נזיר לה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כדרך שפרט לך בנזיר מחרצנים ועד זג ולר' אלעזר בן עזריה דקא מוקים להאי מחרצנים ועד זג לומר שאינו חייב עד שיאכל ב' חרצנים וזג פרטא מנא ליה סבר לה כרבי אלעזר דדריש מיעט וריבה ואי בעית אימא כרבנן דאי סלקא דעתך כדאמר רבי אלעזר בן עזריה ליכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטי למאי הלכתא כתביה בתר כלל שמע מינה למידייניה בכלל ופרט ואימא כוליה להכי הוא דאתא א"כ לכתוב או שני חרצנים או שני זגים או חרצן וזג למאי הלכתא כתב רחמנא מחרצנים ועד זג שמע מינה למידרש ביה כלל ופרט ואיכא נמי למידרש ביה עד שיאכל שני חרצנים וזג ורבי אלעזר דדריש מיעט וריבה פרט וכלל ופרט מנא ליה א"ר אבהו נפקא ליה מהאי קרא (שמות כב, ט) וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל לשמור חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט רבא אמר נפקא ליה מהאי קרא (ויקרא א, י) ואם מן פרט הצאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט אמר ליה רב יהודה מדיסקרתא לרבא ולילף מן הדין קרא (ויקרא א, ב) מן פרט הבהמה כלל בקר וצאן חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט א"ל מן האי ליכא למשמע מינה דאי מהתם הוה אמינא הבהמה
רש"י
עריכה
פרטא מנא ליה - מנא ליה דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט:
סבר ליה כר' אלעזר דדריש ריבויי ומיעוטי - ולא משמע ליה מהאי חרצנים ועד זג פרט וקא דריש ביה כי טעמיה שלכך הוא בא שאינו חייב עד שיאכל כל שני חרצנים וזג:
ואיבעית אימא דאית ליה כרבנן - דדרשי כללי ופרטי ואף ע"ג דמשמע ליה מיניה דלפרטא הוא דאתא:
למידייניה בכלל ופרט - ולא משום דר' אלעזר בן עזריה:
ולר' אלעזר דדריש ביה ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה - דדיינינן כעין הפרט:
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל - ואפילו דובים ואריות לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט דאהני פרטא בתרא למידי דבר שמירה הוא דנשבעין עליהן כגון נמי עופות יצאו דובים ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין להם תרבות:
רבא אמר מהאי קרא - ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו:
מן פרט הצאן כלל - ואפי' רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר שכשרין לקרבן:
מן הכשבים ומן העזים חזר ופרט - דלא משמע ליה כללא כמו צאן ואימעיטו להו כל הני ואיתרבו לה כגון נעבדה בהם עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת:
ולילף מן הדין קרא - מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן יקריבנו מן פרט דמשמע מן הבהמה ולא כל בהמה הבהמה כלל אפילו חיה דחיה בכלל בהמה כו':
אי אתה דן אלא כעין הפרט - ואימעיט ליה חיה ואיתרבו להו בחור וזקן דעולה בא בחור אע"פ שאין אשם בא בחור ואשם בא זקן אע"פ שאין עולה באה זקנה:
תוספות
עריכהמקמיה וקשה דהיאך סבור דלא יאמר נעשה כלל מוסיף על הפרט לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג: [דבין הבינים] דהיינו גוף הענב והכי משמע לישנא דקרא מחרצנים ועד זג פירוש מה שבין חרצן לזג וקשה דההיא גוף הענב וכבר כתב ענבים לכן פר"ת דהיינו ענבים קטנים שבין הגדולים שאינם רואין פני החמה ואינם מתבשלין כל כך ולא יהיו גדולים לעולם וא"ת אמאי איצטריך ועד לבין הביניים והלא כבר מרבינן אפי' בוסר מכעין הפרט ושמא י"ל דה"נ גריעי מבוסר לפי שבוסר יבא לכלל ענבים גדולים ועוד י"ל דאי לאו ועד מרבין בין הביניים הוו מרבים מכעין הפרט בין הביניים ולא בוסר ועוד יש לקיים פירוש ראשון והכי פירושו אם ליקט האוכל שבין החרצן כדי כזית ואכלו לוקה ולא אמרי' דבטלה דעתו אצל כל אדם והא לא שמעינן ליה מענבים דקרא:
שני חרצנים שבאים בתוך הענב וזג [א']. מן הקליפה החרצנים לאפוקי שאם אכל כזית מן החרצנים או כזית מן הזגין אינו חייב עד שיאכל הגרעינין והקליפה החיצונה:
סבר לה כר' אלעזר דדריש רבויי ומיעוטי. ורבי אלעזר נמי כר"א בן עזריה דריש ולא למעוטי כדפ"ל:
ואיבעית אימא כרבנן. ושפיר אית ליה לר"א [ב"ע] מלתייהו דרבנן ותרתי שמעי' מינה דאי ס"ד לכדר"א [ב"ע] לחודיה לכתוב רחמנא מחרצנים ועד זג לגבי פרטי קודם הכלל ואי לדרשא דפרט וכלל ופרט כדרבנן לחודיה אתו לכתוב או חרצנים (או שני) וזגין או חרצן וזג שניהם בלשון רבים או שניהם בלשון יחיד אלא ש"מ כר' אלעזר ב"ע:
ורבי אלעזר דדריש ריבה ומיעט פרט וכלל ופרט מנליה. וא"ת ודלמא לית ליה [המדה] בשום מקום כי היכי דרבנן לא דרשי מיעט וריבה וי"ל דא"כ הוה לו לחלוק בכ"מ שאנו דורשין בכלל ופרט וכלל ומרבינן מההוא ריבוי כעין הפרט כמו קרא דוכי יתן דבסמוך דרבנן דרשי ליה בכלל ופרט וכלל בהזהב בב"מ (ד' נז:) לרבות כעין הפרט דבר שמיטלטל וגופו ממון ולהוציא שטרות וקרקעות ועבדים ולא מצינו שר' אלעזר חולק על מדות הללו וריבה יותר מריבה ומיעט אלא גם הוא מודה שאין נשבעין על הקרקעות והשטרות ועבדים ומש"ה פשיטא ליה לגמרא כי במקום שאנו דורשין כלל ופרט וכלל ידרוש הוא פרט וכלל ופרט אם יכול להפיל כלל הראשון ואם אינו יכול אז דורשו בריבה ומיעט וריבה שכך קבל המדות וכשהוא דורש פרט וכלל ופרט מרבה כעין הפרט כמו רבנן בכלל ופרט וכלל (במשמע דרשא להאי קרא ר' יוסי אומר דבסמוך) אך קצת יש חילוק ביניהם לרבנן כדמפרש בסמוך א"נ [אומר ר"י] דע"כ אית ליה בעלמא פרט וכלל ופרט דאי הוי. דריש במיעט וריבה ומיעט ס"ל לגמרא דגם גבי נזיר הוה דריש ליה במיעט וריבה ומיעט ולא הוה דריש מיעוט אחרון לכדר' אלעזר ב"ע דהכי עדיף אלא ודאי [כדפרישית] דמדה דמיעט וריבה ומיעט לא דריש ליה אלא דריש ליה בפרט וכלל לפי דמדה דמיעט וריבה ומיעט אינו מדה בתורה לידרש וכ"ת אכתי כיון דבעלמא דריש פרט וכלל ופרט ה"נ גבי נזיר לידרשיה כרבנן ויש לומר הואיל דבעלמא דריש כל התורה בריבה ומיעט וכן במיעט וריבה וכן בריבה ומיעט וריבה ואף דפרט וכלל ופרט ניתן לידרש הואיל דברוב מקומות לא ניתן כלל ופרט לידרש נוח לו לדרוש פרט אחרון לכדר' אלעזר מלדרשו לפרט וכלל ופרט אך כשאין לו מה לדרוש מפרט אחרון דרשא אחרינא אז דורשין בפרט וכלל ופרט:
וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט. דיתן לא משמע כללא לר' אלעזר דמה יתן דהכתוב לא פירש בכלל כלום על כן הוא מפיל כלל הראשון דיתן על חמור ושור ושה קאי דהיינו פרט וכל כלל דמשמע על כל דבר בהמה לשמור חזר ופרט ורבנן דרשי ליה בפרק הזהב בכלל ופרט וכלל וכן בכל דוכתי דאשכחן דרשא כלל ופרט וכלל דלא פליג ר"א היינו משום דדריש ליה בפרט וכלל ופרט וממעט מיניה [דלאו] כעין הפרט כמו רבנן מכלל ופרט וכלל:
רבא אמר נפקא ליה מהאי. כלומר גם בהאי קרא דריש רבי אלעזר פרט וכלל ופרט ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו מן פרט דמשמע מקצת צאן ולא כל [צאן] צאן כלל כבשים ועזים חזר ופרט ה"ל פרט וכלל ופרט וי"מ דפרטא משמע למעוטי רובע ונרבע ויש במשמע למעוטי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה דהשתא נדרוש הכי מה הפרט מפורש שלא נעבדה בהן עבירה בגופן ויצא רובע ונרבע שפסולין לקרבן ומכללא נרבי חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה דלא נעבדה בהן עבירה בגופן [ואדרבה] קשה דהיכי משמע מן הפרט למעוטי נעבדה בהן עבירה בגופן דהכי מקרי כבשים ועזים אי נרבעו כמו לא נרבעו וע"ק דרובע ונרבע נפקא לן מקרא אחרינא דפסולין להקרבה לכך נראה דמן הפרט משמע למעט שתי שנים דסתם כבש משמע בן שנה וסתם עז משמע בת שנתה וכן בעל מום דכתיב בפ' זכר תמים והשתא שמעינן מכעין הפרט בעל מום ונרבי מהכלל אפילו ב' שנים:
ולילף מהאי קרא. שהיא פרשה ראשונה ולמה לא אמר שר"א ידרוש שם פרט וכלל ופרט מן פרט דמשמע מקצת בהמה ולא כל בהמה למעוטי חיה דבהמה בכלל חיה וחיה בכלל בהמה בקר וצאן חזר ופרט דחיה אינו בכלל בקר וצאן (חזר ופרט) הרי אתה דן כעין הפרט מה הפרט מפורש למעוטי חיה מקרבן ותימה [כלל] מה אהני הא לא מרבינן מידי מכעין הפרט ותירץ מהר"ף דאהני כללא לרבויי שור [הבר] דבהמה הוא אף על גב דרגיל בין החיות והוי כעין חיה אפ"ה כשר לקרבן:
א"ל מהא ליכא למשמע. מיעוטא דחיה דמן בהמה לא משמע למעוטי חיה שהרי חיה בכלל בהמה והוי כאילו כתיב מן הבהמה ומן החיה ואף על גב דמן משמע מיעוטא לא ממעט חיה מינה:
ראשונים נוספים
ולראב"ע דמוקי וכו' עד שיאכל ב' חרצנים וזגים ב' חרצנים שהם בתוך הענבים וזג שהיא קליפה החיצונה סבר כר"א דדריש ריבויי ומיעוטי ולא דריש אלא מיעט וריבה ולא אצטריך למדרש מחרצנים ועד זג דא"כ לכתוב מחרצנים ועד זגים או מחרצן ועד זג:
ור"א דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה. (והוא) [והוה מצי למימר] דדריש כולה אורייתא בריבויי ומיעוטי וסבר דכלל ופרט וכלל אינה מדה בתור. ואמרי' דלא דריש נמי פרט וכלל ופרט וקא"ד אבהו אין דפרט וכלל ופרט דריש והאי קרא דוכי יתן איש אל רעהו דדרשי רבנן בפ' הזהב בכלל ופרט וכלל וממעטי מיניה עבדים ושטרות וקרקעות דריש ליה ר"א בפרט וכלל ופרט וממעטי מיניה כי היכי דממעטי רבנן מיניה:
רבא אמר בהאי קרא נמי משכחת לה למדרש פרט וכלל ופרט דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים ומן העזים לעולה מן פרט דמשמע מקצת צאן ולא כל צאן לאפוקי רובע ונרבע ויש במשמע אפי' חורש בשור ובחמור והרביע כלאים שהרי נעבדה בהן עבירה. הצאן כלל מן הכבשים פרט מה הפרט מפורש שנעבדה עבירה בגופו. ותימה היכי משתמע מן הפרט שנעבדה עבירה בגופו:
מן פרט דמשמע מקצת בהמה ולא כל בהמה לאפוקי חיה:
בהמה כלל. אף חיה דחיה בכלל בהמה:
בקר וצאן חזר ופרט מה הפרט מפורש חיה לא תימא מאי אהני האי כללא הא לא מרבי מידי מכעין הפרט. אלא מה שכתוב בפי' בקר וצאן אלא מהאי קרא לא משמע דחיה בכלל בהמה. כלומר ולא מצית למימר מן פרט לאפוקי היה משום דמן קאי אבהמה וחיה בכלל בהמה. וממן תדרוש מקצת בהמה וחיה אבל לא מצית למעוטי לגמרי חיה כיון דחיה בכלל בהמה. א"ל הא כתיב בקר וצאן. וכי היכי דפרטא בתרא משמעו למעוטי חיה ה"ה פרטא קמא:
ומנ"ל דהכי הוא. מנ"ל דמדה בתורה היא למדרש כעין הפרט וארבנן קאי ולא מייתי דומה בדומה דלעיל דרשינן פרט וכלל ופרט ומייתי כלל ופרט וכלל. אלא תלמודא ידע שדין א' להם:
פרי מפרי בקר וצאן מתעברים זו מזה ויולדין. וגדולי קרקע שגדלים וניזונים מעשבי האדמה. אף כל לאתויי עופות ולמעוטי דגים ומים ומלח כדמפ' בריש בכל מערבין. כללא בתראה מאי אהני לאוסופי כל דדמי ליה. דאי לאו כללא בתרא הו"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט:
תרי כללי ופרטי אפי' אי איכא דדמי ליה בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללי עד דדמי ליה מב' צדדים דמסתמא דתרי כללי מרבינן טפי מחד כללא:
דאילו פרט וכלל מרינן אפי' עלין דנעשה כלל מוסיף על הפרט ורבי כל מילי. מיעט וריבה לולב אין עלין לא דמיעט וריבה הוי כמו ריבה ומיעט וריבה דממעט דבר אחד:
כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור. אם אכל חצי זית חלב וחצי זית שומן פטור. חוץ מאיסורי נזיר שאם אכל חצי זית ענבים וחצי זית לחם בבת אחת חייב שהרי אמרה תורה משרת ענבים לא יאכל. חייב על שריית פתו ביין ואי דאיכא כזית מיין לחודיה למה לי קרא. ל"ג משרת וכל משרת ואית דגרסי' לי' ומפרשים אפילו לרבנן דלא דרשי כל וכל דרשי. ולא היא דהא פרכינן לקמן והא מבעי ליה ליתן טעם כעיקר. ואם איתא אימא טעמא דידי מוכל אלא משמע דמשרת מיפק לה וכל לא דריש וכך פי' רש"י בפסחים:
אף שאור בבל תקטירו. נמי היתר מצטרף לאיסור אם הקטיר חצי זית חמץ וחצי זית מצה עמו ואינן מעורבין אלא כל אחד ניכר. כמאן כר"א דדריש כל בפ' כל המנחות תניא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא כולו. פ' כל הקומץ דהיינו ב' זיתים דסבר אין קומץ פחות מב' זיתים מקצת מנין חצי קומץ דהיינו זית ת"ל כל. עירובו מנין. פי' חצי זית שאור חצי זית מצה דהיינו היתר מצטרף לאיסור ת"ל כי כל. והיינו דקאמר כמאן כר"א דדריש כל גבי כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותה הבבלי ושכר המדי. ופליגי רבנן פ' ואלו עוברין וכיון דדריש כל למקצתו אייתר ליה כי כל לרבות עירובו דהיינו היתר מצטרף לאיסור אבל לרבנן דלא דרשי כל איצטריך כי כל לרבות מקצתו והיתר מצטרף לאיסור לא שמעינן מיניה. אי הכי לענין חמץ בפסח נמי לר"א היתר מצטרף לאיסור דכתיב ביה כי כל אוכל מחמצת אה"נ אלא לאפוקי מאביי דאמר יש הקטרה בפחו' מכזית ומפרש ברייתא דפ' כל המנחות אין לי אלא כולו דהיינו כזית דס"ל לאביי יש הקטרה בפחות מב' זיתים מקצתו מנין פי' חצי זית ת"ל כל עירובו מנין פי' מעט שאור מעורב בהיתר דס"ד הואיל ומעורב יבטל ת"ל כי כל ולדידיה לא שייך למימר דשאור היתר מצטרף לאיסור דהא אין צריך צירוף דאפי' פחות מכזית מיחייב. ועדיפא ליה למנקט שאור לאפוקי מדאביי וא"ת ולאביי דדריש כל דשאור לפחות מכזית אמאי לא דריש נמי גבי חמץ לחייב עליו בפחות מכזית וי"ל דגבי חמץ שאני דכתיב ביה אכילה ואין אכילה בפחות מכזית:
להא שמעתא דר' יוחנן. המקפה תבשיל עב וקפוי כגון דייסא וכיוצא בו. והשום והשמן הנתונים בו לתבלין הם של חולין. פסל הכל דמקפה עיקר וטבול יום פוסל את התרומה. והוינן בה מקום מגעו אמאי פסול הא בטילי להו תבלין ברובא דקס"ד דדימוע אסור מדרבנן. ואמר רבה בר בר חנה דדימוע דאורייתא והואיל וזר לוקה עליה בכזית משום דשם תרומה עליה הלכך לגבי טומאה נמי שם תרומה עליה וטי' לא החמירו בו כתרומה עצמה לפסול כולה כדפי' רש"י בפסחים:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נזיר (עריכה)
אמר ר' אבהו נפק ליה מהאי קרא וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט א"ל לשמור חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט א"ל רבא מי מצית אמרת הכא פרט וכלל ופרט האי כלל ופרט וכלל הוא כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל פירש בפ' הזהב בה' אלו דברים שאין להם אונאה דדרשי' להו הכי וקשי' לי דבריש סיפר' אמרי מפרט וכלל כיצד כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור ה"ז כלל עשה את הכלל מוסף על הפרט עיין מה שכתבתי בפ' שבועת הדיינין במהדור' תניינ':
אלא אמר רבא נפקא ליה מהאי קרא מי פרט הצאן כלל כבשים ועזים פרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט קשי' לי דכיון דעבדי' מן פרט והני הכבשים ומן העזים פרטי הוו ומאי דרשי' בהו:
א"ל רב יהוד' מדיסק' לרבא או לילף מן הדין קרא מן פרט הבהמה כלל בקר וצאן פרט כלל ופרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט א"ל מן האי ליכ' למשמע מינה דה"א מן הבהמה חי' בכלל בהמה כתב בקר וצאן והו"ל כלל ופרט ואי אתה דן אלא כעין הפרט פי' לא מצית למיעבד ממן פרטא דגם היא כלל משמע דיש לומר מן הבהמה גם ממקצת חי' כשר להביא קרבן כתב בקר וצאן דדוקא בקר וצאן ולא חי' וכלל ופרט הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט ולית למילף מהכא פרט וכלל ופרט דיני דייני' כעין הפרט ומנא תימר' דהכי היא דתני' הכסף כלל עד מיכדי כעין פרט' דיינינן כללא בתר' מאי אהני כללא בתר' לאוסיפי כל דרמי ליה פי' מביא לו ראיה שכל כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ותו לא ולא מצית לרבוי כעין הפרט אא"כ אתי כללא אחרינ' ברתיה כדאשכחן הכא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ו (עריכה)
ואיבעית אימא סבר לה שפיר כרבנן ודריש ליה מכלל ופרט וכלל דאי סלקא דעתך כו'. ומכל מקום למידרש מצית בין הבינים למיחזי פרטה בתרא דאי לאו לבין הבינים אתא לא הוה ידעינן פרטא אף על גב דכתביה בתר כללא דכיון דחרצן לא חשיב פרטא. הר' עזריאל ז"ל.
ואקשינן ואימא כוליה להכי הוא דאתא. פירוש למיהוי פרטא בתרא ודר' אלעזר בן עזריה מנא ליה. שיטה:
ור' אליעזר דדריש ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה. נהי דדריש כולא אורייתא בריבויי ומיעוטי וסבר דכלל ופרט וכלל אינה מדה בתורה אמרינן נמי דלא דריש פרט וכלל ופרט. וקאמר רבי אבהו אין בפרט וכלל ופרט דריש. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
ור' אליעזר דדריש לעיל ריבה ומיעט. כדאמר לעיל מיעט וריבה. פרט וכלל ופרט מנא ליה. פירוש דהאי ודאי לית ליה מיעט חייבה ומיעט דאי אית ליה דהויא מדה שבתורה לא הוה במיעט וריבה ומיעט כיון דרוב מדותיו בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט דאית ליה מנא ליה דהכא ליכא למימר דאי אית ליה מדה פרט וכלל ופרט לא הוה דריש ליה לכדר' אלעזר בן עזריה דכיון שאין עקר מדה הכי לא שביק למדרש לדרשא אחרינא בשביל למדרש בפרט וכלל ופרט. ולהכי בעי היכא דריש ליה. וגם ודאי כלל ופרט וכלל לית ליה אלא דריש ליה בריבה ומיעט וריבה כדאשכחן בכמה דוכתי. וכן פרט וכלל דריש ליה במיעט וריבה וכן כלל ופרט בריבה ומיעט. אלא פרט וכלל ופרט היכא דריש ליה:
רבא אמר מהאי קרא מן פרט. מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים לעולה. נראה לפרש הכי מן פרט הצאן כלל הכבשים והעזים חזר ופרט דוקא זכר תמים. ומה הפרט מפורש דבר הכשר בבקר כשר בצאן דלעיל מהאי קרא כתב מן הבקר זכר תמים יקריבנו. אף כל הכשר בבקר כשר בצאן למעוטי טרפה דממעטין מן הבקר שלמטה שפסול בבקר ובצאן. ואהני כללא לאיתויי איל בין שני שנים דמן הכבשים ומן העזים לא משמע אלא בן שנה וכן עז בת שנתה. הרב עזריאל ז"ל:
אמר ליה מהאי קרא לא משמע דחיה בכלל בהמה. כלומר לא מצית למימר מן פרט לאפוקי חיה משום דמן קאי אבהמה וחיה ובהמה בכלל וממן תדרוש מקצת בהמה וחיה. אבל לא מצית למעוטי לגמרי חיה כיון דחיה בכלל בהמה. אמר ליה הא כתיב בקר וצאן כו' ככתוב בתוס'. הרא"ש ז"ל בפירושיו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה