ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/נזיר/פרק ב

< שיטה מקובצת על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ט עמוד א עריכה

פרק הריני נזיר

מן הגרוגרות. בגמרא מפרש טעמא דבית שמאי משום דסברי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וסברי נמי תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר.

אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא (בחומר) באומר הרי הן עלי קרבן. פירוש שאם אמר הריני נזיר מן הגרוגרות שיילינן ליה מה היה בלבו. ואם אמר שנתכוון לומר הרי הן קרבן והא דקאמר הריני נזיר מגרוגרות מובדל ומופרש רצה לומר בהא אמרי בית שמאי דהוי נדור מהן שאסורות לו ואינו נזיר מיין. והכי פירושא דמלתא לא אמרו בית שמאי אלא באומר לנו שבדעתו היה לומר שיהו עליו קרבן. ופליג ר' יהודה אתנא קמא. שיטה. וכן פירש הרא"ש ז"ל בפירושיו וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן. דלא נחלקו בית שמאי ובית הלל לענין נזירות דמודו בית שמאי דלא הוי נזיר. ולא נחלקו אלא באומר בלבי היה שיהו הגרוגרות עלי קרבן. בית שמאי סברי דהוי נדור מן הגרוגרות ובית הלל סברי דלא הוי נדור. ותנא קמא סבר אפילו אם אמר בלבי היה הוי נזיר כיון שהוציא נזירות מפיו. ונדור לא הוי אף על גב דאמר דלהכי איכוון דדברים שבלב אינם דברים הואיל והוא משנה מה שהוציא מפיו. ולבית הלל לא הוי לא נזיר ולא נדור. עד כאן. וכן פירש הרב עזריאל ז"ל וז"ל: אמר ר' יהודה אף כשאמרו בית שמאי לא אמרו אלא באומר הרי עלי קרבן. כלומר שיהא עליו כלום במשמעות זה הלשון אלא כשבדקנוהו אחרי כן למה נתכוון יאמר שנתכוון לאסור עליו דבלה וגרוגרות. ואז הוא נדור מהן כאלו אמר בפירוש גרוגרות ודבלה עלי קרבן. ואין זה דברים שבלב דלבו אינו מכחיש פיו דהוצאת פיו אינו משמע נזירות. ותנא קמא סבר דאף כשאמר לאוסרם עלי כקרבן נתכוונתי הוי נזיר דהוצאת פיו משמע נזירות לבית שמאי. ונדור מהם לא הוי דהוי דברים שבלב (ולאו) ולא מצי מכחיש פיו. ולבית הלל לא הוי לא נזור ולא נדור אפילו לר' יהודה דלא פליגי אלא אליבא דבית שמאי. עד כאן:

גמרא אמרי בני הישיבה עד בערכין ככתוב בתוס'. והכא נמי כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לומר שטעה וכסבור היה שיש נזירות בכי האי גוונא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומהדרינן בית שמאי סברי לה כרבי דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. פירוש גבי האומר ערך כלי עלי יותן דמיו דאדם יודע דאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים. הכא נמי אדם יודע שאין נזירות לגרוגרות וגמר ואמר לשם נזירות יין ומה שיוצא מן הגפן. וא"ת מי דמי התם ודאי יש לומר דהואיל ואין ערך לכלי דרוצה לומר דמים וקרי להו ערך. אבל הכא אי לנזירות איכוון אחר שאמר הריני נזיר לישתוק ולא יאמר מן הגרוגרות. וכיון דאמר הכי יש לנו לומר שלא אמר אלא לפרש דבריו. וי"ל דקסברי בית שמאי תפיס לשון ראשון וכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה הוי נזיר ולא נעשה מן הגרוגרות פירוש למילתיה. שיטה:

כר' יוסי דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס. גבי הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים דקאמר ר' יוסי תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי חציה עולה וחציה שלמים. דכיון דמתחלה היה בדעתו לומר שתיהן חיילי שתיהן. הכא נמי מתחלה היה דעתו לומר הריני נזיר מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו עם הנדר אמר פתח של היתר וגלה לנו שאין בדעתו לידור כלל כי אמר דברים שאינן כי אין נזיר מן הגרוגרות. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן בשיטה וז"ל: ובית הלל סברי להו כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והאי נדר ופתחו עמו הוא. פירוש ר' יוסי אומר גבי האומר תמורת עולה תמורת שלמים ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים. דר' יוסי מחשיב גם לשון אחרון. והכא נמי אזלינן בתר שתי הלשונות ומעיקרא כי אמר הריני נזיר בדעתו היה לו לומר מן הגרוגרות בגמר דבריו ונדר ופתחו עמו היא ומותר דהוי כמתחרט בתוך כדי דיבור דאין בדיבורו כלום. דנהי דבמילתיה דר' יוסי אזלינן נמי אחר לשון ראשון היינו משום דאפשר לילך אחר דעתו ולהביא בדמיה עולה ושלמים. אבל הכא דללשון אחרון אינו נזיר כלל ולא סגי דלא אזלינן בתריה הרי לשון ראשון מתבטל ואינו נזיר כלל. עד כאן:

תימה לי למימר דבית הלל סברי לה כר' יוסי כו'. הכל ככתוב בתוספות. ועוד קשה אמאי קאמר דבית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. לימא דבית שמאי סברי לה כר' יהודה דאמר תפוס לשון ראשון ולכך הוי נזיר. ולא הוה מצי לאקשויי כדמקשה בסמוך ולבית שמאי נמי נדר ופתחו הוא דקאמר סברי בית שמאי תפוס לשון ראשון וגרוגרות ודבילה לאו כלום הוא. לכן נראה לי דדוקא בית שמאי סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דלא סגי למימר תפוס לשון ראשון. דלא דמי לתמורת עולה תמורת שלמים שהן שני דברים ושייך בהו תפוס לשון ראשון. אבל הכא אין כאן לשון ראשון ולשון שני שהרי מן הגרוגרות אינו כי אם פירוש מהריני נזיר וגמר הדבר ומשום הכי צריך למימר דאית להו לבית שמאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והא דאמר ובית הלל סברי לה כר' יוסי הכי פירושו אפילו סבירא לן בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותפוס לשון ראשון הכא יש לנו לומר כר' יוסי בתמורה. וגבי ערך כלי או פחות מבן חדש שייך לומר הואיל ואין (דרך) ערך לכלי ולא לפחות מבן חדש רצה לומר דמיו וקרי ערך. אבל הכא אם לנזירות נתכוון כיון דאמר הריני נזיר מה לו לומר מן הגרוגרות. וגם תפוס לשון ראשון נמי לא פריך הכא כדפריך שהכל לשון אחד ולכך יש לומר לכולי עלמא כר' יוסי בתמורה דאף בגמר דבריו אדם נתפיס וכי אמר הריני נזיר היה דעתו לומר מן הגרוגרת ונזיר ופתחו עמו הוא. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא ושפיר קאמרי בית הלל כדפרישית. תוספי הרא"ש ז"ל. וכן כתב הר' עזריאל ז"ל וז"ל: דמסתברא דבית הלל בעי לאוקמא מילתייהו אפילו לר' מאיר. ואף על גב דלית ליה בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואית ליה נמי תפוס לשון ראשון. דכי אמרינן תפוס לשון ראשון הני מילי גבי ערך כלי דאיכא תרי דיבורי ויש במשמעות לשונו שרוצה להתחייב בדמי כלי ואינו חוזר ואומר שום דבר שמכחיש משמעות הלשון. וכן גבי תמורה. אבל הכא כולי עלמא מודו דאזלי אף בגמר דבריו ולא הוי נזיר. דכי אמר הריני נזיר דעתו היה לפרש מן הגרוגרות והוי נדר ופתחו עמו. והשתא פריך שפיר לבית שמאי נדר ופתחו הוא כדמפרש דטעמא רבה איכא דכולי עלמא מודו ליה עד כאן. ולבית שמאי נמי נדר ופתחו עמו הוא דנהי דאית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה מכל מקום מה שהוציא בפיו מן הגרוגרות מאי קא עבדת ליה ובמאי דיינת ליה. דלא דמי לאומר ערך כלי ופחות מבן חדש עלי דהתם מתוך שאין אדם מוציא דבריו לבטלה מתרצינן לדיבוריה דערך דקאמר היינו דמים. אבל הכא מן הגרוגרות דקאמר במאי דיינינן ליה. הרא"ש ז"ל בפירושיו: ובית שמאי לטעמיהו דאמרי אין שאלה בהקדש על ידי חכם דחכם אין מתיר לו הקדשו וכדתנן בית שמאי אומרים הקדש טעות הקדש ואם כן אין בו שאלה לחכם. וכי היכי דאין בו שאלה על ידי חכם כך אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור. וכן אין שאלה בנזירות דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה. והוא הדין דאין יכול לחזור בו תוך כדי דיבור מקבלת הנזירות ואף על גב דבעלמא תוך כדי דיבור כדיבור דמי הכא לא הוי כדיבור. ומשום הכי אמרי בית שמאי דהוי נזיר. שיטה:

בית הלל סברי לה כר' שמעון. דתנן ר' שמעון פוטר גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים קאמר ליה ובסמוך מייתי לה. והכא נמי לא נדר כדרך שאר נודרים שאין נזירות מן הגרוגרות. וקשה למה אינו משני ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש ויש שאלה בנזירות. ועוד קשה לר' יהודה דאמר במתניתין דלכולי עלמא אינו נזיר. והא לא סבירא ליה כר' שמעון דבפרק המנחות והנסכים אמרינן דר' שמעון בשיטת ר' יוסי אמרה דאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס ור' יהודה אית ליה תפוס לשון ראשון פרק שני דזבחים. וי"ל שרוצה לומר טעם לבית הלל שיהיה שייך אף לבית שמאי אליבא דר' יהודה. והשתא ניחא דלא קאמר טעמא דבית הלל משום שיש שאלה. והכי פירושו ובית הלל סברי לה כר' שמעון. אפילו לרבנן דר' שמעון דאמרי גבי הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים הכא אמרי שאינו נזיר. דכי היכי דסבירא ליה לר' שמעון שלא התנדב כדרך המתנדבים הכי נמי סבירא להו לרבנן דר' שמעון הכא. דהתם איכא למימר דטעי שהוא סבור שמתנדבים מן השעורים לפי שראויין למנחת העומר ומנחת קנאות. אבל גרוגרות ודבילה דלא שייכי לנזירות לכולי עלמא לא הוי נזיר שלא נזר כדרך הנוזרים. וגם זה תימא שמפרש מלתא דבית הלל לתנא קמא משום דמלתא דבית שמאי לר' יהודה. ועוד אי משום בית שמאי לר' יהודה הוה מצי למימר ובית הלל לא סברי כר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והאי טעמא מועיל לבית שמאי אליבא דר' יהודה. ונראה לפרש ובית הלל סברי לה כר' שמעון שהיא נתינת טעם לבית הלל אליבא דר' יהודה דאמר דפליגי היכא דאמר הרי עלי קרבן דבית הלל אמרי אינו נזיר מן הגרוגרות. וקאמר דמשום דסברי לה כר' שמעון קאמרי הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים שאמר לשון נזירות. ובית שמאי סברי דשפיר הוי כדרך הנודרים שרצה לומר הריני מובדל מן הגרוגרות. והכי נמי משמע בסמוך דהיינו טעמא שאינו נדור מן הגרוגרות לבית הלל משום דסברי כר' שמעון. אבל אין צריך ליתן טעם לבית הלל למה אינו נזיר משום דאיכא למימר דסבירא להו יש שאלה בהקדש ובנזירות ולא סבירא להו כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. וגם לבית שמאי אליבא דר' יהודה אינו צריך ליתן טעם דאיכא למימר דסלקא דעתיה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. תוספי הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הר' עזריאל: ובית הלל סברי להו כר' שמעון. גבי האומר הרי עלי מנחה מן השעורין דקאמר תנא קמא יביא מן החטים דתפוס לשון ראשון. ור' שמעון פוטר לגמרי שלא התנדב כדרך המתנדבים שאין מנחה באה מן השעורין אלא מנחת העומר ומנחת קנאות והוי כמי שלא אמר כלום. הכא נמי לא נדר כדרך הנודרים ולא הוי נזיר. ולא מבעיא למאן דאמר פותחין בחרטה דמצי הדר ביה דיש שאלה בהקדש ובנזירות. אלא אפילו למאן דאמר אין פותחין בחרטה וצריך למצוא פתח גמור אפילו הכי לא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. ואפילו למאן דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמאן דאמר גבי מנחה יביא מן החטים מודו הכא דאינו נזיר כר' שמעון בעלמא שלא התנדב והכא נמי לכולי עלמא זה לא נדר כדרך הנודרין דגרוגרת ודבילה לא שייכי כלל גבי נזירות. דדוקא גבי מנחת שעורים דשייכי בעלמא גבי קנאות ועומר ואיכא למימר דלמנחה מעלייתא איכוון אלא שטעה להכי קאמרי תנא קמא ור' יוסי דיביא מן החטין. אבל הכא לכולי עלמא לא הוי נזירות דגרוגרת ודבילה לא שייכי בנזירות כלל. עד כאן. וכן תירץ בשיטה וז"ל: והוא הדין שהיה יכול לומר ובית הלל סברי יש שאלה בהקדש וכי היכי דיש בו שאלה נמי מצי למיהדר ביה תוך כדי דבור. אלא שיותר רצה לתת טעם לבית הלל גם אליבא דמאן דאמר אין שאלה בהקדש דאינו נזיר מהאי טעמא דאמרן. עד כאן:


דף ט עמוד ב עריכה

מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' נתן אומר בית שמאי אומרים הרי זה נדור ונזיר. פירוש נדור מן הגרוגרות ומן הדבלה ונזיר מן היין. ומיירי כשאמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה דסבירא לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. והוי נזיר דלחנם לא הוציא לשון נזירות מפיו. ונדור כר' יהודה דאמר שכשחזר ואמר מן הגרוגרות הוי כאומר הרי הן עלי קרבן הלכך הוי נדור ונזיר. ומתניתין קתני דבית שמאי סברי נזיר ותו לא. ובית הלל אומרים נדור ואינו נזיר. פירוש נדור מן הגרוגרות דסבירא לה כר' יהודה דאמר דמיירי באומר הרי הן עלי קרבן ולכך הוי נדור ואינו נזיר דסבירא להו דלא כר' מאיר ואמרי אדם מוציא דבריו לבטלה. ומתניתין קתני בית הלל אומרים אינו נזיר כלומר ולא נדור. שיטה. והרא"ש ז"ל פירש וז"ל: בית שמאי אומרים נדור ונזיר. פירוש נדור או נזיר. אם אמר לא היה בלבי לנזירות אלא שיהיה עלי קרבן הוי נדור. ואם לא אמר כלום הוי נזיר דסבר כר' מאיר וכר' יהודה. עד כאן:

תנן התם במנחות יביא מן החטים שאין מנחה באה מן השעורין חוץ ממנחת קנאות ומנחת העומר. וזה טעה דסבור היה שמנחה מן השעורין. הלכך כיון דלמנחה מעלייא איכוון יביא מן החטין. וכן האומר הרי עלי מנחה להביא קמח יביא סלת מהאי טעמא. וכן שלא בשמן ולבונה דטעה במנחת קנאות וסוטה שהן באין קמח שלא בשמן. וכן בחצי עשרון שנדבתו בכהן גדול שמקריב חצי עשרון בכל יום. הר' עזריאל ז"ל:

הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. פירוש לפי שאין מנחה באה מן השעורים אלא מנחת העומר ומנחת חוטא. ומיהו אם לא אמר מנחה אלא אמר הרי עלי להביא מן השעורים פטור דלא נתכוון למנחה. קמח יביא סלת. פירוש קמח שאינו מנופה. סלת מנופה. שלא בשמן ולבונה יביא שמן ולבונה. שאין מנחה בלא שמן ולבונה אלא מנחת סוטה וחוטא. חצי עשרון יביא עשרון שלם. פירוש שלא מצינו שום מנחה פחות מעשרון חוץ ממנחות חביתין. עשרון ומחצה יביא שנים. ור' שמעון פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים.

ואמרינן מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים מייתי מן החטים ולא אמרינן דהוי נדר ופתחו עמו. אמר חזקיה במחלוקת שנויה ובית שמאי היא. לאו מי אמרי בית שמאי אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבלה הרי זה נזיר. כלומר כהלכתו. הכא נמי כי נדר במנחה שאינה כך ואמר מן השעורים יביא כהלכתא מן החטים. ור' יוחנן אמר אפילו תימא דברי הכל. ואפילו בית הלל מודו דיביא מן החטים דמתניתין דקתני יביא מן החטים מיירי באומר אילו הייתי יודע שאין נודרים מן השעורים לא נדרתי כך אלא הייתי נודר מן החטים או סלת בשמן ולבונה. דגילה בדעתו שנדר כדנדרי אינשי. ואפילו הכי פטרו ר' שמעון דאין דרך בני אדם לידור כך. אבל במתניתין כי נמי אמר אם הייתי יודע שאין נודרין מגרוגרות הייתי נודר מן היין לאו כלום קאמר דבהא לא טעו אינשי. דשאני שעורים דמינא דחטים הוא ועבידי אינשי דטעו. אבל במתניתין הוי נדר ופתחו עמו. שיטה:

אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הרי עלי מנחה מן השעורים ליתני מן העדשים. אלא ודאי אי אמר מן העדשים לא מייתי כלום. וקסבר חזקיה כי קאמרי בית שמאי התם כר' יהודה ומוקי למתניתין כבית שמאי. פירוש כר' יהודה דאמר במתניתין דנדור אף על גב דאין בלשונו משמעות נדר. הלכך הכא נמי כי אמר מן השעורים חייב להביא חטים אף על גב דלא משמע לגמרי הכי. מיהו קשה כיון דחזקיה מיירי באומר אילו הייתי יודע כו' מאי דוחקין למימר כי קאמרי בית שמאי כר' יהודה דאלמא דמוקי למתניתין כבית שמאי. הא לכולי עלמא נמי אתיא כיון דמיירי באומר אילו הייתי יודע. ותו אם כן אמאי הדר ביה כיון דהשתא נמי מוקי לה כבית שמאי. ונראה דלא גרסינן ליה אלא הכי גרסינן אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני מן השעורים ליתני מן העדשים אלא לאו שמע מינה משום דטעי ובשעורים הוא דטעי בעדשים לא טעי. שיטה:

והא ר' יוחנן הוא דאמר באומר אילו הייתי יודע כו'. ובעדשים לא טעי אינשי כי היכי דלבית הלל מן הגרוגרות ולא הוי נדיר אפילו אי אמר אילו הייתי יודע כו':


דף י עמוד א עריכה

מתני' אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני אומר הדלת הזה הריני נזירה אם נפתחה אני. דדלת לשון נקבה כדכתיב הדלת תסוב על צירה. ובגמרא מפרש לכולה מתניתין ואמר כסבורה פרה זו אינה עומדת וכמו והאניה חשבה להשבר כלומר לפי עניינה אינה יכולה לעמוד. והיינו אמר אמרה פרה דמתניתין שאמר האדם סבורה פרה זו שאינה עומדת.

ואם אומר הריני נזיר מבשרה כו'. ככתוב בתוס'. ותימה וליתני הריני נזיר מבשר פרה זו. וי"ל דנקט פרה רבוצה לאשמועינן שכשהוא אומר בלשון הזה יש במשמעותו שתעמוד מאליה אבל אם העמידה אדם לא הוי נזיר לבית שמאי. ופירש ר' יוסף קלצון אמר האומר כסבורה פרה זו כו' ככתוב בתוספות. ונראה לפרש שהאדם לא קבל עליו נזירות בפירוש אלא מספר מאמר הפרה שמתוך שהיא תאיבה לעמוד ברצון תאמר הריני נזירה אם עומדת אני. ונזירות לא שייך בה אלא שתהא מופרשת ואסורה שלא יהנו ממנה. וכשהוא מספר דברים הללו הוי כאלו אמר הוא הריני נזיר מבשרה דבענין אחר למה לו לומר דברים הללו אלא שבלבו לקיים מה שהוא מספר מאמר הפרה. ומיהו תימה מאי פריך הא אמרה בית שמאי חדא זימנא הא טובא איצטריך הך דפרה לאשמעינן דהוי נזיר אף על גב דלא הזכיר נזירות. ושמא קשה לו למה הוצרכו בית הלל לחלוק כיון דהוי כעין פלוגתא דרישא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמרא ופרה מי משתעי. הוא הדין דמצי למפרך מדלת. כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר כסבורה פרה זו שאינה עומדת הריני נזיר אם עומדת מאליה ועמדה מאליה. והריני נזיר מפיק ה"א כלומר נזיר ממנו אני כלומר אם עומדת אני נזיר. ולא שאמר כלשון הריני נזירה ואם כן (לאו) לא הוי דומיא דגרוגרות שקבל עליו נזירות מתחלה ובתר הכי כי אמר מן הגרוגרות בעי לאיתשולי עליה ולמיהדר ביה. אלא כך אמר הריני נזיר מבשרה או הריני נזיר ממנה אם עומדת. והלכו בית שמאי לשיטתן דכי אמר הריני נזיר כל דין נזיר קבל עליו וכי הדר אמר מבשרה בעי למהדר ולא מצי הדר. וכן גבי דלת שהיא נעולה ואמר הריני נזיר אם נפתחה אני נזיר. וקצת חדוש אשמעינן דאף על פי שתולה נזירותו בעמידת פרה או בפתיחת דלת הוי נזיר לבית שמאי ולהכי לא נקט בהדיא שאמר הריני נזיר מן הפרה ומן הדלת. הר' עזריאל ז"ל:

תרתי תלת. כלומר בטוב הוצרך לשנות בשנים ושלשה מקומות כדמפרש ואזיל. וא"ת והא רבא גופיה מפרש למתניתין בסמוך בענין אחר. יש לומר דלדבריו דרמי בר חמא קאמר. ועוד יש לומר דאליבא דר' חייא ור' אושעיא דתנו בהדיא בברייתות שלהן הריני נזיר מבשר פרה ומקרשי דלת לדידהו ודאי צריך לומר תרתי תלת וצריכי. מיהו ודאי מתניתין דלא מתנייא בהדיא הכי מפרש לה בסמוך בדין אחרת. ולפי המסקנא ניחא שפיר דמוקי רבא לפלוגייתהו כההיא דגרוגרות ואז צריך למימר תרתי ותלת. ושמא רבא לא אמר להך שינויי דבסמוך אלא התלמוד תולה ברבא משום דאותיב על שינוי דרמי בר חמא. אבל רבא עצמו לא אמר אלא הך שינוייא בתרא דהריני נזיר מבשרה אם לא עמדה. וכי האי גוונא אמר פרק החולץ איתביה ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש. ולפי המסקנא צריך לומר דלאו איהו מותב הכי אלא תלמודא לפי מה שהיה סבור. ובפרק ג' לקמן בשרא וחמרא מצויין הם ביחד זוללי בשר וסובאי יין ועבידי אינשי דטעו ומחלפי להו.

אמר רבא מי קתני אם עמדה מאיליה. הא אמרת דעקר חדושא דמתניתין הא דתנן רביצת פרה לאשמועינן דוקא עמדה מאיליה ואם כן הוה כן הוה ליה למיתני בפירוש עומדת מאיליה. וליכא לפרושי בין עמדה מאיליה בין עמדה על ידי אחרים דאם כן אמאי תנא כלל רביצת פרה וליתני האומר הריני נזיר מבשר פרה. ועוד דבר ברור הוא שתעמוד על ידי עצמה או על ידי אחרים ומה לו לתלות נזירות בתנאי שהוא יודע בבירור שיתקיים אם הוא רוצה להיות נזיר יאמר בלא תנאי הריני נזיר:

כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי עלי קרבן. והכי פירושא דמתניתין סבורה פרה שאינה יכולה לעמוד ותאיבה לידור שאם תעמוד בין מאליה בין על ידי אחרים שתכנס לעזרה ויקריבוה לקרבן נזירות. ואף על פי שאין נזיר מביא פרה לקרבן חובה מכל מקום היו רגילין להביא יום תגלחתן קרבנות נדבה עולה ושלמים כדכתיב מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו. והוא משלים דבריה ואומר הרי עלי קרבן נזירות. ולאידך פירושא הוי כאלו אמר הרי עלי קרבן נזירות. לבית שמאי הוי נזיר ולבית הלל אין בלשון הזה משמעות נזירות. ולפירושא קמא תמיהא אם אמר בפירוש הרי עלי קרבן נזירות אמאי לא הוי נזיר לבית הלל. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וז"ל בתוספותיו: אלא אמר רבא כגון שהיתה פרה רבוצה לפניו ואמר הרי עלי קרבן. ומתניתין הכי קאמר אמר אמרה פרה כלומר כסבורה פרה זו דאינה עומדת שאין יכולה לעמוד. הריני נזירה אם עומדת אני כלומר היא כאילו אמרה הריני לצורך קרבנות נזירות לכשאעמוד בין אעמוד על ידי עצמי בין יעמידוני אחרים. ואף על פי שאין הפרה ראויה לקרבנות נזירות מכל מקום היה רגילות שהיה מביא עם קרבנותיו עולות ושלמים הרבה כדאשכח באבשלום. ולפירוש רבינו יוסף נפרש כן כסבורה פרה זו אינה עומדת ותאיבה היתה לעמוד ודומה שתאמר ברצון הריני לקרבנות נזירות לכשאעמוד. וכשאדם מספר לנו לשון זה דעתו לקיים עליו מה שאומר שהפרה רוצה לומר והוי כאלו אמר הרי עלי קרבנות נזירות. בית שמאי אומרים גלה דעתו שרוצה להיות נזיר. ובית הלל אומרים לשון זה לא משמע קבלת נזירות. עד כאן:

ואי קשיא לך הא מתניתין לא תני אם לא אלא עומדת אני. הא לא קשיא בין אם עומדת אני לאם אין עומדת ליכא דדייקינן כל כך דעביד תנא דשכח בגירסיה. אבל הא דלא קתני אם לא אוכל אם עומדת ובעינן לאוסופיה מאליה היכא דלא קתני במתניתין לא מוספינן:


דף י עמוד ב עריכה

הריני נזיר מיין אם לא עמדה. והכי פירושו סבורה פרה זו שאינה עומדת לא מעצמה ולא על ידי אחרים ואמר הריני נזיר מיין אם לא תעמוד. וא"ת והא אם עומדת קתני. וי"ל דהא לא קשיא ליה דזמנין שמדלג התנא אות אחת. אבל עמדה מאליה שהוא עקר החדוש הוה ליה למיתני. ולפירוש בתרא אין צריך להגיה המשנה והכי פירושו סבורה פרה זו שאינה עומדת שאינה רוצה לעמוד ודומה הוא שתאמר ברצון הריני נזירה אם עומדת אני. ולשון משל באדם המסבב לעשות דבר ואומר אהא נזיר אם אעשנו. וסברי בית שמאי דהמספר דברי פרה הוי כאלו הוא אומר הריני נזיר אם לא אעמידנה לפי שהוא כועס עליה לפי שאינה רוצה לעמוד ואומר בלבו אדרבה אני אעמידנה ואם לאו אהא נזיר. ועמדה על ידי עצמה או שהעמידה אחר וזה קורא מאיליה כיון שהוא לא העמידה. בית שמאי סברי תורפנה דההוא גברא אוקמיה בידיה. גילוי דעתו כמו במקום התורפה ותורף שהוא גלוי השטר ועקרו. והא לא אוקמה. דמעצמה עמדה או אחרים העמידוה. ובית הלל לא היה דעתו אלא שתקום והא קמתה ולא הוי נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וזה לשון הרב עזריאל ז"ל. שהיתה רבוצה כו' והכי משמע מתניתין אמר הנודר אמרה פרה זו בלבה שלא תעמוד לא מאליה ולא על ידי אחר שלא יבא שום אדם להעמידה. הריני נזירה נזיר בעבורה אם עומדת כלומר אם תתקיים מחשבתה שמעכבת עומדת שם שלא אעמידנה. והשתא אינו צריך להגיה דבר. גם נפרש עומדת לשון עיכוב כמו למה תעמוד בחוץ. אי נמי אם עומדת אני קאי לאמרה פרה והכי פירושו אם עומדת אני בתמיה וכי אעמד מכאן הריני נזיר אם לא אעמידנה. וכן יש לומר בדרמי בר חמא. עד כאן:

מי קא מתפיס בה מידי. מה שייך למימר בדעתו היה הפרה עלי בקרבן הא לא מתפיס בה מידי. אלא כגון דאמר הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה. והכי משמע אמרה פרה זו בלבה שאינה עומדת לא מעצמה ולא על ידי אחר הרי נזירה מפיק הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה. ולאידך פירושא כסבורה פרה זו שאינה עומדת שאינה חפצה לעמוד ומסרבת ואומרת אהא נזירה מופרשת ואסורה שלא יהנו ממנה. וכשהוא מספר דבר זה בדעתו היה שיהא נזיר מבשרה אם לא יעמידנה. אי נמי מיירי שאמר בפירוש הריני נזיר מבשרה אם לא עמדה. ואין לתמוה כיון דאמר בפירוש הכי אמאי תנא כלל רביצת הפרה דמשום דפליגי בית שמאי ובית הלל מאי תורפיה דההוא גברא נקטיה. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ואין לתמוה כיון דמיירי בהדיא שאמר הריני נזיר מבשרה אמאי תנן במתניתין ענין הפרה. דהא איצטריך לאשמועינן תרפא דהדין גברא שעל ידי שפירש לנו דעת הפרה אנו אומרים כשהוא אומר הריני נזיר אם לא עמדה היא רוצה לומר אם לא אעמידנה. עד כאן:

אי הכי אימא סיפא כו'. ומדאמר ר' יהודה אלא באומר הרי עלי קרבן מכלל דשמעינן לתנא קמא דמיתפס לגופיה דפרה. הר' עזריאל ז"ל:

ופריך לבית הלל אם לא עמדה הריני נזיר בתמיה ואמאי והא מבשרה קאמר. ומשני לטעמא דבית שמאי קאמרי. והשתא הוי הך פלוגתא דומיא דפלוגתא דגרוגרות והיינו דאמר רבא לעיל תרתי תלת. ולאו משום דשיירי מתניתין כשעמדה מאליה כיון דלא פירש. וגם ליכא לפרושי שאמר הריני נזיר אם עמדה בין על ידי עצמה בין על ידי אחר שאין דרך אדם לתלות נזירותו בדבר שיודע שיעשה שאם דעתו להיות נזיר למה תלה בשום דבר. אבל צריכות דלעיל לא הוי להאי שינוייא דפרה ודלת ואיצטריך שפיר לאשמועינן דמשום דאוקמה ביד הוא והצריכותא לא הוי אלא לרמי בר חמא. תוס' הרא"ש ז"ל. ועיין לעיל בדבריו בד"ה תרתי תלת כלומר בטוב כו':


דף יא עמוד א עריכה

מתניתין מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר. ואפילו לר' שמעון דאמר עד שיזור מכלן הכא מודה כיון דלא הזכיר בהדיא יין דלא גרע מידות נזירות. הרא"ש ז"ל בפירושיו: לא נתכוונה. כלומר כוס זה שאתם רוצים להשקותי הרי הוא עלי קרבן. ולא בעי למימר דנשייליה דהא לית ליה דעתא צילותא. הר' עזריאל ז"ל:

לא נתכוונה זו אלא. כלומר הרי הוא עלי קרבן. פירוש כוס זה הוא עלי קרבן דמסתמא אמרי דלכך נתכוונה. ושכור נדרו נדר אם לא הגיע לשכרותו של לוט. שיטה: גמ' וכי תימא לימא הכי סבר מייתין אחרינה ומצערו ליה שכן דרך להפציר בשכור להוסיף על שכרותו אבל אין דרך להפציר כל כך באדם שאינו שכור. הלכך אם אין דעתו לנזירות לימא הרי עלי קרבן:

מתני' אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין ואיני מקבל עלי ליאסר איין. ונראה לי דלא זו אף זו קתני דרישא שהוא יודע שנזיר אסיר ביין ודאי אמרינן דאין נזירות לחצאין ואסור בכלן. אבל בסיפא הוי כמו נדר בטעות דאלו היה יודע שהנזיר אסור ביין לא היה מקבל עליו נזירות.

אבל סבור הייתי שחכמים היו מתירין לי כו'. סלקא דעתין דהכי קאמר סבור הייתי שחכמים היו מתירין לי אף אם הייתי מקבלו ולכך איני מקבלו עלי. ולהכי פריך בגמ' והא אמרת רישא. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וכתב ז"ל לקמן בגמ' והא אמרת רישא אסור ור' שמעון מתיר. סלקא דעתין שבשעת נזירותו לא קבל עליו יין. סיפא דנזר מכולהו ואיתשיל מחדא קבל עליו נזירות בסתם ואחר כך בא לפני החכם ונתחרט על איסור היין או על טומאת מתים ואמר כסבור הייתי שחכמים מתירין לי שאי אפשר לי להיות בלא יין או בלי ליטמא למתים. לרבנן סוף נזירות כתחלת נזירות כמו בקבלת נזירות אם קבל דבר אחד חל עליו כל תורת נזירות הוא הדין נמי סוף נזירות אם נשאל על אחד הותר הכל. ואפילו למאן דלית ליה בפרק ד' דנדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא מודה מטעמא דפרישית דסוף נזירות כתחלת נזירות. ור' שמעון נמי סבר סוף נזירות כתחלת נזירות ואפילו למאן דאית ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו הכא מודה כי היכי דבתחלת נזירות אינו נזיר עד שיזור מכולן הכי נמי לענין חרטה לא הותר עד שיתחרט על כולו. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכן כתב בתוספותיו וז"ל: והא אמרת רישא שאסור. לרבנן רישא כגון שנדר מחדא שלא קבל עליו מתחלה הנזירות דיין. סיפא דנזר מכולהו ואיתשיל מחדא מתחלת נזירותו קבל עליו כל נזירות ואמר סתמא הריני נזיר ואחר כך בא לפני חכם ושאל על נזרו ומתחרט מיין שאומר אדעתא דיין לא נדרתי שהייתי סבור שחכמים מתירין יין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין או אדעתא דטומאה לא נדרתי. אבל משאר דיני נזירות לא נשאל. לרבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מאחד מהם הוי נזיר דסוף נזירות כתחלת נזירות וכי נשאל על אחד מהם ואמר לו חכם מיין הותר לך הותר כמו כן מן הכל. עד כאן: והר' עזריאל כתב וז"ל: יודע אני שנזיר אסור ביין אבל סבור אני שחכמים מתירין לי. כך אמר בשעת נזירות הריני מקבל כל דין נזירות אבל סבור אני שחכמים מתירין לי מפני שאיני יכול לחיות. והוי דומיא דהני בבי דלעיל על מנת שאהיה שותה יין דכלהו בשעת נזירות קאמר. ופריך והא אמרת רישא ור' שמעון מתיר. רישא דנדר מחדא שלא קבל נזירות אלא מתגלחת ומטומאה. לרבנן ההיא דגרוגרות ודבלה דאמר לאיתשולי הוא דאתי שבשעת נזירות פתח נדרו. לרבנן דאמרי אפילו לא נדר אלא מחדא הוי נזיר מכולן הני מילי גבי מן החרצנים ומן הזגין דלא מתשיל מידי ולא חזר בו מנזירות אלא שפירש אלו מנזירותו. ועל מנת שאהיה אינו דרך שאלה. אבל הכא דקאמר סבור אני בכך ופתח נדר הוי ואף על גב דלא מיתשיל מכולהו מותר בכלן כמו בתחלת נזירותו שאסור בכולן על ידי נדר מאחד מהן. עד כאן:

תניא כוותיה דרבינא כו'. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. והיינו כר' שמעון דאי לרבנן אפילו אמר חוץ מיין הוי נזיר. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ואם תאמר למה לי כו' ככתוב בתוספות. וי"ל דאיתא לנזירות על ידי שליח דאחר יביא קרבנותיו בשבילו. ועיקר נזירות הם הקרבנות. שיטה. והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: והכא לא שייך למיבעי תנאי דאפשר על ידי שליח כתנאי דבני גד ובני ראובן. ודוקא גבי מעשה בידים הוא כגון קנין חליצה גט קדושין וכיוצא בהן דהתם ודאי אם אי אפשר לקיים על ידי אחר אלא על ידי עצמו אלים המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי לא נתבטל המעשה. אבל נדר ונזירות דאין צריך מעשה בידים אלא שיזהיר וישמור מעצמו לא אלים שיתקיים אם לא נתקיים התנאי. עד כאן. וא"ת והא אמרינן הריני נזיר על מנת שאגלח בבית חוניו יגלח בירושלים בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו יצא. והלא מתנה על מה שכתוב. ותירץ הר"ם דלשונו בשני עניינים משמע. משמע נזירות גמור ומגלח בבית המקדש ואם גלח בבית חוניו לא יצא. ומשמע נמי שלא קבל עליו שום נזירות אלא צערא בעלמא ואם היה מגלח בבית המקדש היה מביא חולין לעזרה. ומיתלא תלי וקאי. אם גלח בבית המקדש איגלאי מילתא דלנזירות גמור נתכוון. ואם גלח בבית חוניו גלי אדעתיה דלצער נפשיה בעלמא נתכוון. תוס' הרא"ש ז"ל.

ור' יהושע בן לוי אמר לך האי על מנת כחוץ דמי. כלומר כאילו אמר בפירוש הריני נזיר חוץ מיין ולא הוי נזיר לר' שמעון עד שיזיר מכולן. אבל אם לא היה חוץ אלא על מנת הואיל ולא שייר בעיקר הדבר הוי תנאי דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים.

והא אמרת רישא אסור ור' שמעון מתיר. פירוש קא סלקא דעתין דמתניתין מיירי שאמר כך בשעת קבלת הנזירות הריני מקבל עלי דין נזירות וסבור אני שהחכמים יתירוני ביין או בטומאה אף אם אני מקבלה עלי ולכך אני מקבלם עלי כלל. והיינו דמקשינן דאם כן איפכא מבעי ליה דרבנן הוי נזיר ולר' שמעון אינו נזיר עד כאן. שיטה.


דף יא עמוד ב עריכה

ואיבעית אימא בנדרי אונסין פליגי. היינו אונס שאינו יכול להיות בלא יין וכן בטומאה מפני שהוא קובר ואין לו אומנות אחר. אי נמי אונס ממש שאנסוהו לידור והוי כמו נודרין לחרמין ולהרגין דקרי התם נדרי אונסין. הר' עזריאל ז"ל:

נדרי שגגות. כגון קונם אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה לא הוי נדר דאמרינן האדם בשבועה פרט לאנוס. ובשעה שנדר הוא סבור שלא אכל ולא היה בדעתו לידור ואנוס היה מחמת שכחה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. ולא בפתח חרטה דכל נדר נמי ניתר על ידי חרטה. אלא אף על גב דלאו נדרים נינהו צריך לילך לחכם ויתיר לו שלא יקל ראשו בנדרים. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וז"ל הר' עזריאל ז"ל: ארבעה נדרים הללו צריכין שאלה לחכם. והא איכא בין הני לשאר נדרים דבהני אף בלא חרטה יתיר החכם למאן דאמר פותחין בחרטה. ולמאן דאמר אין פותחין בחרטה ובעי פתח גמור הני בחרטה כל דהו עד כאן. וקשה קצת דלא דמי לנדרי אונסין דהתם בשעה שנדר לא ידע באונס שאירע לאחר מכאן אבל הכא בשעה שנדר ידע זה האונס. ותירץ הר"מ דמכל מקום טעמא דמתניתין כמו טעמא דנדרי אונסין. דהתם הוי טעמא משום דאין פיו ולבו שוין דאדעתא דאונס לא נדר. ובמתניתין נמי בשעה שקבל עליו נזירות לא היה בדעתו לאסור עצמו ביין כי אם בשאר דברים ולא היו פיו ולבו שוין הלכך לרבנן לא בעי שאלה. ואף על גב דאי הוה אמר בהדיא חוץ מן היין הוי נזיר. הני מילי היכא דלא אניס בקבלת יין אבל הכא דמחמת אונס אינו מקבל עליו יין לא הוי נזיר כלל. ובשם ר"י מצאתי דמתניתין איירי בשקבל עליו נזירות סתם והיה דעתו לכל דין נזירות ואירע לו מקרה או חולי שצריך לשתות לו יין או שהוצרך ליטמא למתים. ועתה הוא אומר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שאף אילו היה בדעתי להיות נזיר בכל ענין שחכמים מתירין לי מחמת האונס כל שכן השתא דדין הוא שיתירו לי כי ודאי לדעת אלו האונסין לא קבלתי עלי. ונראה לי שצריך להוסיף על דבריו דאכתי לא דמי לגמרי לנדרי אונסין דהתם אירע האונס קודם שחל הנדר. הלכך יש לפרש דהכא מיירי כגון שאמר הריני נזיר לזמן ידוע שאז יתחיל נזירותי וקודם הגעת הזמן אירע לו האונס. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

מתני' ועלי לגלח נזיר. קיבל עליו שיביא קרבנות נזיר על גלוח של נזיר אחד מן השוק כדי לפטור אותו מקרבנותיו. ולפיכך אמר לגלח לפי שאינו מגלח אף על פי שמלאו ימיו עד שיביא קרבנותיו. ולפיכך אמר לגלח נזיר שאתן קרבנותיו שנכשר בהן לגלח.

אם היו פקחין כל אחד פוטר חברו מקרבנותיו. וחדושא דמתניתין שהראשון יכול לפטור השני אף על פי שבשעת נזרו אכתי לא הוי השני נזיר כדמפרש בגמרא. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

גמ' ומינה. כלומר גם בעיא זו איכא למיפשט מינה דמדקאמר ועלי לגלח שמע מינה ואני אתחלת דבורא משמע. דאי אסוף דיבורא ליתני ואני והריני נזיר.

וזה לשון הפירוש. ומינה דמתניתין מצינן למילף מדקאמר ואני ובתר הכי אמר ועלי לגלח שמע מינה דהיכא דאמר ואני לחוד היינו תחלת דיבורא. עד כאן:

וממאי דהכי הוא דואני ליהוי אפלגא דדיבורא. אימא אכולה דיבורא משמע. ואי משום דאמר בתר הכי ועלי דיקת הכי ליכא למימר הכי דהאי דקאמר עלי האי ועלי בהא מילתא כלומר האי ועלי הכי משמע דהא מילתא דאמרי ואם תהא עלי חובה למעבד כדאמר חברי. פירוש. וזה לשון הרא"ש ז"ל בפירושיו: הכי קאמר ועלי כי האי מלתא. כלומר ואני לכל דבר עלי כמו שאמרת להיות נזיר וגם לגלח נזיר וכפל מלה הוא שכן דרך האדם לסתום ואחר כך לפרש. ומה שלא פירש הנזירות משום דלשון ואני משמע בפירוש נזירות דמשמע אני בגופי כמותך. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ומסיים ז"ל וז"ל: ויש תימה דאם כן ליתני ועלי גרידא ואמאי קאמר ועלי לגלח. עד כאן.


דף יב עמוד א עריכה

אסור בכל הנשים שבעולם. ... ואי אמרת ניזיל בתר רובא הוה ליה קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואומר רבינו יצחק דמן הדין לא שייך חזקת שליח עושה שליחותו בדבר שאינו בידו של שליח דמאן לימא לן דמשכח איתתא דבעיא לאיקדושי ליה. אלא קנסא הוא דקנסו רבנן לפי שעשה שליחות (בזה) כזה שלא פירש איזו אשה יקדש לו. תדע דלקמן אמרינן טעמא משום דאשה קבוע. ואין דין קבוע אלא כשהקבוע ידוע וניכר לעצמו דומיא דתשע חנויות. וא"ת אם כן האיך נהיה אנו מותרין בכל הנשים כו' ככתוב בתוס'. ויש מפרשים דמדאורייתא כל חדא וחדא שריא דנוקמה אחזקתה והיא בחזקת פנויה. שיטה:

והוא הדין דהוה מצי למיתני קן מפורשת כגון שפירש איזו לעולה ואיזו לחטאת. אלא שהיה צריך לפרש ובלבד שיכיר הנשארת אם היא חטאת או עולה. דאם לאו אינו יכול ליקח לה זוג דאינה ראויה להקרבה שהעולה נעשית למעלה מן הסיקרא והחטאת למטה. ולא רצה להאריך ותנא קן סתומה. וגם אורחא דמלתא שאינו מכיר אם עולה אם חטאת כשנאבד זוגה אלא כשהם ביחד אז נקל להכירם. אי נמי נקט קן סתומה משום סיפא פרח לבין הקריבות פסול ופוסל אחד כנגדו. ואם היה מפורש היה פוסל שנים ועיין שם. הרא"ש ז"ל בפירושיו: איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן קן סתומה שפרח אחד ממנה לאויר העולם או שפרח לבין חטאות המתות או שמתה אחת מהן יקח זוג לשנית. ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי כל חדא וחדא נימא היינו הא. פירוש זב וזבה יש להן להביא שני פרידין אחד לחטאת ואחד לעולה וכן מצורע בדלות ויולדת בדלות וכן שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו בדל כל אלו מביאין שני פרידין אחת לחטאת ואחת לעולה. וצריך לפרש איזה מהן הוא לעולה ואיזהו לחטאת. וכשהפריש שני גוזלות סתם ועדיין לא פירש איזו מהן לחטאת ואיזו מהן לעולה זו היא קן סתומה. ולעולם אין קן פחותה משנים. וכשהקן היא סתומה ופרח גוזל אחד מהן לאויר כלומר שהלכה לה או שנתערבה אחת מהן לבין המתות כלומר לאותן העומדות למיתה כגון שמתו בעליהן או נתכפרו באחרת דקיימא לן ימותו או שמתה אחת מהן יקח זוג לשני. פירוש ואחר כך יפרש אותן ויעשה אחד לחטאת ואחד לעולה. ולהכי נקט קן סתומה משום דאם היה קן מפורשת ופרח אחת ממנה לאויר או שמתה ואין ידוע איזה מהן הלכה אם החטאת אם העולה שתיהן הופסדו ואי אפשר לו ליקח זוג לשניה אלא אם כן הוא ידוע אותה שפרחה אם היתה החטאת או העולה. דאם אינו ידוע ימות השני הנשאר ואין לו תקנה להיקרב שעולה נעשית למעלה וחטאת למטה. ומשום הכי ניחא ליה למינקט בקוצר סתומה ופרח אחד מהן דבקן סתומה אין צריך לדקדק כלום.

הא שאר קינין דעלמא מתקנן. לאדם זה שפרח מקנו גוזל אם יצטרך להביא משום חובה אחרת. ואמאי נימא כל חדא וחדא דשאר קינין בעלמא היינו הך דפרח לאויר העולם. וכשירצה להביא קן אחד לחובה שמא יביא אותו שפרח כבר והיה קדוש לדבר אחר ואינו מועיל לכפרה זו שמביא בשנייה אחר שנתפרש לחובה אחרת דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה. ואם תאמר דילמא כיון דפרח פקע קדושתייהו והוי חולין. וי"ל דבפרק שילוח הקן אמרינן דאם הקדיש פירות שובכו ומתו לא פקע קדושתייהו ולעולם הן הקדש. וא"ת מכל מקום נימא דכיון דאבדה בטלה הפרשתו דהכי נמי אמרינן פרק קמא דזבחים מידי דהופרש לחוב זה ואבד כשר לחוב אחר. ויש לומר דמכל מקום שפיר קאמר תלמודא דאם איתא לר' יוחנן כי היכי דאסור בכל הנשים מטעם קנס ואף על גב דקרובות של האשה שנתקדשה בטלין ברוב הכי נמי הוה לן למיקנסיה ולשוויי עליה כל העופות באיסור. שיטה. והרב עזריאל ז"ל כתב וז"ל: חזקה שליח עושה שליחותו ובכל אחת שירצה לקדש איכא לספוקי שמא השליח קדש כבר בתה או אחותה או בת בתה או בת בנה או אמה או אם אמה או אם אביה.

בפרק התקבל גרסינן ומת השליח דאי לאו הכי יאמר השליח איזה קידש. ואומר הרי"ץ דאין זה דין תורה אלא קנס דקנסו מפני שעשה שליחות סתם והכניס עצמו לספק. דאי מן התורה אם כן כל אדם יהא אסור לקדש שום אשה דשמא זו היא ששליח קדש. ואי משום דנאמנת לומר לא נתקדשתי דכנגד השליח נאמנת לומר לא קדשתני כדאמר גבי הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו. אם כן מהאי טעמא יהא מותר המשלח לקדש דליכא למיחש שמא אחותה היא דהא אחותה יכולה להשיא עצמה ולומר לא נתקדשתי. וכי תימא דין הוא שתהא נאמנת על עצמה דמסתמא לא היתה מתקדשת עצמה אם לא היתה יודעת שלא נתקדשה אבל אינה נאמנת להתיר אחותה על פיה. מכל מקום קטנה שמת אביה תאסר לינשא לעולם דשמא קבל אביה קדושין מן השליח דהא אינה נאמנת לומר לא נתקדשתי דמנא ידעה אי קיבל אביה קדושין בעוד שהיתה קטנה. ועוד דכיון דקטנה (היא) היתה אינה נאמנת.

ואילו שאר קינין בעלמא מתקנן. אם יצטרך זה פעם אחרת לכפרה יביא ולא חיישינן שמא יביא אותו שפרח ולא יועיל לכפרה זו שמביא שניה לחובתו שהרי כבר קדוש הוא וקיימא לן כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. ולא קנסינן ליה על שלא שמרו יפה והיה לנו כבר לקנסו שלא יוכל להביא קן לכפרה אחרת. כך פירש הרי"ץ. וקשיא טובא חדא דבפרק התקבל לא משמע דטעמא משום קנסא דקאמר הני מילי לחומרא. ועוד מי הוה ליה לאסוקי שימות השליח קודם שיספיק לאמר מי קדש. ועוד מי הוה בידו לפרש מי יקדש שמא לא תתרצה ולכך צוהו שמי שתתרצה לו יקדש. ועוד אליעזר עבד אברהם יוכיח שלא הוציא לו מן הכלל אלא בנות כנען ועשאו יצחק שליח לקדושי מי שתתרצה לקדש לו. ועוד אי מטעם קנס מאי פריך מקן סתומה לפי שלא שמרו יפה. שמא מיד כהן פרח שמסרוהו ומתפרש בעשייתו כדאמרינן אין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת בעלים ובעשיית כהן והבעלים לא פשעו. ועוד דהוה ליה למימר ולדידיה שאר קינין מתקנן אמאי כו'. לכך נראה דטעמא משום דחזקת שליח עושה שליחותו ולא משום קנס. והלכה כרב נחמן דאמר בפרק בכל מערבין דבשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחתו בשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו אלמא דאזיל להחמיר. ואם כן חזקה שליח עושה שליחותו אינו כרוב גמור דהוי כמחצה על מחצה ולהכי בשל תורה הוי ספקא דאורייתא לחומרא. גני קדושין אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו להחמיר. גבי גרושין אמרינן אין חזקה לחומרא. ובשל סופרים אמרינן ספיקא דרבנן ולקולא וסמכינן אחזקת שליח. ומה שקשה היאך מותר לקדש קטנה זה אינו דמסתמא בפומבי מקדשה וקול יוצא בעיר. וזו הואיל ואין לה קול אין לחוש. והשתא פריך שפיר מקן סתומה ואלו שאר קינין בעלמא מתקנן ואמאי לימא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואותו המין יאסר לכל.

ומשני אמינא לך אשה דלא ניידא ואת אמרת לי כו'. דאשה דרכה להיות קבועה כבודה בת מלך פנימה וכי אזיל גבה המשלח ומקדשה הוה ליה קבוע. ואת אמרת לי איסור דנייד דדרך עוף שפורח אנה ואנה ודרך ציידי עופות לצודם בפחים ורשתות ומכמורות. וכל דפריש מרובא פריש ומהן הוא לקח קנו.

וכי תימא הכי נמי אימר בשוקא אשכחא וקדיש. שמא השליח מצא אשה בשוק שנתרצת לו וקדש ולמה אסורה לו הלא אינה קבוע שם וכל דפריש מרובא פריש. ולכל הפחות אם כבר קדש ובא לימלך לא היה לנו לאסור. ואסור בכל הנשים דקאמר ר' יוחנן אפילו קדש בדיעבד. אבל הא לא פריך שנתיר לו לכתחלה. דודאי אסור גזרה שמא יקח לו מן הקבוע כדאמר בריש כל התערובות וניכבשן כי היכי דניידן וניחזי כל דפריש כו'. ומשני גזרה שמא יקח לו מן הקבוע.

ומשני התם הדרא לניחותא. אשה אחר שקדשה היא שבה לביתה ומתערבת עם שאר קבועות ואסורה לבא עליה במקום קביעותה דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל קן משלקחו והותר מטעם דפרח מי הדרא לניחותא. שוב לא יחזור לקנו הראשון להתערב עם הקבועים לחזור וליאסר. קשה לפי שפירשנו בקן סתומה דאורייתא ולא מטעם קנס אפילו באכילה ליתסר וגם לשוחטו אם לקחו בקן קבועה דהא השוחט עוף קדשים בחוץ חייב. יש לומר דמכולה מילתא פריך אבל מזה יוכלו ליזהר שלא לאכול מאותו המין גזירה משום קבוע. אבל קני זבים ויולדות לא אפשר מפני שהן מחוסרי כפרה. לשון ר"ן. ע"כ:

אמינא לך (איסורין דנייד) אשה דלא ניידא. דבשעה שקדשה השליח היתה נחה וקבועה בביתה הלכך היתה חשובה בין כל הנשים שבעולם כמחצה על מחצה. ואילו עשאו שליח לקדש לו נשים וקדש חצי הנשים שבעולם היו נאסרות כל הנשים משום ספק קרובות אפילו אי ניידי משום דרוב הנשים אסורות עליו משום ספק קורבה. השתא נמי נאסרות כל הנשים כיון שהאוסר קבוע אף על פי שאין הנאסר קבוע. ואת אמרת לי איסורא דנייד. העוף הפורח הוא נד בעולם וכיון דלא הוי קבוע אין לו כח לאסור דבטל הוא ברוב קינין שבעולם. אבל אי הוה קבוע חשבינן כאילו חצי קינין שבעולם אסורין כדחשבינן האשה המקודשת כאלו קדש חצי הנשים שבעולם. וכי תימא הכי נמי דנייד דאימא בשוקא אשכח וקדש. דחומרא יתירא היא לאסור כל הנשים שבעולם והוה לנו לתלות שמא בשעה שקדשה לא היתה קבוע ולא היתה כחצי הנשים שבעולם. הא הדרא לניחותא אחר שקדשה. וכיון דקבועה היא השתא חשובה כחצי דנשים. אבל עוף אין לו קביעות כשחוזר לקנו דתדיר נודד ממקומו ופורח מקן לקן ואין לו קביעות מקום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ובשיטה כתוב וז"ל: אמר ליה ר' יוחנן קאמינא אנא אשה דלא ניידא. פירוש אלא קבועה בביתה וכשבא השליח לקדשה הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואמטי להכי אסור בכל הנשים שבעולם. ואמרת לי איסורא דנייד שהעוף מדדה הוא ואינו קבוע וכל דפריש מרובא פריש. ואפילו אם יקח אותו בתוך הקן כיון דמדדה ונייד לאו קבוע הוא. וכי תימא הכי נמי גבי אשה ניידא דאימא בשוקא אשכח אתתא וקידשה. יש מפרשים השליח מצא אשה וקידשה דנייד. וקשה דמכל מקום אחיותיה וקרובותיה היו קבועות באותה שעה. לכך יש לפרש דקאמר מקידושין שבא המשלח שוב לקדש אשה לעצמו דכיון שהאשה בשוק יש לנו לומר שהיא מרובא דעלמא ואינה מקרובות של המקודשת. עד כאן:

וזה לשון תוספי הרא"ש. אמינא אשה דלא ניידא אלא קבועה היא בביתה דכל כבודה בת מלך פנימה. וראוי לקנוס יותר הואיל ודומה לקבוע. ואמרת לי איסורא דנייד עוף שפורח אנה ואנה ואינו קבוע וכל דפריש מרוב פריש. ואפילו אם יקח אותו בתוך הקן לא הוי קבוע ואין קביעותו קביעות.

וכי תימא הכא נמי שמא בשוק אשכח וקדש. פירוש וכי תימא הכא נמי אסר לה ר' יוחנן אפילו קדשה המשלח בשוק אף על פי שבמקום ניידות מקדשה. אפילו הכי לא דמי לההיא דקנין דאשה הדרא לניחותה ולקביעותה ותאסור כדין כל קבוע. גבי קן מי הדרא דבעוף לא שייך לעולם קביעות. ועוד פירש הקונטריס ענין אחר אנא אמינא אשה דלא ניידא כו'. פירוש שבשעה שקדשה השליח היתה קבועה אבל עוף בשעה שפרח היה נייד שלא היה שם קבוע. וכי תימא הכא נמי אימר בשוקא אשכח וקדיש בשעה שקדש השליח היו כל קרובותיה בשוקא. התם הדרא לניחותא וכשבא המשלח לקדש אז הן קבועות. גבי קן מי הדרא ואפילו יקחנה בקן היא מותרת דבעוף לא שייך קביעות. עד כאן:

התם הדרא לניחותא גבי קן מי הדרא. פירש רש"י ז"ל גבי אשה אחר שקדשה בשוק תבא אל ביתה ואיך יבא עליה במקום קביעות. אבל גבי קן מי הדרא אינה חוזרת אל קנה הראשון שדרך עוף להיות בקן זה ואחר כך בקן אחר. אבל אשה הדרא לביתה הראשון. כך פירש רש"י ז"ל. ולפי זה משמע דבעינן קבוע במקום ראשון שנולד הספק וזה לא מצינו. ועוד יוליכנה למקום אחר שלא היתה שם מעולם. עד כאן. שיטה:

ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה בת כו'. יש ספרים דלא גרסי בת הבן ואם האב. ומכל מקום בעינן דלית לה כל הני אלא לא נחית למיתני קורבא דאתי על יד האיש. ובשניות ליכא למיחש דספיקא דרבנן לקולא. מנמוקי הרב ר' עזריאל ז"ל.

שאין לה לא בת דניחוש לחמות וגם לא בת בת וגם לא בת בן דניחוש לאם חמיו ואם חמותו. ולא אם דניחוש לבת אשתו. וגם לא אם אם ולא אם אב דניחוש לבת בתה ולבת בנה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי איניש שליח. קא סלקא דעתין דלא מסיק איניש אדעתיה למנותו שליח למה שאין בידו לעשות עתה הלכך לא הוי שלוחו לקדש לו אותה אשה שנתגרשה אחר מינוי השליחות ואם קדשה לו אינה מקודשת ומותר בקרובותיה. אבל אם פירש בפירוש שעשאו שליח אפילו לנשים שהן עתה אסורות אם יהיו מותרות הוי שלוחו לפי מה דסלקא דעתין השתא. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף יב עמוד ב עריכה

במילתא דלא מצי עבד לא משוי שליח. ולעולם מסיק איניש אדעתיה במאי דלא קאי קמיה ואפילו הכי לא הוי שלוחו אף אם פירש לו בפירוש. דכל מילתא דלא מצי איהו למעבד השתא שאם היה אומר לה הרי את מקודשת לי לאחר שיגרשך בעליך לא הויא מקודשת דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הלכך אי אמר נמי לשלוחו קדשנה לי לאחר שתתגרש לא הוי שלוחו. שם.

ומשני כי משוי איניש שליח במילתא דמצי עבד השתא. כגון (נזירות) לגלח נזיר שאי אפשר שלא יהא נזיר אחר בעולם שיוכל זה להביא קרבנותיו. מלתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. וכיון שלא היה יכול השליח לקדשה בשעת שליחות אינה מקודשת. וברוב ספרים גרסינן מלתא דחזיא ליה משויה שליח. כלומר דבר הראוי לו לאחר זמן כגון אם תתאלמן או תתגרש הואיל ועכשיו אינו ראוי לא מצי לשוייה שליח. והתלמידים הגיהו הספרים משום דלא הוו ידעי הפירוש והגיהו מלתא דלא מצי עביד השתא. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל.

אמרי. שפיר קאמר הא מודה ר' יוחנן דלא מצי איניש לשוויי שליח למילתא דחזייא לשעתה דאיהו גופא לא מצי למעבד לאלתר לא משוי שליח. אבל כי אמר הריני נזיר ועלי לגלח מלתא דתליא ביה בגופיה הוא ומצי למעבד כל שעתא דמצי לאהדורי ביה בין איתה קמיה בין ליתא קמיה. אבל גבי שליחות לא מצי לשוויי אלא במלתא דמצי עביד השתא ואפילו אם פירש לו קדש לי אשה זו לאחר שתתגרש. והכי מוכח קמיה דמותיב מהאומר לאפוטרופס כו': פסק רבינו תם דאדם שיש לו קמח יכול ליתן רשות לחבירו להפריש ממנה חלה ואף על פי שבאותה שעה שעושהו שליח לא מצי עביד ליה איהו דאין מפרישין חלה מקמח. משום דהוי ביד המשלח לקנות עיסה מגולגלת ולהפריש ממנה חלה על קמח זה אחר שנתגלגל. דכי האי גוונא אמרינן בקדושין פרק האומר ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות תלושין לכשיתלשו או לכשיביאו שליש ונתלשו והביאו שליש דבריו קיימין. תוספי הרא"ש ז"ל. והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: אמנם יכול אדם לעשות שליח לשחוט פסחו קודם ארבעה עשר וכן להפריש חלתו קודם גלגול ואף על גב דלאו איהו מצי עביד. והיינו טעמא הואיל ויכול להקנותן הפסח או הקמח או הדמים ליקחם בשוק. וכל שבידו לעשות לאו מחוסר מעשה הוא.

אישה יקימנו ואישה יפרנו ואייתר אישה למעוטי שלוחו. ר' יונתן אמר מצינו שלוחו של אדם כמותו. פרק איש מקדש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל קהל עדת ישראל שוחטין אותו אלא ששלוחו של אדם כמותו. תוספי הרא"ש ז"ל. זה לשון הר' עזריאל ז"ל. ואישה יפרנו קרא יתירא הוא דלא בעי למיכתב אלא אישה יקימנו. אלא לומר דוקא בעל מיפר ולא שליח. עד כאן:

הרי הן קיימין לא אמר כלום. דהחריש לה ביום שומעו כתיב. שם. עד כאן. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב: הרי הן קיימין לא אמר כלום. דאיכא למימר לא גמר בדעתו לזאת דמאן לימא לן אי זה נדרים תדור אולי תדור דבר הקשה בעיניו. הרי הן מופרין ר' אליעזר אומר מופרין. ואיכא למימר דשפיר גמר בדעתו דאי אפשיה באשה נדרנית. וחכמים אומרים אינו מופר שאין יכול להפר קודם הנדר כלל. עד כאן: וחכמים אומרים אינו מופר. מפרש בנדרים טעמייהו משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו כל שאינו בכלל הקמה אינו בכלל הפרה:

קסלקא דעתייהו דבני הישיבה שרצו להקשות מכאן דכי אמר ר' יאשיה אליבא דרבנן דאמרי דלא מצי מיפר. דאי אליבא דר' אליעזר אמאי משוי שליח להפר יפר לה הוא בעצמו. אלמא מלתא דלא מצי איהו למיעבד משוי שליח. ומשני לעולם ר' יאשיה אליבא דר' אליעזר והא דקשיא לך אמאי אינו מפר לה בשעה שמחזירין בדרך סבר דלמא משתלינא או רתחנא או מטרידנא. הלכך ממנה שליח יום או יומים קודם הליכתו. והא ליכא לאקשויי אמאי לא יפר לה באותה שעה כל נדרים שתידור מאותו שעה עד שישוב מן הדרך. לפי שכל זמן שישנו בעיר אינו רוצה שיהיו מופרים עד שישמע את נדרה דשמא תדור נדר שהוא חפץ בקיומו. ומיהו קשה יפר לה משעת הליכתו עד שישוב כמו שאומר לשליח טרם לכתו להפר לה משיחזיק בדרך עד שישוב. וי"ל דלא משוי שליח אלא בשעת הליכתו דלא מסיק אדעתיה קודם לכן. ואותה שעה דילמא מטריד ולא יוכל להפר בפניה. ואף על גב דמשמע בנדרים שיכול להפר שלא בפניה מכל מקום הוא ירא שמא תעבור על נדרה ואף על פי שהפר לה כיון שלא ידעה יש לה עונש כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. הלכך ניחא ליה טפי שיפר לה השליח בפניה. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ודילמא אליבא דר' אליעזר. כלומר ר' יאשיה סבר לה כר' אליעזר דאמר שהבעל יכול להפר. ליפר לה איהו טרם לכתו. ומדנקט מי שאמר לאפוטרופוס משמע שלא היה הוא יכול להפר וכרבנן. תוספי הרא"ש ז"ל:

אלא מאי כר' אליעזר אי הכי למה לי לשווייה שליח ליפר לה איהו. בשלמא אי סבר כרבנן דאמרי בעל לא מצי מיפר נדרים שעתידה לידור להכי מצי משוי שליח להפר לה לאחר שתדור שהבעל לא היה בעיר ואז יפר לה אפוטרופס במקומו אפילו לא ישמע בעל. אלא אי סבר לה כר' אליעזר שליח למה לי. קודם שילך יאמר כל נדרים שתדרי עד שאבא ממקום פלוני יהו מותרין לך. ומשני משתלינא או מטרידנא או מרתחינא. הוה ליה לשנוי כשהחזיק בדרך כשאמר לשליח ואינו רוצה לחזור. אלא משני דאפילו רוצה לחזור שמא ישכח להפר לה או יכעוס או יהיה טרוד בדבר אחר וישכח ולא יפרנה. וכי תימא יאמר לשליח שיאמר לאשתו שהפר לה בעלה כל נדרים שתדור עד שיבא. שמא השליח ישכח ולא יאמר לה הואיל ואינו מוטל עליו להפר:

אי אמרינן בעל מיפר בלא שמיעה. דבעיא הוא בנדרים פרק נערה אי משמע דקרא דוקא אי לאו דוקא ולא מסיק ולא מידי. ואי לא מצי מיהוי הפרה בלא שמיעת בעל נפרש הכי למה ליה לישוייה שליח בשלמא אי סבר לה כרבנן להכי משוי שליח דאף על גב דשליח נמי לא יוכל להפר לה אפילו כשישמע נדרה עד שישמע הבעל ואז יכול הבעל עצמו להפר לה מכל מקום עביד שליח משום דשמא כשישמע הבעל יהיה כעוס ולא יפר לה. אלא אי סבר כר' אליעזר דמצי בעל להפר מה שעתידה לידור למה לי לשווייה שליח הא לא מסיק אדעתיה השתא שיהיה כעוס ביום שילך לדרכו שהרי עדיין לא נדרה וכעס אחר לא מסיק אדעתיה. ומשני מיד שירצה לילך וירצה להפר לה יהיה כעוס מדבר אחר או יהיה טרוד בדברים וישכח ולא יפר לה. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל: מתני' הוי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ועלי לגלח חצי נזיר הרי זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי ר' מאיר. הוה מצי למיתני פלוגתיהו באחד שאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר בלא שמע חבירו אלא לרבותא דר' מאיר נקטיה דלא תימא שני קאי למלאות מה שחיסר הראשון והוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי קא משמע לן דגם השני צריך לגלח נזיר שלם. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

גמ' ר' מאיר סבר כיון דאמר הרי עלי איחייב בכוליה קרבן נזירות. דר' מאיר לטעמיה דאית ליה תפוס לשון ראשון וכי אמר הרי עלי לגלח הוי כאלו אמר תגלחת שלימה של נזיר. וכי אמר תו חצי נזיר דמשמע דלגלח קאי אחצי נזיר כלומר חצי קרבנות נזיר עלי לאו כל כמיניה דתפוש לשון ראשון דמשמע תגלחת שלימה. אבל אם אמר הרי עלי חצי קרבנות נזיר דלא שייך ביה למימר תפוש לשון ראשון דהרי עלי לאו כלום קאמר בלא סיום דבריו. ורבנן סברי נדר ופתחו עמו והוי כאומר חצי קרבנות נזיר עלי והכי קאמר הרי עלי חצי תגלחת נזיר. ולא דמי לקרבנות חצי נזיר דקרבנות משמע כוליה קרבנות. הרא"ש ז"ל בפירושיו: וזה לשונו בתוספותיו. נדר ופתחו עמו. פירוש נדר ופירושו שפירשתי מה שאמרתי יהא עלי זהו לגלח חצי נזיר שלא אתחייב רק בחציו. וצריך ליתן טעם מה בין זה לקרבנות חצי נזיר דמודו ביה דמשלם כוליה. וי"ל דהתם קרבנות משמע משלם וכי הדר אמר חצי נזיר לאו פירושא. אבל הכא פירש בטוב דהרי עלי דקאמר חציו הוא דקביל:

מתני'. והאי נפל מיירי דאין ידוע אם כלו לו חדשיו אם לאו ומת תוך שלשים. והא דאמר פרק ר' אליעזר דמילה פיהק ומת דברי הכל מת כלומר נפל. לאו נפל ודאי קאמר אלא ספק ולא חי שיצטרך לפדותו ולאבל. ותדע דקאמר התם כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי מר סבר חי ומר סבר מת. ועל כרחין בעי למימר ספק דודאי מת ליכא למימר דמנא ידע שלא יחיה לאחר שלשים. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל:


דף יג עמוד א עריכה

חזרה וילדה. אחר שקבל עליו נזירות והביא קרבן. הרי זה נזיר שמחמת הנפל לא חל עליו נזירות. ולר' שמעון צריך להתנות כבראשונה שמא הראשון היה בן קיימא:

גמ'. והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה. פירוש בו ביום. ומסיק דמבעיא ליה אליבא דר' יהודה דאמר דעל נפל לא הוי נזיר ואי לא חזרה וילדה פשיטא דלא הוי קדוש. אבל השתא דילדה בו ביום איכא הוכחא דהוי בן קיימא שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וטיפה אחת נחלקה לשתים. או דילמא זה נגמרה צורתו לשבעה והראשון נגמרה צורתו לתשעה ולא כלו חדשיו ולא קדיש והגוזז ועובד בו פטור. אבל לר' שמעון כיון דממה נפשך חייב למנות נזירות ולהביא קרבן קדוש. ואף על גב דאי בעי לא מקבל עליה נזירות ויעמוד בספק זה לעולם ולא יביא קרבן נמצא שאין בהפרשה זו כלום. מכל מקום כיון שהפריש קרבן גילה בדעתו שרוצה לקבל עליו נזירות והוי כאומר הרי אלו בהמות קדושין לקרבן נזירות שאקבל עלי דמסתבר דקדשי. אי נמי כמו שחייב להיות נזיר מספק כמו כן חלה קדושה על הקרבן מספק ואסורין בגיזה ועבודה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר. ואפילו לא ילדה בן קיימא אחרי כן מייתו על הנפל. ואי משום שצריך לה להקדישו להיות נדבה מספק הכי נמי שנולד בן קיימא יצטרך לחזור ולהקדישן. הר' עזריאל ז"ל. אי אליבא דר' שמעון הא אמר ספק נזירות להחמיר. ואפילו לא ילדה אחרי כן בן קיימא מייתי לה על הנפל. ולא מיבעיא ליה לענין אבלות דפשיטא מספק לא יתאבל עליו ולא יהא צריך לפדותו:

מאי קדוש או לא קדוש. מי אמרינן כיון דבשעת הפרשה הויא ספק לידה ולא קדיש הכא נמי לא קדיש בתר הכי אף על גב דאכתי איתיה בשעת לידה גמורה. או דילמא סוף סוף כיון דהשתא ילדה בן מעליא קדיש. למאי נפקא מינה אי קדיש אי לא קדיש הא לא מתכפר בהאי לטעמיה דר' יהודה אלא באידך דמייתי כשחזרה וילדה. אלא קא מיבעיא ליה אי קדיש אי לא קדיש משום גיזתו ועבודתו אי שריא או לא.

ואם תמצי לומר כל באנפיה כסיפא ליה. חרפה היא לו לקבל עליו נזירות בשביל בן אחר אם לא על בן של ראשון. תוספי הרא"ש ז"ל:


דף יג עמוד ב עריכה

הריני נזיר ונזיר לכשיהיה לי בן. מתחלה קבל עליו נזירות סתם ועוד קיבל עליו נזירות אחר כשיהיה לו בן. התחיל מונה ואחר כך נולד לו בן. קודם שהשלים שלשים יום. משלים את שלו כיון שקבל עליו מתחלה ובכלות שלשים שלו יגלח ויביא קרבן. דכשם שימי נזירות בנו אינן מתחילין עד לאחר מנין שלו לגבי תגלחת נמי לא חייל נזירות בנו עד לאחר גילוח ולהכי מותר לגלח. ואחר כך מונה שלשים של בנו ובהשלימו אותן יגלח ויביא קרבן. מנימוקי הרב עזריאל ז"ל. והוא על דרך פירוש התוספות. אבל בפירוש כתוב כדרך רש"י ז"ל וזה לשונו: הריני נזיר עכשו ונזיר כשיהיה לי בן. התחיל מונה את שלו נזירות של עצמו. ואחר כך נולד לו בן קודם שהשלים נזירות שלו אינו מגלח הואיל ובנו נולד בתוך ימי נזירות שלו. דרואין אותה כאלו מאותה שעה שנולד חלה עליו נזירות בנו הילכך אינו יכול לגלח עד אחר נזירות בנו. אבל מכל מקום כיון דנזירות שלו התחיל קודם להכי משלים את שלו הואיל ואמר הריני נזיר ברישא ואחר כך מונה של בנו. ולבסוף מגלח תגלחת אחת בלבד. שאם תאמר ימנה על בנו משנולד וביום שלושים יגלח ושוב ישלים נזירות שלו והדר יגלח כיון דאין בין גילוח ראשון לגילוח שני גידול שער כל כך שאין גידול שער פחות מל' יום הילכך אינו מגלח אלא תגלחת אחת על שניהם לסוף נזירותו. ואינו מביא שתי קרבנות נזירות שאינו מביא שתי קרבנות לתגלחת אחת. עד כאן:

הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. שקבל עליו נזירות בנו תחלה. התחיל מונה את שלו אולי ישלמו שלושים יום קודם שיולד לו בן ואחר כך נולד לו בן קודם שישלמו. מניח את שלו ומונה את של בנו. דכיון שקבל נזירות בנו תחלה מיד כשנולד לו בן צריך להניח את שלו. ונפקא מינה בהפסקה זו שאינו מגלח כי אם פעם אחת. דאם היה על של בנו היה צריך למנות שלשים לנזירותו דאין תגלחת פחות מל' יום ולא שייך למיתני ואחר כך משלים את שלו דאין זו השלמה כיון דצריך למנות שלושים יום משלם. אבל אם היה משלים שלו בלא הפסקה ואחר כך היה מונה של בנו היה צריך שתי תגלחות. אבל השתא מביא על תגלחת אחת שני קרבנות. ונראה לי דלרב דאמר שטמא ביום גדול שער אינו סותר אפשר דמגלח על של בנו ואחר כך מונה שלושים על נזירתו. והאי דקרי ליה השלמה לפי שאם נטמא אחר ששלמו השלשים שלו אינו סותר כיון שאינו מונה מאז והלאה אלא לגידול שער. ונפקא מינה בהך הפסקה שצריך להשלים יתר על שתי נזירות כדי גדול שער. ועוד נפקא מינה לריש לקיש דאמר נטמא בשל בנו אינו סותר את שלו דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק והתחיל למנות את בנו ונטמא בתוך עשרה ימים אינו סותר אלא נזירות בנו. ואם היה משלים את שלו בלא הפסקה היה סותר הכל. ולר' יוחנן דאמר סותר הכל נפקא מינה דאם מנה עשרים לנזירותו והפסיק ומנה עשרים לשל בנו ונטמא סותר הכל. ואילו היה משלים את שלו תחלה לא היה סותר כי אם עשרים ימים:

הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום. קבל עליו נזירות של שלשים יום שיחולו לאחר עשרים יום. ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום בסתם בלא קביעות זמן אלא אמר הריני נזיר מאה יום. ובשביל שאמר הריני נזיר לאחר עשרים יום אמר ומעכשו מאה יום כלומר שראוין לחול מעכשו:

או דילמא כיון דאית ליה כדי גידול שער לבסוף חיילי דאינו חושש על ההפסקה. כיון דאית ליה חשיבות של גידול שער דהיינו שלושים יום אינו חושש על ההפסקה. ולמאי דפרישית דבכל נזירות מופסקת צריך לגלח שני פעמים ניחא דנקט לישנא דגידול שער כלומר שאינו מפסיד כלום בהפסקה שאינו צריך למנות יומי יתירי לצורך גדול שער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף יד עמוד א עריכה

ותיבעי לך נזירות מועטת אחר נזירות מרובה. דמשמע דמשום דאיכא גידול שער לבסוף ליבעי נזירות מועטת כגון אם אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר שלשים. אי חייב נזירות נמי מהשתא וימנה עתה העשרים ואחר כך ימנה הל' ולאחר הל' ימנה להשלים נזירות ראשון ויגלח תגלחת אחת לכולם. אבל לאחר הל' לא יגלח דלא מצי לגלח השתא כדאמר שאין גדול כו'. או דלמא לא חייל ולאחר העשרים ימנה שתי נזיריות. הרב עזריאל ז"ל.

ותיבעי ליה נזירות מועטת. כלומר מדתלה ספק שאלתו בהא דמשום דאית ביה כדי גידול שער חיילי מכלל דפשיטא ליה דאם לא נשאר כדי גידול שער לא חיילי. ואמאי בהא נמי איכא לאסתפוקי דדילמא אינו חושש על הפסקה אף על פי שלא נשאר בגידול שער. דאף על גב דבעי לממנא יומי יתירי לצורך גידול שער לא חייש. חדא מגו חדא קא מבעיא ליה. באם תמצי לומר מבעיא ליה ותרוייהו מספקא ליה כיון דעשרה ימים הוא דיתירון לא סלקי ליה הדין עשרים. כיון שנשארו רק עשרה ימים אחר ההפסקה סלקי ליה עשרים הראשונים לנזירות של מאה יום דאינו רוצה למנות נזירות מופסקת כיון שלא נשאר לו אחר ההפסקה כדי גידול שער. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. אם תמצא לומר נזירות מועטת כיון דעשרה יומין (היתירון) הוא דיתירון שאם יתחיל מעכשו למנות הסתם נזירות לא ישאר כי אם עשרה ימים ולא סלקין ליה הלין עשרים יש לנו לומר שאין בדעתו להתחיל נזירותו בתוך העשרים כדי שלא יצטרך להפסיק כיון שאין המותר חשוב שאינו ראוי לנזירות בפני עצמו. ואית ספרים דגרסי ולא סלקי ליה הלין עשרה. והיא היא ואיירי בהלין עשרה אחרונים דלאו השלמה חשובה היא. אבל ודאי הריני נזיר מאה יום כיון דאית ליה תמנין יומין לבסוף מסלקינן ליה או לא. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר עולם מי חיילא עליה או לא. אם תמצי לומר הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשיו מאה יום חיילי שאני התם דאף על גב דחיילי מאה יום מעכשיו אפשר לו לקיים כל משפט נזירות שלאחר עשרים יום כי אחרי ההשלמה של נזירות מאה יגלח ויביא קרבנות מאה ושל נזירות של אחר עשרים יום. או לאידך פירושא יגלח אחר נזירות של אחר עשרים ויביא קרבן ויגלח שנית אחר השלמת המאה. אבל הכא אי חייל נזירות עולם מיד שוב לא יגלח לעולם. ומיירי כגון דאמר ומעכשו נזיר לעולם דאותו אינו מגלח לעולם. אבל נזיר עולם מקל בתער למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לעיל בפרקא קמא.

ואם תמצי לומר כיון דאיפשר לאיתשולי חיילי. כלומר לא תמנע נזירות לעולם מלחול לאלתר משום בטול נזירות של אחר עשרים דאמרינן כשאמר ומעכשיו נזיר לעולם היה בדעתו שיחול מיד. ועל נזירות של אחר עשרים ילך אצל חכם ויתיר לו והרי כאלו הוא קיים. אמר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר סתם מהו. מי אמרינן יתחיל למנות מעכשו נזירות סתם ולאחר עשרים יפסיק נזירותו ויתחיל נזירות שמשון ולא יגלח לעולם. או דילמא כיון דאינו יכול להשלים נזירותו וגם אין שאלה לנזיר שמשון כדאיתא בפרק בתרא דמכות לא חיילת עליה כלל נזירות של שלשים יום. ויש מפרשים הריני נזיר לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר עולם דדינו הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות מי חיילי. אם תמצי לומר דבין נזירות מרובה ובין נזירות מועטת חיילי וכי מטו עשרים יום מפסיק. שאני התם דלא הוי הפסק כולי האי דדומה הוא לנזירות אחת דבני חדא ביקתא אינון. אבל הכא אי חייל מהשתא נזיר עולם כיון דנזירות דאחר עשרים אינו כיוצא בו כלל הוי הפסק הילכך לא חייל נזיר עולם עד אחר שישלים נזירות של אחר עשרים. או דילמא אפילו הכי חייל מהשתא וכי מטו עשרים יום יפסיק וימנה נזירותו ויגלח ויחזור לנזירות עולם כיון דאיפשר לאיתשולי אנזירות דלאחר עשרים ולא הוי הפסק כלל. והוא הדין דהוה מצי למבעי הריני נזיר עולם לאחר עשרים יום ומעכשו נזיר סתם. דמצי נמי לאיתשולי אנזיר עולם. הרא"ש ז"ל בפירושיו. אבל הרב עזריאל ז"ל כתב וז"ל: אבל אם אמר נזיר עולם אחר עשרים ומעכשו נזיר שלשים פשיטא שיחול מהשתא דאם לא ימנה מעכשו מתי ימנה אותם. עד כאן:

אמר כמשה בשבעה באדר מאי. בעיא באנפי נפשה היא אי יש בלשון הזה לשון נזירות או לא. מי אמרינן בשבעה באדר יום שנפטר משה רבינו ומחמת צער רבו נזירויות בישראל ויש בזה הלשון יד לנזירות. או לא לפי שבשבעה באדר מת משה וכמו כן הוא יום משתה ושמחה ואין בדבריו כלום. פשוט מיהא חדא אמר הריני נזיר וכו'. ברייתא היא. תוספי הרא"ש ז"ל:

אמר כמשה בשבעה באדר. פירש רבינו תם דמסתמא הרבה היו שם שנדרו בנזיר בפטירת משה רבינו. אי נמי אם לא נדרו אוננים היו ופרשו מלשתות יין. או דילמא האי בשבעה באדר ביום שנולד משה דאכלו ושתו וחדו. הר' עזריאל ז"ל:


דף יד עמוד ב עריכה

נטמא ביום גידול שער. כגון סתם נזיר שנצטרע וביום טהרתו מגלח ומביא קרבנותיו וצריך למנות עוד שלשים יום לגדול שער מלבד הימים הראשונים שמנה קודם שנצטרע לפי שאין תגלחת פחות משלשים יום. וכן אם גלחוהו לסטים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ואפילו לר' יוחנן דאמר סותר כל היכא דקאי בנזירותו עדיין לא השלים כל הנזירות שקבל. וכן אם נטמא בימי צרעתו עדיין לא השלים נזירותו לפי שימי חלוטו אין עולין לו. גידול שער הא משלם נזירות הוא. כבר השלים כל הנזירות שקבל ובהא מודה ר' יוחנן דלא סתר. וא"ת אמאי מיגרע מנטמא יום מאה ואחד שהוא יום התגלחת ואיכא למיגזר אטו נטמא ביום שלשים דסתם נזירות שגם הוא יום תגלחת כדפרישית בפרק קמא. ואף על גב שכבר השלים כל נזירותו הוא סותר שלשים. ויש לומר התם אינו סותר כי אם מדרבנן ואינו סותר הכל כי אם שלשים יום ואינו מביא קרבן טומאה. והכא מיירי לענין סתירה דאורייתא לסתור הכל ולהביא קרבן טומאה. תוספי הרא"ש ז"ל:

ומהדרינן לעולם אליבא דרבנן ומאי אין לו תקנה למצות גילוח. פירוש לקיים גילוח כמצותו לדעת שהוא מותר ביין ובטומאה ולא יסתור עוד ולא יביא קרבן טומאה. אבל מצות גילוח הפסיד דמצות גילוח ליתן שערו תחת הדוד ולכשיטהר אין שום דוד של שלמים לפניו. ויש מפרשים דעיקר מצות גילוח כי כתיב באדם טהור כתיב. והאי הכל מודים בדוחק יש ליישבו דאי אמרת דמר' אליעזר ורבנן קאמר אי ר' אליעזר הא יש לו תקנה שיסתור שבעה ויגלח. ואי אמרת הכל מודים רבנן דמודו לר' אליעזר מאי הכל. ואי אמרינן דלר' יוחנן וריש לקיש קאי מה שייך הא בפלוגתייהו. ויש מפרשים דקאי ארב ושמואל דאיפליגו בנטמא ביום גידול שער אם סותר. הכא מודו דכיון דהביא קרבנותיו נסתלק מנזירות ומותר לשתות יין בלא תגלחת ונתבטל מצות גילוח. שיטה:

לוקה על הטומאה. אף על פי שאינו סותר אפילו מדרבנן אלא ביום שלשים ואחד אבל ביום שלשים ושנים אינו סותר אפילו הכי לוקה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:


דף טו עמוד א עריכה

מתני' הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה. קבל עליו נזירות של שלשים יום כשיולד לו בן ועוד קבל עליו נזירות של מאה יום. נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד. כלומר כיון שנשארו מנזירות מאה יום שלשים יום דשלמי ימי נזירות בנו בהדי נזירותו. והוא הדין קודם שבעים יום. והוא הדין אם אמר איפכא הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן אם נולד לו בן עד שבעים יום לא הפסיד כלום דלעולם כשישלם ימי בנו להיות מובלעין בתוך ימי נזירותו אין צריך למנות מנין אחר בשביל בנו. והא דאמרינן הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן דמונה שתיהן היינו משום דלא שלמי כי הדדי. אבל אם נולד לו בן ביום ראשון למנין נזירותו מנין אחד פוטר את שתיהן. ורבינו תם פירש דדוקא הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום הוא דאמרינן לא הפסיד כלום משום דמיד כשנולד לו בן צריך להפסיק נזירותו ולמנות נזירות בנו הלכך אותו מנין עולה גם למנין מאה יום שהתחיל כבר למנות. אבל אם אמר הריני נזיר מאה יום ונזיר כשיהיה לי בן כיון דאינו צריך להפסיק נזירותו כשיולד לו בן לא חיילא עליה נזירות בנו עד שישלים נזירתו. והכי מסתברא דההפסקה שצריך להפסיק גורמת שעולין לכאן ולכאן. דהא אם קבל עליו נזירות של שלשים יום ונזירות של מאה יום צריך למנות שתיהן. ולא אמרינן דמתחלה היה בדעתו רק להיות נזיר שלשים יום ושוב נמלך להיות נזיר מאה יום אבל רוצה הוא שיהיו מובלעין השלשים בתוך המאה. אלמא דוקא ההפסקה גורמת. הכא נמי לאחר שבעים סותר שאין תגלחת פחות מל' יום. ולא גרסינן סותר עד שבעים. והכי פרושיה סותר את המנין העתיד לבוא שאינו עולה לו לתשלום נזירותו אלא מונה של בנו ואחר כך משלים נזירות שאין תגלחת פחות מל' יום וכיון דלא שלמי בהדי הדדי אינן עולין לכאן ולכאן. וקשיא לי האי לישנא שאין תגלחת פחותה מל' יום דלא שייך להזכיר לישנא דתגלחת אלא היכא שהמנין אינו אלא לגידול שער ולא לשם נזירות. והכי הוה ליה למימר שאין נזירות פחותה משלשים יום. ונראה לי לפרש הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר מאה יום נולד לו בן עד שבעים לא הפסיד כלום מן המנין שמנה אלא מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן ואחר כך משלים לנזירות ראשונה ומגלח ומביא קרבן. לאחר שבעים סותר עד שבעים. פירוש למפרע סותר עד שבעים כל כמה שמנה משבעים ואילך הפסיד. כיצד אם מנה שמנים מפסיק ומונה נזירות בנו ומגלח ומביא קרבן וחוזר ומונה שלשים שאין תגלחת פחות משלשים יום. ומפסיד עשר למפרע שמשמונים ועד שבעים:

גמרא אמר רב יום שבעים כו'. הפירוש ככתוב בתוספות. ולאידך פירושא יום שבעים מתחיל נזירות בנו ומגלח יום מאה שהוא יום אחד ושלשים לנזירות בנו ומשלים שלשים לנזירותו. נמצא שהרויח יום אחד. ולפירושא קמא תימה הוא שיום אחד באמצע נזירותו עולה לו לשנים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב יום שבעים עולה לו לכאן ולכאן. כלומר אם נולד לו בן עד יום שבעים ויום שבעים בכלל יהא יום לידת הבן עולה לכאן ולכאן. כיצד נולד לו בן יום שבעים אותו היום יעלה לו לשנים תחלתו קודם שנולד לו הבן יעלה לו לנזירותו כאלו השלים שבעים וסופו יעלה לו להתחיל נזירות בנו וימנה שלושים יום עד יום זה ודי לו בכ"ט יום. ואל תתמה והלא אינו מקיים כמו שנדר מאה יום. יש לומר דמדאורייתא הוא מותר לגלח יום ק' דמקצת היום ככולו וככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל:

בדין הוא דלא ליתני עד שבעים. קצר התלמוד וכאלו אמר וכו'. כלומר בדין הוא דלא ליתני עד שבעים לא הפסיד אבל היה לו לשנות עד שבעים הרויח. אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שהוא מפסיד קתני רישא נמי לא הפסיד. ולאו דוקא אלא אף מרויח הוא:

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. ולרב אם נולד לו ביום ע"א אמאי סותר הרי מובלע נזירות בנו בתוך המאה. ותימה לרב לא הוו מובלעין ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירתו דימי נזירות שלמו ביום תשעים (ואחד) ותשעה כיון דיום שבעים ואחד עולה לשני ימים לנזירותו. וימי נזירות בנו לא שלמו עד יום מאה. וי"ל דמכל מקום נזירות בנו מובלע בתוך מאת יום שהזכיר בנזירותו. ועוד יש לומר הא דאמר רב דעולה לשנים היינו כי שלמי ימי נזירות בנו בתוך ימי נזירותו. אבל ביום שבעים ואחד דאי אמרת דעולה לשנים אז לא יהו מובלעין ימי נזירות בנו בימי נזירותו ועל כרחין אז לא יעלה לשנים הלכך לא אמרינן דאינו עולה לשנים ואז יהו מובלעין. ולאידך פירושא פריך דאם נולד ביום שבעים ואחד אינו מפסיד כלום. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וכתירוץ ראשון כתב הר' עזריאל ז"ל לאידך פירושא וז"ל. תא שמע נולד לו לאחר שבעים סותר. פירוש הפסיד ואמאי קאמר תנא ברישא לא הפסיד אטו סיפא אמאי תני סיפא הפסיד הלא לא הפסיד כלום כיון דיום שבעים עולה לכאן ולכאן אם כן הוי יום מאה שלשים ללידה. ואף על גב דאי לרב אי יום הלידה חשיב תרי יומי יכלה מנין המאה ביום צ"ט ונזירות בנו ימשוך יום אחד אחריו עד יום מאה. מכל מקום לא הפסיד כלום שלא יצטרך למנות נזירות בנו לחודיה. דאין דעתו למנותו בפני עצמו אלא אם כן ימשוך אחר המאה שלו. אבל כיון שאינו עובר המאה אף על גב שימשוך אחר נזירות שלו דעתו הוא שיהא מובלע בתוך שלו.

ומשני מאי אחר. אחר שבעים דקתני מתני' היינו אחר אחר. ועל כרחין דהשתא נמשכין שלשים של לידה עד יום מאה ואחד ולכך הפסיד עד כאן.

תא שמע מסיפא נולד לו אחר שבעים סותר. פירוש ומשמע אחר שבעים ביום שבעים ואחד. ואמאי סותר כלומר מפסיד והלא יום שבעים ואחד עצמו חשוב לשנים ונמצא שנזירות הבן ונזירות המאה כלין ביום המאה. רצוני לומר ששלשים יום של בן מובלעין במאה ימים של עצמו. וא"ת בלא רב נמי כשנולד ביום ע"א אמאי סותר הרי משעת לידה עולה לבן ויש עדיין שלושים עד מאה. וי"ל דאי לאו רב הוה אמינא שכוונת הנודר שלא ימנה לבן אלא ממחרת דיום הלידה לא יהיה ממנין הנזירות. שיטה:

ומתניתין ליתא לדרב. כלומר לית לה להא דרב. הרא"ש ז"ל בפירושיו. ויש גורסין וכן הוא מתניתין לרב שמע מינה. כלומר ודאי מתניתין היא קשיא לרב דלא אמרה רב אליבא דתנא דמתניתין. שיטה. וכן פירשו בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: וכן מתניתין לרב שמע מינה. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין מוכחא דלא כרב ולא אמרה רב לשמעתיה אליבא דתנא דמתניתין. ורב כמאן אמרה לשמעתיה. הואיל ולא איירי אליבא דתנא דמתניתין כמאן אמרה לשמעתיה. עד כאן. וכתב הר' עזריאל ז"ל וזה לשונו: הכי גרסינן בכל הספרים וכן מתניתין לרב. כלומר וכן הוא ודאי דמתניתין קשיא לרב דמוכחא איפכא מדרב. ולשון נזיר משונה הוא. ור"נ מפרש וכן מתניתין לרב דקאי אדבתריה ואלא רב כמאן כו'. כלומר וכן ודאי מתניתין משתמעא לרב כמו שפירשנו (לרב) אחר ממש דעל כרחך יצטרך לפרש כן משום דקשיא מאי איריא מתניתין דלא כוותיה ואם כן רב כמאן אמרה לשמעתיה דאמר תרי מקצת היום ככולו ביום אחד ועולה לכאן ולכאן. עד כאן:


דף טו עמוד ב עריכה

שכשם שמצות שלשים מבטלת שבעה. דבהא מודית שאם עברו השלשים קודם הרגל שאפילו לא רחץ ערב הרגל מותר לרחוץ ברגל. כך גזרת שבעה מבטלת גזרת שלשים. תוספי הרא"ש ז"ל:

מאי טעמא דאבא שאול לאו משום דקסבר יום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. פירוש יום שביעי שהוא ערב הרגל עולה לו למנין שבעה ולמנין שלשים. ויש מפרשים תחלת שביעי עולה לתשלום שבעה ושאר היום מתחיל דין שמיני והוי כאלו מנה שמנה וכיון שהתחיל במקצת גזרת שלשים לפני הרגל בטלו כולם. ודחיק ודילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבלות שבעה דרבנן הוא. פירוש דמן התורה אין אבלות אלא יום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר. אבל בנזירות דאורייתא לא אמר. (כלום) כלומר לא אמרינן תרי מקצת היום. ולא הוה מצי לאיתויי מתני' דאייתינן בפרקא קמא במי שנזר שתי נזירות דאם גילח יום ששים חסר אחת יצא שיום שלשים עולה לכאן ולכאן. דלבר (פזיא) פדא לא הוי משום דתרי מקצת היום ככולו אלא משום דיום שלשים אינו צריך להמנות למנין ראשון. ולרב מתנא נמי לא דמי דהתם עולה בראשו להשלים נזירות ראשון ומתחיל נזירות שני. אבל במתניתין לא אמרינן שיום הלידה יעלה ליום הלידה ולימי נזירות בנו. ולהכי אייתי דאבא שאול דאית ליה מקצת היום ככולו טפי משאר תנאי. שיטה:

משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן. תחלתו עולה למנין שבעה וסופו עולה למנין שלשים הרי נהג דין שלשים. ובירושלמי דייקינן כיון דשביעי עולה לכאן ולכאן לא ימנה אלא כ"ט כדאמרינן הכא בנולד לו בן עד שבעים דמגלח ביום מאה. ולא משני מידי. ולי נראה דלא קשה דשלשים יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא במועד קטן דיליף פרע פרע מנזיר. ואי אמרת דיום שביעי עולה לשני ימים לא משכחת לה שלשים לעולם:

אבל בנזירות דאורייתא לא. ואף על גב דפרישית לעיל דרב לא בא לעקור נזירות דאורייתא אלא לאוקמי אדאורייתא. מכל מקום נזירות יש לו עיקר מן התורה וראוי להחמיר בו יותר מבאבילות שאין לו עיקר מן התורה. הרא"ש ו"ל בפירושיו:

מאי טעמא דר' יוסי. דהא הוה לן למימר דאיגלאי מלתא דלא ספרה כלל. לאו משום דקסבר מקצת היום. ודחינן ממאי ודילמא היינו טעמא דר' יוסי דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא. פירוש וכי שחטו וזרקו עליה הויא טהורה ממש. משום דמכי התחיל יום שני קצת וקבלה טהרה מטומאה דאתמול וכי הדרא חזיא מטמאה מכאן ולהבא ולא למפרע. דלא בעינן שתהא טהורה כל היום ולא צריך למיהוי מקצת היום ככולו. אבל היכא דבחושבנא דיומי תליא מלתא כגון בנזירות לעולם אימא לך דלא אמרינן מקצת היום ככולו. שיטה:

ורב דאמר כר' יוסי. ממאי דילמא לאו היינו טעמא דר' יוסי משום מקצת היום ככולו אלא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא מראייה ואילך אבל למפרע לא. וכיון דבשעת שחיטה הות טהורה הלכך הות פטורה מלעשות פסח שני ולא (הוא) הוה טעמא משום מקצת היום ככולו. ואכתי רב דאמר כו'. ואמר לן ר' דהכי דאמר רב וז"ל דמכאן ואילך דמקשה ומי סבר ר' יוסי הכי. לא קא מיירי אלא לפרוכי למאי דקאמרינן דילמא קסבר ר' יוסי מכאן ולהבא מטמא ולא משגח לתרוצי רב דאמר כמאן. ואף על גב דאיכא לפרושי ר' יוסי קסבר שינויי דחיקו נינהו. פירוש:

אלמא מדקתני למפרע מקצת היום ככולו לית ליה. דאי ככולו מכי מני ו' נקיים וכי ראה אחר כך הויא כראיה ראשונה של זב ויטבל בערב ויטהר כבעל קרי. אלא לא אמרינן ככולו הלכך אפילו טבל משכבות ומושבות של אחר טבילתה טמא שהרי סותר מניינן. וכן משומרת יום פריך. מנמוקי הר' עזריאל ז"ל:

כל טומאת ספק קרי לה טומאת התהום כמו שהתהום מכוסה ואין אדם יודע מה יש בו. ומיהו מסקינן התם דלא התירו טומאת התהום אלא למת בלבד וכך היא הלכה למשה מסיני. הרא"ש ז"ל בפירושיו. והר' עזריאל ז"ל וז"ל: לעולם אימא לך כו' וטומאת התהום דזבה התירו. כלומר לעולם אימא לך מטמא למפרע מן התורה והא דפטורין משום דהני ראיות בז' שלו ובשמיני שלה הויא כטומאת התהום כלומר טומאת ספק שבשעה שטבלו לא היו יכולין לידע שיראו אחרי כן שעל ידי כן באה להם טומאה למפרע. וגבי נזיר ועושה פסח גמירי דהותר להם טומאת התהום פרק כיצד צולין. והא דתני ר' חייא לא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד מפרש לה התם למעוטי מאי:


דף טז עמוד א עריכה

והאמר ר' יוסי למפרע הוא מטמא. מסקנא דמלתא היא לפרושי דר' אושעיא סבר דלמפרע דקאמר ר' יוסי היינו מדרבנן:

איבעית אימא כגון דשפעה שלשה ימים בהדי הדדי. לאו דוקא דהוא הדין אם שפעה סוף יום ראשון וכל יום שני ותחלת שלישי דליכא מניינא כלל והאי נמי מקרי תלתא יומי. סמוך לשקיעת החמה דליכא שהות למניינא ולא הוי שימור שהות ביום. ולא קאי תלתא יומי אסמוך לשקיעת החמה דהאי בשני בין השמשות סגי כדאיתא בהדיא בכיצד צולין. אי נמי ברואה בשני בין השמשות דהשתא הוי סוף יום ראשון ותחלת יום שני וסוף יום שני ותחלת יום שלישי (דהוי) דהוו שלושה ימים רצופים. ונראה מדלא אוקמא ברואה בלילות אלמא סבירא לתלמודא לר' יוסי דלילה חשיב שימור וכי היכי דאמר מקצת היום ככולו בתחלת היום הכי אמרינן בתחלת הלילה. וכן פירש רש"י בפרק כיצד צולין. אבל אינו נראה לרי"ץ דאם כן זבה קטנה תטבול בלילה. ופירש הרי"ץ דכי היכי דאית ליה לר' יוסי מקצת היום ככולו והוי שימור ליום שלפניו הכי נמי אית ליה מקצת היום ככולו בסופו שמראיה ואילך הוי ככולו והוי שימור לראיה שבתחלת היום. הר' עזריאל ז"ל:

ואיבעית אימא דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה. כלומר דחזאי תלתא יומי על ידי סמוך לשקיעת החמה כגון שראתה שני בין השמשות ובין השמשות מקצתו יום ומקצתו לילה. וראתה בין השמשות של יום ראשון הרי ראתה סוף יום ראשון ותחלת יום שני. וביום שני ראתה כמו כן בין השמשות הרי סוף חצי שני ותחלת שלישי. ובפרק כיצד צולין מפרש בהדיא כגון שראתה שני ימים בין השמשות. ויש לתמוה אמאי לא משני ברואה בלילות פירוש שרואה בכל יום קודם עמוד השחר מעט ושופעת עד לאחר עמוד השחר. אי נמי רואה בלילה ממש שתחלת היום אינה עולה לה לשימור אלא כשפסק מבעוד יום. ועל כרחך דליכא למימר דתחלת הלילה עולה לשימור דבפרק שני דמגלה תנן וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתהא הנץ החמה. ומסקינן בגמ' משום דבעינן שימור ביממא. ולכך פירש ר"י דהכי קאמר ולר' יוסי כיון דאית ליה זבה שראתה בשביעי שלה אינה סותרת אם כן סבירא ליה דבסוף ספירה מקצת היום ככולו. ואם כן הוא הדין נמי דאית ליה כשפוסקת באמצע היום שהיא עולה לה סוף היום ככולו לשימור דמאי שנא סוף היום מתחלתו. ומשני בשופעות כלומר שמתחלת לראות מבעוד יום ושופעת עד הלילה. אי נמי בין השמשות דהשתא ליכא למיחשב שימור לא בסוף היום ולא בתחלתו. וא"ת והיכי מצי סבר דסוף היום עולה לשימור. והא בפרק תנוקת אמר רב זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה. ופריך עלה תלמודא לימא רב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה. יש לומר דודאי בזבה גדולה אין עולה לה סוף יום אבל בזבה קטנה עולה. ויש ליתן טעם בדבר דבסוף ספירה אשכחן דסבירא ליה מקצת היום ככולו והוא הדין בשומרת יום שיעלה לה מקצת היום ככולו אף בתחלת ספירה לפי שבתחלה היא סופה שבאותו יום היא טובלת. אבל בתחלת ספירה דזבה גדולה ודאי לא אמר ר' יוסי שיעלה מקצת היום ככולו. ודוקא בתחלת היום הספירה או סוף היום הראיה סבירא ליה לר' יוסי שעולה ככולו אבל מקצת היום באמצע ודאי לא אמר ר' יוסי. תוספי הרא"ש ז"ל:

סליק פרק הריני נזיר קמא
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/נזיר/פרק_ב&oldid=1055587"