שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מז עמוד אעריכה

פרק כהן גדול

מתני' היו מהלכין בדרך. אכהן גדול ונזיר קאי. והוא הדין דפליגי נמי בכהן הדיוט ונזיר דטעמייהו שייך נמי בכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר להן ר' אליעזר יטמא כהן. אפילו כהן גדול שלא מצינו שמביא קרבן על טומאת גופו כנזיר.

שאין קדושתו קדושת עולם. דסתם נזירות דקרא אינו אלא שלשים. וגם קדושתו באה לו על ידי נדרו אבל כהן קדושתו קדושת עולם על פי הדיבר. הר' עזריאל ז"ל:

גמ' בשלמא. האי בשלמא הוי כמו פשיטא לי שהוא בא לשאול בעייא אחר הפשיטא. ואמר פשיטא לי דכהן גדול ונזיר לרבנן כהן עדיף ולר' אליעזר נזיר עדיף. שיטה:

בשלמא כהן גדול ונזיר האי סבר כהן גדול עדיף. דהיינו רבנן והוא הדין דמצי למימר דאפילו כהן הדיוט עדיף נמי לרבנן אלא איידי דבעי למנקט בכהן גדול נקט הכי. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף מז עמוד בעריכה

ותימה האיך היו שני כהנים גדולים כאחד כו'. ככתוב בתוספות. ופירש הר' משה כגון שחלה כהן גדול או גלה ומינו אחר תחתיו. וכיון ששימש ימים רבים בכהונה מסתמא אין מעבירין אותו אף כששב הראשון או נתרפא מחליו. דדוקא באירע קרי שהשני אינו משמש אלא לפי שעה והראשון חוזר לעבודתו.

מרובה בגדים ומשוח שעבר. כגון שאירע קרי לכהן גדול ומינו אחר תחתיו קודם שנגנז שמן המשחה ומת כהן גדול ומינו אחר תחתיו אחר שנגנז שמן המשחה. ומה שלא מינו משוח שעבר אפשר שהאחר נתחכם ונתעלה יותר או שמא על פי מלך מינוהו כמו שמצינו שהיו עושין בימי בית שני שהיו מתמנים על פי המלך בתוספת דמים. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

מרובה בגדים ומשוח שעבר. לא משוח בשמן המשחה אלא משוח זה מרובה בגדים. שעבר. שאירע בראשון קרי ונכנס אחר תחתיו ושימש בשמונה בגדים וחזר הראשון לעבודתו ואז עבר השני. והאי דקרי ליה מרובה בלשון משוח משום דסליק ממרובה ולא ניחא ליה למימר מרובה ומרובה שעבר. הר' עזריאל ז"ל:

עבר מחמת קריו ועבר מחמת מומו. כגון שאירע מום בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ואירע בו קרי. עבר מחמת קריו עדיף דחזי לעבוד למחר כשיטהר ואילו האי לא חזי לעבודה עד שיתרפא. והוא הדין בשני כהנים הדיוטים אחד בעל מום ואחד בעל קרי:

משוח מלחמה וסגן. מי אמרינן דמשוח מלחמה עדיף לפי שנמשח בשמן המשחה או דילמא סגן עדיף שנתמנה להיות במקום כהן גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אין בין משוח מלחמה לסגן כו'. תימה הא איכא הא דאמר סוף פרק בא לו ופרק בתרא דהוריות משוח מלחמה מוזהר על חמישה דברים האמורים בפרשת כהן גדול לא פורע ולא פורם ולא מטמא לקרובים מה שאין כן בסגן. וי"ל דבטומאה קא מיירי. והא דלא חשיב לא מטמא לקרובים אומר ר"י דאף סגן אסור ליטמא לקרובים מדרבנן. תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: תימה דבשלהי בא לו אמר דבגדים ששמש בהן כהן גדול משמש כהן משוח מלחמה. וסגן עובד בארבעה בגדים ככהן הדיוט עד יום הכפורים שאירע קרי בכהן גדול והוא תחתיו. ותו כל הדברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם כו' אינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח. ויש לומר דהכא לא איירי אלא בטומאה והכי קאמר אין בין סגן לענין ליטמא כו'. ואף על גב דחמישה קרובים אסורים משום משוח מלחמה ליטמא בהן והסגן מטמא להן. (ש"מ) אסור לסגן ליטמא להן למאן דאמר יטמא רשות. ואפילו למאן דאמר חובה מכל מקום יש כח ביד חכמים לגזור בשב ואל תעשה. והכי קאמר אין בין סגן למשוח לענין טומאה ששניהם אסורים להטמאות לכתחלה אלא שאם כו':

דתניא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר למה תקנו סגן לכהן גדול כו'. בפרק טרף בקלפי גרסינן למה סגן מימינו. ואית דגרסי לימינו. הר' עזריאל ז"ל:


דף מח עמוד אעריכה

אשכחן כהן גדול נזיר מנא לן. הוה מצי למימר מגזרה שוה דאמו אמו אלא דניחא ליה לאשכוחי בגופיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע. כלומר אפילו נבלה דבהמה איקרי נפש מכה נפש בהמה. תלמוד לומר נפש מת ובהמה לא איקרי נפש מת. ולא גרסינן תלמוד לומר (נפש) מת דבהמה איקרי שפיר מת דכתיב והמת יהיה לו:

לא אם אמרת בכהן גדול שאינו מביא קרבן כו'. לכך יטמא תאמר בנזיר תלמוד לומר לאביו ולאמו. השתא הוה מצי למפרך הא דפריך בסמוך האי מיבעיא ליה כו' אלא מפיק ליה בפירכא אחרינא.

או אינו אלא לאביו ולאמו. אתא למימר דדוקא להם אינו מטמא משום שמצטער יותר הא לשאר מתים אפילו לרחוקים מטמא דאיכא למימר הכי על כל נפשות מת כלל לאביו ולאמו פרט הני אין מידי אחרינא לא. אמרת קל וחומר. כלומר אין סברא לדונו בכלל ופרט ויטמא לרחוקים שיש להשיב קל וחומר על זה ומה כהן הדיוט. וליכא למיפרך מה לכהן הדיוט שקדושתו קדושת עולם ודין הוא שלא יטמא לרחוקים תאמר בנזיר. דלא אתא אלא למימר דלא נימא דקרובים חמירי טפי מרחוקים. הר' עזריאל ז"ל:

אבל מטמא (היא) הוא לשאר מתים. אומר ר"י הטעם דמאחר דכתיב בנזיר נזר אלהיו על ראשו אומר לרחוקים יטמא שאינו עצב עליהם כל כך. וצריך עיון הרי כבר נאמר על נפש מת לא יבא והדר אמר לאביו כו' אם כן ממעט קרובים ורחוקים. ויש לומר דתרוייהו בקרובים חד בשאר קרובים שאינו מצער כל כך וחד לאביו. אבל רחוקים שאינו עצב עליהם יטמא:


דף מח עמוד בעריכה

אמו לגזרה שוה. תימא הואיל ומופנה מצד אחד מצד דכהן גדול כדאמר לעיל הא אמרינן פרק המפלת דמופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין. וי"ל דמכל מקום דחיק לאשכוחי שתהא אמו מופנה משני צדדין דאמרינן התם דאי משכח מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד וגמרינן מופנה משני צדדין. ונראה דהכא אינו מופנה כי אם מצד אחד דאית ליה לר' ישמעאל צריכות דבסמוך דאי אשמעינן אביו הוה אמינא אביו הוא דאינו מטמא משום דחזקה בעלמא. והשתא ניחא דאיצטריך לאמו בנזיר לגופיה. אבל לאמו דכהן גדול מופנה דכיון דגלי רחמנא בנזיר שאין חילוק באביו ואמו הוא הדין בכהן גדול. תוספי הרא"ש ז"ל:

לכרתניא ולאחותו. ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך כו'. ישראל שהיה (לו) הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. ושמע שמת לו מת יכול יטמא. שהרי מצוה הוא ליטמא לקרובים ואפילו הוא כהן הדיוט. אמרת לא יטמא. כלומר אין כאן מצוה ליטמא לקרובים ולדחות פסח ומילה דשייך בהו כרת. יכול לא יטמא. גם למת מצוה כשם שאינו מטמא לקרובים. תלמוד לומר לאחותו. קרא יתירא הוא לומר דלאחותו דוקא אינו מטמא כשהולך לשחוט פסחו אבל למת מצוה הוא מטמא. הרב עזריאל ז"ל:

ר' עקיבא אומר נפש אלו הרחוקים. דסברא הוא לאוקומי דוקא ברחוקים מידי דהוה אכהן הדיוט. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ור' עקיבא גזרה שוה לכדרבי מנא ליה. דלדידיה אינו מופנה כל עיקר דמצריך בנזיר לאביו ולאמו ותרוייהו למת מצוה והכי נמי למבעי בכהן גדול תרוייהו למת מצוה דמוכח כיון דאמר ר' עקיבא מת אלו הקרובים אם כן בעי תרוייהו למת מצוה דאי לאביו גרידא למה לו להזכיר כלל לאמו. אלא בעי תרוייהו ואם כן בכהן גדול בעי תרוייהו וגזרה שוה מנא ליה. הרב עזריאל ז"ל:

מה לי כהן גדול לחודיה ומה לי כהן גדול ונזיר. דכיון דכהן גדול ונזיר מיטמא למת מצוה כל שכן כהן גדול לחודיה ולא איצטריך אמו דכהן גדול להתירו במת מצוה ומופנה הוא לגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכסבר ר' עקיבא מופנה מצד אחד אין משיבין אי נמי משיבין וליכא פירכא. הרב עזריאל ז"ל:

ומשני כיון דפסח ומילה אית בהו כרת אימא לא ליטמא אפילו למת מצוה קא משמע לן. ומפסח ומילה לא אייתי כהן גדול ונזיר דשמא אית בהו חומרא דליתא בהנך. הרב עזריאל:


דף מט עמוד אעריכה

ולר' עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מלאחיו לאביו ולאמו דכהן גדול למה לי. נהי דלאמו צריך לגזרה שוה לאביו למה לי. והוא הדין דמצי למיבעי לאביו ולאמו דנזיר אמאי צריכי תרוייהו למת מצוה.

משום דחזקה בעלמא הוא. דרוב בעילות אחר הבעל אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה. והאי דדרשינן מת אלו הקרובים הוה מוקמינן ליה בקרובים מצד האב דמדכתיב לאביו הוה ממעיטנא אמו וקרוביה שיטמא להם כיון שהם ודאין.

כיון דכתיב למשפחותם לבית אבותם. ודרשינן מיניה בבתרא פרק יש נוחלין משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה הוה אמינא דלאמו אתא למעוטי אב וקרובים דידיה שיטמא להם. ומת אלו הקרובים הוה מוקמינן בקרובי האם. אבל השתא דכתיב תרוייהו דרשינן שפיר גזרה שוה דלישתוק קרא מינייהו ומעל כל נפשות מת דכהן גדול ומנפש מת דנזיר (ד)שמעינן כל קרובים. ולאמו דכהן גדול הוצרך לכתוב לגזרה שוה וכיון דהוצרך לכתוב לאמו הוצרך נמי לכתוב לאביו דלא תימא דמלאמו ממעטינן אביו. ולאביו דנזיר הוצרך לכתוב למדרש מיניה דמיטמא למת מצוה ואיצטרך נמי למכתב לאמו דלא תימא דמלאביו ממעטינן אמו. ואית ליה לר' עקיבא מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. אי נמי כיון דגלי קרא גבי כהן גדול שקולין הם הוא הדין נמי גבי נזיר ואייתר לאמו דנזיר להפנות גזרה שוה משני צדדין:

על כל נפשות מת למה לי. אגב דדריש נפש מת דנזיר בעי נמי למדרש קרא דכהן גדול. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב הרב עזריאל ז"ל וז"ל: ולר' עקיבא מכדי לא שנא כהן גדול לחודיה לא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה למת מצוה מלאחיו. דבכהן גדול נמי נפקא משום דלא שנא ואם כן לאביו ולאמו דכהן מופנה לגזרה שוה ולמה לי תרוייהו. והכי נמי מצי למבעי מלאביו ולאמו דנזיר דאוקימנא תרוייהו למת מצוה ולמה לי תרוייהו. ועל כולהו הויא הך צריכותא דמפרש:

אבל לאמו דחזינא דילידתה אימא ליטמא. ולית ליה השתא הקל וחומר דלעיל דכהן הדיוט שמטמא לאחיו מאביו ואינו מטמא לאחיו מאמו. עד כאן לשון הרב עזריאל ז"ל.

אימא ליטמא לה. והאי דדרשינן מת אלו הקרובים וכו' ככתוב בתוס'. אבל השתא דכתיבי תרוייהו דרשינן שפיר גזרה שוה דלישתוק קרא מינייהו ומעל כל נפשות מת דכהן גדול ומנפש מת דנזיר שמעינן כל קרובים. ולאמו דכהן גדול הוצרך לכתוב לגזרה שוה וכיון דהוצרך לכתוב לאמו הוצרך נמי לכתוב לאביו דלא תימא דמלאמו ממעטינן אביו. ולאביו דנזיר הוצרך לכתוב למידרש מיניה דמיטמא למת מצוה. ואיצטריך נמי למכתב לאמו דלא תימא דמלאביו ממעטינן אמו. ואית ליה לר' עקיבא מופנה מצד אחד למדין ואין משיבין. אי נמי כיון דגלי קרא גבי כהן גדול שקולין הם הוא הדין נמי גבי נזיר ואייתר לאמו דנזיר להפנות גזרה שוה משני צדדין:

על כל נפשות מת למה לי. אגב דדריש נפש מת דנזיר בעי נמי למדרש קרא דכהן גדול.


דף מט עמוד בעריכה

כך כתוב במקצת ספרים לאפוקי רביעית דם וגו'. והוצרכו המפרשים לפרש לאפוקי שלא יטמא לה. וברוב ספרים כתוב לאיתויי. וניחא הך גירסא טפי לאיתויי שמטמא באהל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא לקפחני. לצערני כמו אקפח את בני דר' טרפון. הרב עזריאל ז"ל:


דף נ עמוד אעריכה

ואית ספרים דגרסי כדאמר רבא לא נצרכה כו'. ור' יוחנן ורבא אמרינהו למילתייהו אמתניתין דאהלות דקתני אלו מטמאין באהל המת כזית מן המת. ואיכא למיפרך כדפריך הכא כזית ממנו מטמא באהל כולו לא כל שכן. ואי איפשר לגרוס כך דהא באהלות קתני בהדיא רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין. ואית ספרים דגרסי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת. דהא לקמן פריך והא רבא הוא דאמר לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע עצמות ולא מצינו שאמרה רבא בשום מקום אם לא שאמרה בכאן. וליתא להך גירסא דהא תנן במתניתין שדרה וגולגולת. והא דפריך לקמן והא אמר רבא פשיטא ליה דרבא לא מצריך רובע לשדרה וגולגולת כי היכי דלא מצריך לרוב בניינו ולרוב מניינו. ולא נהירא לי דאי פריך משום דנראה לו להשוות שדרה וגולגולת לרוב בניינו מאי פריך והאמר רבא מתניתין היא באהלות רוב מניינו ורוב בניינו שאין בהן רובע. וי"ל דהתם לענין טומאת אהל מיתניא. אבל הכא מייתי ראיה מגלוח נזיר. ואף על גב דלרבא נמי מיבעי ליה לשנויי מתניתין דאהלות כדתרצה ר' יוחנן מכל מקום מסתבר ליה דנזיר מגלח על רוב בנין ורוב מנין. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מי אמרינן כי גמירי הלכה למשה מסיני דנצל חשוב כבשר. ומשום דנצל הלכה קמיבעיא ליה גבי בהמה. אבל אי הוי מן התורה חשוב כבשר הוא הדין לבהמה. והוא הדין דהוה מצי למיבעי גבי שרץ. או שמא כיון דשיעור שרץ הוי בכעדשה ונצל דמטמא מהלכה היינו לשיעור כזית אבל לשיעור אחר לא. הרב עזריאל ז"ל:

תא שמע המחהו באור טמא. בפרק העור והרוטב מתני המחהו לשומן של נבלת עוף באור טמא דמשום הכי לא נפסל לאכול כמעיקרו. בחמה טהור דכשנימוח בחמה מסריח מפני חום החמה ואינו ראוי לאכילת אדם. ועכשיו סבר המקשה דכשנימוח מאליו בחמה נצל הוא וטהור ולא מחמת הסרחון. ולהכי פריך ואי סלקא דעתך יש נצל לבהמה בחמה אמאי טהור הא אכתי ראוי לכלב. ומשני אימת קאכיל ליה וכו' לעולם יש נצל ולהכי טהור דאימת קאכיל ליה לבתר דמסרח מכח החמה. דקודם שנימוח אסרח מכח החום וכיון דאסרח הוה ליה עפר ואף לכלב אינו ראוי. הר' עזריאל ז"ל:


דף נ עמוד בעריכה

מעיקרי אצבעותיו ולמעלה. קא סלקא דעתין דממקום שמתחילין האצבעות להתפצל עד סוף היד וקרי ליה למעלה לפי שכשאדם משתמש בידיו ומגביהם ראשי האצבעות הם כלפי מעלה. מלא פיסת יד מן האצבעות עד הזרוע. ומלא קשרי אצבעותיו מתחלת הפיצול ער סוף האצבעות. חד שיעורא הוא. ממאי רהאי מקשרי אצבעותיו ולמעלה לראש אצבעותיו דלמא למעלה לצד הגוף דהיינו מלוא פיסת היד. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף נא עמוד אעריכה

כתוב בתוספות ואפילו ארבע או חמש תרודים מן רקב כו'. וא"ת והא אמרינן בפרק המפלת אי איפשר למלא תרווד עפר ועוד מבית הקברות שלא יהא בו מלא תרווד רקב. וי"ל דמיירי התם בשנקבר בקרקע קשה שיש שהות למת לירקב קודם שיתערב בו מן העפר. דכיון דבתחלתן לא היה בו שום תערובות אף על גב שבסוף יהיה שם תערובות מטמא. שיטה:

אמר רבא התם שקברו כו'. ולהכי נקט ועמדו דמיירי בכוליה מת שנרקב ועמד על חצי תרווד. ונקט ליה לאורויי דכי נרקב כל המת הוי רקב הבא מן העקב נשאר ברקב שאר כל הגוף דאיבעיא לן בסמוך. ובעי למיפרך מהכא. ומהכא לא תיפשוט בעיין דהבעיא הוי כי אירקיב חד אבר ואתי דרך עקב. הר' עזריאל ז"ל: ויש מפרשים גלגולין קונטארד"י בלע"ז דבר העומד כנגדו לקלקלו. שיטה:

חוץ מן השינים והשער והציפורן. בנדה בפרק דם הנדה מפרש טעמא משום דבעינן דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. יצאו השינים שלא נבראו עמו. יצאו שיער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזען מחליף. ובשעת חבורן הכל טמא והנוגע בהם כנוגע בבשר המת.

בעי חזקיה שערו העומד ליגזז וכו'. גבול היה להם לגידול שער מתי היה עומד ליגזז ומבעיא ליה אי מטמא בשעת חיבורן למת. ויש מפרשים דמיבעיא ליה אם נעשה גלגולין כאלו היה גזוז וקברו עמו. ולא נהירא דאם כן אמאי מייתי הך מתניתין דאהלות הכא:

כי גמירי רקב הבא מן כולו מת. כלומר שבא מדבר שמת עם המת שבשעת מיתה מת הכל יחד. אבל דאתי דרך עקב לא לפי שמחיים הוי כבשר מת.

ואי סלקא דעתך הבא מן העקב לא. כלומר שאינו מטמא. זיל להכא דלמא דרך עקב קאתי. פירוש למה טמא כלך לדרך זו ותאמר שמא מן העקב בא. ולמה תטמאנו ודאי והמאהיל עליו ונכנס למקדש או אכל קדש בשגגה מביא קרבן ושמא חולין בעזרה הוא.

אי דאירקיב כוליה מת ואתי דרך עקב הכי נמי. אם נרקב כל הגוף ונרקב גם העקב לא מיבעיא לי דודאי טמא. אלא הכא כגון דאירקיב חד אבר וקאתי דרך עקב שעדיין לא נרקב שאר הגוף כי אם העקב ואותו אבר הסמוך לו דאיכא למימר לפי שאין חיות בעקב מיהר לרקוב והרקיב גם האבר שאצלו ובכי האי לא גמירי רקב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ה"ג ברוב ספרים. אי דארקיב כוליה מת אף על גב דאתי דרך עקב טמא. אלא הכא דאירקיב חד אבר. כלומר מהכא לא תפשוט דהיכי מיירי ברייתא אי דארקיב כוליה מת כדאוקמא רבא לעיל אז ודאי טמא אפילו רקב העקב כשאר רקב הגוף. אלא הכא הא דמיבעיא לן כגון דאירקיב חד אבר ואתי דרך עקב דרקיב רגל ושקיל דרך עקב ובכהאי גוונא תיבעי מאי. הרב עזריאל ז"ל:


דף נא עמוד בעריכה

עורו מהו. מסתבר לי דמבעיא ליה למאן דאמר עור טהור מן התורה הלכך איכא לספוקי שמא לא חשיב כבשר המת ונעשה לו גלגלין. ונראה לי דהוה מצי למפשט מדרבה בר בר חנה דאמר דוקא גזז שערו אבל לא גזז לא אף על גב דאפילו מדרבנן טהור. אלא שלא שרצה לפשוט מדברי אמורא. ואף על גב דלעיל קאמר תפשוט מדרבה בר בר חנה היינו משער אשער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

וסכיה נשא. ובכך העביר כל השערות ולא נשאר בו שער כלל העומד ליגזז ושלקו בחמי טבריה לאחר מיתה והלך כל העור. כגון זה ודאי אין לו גלגילון. ויש מפרשים וסכיה נשא להעביר עור הראש ושלקו בחמי טבריה להעביר עור של שאר הגוף. אבל חמי טבריה לעור הראש לא לפי שעור הראש רך ומי טבריה עזין ואי שליק בהו הראש יעלו גם מן הבשר ויהיה מת חסר שאין לו רקב. מיהו קשה דמשמע דנשא אינו מעביר העור אלא השער לבד. לכן יש מפרשים כו' ככתוב בתוספות. שיטה:

הרקיב האבר כשהוא חי. בעודו מחובר לגוף דאי נחתך הוה ליה חסר. הר' עזריאל ז"ל:


דף נב עמוד אעריכה

שמע מינה שיעורא גמירי. דאי אמרת דנמלה שנקצצו רגליה קרויה בריה אם כן חומט נמי תחלת ברייתו בלא רגלים קרוי בריה ואכתי אין בו כעדשה דתחלת ברייתו כשהוא שלם אין בו אלא כעדשה וניליף מיניה דפחות מכעדשה יטמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו: שמע מינה שיעורא גמירי. כמו שהוא נברא מתחלה שלם בעינן דאי בריה גמירי ואפילו חתך במקצתו כיון שיוכל לחיות הוי שרץ. אם כן בשרץ נמי ליטמא בפחות מכעדשה כיון שלאחר שנברא אם היה חותך ממנו היה יכול לחיות עדיין:

אמר רב שמעיה כי בעינן שיעורא היכא דלא נפלה ביה נשמה אבל היכא דנפלה ביה נשמה לא תיבעי לך. פירוש הא ליתא דבעית למילף שיעור עדשה לגדולים מחומט. דודאי חומט כשהוא כעדשה בתחלת ברייתו אין בו נשמה הלכך מטמא. וכן שרצים גדולים נמי ילפינן מחומט קודם שיש בהם נשמה ומטמאו בכעדשה. אבל גדולים לאחר שנפלה בהם נשמה והן חיין אין כעדשה מטמא בהן והיינו דקאמר אבל נפלה בהן נשמה לא. ואם כן בנמלה כי נפלה ביה נשמה תיבעי לך אם חתך ממנה מעט כדפרישית. הר' עזריאל ז"ל:

איבעיא להו שדרה וגולגולת תנן. דדוקא בשניהם או דילמא כו'. וכמו במשנתינו יש משנה במסכת אהלות דקא חשיב אלו מטמאים באהל השדרה והגולגולת כו'. והכי איכא למבעי אההיא ממשנה דלשון אחד יש בשניהם. והכי משמע בסמוך דמייתי מפלוגתא דאהלות. תוספי הרא"ש ז"ל.

שגידד. פירוש חתך כמו גודו אילנא. רוב עילעין שבה. צלעות תרגומו עילעין. ובחולין פרק אלו טרפות מפרש נשתברו ברוב שני צדדין. נתפרקו ברוב צד אחד. טהורה. שבטל שם שדרה ממנה. ובקבר אפילו נשברה או נפרקה טמאה שהקבר מצרפה דהכי גמרי. הא לא גידד טמאה. השדרה לבדה. מי קתני הא לא גידד טמאה דילמא כי גידד טהורה אידך תיבעי לך. מי קתני הא לא גידד טמאה בלא גולגולת דילמא עם גולגולת מיירי ואף על פי כן אם גידד טהורה. אידך כלומר אם לא גידד תבעי לך אי מטמאה שדרה לבדה.

תא שמע ר' יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבא מטמא. בסמוך קא חשיב להו. של טרסיים. צורפי נחושת. והניחוה באויר. מקום שאין עליה אהל שלא יטמאו הנכנסים שם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הא לא גידד טמא. שמע מינה דשדרה לבדה מטמאה. והוא הדין דמצי למיפרך מסיפא בהדיא דקתני מפני שהקבר מצרפה. אלא פריך אף מרישא בדיוקא. ומשני הא קא משמע לן כו'. כולה מיירי דאיכא גולגולת בהדה והא קא משמע לן דכי גידד טהורה. אידך תיבעי לך פירוש שדרה גרידא תיבעי לך. הר' עזריאל ז"ל: וכל הרופאים עמו. שהיו בקיאין להכיר העצמות שהם משדרה וגולגולת ולהשוות עצם לעצם לידע אם הם משני מתים או ממת אחד:


דף נב עמוד בעריכה

כי קתני אבר מן המת כו'. פירוש כי קתני בכללא אבר מן המת ובכללו אבר מן החי. הלכך בכללא קא מני ששה ובפרטא קתני שבעה.

לאפוקי עצם כשעורה. דאין הנזיר מגלח אלא על מגעו ועל משאו. ועל רביעית דם דקתני סבירא ליה לר' עקיבא דנזיר מגלח על אהלו. וקשה דבמתניתין מוכיח ר' עקיבא דנזיר מגלח על רביעית דם מקל וחומר דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון. וצריך לומר לפי הך שינוייא דודאי ר' עקיבא גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהלו. ובמתניתין לדבריו דר' אליעזר קאמר. תוספי הרא"ש ז"ל: ואיבעית אימא כי קתני מידי דנזיר מגלח על אהלו לאפוקי עצם (כשערו) כשעורה דאינו מגלח אלא על מגעו ועל משאו. ורביעית דם דחשיב ר' עקיבא לאו לגבי טומאת אהל גרידא דאם כן הוה ליה לשנויי כי קתני מידי דמטמא באהל ועצם כשעורה דלא מטמא באהל לא קתני ולמאי קאמר מידי דנזיר מגלח. אלא כל הני ששה דברים מיתני גבי נזיר מגלח ואית ליה כמקצתן של זקנים דלקמן בסמוך דאמרי רביעית דם לכל בין לתרומה וקדשים בין לנזיר ועושה פסח. אבל לא סבירא ליה כוותייהו ברובע עצמות אלא סבירא ליה כאינך זקנים:

שהרי תלמודו של ר' עקיבא בידו. כלומר כמה פעמים חזר ר' עקיבא מתלמודו ולא שמעתי משום אדם שחזר בו מרביעית דם. ועוד מקרא מסייעו דכתיב בכהן גדול על כל נפשות מת לא יבא משמע שתי נפשות ונזיר ילפינן מיניה בריש פרקין מגזרה שוה דאמו אמו:

תא שמע. אי שדרה או גולגולת בעינן או לא. בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים. משאר עצמות מטמא באהל אפילו משנים או משלשה איברים ובלבד שיהא בהן רובע עצמות. ובית הלל אומרים מן הגויה מרוב בנין כו'. אין רוב עצמות מטמא באהל אלא הגויה מעיקר הגוף כמו מרוב הבנין או מרוב המנין.

אמר ר' יהושע יכולני לעשות בית שמאי ובית הלל שוין. ולא נחלקו בדבר הזה אבל השומע טעה דסבר דמן העצמות דקאמרי בית שמאי היינו משאר עצמות. ויכולני לפרש שמא משנים או משלשה כגון משני שוקים וירך אחד או משני ירכים ושוק אחד דהיינו רוב בניינו של אדם בגובה. דבחנם לא שנו (בי' ש"מ) בית שמאי משנים או משלשה. הר' עזריאל ז"ל.

משני שוקים וירך אחד. ומשנים דקאמרי בית שמאי לאו דוקא דלעולם מתלתא בעי. ויש מפרשים דשני שוקים וירך אחד לא חשיב כי אם שנים לגבי שני ירכים שוק אחד. שהשוק הוא קטן מן הירך שהוא למטה מן הארכובה. דבמסכת אהלות קא מני איברי האדם ממטה למעלה וקא חשיב שנים בשוק חמשה בארכובה ואחד בירך. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

שמאי אומר. פליג אתלמידיו. והאי דאקדים מלתייהו למלתיה משום כבוד בית הלל דמסתמא אינהו מהלל רבם קבלוה. ומתניתין דאהלות כוותייהו דרובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין דוקא מטמא באהל אבל משאר עצמות צריך חצי קב: הר' עזריאל ז"ל:

ליפשוט מינה טעמא דשמאי. דמחמיר לטמאה בעצם משדרה לבד או מגולגולת לבד כדקתני או. הא רבנן. דלא תנו או אלא השדרה והגולגולת עד דאיכא שדרה וגולגולת.

היכא דאיתיה בעיניה אפילו חד מנהון. ושמאי דמחמיר לטמאות אפילו בעצם הוצרך למתני או דלא תימא כולי האי לא מחמיר אלא בעי עצם מכל חד מינייהו. אבל רבנן דמצרכי שדרה שלימה או גולגולת שלימה לא צריכי למתני או:


דף נג עמוד אעריכה

והא רבא הוא דאמר כו'. לא איתפרש היכא אמרה רבא. ויש מפרשים דדייק לה מהך דאמר רבא לעיל בפרקין לא נצרכה אלא לרוב (בניינו) בניין ורוב מניין שאין בהם רובע קב עצמות וכי האי גוונא איכא נמי למימר על שדרה וגולגולת.

בתר דשמעה מר' עקיבא. לא אתפרש. ור' יעקב מפרש דרבא אמרה למתני על מתניתין דאהלות דקא חשיב ששה דברים שר' עקיבא מטמא וקא חשיב שדרה וגולגולת משני מתים ורובע עצמות משני מתים. ואי אין שדרה וגולגולת פחות מרובע אמאי איצטריך לשנותן. ותירץ רבא לא נצרכה אלא לשדרה וגולגלת שאין בהן רובע. אבל מקמי דשמעה לדר' עקיבא הוה סלקא דעתיה דאין שדרה וגולגולת פחות מרובע. וקשה לי אמאי קאמר בתר דשמעה מר' עקיבא הא מקמי הך דר' עקיבא קתני במתניתין ואלו מטמאין באהל וקתני השדרה והגולגלת ורוב עצמות ועלה נמי בעי לשנויי לא נצרכה אלא לשדרה וגולגולת שאין בהן רובע. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

הכי גרסינן אמר רב עוקבא לא נצרכה. הא דקתני במתניתין שדרה וגולגולת דמשמע שלמים אלא שאין בהן רובע ולהכי איצטריך למתנייה במתניתין דחדוש הוא. אבל מכל מקום רובע עצמות הבא משדרה וגולגולת תיבעי לך משום דחמיר טפי משאר עצמות. ופריך והא רבא הוא דאמר לעיל לא נצרכה כו'. הכי פירושו וכי היכי דרוב בניינו ורוב מניינו שלימים נזיר מגלח אף על גב דלית בהו רובע מסתמא הכא נמי שדרה וגולגולת דמתניתין כי הוו שלימים נזיר מגלח אף על גב (דאית) דלית בהו רובע. ומשני בתר דשמעה מרב עוקבא דאמר סברה. הר' עזריאל:

תא שמע שמאי אומר כו'. תימה היכי בעי למפשט לתגלחת נזיר מהך דשמאי דמתניא לענין טומאת אהל. ועוד תימא מנא ליה לרמי בר חמא דשדרה וגולגולת חמירי מרוב בניינו ורוב מניינו דשדרה וגולגלת איברים גדולים הם ואפשר דיש בהן כל כך עצמות כמו ברוב בניינו או רוב מניינו. ונראה דרמי בר חמא תליא בהך דמבעיא לן לעיל אי שדרה או גולגולת תנן או שדרה וגולגולת תנן דפשיטא ליה לרמי בר חמא אי שדרה וגולגולת תנן דבעי חצי קב דהא לא חמירי. ואי שדרה או גולגולת תנן פשיטא ליה דעל רובע מהם מגלח כיון דחמירי. והיא גופה קא מבעיא ליה לרמי בר חמא שדרה או גולגולת תנן ונזיר מגלח על רובע כיון דחמירי או דילמא שדרה וגולגולת תנן ולא חמירי ובעי חצי קב. והשתא מייתי שפיר ממתניתין דאהלות דמדשמאי מטמא בעצם אחד מן השדרה או מן הגולגולת מכלל דרבנן מטמאו בשדרה או בגולגולת אלמא חמירי לפשוט מינה טעמא דשמאי דמחמיר. הא רבנן עד דאיכא חצי קב עצמות. כלומר הא רבנן בעו שדרה וגולגולת לענין טומאה ולתגלחת נזיר נמי בעי חצי קב. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה. דלא יהא מגלח על אהלו. ורבינו נתנאל מצא בספר ישן למעוטי רובע עצמות ועצם כשעורה דעל אהלו לא. פירוש שניהם ביחד ומיירי דאיקמח איקמוחי כדמוקי לה בסיפא. ובאותו רובע עצמות שנשחק יש בהם עצם כשעורה שלם וקסלקא דעתך דכיון דאיכא תרוייהו רובע עצמות ועצם כשעורה נזיר מגלח לכך איצטריך למעוטי. הר' עזריאל ז"ל:

אבן הסככות. היינו סככות ופרעות דסיפא ותני נמי והדר מפרש. ויש מפרשים אבן הסככות אבן שסוכין ורואין בה כמו זכוכית דאין מביאה הטומאה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף נג עמוד בעריכה

תיפוק ליה משום עצם כשעורה. וא"ת מאי פריך הא לענין אהל איירינן ועצם כשעורה אין מטמא באהל. ויש מפרשים דהכי דייק רובע עצמות לא כלום ואפילו במגע. ואמאי והא אית בה עצם כשעורה דמטמא במגע. שיטה: הכי גרסינן וריש לקיש מאי טעמא לא תני ליה ברישא אמר לך כי קתני מידי דנזיר מגלח על אהלו מידי דלא מגלח על אהלו לא קתני. ור' יוחנן מאי טעמא לא תני ליה בסיפא אמר לך כל מילי דשמיע מכללא מרישא לא קתני בסיפא. מרישא שמעינן דאין מגלח עליו מדנקט יש עליו בשר כראוי דוקא.

והא חצי קב עצמות דמשמע רובע לא ואפילו הכי קתני ליה בסיפא. ומשני אי לא תנא רובע עצמות כו'. פירוש מתניתין אוקימנא לעיל דאיקמח איקמוחי הילכך אי מרישא הוה אמינא דאפילו על מגעו ועל משאו אינו מגלח כיון דליכא עצם כשעורה. קא משמע לן רובע דסיפא דעל אהלו דוקא אין מגלח הא על מגעו מגלח. הרב עזריאל ז"ל.

ופריך ריש לקיש וכל היכא דשמע מכללא לא תני בסיפא והא חצי קב עצמות כו'. והא חצי לוג דם כו'. לאפוקי מר' עקיבא דאמר רביעית דם נזיר מגלח עליו. דקאמר במתניתין לקמן דנתי לפני ר' אליעזר ומוכיח דנזיר מגלח על רביעית דם מקל וחומר דעצם כשעורה. ותימה הא נמי שמעינן מכללא מדלא קתני ליה גבי עצם כשעורה אלמא דאין הנזיר מגלח על מגעו ומשאו. וי"ל דמכללא לא שמעינן ליה דהוה אמינא דשעורה אתיא כרבי עקיבא והא דלא תנייה גבי עצם כשעורה משום דהוי בכלל עצם כשעורה דמיניה אתי בקל וחומר.

על פני השדה זה המאהיל על פני המת. דמשמע מגע שהוא באויר על פני השדה והיינו אהל. ואף על גב דבחולין בפרק בהמה המקשה דריש ר' ישמעאל מהאי קרא להוציא עובר שבמעי אשה ור' עקיבא דריש ליה לרבות גולל ודופק. וי"ל דהכא דריש מעל פני. והתם דריש מהשדה שהוא בגלוי להוציא עובר במעי אשה ולר' עקיבא לרבות גולל ודופק שמונח על פני השדה:

ויש בו כדי להעלות ארוכה. הכי גמירי לה.

חרב הרי כחלל. דכיון שנגעה החרב במת נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. ולאו דוקא חרב אלא הוא הדין כל כלי מתכות הנוגעין במת לפירוש ר"ת. ולר' יצחק מסמפונא אף כלי שטף כמו שאפרש לקמן בעזר ה'. או במת זה אבר הנחלל מן המת. דלמת שלם לא איצטריך דאפילו החרב שנגעה במת מטמא באהל:


דף נד עמוד אעריכה

או בקבר אמר ריש לקיש זה קבר שלפני הדיבר. שקודם מתן תורה דאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו אמר ר' שמעון בן יוחי קברי נכרים אינן מטמאין דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם (אתם) ואין אומות העולם קרויין אדם. ופריך והכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו. ומשני דילמא אקטיל חד מישראל. רבינא אמר נהי דמעטינהו מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו. משמע דלאידך שינוייא דאיצטריך לשנויי דילמא אקטיל חד מישראל סבר דאף ממגע וממשא מעטינהו. ולדידיה (איצטריך אהא) אצטריכא הא לרבות קבר שלפני הדיבר דאף על גב דלאו ישראל נינהו מטמאין במגע. דהכא במגע איירי ולמגע רבינהו קרא ולא לאהל. ור' בנאה דהוה מציין מערת המכפלה בבתרא בפרק חזקת הבתים סבר כרבנן דר' שמעון. דבפרק קמא דמועד קטן אמרינן דאין מציינין אלא על דבר שמטמא באהל. וצריך עיון לריש לקיש מנא ליה דעצם כשעורה מטמא במשא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והרב עזריאל ז"ל כתב וזה לשונו וריש לקיש נפקא ליה מקרא אחרינא. עד כאן. תימה דהכא משמע דאבר שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה אינו מטמא לא במגע ולא במשא לר' יוחנן: ובמסכתא אהלות פרק שני תנן אלו מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שיש עליהם בשר כראוי. ובסיפא תנן אלו אין מטמאין באהל אבר מן המת ומן החי שאין עליהם בשר כראוי ועצם כשעורה. והשתא לר' יוחנן על כרחך מיירי בסיפא שיש בו עצם כשעורה דאם לא כן לא היה מטמא במגע. ואם כן אמאי קתני לה כלל בסיפא. אי לאשמעינן דאינו מטמא באהל מרישא שמעינן ליה דהא לר' יוחנן אית ליה דכל היכא דשמעינן מכללא לא תני בסיפא. ואי לאשמועינן דמטמא במגע ומשא תיפוק ליה משום עצם כשעורה. ותירץ הר"ם דסיפא איצטריך לאשמועינן דדבר שיש בו עצם כשעורה ויש עליו בשר אך לא כראוי אינו מטמא באהל. דאי מרישא הוה אמינא היינו כי ליכא עצם כשעורה לא מטמא באהל. אבל אם יש בו עצם כשעורה מטמא באהל אף כי אין עליו בשר כראוי. קא משמע לן סיפא דעל כרחין מיירי דיש בה עצם כשעורה ואפילו הכי אינו מטמא באהל. תוספי הרא"ש ז"ל:

איבעיא להו עד שיטהר דקתני בשביעי קאי ומאי עד שיטהר עד דעביר הערב השמש ומני ר' אליעזר היא. דאמר לעיל בפרק מי שאמר מתחיל ומונה מיד. והיינו משביעי דאם לא היה מתחיל למנות נזירות טהרה עד שמיני היכי מייתי קרבן טומאה והא ר' אליעזר אמר התם במתניתין לא בו ביום. אלא ודאי מתחיל ומונה מיד דקאמר ר' אליעזר היינו בשביעי. ומיד דקאמר היינו מיד שיטהר. ואחר כך מביא קרבנותיו בשמיני. והוא הדין דהוה מצי למימר ור' יוסי בר' יהודה היא דאמר לעיל ביום תגלחתו. שיטה:

מתני'. וארץ העמים. מפרש בגמ' דגזרו עליהן טומאה. וכל אלו טמאות דחשיב הכא דרבנן נינהו.

הגולל והדופק. פירש רש"י גולל דף הארון של מעלה שהוא כסוי הארון. דופק דופן הארון. ור"ת מפרש גולל אבן גדולה שמניחין על הקבר לציון ולהכין מקום קברו והיא שקורין מצבה. ולשון גולל כמו וגללו את האבן שעל שם שהיא גדולה וכבדה צריך לגוללה. דופק שתי אבנים אחת שמעמידין בראש המצבה לצד ראשו ואחת לצד רגליו. ובערוך פירש לאחר שחפרו הקבר כל צורכו בונין מכאן ומכאן איצטבא לכסות המת ואותן אבנים קרויים גולל. ושורות אבנים שמכאן ומכאן קרוי דופק. ודופק דפקים היינו דופק מועט שסומך דופק גדול ואותו טהור. פירוש זה בערך גולל. הר' עזריאל ז"ל:

ואין עולין לו. קאי אכל הנך דמתניתין. ותמה הר' משה מאיברא הנוגע בכלים שנגעו במת אמאי אין עולה לו אותו היום אחר שטבל שהרי כשנטמא על ידי רביעית דם ורובע עצמות אמרינן בגמרא שיום שביעי אחר שטבל עולה לו מן המנין. ויש לחלק דיום שנטמא בו לא מסתבר דיעלה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: על אלו אין הנזיר מגלח. לא קאי אימי ספרו וימי גמרו שהרי הן מגלחין בשביל צרעתו ופשיטא דאין מגלחין פעם שלישית אנזירות משום טומאת צרעת דכי ימות מת עליו דוקא אמר רחמנא:


דף נד עמוד בעריכה

גמרא הסככות אילן כו'. פרעות אבנים פרועות כו'. מיירי שהיה בודאי טומאה תחת אחד מן הענפים או מן האבנים ולא ידעינן תחת איזו מהן. וכיון שמהלך ובא תחת כל הענפים והאבנים נאמן הוא לומר הוסרה ונסתלקה הטומאה מכאן. הרב עזריאל ו"ל:

ואלו הן סככות (פי') אילן המסך על הארץ. פירוש ענפיו מתפשטין על הארץ ויש כזית מת תחת אחד מן הענפים ויש הפרש בין נוף לחבירו ואין ידוע תחת איזו נוף היא הטומאה והלך הנזיר תחת אחד מהן ואין בהם פותח טפח. ומדרבנן הוא.

ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר. פירוש אבנים בולטות מן הגדר ויש כזית מת תחת אחת מהן ואין ידוע תחת איזו מהן היא הטומאה. ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע סוף פרק דם הנדה דמהלך תחת כולו טמא בודאי. אך יש אויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהם דמן התורה טהור ואף על פי שאין בין כל אחת ואחת אלא פחות משלשה הוי הפסק דגבי טומאה לא אמרינן לבוד כדאמרינן תחת ארובה הבית טהור ואפילו אין בארובה פותח טפח. שיטה. והרא"ש ז"ל כתב בפירושיו וז"ל: ומיירי שהן רחבות טפח דהכי משמע בנדה פרק דם הנדה בסופו שהמהלך תחת כולו טמא ודאי. אלא שאויר מפסיק ביניהם והלך הנזיר תחת אחת מהן. (וי"ל) ויראה לי דמיירי שהאילן עומד ברשות הרבים וכן האבנים בולטות לרשות הרבים דספק טומאה ברשות הרבים טהור וחכמים גזרו עליו טומאה. אבל ברשות היחיד הוי טמא דאורייתא וסותר ומביא קרבן כדמוכח לקמן בריש פרק שני נזירים. עד כאן:

או משום גושא גזרו. עשו גוש בארץ העמים כמת ואפילו רוכב על בהמה טמאה לפי שהאהיל על הגוש שהוא כמת. דגזרו עליה לטמא באהל כמת משום מתי מבול שהיו בארץ ובחוצה לארץ וגם נפלים שקוברים שם. ואפילו לר' שמעון בן יוחאי דאמר קברי נכרים אין מטמאין באהל מכל מקום רוב ישראל נהרגו ומתו בחוצה לארץ. אבל בשידה תיבה ומגדל או בקרון או בספינה שיש חלל תחתיה טפח טהור. הרב עזריאל ז"ל:

משום גושא. שגזרו עליה כמאהיל על המת לפי שאין מציינין בה קברים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

תא שמע. פירוש אי משום אוירא גזרו או משום גושא גזרו. ומזה בשלישי ובשביעי. ואי אמרת משום אוירא גזרו פירוש אויר אוירא למה לי הזאה. כלומר בשלישי ובשביעי הלא אינו אלא רק חומרא בעלמא. וא"ת להכי הצריכו הזאה הלא אתי לאיחלופי בטומאת מת ויאמרו העולם דבטומאת מת לא צריך הזאה. אין זה יכול להיות דאתי לאיחלופי בטומאת מת. כי דכולי עלמא ידעי דאינו אלא חומרא בעלמא מדקתני מטמאין באויר אוירא יותר ממת דמת אינו מטמא אלא באויר גושא ולא באויר אוירא. אלא לאו שמע מינה משום גושא. פירוש אויר גושא גזרו. ולא אוירא פירוש באויר אוירא. והשתא ניחא למה הצריכו הזאה גזירה משום טומאת מת ואתי לאיחלופי דהגזרה עתה משום מת. לא לעולם אימא לך משום אוירא גזרו. פירוש משום אויר אוירא. וא"ת למה הצריכו הזאה הא לא אתי לאיחלופי בטומאת מת. ומשני כי קתני ומזה בשלישי ובשביעי קאי אשארא לא קאי אכל מה שבמשנתנו. תוספות חיצונית:

הכי גרסינן מסתברא דלא קאי אכולהו מדקתני וכלים הנוגעים במת והני כלים בני הזאה נינהו בתמיה. ולא הנוגע במת אינו טמא טומאת שבעה. דכלי שטף הנוגעים במת הנוגע בהם אין לו אלא טומאת ערב. והמקשה היה סבור היינו בכלים מיירי בין בכלי עץ בין בכלי מתכות ולהכי לא בעי לאוקמה בכלי מתכות דבעי הזאה אף כי אין הנזיר מגלח עליו. הר' עזריאל ז"ל:

כתוב בתוספות כדאמר במסכת שמחות כל טומאה שהנזיר כו'. ואומר ר"ח דעל כרחין ההיא תוספתא משובשת היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו כדכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. ואומר ר"י דאין זו קושיא דשמא אותה תוספתא סברא כמקצת זקנים ראשונים שהיו אומרין רביעית דם לכל. או שמא סברא דגם כהן אינו מוזהר אלא על חצי לוג שהנזיר מגלח עליו. תוספי הרא"ש ז"ל. והתוספות חיצוניות כתבו וזה לשונן. וקשיא דודאי דזה הכלל דוקא דכל דבר שנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו. ומה שאנו רואים מרביעית דם ומרובע עצמות דאינם שוין אין הכי נמי דיכול להיות דשיעורן אינם שוין מפני ההלכה למשה מסיני. אבל מן הדבר הם שוין. והכלל מוכיח דכך היא דקתני כל דבר וכו' ולא קתני כל שיעור שהנזיר מגלח דכהן מוזהר אלא ודאי שוין נזיר וכהן לענין אותו דבר.

כתוב בתוספות ומשמעתין קשה למה שפירש הרב ר' יצחק כו'. עוד הביא ראיה מדאמרינן בספרי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא למה נאמר. לפי שנאמר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על האדם שהוא טמא שבעה. למדנו לכלים ואדם וכלים מנין. פירוש שמטמאין שבעה שהרי משמע קרא וכל אשר יגע בו הטמא פירוש אותו שנגע במת יטמא הנוגע בו טומאת שבעה והנפש הנוגע בו באותו שנטמא טומאת ערב. כלים ואדם וכלים מנין שהן טמאין טומאת שבעה תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השלישי. משמע שהבגדים שהוא לבוש טמאים שבעה מכח האדם. והך אדם מיירי שנטמא לאחד שנגע בחרב דכתיב בקרא לעיל מיניה דטמא. ומכאן למדנו ארבעה במת דכלים מטמאים לאדם ואדם כלים שלשתן טמאים שבעה. והתם בגדים משמע אף בשאינו כלי מתכות. ואומר ר"ת דתכשיטי מתכות מיקרו שפיר בגדים כדדרשינן גבי בגדי כהונה אלה הבגדים וכו'. והשבצים הם מזהב. ובשמעתין אמרינן בהדיא דנוגע בשאר כלים דאינו מטמא אלא טומאת ערב. ועתה יש ללמוד מן הפסק הזה כל המשנה דאהלות דהכי איתמר התם שנים טמאים במת אחד טומאת שבעה ואחד ערב. כיצד אדם הנוגע במת (טמא) טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. שלשה טמאין במת שנים טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב. כיצד כלים הנוגעים במת וכלים בכלים טמאין טומאת שבעה ושלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. ארבעה טמאות במת שלשה מהן טמאים טומאת שבעה והרביעי טומאת ערב. כיצד שנים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה. שלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. וכל זה הדין יש ללמוד מן הספרים שלא מצינו שיהיו טמאין שבעה רק כלים ואדם וכלים דוקא ולהכי קאמר שנים טמאין במת. וכשאדם נוגע במת אינו מטמא אדם אחר שבעה שלא מצינו שני אדם טמאין כי אם אחד. אבל ודאי אם היו כלים הנוגעים בראשון טמאין שבעה ולא גרע מאדם שקבל טומאה מכלים שיחזור ויטמא כלים שבעה. וכן שלשה טמאין במת שהכלים מטמאין כלים והא לא גריעי כלים שניים מכלים שנגעו באדם שקבל טומאה מכלים. ושלישי בין אדם ובין כלים טמאין טומאת ערב. שלא מצינו בהדיא שלשה כלים טמאים שבעה כי אם שנים וכן לא מצינו אדם שיהא טמא על ידי כלים שניים כי אם על ירי ראשון. וכן ארבעה טמאים במת כו' שכך מצינו בהדיא כלים ואדם וכלים ולא יותר. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף נה עמוד אעריכה

לא דכולי עלמא משום גושא. פירוש אויר גושא גזרו אבל אויר אוירא טהור. ובהא פליגי מר סבר אהל ורוק לא שמיה אהל ומר סבר אהל זרוק שמיה אהל. פירוש רבי דמטמא סבר אהל ורוק לא שמיה אוהל ולא הוי חציצה. וא"ת אליביה האיך תמצא אויר אוירא טהור כמו שאמרנו דעל כרחין משום גושא גזרו אבל אויר אוירא כולי עלמא סברי דטהור והאיך תמצא אליבא דנפשיה. יש לומר במונחת דלאו אהל זרוק ואז מורי רבי דהוי מפסיק וטהור. ור' יוסי בר' יהודה מטהר דאהל זרוק שמיה אהל והוי הפסקה. אבל אין יכול לומר איפכא דכולי עלמא משום אוירא גזרו פירוש אויר אוירא ור' יוסי בר' יהודה מטהר משום דאהל ורוק שמיה אהל. דאם כן האיך תמצא אויר אוירא טמא אליבא דר' יוסי דכולי עלמא הוא סובר דאויר אוירא טמא דאנן קיימינן דכולי עלמא סברי אויר אוירא גזרו אם כן האיך תמצא זה כיון דקסבר דאהל זרוק הויא הפסק כל שכן במונחת דיותר הויא הפסקה ויהא טהור. לכך גרסינן דכולי עלמא משום גושא גזרו.

והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר תיבה שהיא מליאה כלים וזרק על פני המת טמאה. פירוש הכלים שבתוך התיבה טמאים. ומיירי שבאותה תיבה יש יותר מארבעים סאה ולא מקבלת טומאה. דאם היו לו פחות היה מקבלת טומאה והאיך יכול לומר אחו כך ואם היה מונחת טהורה הוי דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל אינו חוצץ מפני הטומאה. אלא עק כרחך מיירי דיש לה יותר מארבעים סאה.

כיון דלא שכיח לא גזרו רבנן. וא"ת אויו אוירא דטמא היכי משכחת לה. בקרון או בספינה דשכיחא הוא. תוספות חיצוניות: הכי גרסינן ואי בעית אימא דכולי עלמא משום אוירא גזרו וטעמא דר' יוסי בר' יהודה כיון דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. פירוש דכולי עלמא משום אוירא הילכך רבי מטמא בנכנס בשידה תיבה ומגדל. וטעמא דר' יוסי בר' יהודה דמטהר משום דקסבר דאפילו כי גזרו על אוירא לא גזרו אלא במילתא דשכיחא כגון הולך על הגשר דדבר רגילות הוא. אבל במילתא דלא שכיחא כגון נכנס בשידה תיבה ומגדל לא גזרו שאין רגילות בני אדם ליכנס בהן. אבל מכל מקום בתיבה מליאה כלים וזרקה על פני המת דלא שייך התם אלא טומאת אהל הויא פלוגתייהו במונחת ובאהל זרוק למר שמיה ולמר לא שמיה כדאמרן. הר' עזריאל ז"ל:

כתוב בתוס' פירוש אחר. לא דכולי עלמא כו'. והתניא. בניחותא ומייתי סיעתא דאיכא מאן דמטמא בקרון ובספינה ומטהר בשירה תיבה ומגדל:

אלמא משום דלא שכיחא הוא. ואי בעית אימא דכולי עלמא משום גושא. פירוש הא דמפליג האי תנא בין שידה תיבה ומגדל לקרון וספינה לאו כדקאמרת דכולי עלמא משום אוירא והא דמטהר בשידה תיבה ומגדל משום דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אלא כולי עלמא משום גושא והא דמטהר ר' יוסי בר' יהודה בשידה תיבה ומגדל משום דאהל זרוק שמיה אהל כדתרצינן לפלוגתייהו לעיל. וקרון או ספינה דמטמא משום דגזור ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

כתוב בתוס' ורבי דמטמא אפילו בשידה וכו'. וא"ת אם כן דגזר אליבא דנפשיה היכי משכחת אויר אוירא דטהור. וליכא למימר דלא סבירא ליה הא אמרינן דעל כרחין משום גושא גזרו אבל אויר אוירא טהור. וי"ל בכלים כגון דאיכא כלים בתוך שידה או באחת מהן דלא שייך למיגזר שמא יוציא ואז הכלים שיהיו בתוכה טהורים. תוספות חיצוניות:


דף נה עמוד בעריכה

והיינו נזירות מועטת דרב חסדא והכי קאמר לא שנו כו'. וכתוב בתוספות אבל בנזירות מרובה כגון שנדר שמונים יום ולסוף עשרים יום נתנגע ונטהר וגילח לסוף שלשים יום לנגעו מיסלק סלקי ליה כיון שנשאר מנזירותו כדי גידול שער. ולפעמים עולין מקצתן כגון אם שהה בחלוטו ארבעים או חמשים יום.

נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק. ספק אם נטמא במת וספק אם הוא מצורע מוחלט. (ז"ל) וצריך עיון במסכת נגעים היכי משכחת לה ספק מוחלט. דתנן בריש פרק חמישי דנגעים כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועוד אחר והנך שנים הם טמאים. ותנן נמי בההוא פרקא כל ספק נגעים בתחלה טהור ומשנזקק לטומאה ספקו טמא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

כתוב בתוס' שני תגלחות הללו שעשה למצורע וכו'. ואינן עולות לתגלחת כו'. ואפילו למאן דאמר דבנזירות מרובה עולין לימי צרעתו מכל מקום תגלחת של מצורע אינה עולה לשם נזירות לא לתגלחת טהרה ולא לתגלחת טומאה. וכן משמע בסמוך דפריך ואם איתא דבנזירות מרובה עולין לו ימי צרעתו בשלש שנים ושלשים יום סגי. ומשמע בהדיא דמכל מקום בעינן ארבע תגלחות גם למאי דבעי למימר דימי צרעתו עולין לימי נזירותו. תוס' חיצוניות.


דף נו עמוד אעריכה

ואי סלקא דעתך. ימי צרעתו סלקין לימי נזירותו אם כן בשלוש שנים ושלושים יום סגי. (זה הפירוש הגיה רבינו נתנאל כי היה משובש בפירוש). וכן עיקר דלאחר שתי שנים שהן בשביל שתי תגלחיות של מצורע ימתין (וימתין) שלשים יום ויגלח דשמא הוא נזיר טמא. אבל קודם שלשים לא דשמא הוא נזיר טהור ולא טמא מת וימי צרעת עלו לו. אבל לאחר שלושים יום יגלח ממה נפשך דמכל מקום אפילו עלו לו צריך תגלחת משום נזירות טהרה ואין גידול שער פחות משלשים. וגם עד ימנה שנה משום נזיר טהרה דאימר טמא מת היה ולא עלו לו ימי צרעת כל זמן שלא עשה תגלחת טומאה ואם כן למה לי ארבע שנים בשלש שנים ושלשים יום סגי כדפרישית שתי שנים ושלשים יום ושנה. אלא לאו שמע מינה דאין עולין. הרב עזריאל ז"ל.

ותני עלה במה דברים אמורים. והא דקמייתי לחנם נקטיה אלא משום דקא בעי למפרך מנזירות מרובה לנזירות מרובה. תוספות חיצוניות:

לא אם אמרת בימי טומאה דין הוא שלא יעלו שאף מבטל הקודמין. תאמר בימי חלוטו שאין מבטל. וליכא למימר דהיא גופה נגמר מהאי דינא דאף ימי חלוטו יבטל הקודמים דהא אמרינן לעיל פרק שלושה מינין וכי ימות עליו מת וגו' והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאת מת סותרת הכל ואין דבר אחר סותר את הכל. ותו דאיכא למימר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום יוכיח דאמרינן לעיל פרק שלישי דמונה עשרים יום ואחר כן מונה שלשים ומגלח ומביא קרבן ואחר כן מונה חמשים כדי להשלים נזירות ראשונה ואין השלשים אמצעיים סותרים את הראשונים ואף שמגלח באותן שלושים ומביא קרבן. אף ימי חלוטו אף על גב שמגלח בהו ומביא קרבן לא יסתרו הקודמים ואם כן יעלו. ואף על פי שהשלשים אמצעיים אין עולין למנין נזירות ראשון אין להביא משם ראיה לימי חלוטו דהתם אותן שלשים הם נזירות אחר בפני עצמו. (כל זה מפורש בפ"ג) הר' עזריאל ז"ל:

ואין לי אלא ימי חלוטו ימי ספרו מנין. פירוש ימי ספרו אותן ימים שכתוב בהן וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מנין שאין עולין לו. ודין הוא ימי חלוטו טעון תגלחת וצפרים. פירוש דכשנגמרו ימי חלוטו מגלח ומביא צפרים דהיינו צפרי מצורע דכתיב וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. ומגלח דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו. ובתר הכי וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיינו ימי ספרו. ולאחר שבעת ימי ספרו הוא טעון תגלחת וצפרים תגלחת ביום השביעי דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. וצפרים ביום השמיני היינו קרבן דלות דכתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת יביא שתי תורים או שני בני יונה. שיטה:


דף נו עמוד בעריכה

אלא לאו בנזירות מרובה וקתני שאין עולין כמו שאמרנו על ידי נזיר בקבר. ואין אתה יכול לפרש כמו דלעיל בנזירות בת חמשים יום דיתיב עשרים ואיתילדת ביה צרעת ולא נשאר רק תגלחת שלשים עם ימי צרעתו. ומשום הכי אין עולין דלא ישייר תגלחת שלשים אחר תגלחת צרעתו דצריך שבעה עבור ימי חלוטו משום הכי לא מצי לפרושי דקתני ימי חלוטו דומיא דימי טומאתו כדקאמר לעיל כשרוצה להוכיח ימי חלוטו מימי טומאתו. וקאמר אחר כך אם אמר בימי טומאתו שאין עולין משום דמבטל הקודמים תאמר בימי חלוטו שאין מבטל הקודמים. אם כן כי היכי דימי טומאתו צריך דלאחר שנטהר שיהיה עוד שלשים כמו כן בימי חלוטו נמי הוה מיירי שישאר שלשים טהרתו ואפילו הכי אמרינן דאין עולין שמע מינה דאין עולין. תוס' חיצוניות:

מתני' שהנזיר מגלח עליה. פירוש שסותר את הקודמין כגון אותן הנזכרים במשנה ראשונה. חייבין עליה כלומר קרבן אם נכנס למקדש. ושאין הנזיר מגלח עליה כגון אלו הנזכרים במשנה שנייה.

אמר ר' מאיר לא תהא זו. כלומר שמטמא באהל ובמגע. קלה מן השרץ. דאינו מטמא אלא במגע ואפילו הכי חייבין עליה על ביאת מקדש כדאיתא בשבועות. שיטה:

גמ' בזורע שבת וחרדל בשנים ושלשה מקומות שחייב בפאה כו'. כדאיתא במסכת פאה. יש מפרשים דסלקא דעתך דאין זה שהה (פאה) כיון שזרעו בסירוגין ופטור מן הפאה קא משמע לן. וצריך עיון כי יש לפרש בענין אחר. ואף על גב דירק פטור מן הפאה כדאמר כל שהוא אוכל ונשמר למעוטי ירק שאינו נשמר. שבת חשיב טפי ונשמר מידי דהוה אמלבנות שומים ובצלים דחייבין בפאה בפרק בא סימן:

מתני' אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה. לעיל פרישית דלדברי ר' אלעזר קאמר אבל ר' עקיבא סבירא ליה דאף על אהליה מגלח. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף נז עמוד אעריכה

או דילמא רביעית דם הלכה. מה שהוא מטמא באהל דכתיב על כל נפשות מת דמשמע שיעור שתי נפשות דהיינו שיעור שתי רביעיות. עצם כשעורה קל וחומר ואתה בא ללמוד רביעית דם בקל וחומר מעצם כשעורה מתוך חומרא שיש ברביעית דם שמטמא באהל מה שאין כן בעצם כשעורה. וקאמר ליה אין דנין קל וחומר מהלכה. פירוש מתוך חומר אהל שיש ברביעית דם שבא בהלכה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

סליק פרק כהן גדול