הראשונה בה כמו אלה אלא שעמדה במקום שתים. והפעל הכבד מעניין זה הדם או הדם. כי ה' אלהינו הדמנו. היה ראוי להיות הדמימנו. כמו לא השמיענו. הדימותי הדימונו. הדם הדמו הדמי.

דקק – עד אשר דק לעפר. פועל עובד. חסר אות אחת ולכן נפתחה הדלת שעמדה במקום הקוף הראשונה ועקרו דקק. כאבק דק. שם האבק ולזאת נקמצה הדלת. ולנקבה דממה דקה. השבלים הדקות. והפעל הכבד הדק לעפר. עקרו הדקיק. והדקות עמים רבים. כטיט חוצות אדיקם. ושחקת ממנה הדק. והפועל שלא נקרא שם פועלו הודק יודק. לחם יודק. תודק תודקי. בדגשות הקוף ונח נסתר בין הדלת ובינה [למלאת חסרון המלים עד שתצא המלה החסרה במשקל השלמה.] מודק. עקרו מודקק. על משקל מושלך מושכב. ומודקה לנקבה. מודקים לרבים בדגשות הקוף בשניהם. מודקות לנקבות כמו מוסבות. והנח הנסתר נופל מן הדבור באלה.

הלל – שבע ביום הללתיך. תהלל יה. ועקר הללויה ומהללים לדגש הלמ"ד והרפוהו להקל. הללו. תהלת ה' ידבר פי. ועניין אחר הלותי. או הללתי על העקר. יהול לעתיד. אמרתי להוללים אל תהלו. ועניין שלישי ההל. [ועקרו ההליל. על משקל העלים ממני.] יהל. אם אראה אור כי יהל. עטישותיו תהל אור. לא יהלו אורם. תהל תהלו. ומן עניין זה הילל בן שחר.

המם – והמותי את כל העם. כי אלהים הממם. [בשלשה ממים. הראשונה עי"ן הפעל והשנית למ"ד הפועל והשלישית כנוי הפעלים <עמ' 108> הרבים ומשקלו פעלם. אך] והמם גלגל עגלתו. [משקלו ופעל. ולכן] נפתחה המ"ם הראשונה. [ולעתיד יהום. ולרבים יהומו. ויהמם ה׳. בדגשות המ"ם להבליע הראשונה בה.]

הרר – הררי בשדה. כהררי אל. ומהרריה תחצוב נחשת. הרים הרי בלא דגשות מפני הריש ומשפטם להדגש.

התת – או שיהיה תהותתו על איש על משקל תפועלו ויהיה עקרו התת על משקל תסובבו מן סבב. או שיהיה על משקל תפעללו ויהיה עקרו הות כמו תמותתו תקוממו מן מת ימות קם יקום. ואין במלה לאמר יותר משני פנים אלה [לפי שהיא יחידה ואין להכריע מאי זה משני עקרים אלה תצא מבלתי חבריו.]

זכך – זכו נזיריה. לא זכו בעיניו. אם זך וישר. ולרבים זכים בדגשות. ונאמר כי זכוכית מעניין זה. והפועל הכבד הזך. והזכותי בבור כפי. אזך יזך יזכו.

זלל –כי הייתי זוללה. זולל וסובא. ועניין שני והוא לשון נפעל נזול. הרים נזולו. נזולותי. יזול יזולו. הזול הזולי.

זמם – זמותי בל יעבר פי. כן שבתי זממתי. על העקר. גם זמם ה' זממו אל תפק. זמתי נתקו. מזמה תשמר עליך. ועניין שני. כי זמה עשו.

זקק – זקותי זקו. יזוק. יזוקו מטר לאדו. ומקום לזהב יזוקו. והפועל הכבד וזקק אותם. כסף צרוף בעליל לארץ. מזוקק שבעתים.

חבב – חבותי. או חבבתי על העקר. אף חובב עמים. לטמון בחבי עוני ויתכן להיות מעניין זה חבולתו חוב ישיב.

חגג – חגותי. וחגתם אותו חג לה'. המון חוגג. ובחגים ובמועדים. יחוג יחוגו. חוג. חגי יהודה חגיך. ועניין שני או קרוב לראשון יחוגו וינועו כשכור. אדמת יהודה למצרים לחגא. נכתבה האלף בו במקום הא רפה על מנהגם באותיות האלה.

חדד – חדותי. וחדו מזאבי ערב. ונאמר כי ממנו חדודי חרש.

חיי – חי אנכי. חיים כלכם. חי פרעה. מות וחיים. נפש חיה. [עקרם חייים חייה על משקל . שלמים שלמה.] אלא שהה"א הנחה נהפכה ליו"ד על המנהג הנודע באותיות א׳ה׳ו׳י ונבלעה היו"ד שהיא עי"ן הפועל באחרת שהיא למ"ד הפעל ונדגשה. נמצאו במלת חייים שלש יו"דין. היו"ד הנחה שהיא עי"ן הפעל הנבלעת בשנית והשנית שהיא למ"ד הפעל והשלישית ללשון רבים עם המ"ם אחריו.

חלל – חלותי או חללתי. ולבי חלל בקרבי. פתח הלמ"ד הראשונה מפני שהוא פועל עובר. ונפל חלל. חללים. חללי חרב. ועניין שני בעקר זה והוא פועל כבד. היום החלותי. החל הנגף. אחל תת פחדך. <עמ' 109> והמשאת החלה. החלת חכמה. ועניין שלישי דום לה׳ והתחולל לו. לי שמעו ויחלו. ועניין רביעי ובמחלות עפר. ועניין חמישי מחללים בחלילים. תוף וחליל.

חמם – חמותי ראיתי אור. אף יחום ויאמר האח. וחם להם. וחם השמש. חם לבי בקרבי. זה לחמנו חם. אשר בגדיך חמים. וקור וחום. בחמם אשית את משתיהם. בחמו נדעכו ממקומם. ומגז כבשי יתחמם. והפועל הכבד חמם חממתי. ועל עפר תחמם. ולשון נפעל נחם נחמתי. איך יחם. כולם יחמו. והעקר יחמם יחממו. [ועל משקל ואם יחבאו יעזבו יחדו.] ומעניין זה ברה כחמה. ואין. נסתר מחמתו. ונאמר כי אין גחלת לחמם מעניין זה.

חנן – וחנותי את אשר אחון. כי חנני אלהים. יחון יחונו. חלו נא פני אל ויחננו. ויחננו ויאמר פדעהו. יחנן. חנוני חנוני אתם ריעי. ה' חנני. חון חונו או חנו חוני או חני [כמו רוני בלילה. או כמו רני ושמחי.] תחנה. ונאמר על העקר בהראות שתי אותיותיו הכפל אשר חנן אלהים. אולי יחנן ה׳ צבאות. אך חנון יחנך. היה משפטו להיות יחנך בקמץ חטף בחי"ת ודגשות הנו"ן להבלעת הראשונה בה אבל הרפו אותה והעמידוה במקום שתיהם והניחו החי"ת והוטלה תנועתה על היו"ד מלפניה. תחנונים ידבר רש. ומעניין זה חן וחסד. ויתן חנו. והפועל הכבד כי יחנן קולו. חננני ה׳. עקרו לדגוש הנו"ן הראשונה [כמו חלצני ה'.] והרפוה להקל. וכמהו בהתחננו אלינו. ראוי להדגש הנו"ן [כמו התגלחו את נזרו.] ופועל כבד אחר חונן חוננתי. ומחונן ענוים אשריו. והפועל שלא הוזכר פועלו יוחן רשע. והיה ראוי להיותו יוחנן. ועמדה הנו"ן במקום שתים. ותאמר לרבים יוחנו בדגשות הנו"ן להבליע הראשונה בה.

חפף – חפפתי. חופף עליו כל היום. ויתכן להיות מזה לחוף ימים [ישכן. חפים לרבים חפו. כמו תוף וחפים תפו.]

חצץ – מקול מחצצים. ברפיות הצד"י והיה משפטה להדגש שהוא מן הפועל הכבד כמו מקטרים מדברים. ויתכן להיות מעניין זה חץ שחוט. וישלח חציו. ועניין אחד ויצא חצץ. ויתכן להיות חוצץ ומחצצים עניין אחד וחצים עניין שני. ועניין אחר ומספר חדשיו חצצו. ויתכן להיות חצצו ומחצצים עניין אחד.

חקק – חקותי. וחקות עליה עיר. יחוק יחוקו. הוי החוקקים חקקי און. חקקי לב. לבלי חק. כי חקך וחק בניך. לחם חקי. חקה אחת. חקים ומשפטים. אם בחקתי. וצווי הזכר חוק. ועל ספר חקה. וישכח מחקק. והפעל הכבד חוקק חוקקתי. במחוקק במשענותם. ירדו מחקקים.

חרר – חרותי. יחור יחורו. ושכן חררים. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה נחר מפוח. והעצמות יחרו. והוא לשון נפעל והיה הריש ראוי <עמ' 110> להדגש [והחי"ת אלא שאינם מקבלות דגשות. ונחר על משקל ונסב. ויחרו כמו יסבו ימקו. לולי הריש כמו שהזכרתי שלא תדגש.] וגם יתכן להיות משם על כן חרו יושבי ארץ.

חתת – חתותי. חתו ולא ענו עוד. חת מדורך. המה חתים נסוגים אחור. יחות יחותו. חות חותו. התאזרו וחתו. מחתת דלים רישם. תראו חתת. [פעל. על משקל סבך שאר. אך] ויהי התת אלהים. [משקלו פעלת. כמו צדקת ה׳. כי] התיו הראשונה הדגושה היא למ"ד הפועל ונדגשה להבליע עי"ן הפועל בה. [והתיו השנית במכתב אך היא השלישית לנבלעת היא תיו לשון נקבה כנגד תיו צדקת. ומשפטו להיות בשלש תוין ראשונה ושנייה עי"ן הפועל ולמ"ד שלו ושלישית ללשון נקבה.] ולשון נפעל נחת. ולעתיד אל תירא ואל תחת. יחת אפרים מעם. לא ייראו עוד ולא יחתו. עקר החי"ת להדגש. ועקרן להיות יחתת תחתת יחתתו. והפועל הכבד החת. החתות כיום מדין. נמשכה ה"א החתות על משקל הסבות. יחת אחת. ובוז למשפחות יחתני. פן אחתך. החת החתו החתי. וכבר נמצא על עקרו והמלא חסרונו החתית. והחתתי את עילם. נדגשה התיו השנייה הכתובה מפני הבליע למ"ד הפועל בה. [וזאת הכתובה היא תיו הפועל המדבר בעבור נפשו. והראשונה עי"ן הפועל. ומשפטו להיות והחתתתי. בשלשה תוין. על משקל והאבדתי. התיו הראשונה עי"ן הפועל. והשנית הלמ"ד. והשלישית לפועל.] ונפתחה הה"א מפני החי"ת וזה דרך מדרכי א׳ח׳ה׳ע. ולולי זאת היתה בחרק כמו והכרתי והשלכתי. אך יחתך ויסחך מאהל. תחת גערה במבין. אינם יוצאים משורש זה.

טלל – פועל כבד טללתי. הוא יבננו ויטללנו. והיה ראוי להדגש והרפוה להקל. ועניין אחר כי טל אורות טלך. יתנו טלם. ולשון רבים טלים. בדגש. או טללים. על משקל צללים.

טפף – הלוך וטפוף.

יבב – בעד החלון נשקפה ותיבב. יבבתי איבב.

ידד – ידותי. ועל נכבדיה ידו גורל. פתחות היו"ד יוכיח כי הוא מעקר זה. כמו רבו מן רבב. סבוני כמים. מן סבב. איוד כמו אסוב. תיוד תיודו. יוד צווי לזכר. יודו לרבים. יודי לנקבה. אך ידו אליה. לידות את קרנות הגוים. אינם באים מעקר זה.

הילילו. הילל ברוש. עד אגלים יללתה. ועניין שני ילל ישימון.

ישש – בישישים חכמה. זקן וישש.

כלל – כלילת יופי. מציון מכלל יופי. המה רוכליך במכלולים. ועניין שני אהבת כלולותיך. כלה קשוריה.

<עמ' 111> כסס – כסותי. יכוס. תכוסו על השה. וממנו נאמר במכסת נפשות. ויהי המכס לה'. אך הסמ"ך האחת עומדת במקום שתים ועקרם מכססת מכסס.

כפף – כפף כפפתי. זוקף כפופים. הלכוף כאגמון. פ"א זאת במקום שתים. [ועקרו לכפוף. על משקל לסבוב את ארץ אדום.]

כתת – וכתותי מפניו צריו. יכות. יכותו. כותו אתיכם לחרבות. ואכות אותו טחון. דגשות הכ"ף בואכות תמורת הנח הנסתר שהוא קמץ ביו"ד יסוב. ילוק בלשונו. וזה למלאת חסר המלה. ועקרן ואכתות יסבוב ילקוק. ומעוך וכתות שמן כתית. ולא ימצא במכתתו חרש. והפועל הכבד כתת יכתת. וכתת נחש הנחשת. וכתתו חרבותם. אכתת מכתת. והפועל שלא תוזכר פועלו בתיו אחת עומדת במקנם שתים. יכת שער. ונדגשה הכ"ף תמורת התיו החסרה. וכשתסמוך ליכת ו"ו הרבים תשיבנה בהדגש והבליעה בתוך הדגושה. נאמר וכל פסיליה יכתו. ולפי מה שפרשתי לך. אף ויכום ויכתום איננו מעקר זה ואלהים יודע.

לבב – לבב לבבתי. ותלבב לעיני שתי לבבות. ועניין שני לב לבי. לבב לבבות. מה אמולה לבתך. ויתכן להיות מזה ואיש נבוב ילבב. ונאמר כי גם מזה נאמר לבבתיני אחותי כלה. כאילו נאמר הסירות לבי .

לקק – לקותי. או לקקתי על העקר. לקקו הכלבים. והפועל הכבד לקק ילקק מלקק. המלקקים בידם. ראוי היה הקוף הראשון להדגש והרפוה [על מנהגם לאמר המבקשים הממלאים ומהללים ורעיהם.]

מדד – ומדותי פעולתם. ומדותם מחוץ לעיר. ימוד. וימד אל"ף בקנה המרה. והפועל הכבד וימדדם בחבל. וימדד שני חבלים. ופועל כבד אחר עמד וימודד ארץ. וקרוב לעניין זה ויתמודד על הילד. אנשי מדה. מי שם ממדיה. ויתכן להיות מזה ומדד ערב פועל עובר. ועניין אחר וימדו בעמר. מי מדד בשעלו מים. ומים תכן במדה.

מטט – מצאתי נמוטו פעמי דגש במקצת ספרים ורפה במקצתם. אם מטט הוא דגש הוא מעקר זה. ואם הוא רפה הוא מן הפעלים הנחי העי"ן על משקל נכונו ללצים שפטים. נפושו עמך. ולפי מה שפרשתי בחבור אותיות הסתר.

מכך – מכותי. ימוך. וימכו בעונם. ואם מך הוא. ולרבים מכים. על משקל רך רכים.

מלל – מי מלל לאברהם. פועל כבד. מי ימלל. ברור מללו. כי אין מלה בלשוני. אני אשיבך מלים.

מסס – כמסוס נוסס. והפועל הכבד המסו את לבבינו. המסותי המסונו. ימס ימסו. המס המסו המסי. ולשון נפעל. וחם השמש ונמס. <עמ' 112> ונמסו הריס. נמסותי. וימס לבב העם. המס ימס. ראוי להיות המסס ימסס. על משקל הפקד יפקד. וימסו אסוריו. וצווי הזכר מוה הלשון המס. לרביס המסו. ולנקבה המסי. בדגשות הסמ"ך בשניהם ונח נסתר אחר והמס. ויתכן להיות מזה למס מרעהו חסד.

מצץ – מצותי או מצצתי. למען תמוצו.

מקק – המק המקותי פועל כבד. [ולעתיד] ימק אמק. [והמקור והוא שם הפועל] המק בשרו. [וכן לצווי הזכר. ולרבים המקו. ולנקבה המקי. והפועל שלא הוזכר שם פועלו] הומק יומק מומק מומקים מומקה מומקות. ולשון נפעל ונמקו כל צבא השמים. נמקותי ונמקותם בעונותיכם. ובם אנחנו נמקים. ימקו בעונם. תמקנה בחוריהן. קוף תמקנה חשובה כשתים. וכן ולשונו תמק בפיהם. ועקרם תמקקנה תמקק על משקל תשברנה תשבר. [ומעניין זה ומעקר זה יצא מק יהיה. והרבים מקים. בדגשות הקוף.]

מרר – מר נפש. כי מרים הם. מרה כלענה. והיא מרת נפש. העקר בכולם דגש לולי הריש שאינה נדגשת ברוב המלים. מורת רוח שם הפועל. וראוי גם זה להדגש ולקמוץ המ"ם חטף. אבל כשנרפת מפני הריש נמשך הקמץ ונעשה חולם. וכבר בא במקום אחר כן בדגש וקמץ חטף. נאמר לב יודע מרת נפשו. על מצות ומרורים. בשברון מתנים ובמרירות. וקטב מרירי. יו"ד מרירי השנייה כיו"ד היחש [שבעברי ומצרי ליחשו אל המרירות כיחש עברי אל עבר ומצרי אל מצרים.] ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה וממר ליולדתו. עמדה הריש במקום שתים. ועקרו ממרר כמו שהוכרתי במכס. שעקרו ומכסס שיצא מן. תכסו. והפועל הכבד כי המר שדי. המר נפשי. עקרו המריר. המרתי. ראוי להדגש הריש כמו הסבותי. אמר ימר. [והמקור שהוא שם הפועל המר. כהמר על הבכור. וכן לצווי הזכר. כמו הסב אל אחריהם. המר המרו המרי. וראויין לחדגש. כמו הסבו הסבי.] ויש פועל כבד אחר מרר מררתי. אמרר בבבי. וימררו את חייהם. ולולא הריש נדגש.

משש – משותי. ימוש ימושו. אולי ימשני אבי. מוש מושו מושי. והפועל הכבד כי מששת את כל כלי. והיית ממשש בצהרים.

נבב – ואיש נבוב ילבב. נבוב לחות.

נדד – כי נדדו ממני. ידוד ממך. ידודון ידודון. וידד כחזיון לילה. ע ל עקרו בהראות שתי אותיותיו הכפולות והנו"ן נבלעת. בדלת הדגושה. והפעל הכבד הנד הנידותי. ומתבל ינדוהו. ננקדה נו"ן ינדוהו בחרק ללמד עליו שהוא מעקר זה. ואילו היה מן נדה ינדה אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם. אז נאמר ינדוהו בפתחות הנו"ן. כמו ויפתוהו ויכלוה הנאמרים מן יפתה יכלה. ועניין שני או קרוב לראשון נדדה שנת המלך. <עמ' 113> ותדד שנתי מעיני. הנו"ן נבלעת בדלת. ושבעתי נדודים עדי נשף. אך אדדה כל שנותי איננו מעקר זה.

נסס – ונשא נס לגוים. נתת ליראיך נם להתנוסס. קרוב ממנו כי אבני נזר מתנוססות. ועניין שני והיה כמסום נוסס.

נצץ – ונצצים כעין נחשת.

נקק – ובנקיקי הסלעים.

נשש – נשותי. כי נשני אלהים. על משקל כי חנני אלהים. פתחות הנו"ן עם דגשות השין יוכיח כי הוא מעקר זה. כי אילו היה מעקר נשה נשיתי טובה היה אומר נשני כמו צוני מן צוה. והיה נגזר ממנו מנשה כמו מצוה. אבל עתה אין מנשה יוצא מעקר נשני א׳ע׳פ שהעניין אחד.

סבב – סבותי אני. או סבבתי על עקרו. וסבב בית אל. סבוני כמים. סבוני גם סבבוני. יסוב אותו. ונסב את הר שעיר. יסבו עלי רביו. יסבוהו ערבי נחל. עון עקבי יסבני. והנה תסבינה. סב דמה לך. סבו ציון. קחי כנור סובי עיר. סב את ההר הוה. סובב סובב. סביב סביב. סביבות שניו אימה. ועל סביבותיו שב הרוח. כי היתה סבה. מסב קלע. עד שהמלך במסבו. ראש מסבי. והוא מסבות. והפועל הכבד והסב לב מלך אשור. ואתה הסבות את לבם. אחרי הסבו. ויסבני דרך חוץ. יסב נסב. נסבה אלי. הנני מסב. ולרבים מסבים בדגשות והסמ"ך נקודה בחרק. וכבר שמו דגשות הסמ"ך בויסב אלהים את העם תמורת אות הכפל החסרה כאשר שמו הנח הנסתר אחר א׳י׳נ׳ת הנוספות באחרים חבריו תמורתה. ועליו בנו ויסבו את ארון אלהי ישראל. לרבים יש בו דגשים שנים דגשות הסמ"ך כמו שהיה קודם ו"ו הרבים ודגשות הבית להבלעת הראשונה בה. ואילו נאמר ויסבו בנח נסתר אחר היו"ד ורפיות הסמ"ך גם הוא היה טוב. והפועל שלא הוזכר פועלו הוסב יוסב. מוסב מוסבה מוסבות שם. וכבר שמו גם בזה דגשות הסמ"ך תמורת החסרון. נאמר על כמון יוסב. וכן יכת שער. ואילו נאמר יוסב יוכת ברפיון אז היה טוב. אך עמדה הדגשות במקום הנח הנסתר שהוא ו"ו בלחם יודק. ופועל כבד אחר סבב סבבתי. לבעבור סבב. ופועל כבד שלישי סובב סובבתי. יסובבוה על חומותיה. יסובבנהו יבוננהו. ולשון נפעל נסב נסבותי. ונסב הגבול. יסב. יסבו בלכתם. וצווי הזכר מלשון זה הסוב הסבי. בשני דגשים לנקבה. ויתכן להיות גת יסב. ויסב מאצלו. ותסוב המלוכה. המין האחר מלשון נפעל שהזכרתי בתחלת ספר זה. כמו ונגולו כספר השמים. וכן נגוזו ועבר. ויתכן להיותם פועלים קלים לא לשון נפעל אך שמו בהם דגשות הסמ"ך תמורת החסר מן המלה. אבל המדבר מן העבריים בלשון יסוב נסוב בקמצות הנוספות ורפיות הסמ"ך ישים הנח המורה עליו הקמץ תמורת החסרון. והאומר מהם יסוב יסוב נסוב בדגשות <עמ' 114> הסמ"ך ישים הדגש גם אותו תמורת החסרון. ונעשה הנוסף לפניו נקוד בחרק כי כן משפטו בהיותו תמים להיות יסבוב תסבוב נסבוב. [והאלף מאלה בסגול אסוב כמו שהיה ראוי להיות אסבוב.] ועוד יתכן להיות גת יסוב. ויסוב מאצלו. ותסוב המלוכה. ורחבה ונסבה למעלה עקר אחר והוא נסב יסוב [על משקל נפל יפול ונפלה.]

סכך – ושכותי כפי. סכותה בענן. יסוך. ויסכו הכרובים. יסכהו צאלים צללו. סוך סוכו סוכי. כי יצפנני בסכה. וסכה תהיה. בסכות תשבו. ויתכן להיות מעקר זה ויסך בדלתים ים. ויסך אלוה בעדו. אך אתה שכת בעדו. איננו מעקר זה. [לפי שלא נאמר סכות. כמו שכות בענן. כי אם סכת. כמו שבת וקמת.]

סלל – סלותי. יסולו. סול סולו סולו המסלה. סולי. הכוכבים ממסלותם. מסלול ודרך. דרך לא סלולה. סלוה כמו ערמים. ויסלו על ארחות אידם.

ספף – סף השער. בתתם ספם את ספי. וירעשו הספים. הסתופף.

סרר – סרר ישראל. סורר ומורה. יסור. ויתכן להיות מזה יסורו בי. ואין משפט הריש להדגש.

עזז – עזותי. יעוז. ותעז ידו על כושן רשעתיים. תעוז לחכם. ותעז יד מדין. כי עז העם. יגורו עלי עזים. חמה עזה. עזי ומגני. עזי וזמרת יה. עזוז וגבור. ועזוזו ונפלאותיו. בעזוז עינות תהום.

עלל – עולל. עוללים שאלו לחם. טפי עוללים ויונקים. ויתכן להיות מזה נוגשיו מעולל. ועניין אחר עולל יעוללו. ויעוללוהו במסלות. ונשאר בו עוללות. ועניין שלישי עלילות דברים. נורא עלילה. ועולל למו. כאשר עוללת לי. את אשר התעללתי. ורע מעללים. ועניין רביעי לא עלה עליה על. ועלו מעל צוארך. אוסיף על עלכם. הקשה את עלנו. ונאמר כי ועוללתי בעפר קרני מזה.

עמם – עמותי. או עממתי על העקר. ארזים לא עממוהו. כל סתום לא עממוך. ויתכן להיות מעקר זה ועניין זה איכה יועם זהב. ואילו נדבק לו"ו הרבים אז נאמר יועמו. ועניין שני עם. עמים הר יקראו. בנימין בעממיך. ואת עממי הארץ .

ענן – ענן יענן אענן מענן. בענני ענן. וראוי להדגש [כמו בשלחי את הצי הרעב.] אך הרפוהו להקל.

עסס – עסותי. ועסותם רשעים. יעוס. עוס. עוסו. ומזה העקר יצא עסיס.

עשש – עששה מכעס עיני. עש יאכלם. ולרבים עשים בדגשות השין.

פזז – ויפזו זרועי ידיו. נאמר כי מזה מפזז ומכרכר.

<עמ' 115> פלל –פועל כבד. ראה פניך לא פללתי. ויעמד פינחס ויפלל. ופללו אלהים. הסירו ממנו הדגש מן הלמ"ד הראשונה להקל. פליליה. ונתן בפלילים. ונפלל חלל. ועניין אחר תפלה למשה. ויתפלל משה. פסס – כי פסו אמונים.

פתת – הפת והפתית בשפתיך. באה זאת המלה נפרדת ומיוחדת מחברותיה [שהיה ראוי להיות והפתות. כמו הסבות.] ועניין שני ואקחה פת לחם. ואוכל פתי לבדי. מפתו תאכל. פתך אכלת תקיאנו. ובפתותי לחם. פתות אותה פתים. פתתי בהבלעת התיו השנית שהיא למ"ד הפעל בשלישית שהיא תיו הפעל כמו כרתי ברית. אפתות. פתות לצוו הזכר ולרבים פתתו. ולנקבה פתתי. על משקל שמעו שמעי. ואם תחפוץ להבליע תיו הראשונה בשנית תאמר פתו פתי. זהו חוק העקר. אבל על המנהג הננהג והררך הסלולה תאמר פתותי במקום פעלתי כמו סבותי. אפות יפות. פות פותו פותי. [כמו סוב סבו סובי.] או פתו פתי [בחטף קמץ כמו רנו ליעקב. רני ושמחי.]

צחח – צחיח סלע. שכנו צחיחה.

צלל – כצל עובר. סר צלם מעליהם. צללי ערב. ונסו הצללים. חורש מצל. על משקל מסב קלע. ומעניין זה על מצלות הסוס. וע׳א׳ צללו כעופרת. ונאמר כי מזה צללו שערי ירושלים. [ונאמר כי גם זה מעניין ראשון לאמר כי באו בצל קורתי. וסרה מהם השמש לעת ערב].

צרר – צרור את המדינים. כי צררים הם לכם בנכליהם. וצררי יהודה. ותהיינה צרורות. וקרוב לעניין ועקר זה והצר לך. והצרותי לאדם. ויצרו להם. כדי שיהיו ראויים להדגש [כמו הדק לעפר. והשמותי אני. ויחלו. לולי הריש שמנועה מן הדגשות ברוב המקומות.] וע׳א' לצרור לגלות ערותה. וכעסתה צרתה. וגם עקר זה האחרון לדגוש ריש צרתה .

קבב – קבותי. וקבתו לי משם. עקר וקבבתו. על משקל וקברתו. מה אקב לא קבה אל. משפטם להיות על עקרם והמלא חסרונם להיות מה אקבב. לא קבבה אל. ודגשות קוף אקוב תמורה מן החסרון עד שיצא אקבוב על משקל אשמור ותהיה האלף בסגול כמוה באשמור. ואילו נאמר אקוב בקמצות האלף גם זה טוב. לקוב אויבי. לכה נא קבה לי. בבית אחת עומדת במקום שתים. והיתה ראוייה להדגש ולהיות הקוף לפניה בחטף. ויש לאמר שהוא מן הפועל הכבד קבב על משקל סבב ומשפטו להיות קבבה והרפו הבית הראויה להדגש ועמדה האחת במקום שתים. אך וקבנו לי משם לא יצא מעקר זה כי אם מעקר קבן.

<עמ' 116> אמר משה הכהן המתרגם. יש פה שתי טעיות א׳ע׳פ שיש בחבורים אלו זולתם ראיתי ללמד על אלה לפי שהם כדי לטעות בהן התלמירים הנבונים. הטעות האחת שאמר שיתכן להיות קבה לי מן הפעל הכבד קבב. שאם כן הוא הרי הבית הזאת עומדת במקום שלש. שאם הרפו בית קבבה הדגושה ועמדה רפויה איה הבית הרפויה שאחריה לפי שכל אות דגושה עומדת במקום שתים נמצאו שתי אותיות גרועות מן המלה ולכן לא יתכן במין כבד זה לא נוח ולא הבלעה ולא גרוע אלא שהוא נמצא שלם לעולם. והטעות השנית שאמר שוקבנו מעקר קבן. ולא נמצא בכל המקרא קבן כי אם קבב. ועוד שצווי הזכר לעולם לא יבא על משקל וקבנו מן קבן. לא תאמר שמרו מן שמר כי אם שמרהו ולא זכרו מן זכר כי אם זכרהו. ועל כן תהיה הנו"ן פה נוספת כמו שמוסיפין אותה בהא. כי יאמרו שמרנו זכרנו כמו שיאמרו ישמרנו יזכרנו וכן אמרו וקבנו. אך כשהרפו הבית להקל כמו שהרפו הזי"ן בהעזה פניה ותאמר לו. והקוף במי יתן בספר ויחקו. נקדוה בשבא והחליפו תנועת הו"ו שהיתה שורק לחולם. ומתוך שנרפת בית וקבנו נרפת גם הנו"ן שאין דגש בא אחרי שבא לעולם ולא יכון להוציאו בלשון. אך ויקב בן האשה. ונקב שם ה'. מעקר נקב כמו ויפל ונפל ואחיו.

קלל – הן קלותי. קלות. יקול. קול קולו. ולשון נפעל ונקל זאת ונקלותי עוד. נקלות. נקלונו. על נקלה. והפועל העתיד ותקל גברתה בעיניה. ואקל בעיניה. עקר הקופין האלה להדגש מפני הבלעת הנו"ן בהם. וע׳א' קלים היו. ולשון נפעל יקלו רודפיכם. בדגשות הקוף על העקר. ועניין שלישי ברכה וקללה. ומקלל אביו ואמו. ועניין רביעי נחשת קלל. [ונאמר כי מזה והוא לא פנים קלקל.]

קנן – צפרים יקננו. שמה קננה קפוז ותמלט. פועל כבד. ודרור קן לה. קנים תעשה את התבה. עם קני אגוע.

קצץ – וקצתה את כפה. יקוץ אקוץ. קוץ קוצו. והפועל הכבד קצץ עבות. וקצץ פתילים. מקצצים .

קשש – התקששו וקשו. ועניין שני. לקושש קש. מקושש עצים. מקוששת עצים. קש. ולרבים קשים בדגשות השין.

רבב – רבו משערות ראשי. ורבה עליך. עוד העם רב. רבים יחלו פני נדיב. על ארץ רבה. לרוב על פני האדמה. רבי תורתי. ונאמר כי מעניין זה רבבה. ועניין שני יסבו עלי רביו. השמיעו אל בבל רבים. והפועל הכבד רובב רובבתי רובבו. ומאסו להניע שתי אותיות הכפל והניחו הראשונה והבליעוה בשנית ונדגשה לזאת. אמרו וימררהו ורבו. פועל עובר ומשפטו רובבו. וכן לצווי הזכרים הרבים רובבו בהראות רובו בהבלעה. וכן לצווי הזכרים מן הפועל הקל יבא גם רובו כמהו אך עקרו להיות רבבו כמו סבו ציון שעקרו סבבו. ויסור ו"ו המשך אבל ו"ו <עמ' 117> המשך קבועה במבנה הראשון שעקרו רובו בהבלעה רובבו בלא הבלעה בין בצווי בין בפועל עובר.

רדד – רדד רדותי. הרודד עמי תחתי.

רכך – רכותי. רכו דבריו משמן. רך פועל עובר. רך וטוב. שם כל דבר שהוא רך. ולרבים כי הילדים רכים. רכה וענוגה. ועיני לאה רכות. ולא רככה בשמן. והפועל הכבד ואל הרך לבי. הרכותי. ארך ירכו. הרך הרכו. ועקרם הרכיך הרככתי ירכיכו הרכך הרכיכו. ולשון נפעל פן ירך לבבכם. ראוי הריש להדגש. כמו ידל כבוד יעקב. ידלל. יסב ימק ועקרו ירכך יסבב ימקק. ולרבים ירכו בדגשות הכ"ף. אך והבאתי מורך לא יצא מעקר זה.

אמר משה המתרגם. גם זו טעות גדולה משני דרכים. האחד שלא נמצא בכל המקרא כי אם ורך לבב. ואל הרך לבי. יען רך לבבך. על כן לא יהיה לו עניין אחר כי אם מעקר זה. אבל המ"ם מוספת בתחלתו כמו שהוא במכס הנגזר מן תכוסו. ועמד הנח הנסתר אחרי המ"ם בשניהם תמורת האות החסרה שעקרן כסס רכך. אבל זה חולם וזה סגול. שעקר זה להיות מרכך כמו משחת בחטף קמץ וכשימשך החטף ישוב חולם. ועקר זה להיות מכסס כמו משפט. נמשך החרק ונעשה סגול. ונולד זה העניין בשתי מלים אלו מפני חסרונם אך בהמשך זה ימשך החסרון. הדרך השנית על דעתי יש לתמוה איך אמר על מכס כי הוא מן תכסו ולא אמר על מרך כי היא מן רך לבבך וחבריו. ואם יש לו לאמר כי המ"ם עקר במרך ולא נמצא אחר דומה לו ומשקלו פועל כמו קודש. יש לחבריו לאמר לו כי המ"ם עקר במכס מאין דומה לו ומשקלו פעל כמו שבר שמר ורבים לאין מספר כמוהם.

רמם – ורמה תכסה עליהם. נאמר כי וירם תולעים מעקר זה. וכשנתחבר אל ו"ו הרבים נאמר וירומו [בדגשות המ"ם. ו׳ע׳א רם רמותי. וראה ראש ככבים כי רמו. על משקל ראה אויבי כי רבו.]

רנן – רנותי. ותרון לשון אלם. ירנו יושבי סלע. רננת רשעים מקרוב בואו לפניו ברננה. כנף רננים נעלסה. פצחו רנה. ברן יחד. רני פלט. מתרונן מיין. והפועל הכבד בא על עקרו שלם באותיותיו. ולב. אלמנה ארנין. הרנינו לאלהים. ופועל כבד אחר רנן. ובאו ורננו במרום ציון. רנן ירננו.

רסס – לרום את הסלת. רסיסי לילה .

רצץ – ואת מי רצותי. ולא רצותנו. ירוץ ירוצו. ותרוץ גלת הזהב. ויתכן להיות מזה ונרוץ הגלגל אל הבור. ואילו נתחבר בו"ו הרבים נדגשה הצד"י. נאמר נרוצו כמו ונגולו. והפועל הכבד כי רצץ עזב דלים. ופועל כבד אחר וירעצו וירוצצו.

<עמ' 118> רקק – הרקות והרעות. ורקיקי מצות. ולא יכון מעקר זה ושבע השבלים הרקות. [כי הנח הנסתר בין הקוף והריש הוא עי"ן הפועל והיא היו"ד אשר בלא יגעו לריק. ולא יראו פני ריקם.]

רשש – כי תאמר אדום רששנו. ויתכן להיות מזה מתרושש והון רב. ירושש ערי מבצריך.

שבב – כי שבבים יהיה. ויתכן להיות מוה ושבבתיך. לשובב שדינו. ועניין שני לא יגה שביב אשו.

שגג – על שגגתו אשר שגג. כי שגגה היא.

שדד – או שדדתי על העקר. זו שדוני. ישוד צהרים. וסלף בוגדים ישדם. הוי שודד ואתה לא שדוד. לשדוד את כל פלשתים. נהפך לשדי. שוד ושבר. והפועל הכבד שדד ישדד. משדד אב. ופועל כבד אחר שודד שודדתי. ישודד מצבותם. ולשון נפעל נשד נשדו. נשדותם נשדונו בחלם. או נשדונו בשרק. כי כמו זה כן זה במקצת מקומות. על כן נאמר שדוד נשדונו. ועקרו נשדדנו. ישד ישדו. ויכון בנשדונו טעם אחר מלבד זה הנזכר מפני שהוא בשורק ואיננו בחולם כמו ונקלותי ונמקותם. כי אומר שעניינו נשדו ממנו. והמלה הזאת משמשת במקום שתים. כמו בני יצאוני שעניינו יצאו ממני. ישושום מדבר. שהוא כמו ישושו בם. בשלם הבשר. שהוא כמו בשל להם. ובטעם זה לא יכון להניע דלת נשדונו בחלם כי אם בשרק כי הו"ו אחריה כנוי הרבים. ויתכן להיות נשדדונו לא נשדדנו על דרך זה.

שדד – יפתח וישדד. ישדד לו יעקב.

שחח – תחתיו שחחו עוזרי רחב. שחו גבעות עולם. נעויתי שחותי עד מאד. כי ישחו במעונות. עקרם להדגש כמו יסבו. ידכה ישוח. ושח עינים יושיע. ולשון נפעל נשח. וישח אדם וישפל איש. וישחו כל בנות השיר. ראויים להיות וישחח. [כמו ויפסח.] וישחהו. [כמו ויקהלו.]

שכך – שכותי ישוך. וישכו המים. כשך חמת המלך. וחמת המלך שככה. והפועל הכבד והשכתי מעלי. אשך ישך ישכו.

שלל – ושלל שללה. כי אתה שלות. ישלוך. עקרם שללת. ישללוך. אשתללו אבירי לב. ועניין אחר או קרוב מזה של תשלו לה.

שמם – שמותי ישום. ישומו ישרים. שום שומו. שומו שמים. שמה ושערורה. משמה אשר שם שמות בארץ. לשממה תהיה. על הר ציון ששמם. לאמר שממה. ויתכן להיות ישום וישרוק מזה ונעשה דגשות השין תמורת החסרון. אך למה תשומם דגשות השין בו בעבור כי הוא תתשומם. והפועל הכבד והשמותי אני. ואת נוהו השמו. ישים. וישמם. והפועל הכבד שלא הוזכר פועלו השם בקמצות הה"א ודגשות השין תמורת האות החסר מן הכפל ועמדה האחת במקום שתיהם. אך כשתמשך <עמ' 119> המלה ותסמך לאות אחרת תדגש המ"ם ותשוב האות החסרה בהבלעה נאמר כל ימי השמה. ואילו נאמר הושמה בנח נסתר אחר הה"א ורפיות השין ונח נסתר אחריה [על משקל הוחדה חרב] אז היה טוב. ונראה מזה שיש לומר הושם ברפיות השין ונח נסתר לפניה שהרבה תהיה תמורה מן החסרון בנח יותר מן הדגש. ולשון נפעל נשם. ונשמו הכהנים. נשמה כל הארץ. ישם ישמו. והארץ הנשמה. וערים נשמות יושיבו ועקר כל אלה במלאת החסרון נשמם נשממה ישמם ישממו הנשממה נשממת.

שנן – אם שנותי ברק חרבי. ישון ישונו. חץ שנון. שננו לשונם. וקרוב מזה וכליותי אשתונן. ועניין שני ושננתם לבניך. למשל ולשנינה.

שסס – שסוהו כל עוברי דרך. פתחות השין יורה עליו כי הוא מן שסס. וישסו אותם. ולשון נפעל נשס. ונשסו הבתים. עקרו ונשססו.

שקק – שקותי. בעיר ישוקו. כמשק גבים שוקק בו. ונפשו שוקקה. ויתכן להיות מעקר זה ועניין אחד פקדת ארץ ותשוקקה. ויתכן גם להיותו מעניין הוה בטעם מטעם הפתרון.

שרר – שררך אגן הסהר. לא כרת שרך. ועניין אחר כי בשרירות לבי.

שרר – כי תשתרר עלינו גם השתרר. ויתכן להיות ממנו וישר אל מלאך ויוכל. בי שרים ישורו. ויהיה עקרם לדגוש בהם הריש.

תזז – יכון להיות מזה השורש הסיר התו. [על משקל הדק לעפר. ואילו נסמך לו"ו הרבים נדגשה הזי"ן. נאמר התזו על משקל אלי.]

תכך – תוך ומרמה. מתוך ומחמס. ואיש תככים נפגשו.

תלל – תל עולם. על תלם. על הר גבוה ותלול. ויתכן להיות מעקר זה ועניינו ותוללינו שמחה. כטעם מטעם הפתרון.

תמם – תמותי. וירד כאשר תמו. תם הכסף. תם עונך ותתם השנה ההיא. תתם חלאתה. דגשות התיו תמורת החסר מן המלה. [כמו גת יסב. ואכות אותו. ודגשות זאת כמו שהזכרתי גם היא במקום נח נסתר שבויסב. עד תמם. ילק בלשונו. שנקבעו למלא בם חסרון המלים.] עד תמם. עד תם כל הדור. כתם פרח. תם בקמצות התיו שם לאיש או לכל דבר והרבים יהיו תמים בדגשות המ"ם [בעבוד הבלעה הראשונה בה.] שנה תמימה. פעילה. אך תמנו בא נפרד מאחיו כי היה ראוי להיות תמונו. או תממנו על העקר. והפועל הכבד והתימותי טמאתך. כהתם. כהתמך שודד. ראויה המ"ם להדגש אך הרפוה להקל. יתם יתמו. וכבר בא גם <עמ' 120> וה המין דגש התיו תמורת הנח הנסתר למלא החסרון [על הדרך שהזכרתי בחבריו. נאמר] ויתם הכסף. ולשון נפעל במדבר הזה יתמו. יתמו חטאים מן הארץ. ויתכן כי ויתם הכסף. ותתם השנה ההיא. תתם חלאתה. מן המין האחר מבניין נפעל כמו שהוכרתי בתחלת הספר. וכן נגוזו ועבר. ואילו נסמך לו"ו הרבים או נאמר ויתומו. או ליו"ד הנקבה נאמר תתומי. כמו גם מדמן תדומי. אך בא ויתמו ימי בכי אבל משה. רפה המ"ם שלא כדת [כמו שבא וידמו למו עצתי. ויש לומר שעקרו ויתומו כמו וידומו. הנאמר מן וידם. גם מדמן תדומי. ויש לאמר שעקרו ויתמו. כמו יתמו חטאים מן הארץ. וכל אנשי מלחמתה ידמו.] אך הרפו המ"ם והפילו הנח הנסתר לפניה וסמכו על דגשות התיו בויתמו והדלת בוידמו למו עצתי המורה על הבלעת נו"ן ללשון נפעל בה. ועניין שני בעקר זה חם וישר. יונתי תמתי. ולרבים הזכרים תמים. ולנקבות תמות. בדגשות המ"ם. אך זכר תמים. תורת ה׳ תמימה. משקלם פעיל פעילה. המ"ם הראשונה עי"ן הפועל והשנית למ"ד הפעל כמו צעירה. ולרבים הזכרים תמימים. ולנקבות תמימות. בתם לבבי. תום ויושר. ואני בתמי אלך. לא אסיר תמתי ממני.

תפף – תף וחליל. בתוף וכנור. בתפים ובמחולות. עוד תעדי תפיך. בתוך עלמות תופפות.

נשלם ספר פעלי הכפל והם הפעלים שהעי"ן והלמ"ד מהם אות אחת כפולה שחבר ר' יהודה בר' דוד ו״ל המכונה חיוג דממדינת פאס בלשון ערבי ותרגמו משה הכהן בר׳ שמואל ז״ל הידוע בן גקטילה קרטבי בלשון הקדש לפרח הנעים בחור חמד ר׳ יצחק בר' שלמה הנשיא נ״ע אשר העיר אלהים את רוחו ובקש לדעת ענייניו ולעמד על יסודי בנייניו. המקום יזכהו להתבונן ולהבין וללמוד וללמ"ד ויקיים עליו מקרא שכת' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים.