ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ו

< שיטה מקובצת על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לד עמוד א עריכה

פרק שלשה מינין

שלשה מינין אסורין בנזיר. שלשה מיני איסורין יש בנזיר. הטומאה שנאמר על מת לא יבא. והתגלחת שנאמר קדוש יהיה גדל פרע וכתיב תער לא יעבור. הרב עזריאל ז"ל:

ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. פירוש והיינו לר' עקיבא דבסמוך דקסבר דכל איסור נזיר בכזית ואפילו לשתיה אזלינן בכזית. וכיצד יעשה ימלא כוס אחד יין פה לפה ויתן לתוך הכוס כזית אוכלין. אם שותה אותו יין שפוחת מן הכוס לוקה.

ומשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. והוא הדין דלאכילה נמי בעינן רביעית למשנה ראשונה וכיצד יעשה ימלא כוס אחד ויתן לתוכו ענבים עד שישפכו מהמשקין רביעית וזהו שיעור רביעית לאוכלין.

ר' עקיבא אומר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב. פירוש דקסבר ר' עקיבא היתר מצטרף לאיסור. וכל שכן לחרצנים וענבים שהן בכזית לר' עקיבא:

וחייב על היין בפני עצמו. אם שתה יין. ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. פירוש אם אכל ענבים וחרצנים וזג בבת אחת לוקה שלש דהמינין מחלקין:

ר' אליעזר אומר אינו חייב באכילת כזית חרצנים עד שיאכל שני חרצנים וזגן. פירוש חרצן הוא גרעין וזג הוא הקליפה. ומייתי לה ר' אליעזר מדכתיב חרצנים וזג.

אלו הן החרצנים אלו החיצוניים. פירוש הענב מבחוץ. הזגים אלו הפנימיים. פירוש הם הגרעינין דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר. פירוש ר' יוסי חולק הוא על ר' יהודה ונתן סימן לדבריו כדי שלא תטעה בזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי ענבל. פירוש כמו כן בענבים החיצון הוא זג והגרעין הוא החרצן. שיטה:


דף לד עמוד ב עריכה

גמרא. ברוב ספרים גרסינן איכא דאמר לה מסיפא עד שיאכל מן הענבים כזית. וליכא בינייהו מידי אי מסיפא דייק אי מרישא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

ואיכא דאמרי לה אסיפא כו'. מן הענבים אין מן הגפן לא ודיוקא דרישא לא משמע לן דעלין ולולבין בכלל יוצא מן הגפן נינהו כדכתיב ובגפן שלשה שריגים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומאי מיעט מיעט שבישתא. פירוש זמורות שהן קשין תרגום שבשין. והוא הדין לעלין קשין דלא חזו לאכילה. וכי מרבי ר' אליעזר לעיל אפילו עלין ולולבין מיירי ברכין דחזו לאכילה. שיטה: וזה לשון הר' עזריאל ז"ל. מאי ריבו ריבו כל מילי. ואף עלין ולולבין הקטנים הרכים הראויים לאכילה. ומאי מיעט שבישתא. זמורות שלשה שריגים מתורגמין שיבשין דאינן ראוין כל כך לאכילה כלולבין וכעלין קטנים. ואף על גב דראויין קצת. והוא הדין דמעטינן כל דדמי לטעם שבישתא כגון עלין וקשין שאינן ראויין כל כך לאכילה. עד כאן: ורבנן דרשי כללי ופרטי מיין ושכר יזיר פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט. פירוש דמחרצנים ועד זג מיותר הוה דאי נמי לא כתביה הוה ידענא דאסירי דנפקי מכללא מכל אשר יעשה דלא גרעי מעלין ולולבין דהוי מתרבו בפרט וכלל:

אי מה הפרט מפורש פרי גמור. פירושא הוא דמפרש ואזיל דין כל כלל ופרט וכלל או פרט וכלל ופרט אמאי מרבינן כעין הפרט ומאחר שסופנו לרבות כל דבר שהוא כעין הפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג. מפרט וכלל נמי נרבי כעין הפרט. האי נמי פירושא הוא דכל כללי ופרטי. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב בתוספותיו וז"ל: ואם תאמר מאי קאמר מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג הא שפיר איצטריך כו' ככתוב בתוספות. וי"ל דדייק אמאי איצטריך למכתביה בתר כללא ליכתביה בתר פרטא קמא. ועוד יש לומר דאין זה פירכא אלא פירושא בעלמא שאם לא היה פרט אחרון לא הייתי דן בכלל ופרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. עד כאן: ומאחר שסופנו לרבות כל דבר הדומה לפרט מה תלמוד לומר מחרצנים ועד זג דדרשת ליה לפרטא בתרא והלא בכלל ופרט לבד נרבה כל הדומה לפרט. לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא נעשה כלל מוסיף על הפרט. הלכך אי לא כתב אלא כלל ופרט הייתי אומר מרבה יותר אפילו עלין ולולבין ולכך איצטריך פרטא בתרא לידון כעין הפרט ומכאן אתה למד לכל מקום דפרט וכלל אינך רשאי למושכו לכעין הפרט דאם כן הכא למה לי פרטא בתרא. והיינו דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר. שיטה:

מחרצנים ועד זג אמר רבינא לאיתויי בין הבינים. ומועד קדריש. ופירש ר"ת הן ענבים קטנים שבין הגדולים ואין רואין פני החמה ואין מתבשלין כל כך. ויש מפרשים דבין הבינים הוא עיקר הענבים מה שבין חרצן לזג. אף על גב דמענבים נפק אייתר ועד לפרט. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: לאיתויי בין הבינים. זהו כל הענבה לבד קליפה וגרעין מה שבין קליפה החיצונה וגרעין שבתוכה. ואתי למיהוי פרטה בתרא. עד כאן:


דף לה עמוד א עריכה

ואיבעית אימא סבר לה שפיר כרבנן ודריש ליה מכלל ופרט וכלל דאי סלקא דעתך כו'. ומכל מקום למידרש מצית בין הבינים למיחזי פרטה בתרא דאי לאו לבין הבינים אתא לא הוה ידעינן פרטא אף על גב דכתביה בתר כללא דכיון דחרצן לא חשיב פרטא. הר' עזריאל ז"ל.

ואקשינן ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פירוש למיהוי פרטא בתרא ודר' אלעזר בן עזריה מנא ליה. שיטה:

ור' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה. נהי דדריש כולא אורייתא בריבויי ומיעוטי וסבר דכלל ופרט וכלל אינה מדה בתורה אמרינן נמי דלא דריש פרט וכלל ופרט. וקאמר רבי אבהו אין בפרט וכלל ופרט דריש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ור' אליעזר דדריש לעיל ריבה ומיעט. כדאמר לעיל מיעט וריבה. פרט וכלל ופרט מנא ליה. פירוש דהאי ודאי לית ליה מיעט חייבה ומיעט דאי אית ליה דהויא מדה שבתורה לא הוה במיעט וריבה ומיעט כיון דרוב מדותיו בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט דאית ליה מנא ליה דהכא ליכא למימר דאי אית ליה מדה פרט וכלל ופרט לא הוה דריש ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דכיון שאין עקר מדה הכי לא שביק למדרש לדרשא אחרינא בשביל למדרש בפרט וכלל ופרט. ולהכי בעי היכא דריש ליה. וגם ודאי כלל ופרט וכלל לית ליה אלא דריש ליה בריבה ומיעט וריבה כדאשכחן בכמה דוכתי. וכן פרט וכלל דריש ליה במיעט וריבה וכן כלל ופרט בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט היכא דריש ליה:

רבא אמר מהאי קרא מן פרט. מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה. נראה לפרש הכי מן פרט הצאן כלל הכבשים והעזים חזר ופרט דוקא זכר תמים. ומה הפרט מפורש דבר הכשר בבקר כשר בצאן דלעיל מהאי קרא כתב מן הבקר זכר תמים יקריבנו. אף כל הכשר בבקר כשר בצאן למעוטי טרפה דממעטין מן הבקר שלמטה שפסול בבקר ובצאן. ואהני כללא לאיתויי איל בין שני שנים דמן הכבשים ומן העזים לא משמע אלא בן שנה וכן עז בת שנתה. הרב עזריאל ז"ל:

אמר ליה מהאי קרא לא משמע דחיה בכלל בהמה. כלומר לא מצית למימר מן פרט לאפוקי חיה משום דמן קאי אבהמה וחיה ובהמה בכלל וממן תדרוש מקצת בהמה וחיה. אבל לא מצית למעוטי לגמרי חיה כיון דחיה בכלל בהמה. אמר ליה הא כתיב בקר וצאן כו' ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף לה עמוד ב עריכה

ומנא לן דהכי הוא. מנא לן דמדה בתורה היא למדרש כעין הפרט ואדרבנן קאי. ולא מייתי דומה בדומה דלעיל דרשי פרט וכלל ופרט ומייתי כלל ופרט וכלל. אלא תלמודא ידע שדין אחד להם. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ולרבנן דרשי לעיל בכלל ופרט וכלל ומנא להו הך מדה שבתורה. ואייתו להו מכלל ופרט וכלל. והא דלא אייתי הך ברייתא דלעיל דוכי יתן איש דדרשי ליה רבנן בכלל ופרט וכלל דניחא ליה לאיתויי ברייתא דפליגי רבנן ור' אלעזר ודמי לפלוגתא דלעיל גבי נזיר. הר' עזריאל ז"ל.

תימה דהא ר' אליעזר דריש לעיל כו'. ככתוב בתוספות. וליכא למימר דלמעלה דריש ר' אליעזר בריבה ומיעט וריבה ובכאן דריש מיעט וריבה. דאין ביניהן שום דבר דכל כך מרבי מיעט וריבה כמו ריבה ומיעט וריבה. תוספי הרא"ש ז"ל:

נוסח אחר מכדי כלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט. ואתרבי כל מילי ומיעט וריבה נמי ריבה הכל ואתרבי כל מילי מאי איכא בין מיעט וריבה לכלל ופרט. איכא דאילו כלל ופרט מרבי אפילו עלין ומאן דדריש ריבה ומיעט לולבין אין עלין לא. וכתב רמ"ה ז"ל האי גירסא לא דייק דהא אמרינן בריש פרקין דר' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי מרבי עלין ולולבין. אלא הכי גרסינן איכא דאילו ריבה ומיעט מרבה אפילו עלין ומאן דדריש כלל ופרט לולבין אין עלין לא. עד כאן. שיטה:

אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. שאם אכל חצי זית היתר וחצי זית איסור לא מצטרף להשלים שיעור האיסור לחייבן חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית עינב וחצי זית לחם חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא ישתה שחייב על שריית פתו ביין. ואי איכא כזית מיין לחודיה מאי למימרא דהא לא איצטריך למימר אף על גב דבליע בפת דאם כן דהויא ליה לטעם כעיקר. וכמסקנא דמלתא מוקי האי דר' יוחנן כר' עקיבא נפיק טעם כעיקר מגיעולי נכרים ולאו חדוש הוא ואם כן למה לי קרא דמשרת אי לא אתו להיתר מצטרף לאיסור:

יש ספרים דגרסי מוכל משרת. אבל פירש הקונטריס בפרק אלו עוברין דלא גרסינן ליה מדבעי לקמן והאי מישרת להכי הוא דאתא. ואי גרסינן לימא אנא מכל קאימנא. ותו כל למה לי לאזכורי כלל כיון דמשרת גופיה מוקמית להכי כר' מאיר. ותו אי הוה גריס ליה כי היכי דפריך לזעירי בסמוך דאמר אף שאור כמאן כר אלעזר דדריש כל אי הכי אפילו חמץ בפסח איכא למיפרך אר' יוחנן אמאי לא תני שאור. וכי תימא דזעירי לא פליג אר' יוחנן וכמאן כרבי אלעזר דדריש כל קאי אר' יוחנן. הא ליתא ואם כן נצטרך לומר דקאי לאפוקי מדאביי אף ר' יוחנן ואם כן קשה דר' יוחנן אמר בהדיא בפרק הקומץ רבה דיש קומץ בפחות משני זיתים והיינו כדאביי. הרב עזריאל ז"ל.

כתוב בתוספות ועוד קשה לריב"א דתנן סתם עיסה כו'. ועוד מה שהזכיר רש"י ז"ל לשון דימוע לא נהיר דבמין בשאינו מינו לא שייך דימוע שאין דימוע אלא במין במינו. לכך נראה לרבינו תם ז"ל דמיירי שהשום והשמן הן יד לטומאה כעין ידות אוכלין ככתוב בתוספות. שיטה. נראה לפרש דהכא מיירי בשום ושמן שהוא כעין מפוזרין על פני המקפה אבל אין מעורבין בתוכה כדקתני התם אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהן גוש בקערה. וכן בתוספתא שום ושמן צפין עליה. הלכך כשהמקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן דמקפה עיקר וכאלו נגע במקפה גופה דשום ושמן קבלו טעם מן המקפה. אבל כשהמקפה של חולין ונגע טבול יום במקצת שום ושמן לא פסל אלא מקום מגעו של שום ושמן אף על פי שנתנו טעם במקפה והן קבלו טעם ממנה. הר' עזריאל ז"ל:

והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל הא לא הוי כביצה. פירוש ופחות מכביצה אוכלין אין מקבלין טומאה מן התורה. ומיהו מרישא דמקפה של תרומה ושמן של חולין דקתני שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולן לא קשיא מידי דשום ושמן דחולין בטלין אגב מקפה דתרומה ונעשית יד לטומאה. שיטה וככתוב בתוספות: ומיהו הא דדייק תלמודא הא לא הוי כביצה אשום פריך הכי דאף על גב דמדרבנן מטמא בפחות מכביצה מיהו מדאורייתא אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה. אבל אשמן לא דייק הכי דשמן משקה הוא ומטמא בפחות מרביעית כדמשמע בפרק קמא דפסחים גבי לא אמרו אלא פחות מרביעית אבל רביעית חזו למטבל בהו מחטין. ויש מפרשים דהכא הכי פריך כיון דאין בו כל כך שיהא ראוי לקבל טומאה מן התורה לא היה לנו להחמיר אלא היה לנו לומר שיהא בטל אגב מקפה. שיטה:


דף לו עמוד ב עריכה

ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרינן שאני אומר. דכל שכן דאיכא מיתה אפילו בכזית לחודיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו

כתוב בתוספות תימא למאי דאוקימנא לפרש דמיירי במין במינו כו'. וקצת קשה לדידיה נמי דהיתר מצטרף כו' ככתוב בתוס'. ויש אומרים דודאי ראוי להחמיר אם כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יותר ממה שראוי להחמיר בדין היתר מצטרף לאיסור. דכי אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא יש מיתה וכרת בדבר וחיוב חטאת כדאיתא בכריתות. אבל בהיתר מצטרף לאיסור מוכח בפרק ואלו עוברין דליכא כרת אלא לאו. שיטה: ועוד יש לומר דבכל ענין מיירי אף מין בשאינו מינו כגון שעורין שנפלו הלכך פריך שפיר אמאי אמר שאני אומר דהשתא איכא איסורא דאורייתא ולא בטיל ברוב.

ומשני הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן. וא"ת לפירוש זה דמיירי במין בשאינו מינו אם כן לא מהני רבייה כיון דאיכא נותן טעם. ואי בלא רבייה אסור ואיך שרי ריש לקיש ברבייה. יש לומר דאין להקל כל כך להתיר בלא רבייה. וכי איכא רבייה מיהא שרי דהא גבי שתי מדוכות מיירו במין שאינו מינו תבלין ותבשיל ואפילו הכי אמר שאני אומר. ומסתמא בלא רבייה לא שרינן דבדרבנן בעי ריש לקיש רבייה וכי איכא רבייה מיהא שרי. והכא נמי גבי קופות איכא למימר דמיירי במין בשאינו מינו ואפילו הכי שרי ברבייה ואמר שאני אומר. ומיהו יש לחלק דבשתי מדוכות דשרינן היינו משום דבתבלין לא שייך ביה תרומה כלל אף בזמן הבית ושמא אף בלא רבייה שרי. אבל דגן בזמן הזה דשייך ביה תרומה בזמן הבית לא נקל בו כל כך לומר שאני אומר במין בשאינו מינו אף ברבייה. הר' עזריאל ז"ל:


דף לז עמוד א עריכה

ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דאמר רב דימי ומותיב ליה כל הלין תיובתא והדר אמר ליה ליתן טעם כעיקר. כלומר עתה רוצה לומר דבשום מקום לא נאמר היתר מצטרף לאיסור. ומצאתי בפירוש ר' יצחק שמקשה ומנא ליה לתלמודא דאביי כי מותיב ומהדר לאוכוחי דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת דילמא היינו משום דיליף מכותח הבבלי ולר' אליעזר ושפיר פריך אביי השתא דאימא משרת ליתן טעם כעיקר. ומתרץ דאי מחמץ בפסח ליכא למילף למקפה דמה לחמץ שכן חייב כרת או שכן אסור בהנאה. אלא על כרחך כשהיה אביי מביא ממקפה דהיתר מצטרף לאיסור היינו ממשרת.

ומשני. לבתר דשני ליה ודחה לו רב דימי ראיותיו אז חוזר ומקשה מנין לו לרב דימי דלשום תנא אייתי משרת להיתר מצטרף לאיסור דילמא לטעם כעיקר. ולפי שיטה זו שאמרנו שהיה אביי רוצה לומר כשהביא ממקפה דמשמע להיתר מצטרף לאיסור. צריך עיון מאי קאמר לעיל אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בכותח הבבלי ולדידיה נמי הואיל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת אמאי פליגי. ויש לומר דפליגי משום דסבירא להו לרבנן דר' אליעזר דנזיר חידוש הוא. אי נמי משום דסבירא להו משרת ליתן טעם כעיקר. תוספי הרא"ש ז"ל:

דילמא לטעם לעיקר. ויש בו טעם יין חייב עליו בכזית ולא משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דאיתעבד כוליה איסור. אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם. שהיין שיצא מן הגפן לאחר כלות ימי נזירותו מותר ולא יחול עליו איסור נזירות. אותו עצמו שנאסר יש לו היתר לאחר מנין נזירות. ואין איסורו איסור הנאה. דאותו יין עצמו קודם שהפסיק אינו אסור לו בהנאה דמערבין לנזיר ביין. כלאי הכרם שאיסורו איסור עולם. כשזרע חטה ושעורה תחת הגפן אף על פי שהגפנים עצמן שהיו באותה שעה שזרע תחתיו מותר לעולם מכל מקום הענבים שיגדלו מעתה באותו קנין וכן מה שיגדל מן הגפן עצמו אסורין הן לעולם וגם הם אסורים בהנאה. ואין היתר מצטרף לאיסור שהפרי שגדל הוא אסור ואין לו היתר לעולם. והוא הדין לערלה בשתים שהפרי שגדל באילן כל שני ערלה אין לו היתר עולמית ואסור בהנאה. אבל דרך שלישי אין בו דאין איסורו איסור עולם שאילן שנטע מותר וכל הפירות שיגדלו בו לעולם אינן אסורין אלא אותן שיגדלו בו כל שלש או בשנת ארבע בלא פדיון. אבל הפירות שיגדלו מכאן ואילך אין שום איסור חל עליהם ובדרך זו דומה ערלה לנזיר. וכן חידש הרב עזריאל ז"ל.

ואם יש בו כדי לצרף בפת וביין חייב אלמא שמעינן ליה צירוף בהדיא. ורבנן פליגי עליה דלית להו היתר מצטרף לאיסור. ואילו פשט טעם היין בכל הפת לא הוו פליגי עליה רבנן דהא אית להו טעם כעיקר. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף לז עמוד ב עריכה

יליף מגיעולי נכרים. גיעול פליטה קדרה שבשל בה הנכרי איסור וכשחוזר ומבשל בה ישראל היא מגעלת בליעתה בתבשיל של ישראל והתורה אוסרתו במעשה מדין כל דבר אשר יבא באש כו'. ורבנן נהי דרבנן לית להו היתר מצטרף לאיסור ואייתר להו משרת ליתן טעם כעיקר תיפוק להו מגיעולי נכרים. הרב עזריאל ז"ל:

ורבנן קדרה בת יומה נמי אי אפשר דלא פגמא פורתא. ומן הדין היה לנו לומר דכי היכי דבפגם מרובה שריא הכי נמי בפגם מועט. ואם כן חדוש הוא כשחלק בו הכתוב וכיון דחדוש תו לא ילפינן מיניה. לכך הוצרך משרת לטעם כעיקר דמין בשאינו מינו כגון פת ביין אינו בטל ברוב וצריך ששים לבטלו. מיהו מין במינו בדבר יבש בטל ברוב כיון דכי מבטיל ליה לית ביה נתינת טעם. והיינו דפרכינן בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא. וכן הפסק כי דבר לח כגון יין ביין או חלב בחלב מן התורה בטל ברוב ומדרבנן צריך ששים הואיל ומתערב זה עם זה אבל דבר יבש אם אינה חתיכה הראויה להתכבד בה או דבר שבמנין או בריה בטל חד בתרי אפילו מדרבנן. ובמין בשאינו מינו צריך ששים. שיטה:

יכול אפילו לא בלע ממנה אמר רחמנא יקדש תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה. וכל זמן שלא נבלע שלם לא חשיב ליה טעם כעיקר. ואף על פי שלא נבלע כל כך שיהא כזית בכדי אכילת פרס אסר רחמנא וקאמר יקדש. אלמא דהיתר מצטרף לאיסור בקדשים ואם כן הוו שני כתובים הבאים כאחד. הרב עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות שהרי להכי איצטריך דלטעם כעיקר כו'. ולא מוקמינן לה לכזית בכדי אכילת פרס דלהאי לא איצטריך קרא דכל שיעורי איסורין הלכה למשה מסיני. ואי תיקשי לך נוקמה לטעם כעיקר ויהיה חטאת וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין האחד. והיתר מצטרף לאיסור ניליף בכל איסורין מנזיר. ונראה לי כיון שהדבר שקול מסתבר טפי לאיסור טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור. וכן לעיל דאי לאו דשמע ר' עקיבא ממקום אחר טעם כעיקר הוה מוקי משרת לטעם כעיקר ולא להיתר מצטרף לאיסור:

ורבנן. תיפוק לי היתר מצטרף לאיסור מחטאת. דלדידהו לא הוו שני כתובין הבאין כאחד. ובספרים היה כתוב ורבנן לנותן טעם לפגם הוא דאתא. ואי איפשר ליישבו דלא מצינו שנאסר טעם לפגם בקדשים דאמרינן בזבחים פרק דם חטאת כל יום נעשה גיעול לחברו אלמא דטעם לפגם שרי בקדשים. והכי גרסינן במקצת ספרים ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא ומצרך צריכי דאי כתב רחמנא חטאת הוה אמינא נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר מחולין לא ילפינן. ואי כתב רחמנא נזיר הוה אמינא חטאת מנזיר לא ילפינן משום דחמירא איסוריה דאפילו חרצן אסר רחמנא. והא דאמרינן לעיל רבנן ילפי כל איסורין שבתורה מנזיר ולא אמרינן שאני נזיר דחמיר איסוריה. אחטאת קא סמיך דאתי מבינייהו. ור' עקיבא אמר לך אם כן ליכתוב רחמנא גבי נזיר וליתו קדשים מיניה. ולית ליה לרבי עקיבא הך סברא דנזיר חמיר הילכך הוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ויש ספרים שכתוב בהן ורבנן לטעם כעיקר הוא דאתא ואי בעית אימא להיתר מצטרף לאיסור. פירוש ומינה לא ילפינן בעלמא דחולין מקדשים לא ילפינן.

והא מצרך צריכו דאי כתב רחמנא גבי חטאת הוה אמינא כו'. ופריך לר' עקיבא דאמר נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד. ומשני ר' עקיבא אמר לך ליכתוב רחמנא בנזיר כו'. ואפילו לא גרסינן הכא אלא ומיצרך צריך יש לפרש כך דרבנן משיבין כן לר' עקיבא.

ובפרק אלו עוברין בפסחים גרסינן ורבנן מצרך צריכי. ור' עקיבא למאי צריך בשלמא נזיר מחטאת לא גמרינן דחולין מקדשים לא ילפינן. אלא חטאת ניליף מנזיר. ורבנן מצרך צריכי חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפינן. ומשרת ליתן טעם כעיקר ומכאן אתה דן כל התורה. ובחולין פרק גיד הנשה משמע דחטאת ליתן טעם כעיקר והיינו כסוגין דשמעתין ולא כההיא דפרק אלו עוברין. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכגירסא אחרונה כתב הרב עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים. ורבנן תיפוק להו היתר מצטרף לאיסור מחטאת. אמרי האי נמי לטעם כעיקר הוא דאתא וצריכי. ואי בעית אימא להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא גמרינן. הגירסה כך והכי פירושו. תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומינה נילף בעלמא כמו דילפינן בנזיר טעם כעיקר. והוה מצי לשנויי מיד חולין מקדשים לא גמרינן אלא משני מה שסבור שהוא אמת. אי נמי נפרש הכי תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ובקדשים לכל הפחות נימא הכי.

ומשני התם נמי לטעם כעיקר הוא דאתא ואף על גב דילפי מנזיר תרוייהו צריכי. חטאת משום קדשים ונזיר משום דאיכא למיפרך מה לחרצן שכן אסור. והשתא דכתב קרא בחטאת לטעם כעיקר גמרינן שאר איסורין לטעם כעיקר מנזיר כדאמר לעיל ומכאן אתה דן. וליכא למיפרך מה לנזיר שכן חרצן אסור. דאיכא למימר חטאת יוכיח ואייתי לשאר איסורין במה הצד. ואי איתא ודאי אית ליה לרבנן דקרא דחטאת אתי להיתר מצטרף לאיסור ומינה לא ילפינן בעלמא דחולין מקדשים לא ילפינן. אבל מנזיר טעם כעיקר שפיר ילפינן דחולין מחולין הוי ולית ליה חומר דחרצן אסור בנזיר כי גם רבי עקיבא לית ליה כדמפרש בסמוך.

ופריך והא מצרך צריכי. כלומר לר' עקיבא דאמר חטאת ונזיר שני כתובין הבאין כאחד אמאי והא מצרך צריכי. דאי כתב בחטאת לא אתי נזיר מיניה דלא גמרינן חולין מקדשים. ואי תנא בנזיר לא אתי חטאת מינה דמה לנזיר שכן חרצן אסור. ואם כן נילף מחטאת ונזיר בעלמא דהיתר מצטרף לאיסור. ומשני אמר לך ר' עקיבא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת מינה. ואי משום חומרא דחרצן אסור גבי נזיר אף על גב דלא חזי לאכילה ר' עקיבא לית ליה האי חומרא דלא נילף בעלמא מינה. אם כן גבי חטאת דכתב למיהוי שני כתובים הבאין כאחד דלא נילף מינייהו בעלמא. וגירסא זו עיקר:


דף לח עמוד א עריכה

איכא בינייהו דר' יוחנן מרבה אפילו מיני אוכלין ור' אלעזר משקין אין. כגון יין ומים כדמשמע קרא דמשרת. וכן נמי שריית פת ביין דהוי דרך שתייה. אבל אוכל כגון חרצן ופת זג ופת דהיינו דרך אכילה לר' יוחנן מצטרף לר' אלעזר לא מצטרף. ורביעית דנקט ר' אלעזר כתנא קמא דר' עקיבא וסבר כר' עקיבא בחדא בצירוף וכרבנן בחדא (כשיעור שתייה יין לנזיר ברבים) דשיעור שתיית יין לנזיר ברביעית:

עשר רביעיות. לעניין שיעורין ונקיט רב כהנא האי סימנא כי היכי דלא לישתכח האי גירסא. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

מצורע לרביעית מים למצורע. דכתיב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה אל מים חיים. ואמרינן בסוטה פרק היה מביא מים שדם הצפור ניכר בהם וכמה הן רביעית. פירוש דסוף נגעים תנן מביא פיילי של חרס ובו חצי לוג מים. וליכא למימר דפליגי דהא אמרי דבפלוגתא לא מיירי. ונראה דהתם גרסינן רביעית. תוספי הרא"ש ז"ל:

ותו ליכא. בתמיה והא איכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים דאפילו שני בני אדם נוטלין ידיהם מרביעית שבכלי. בפלוגתא לא קמיירי. והך דידים פלוגתא היא במסכת ידים והכי איתא. מי רביעית נוטלין לידים ואפילו לשנים ומחצי לוג לשלשה וארבעה ומלוג לחמשה ולעשרה. מוסיפין על הראשונים ואין מוסיפין על השניים דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר מי רביעית נוטלין לאחד אבל לא לשנים. ויש טועים שהגיהו ר' זכאי אומר לאחד ולא לשנים לפי שלא היו יודעים המחלוקת איפה ובדו מדעתם לומר שר' זכאי יחלוק כמו רביעית דמי רגלים. (ולא) ולכאורה היה נראה לפרש דהא דאמר בפלוגתא לא מיירי היינו בחמש חיורתא אבל בחמש סומקי מיירי שפיר בפלוגתא. דהא קתני רביעית דם משני מתים דפליגי רבנו עליה ובעו רביעית דם ממת אחד דדרשי נפשת חסר כתיב. איכא למימר שמא יש לחלק בין פלוגתא דנפשות ונפשת ואינך פלוגתייהו. הר' עזריאל ז"ל. ותימה כיון דבסומקתא אמרינן דאיירי שפיר בפלוגתא ליתני דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין ואמר ר' יוסי בר' יהודה אף כשטמאו בית הלל לא טמאו אלא רביעית הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית ובפרק המוציא מייתי לה. ועוד קשה וליחשוב נמי פלוגתא דאין פוחתין לעני בגורן וקא חשיב יין ובריש פרק בכל מערבין מייתי לה. ושמא אותן רביעיות לא היה תופס אמת לכך לא מנה אותן אף כי מיירי בפלוגתא. תוספי הרא"ש ז"ל:

והאיכא היה מביא פיילי של חרס. מזרקי יין מתרגמינן פיילין וגבי סוטה מיתניא. ולכך נקט של חרס שהוא גרוע מכל הכלים. הר' עזריאל ז"ל.

ומשני בר מההיא דבטלוה רבנן ומוקמוה אארבעים סאה. לא אשכחנא בכל התלמוד דבטלוה בר מהכא. ותירוץ זה מתרץ כל מה שיכולין להקשות מדיני רביעית שבמקוה. הר' עזריאל ז"ל.

הכי גרסינן בספרים. תנא קמא כו' ככתוב בתוספות. ובגמרא גריס ר"ת תנא קמא לא מדמה להו לכל איסורי נזיר לשתייה. דאף על פי שאכילה בכזית כדאמר פרק כל שעה מכל מקום שתייה ברביעית. ור' עקיבא כיון דכתיב וענבים קא דריש. וקשה דבפרק קמא דסוכה דקאמר גפן כדי רביעית יין לנזיר. ופירש רש"י שאם אכל חרצנים וזגין ובא לשער אם אכל מהם רביעית לא יתנם במים לפי שהן צלולין ונופלין בקל אלא בכלי שיש בו יין. וסובר רש"י שצריך שיהא בדין חרצנים וזגין כל כך שיפלו מן היין שיעור רביעית הלוג. ולא נאמר שיתן החרצנים בכוס מים ויתנו כמו כן ביצה ומחצה בכוס מים. שאם היה עושה כן מה לי במים מה לי ביין. ולגרסת ר"ת לכולי עלמא בחרצנים לא בעינן רביעית. וגריס ר"ת התם כדי כזית יין לנזיר. והשתא ליכא לפרושי לענין חרצנים דמה לי אם שיער במים או ביין אף אחרי אשר יקח הזית ויתנם במים או ביין ואחר כך יתן החרצנים הרי מפילים מים או יין מה נפשך יש בו כזית. ויש לפרש כגון ששתה יין ואין ידוע אם היה בו כזית ומביא זית ונותנו בכוס מלא יין ואם שתה כשיעור שיפיל אותו כזית מן היין חייב. ולא יתן אותו זית במים כי אז יהיה בו כזית שוחק כי המים נופלים בקל ונקל לפוטרן ביותר. אבל ביין יתן אותו וימעט. ובזה הדרך יש ליישב גירסת רביעית יין הכתוב בספר שם כגון שתה יין ואין ידוע אם יש בו רביעית לא יתן הביצה ומחצה במים דהוה ליה שוחק אלא יתן ביין ויהיה מצומצם יותר. תוספי הרא"ש ז"ל: וכתב הר' עזריאל ז"ל הכי גרסינן ועיקר. תנא קמא מדמי משקה דנזיר לשתייה בעלמא. פירוש מה שתייה דעלמא ברביעית אף גבי נזיר ברביעית. ור' עקיבא סבר דשתייה דנזיר בכזית כאכילה. ורבינו נתנאל מצא סמך בירושלמי לגירסא זו וז"ל: משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. דהוו דרשו שכר שכר מה שכר האמור להלן רביעית אף כאן רביעית. חזרו לומר יאכל ולא ישתה מה אכילה בכזית אף שתיה בכזית:


דף לח עמוד ב עריכה

לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. דלמה לי למכתב לחים ויבשים ליכתב וענבים לא יאכל דמשמע כולהו. אלא לומר לך שאם אכל לחים ויבשים והתרו בו משום לחים לא יאכל יבשים לא יאכל חייב שתיים:

הכי גרסינן אמר רבא אכל חרצן לוקה שתים. וכך היא בפרק כל המנחות ופרק המקבל. אבל בכל שעה איתא איפכא אמר אביי במקום רבא.

אחת משום מחרצנים ועד זג לא יאכל ואחת משום מכל אשר יעשה מגפן היין. וכן אכל זג לוקה שתים מהאי טעמא. חרצן וזג לוקה שלש משום חרצן לא יאכל זג לא יאכל ומכל אשר יעשה.

אמר אין לוקין על לאו שבכללות. וכל אשר יעשה מגפן היין כלל כל מידי דגפן יחד. בפרק כל שעה גרסינן איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי הא חדא לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מייחד לאו כלאו דחסימה. והכי פירושו תרתי לא לקי אם התרו בו מכל אשר יעשה עם התראת זג או חרצן דלהכי אהני מה שנכתב בכלל. אבל אם התרו בו מכל אשר יעשה וכו' לבדו לקי אף אזג או אחרצן. ואיכא דאמרי אף חדא לא לקי אף אם לא התרו בו אלא מכל אשר יעשה לבד לא לקי דלא מייחד אלא כולל כל מילי דאתי מגפן. אבל אם התרו על חרצן משום חרצן ועל זג משום זג או על שניהם יחד משום זג וחרצן לוקה על כל אחת ואחת. ורש"י לא פירש כן התם:

מאי שייר דהאי שייר. דבשביל דבר אחד אין רגילות לשייר. שייר לא יחל דברו. שקבל עליו להיות אסור ביוצא מן הגפן. אי משום הא לאו שיורא הוא. דמידי דאיתא בנזירות וליתא בדוכתא אחריתי קתני ולא יחל איתא נמי בנדרים.

יש ספרים דגרסי והא שייר ענבי דכרי. ולא גרסינן ליה דהא בכלל ענבים לחים ויבשים הוו. הר' עזריאל ז"ל: ודחינן אי משום הא לאו שיורא הוא כי קתני כל היכא דליתיה בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתיה בענבים. גרסא אחריתא אי משום הא לאו שיורא הוא לא יחל ליתיה בנזירות אלא בנדרים:

והא שייר דבין הביניים. דאמרן לעיל ועד (זג) לאיתויי דבין הביניים דהיינו כל אוכל שבעינב. ומכאן קשה לפירוש ר"ת ז"ל שפירש דבין הביניים היינו ענבים קטנים שבין הגדולים דמאי פריך בהכי דהא בענבים לחים תו ליכא לאו דהא לא מני תנא לאו דחומץ יין וחומץ שכר דלא נחת למימני אלא לאו דשייכי בענבים. ולא קשיא ליה אלא מבין הביניים דהיכי תני בברייתא לוקה חמש לוקה שש מיבעי ליה. שיטה:


דף לט עמוד א עריכה

מתני' סתם נזירות שלשים יום. האומר הריני נזיר ימנה שלושים ויגלח מן התורה יום שלשים ומדרבנן שלשים ואחד כדאמר פרק קמא.

או שגלחוהו לסטים. שצריכין לשערו לעשות נפה וכברה. סותר שלשים. בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת שאין גידול שער פחות משלשים. ואם כן אם יש עוד לבא מנזירות מרובה שלושים אינו סותר כלום כיון דאיכא גידול שער. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

סתם נזירות שלשים יום. גלח או שגלחוהו לסטים סותר שלשים. דבעינן לסוף נזירות שיגלח תגלחת מצוה שיהא שערו גדול כפי מה שראוי לגדל בסתם נזירות שלשים יום. וצריך עיון היכי משכחת לה שיסתור שלשים אם לא שגלחוהו יום מלאת שהרי אם גלחוהו לסוף שמנה או יותר למה יסתור שלשים אך יתחיל מה שמנה כבר. ואולי הכי קאמר סותר עד שיהו בשערות כדי שלשים. כך מצאתי בפירוש הר' יצחק. תוספי הרא"ש ז"ל וככתוב בתוס':

האי ביניתא. פירוש שער. מלתחת רבי. מתחתיתו דהיינו מקום חיבורו מראש הוא עולה וגדל. או מלעיל היינו מצד החיצון וקרי ליה מלעיל לפי שהוא זקוף מלמעלה כשהשיער קטן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

תימה דהכא משמע שאם לא נשאר בו כדי לכוף ראשו לעיקרו משיער שהיה בו בשעת קבלת נזרו שסותר. ולקמן בסמוך אמר ר' יצחק לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער ומפרש כעין תער. ונראה לי דברוב ראשו ודאי אינו סותר אלא בכעין תער. אבל בכל ראשו סותר היכא דלא שייך כדי לכוף.

תא שמע חיה. ליינדרי בלע"ז דקאי בעיקרא דביניתא סמוך לשרשו. וקסלקא דעתך שאינבה הנקראת ליינדרי אינה זזה לעולם ממקומה שגדילה שם. ואנו רואין שאף כשגדל השער לעולם תמצא אותה קריבה מן השורש. ואי סלקא דעתך מלתחת רבי ברישא דביניתא בעי למיקם טפי. מה שיגדל השער היה לנו למצוא אותה ברחוק מן השורש. אגב חיותא נחית ואזיל אינבא ומעצמו הוא הולך לצד השורש. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף לט עמוד ב עריכה

כל אחר מלאת שבעה סותר. לאו דוקא סותר אלא צריך להמתין עד שיזו עליו שלישי ושביעי:

תלש מירט ספסף. ביד והעביר השער. תלמוד לומר קדוש יהיה גדל פרע. ועבר על מצות עשה שצוה הכתוב לגדל שער ולא להעבירו.

למימרא דכי מגלח בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה. אבל בשאר נטילת שער אפילו עשה אין בו. ומתניתין דמחייבת מלקות בכל המעבירין דלא כהני תנאי דלר' יאשיה עשה הוא דאיכא בשאר המעבירין ור' יונתן אמר אפילו עשה ליכא. אי נמי בכעין תער מודו דלקי בכל המעבירין: והכא פליגי בששייר מן השער קצת ואין בהם כדי לכוף ראשן לעיקרן.

מה תלמוד לומר תער. ליכתוב לא יעבור שער ראשו. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

והכתיב תער לא יעבור. לרבי פריך דבשלמא לתנא קמא איצטריך לאם אינו ענין. אלא לרבי למה לי למיכתביה גבי תוך מלאת שלא במקומו. ותו הכי הוה ליה למיכתב לא יעבור תער תוך מלאת למסמכיה מועד מלאת. ומשני לעבור עליו בשני לאוין. הא דכתב הכי תער לא יעבור למימרא דכי עביד ליה בתער חייב משום לא יעבור ומשום תער ובשאר מעבירים עובר משום לאו דלא יעבור. הר' עזריאל ז"ל:


דף מ עמוד א עריכה

לעבור עליו בשני לאוין. שאם העביר בתער והתרו בו משום תער ומשום לא יעבור לוקה שתים מידי דהוה אאכל ענבים לחים ויבשים דלוקה שתים כיון דמפרשי במקרא אף על גב דכתיב בחד לאו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש מפרשים לעבור בשני לאוין אם גילח בתער ובשאר מעבירים דהוו שני שמות כמו ענבים לחים ויבשים דמין אחד ולאו אחד ולוקה שתיים הכא נמי תער שם אחד. שיטה:

ללקות באחת. בשערה אחת אם גלחו בתוך ימי נדרו או עקר מעיקר גידולו לוקה. לעכב בשתים. בסוף ימי נזירות שמצוה לגלח כל שער ראשו אם שייר שתי שערות מעכב ולא עלתה לו תגלחת. אימא כעין תער. ומיהו כעין תער בעינן לגבי כולהו בין לסתירה בין ללקות. הר' עזריאל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ובתער. אכולהו קאי. עד כאן:

תניא נמי הכי. דלוקה באחת וסותר ברוב ראשו. תלש מרט ספסף כל שהוא חייב ואינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. כעין תער. ואית ספרים דגרסי תלש מירט ספסף כל שהוא אינו סותר אלא ברוב ראשו. אבל בתוספתא גריס בהדיא חייב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף מ עמוד ב עריכה

אמר ליה רבא בר משרשיא לרבא הא תנא מעיקרא אמר ללמדו כו'. כלומר תלמודא אמר לעיל ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור. אלמא פשיטא ליה תער כמצורע בלא נזיר וקבעי למילף נזיר מינה. והדר אמר נילף מדינא דנילף ממצורע מדינא דנזיר ולויים. ומדינא נמי לא מצי למילף כדפרכינן לעיל במה הצד. אמר ליה ההוא מרבנן כי אמר אליבא דר' אליעזר. פירוש ההוא דלעיל דמשמע דפשיטא ליה תער כמצורע בלא נזיר היינו אליבא דרבנן דאמרי דהשחתת זקן לא מיחייב אלא בתער ומהשחתה ילפינן מיניה דצריך תער כדמפרש בסמוך. והא דלא דריש למילף תער במצות ונזיר ולויים במה מצינו והיינו אליבא דר' אליעזר דאמר רבה דבהשחתת זקן מיחייב בלא תער אפילו במלקט ורהיטני. ולקמן יליף ר' אליעזר מנזיר דתנן היינו פלוגתייהו בהשחתת זקן אינו חייב לאו דהקפה עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט ורהיטני חייב. מאי טעמא דרבנן. כלומר היכי נפקי להו תער מקרא דהקפת זקן והיכי ילפינן תער במצורע מהתם תרוייהו קבעי דתניא זקנו מה תלמוד לומר. במצורע כתיב וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו וזקנו למה נאמר הלא הוא בכלל כל שערו. לפי שנאמר גבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף בדין מצורע. קאי כן בלאו דהקפה והאי דכתב כל שערו היינו לבר מזקנו. תלמוד לומר זקנו. דאתי עשה דזקנו ודחי לא תעשה דהשחתת זקן. ומנלן דבתער. כלומר שפיר חזינא דשרי במצות מאי דאסיר בזקן דלאו מצורע ומנלן דבתער הוא דאסור הקפת זקן. דתניא ופאת זקנם לא יגלחו. גבי כהנים כתיב וילפי ישראל מינייהו בפרקא קמא דקדושין מגזרה שוה דפאת פאת. יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב. דהכי משמע לישנא דגילוח. תלמוד לומר לא תשחית פאת זקנך. ובמספרים ליכא השחתה שאינו נוטל כל השער מעיקרו. הר' עזריאל ז"ל:

הכא דמצוה קא עביד. שאין שום איסור בתגלחת מצורע לא כל שכן שתגלחת מצותו תדחה לאו דהשחתת זקן. ואף על גב דגבי נזיר אי אפשר בלא דחייה ובמצורע אפשר. לא משמע ליה לפלוגי. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף מא עמוד א עריכה

ותיפוק לי מזקנו דתניא כו'. דכי היכי דמצורע (נדחה) מדחה לאו דפאת זקן הוא הדין לאו דהקפת הראש. והשתא הוה מצי לשנויי דאיצטריך ראשו מכל מקום לנזירות מצורע דאית ביה עשה ולא תעשה. הר' עזריאל ז"ל: ומכאן יש ללמוד שאסור להקיף פאת הראש דהיינו להשוות צדעיו לאחור אונו ולפדחתו אפילו במספרים. ומיהו דוקא כשנוטלן סמוך לראש. ותניא בתוספתא חייב שתים אחת לצדעיו מכאן ואחת לצדעיו מכאן ואינו חייב עד שיקיפנו בתער. והיינו כעין תער. ועל כן צריך המגלח ראשו להניח צדעיו מלגלח ולכך הורגלו כשמגלחין ראשי התינוקות להניח הרבה שערות בצדעים. שיטה:


דף מא עמוד ב עריכה

ור' אלעזר דאתי עשה ודחי לא תעשה מנא ליה. פירוש בכהן מצורע בעי. דאי מזקנו דמצורע אתא למימר דמגלח בתער ודחי לאו דפאת זקן דילמא היינו דוקא בישראל מצורע אבל בכהן מצורע אימא דלא יגלח זקנו בתער ולא תדחה עשה דקדושים יהיו ולאו דפאת זקן.

בשלמא לרבנן. דמוקמי ראשו למצורע דדחי לאו דהקפת הראש אם כן הוא הדין דעשה דמצורע דחי לאו דפאת זקן. ואם כן זקנם דמצורע לישראל מצורע לא איצטריך דמראשו נפקא ותנהו ענין לכהן מצורע אף על גב דאין ביה עשה ולא תעשה. ואף על גב דזקנו איצטריך לאשמועינן תער במצורע מכל מקום אין סברא דליתי להאי גרידא אלא לכהן מצורע מציאתו. אלא לר' אליעזר דמוקי קרא דראשו לנזיר מצורע מיניה לא ידענא דמידחי לאו דפאת זקן גבי מצורע דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה. ואם כן אימא דזקנו לישראל מצורע דוקא אתא דליכא אלא לאו. אבל כהן מצורע דאיתא לאו ועשה לא. ומשני יליף ליה מגדילים ואתי עשה דציצית ודחי לאו דכלאים.

תניא לא תלבש וסמיך ליה גדילין תעשה לך. ומהכא נפקא לן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה. והוא הדין דחזינא מיניה דעשה דמצורע דחי לאו דפאת זקנם ואייתר ליה זקנו לאוקומא בכהן דמידחי לאו ועשה.


דף מב עמוד א עריכה

אמר מר וכלן ששיירו שתי שערות לא עשו ולא כלום זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא. פירוש בפאת זקן דאמר רחמנא לא תשחית אפילו לא גלח אלא רוב הפאות חייב כאלו גלח כלהו.

ממאי מדגלי רחמנא ביום השביעי יגלחנו. גבי נזיר דלא הוה צריך דכתב כבר יגלח אלא לאשמועינן דבעי תגלחת אחרונה גילוח כל ראשו שלא ישייר שתי שערות דבשער אחד לא מיקרי שיעור. ומדאיצטריך הכא לרבויי כל ראשו ולא סגי ברוב שמע מינה דדוקא הכא בנזיר בעינן שלא ישייר כלום וכן במצורע דכתיב כל בשרו ובלויים נמי על כל בשרם. אבל בעלמא כגון בפאת זקן רובו ככולו.

מתקיף לה ר' יוסי בר' חנינא הא בנזיר טמא כתב. ביום השביעי אבל בנזיר טהור בסוף ימי נזרו אכתי לא חזינא דליבעי גלוח כל ראשו דלא נילף מטמא. הר' עזריאל ז"ל:

בעי אביי נזיר שגילח על הקרבן. ביום מלאת ושייר שתי שערות הרי באותה שעה לא גילח יפה. וצמח ראשו. כלומר וגדלו שערותיו וחזר וגלח אותן שתי שערות בלבד. מהו. מי אמרינן תגלחת אותן שתי שערות אינו כלום ששאר השערות שצמחו מעכבין הגילוח דהואיל וראשו מלא שער בשעה שגילחן אין זה גילוח וצריך עדיין להמתין שבעה ולגלח (על) כל ראשו דאחר מלאת סותר שבעה. או לא מעכבן שאר השערות הגילוח. שיטה:

וצמח ראשו. שהמתין עד שצמחו וגדלו שערותיו. הא דקאמר וצמח ראשו ולא שהמתין עד לאחר שלשים יום דאם כן עבד ליה סתירה דמתניתין עד זמן גדול ומגלח כהלכתו. אלא המתין עד שבעה דהיינו זמן שיכוף ראשו לצד עיקרו. ואי בתוך שבעה גלח אותן שתי שערות הא לא מיבעיא לן.

וחזר וגלח. אותן שתי שערות ששייר בראשונה. מהו. מי אמרינן הרי גלח כל שערות נזירות ועלתה לו תגלחת. או דילמא כיון שלא נתגלח בבת אחת שהרי כבר גדלו שערי ראשו כשגלח אותן שתי שערות ולכך לא עלתה לו תגלחת. ולא יהיה לו תקנה אפילו מגלח כל ראשו. בעי רבא נזיר שגלח ושייר שתי שערות וגלח אחת. בו ביום או קודם שגדלו שתי שערות ונפלה אחת מהן:

אלא נשרה אחת תחלה וגלח אחת מהן. מי אמרינן כיון שלא נשארו שתי שערות עלתה לו תגלחת או דילמא כיון שטעון תגלחת כשסילק מלגלח שהניח שתי שערות כי נמי גילח השנייה לאחר שנשרה הראשונה לא עשה ולא כלום. לפי שטעון גלוח ובשעת גלוח לא היו שם שתי שערות ראויות לגלח דאין גלוח בפחות משתי שערות וכבר נשרה אחת. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' אבל לא סורק. דהוי פסיק רישיה ולא ימות כר' שמעון כדמפרש בגמרא.

ר' ישמעאל אומר אף לא יחוף באדמה. דחשיב ליה פסיק רישיה ולא ימות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: ר' ישמעאל אומר אף לא יחוף ראשו באדמה מפני שמשרת השער. דקסבר ר' ישמעאל דבר שאין מתכוין אסור. עד כאן:

וצריכי דאי תנא יין הוה אמינא דין הוא דליחייב אכל חד וחד. כשהתרו בו על כל אחד ואחד משום דאכתי בנזירותיה קאי דהא תנן לקמן דהיוצא מן הגפן אינו סותר כלל מה שעשה. אבל טומאה דסתרא הכל אימא לא ליחייב אלא חדא קא משמע לן דמחייב. ואי תנא טומאה הוה אמינא טומאה שאני דחמירא שסותרת הכל אפילו בנזירות מרובה של מאה יום. אבל תגלחת דלא סתרה אלא שלשים יום אימא לא לילקי אכל חדא וחדא. קא משמע לן:


דף מב עמוד ב עריכה

גמרא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא. כלומר שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית שיש בו טומאה בכלל לא יטמא הוא. כשהוא אומר לא יבא. תרוייהו גבי נזיר כתיבי וקרא יתירא הוא להזהיר על הביאה ועל הטומאה כדמפרש בסמוך שאם נכנס באהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא ילקה שתים הואיל ושניהם באו כאחד. אבל טומאה וטומאה לא מיחייב שתים משום לא יטמא אם לאו כשיש תוספת טומאה בשנייה כדמפרש בסמוך.

ורב יוסף אמר אף טומאה וטומאה. אף בלא תוספת טומאה מתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא אל תטמא. הרא"ש בפירושיו:

הכי גרסינן מקרא מלא הוא דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם. דבכלל לא יטמא להם הוי בין בנגיעה למת בין בביאה למת בתוך אהל המת. אם כן למה נאמר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. וכן מפרש במסקנא כי אתו בהדי הדדי. אבל טומאה וטומאה לא אם היה מת מונח על כתפו ונכנס באהל המת אינו חייב על הביאה. והיינו טעמא דכתיב גבי כהן הדיוט לא יטמא בעל בעמיו להחלו מי שאינו מחולל ועומד ולקמן יליף מגזרה שוה נזיר מכהן וכהן מנזיר. ודוקא כשעדיין מחובר למת בשעה שנגע למת אבל פירש ונגע חייב על נגיעה שנייה כדמסיק במסקנא:

ורב יוסף האלהים אמר רב הונא אפילו על טומאה וטומאה. כלומר בשבועה אמר רב הונא דאין חילוק בין פירש ונגע למחובר עדיין ונגע זה וזה לוקה שתים. דאמר רב הונא נזיר והוא בבית הקברות. לוקה על עמדו שם אם התרו בו והושיטו לו מתו אביו או אמו או מת אחר ונגע בו חייב אם התרו בו פעם שנייה. ואמאי הא מטמא וקאי שהרי היה עומד בבית הקברות בשעה שנגע פעם שנייה ואם כן לדבריך לא היה לו ללקות על נגיעות למת דהא מחולל ועומד הוא. אלא ודאי רב הונא אפילו טומאה וטומאה לקי תרתי ולית ליה דמחולל ועומד. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:

ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות. היינו טומאה דטומאה בוקעת ועולה ודמי כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב נמי משום נגיעה דמתו:

והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. פירוש שהושיטו לו מתו שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר כמו חלץ ונתן גט דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו חייב אנגיעה דשני. שיטה:

אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא כו'. אלא קשו קראי אהדדי וסמי הך ברייתא מקמי מתניתין. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ המשנה והברייתא דלא תיקשי אהדדי ולקיים דברי רבא. כאן בחיבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מיחייב דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. כאן שלא בחיבורין. אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו בל תטמא חייב שתים. דבטומאה שנייה יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא שבעה ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כי אם טומאת ערב. כך פירשו המפרשים שיטה זו. וקשיא לי מדקאמר רבא אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות. דאם איתא דאית ליה אמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהוה ליה למימר אמר ליה לא קשיא כאן בחיבורין וכו'. הלכך נראה לפרש דרבא לית ליה שתי מלקיות בטומאה כלל. ורב יוסף דקאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה. אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין וכו' כל זה מדברי רב יוסף ולפרש דבריו דבחיבורין משכחת להו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וז"ל הר' עזריאל ז"ל: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דאמר כוותיה דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ולא מפליג רב יוסף בין מחובר עדיין בשעה שנוגע בשני ובין פירש ממנה.

אלא קשיין אהדדי. מלתא באפי נפשה היא ולרבא ואביי פריך דאמר אבל טומאה וטומאה לא. דבשלמא לרב יוסף מסייעא מתניתין וברייתא לדידיה משבשתא. אלא לאביי ורבא דמייתו ברייתא סיעתא הא קתני מתניתין חייב על כל אחת. עד כאן:

כאן בחיבורין כו'. ככתוב בתוספות. והאי דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות. הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים. תוספי הרא"ש ז"ל.

וקשיא לן דהכא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. ואם כן לעיל בפרק ג' דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות צריך שהייה למלקות או לא. ומוקי לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ומתרין בו לצאת משם. מיבעיא ליה אי לקי בלא שהייה ואי לא ומאי קא מיבעיא ליה והלא אינו מוסיף טומאה על ידי השהייה שמיד שפרע המעזיבה נטמא ואינו מוסיף שום טומאה בשהייה. ואומר ר"י דהא דאמרינן הכא שפטור כיון שמחולל ועומד הני מילי כשמתרין בו אל תגע בשני דמשום שהוא עובר על התראתו אינו מוסיף שום טומאה. אבל אם מתרין בו שיפרוש מן הראשון ואינו פורש לוקה על כל אחת ואחת שעל ידי שהוא עובר על התראתו הוא מוסיף טומאה שאם היה פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב. ובעוד שהוא נוגע במת אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולעיל בבעיא דרבא מיירי שאמרו לו צא מבית הקברות ומן הדין בעי אי צריך שהייה וילקה כשישהה דכיון דמתרין בו שיפרוש ואינו פורש לוקה. שיטה:

כאן בחיבורין כו'. ובפרק אין מעמידין כו' ככתוב בתוס'. והתם ליכא לפרושי שלא בחיבורין כגון השלישי שנוגע בנוגע במת. דהא התם התיר יוסף בן יועזר והכא אמר ר' ינאי שהוא טמא לתרומה וקדשים ויוסף בן יועזר היה קודם ר' ינאי. אלא שלא בחיבורין דהתם מיירי אחר שפירש כגון ארם שפירש מן המת ואדם אחד נוגע בו ואותו הוא שטהור מן התורה מטומאת שבעה. והם גזרו שיהא טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרי. אבל בחיבורי אדם באדם דהכא לא אישתרי:

כאן בבית כאן בשדה כו'. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים כאן בשדה שדה מלאה קברות ובתוך השדה יש בית ומת בתוכו ונכנס בשדה על קבר אחד ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל ומחולל ועומד הוא. ובחנם נקט בשדה דהוה מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל המת. שיטה:


דף מג עמוד א עריכה

אלא אמר ר' אלעזר צירף ידו לבית משום טומאה איכא משום ביאה ליכא. כלומר הכניס ידו תחלה לבית לוקה משום טומאה. אבל משום ביאה אינו חייב עדיין כי אם בהכנסו רובו. דהא דאמר ביאה מקצת שמה ביאה היינו דוקא לענין ביאת מקדש כדילפינן בפרק כל הפסולין אבל לשאר מילי לא. וכשמכניס אחר כך רובו לבית ליכא משום ביאה דהא מטמא וקאי. הר' עזריאל ז"ל:

מר בר רב אשי אמר כגון דעייל (כגון שהוא) כשהוא גוסס ונפק נשמתא אדיתיב. וצריך לומר דסבירא ליה התראת ספק שמה התראה דהא התראת ספק הוא דשמא לא ימות. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון שהיה הנזיר יושב בבית והכניסו כזית מת לשם. תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: ונראה לי כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ספק. ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה. עד כאן:

במותם אין מיטמא אבל מטמא בנוגעם ובזיבתם. תימה למה לי קרא פשיטא דאפילו לנוגעם וזיבם דלאו דאביו אינו מוזהר דאינו מוזהר אלא על טומאת מת ואבר מן החי שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא. ובתורת כהנים יש במותם לא יטמא אבל יושב הוא בהספד ובשורה. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף מג עמוד ב עריכה

כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו. פירוש שאם היה המת יכול לקרות היו לו קוברים עונין אותו. ויש מפרשין קורא הכהן ואחרים עונין אותו לבא לקוברו. וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזר ולמצוא לו קוברין לא יטמא לו. ולישנא דפרק האשה רבה ביבמות הכי משמע כפירוקא קמא דבקורבתא תליא מילתא (באכסנן) דגרסינן התם כיון דאיהו לא קא ירית יתה קריא ולא עניא קרינא ביה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתיבי לה יטמא. ולאחותו הקרובה אליו לה יטמא. לה מטמא אבל אינו מטמא לאיבריה לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי ולא לאבר מן המת. פירוש אינו מטמא לאיבריה כשהיא מתה שהרי אפילו לאבר שפירש ממנה בחייה אינו מטמא. וכיון דכל כך אנו מחמירים אף לזו דכתב לה דממעיטא איבריה מיניה נימא לה ולא לאיבריה בין לאבר מן החי בין לאבר מן המת. יש ספרים דגרסינן לפי שאינו מטמא לא לאבר מן החי של אביו ולא לאבר מן המת של אביו. וכל שכן של אחותו דקילא טפי. הר' עזריאל ז"ל:

אבל מטמא לאבר מן המת של אביו. פירוש על ידי חזרה שנטמא כבר לגוף אביו מותר אחר כן ליגע באבר אביו. דליכא למימר אבל מטמא הוא בלא חיזור דהא תניא לעיל אבל מחזיר על עצם כשעורה דוקא מחזר ואוקימנא כר' יהודה. ותו דאם כן דלר' יהודה אפילו לכתחלה נמי מיטמא לאבר מן המת אפילו לאבר מן החי נמי ליטמא דאין סברא לחלק בין אבר מן החי לאבר מן המת אלא מהאי טעמא שכבר נטמא שאר הגוף. שיטה. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: דתניא ר' יהודה אומר אבל מטמא לאבר מן המת של אביו. פירוש על ידי חזרה שאם נטמא קודם לכן לגוף אביו שהיה חסר אבר ואחר כך מצא אותו אבר קוברו עם הגוף. אבל לכתחלה מודה ר' יהודה שאינו מטמא לאבר מן המת של אביו. ומיהו לשדרה וגולגולת או רוב בנינו מטמא כר' אליעזר בן יעקב דמודה בסמוך לר' יהודה. והכי תניא בתורת כהנים ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה של אביו בתחלה. הואיל ונטמא הגוף.

והתני רב כהנא בר' אליעזר בן יעקב. ומשנתו קב ונקי וקתני שמטמא לאביו חסר כגון לשדרה וגולגולת. וכיון דר' אליעזר בן יעקב קאי כר' יהודה אם כן מאן נינהו דקאי רב חסדא כוותייהו. לה מטמא ולא לאבריה פרט לכזית מן המת. מעיקרא ממעט אברים שאין בה כזית בשר והדר ממעט כזית מן המת. וכזית נצל מוהל ולחה היוצאה ממנו. עד כאן לשונו:

כשהוא אומר אמור על הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת שיוכל לטמאות לה. ומסתברא דקאי לאחותו דדרישנא שאינו מיטמא לאברים. ואשמעינן הך קרא אף על פי שאינו מיטמא לאיברים מיטמא הוא לשדרה וגולגולת וכו'. דאם כן לישתוק קרא מיניה דממילא נתמעטו כל האיברים:


דף מד עמוד א עריכה

אמרת מה אחותו. כלומר מה אחותו מיוחדת. מבוררת כמו וידעו בייחוד כי שם הארון נגנז. שגופו תלוי בו כלומר שהיא בגופה ונפשה קשורה בנפשו שמצוה לקוברה וליטמא לה.

ומטמא לשדרה וגולגולת כו'. אף כל שגופו תלוי בו. שמטמא לו כגון אביו ואמו בנו ובתו ואחיו. מטמא הוא לשדרה וגולגולת כו'. אלמא דר' אליעזר בן יעקב דמטמא לאביו חסר. הרב עזריאל ז"ל:

ופיסקין שכן הלכה דכהן אין יכול ליכנס ולעבור על הקברים לקבור את אביו. לא מיבעיא אם אינו נושא ארון אביו אלא אפילו נושא ארון אביו אסור. ואף על פי שאמרנו למעלה דבחיבורין אינו לוקה על מת (אחד) אחר נהי דלא לקי מיהו איסורא איכא. ואפילו אם הוא מותר לילך מכל מקום לחזור אסור. אבל אם הקבר יחידי מותר לילך שם עד שיקבר. אבל לחזור פעם אחרת אחר קבורה לבכות על הקבר אסור. ונראה דקיימא לן דבזמן שהוא חסר אין מטמא לו כיון דרב חסדא שהוא אמורא הוא סבור כן. וצריך הכהן ליזהר שלא יטמא לקרובו הרוג כל זמן שחסר לו אפילו עצם כשעורה. דהכי משמע לעיל דאפילו כעצם כשעורה הוי חסר ואינו מטמא לו. שיטה:

מתני' שהטומאה והתגלחת סותרין. כל אחד בדינו תגלחת סותרת שלשים וטומאה סותרת הכל. הרב עזריאל ז"ל: והיוצא מן הגפן אינו סותר. פירוש שאם שתה יין או אכל מכל היוצא מן הגפן מלקא הוא דלקי אבל אינו סותר כלום ואפילו יום אחד:

חומר בטומאה מבתגלחת שטומאה סותרת הכל וחייבין עליה קרבן. פירוש אחר שהזה שלישי ושביעי מביא אשם ושתי תורים למיחל עליה נזירות שטהרה.

והתגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום ואין חייבין עליה קרבן. פירוש תגלחת אם גילח בימי נזירותו אינו סותר אלא שלשים בנזירות מרובה. אבל שלשים סותר דבעינן גידול שער ואין גידול שער פחות משלשים. ואין חייבין עליה קרבן דלא הצריכו הכתוב להביא קרבן אלא מונה שלשים. ובנזירות מועטת אם נטמא סותר כל הימים שעשה. ובנזירות מרובה וסותר אלא אם כן ישארו שלושים יום או יוסיף על נזירתו עד שישלים שלשים אחר תגלחתו. תימא אמאי לא תנא במתניתין חומר בתגלחת מטומאה ויין שבתגלחת עשה בה מגלח כמתגלח דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר כדאיתא בגמרא מה שאין כן בטומאה ויין:

גמרא אקשינן ויין יסתור את הכל מקל וחומר מטומאה. ומה טומאה שהותרה מכללה סותרת הכל יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פירוש וליכא למיפרך מה לטומאה שכן מביא קרבן. דאיכא למימר תגלחת יוכיח שאין מביא קרבן וסותר. ומהדרין אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. טומאה סותרת ואין היין סותר. פירוש האי כי טמא נזרו מיותר הוא דכבר כתב וטמא טובא. שיטה:

ותגלחת תסתור הכל. יותר משלשים אם נדר מאה או יותר ועשה כבר ששים. ואף על גב דדרשינן טומאה סותרת ולא יין מכי טמא נזרו והכי נמי מצי למדרש ולא תגלחת. לא הוה סלקא דעתך למימר הכי דהאי קרא לאו כתב בסתירת הכל דנזירות מרובה אלא בסתם נזירות דשלשים יום דכתיב נזרו. שיהא סותר הכל איבעיא לן כמו בטומאה דתנן נטמא יום מאה סותר הכל ור' אליעזר דפליג יחידאה הוא. ומיהו לסוף דריש מכי טמא נזרו אף בסתירת הכל. הרב עזריאל ז"ל:

ואקשינן תו ותגלחת תסתור את הכל כו'. וקשה מה לטומאה שכן מביא קרבן אי נמי טעון הזאת שלישי ושביעי. ומהדרינן אמר קרא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. מיעוטא הוא טומאה סותר את הכל ואין תגלחת סותר את הכל אלא שלושים יום בלבד. שיטה: וטמא ראש נזרו. נזר של עצמו חייב ולא נזר של אחרים:

ותגלחת לא תותר מכללה על ידי השחתת תער מקל וחומר מיין כו'. ומשני אמר קרא ראשו אמר קרא זקנו. להכי יצא ראשו וזקנו מכלל כל שערו להתיר נזיר ומצורע בתגלחת כדאמר לעיל. הר' עזריאל:

תגלחת שסותר אינו דין שלא הותר מכללה. ותימא טומאה תוכיח שסותרת והותרה מכללה. יש לומר דקל וחומר זה אינו אלא לרווחא בעלמא דבלא קל וחומר מצי למיבעי מנא לן דהותרה מכללה. תוספי הרא"ש ז"ל: ומקשינן תו ויין יטתור שלשים קל וחומר מתגלחת ומה תגלחת שהותרה מכללה סותרת שלשים יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור. פירוש שלשים יום. אבל לגמרי אי אפשר שיסתור דהא ממעטינן לעיל טומאה סותרת ואין היין סותר. שיטה:

בעינן גידול שער והא ליכא. דאי לא סתרה תגלחת לא הויא ליה גידול שער משלשים. ואין להתיר תגלחת אלא אם כן יש שער מגודל שלשים אם לא נשאר בשעת הבאת קרבן משער הקדוש כדי לכוף ראשו לעיקרו.

הכי גרסינן מידי הוא טעמא אלא משום גדול שער גבי יין הא קאי שעריה. ואית דגרסי גבי יין שערו כי כדקאי קאי. פירוש מידי הוא טעמא דסתרה תגלחת אלא משום דבעי גידול שער שלשים. ואם כן גבי יין אמאי ליסתור כלל האיכא שער קדוש דהא קאי שערו כדקאי מקמיה דשתה ולא נשתנה. הר' עזריאל ז"ל:


דף מד עמוד ב עריכה

מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי. כדין כל טמא מת. ומגלח בשביעי. דכתיב וגלח ראשו ביום השביעי יגלחנו. ודוקא אחר הזאה שהזו עליו וטבילה דכתיב ביום טהרתו אחר שנטהר שאם לא הזו עליו לא היה מגלח. כך פירש רש"י ז"ל בפירוש התורה. ומביא קרבנותיו בשמיני. פירוש אחר שטבל והעריב שמשו בשביעי דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה וכבש לאשם. דבשביעי אי אפשר לו להביא לפי שהוא מחוסר כפרה. ואם גילח בשמיני. פירוש שאיחר יום אחד וטבל והעריב שמשו בשביעי. מביא קרבנותיו בו ביום. כלומר בשמיני עצמו. שיטה:

גמ' וקים ליה לתלמודא דגבי נזיר מיתנייא. וגם קים ליה דאחר המשנה נשנית לפי שהמשניות נשנו קודם הברייתות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל תירץ וז"ל: והא ליכא למימר דקבלה וברייתא זו קודם חזרה נשנית. שהרי ר' טרפון לא אמר דבריו אלא פעם אחת באותה שעה שחלק עם ר' עקיבא ואם כן אי קבל תשובת ר' עקיבא לייתי קרבנות בשמיני:

הא דלא טביל בשביעי. עד יום השמיני ובעודו טבול יום לא יוכל להביא קרבנותיו. ותמיהא לי אמאי נקט גילח בשמיני אף אם גילח בשביעי נמי דבטבילה תליא מלתא. אלא דאורחא דמלתא נקט שדרכו לגלח ביום טהרתו:

אלמא דטבול יום דזב כזב דמי. ואפילו טבול יום דזב בעל שתי ראיות הואיל וטומאה יוצאה עליו מגופו. דכיון דלא אסיק אדעתיה דחמיר האי טבול יום משום דהוי נמי מחוסר כפרה אם כן אין חילוק בין טבול יום דזב בעל שתי ראיות לבעל שלש ראיות. ובהאי קרא נמי כתיב מזובו דדרשינן מקצת זובו דהיינו זב בעל שתי ראיות. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלמא קסבר טבול יום דזב כזב דמי. מה זב משולח חוץ לשני מחנות מחנה כהונה ומחנה לויה אף טבול יום דידיה כן ולכך אינו יכול ליכנס בעזרה. איכא דאמר דמשמע דסבירא דחמיר טבול יום דזב מטבול יום דבעל קרי דלא הוי אסור במחנה לויה אלא מדרבנן כמו שמפרש בסמוך והכא משמע דטבול יום אסור מן התורה. ואף על גב דזב ובעל קרי שוין גבי שילוח משתי מחנות כדאמר באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי. (אי) אפילו הכי טבול יום שלהן אינן שוין כו':

ואמינא להו אנא וכו'. ויש לתמוה מאי פריך הא האי פתח אהל מועד דכתיב גבי וב על כרחך הוי שער ניקנור כדמפרש לעיל. דפתח ההיכל ממש ליכא למימר שהוא מחוסר כפורים. אבל האי פתח אהל מועד דנזיר היינו פתח ההיכל שהרי אינו מחוסר כפורים שאין מחוסר כפורים אלא מי שטומאה יוצא עליו מגופו. ולעולם אתא קרא לומר שאינו יכול ליכנס קודם לכן. ונראה להר"ם לפרש דחברים דר' נתן היו סוברים דמה שפירש בברייתא זו שער ניקנור כיצד הוא בא. אלא אם כן היינו מייתורא דקרא דהוה מצי למיכתב ונתנם אל הכהן ולמה ליה למיכתב ובא לפני ה'. כמו גבי מטמא מקדש דכתיב והביא אותה אל הכהן והקריב לאשר חטא. אלא מדכתב הכתוב ובא לפני ה' שמע מינה דאתא למדרש דקודם הערב שמש אינו יכול לבא. ועל כרחך לפתח אהל מועד ממש שהוא פתח ההיכל לא אתא לאשמועינן. דאפילו העריב שמשו נמי כיון שהוא מחוסר כפורים אינו נכנס. אלא ודאי שער ניקנור קאמר אלמא קסבר טבול יום דזב כו' כדפרישית לעיל. ופריך להם אביי אלא מעתה גבי נזיר נמי דכתיב אל פתח אהל מועד. ומייתו כמו כן דהוה מצי למימר יביא אל הכהן התם נמי תאמר דאתא לאשמועינן דאחר שגילח דוקא וטבל בשביעי יכנס למחנה לויה בשמיני. דעל כרחך פתח ההיכל לא אתא לאשמועינן דמטמא יהיה לרבות טבול יום נפקא לן בכל טבול יום אלא ודאי שער ניקנור קאמר. והכא על כרחך ליכא לפרושי הכי דאפילו קודם שטבל הוא מותר. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף מה עמוד א עריכה

אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי. וטבול יום דזב בעל שתי ראיות כיון דלאו מחוסר כפרה הוא לאחר שטבל מותר ליכנס למחנה לוייה. וברייתא לאו מייתורא דקרא דייקא דאורחיה דקרא למכתב הכי ובא לפני ה' ואפילו הכי בטבול יום דזב בעל שני ראיות מותר ליכנס הא טבול יום דבעל שלש ראיות אסור ליכנס. דאי במחנה לויה קאי ואמאי קרי ליה פתח אהל מועד. כלומר האי דפשיטא ליה לתנא דאסור ליכנס לשער ניקנור עד שיטבול ויעריב שמשו מקרא קא דייק. דעל כורחין במחנה לויה קאי בשער ניקנור דמחוסר כפורים אסור ליכנס במחנה שכינה. ואמאי קרי ליה אוהל מועד. למימרא מה אוהל מועד מחוסר כפורים לא עייל אף על גב דהעריב שמשו. אף התם נמי פירוש בשער ניקנור הוי מחוסר כפרה כיון דלא העריב שמשו. דאיכא תרתי מחוסר כפרה וטבול יום לא עייל. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי. פירוש טבול יום דזב בעל שתי ראיות. דכיון שטבל מותר ליכנס במחנה לויה. ודוקא בזב בעל שתי ראיות דאינו מחוסר קרבן. אבל זב בעל שלש ראיות לא. והיינו דקאמר ואפילו הכי כיון שמחוסר כפרה לא עייל. כלומר הא טבול יום דבעל שלש ראיות אף על פי דלאו כזב דמי אפילו הכי כיון דמחוסר כפרה לא עייל. וקרא דוכי יטהר הזב דכתיב ביה ובא לפני ה' בזב בעל שלש ראיות כתיב דהוא מחוסר כפרה אף על פי שטבל והעריב שמשו.

ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה אהל מועד. פירוש אם כן דטבול יום דזב בעל שלש ראיות אינו מותר ליכנס למחנה לויה אמאי קרי ליה אהל מועד דכתיב ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ואמרינן דלהכי קרייה אהל מועד להקיש כניסת מחנה לויה לכניסת אהל מועד למימרא מה התם באהל מחוסר כפורים לא עייל אפילו העריב שמשו אף הכא נמי במחנה לויה מחוסר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות לא עייל.

ואית נוסחי דגרסו אלא אמר אביי טבול יום דזב כזב דמי. והכי פירושה טבול יום דזב בעל שלש ראיות כזב דמי ואסור ליכנס במחנה לויה כזב. אבל זב בעל שתי ראיות טבול יום דידיה מותר במחנה לויה. ואי במחנה לויה קאי פירוש טבול יום דזב בעל שלש ראיות אמאי קרי ליה אהל מועד. למימרא וכו'. שיטה. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: (אי) הכי גרסינן אלא אמר אביי טבול יום דזב לאו כזב דמי ואפילו הכי מחוסר כפרה לא עייל. ואמחוסר כפרה קאי והכי קאמר אימתי הוא בא בזמן שהביא כפרתו. פירוש טבול יום דזב בעל שתי ראיות שאינו בר כפרה לאו כזב דמי ומותר ליכנס במחנה לויה מן התורה. ואפילו הכי מחוסר כפרה לא עייל. כלומר אף על גב דטמא מת וטבול יום דזב בעל שתי ראיות עייל. אפילו הכי טבול יום דמחוסר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות לא עייל. הלכך גבי נזיר ליכא למימר אימתי הוא כו' דהא לאו מחוסר כפורים הוא דלא שייך למיקרי מחוסר כפורים אלא במי שטומאה יוצאה מגופו כגון זב וזבה ויולדת ומצורע. ואי במחנה לויה קאי אמאי קרי ליה אהל מועד. סיומא דמלתיה הוא והוי כמו מצי קאי כלומר אם אפילו טבול יום דזב המחוסר כפרה מצי קאי במחנה לויה אם כן אמאי כתב קרא ובא אל פתח אוהל מועד כזב בשמיני שלו וכשמביא כפרתו. והלא אינו נכנס פתח אהל מועד דמחוסר כפרה ואסור ליכנס לעזרה. אלא לומר לך מה התם באהל מועד מחוסר כפרה לא עייל אף במחנה לויה מחוסר כפרה לא עייל. כלומר לומר לך דטבול יום המחוסר כפרה אינו נכנס בשער ניקנור שהוא מחנה לויה. ולהכי כתב פתח אהל מועד לומר דשער ניקנור שהוא בא שם בשמיני איקרי פתח אהל מועד. ומדאהל מועד אינו נכנס מחוסר כפרה אף כו'. אבל אהל מועד דכתיב בנזיר טמא יתיב שפיר שבשמיני שמביא קרבנו נכנס לעזרה דלא הוי חשיב מחוסר כפרה כיון דאין הטומאה יוצאה מגופו.

התם מנא לן. כלומר ואהל מועד גופיה מנא ליה דמחוסר כפרה אינו נכנס בו. דתניא טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו נכנס עד העריב שמשו. טומאה בו לרבות מחוסרי כפורים. נראה דהאי דמסיק הכא טבול יום דזב לאו כזב ובפרק ב' דזבחים מסיק דמחוסר כפרה דזב כזב וכל שכן טבול יום. נראה לחלק דהכא אמר לאו כזב גבי טבול יום לענין שמותר ליכנס במחנה לויה וכל שכן מחוסר כפרה גרידא. שהרי כתב ובא לפני ה' פתח אהל מועד לשער ניקנור להביא כפרתו. וההיא דפרק שני דזבחים דאמר מחוסר כפרה דזב כזב לענין עבודת צבור דטמא מת משמש בצבור כדאיתא בפרק ב' דזבחים ובפרקא קמא דיומא. וזב אסור לשמש דלא הותרה טומאת זיבה לגבי עבודה. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' תגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלש בהמות חטאת ועולה ושלמים. בנזיר טמא לא פירש לעיל הקרבנות דזיל קרי בי רב הוא. והכא נמי לא היה צריך לפרשם אלא להכי תנא להו משום דבעי למיתני ומגלח עליהם. הרב עזריאל ז"ל:

ומגלח עליהם ושוחט את השלמים ומגלח עליהם. פירוש ובזה מותר לשתות יין. שיטה:

שוחט השלמים ומגלח עליהם. תחלה לכולם שהן עיקר אף על גב דבעלמא חטאת קודמת. ולפי שמשלח שערו תחת הדוד לפיכך שוחטו תחילה. ומגלח עליהם מיד לאחר זריקת הדם דלא דמי האי לנזיר טמא שאינו מביא קרבן עד שיגלח דתגלחתו וכו' והבאת קרבן בשמיני כדכתב קרא. אבל בנזיר טהור כתב תגלחת אחר קרבן כדכתב זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו כבש בן שנתו לעולה וכבשה בת שנתה לחטאת ואיל לשלמים והדר כתב וגלח הנזיר פתח אהל מועד ולקח ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. הרב עזריאל ז"ל:

ואם גילח על אחת משלשתן יצא. פירוש דליכא קראי לעיכובא. רבן שמעון בן גמליאל אומר הביא שלש בהמות ולא פירש. פירוש הפרישם סתם דלא אמר אלא אלו לנזירות כל אחת ואחת נקבעת למה שהיא ראויה:

אבל בתגלחת טומאה לא היה משלחו תחת הדוד. של אשם ושל חטאת העוף פירוש אפילו גילחו בעזרה כגון שאיחר תגלחתו עד יום שמיני שהיה רשאי ליכנס לעזרה שכבר העריב שמשו. דלא כתיבא נתינת שער תחת הדוד אלא בטהור. שיטה:

גמ' ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך לאומרו מסברא אלא מקל וחומר יש לדרוש שאין לנהוג מנהג בזיון. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וזה לשון שיטה: ר' יאשיה אומר אינו צריך. כלומר אינו צריך פסוק לזה ומסברא ילפינן לה.

הרי הוא אומר ולא תעלה במעלות על מזבחי קל וחומר לדבר בזיון. ובזיון הוא שיעמוד כך מגולח פתח אהל מועד. ר' יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. במי שמחוסר לקיחה ונתינה ולא במי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. פירוש ואם יגלח בעזרה יהיה מחוסר הבאה מפתח אהל מועד עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת הנזירים שבעזרת נשים. אלא בלשכת הנזירים היה מגלח ושם היה מבשל השלמים. שיטה: וכתב הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל. ולא מי שמחוסר לקיחה הבאה ונתינה. וזה מחוסר הבאה מפתח אהל מועד עד מקום שהוא מבשל השלמים בלשכת (הבזיכים) הנזירים. תמיהא לי ומנלן שאינו מבשלו פתח אהל מועד. וכי תימא משום בזיון אם כן אפילו תגלחת נמי. עד כאן:

אבא חנן אומר משום ר' אליעזר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח. כלומר על כרחין לאו פתח אהל מועד ממש דאם כן הוה ליה דרך בזיון. ולא אתא קרא לומר שמגלח על השלמים אלא אחטאת הוא מגלח. וקרא דכתיב פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח וכל זמן שאינו פתוח אינו מגלח. שיטה:

ר' שמעון שזורי אומר וגלח הנזיר נזיר ולא נזירה. שמא אית ליה דנזירים מגלחים בעזרה ולכך ממעט נזירה שמא יתגרו בה פרחי כהונה. ולית ליה מתניתין דמסכת מדות לשכת הנזירים ששם מגלחים הנזירים:


דף מה עמוד ב עריכה

אשם בנזיר טהור מי איכא. דסלקא דעתין דבנזיר טהור מיירי דליכא אשם. קשה קצת ואם היה נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם והוי כמו חסורי מיחסרא ולא ניתני יצא בברייתא. והיינו דלא כמתניתין דקתני דבתגלחת טומאה לא היה משלח תחת הדוד. ויש מפרשים דמתניתין דקתני לא היה משלח תחת הדוד כגון שגלח במדינה. אבל אם גלח בעזרה ודאי היה משלח תחת הדוד של אשם והכא מיירי שגלח בעזרה.

נוטל הרוטב. אחר שגלח ונתן השלמים על האש אם יש שם רוטב נוטל מן הרוטב ונותן על השער. ואם כן משלח את השער תחת הדוד של שלמים כדמפרש ואזיל מדכתיב מזבח השלמים. הר' עזריאל ז"ל:

מזבחו יהיה תחתיו. מייתורא דזבח קא דריש תחת דוד השלמים יהיה מן הזבח דהיינו הרוטב. דמן הזבח עצמו אי אפשר לשרוף כל זמן שהוא ראוי לאכילה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' היה מבשל שלמים או שולקן. שליקה יותר מבישול כדאמרינן בפרק כל הבשר כבד אוסרת ואינה נאסרת. ובמנחות עור חמור ששלקו. ובפרק כל שעה בין כבושין בין שלוקין בין מבושלין שהכבישה נוטל המרירות יותר ושליקה נוטל פחות מעט והבישול נוטל פחות מעט ולכך נקט כסדר זה.

וחלת מצה אחת. בסדר הפרשה. נותנו על כפי נזיר ומניפו. דרשינן ליה במנחות מלמד שהכהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף. הר' עזריאל ז"ל: כהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד ונותן על כפי הנזיר ומניף ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין. והוא הדין באימורין נמי מניף וחזה ושוק בשאר שלמים. אלא דלא חשיב האי תנא אלא מה שלא היה בשאר שלמים. וגם בפסוק לא הוצרך להזכיר חזה ושוק אלא לפי שהוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש בהפרשת זרוע הוצרך להחזירו לכללו לתנופת חזה ושוק.


דף מו עמוד א עריכה

ר' שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים. פירוש דהיינו חטאת או עולה או שלמים הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. שיטה:

גמרא ואימא עד דאיכא תרוייהו קרבן ותגלחת. אם כן גזרה שוה למה לי. תימה אי לאו גזרה שוה הוה אמינא אחר תנופה דקרא דואחר ישתה הנזיר יין בתר דמים ותגלחת ותנופה כתיב. קא משמע לן גזרה שוה ומה להלן אחר קרבן ותגלחת אף קודם תנופה אף כאן גבי אחר ישתה הנזיר יין. וי"ל דרב דאמר תנופה מעכבת היינו לר' אלעזר אבל לרבנן לא מעכבא דשיירי מצוה היא ובלאו גזרה שוה ידעינן דשיירי מצוה. דמהו דתימא דקאמר בסמוך היינו לר' אליעזר. הר' עזריאל ז"ל.

ואקשינן ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים בין אין לו כפים. פירוש ומשמע ליה הכי כי היכי דכי אין לו כפים לא מעכבא ביה התנופה הכא נמי ביש לו לא מעכבה. ומתניתין על כרחין כר' אליעזר אתיא ואשמועינן דלא מעכב. דאי כרבנן פשיטא דלא מעכב דהא אמרינן אחר מעשה יחידי ולמה לי היקשא דהכא. אלא לאו אתא למימר דאפילו לר' אליעזר לא מעכבא דליכא למימר דהכי קאמר כי היכי דיש לו כפים מעכבי הכי נמי כי אין לו וכר' אליעזר דאם כן למה לי הקישא לישתוק מיניה וממילא ידענא דמעכבא. אלא על כרחך כי היכי דאין לו אינו מעכב כך יש לו אינו מעכב וכר' אליעזר. וקשיא לרב דאמר דלר' אליעזר מעכבא. שיטה:


דף מו עמוד ב עריכה

והתניא. פירוש בניחותא. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר (שער) תער על ראשו ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ואמר ר' חנינא מאי אינו צריך דבית שמאי אינו צריך ואין לו תקנה. הא לבית הלל יש לו תקנה והיינו דר' פדת דאמר רב פדת בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד. פירוש והתניא סיוע לדברינו דבאין לו שער שייך שפיר העברת תער כמו ביש לו בשנויי דשנינן הבריתות לרב דתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים כו' ואמר רבינא כו'. כל זה ממילתיה דמאן דאמר והתניא. ולר' אבינא מאי אינו צריך דבית שמאי אין לו תקנה. דסברי דכיון דאין לו שער אי אפשר לו להביא תער במקומו ואם העביר אינו מועיל לו כלום דסבירא להו לבית שמאי כר' אליעזר דאמר דמצורע שאין לו בהן יד ורגל אין לו טהרה עולמית ולא אמרינן יתן על מקומו ודיו. ולבית הלל יש לו תקנה וצריך להעביר תער על מקום השער. אלמא אין לו שער זקוק לתער כאלו יש לו שער ואם כן יש לנו לפרש דכוותה למעלה דאין לו כפים צריך להניף בזרועו כמו ביש לו כפים לר' אליעזר לעכב וכדשנינן לרב. שיטה.

והיינו דר' פדת דאמר בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד. דכי היכי דלבית שמאי לית להו דכי אין לו שער יהא לו תקנה במעביר תער במקומו הכי נמי ר' אליעזר סבר כמו כן דאין לו בהן ימין אין לו טהרה עולמית דסבר בעינן קרא כדכתב. ר' שמעון אומר נותן על מקומו ויוצא. דלא בעינן קרא כדכתב. וחכמים אומרים על שמאל. ואז שמעינן דר' אליעזר כבית שמאי דאין לו תקנה להעביר תער במקומו. ומיהו שמא בית שמאי סברי להו כרבנן דאמרי תגלחת לא מעכבא ואין לו תקנה היינו לקיים המצוה. והכי נמי מפרש ברייתא דלעיל דיש לו כפים ויש לו שער כדפירשנו לעיל. ולא תיקשי לרב דאמר תנופה מעכבת לר' אליעזר. הרב עזריאל ז"ל:

אי אליבא דר' אליעזר פשיטא וכו'. נראה אף על פי שקיצר התלמוד ולא פירש דכר' אליעזר אתיא צריך לומר דכר' אליעזר אתיא כדלעיל. אלא משום דקאמר ואי אליבא דרבנן השתא יש לומר תגלחת וכו' פריך ליה לאלתר ולא מעכבא אפילו לרבנן. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומקשינן ולרבנן לא מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו כפים. ועל כרחין אתא לומר דמעכב דכשם שאין לו כפים מעכב מסתמא משום דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו אף יש לו כפים מעכב. ולר' אליעזר לא איצטריך דנפקא ליה מאחר כל המעשים כולן אלא כי איצטריך לרבנן. ושמע מינה דבתנופה מודו רבנן דמעכבת דאף על גב דאמרי אחר מעשה יחידי באחד מן הדמים קאמר כתקנו דהיינו זריקה ותנופה אבל תנופה מעכבת מדכתיב זאת תורת הנזיר ולאפוקי תגלחת דלא מעכבא.

ואלא הא דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער הכי נמי דמעכב. כשאין לו שער שיגלח. והא על כרחין לרבנן תגלחת לא מעכבא דהא אמרי אחר מעשה יחידי. אלא על כרחין לרבנן הכי תפרש כי היכי דיש לו שער אין תגלחת מעכב הכי נמי באין לו שער אין תגלחת מעכב. ואתיא כרבנן דאמרי תגלחת לא מעכבא דלר' אליעזר ודאי תגלחת מעכבא.

והתניא. נזיר ממורט בית שמאי אומרים אין צריך להעביר תער על ראשו ובית הלל אומרים צריך להעביר תער על ראשו. ואמר ר' אבינא מאי צריך לבית הלל צריך ואין לו תקנה. דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. הא לבית שמאי יש לו תקנה. פירוש וקסלקא דעתין דלבית שמאי יש לו תקנה בלא כלום ומנא להו לבית שמאי האי סברא והא ראוי לבילה בעינן. אלא ודאי טעמייהו מהאי קרא דזאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו שער וסבירא להו דהכי קאמר כשם שיש לו שער אינו מעכב כרבנן דהא תגלחת לא מעכב כך אין לו שער אינו מעכב אף על גב דאינו ראוי לבילה. דהא ליכא למימר דאתיא כבית הלל דאמרי צריך ואין לו תקנה והכי קאמר כשם שאין לו שער אין לו תקנה (אלא) אם לא העביר כך יש לו שער אין לו תקנה אם לא העביר וכר' אליעזר מדאמר תגלחת מעכבא. דאם כן למה לי למילפא מזאת תורת הנזיר מאחר כל המעשים כולם נפקא ליה. אלא ודאי כדפרישנא מה יש לו שער אין גילוח מעכב כרבנן הכי נמי אין לו שער אין תגלחת מעכב. ואם כן הך דכפים נמי נפרש מה יש לו כפים אין תנופה מעכבת הכי נמי אין לו כפים אין תנופה מעכבת. דלבית הלל אין לו תקנה משום דבעינן ראוי לבילה.

ופליגא דר' פדת. פירוש זה שאמר ר' אבינא דלבית שמאי נזיר ממורט יש לו תקנה פליגא דר' פדת דאמר בית שמאי ורבי אליעזר אמרו דבר אחד. דר' אליעזר הא אמר דאין לו טהרה עולמית ואנן אמרינן דלבית שמאי יש לו תקנה ואינו צריך להעביר תער כלל. שיטה:

הא לבית שמאי יש לו תקנה כו'. וא"ת דילמא לעולם בא להשוות יש לו לאין לו דאמרי צריך ואין לו תקנה ולאשמעינן דתגלחת מעכבת. וי"ל דליכא לפרושי הכי דאי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבת. ואפילו אי תנופה מעכבת היינו משום שהיא מעבודת הקרבן אבל תגלחת לא מעכבת מגזרה שוה דאחד אחד. ואי לר' אליעזר מאחר כל המעשים כולם נפקא. ומיהו קצת קשה אי ברייתא סמיך אהך סברא אמאי מייתי דנזיר ממורט דבלאו הכי היה יכול להקשות דעל כרחין לא מצית להשוות יש לו לאין לו לומר שתגלחת מעכבת דאי לרבנן הא אמרי תגלחת לא מעכבא ואי לר' אליעזר מאחר כל המעשים כולן נפקא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אית דגרסי אמר רבינא. ותירוץ הוא כו' ככתוב בתוספות. ואית דגרסי בלישנא קמא דלעיל נמי אמר רבינא ומפרש דתירוץ הוא. ואין נראה לר"י כלל. תוספי הרא"ש ז"ל:

ורבינו נתנאל פירש שמועה זו בענין אחר. אמר רב תנופה מעכבת בנזיר. אליבא דמאן כו'. לעולם אליבא דר' אליעזר. ואף על גב דלר' אליעזר נפקא ליה מאחר ישתה הנזיר דדריש אחר מעשה כולם. מכל מקום אכתי איצטריך כן יעשה על תורת נזרו דדרשינן ליה בפרק הקומץ למימר דתנופה מעכבת בנזיר דכמאן רכתב חוקה דמי. ותרוייהו צריכי דאי לא כתב אחר ישתה דאתנופה קאי לר' אליעזר לא חזינא עיכובא בתנופה כיון דמיעכבא כפרה בעלמא אף על גב דכתב וכן יעשה כדמסיק ליה הכא. ולרבנן קאי וכן יעשה אשני מינין שבנזיר חלות ורקיקין שמעכבין זה את זה כדאיתא התם בהקומץ רבה ומפיק ליה בגמרא מוכן יעשה. ומיהו לא מעכבי נזיר לשתות יין ומלטמא למתים דהא אחר מעשה יחיד אמר מגזרה שוה ולא בעינן רק אחד מן הדמים ושאר קרבנות ותגלחת לא מעכבי וכל שכן שני מיני לחם ותנופה לא מעכבי כלל אף כפרת הקרבן כמו בעלמא.

ומי מעכבא והתניא זאת תורת הנזיר בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים. פירוש זאת תורת הנזיר תורה אחת לכל הנזירים כמו זאת תורת המנחות דבריש מנחות דתורה אחת לכל המנחות. וכן גבי חטאת. וקא סלקא דעתך דהכי קאמר כי היכי דאין לו לא מעכב הכי נמי יש לו. וא"ת מנא לן אדרבא הוה לן למימר דאפילו אמרינן דיש לו לא מעכב כי אין לו מעכב כר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'. וכן גבי חרש דאין מפר לאשתו דשמיעה מעכבא כי אין יכול לשמוע. וכן גבי חליצה דאלם ואלמת. ויש לדחות דמכל מקום מיקיימא תנופה קצת שהכהן מניף כמו שמצינו בפרק כל המנחות באות מצה מנחות סב ב והאשה (מניפה) הכהן מניף על ידה. והיינו בקרבן נדבה דאילו סוטה ונזירה מניפות כדאיתא פרק קמא דקידושין. מיהו תימה דאימא איפכא דאין לו מעכב כר' זירא ויש לו מעכב מזאת תורת. ואפילו לרבנן נימא דמעכב כפרת הקרבן ולא לשתות יין וליטמא דנפקא לן מאחר מעשה יחיד מגזרה שוה. ונראה משום דאמר בתוספתא דנזיר פרק קמא נזירות נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בין שיש לו כפים בין שאין לו שנאמר ונתן על כפי הנזיר. והשתא ההוא קרא אהני לאין לו מדלא כתב ונתן על כפו דהא בנזיר קאי וכתב הנזיר למימר הנזיר מכל מקום ואפילו אין לו כף. והאי זאת תורת הנזיר דהכא אתי לאקושי יש לו לאין לו לומר דלא מעכב. ועל כרחך לר' אליעזר דאי אליבא דרבנן פשיטא דלא מעכב כדאמר לעיל אי אליבא דרבנן השתא תגלחת כו'. וקשיא לרב.

ומהדר אלא הא דתניא זאת תורת הנזיר בין יש לו שער בין אין לו הכי נמי לא מעכבא. על כרחך ליכא למימר כדקאמר דכי היכי דאין לו לא מעכב יש לו נמי לא מעכב. דלמאן אי לר' אליעזר מעכב ואי לרבנן למה לי קרא האמרי דתגלחת לא מעכבא מגזרה שוה דאחר אחר. ועוד מהיכא תיתי שמא אין לו מעכב כר' זירא אף לרבנן. וכי תימא להכי איצטריך קרא למימר דלא נימא כר' זירא וכי אין לו נמי לא ליעכב לאפוקי מדר' זירא. להכי מייתי ברייתא דנזיר ממורט דתניא גבי בתר הנך תרתי דכפים ושער בתוספתא דנזיר. הלכך על כרחך הכי פירושו בין יש לו שער בין אין לו שער מעכב שצריך להעביר מיהא תער (לא יעבור) על ראשו. דכי היכי דביש לו מעכב שצריך לגלח בתער לר' אליעזר מואחר ישתה אחר מעשים כולם. הכי נמי אין לו צריך להעביר תער על ראשו. והכי נמי משמע בתוספתא דתניא בין יש לו שער בין אין לו שער ולקח את שער ראש נזרו. פירוש דהוה ליה למימר ולקח את שערו ואייתר ראש נזרו למימר אפילו אין לו שער. ובספרי מפיק אין לו שער מקרא אחרינא בין לר' יאשיה בין לר' יונתן. והכי נמי נפרש גבי כפים דתרוייהו בהדי הדדי מיתני וכי היכי דיש לו כפים מעכב לר' אליעזר כדפירשנו הכי נמי אין לו מעכב על מקום הכף דמקרי שפיר על כפי הנזיר. וכן תפרש שנאמר ונתן על כפי הנזיר דהוא דומיא דמצורע דאין לו בהן יד ובהן רגל דיתן על מקומו כמו שאפרש בסמוך דלא בעינן קרא כדכתיב. והיינו כרב. והכי גרסינן והתניא נזיר ממורט בית שמאי אומרים צריך העברת תער ובית הלל אומרים אין צריך. ואמר ר' אבינא צריך לבית שמאי ואין לו תקנה. ופליגא דר' פדת דאמר ר' פדת בית שמאי ור' אליעזר אמרו דבר אחד דתנן אין לו בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית. ר' אליעזר אומר נותן הוא על מקומו ודיו. ואם כן לר' אבינא ר' אליעזר וברייתא כבית הלל. ולר' פדת ברייתא ור' אליעזר כבית שמאי. וכמו שפירשנו כך הגירסא בתוספתא פרק קמא דנזיר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. וכן בירושלמי בפירקין. וכן ביומא פרק הוציאו לו ור' אליעזר נמי קאמר נותן על מקומו ובפרק הוציאו לו ובפרק נגמר הדין. ומשנה היא בפרק בתרא דנגעים הכי. ולא כמו שכתב כאן בספרים בשיבוש ולא צריכי כפירוש ר"ת ששמועה זו משיטות הפוכות שבתלמוד נזיר ממורט כאן וביומא. זה לשון רבינו נתנאל עד כאן לשונו. רבינו עזריאל ז"ל:

מתני' גילח על הזבח. פירוש על השלמים. ונמצא פסול. פירוש בעל מום או נשחט על מנת שיאכל ממנו כזית חוץ לזמנו או חוץ למקומו או נשפך דמו או יצא או נטמא. והוא לא ידע וגלח שערו תגלחתו פסולה. שהרי גילח קודם שנזרק עליו אחד מן הדמים בהכשר. וסותר שלשים ויביא קרבן אחר בסוף שלשים. וזבחיו לא עלו לו. פירוש שאר הזבחים שהקריב אחרי הפסול והתגלחת הפסולה לא עלו לו. דכיון שהיה צריך לסתור עד שיגדל שערו וכשהקריב שאר זבחים לא היה ראוי לתגלחת חשבינן להנך זבחים כאלו הקריבם קודם זמנו תוך מלאת. ויש מפרשים כך: ושאר זבחיו שהביא קודם התגלחת דקודם שנודע שראשון נפסל לא עלו שלא נראו להביאם וצריך להמתין שלשים לרבנן ושבעה לר' אליעזר. שיטה:

גלח על החטאת שלא לשמה. משנה שאינה צריכה היא דהיינו גילח על הזבח ונמצא פסול דחטאת שלא לשמה פסולה. אלא אגב דבעי למיתני גילח על העולה ועל השלמים פלוגתא דר' שמעון ורבנן נקט נמי על החטאת. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ואית ספרים דגרסי דאמר קרא על זבח תודת שלמיו ולא כתיב שלמים. ופירש הר' משה דמהאי קרא דרשינן במנחות פרק התודה לרבות שלמי נזיר ליום ולילה. ומקישינן נמי שלמי תודה לשלמי נזיר שאם גילח עליהם יצא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף מז עמוד א עריכה

מתני' מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא. קודם תגלחת.

ר' אליעזר אומר סותר הכל. פירוש אף קרבנו שהביא קודם שנטמא יחזור ויביא אחר שיטהר דכיון דתגלחת מעכבת לר' אליעזר הוי נטמא קודם גלוח כאלו נטמא קודם שהקריב שום דבר מקרבנותיו. והוא הדין דאם נזרקו עליו כל הדמים ונטמא לר' אליעזר דחוזר ומביא הכל. והכי משמע סוף פרק שני דאמר רב חסדא קדש שער בדם דקאמר אי אליבא דר' אליעזר כיון דאמר תגלחת מעכבת תוך מלאת הוא וליסתור כל קרבנותיו. שיטה:

ר' אליעזר אומר סותר את הכל. לא כל הימים קאמר כדמפרש בגמרא דר' אליעזר סבר נטמא אחר מלאת סותר שבעה. אלא סותר את כל הקרבנות קאמר דר' אליעזר לטעמיה דאמר אחר כל המעשים כולם שאינו מותר לשתות יין עד אחר הבאת כל קרבנותיו. נמצא כשנזרק אחד מן הדמים עדיין אינו ראוי לתגלחת. וכיון דסבירא ליה לר' אליעזר שאין אחד מן הקרבנות מתירו בתגלחת עד שיקריב את כולם אם כן כל קרבנותיו חשובים כקרבן אחד וכשנטמא קודם שהקריבו את כולם הוי כאלו נטמא שחרית קודם שהקריב אפילו אחד מהם והוי הקרבן שהביא כאלו הקריבו תוך מלאת. ואיכא לספוקי הכא הואיל ונראה לתגלחת משנזרק אחד מן הדמים אולי די בסתירת שבעה. ולי נראה דלרבנן אין כאן סתירה כלל דכיון שנזרק אחד מן הדמים מותר לשתות יין וליטמאות למתים ולגלח ויצא מכלל נזירות ולא שייך ביה סתירה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

סליק פרק שלשה מינין
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ו&oldid=1055591"