רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ו





מני אלימא ר' טרפון - ור' יהודה דבר פלוגתיה דר"ש נקיט לה אליבא דר' טרפון והאי דקאמר ר' טרפון משום דסליק מיניה הא אתא לקמן הוי נזיר:

והתניא ר"י אומר משום ר' טרפון אין אחד - מכל אלו שבמשנתנו היו שנים מהלכים בדרך כו' אינו נזיר:

אלא ר"י דכרי הוא - דאמר ספק נזירות להקל וכיון דהכא ספק אם איש פלוני הוא דומיא דכרי דאינו יודע אם יש בו מאה כור אם לאו אינו נזיר: ר"ש סבר כיון דאילו לא נגנב דלמא הוי ביה מאה' כור והוי נזיר השתא נמי. דנגנב חיישינן שיהא בו מאה כור וליהוי נזיר והכי נמי בהאי דהרתיע לאחוריו כיון דאילו אתי לקמן וידעינן ביה דהוא פלוני שזה נזר עליו והוי נזיר והשתא נמי ליהוי נזיר ואפילו לב"ה הלכך אי אפשר לו לפטור את עצמו בלא נזירות אלא דאמר אם כדברי היה הריני נזיר כו':

מתני' ראה את הכוי כו' כולן נזירין - ואליבא דב"ש דאמרי הקדש בטעות דהוי הקדש והוא הדין לנזיר בטעות:

גמ' תני חדא - על מתני' דאית בה ט' נזירין:

ותניא אידך ט' נזיריות - יש בו לאדם אחד:

בשלמא ט' נזירים - משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל בהדי הדדי דפתח חד ואמר הריני נזיר שזו חיה והב' אמר הריני נזיר שאין זו חיה והג' אמר הריני נזיר שזו בהמה והד' אמר הריני נזיר שאין זו בהמה והה' אמר הריני נזיר שזו בהמה וחיה והו' אמר הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה ואיתפיסו השאר באלו שנדרו על הכוי ואמר השביעי הריני נזיר שא' מכם נזיר והח' אמר הריני נזיר שאין א' מכם נזיר והט' אמר הריני נזיר שכולכם נזירין הרי כולן נזירין ויש כאן ט' נזירין אלא ט' נזיריות לחד גברא היכי משכחת לה: בשלמא שית קמייתא דכוי מצי למימרינהו חד גברא אלא אידך בבא דחד מנכון נזיר שאין אחד מכם נזיר לא משכחת לה אלא בגברי טובא:

אמר רב ששת - משכחת לה ט' נזיריות כגון דאמר הריני נזיר ונזירות הכל עלי דאמר הריני נזיר שזו חיה הריני נזיר שאין זו חיה הריני נזיר שזו בהמה הריני נזיר שאין זו בהמה הריני נזיר שזו חיה ובהמה הריני נזיר שאין זו לא חיה ולא בהמה הרי שית וחזר אמר כל נזיריות המתחלקות על כל בני אדם על הכוי הרי הן עלי וכגון שמעכשיו מקבל אני עלי בין שזו חיה ובין שזו אינה חיה הריני נזיר בין שזו בהמה ובין שאין זו בהמה הריני נזיר בין שזו בהמה וחיה ובין שזו לא בהמה ולא חיה הרי כאן ט' נזיריות: לישנא אחרינא בשלמא ט' נזירים משכחת לה כגון דהוו גברי טפי דאיתפיסו ואזיל דכי אמר חד הריני נזיר שזו חיה ובא השני ואמר הריני נזיר שאין זו חיה ובא השלישי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר ואמר רביעי שזו בהמה וחמישי שאין זו בהמה ובא הששי והתפיס ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם וכי הדר אמר שביעי הריני נזיר שזו חיה ובהמה ושמיני אמר שאין זו לא חיה ולא בהמה ובא תשיעי ואמר הריני נזיר אם הוא כדברי אחד מכם אלא ט' נזיריות כו' כדלעיל אמר רב ששת כגון דאמר הריני נזיר וכל הנזיריות עלי ואמר לנו המורה דהך סתם מתני' דהכא מיתוקמא אפילו לב"ה דעד כאן לא פליגי ב"ה עלייהו דב"ש לעיל אלא בטעות הקדש אבל בספק הקדש כגון הכא דאין ידוע אם כוי זה מין חיה או מין בהמה כדאמר מר (חולין דף פ.) כוי לא הכריעו בו חכמים אי מין בהמה הוא או מין חיה הוא אפילו ב"ה מודו דהוי נזיר ודיקא נמי סתמא דמתני' דכוי ב"ה היא דאם איתא דלב"ה לא סבירא להו דספק נזיר הוי נזיר מאי איריא דקא בעי (תנא) מני מתני דתני הרתיע לאחוריו אינו נזיר אילימא ר"ט כו' הא איכא ליה למימר דב"ה היא אלא מדקא מהדר לאוקמא אליבא דחד תנא היינו טעמא משום דאליבא דב"ה ל"א מיתוקמא דאילו לב"ה הוי נזיר גמור כי הרתיע לאחוריו דקסברי ב"ה נזירות ספק הוי נזיר:

פרק שישי - שלשה מינין


מתני' שלשה מינין וכו' וכל היוצא מן הגפן - כגון חרצן ויין וחומץ מצטרפין זה עם זה לכזית:

אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית - והא נמי מיחייב על זג וחרצן אלא הא אתא לאשמועינן דאינו חייב אלא בכזית והא דקתני ענבים לאפוקי מרבי אלעזר כדמפרש בגמ':



במשנה ראשונה - היו שונין שאינו חייב עד שישתה רביעית יין בא ר"ע ואמר אפי' שרה פיתו ביין ויש יין מובלע בתוך הפת כדי זית חייב:

גמ' עלין ולולבין - של גפן במשמע הכתוב שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין לולבין אלו חוטין רכין שבגפן:

מיין ושכר יזיר מיעט - יין הראוי להשתכר בו אסור לו אבל מידי אחרינא לא:

כל מילי - ואפילו עלין ולולבין:

שבישתא - זמורות כדמתרגמינן שריגים שיבשין (בראשית מ):

מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי - כגון ענבים ויין וחומץ:

אף כל פרי ופסולת - להביא גוהרקי ועינבין דיכרין כדלקמן בסמוך:

אף כל פרי גמור - ולא דבר אחר ולא גוהרקי ולא עינבין דיכרין:

אם כן - שלא להביא בו אלא פרי גמור:

מה הניח לך הכתוב במשמעו שלא אמר - שתהא למד מן הפרט אם ענבים לחים ויבשים הא כתיב כו':

אלא כלשון הראשון - אף כל פרי ופסולת פרי שאם אתה אומר אף כל פרי גמור נמצא דאינו מרבה שום דבר בעולם:

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר - יין וחומץ (ענבים לחים ויבשים) ומרבה יין גוהרקי ועינבין דיכרין מאף כל והיינו דהניח הכתוב במשמעו שלא אמר (וענבים לחים ויבשים):

מה ת"ל - פרט האחרון דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל אי משום דרבי אלעזר בן עזריה ליכתביה לגבי פרטי בתר כללא למה לי:

אלא לומר לך כל מקום שאתה מוצא - בכל התורה שיהא שם פרט וכלל בלבד אי אתה רשאי למושכו ולדונו כעין הפרט אלא שהכלל נעשה מוסף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי:

עד שיפרוט לך הכתוב - שלא תהא מרבה אלא כעין הפרט כדרך שפרט לך בנזיר שלאחר שכתב את הכלל בא וכתב לך פרט מחרצנים ועד זג ור"א סבר כר"א בן עזריה דמוקים ליה להאי מחרצנים ועד זג עד שיאכל שני חרצנים וזג:

גוהרקי - ענבים דקין שגדלין בין שאר גרעינין גדולים:

ענבי דכרין - ענבים שהתליעו:

בין הבינים - אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשין שמרים:



פרטא מנא ליה - מנא ליה דפרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט:

סבר ליה כר' אלעזר דדריש ריבויי ומיעוטי - ולא משמע ליה מהאי חרצנים ועד זג פרט וקא דריש ביה כי טעמיה שלכך הוא בא שאינו חייב עד שיאכל כל שני חרצנים וזג:

ואיבעית אימא דאית ליה כרבנן - דדרשי כללי ופרטי ואף ע"ג דמשמע ליה מיניה דלפרטא הוא דאתא:

למידייניה בכלל ופרט - ולא משום דר' אלעזר בן עזריה:

ולר' אלעזר דדריש ביה ריבויי ומיעוטי פרט וכלל ופרט מנא ליה - דדיינינן כעין הפרט:

כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה פרט וכל בהמה כלל - ואפילו דובים ואריות לשמור חזר ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט דאהני פרטא בתרא למידי דבר שמירה הוא דנשבעין עליהן כגון נמי עופות יצאו דובים ואריות דלאו בני שמירה נינהו שאין להם תרבות:

רבא אמר מהאי קרא - ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים לעולה זכר תמים יקריבנו:

מן פרט הצאן כלל - ואפי' רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר שכשרין לקרבן:

מן הכשבים ומן העזים חזר ופרט - דלא משמע ליה כללא כמו צאן ואימעיטו להו כל הני ואיתרבו לה כגון נעבדה בהם עבירה כגון החורש בשור ובחמור ושחרש בו בשבת:

ולילף מן הדין קרא - מן הבהמה ומן הבקר ומן הצאן יקריבנו מן פרט דמשמע מן הבהמה ולא כל בהמה הבהמה כלל אפילו חיה דחיה בכלל בהמה כו':

אי אתה דן אלא כעין הפרט - ואימעיט ליה חיה ואיתרבו להו בחור וזקן דעולה בא בחור אע"פ שאין אשם בא בחור ואשם בא זקן אע"פ שאין עולה באה זקנה:



גליו"ן חיה בכלל בהמה - דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי וגו' אמר ליה ומי מצית אמרת הכי דחיה הוא בכלל בהמה בהאי פרט:

הא כתיב באידך [פרטא] בקר וצאן - למעוטי חיה אלא האי מן הבהמה נמי הוה ליה פרט וכלל ופרט ומצי נמי למילף מהכא:

ומנלן דהכי הוא - דכעין פרטא דיינינן:

דתניא ונתת הכסף וגו' אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע - ואיתרבו להו עופות ואימעיטו להו דגים שאין גדילין על הקרקע כדמפרש במסכת עירובין בפרק בכל מערבין: מכדי כלל ופרט וכלל כעין פרטא דיינינן כללא בתרא מאי אהני אהני לאוסופי ליה. ואפילו מצד אחד כגון דגים דפרי מפרי הן אבל אינן גידולי קרקע דאי ליכא כללא בתרא ה"א דאין בכלל אלא מה שבפרט:

תרי [פרטי וכללא] אי איכא דדמי ליה משני צדדין - כגון עופות דגידולי קרקע הן ופרי מפרי מרבינן אבל דגים דבחד צד דמו ליה לא מרבינן:

ומיעט וריבה - א"א דלא ממעט מידי והלכך דלולבין מרבי אבל עלין לא דעלין ממעט ואם תאמר והא איכא רבי אלעזר דדריש מיעט וריבה וקמייתי נמי עלין הא לא תקשי לך ר"א לא משמע ליה עלין אלא משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין דהאי מכל לישנא יתירא הוא ואי משום מיעט וריבה לא מיצטריך ליה למיכתב אלא אשר יעשה מגפן היין מכל למה לי אלא לרבות ואפי' עלין ואית דמפרש דהאי דאמר אפילו עלין לאו דוקא אלא קמ"ל דפורתא הוא דמיעט או עלין או שבישתא ובין מיעט וריבה לריבה [ומיעט] וריבה ליכא ולא מידי:

שהרי אמרה תורה וכל משרת - לרבות שאילו לא הוי איסורי נזיר כשיעור והיתר משלימו לכזית שהוא חייב:



זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו - שאילו אין בשאור כזית ועיסה משלימו לכזית שהוא חייב ועובר משום שנאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב):

כמאן כר"א דדריש כל - לגבי חמץ בפ' אלו עוברין בפסח דקתני ועל עירובו בלאו דברי ר' אלעזר דכתיב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב):

אי הכי - לימא זעירי וכן נמי לענין חמץ בפסח יהא חייב על עירובו משום דכתיב ביה כל:

אין הכי נמי - דלענין חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וכר"א והאי דקאמר גבי שאור משום לאפוקי דאביי דאמר במסכת מנחות יש הקטרה בפחות מכזית קמ"ל מדבעינן צירוף דאין הקטרה בפחות מכזית ואין חייב עליה אלא א"כ יהא בו כזית או שיהא היתר משלימו לכזית:

מקפה של תרומה - העשויה מיין של תרומה. מקפה רוטב:

והשום והשמן - שנותנין לתוכו משום תבלין הן של חולין:

ונגע טבול יום במקצתן - איכא דאמרי משום ושמן של תרומה אבל לא במקפה (דחולין) דטבול יום שויוהו רבנן שני ואין שני עושה שלישי אלא בתרומה ואית דאמרי מאי במקצתן אפילו במקפה של חולין דכיון דעריבי בחד מנא דמי ליה כמאן דנגע בתרומה עצמה:

והוינן בה אמאי פסל במקום מגעו - דאין טומאת אוכלין בפחות מכביצה:

ומה טעם - לוקה עליו בכזית והא ליכא שיעורא


אלא משום דאמרינן היתר מצטרף לאיסור:

א"ל - הכא היינו טעמא הואיל וזר לוקה עליו בכזית דאיכא תרומה כזית בכדי אכילת פרס חשיב לה כאילו הויא תרומה וכיון שנגע בו פסל מקום מגעו:

כזית בכדי אכילת פרס מי הוי לה דאורייתא - דמיחייב עלה מלקות:

א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר אלעזר בכותח הבבלי - דאית ביה קומניתא דנהמא בפרק ואלו עוברין (פסחים דף מג.) דקאמר ועל עירובו בולא כלום הא לא אפשר דלא הוי בכדי אכילת פרס שיעור כזית: א"ל הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס:

אי דקא שריף מישרף - שגומע ואוכל עד שגומע ממנו בכדי אכילת פרס:

בטלה דעתו אצל כל אדם - שאין דרך. אכילה בכך שאין אדם רגיל לאוכלו בעיניה לפי שהוא חריף דיותר ולא חייבתו תורה אלא דרך אכילה:

ואי משטר קא שטר - שטובל בה פיתו לשם לפתן ואוכל אבל בשום ושמן של תרומה להכי לוקה בכזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:

מדוכות - שנידוכין לתוכן תבלין:

ואי ס"ד כזית בכדי אכילת פרס הוי חשיב מדאורייתא - אמאי מקילין בהו כולי האי דאמרת שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ולא לתוך חולין והאיכא למיחש שמא נפלה בשל חולין ואיכא כזית בכדי אכילת פרס: ואלא מאי אמרת היתר מצטרף לאיסור התם נמי אמאי אמרת שאני אומר. והאיכא למיחש דילמא איכא [בקדירה] השני תרומה בכזית פחות משהו והיתר משלימו לכזית:

אלא הנח לתרומת תבלין דרבנן - ולא דייקינן בהו בכזית בכדי אכילת פרס דמדרבנן הן ולא מחמרינן ביה כולי האי:



בשלמא לדידי דאמינא - דבכל איסורין שבתורה נמי היתר מצטרף לאיסור הכא ליכא למימר הכי דמשום דנפישי חולין ואנן לא אמרינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דנפישא מידי דאיסורא וקא משלים ליה היתרא והא דפרכינן לעיל ממקפה ומדוכה אף על גב דנפישי חולין תבלין שאני הואיל ותבלין לטעמא וריחא הוא דעבידי חשיבי להו ולא בטלי והוי כמאן דנפישי:

אלא לדידך כו' כי נפישי חולין מאי הוי - הא איכא למיחש דאיכא כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא:

הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן - דלא חיישינן ליה לכזית בכדי אכילת פרס:

דילמא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא - שאם שרה ענבים במים ויש בו טעם יין יהא חייב על הטעם כמו על עיקר הפרי של ענבים ומקמי דמסיים אביי למילתי' מקדים ליה הש"ס לפרוכי:

ולאביי מעיקרא קשיא ליה מאי דקאמר רב דימי - דבנזיר בלחוד הוא דאמרי דהיתר מצטרף לאיסור וקא מותיב ליה אביי דבשאר איסורין שבתורה נמי אמרינן הכי והדר אמר ליה דהכא לאו להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא אלא ליתן טעם כעיקר:

בתר דשני ליה - רב דימי דבשאר איסורין לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור אלא באיסור נזיר בלבד אמר ליה אביי דילמא אפילו לגבי נזיר לא אתא אלא כדי ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים כו':

ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם - שיש היתר לאיסורו לאחר שלשים:

ואין איסורו איסור הנאה - שמערבין לנזיר ביין:

ויש היתר לאיסורו - שהיין שנאסר לו עכשיו הותר לאחר ל':

שאין איסורו איסור עולם - אלא עד ל' היינו יש היתר לאיסורו אלא שאין איסורו איסור עולם מיירי בגופו ויש היתר לאיסורו שיין זה שאסור לו עכשיו מותר לו לאחר זמן:

כלאי הכרם - שעורה וחרצן שאיסורן איסור עולם ואיסור הנאה דכתיב (דברים כב) פן תקדש ואמרינן (חולין דף קטו.) פן תוקד אש:

וה"ה לערלה בשתים - שאיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אבל אין לומר בה דאיסורו איסור עולם שהרי לאחר ג' שנים הותרה:

אמר ליה ההוא מדרבנן - אין ה"נ דמשרת כי אתא ליתן טעם כעיקר ואליבא דרבנן ורבי אבהו כי קאמר אליבא דרבי עקיבא דאמר היתר מצטרף:

ודילמא - מיין לחודיה הוא דקא בעי דליהוי ביה מובלע בפת כזית:

וכי תימא אי איכא כזית מיין מאי למימרא - פשיטא דמיחייב:

לאפוקי מדת"ק - דאמר אינו חייב עד שישתה רביעית יין אתא ר' עקיבא: אלא ר' עקיבא דברייתא דתניא כו':

[מגיעולי עובדי כוכבים] - דאמרה תורה בכלי מדין כל דבר אשר יבא באש וגו' ואמאי והא ליכא בהו אלא טעם איסור שנתבשל בהן אלא למימרא דאיסור דנותן טעם כעיקר:

דהא כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר - דגמרי' לה מנבילה דאמר מר (ע"ז דף סז:) הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ומותרת דכל דנותן טעם לפגם מותר:



ולרבי עקיבא נמי הא חידוש הוא - והיכי גמרינן מיניה:

אמר רב הונא בר חייא - לא נצרכה לר' עקיבא כל דבר אשר יבא באש וגו' אלא לקדרה בת יומא דלאו נ"ט לפגם הוא ולאו חידוש הוא והואיל ולאו חידוש הוא ומיתסר ביה טעם כעיקר גמרינן מיניה לשאר איסורין שבתורה:

ורבנן - דלא ילפי מיניה סברי אי אפשר דלא פגמה פורתא וחידוש הוא:

אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי - מ"ט אמרת לר"ע לית ליה בשאר איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור מדרבנן נשמע לר"ע כו': חטאת מאי היא' דתניא כל אשר יגע בבשרה יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל. שאם החטאת פסולה כגון שעבר עליו לילה ויום ונתבשל בו בשר שלמים יהא בשר שלמים אסור כמוהו:

ואם כשרה - שלא עבר אותו היום תאכל כחמור שבחטאת לפנים מן הקלעים לזכרי כהונה ליום ולילה בלבד: כתוב בספרים לרבנן תיפוק להו להיתר מצטרף לאיסור מחטאת התם נמי לנ"ט לפגם הוא דאתא ואב"א לנותן טעם כעיקר ומיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא כו' והכי פירושו ורבנן תיפוק להו לשאר איסורין שבתורה שיהא היתר מצטרף לאיסור מחטאת דמה מצינו בחטאת שהיתר מצטרפת לאיסור כדאמרינן בבשרה שבלע הימנה וה"ה נמי לשאר איסורין שבתורה התם נמי לגבי חטאת לנותן טעם לפגם הוא דאתא ואי אמרת אי משום נותן טעם לפגם הא כבר שמעינן ליה מנבילה חדא במבושל וחדא בחי דההוא דנבילה אשמועינן במידי דמבושל שאם בישל בשר שחוטה בכלי שנתבשל בו בשר [נבילה] ונותן טעם בו הוא מותר דנותן טעם לפגם הוא ומותר. ואשמועינן נמי גבי חטאת בבשר חטאת מבושלת ובבשר חי דאפילו נגע בשר שלמים שאינו מבושל בכלי שנתבשל בו חטאת (הוא) או בבשר חטאת מבושלת עצמה ונותנת בה טעם יקדש להיות כמוה ואיבעית אימא אפילו ההיא דחטאת ליתן טעם כעיקר הוא דאתא ואי אמרת אם כן הוו להו ב' כתובין הבאין כאחד ולא ילמוד מהן לשאר איסורין שכתובין הנהו מיצרך צריכי ליה דאי כתב רחמנא גבי חטאת דנותן טעם כעיקר לא אתי נזיר מיניה משום דנזיר כו': ואית דלא גרסי להאי כלומר רבנן הוא דקמהדרי לר"ע דאמר נזיר וחטאת הוו להו ב' כתובין הבאין כא' ואמרי ליה הנך ודאי לאו ב' כתובין הבאין כאחד נינהו דמיצרך צריכי דאי כתב רחמנא גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור נזיר לא אתי מיניה משום דנזיר כו':

לכתוב גבי נזיר וליתי קדשים מיניה - דהשתא לכל איסורין שבתורה בכמה שיעורין גמרי' מנזיר כדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין צח:) מה זרוע בשלה וכו' קדשים לא כ"ש אלא מדהדר כתב רחמנא חטאת ש"מ משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לתרתי לישני כדפרישית:

א"ל היתר מצטרף לאיסור - כשנותנו בפיו בבת אחת אבל בזה אחר זה לא אבל איסור לאיסור אפי' אכל חצי זית ובלעו וחזר ואכל חצי זית של איסור אחר הרי זה מצטרף:



ורבי שמעון דלית ליה צירוף - אפי' בכל שהוא מיחייב כדאמרי' בפירקין דלעיל (דף ד.) דקסבר ר"ש כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן:

עד שיזיר מכולן - כגון דאמר הריני נזיר סתם ופרשינן לעיל (דף ג:) דמשמע מן הטומאה ומן התגלחת ומן היין ואילו לרבנן אפי' לא נזר אלא מאחת חייב בכולן:

כל רביעיות שבתורה - כגון רביעית דם שמטמא באהל אין היתר מצטרף לאיסור שאין אחד מכל המשקין מצטרף עמה לרביעית חוץ מרביעית של נזיר כו': לרבי יוחנן נמי מרבי ליה לאוכלים שבנזיר כגון חרצן וזג וענב שמצטרף דבר אחר עמהן בכזית:

ור' אלעזר משקין אין - מצטרפין משום דבדידיה מפרש קרא אבל במידי אחרינא כגון באוכלין אין היתר מצטרף עמהן:

א"ר אלעזר עשר רביעיות הן - בעשרה מקומות נתנה בהן תורה שיעור רביעית:

חמש סומקתא - יין ודם:

וחמש חיוורתא - מים ושמן: סימנא לגירסא נזיר ועושה פסח כו':

ד' כוסות הללו - שתיקנו חכמים צריך שיהא בין כולן רביעית לוג יין חי דהיינו ביצה ומחצה כדי שימזגנו ויעמוד כל רובע רביעית שבו כדי רביעית וכגון דדרי . על חד תלתא מיא כדמפרש התם:

שהורו שתה רביעית יין אל יורה - כדכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל ולהורות (ויקרא י) דמשמע דלענין הוראה נמי לא ישתה:

ונכנס למקדש חייב - משום שנאמר יין ושכר אל תשת וגו':

ועל כל נפשות מת לא יבא - דמשמע משני מתים רביעית קרי ליה נפש כדאמרי' התם (שבת דף לא:) רביעית דם נתתי בכם והא דמשמע ליה הכא רביעית דם היוצאה משני מתים לאו דוקא ליה דהכי הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי וכן אמרי' בסמוך והא הכא ר"ע היא ולא רבנן כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף ד.) דאילו לרבנן אינה מטמאה רביעית דם שיוצאה מן המת אלא כשיוצאה ממת אחד בלבד והאי דקא נסיב לה הש"ס אליבא דר"ע לאו דוקא אלא איידי דאית ביה רביעית וקא דריש ביה קרא נסיב ליה הש"ס ולדברי הכל ברביעית הוי [שיעורא]:

וחמש חיורתא - סימנא לגירסא חלת נזיר מצורע שנפסלו בשבת וה"ג חלת רביעית שמן לחלה וכדאמרי' התם במס' מנחות (דף פח.) יתיב רבי וקא קשיא ליה רביעית במקדש למה נמשחה אי משום מצורע חוץ הוא ואי משום נזיר בשחיטת איל הוא דקדשי א"ל ר' חייא לחביתי כ"ג דמביא בכל יום ועושה בו י"ב חלות מחציתה בבקר ומחציתה בערב והיה מביא רביעית שמן קרי עליה איש ממרחק עצתי ואית דגרסי רביעית שמן של חלת תודה כדאמרינן בפ' שתי מדות (שם דף פט.) מביא חצי לוג וחוצהו מחצה לחלות ורקיקין ומחצה לרבוכה והאיך מחצה דרבוכה אית בה כדי רביעית וטעות הוא ואינו כן דבהדיא אמרי' התם א"ל ר"א בן עזריה אפי' אתה דורש כל היום בשמן לא הייתי שומע לך אלא רביעית שמן לג' מינין שבתודה חלת מצה ורקיק ורבוכה ואחד עשר יום שבין דם נדה לדם נדה כו':

נזיר רביעית שמן לנזיר - לרקיקי נזיר:

מצורע רביעית מים למצורע - כדאמר במס' סוטה (דף טז:) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס על מים חיים ואמרי' כמה מים יהא נותן בו כדי שיהא דם צפור ניכר בהן וכמה רביעית:

כל משקין טמאין - מצטרפין לטמא משקין אחרים כשיהא בהן רביעית ולפסול את הגוייה ברביעית כששותה אותן בכדי אכילת פרס:

כל השופכין - ששופכין אותן לרה"ר:

ותו ליכא והא איכא - הא דתנן במס' ידים נוטלין לידים מרביעית לאחד ואפי' לשנים ואע"ג דלית בהו כדי רביעית לשני הואיל ולראשון הוה ביה כדי שיעור נטילה:

בפלוגתא לא קמיירי - דהא קמיפלגי עליה דרבי יוסי ואמרי לאחד ולא לשנים:

והאיכא פיילי של חרס - כלי גרוע של חרס שבו היה נותן עפר מקרקעית המשכן כדכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן להשקות את הסוטה ובמסכת סוטה (דף טו:) קאי:

והאיכא הא דתנן - בברכות (דף. כה:) כמה מים נותן לתוך עביט של מימי רגלים כל שהוא:

ר' זכאי אומר רביעית - והתם מפרש טעמא דמילתא:

והאיכא מקוה - דתנן ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין פוסלין את המקוה:

דבטלוה רבנן - ואמרו דפחות מג' לוגין לא פסלי. לישנא אחרינא והאיכא מקוה דאמר מקוה המחזיק רביעית ראוי להטביל בו מחטין וצנוריות כדאמרינן במסכת פסחים בפרק קמא (דף יז:) אמר רב פפא הא דאמרת בקרקע טהורין כו' בר מינה דההיא דבטלוה רבנן ואמרי דבעינן ארבעים סאה אפילו למחטין וצנוריות כדאמרי' בחגיגה (דף כא:) גזירה שמא יטביל מחטין וצנוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד אלמא לכל מילי בעינן מקוה של מ' סאה. לישנא אחרינא והאיכא מקוה דתנן במסכת מקואות (פ"ו מ"י) וחכמים אומרים אם מקבלת גובה האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק כשר אם לאו פסול ובטלוה רבנן מפי המורה וקשיא לי היכא בטלוה רבנן וי"ל הא דקאמר בטלוה רבנן אהא סמיך דהא קתני עליה ר' אלעזר בר צדוק בפרקין כל המעורב למקוה אם מקבל האביק כל שהוא כשר. לישנא אחרינא והא איכא מקוה כדתנן שהשאיבה מטהרת ברביעית ברבייה והמשכה שאם יש כאן כ' סאה ורביעית ממי גשמים הולך וממלא מן המעיין כ' סאין חסר רביעית וזורקן לפני אותו מקום כדי שימשכו המים לתוך המקוה דהא יש בהן ארבעים סאה בר מההיא דבטלוה רבנן דהא קתני רישא שיש בה כ"א סאה ממי גשמים:



ת"ק לא מדמי להו - לכל איסורי נזיר לשתיה דאילו ענבים בכזית ויין ברביעית:

כיון דכתיב וענבים לא יאכל - לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מיחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית:

שהוא מין אחד - דאחד לחים ויבשים מין ענבים הן:

והוא שתי שמות - לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן:

לאיתויי חמרא חדתא ועינבי - שאע"פ שהן מין אחד שהי' חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להן חייב על כל אחת ואחת:

אמר אביי אכל זג וחרצן לוקה שלש - אחת מכל אשר יעשה מגפן היין ואחת על חרצנים ואחת על זג דלא יאכל אכולהו קאי:

רבא אמר אכל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת - אפילו כי אכל זג וחרצן אביי מתרץ מתניתין לטעמיה דתני וחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים אפילו כשאוכל את שתיהן ביחד וכן נמי למתניתא דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ואפי' כשאוכל זג וחרצן בבת אחת ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחד מהם דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וחרצנים וזגים בהדדי אלא אפי' לא אכל אלא לחים בלבד או יבשים בלבד לוקה אחת ולעולם אם אכל לחים ויבשים או זג וחרצן אינו חייב אלא אחת ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו כו' דלא תימא עד דאכיל ליה לכולהו אלא ודאי אכל חד מנהון לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת: ע"א אינו לוקה אלא אחת כשאוכל זג יחידי או חרצן ואינו לוקה משום כל אשר יעשה ולא צריך לשנויי לכל הני כדשנינן לעיל:

דאין לוקין על לאו שבכללות - כגון האי דעל כמה איסורי לית בהו אלא לאו חד: ואם איתא דלוקה משום כל אשר יעשה מגפן היין ליתני לוקה שש:

שייר לא יחל דברו - דלקי נמי אדידיה:

והא שייר דבין הביניים - כדאמרי' לעיל (דף לד:) ועד זג לאיתויי בין הביניים:

אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש - אלא לוקה סתם ואיכא לתרוצי לאביי כי טעמיה ולרבא כי טעמיה הואיל ולא נכתב ליה מניינא וקמהדר הגמרא ומאחר דלא תניא מ"ט אותביה חמש:



א"ר פפא אנא סברי - סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה:

ולא ידענא דגמרא היא בידיה - מרביה ומש"ה לא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א' איכא ב' חרצנים:

פורצנין - דמשמע פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ"ק דמס' תענית (ד' ד.) דהיינו גרעינין:

עיצורין - משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון:

מתני' גילח או שגילחוהו ליסטין - משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת:

סותר ל' יום - לפי שאין גידול שיער בפחות מל' יום:

או שסיפסף כל שהוא - שתלש קצת בראש השיער:

גמ' איבעיא להו בינתא מלתחת רבי - האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי:

או מלעיל רבי - שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי: למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. א"א דהאי בינתא מלתחת רבי הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו:

ואי אמרת מלעיל רבי - הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר:

ת"ש מהאי אינבא חיה - לינטרי"ש ([[:קטגוריה:{קטן (ביצי|{קטן, (ביצי]][[קטגוריה:{קטן (ביצי]])} בלע"ז דהוא מביצי כינים:

דקיימא בעיקבא דבינתא - בעיקר השיער סמוך לבשר. ואי ס"ד. דהאי בינתא מלתחת רבי אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר:

ברישא דבינתא איבעי ליה למיקם - אינבא אלא לאו ש"מ מדקיימא אינבא בהדי בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי:

לעולם מלתחת רבי - והא דלא קיימא ברישא דבינתא:

ואגב חיותא - דאית בה נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא:

ת"ש מדהאי אינבא מתה קיימא ברישא דבינתא - ואי ס"ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא:

התם נמי משום דלית בה חילא - שאין בה כח דהא הויא מתה:

שרוגי קא משתרגא - משתמטא ואזלה כלפי רישא דבינתא מש"ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי:

ת"ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה - שמקלעין את השיער זה בזה:

רפיא מלתחת - סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא ולא מלעיל ש"מ דמלתחת הנץ השיער ויצא מש"ה מרפו להני שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי והתם נמי איידי דקמטא שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדל כששוכב עליה:

ומשיכבא הוא דרפיא - מחמת שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת:

מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא - כלומר עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי


וש"מ מלתחת רבי והא סברא הויא במידי דתניא:

ותו מדצבעי סביא דיקניהון - כי היכי דליתחזו דרדקיא ובתר הכי חיורי דיקניהון מתלבנים עיקרי שערי זקנם ש"מ דמלתחת רבי ומאי דקא קדיש האי נזיר שקלוה מיניה ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער: אלא הא דתניא נזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו סותר. ואמאי אינו סותר ליסתור דהא אמרינן דמלתחת רבי ושקלוה מיניה לההוא שיער דאקדיש שלא לגלח עד סוף נזירותו: לעולם מלתחת רבי והכא במאי עסקינן כגון שגילחוהו אחר מלאת ל' לנזירותו קודם שהספיק לגלח והא מני ר' אליעזר היא דאמר לעיל בפ' מי שאמר הריני נזיר מגלח (דף טז:) דכל אחר מלאת ז' סותר שאם נטמא יום ק"א ר' אליעזר אומר אינו סותר אלא ז' לאחר תגלחת כי היכי דבתוך אלו ז' ימים תירבי מזיא כי היכי דתיהוי כדי לכוף ראשו לעיקרו והכא נמי הואיל דפשו ליה כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלום אלא מיד מגלח:

מ"ט דר' אליעזר - דאמר כל לאחר מלאת ז' ימים סותר ותו לא בשלמא כי נטמא לאחר מלאת דסותר ז' כנגד ז' ימים שמונה בהן ג' וז' ומגלח בשביעי כדתניא לקמן (דף מד:) תגלחת הטומא' כיצד מזה בשלישי ובז' [ומגלח בז'] כדכתי' וביו' השביעי יגלחנו: מה תגלחת טומאה לאחר שנטמא מגלח לאחר ז' וכדפרישית אף תגלחת טהרה לאחר מלאת אינו צריך למנות אלא ז' לאחר תגלחת כדי שיהא יכול לגדל קצת שיער בתגלחת טהרה וקודם מלאת לא מיתוקמא משום דקודם מלאת סותר ל' וכדפרשינן בפירקא לעיל (ד' ו:) לדברי ר' אליעזר התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר אלא כל אחר מלאת נטמא או נתגלח לגמרי שלא הניחו בו שיער כלל סגי ליה בתגלחת כל דהו ואמור רבנן כיון דבהנך ז' ימים גדלא מזיא כדי לכוף ראשו לעיקרו סגיא ואילו הכא כיון דשיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו צריך ליסתור כלל ומגלח לאלתר ומביא קרבנותיו ומותר ביין:

תלש - שיער בסמוך לבשר אבל לא עקרו לגמרי וכגון שעיקרו נראה:

מירטו - דעקרו לגמרי ממקום גידולו:

סיפסף - כמו סוף:

ת"ל קדוש יהיה - שלא ישירנו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע: והכתיב (אומר) קדוש יהיה גדל פרע: דמשמע קדוש יהיה שלא יסירנו בשום דבר להכי כתב קדוש:

למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליו בעשה ול"ת - דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה:

תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת"ל לא יעבור על ראשו - לרבות המעבירין:

ומאחר שסופינו לרבות כל דבר - המעביר כדכתיב לא יעבור מה ת"ל תער:

לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה - של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער לפי שלא כתב אלא וגילח את שער ראש נזרו לכך כתב לך תער כאן שאינו צריך ללמדך שאותה תגלחת לא תהא אלא בתער:

ללמדו ממצורע אי אפשר דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו - דמצורע הוי חמור לפי שהוא צריך לגלח את כל שערו כדי שיהא כל בשרו בתגלחת מה שאין בנזיר:



ואין דנין קל מחמור להחמיר - על הקל אלא להקל על הקל ולהחמיר על החמור והכא דא"א ללמדו ממצורע אתא ליה תער דבתער הוא דתיהוי תגלחת אחרונה אבל במידי אחרינא לא:

רבי אומר אינו צריך - לתגלחת אחרונה וכשכתב לך תער לא בא אלא לומר לך שאינו חייב אלא בגילוח תער ומה שאתה אומר מנין למדנו לתגלחת אחרונה שהיא בתער מן דקדוק הכתוב אתה למד שהרי הוא אומר תער לא יעבור על ראשו דמשמע תער לא יעבור על ראשו עד יום מלאת שהוא צריך גילוח בתער:

והכתיב תער לא יעבור על ראשו - כלומר והיכי אמר ת"ק דחייב על כל שאר מעבירין ותער לא בא אלא לתגלחת האחרונה והכתיב תער לא יעבור על ראשו דמשמע בתער הוא דמחייב אבל לא בשאר מעבירין:

לעבור עליו בשני לאוין - על תער לא יעבור ועל לא יעבור כל המעבירין לישנא אחרינא והכתיב תער לא יעבור על ראשו כלומר היכי משמע ליה דאחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער והכתיב תער לא יעבור על ראשו [עד מלאת] דאיכא למידק מינה דעד מלאת הוא דלא אלא בתער הא לאחר מלאת מגלח בכל דבר ואפי' במלקט וברהיטני לעולם אימא לך דלאחר מלאת אינו מגלח אלא בתער והא [דכתיב] בסמוך לא יעבור ומשמע לא יעבור תער:

אמר רב חסדא ללקות באחת - שאם גילח תוך מלאת שער אחת לוקה:

לעכב בשתים - שאם גילח כל שערו בתגלחת סוף ימי נזירותו ושייר בו ב' שערות לא עשה ולא כלום:

ולסתור אינו סותר - אם גילח בתוך ימי נזירותו אלא אם גילח את רוב ראשו בתער:

והקתני מנין לרבות כל המעבירין - ת"ל לא יעבור:

אלא כעין תער - כל המעבירין (מעבירין) סמוך לעיקרן:

תניא נמי הכי - כדאמר רב חסדא ובתער דוקא ואמרי לה כדאוקימנא לה אליבא דרב חסדא כעין תער ומאי בתער דקתני בברייתא כעין תער:

כשם ששתי שערות מעכבות בו - בתגלחת טהרה כך שתי שערות סותרות בו בתגלחת איסור: תנן התם גרסי' והיא בסוף נגעים גם ברייתא היא בסיפרא [בת"כ] ת"ר ג' מגלחין כו' נזיר ומצורע ולוים:

פשיטא - דמגלחין בכולהו מפרשי בהו קראי בנזיר כתיב וגילח הנזיר וגו' במצורע כתיב (ויקרא יד) וגילח את כל שערו בלוים והעבירו תער על כל בשרם:

מ"ד עבורי שער שפיר דמי ואפי' סך נשא - סם שמשיר את השער:

קמ"ל - דלא סגי ליה אלא בתגלחת כדקתני דתגלחתן מצוה:

בשלמא גבי נזיר כתיב ביה תער לא יעבור על ראשו - לרבי כדאית ליה ולתנא קמא כדאית ליה וכדלעיל:

מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן - כדכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' והואיל וטעונין תנופה מחמרינן בהו כולי האי דלא הוי תגלחתן אלא בתער תאמר במצורע הקל שאין טעון תנופה בגופו והואיל ואינו טעון תנופה בגופו דין הוא להקל עליו שיהא תגלחתו בכל דבר:

אלא מחדא לא אתיא - דמהי ניתי וכדלעיל:



האי תנא מעיקרא אמר ללמוד נזיר ממצורע אי אפשר שאין דנין כו' - אלמא דפשיטא ליה מילתא דמצורע הוי בתער:

והדר אמר ניליף מדינא - מנזיר ומלוים בהצד השוה שבהן ומדינא נמי לא מצי למילף משום דאית בה פירכא דרבא מברניש שכן אין קרבנו בדלות תאמר במצורע שכן קרבנו בדלות בעולה ויורד דכתיב ביה ואם דל הוא:

א"ל ההיא - דקתני דללמדו ממצורע אי אפשר דמשמע דפשיטא ליה דמצורע הוי בתער אליבא דרבנן היא דגמרי לה מזקנו ופאת כדמסיק והאי דקא בעי מדינא לא אפשר משום דאית ביה למפרך כדפריכנא אליבא דר' אליעזר דגמיר לה מנזיר דלקמן:

דתנן - במסכת מכות:

ואינו חייב - על הקפת הראש עד שילקטנו בתער: ר' אליעזר אומר אפי' במלקט וברהיטני:

ואמרינן מ"ט דרבנן - דלא מחייבי בהקפה אלא בתער:

דתניא זקנו - האמור לגבי מצורע מה ת"ל והלא כל שערו במשמע וזקנו בכלל שערו אלא לפי שנאמר לגבי כהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפי' כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו ת"ל וגילח זקנו:

ומנלן - דהך גילוח בתער קאי דתניא ופאת זקנם:

ת"ל - גבי ישראל לא תשחית פאת זקנך אי לא תשחית יכול ליקטו במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל ופאת זקנם לא יגלחו הא כיצד גילוח שיש בו השחתה דיבר הכתוב ואיזו הוי אומר בתער מהו גילוח דקאסר ליה רחמנא גבי הקפת הראש והשחתת פאת זקן ואישתרי ליה גבי מצורע דמותר הוא בו היינו תער: מאי משמע לן מהכא דמצורע לא הוי אלא בתער דלמא לעולם אימא לך דאפי' ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי והאי דקתני זקנו מה ת"ל דאתא לאשמועי' דאפי' גילחו בתער לא מיחייב עליה משום פאת זקנם לא יגלחו: אי ס"ד דכי ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי ומצוה קעביד לישתוק קרא מיניה ולא ליכתוב זקנו ואמינא ליקטו במלקט וברהיטני שפיר דמי דמייתינן לה מדינא:

ומה גבי נזיר דאיסורא קעביד - כי מגלח בתער בתוך ימי נזירות:

אפילו הכי מיחייב - כי ליקטן במלקט וברהיטני כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין:

הכא - דכי מגלח מצוה קעביד כדכתיב וגילח את כל שערו:

לא כל שכן - שבכל דבר מותר לגלח ואפילו בתער:



ותו אי ס"ד דכי עביד - מצורע במלקט וברהיטני שפיר דמי וזקנו להתיר תער הוא דאתא אדרבה מדלא כתב ביה תער הוה אמינא דבתער לא מישתרי כלל מדלא כתיב תער במצורע ואמינא לך כר"ל דאמר כל מקום שאתה מוצא כו' ה"נ במצורע ליגלח במלקט וברהיטני וליהוי מקיים וגילח את כל שערו וקא מוקים ללא תעשה דופאת זקנם לא יגלחו בתער דלא אסרה תורה. הקפת הראש אלא בתער שמע מינה דלהכי איצטריך זקנו למישרי תער במצורע ולמימרא דבתער אין במידי אחרינא לא דומיא דהקפת ראש דקאתי ליה עשה דוגילח את כל שערו ודחי ליה לאו. דהקפה לפי שאינו יכול לקיים את שניהם ור"א אית ליה ג"ש וקסבר מלקט ורהיטני נמי עבדי גילוח והוי נמי גילוח שיש בו השחתה ומש"ה כי ליקטו במלקט ורהיטני גבי. הקפה חייב וה"נ מפרש במסכת מכות בפרק אלו הן הלוקין:

ור"א מאי טעמא - כלומר הואיל ומוקמית להא דתני לעיל דמצורע יליף מדינא כר"א דבתער אין במידי אחרינא לא מאי טעמא אי מדינא הא איכא למיפרך כדלעיל מה להצד השוה שבהן כו':

יליף מראשו - דכתיב לגבי מצורע וגילח את כל שערו ואת ראשו:

ראשו מה ת"ל - והלא כתיב שערו וראשו בכלל שערו הוא אלא לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו ת"ל וגילח את ראשו בתער כמו שאמרתי לך גבי נזיר ור"א סבר לה כרבי יונתן דאמר לעיל (דף לט:) דגבי נזיר לא מיחייב אלא בתער ובמידי אחרינא לא ה"נ האי דאסירי גבי נזיר מישתרי גבי מצורע ומאי דלא מיחייב ליה גבי נזיר כגון מלקט ורהיטני לא שרי במצורע:

וכ"ת תער למה לי וכי תימא למה לי למיכתב במצורע ראשו לילף - מתער לא יעבור על ראשו האמור לגבי נזיר למישרייה במצורע ואפילו בתער:

סד"א הואיל וגבי נזיר כו' - לא לעולם אימא לך דמצורע בתער אין במלקט וברהיטני לא דאי ס"ד דכי עביד במלקט וברהיטני מצוה קעביד הוה אמינא דבתער כלל לא משום דלא כתיב ביה תער וכדר"ל כו' והכא כיון דאפשר לו לקיים את שניהם עביד במלקט ורהיטני לקיים מצות עשה דוגילח את כל שערו וליקיים נמי לא תעשה דלא יעבור תער דלא אסרה תורה הקפת הראש אלא בתער ואימא דבתער כלל לא קמ"ל אלא לאו שמע מינה דאיצטריך ליה ראשו למישרי תער בנזיר מצורע למימרא דבתער אין מלקט ורהיטני לא ומש"ה אתי עשה דוגילח את כל שערו ודחי לאו דתער לא יעבור על ראשו לפי שאין אתה יכול לקיים את שניהם דמצורע שגילח במלקט ורהיטני לא עשה ולא כלום: ר"א לא מצי יליף במצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מזקנו דהקפה משום דקסבר ר"א גבי הקפה דאפילו ליקטו במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי ורבנן נמי לא מצו ילפי מצורע בתער ולא במלקט ורהיטני מראשו דנזיר משום דקסברי גבי נזיר כי גילח במלקט ורהיטני חייב דכתער דמי כדאמרינן לעיל לרבות כל המעבירין:

להכי כתב רחמנא ראשו - לאשמועינן דאפילו הקפת כל הראש שמה הקפה:



ואי כתב רחמנא ראשו ולא כתב זקנו ה"א - דהאי דכתיב ראשו תרתי משמע דאתי עשה דמצורע דכתיב וגילח את כל שערו ודחי לא תעשה דלא תקיפו את פאת ראשכם ומשמע נמי מדכתיב לא תקיפו פאת ראשכם דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל עדיין לא מצינו דבתער הוי להכי כתב רחמנא זקנו למילף ליה מפאת זקנם לא יגלחו דכתיב ביה השחתה [וגילוח] דהיינו תער:

ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה - ואי קשיא ר"א נמי זקנו מאי דריש ביה יש להשיב דאע"ג דדריש ר"א ראשו וגמר [גזירה שוה] מנזיר לומר דעשה דחי את לא תעשה זקנו נמי איצטריך למיגמר מכהנים דאי מנזיר לחודיה ה"א בדין הוא שדוחה את לא תעשה דנזיר שכן ישנו בשאלה אבל לאו דכהנים לא הילכך איצטריך נמי [זקנו] לאגמורי גבי כהנים ומסתברא דהכי הוא דגרסינן לקמן ור"א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנא ליה והא מנזיר יליף אלא ודאי מנזיר לא ילפינן דאיכא למיפרך מה לנזיר כו' ומה לכהנים כו' כדמפרש לקמן בפרק שני נזירים (דף נח:) מן המורה:

ור"א דאתי עשה ודחי לא תעשה מנליה - בשלמא לרבנן דילפי מצורע מזקנו דבהשחתת זקן אתא ליה עשה דוגילח את כל שערו ודחי ליה ללאו דהשחתת זקן אלא לר"א מנא ליה אי מהשחתת זקן כרבנן כיון דלר"א לא אתי ליה עשה דוגילח את כל שערו ולידחי לגמרי את לא תעשה דהשחתת זקן דלדידיה בתער הוא דמישתרי מצורע אבל לא במלקט ורהיטני לא אתיא ליה עשה בהדיא ודחי ליה לכוליה לא תעשה אלא לפלגא דבתער מישתרי אבל לא במלקט ורהיטני ואי מראשו דמצורע דדחי ליה ראשו דבנזיר איכא למיפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ואי מזקנו דכהן מצורע דמותר בתער איכא למיפרך נמי דמכהן לא ילפינן שכן לאו שאינו שוה בכל וכדאמר לקמן בפרק שני נזירין (דף נח:): נפקא ליה מדתניא כו':



הא גדילים תעשה לך - וקא דחי לאו דלא תלבש שעטנז:

אמר רב אחא בריה דרב איקא - מדקתני או ששיירו שתי שערות לא עשה כלום זאת אומרת דרובו חשוב ככולו מדאורייתא דמדכתב הכא וגילח את ראשו ביום השביעי ולא מיצטריך ליה למיכתב ביום השביעי יגלחנו לומר דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח מכלל מדאיצטריך ליה קרא לאשמועינן דליגלח כולו דאי לאו האי קרא הוה אמינא דברובו סגי ליה דרובו ככולו דאורייתא:

האי - ביום השביעי יגלחנו בנזיר טמא הוא דכתיב אבל בנזיר טהור לא כתיב אלא וגילח את שער ראש נזרו דלא משמע ליה הכי:

מחכו עלה במערבא - אהא אתקפתא דר' יוסי בר' חנינא:

דמכדי נזיר טמא דבתער מנלן מנזיר טהור יליף - מדכתיב ביה תער אי לרבי כדאית ליה ולת"ק כדאית ליה וכדלעיל וה"ה נמי דליתי נזיר טהור מנזיר טמא מה נזיר טמא כו' והכא הוא דגלי רחמנא כולו הא בעלמא רובו ככולו וכדרב אחא בריה דרב איקא וא"ת ליגמר מיניה הא לא אפשר משום דהוו להו נזיר ומצורע שני כתובין כאחד:

וצמח ראשו וחזר וגילחן - נמי לאותן ב' שערות:

מהו - מי אמרינן כיון דמעיקרא כי שייר אותן שתי שערות לא עשה ולא כלום השתא נמי כיון דהדר וצמח לא עשה ולא כלום דכמאן דמגלח שתי שערות מעיקרן דמי ומעכבי או דלמא כיון דהשתא קא מיגלח להו להאי דהדר צמח לא חיישינן ולא מעכבי: גילח שערה קמיבעיא ליה לרבא פשיטא דכיון דגילח את כל ראשו לבר מהנך ב' שערות דכי הדר גילח אחת מהן ונשרה חבירתה שפיר דקאזיל ומיגלח כי אורחיה כמאן דאזיל ומגלח שערו ולההיא דנשרה מאי הוה ליה למיעבד:

אלא אימא נשרה אחת וגילח אחת קמבעיא ליה - מי אמרינן כיון דכל שערו גילח חוץ משער אחת שפיר דמי דהא לא שייר שתי שערות בלא גילוח או דלמא כיון דמעיקרא שייר לו שתי שערות לאו כלום עבד וכי חזר וגילח אחת לאחר נשירתה דחבירתה נמי לאו כלום עבד דכיון דלא הוי השתא בראשו אלא שערה אחת לא איקרי גילוח וכנשרו שניהם דמי דכי היכי דאם גילח ושייר שערה אחת שפיר גילח דשערה כנטולה דמי הכי נמי כי נשרה אחת משעת נשירותה הויא חבירתה כנטולה וכי חזר וגילחה לאו כלום עבד דכנטולה דמיא:

א"ל - אי אמרת גילוח אין כאן דדמי ליה כמי שיש שיער בכאן:

[הכי] קאמינא [אף על פי] ששיער אין כאן מצות גילוח אין כאן - ומיהו בדיעבד שפיר דמי:

מתני' נזיר חופף ומפספס - חופף כמו חופף עליו כל היום (דברים לג) לשון מגרד ובלעז פרי"ר (פריי"ר: לשפשף) :

מפספס - שמפריד שערותיו זו מזו אבל לא במסרק:

גמ' אתאן - לר"י דאמר דבר שאין מתכוין . אסור: להשיר נימין המדולדלים: מן הראש אבל עדיין לא נעקרו לגמרי וכיון דמתכוין להשיר כי סורק במסרק הוה ליה דבר שמתכוין ואסור:

אי אמרת מפני המשרת תנן כלל כלל לא - דמשמע לא יחוף בשום אדמה גזירה שאינה משרת מפני המשרת:



מקרא מלא דבר הכתוב בנזיר לא יטמא להם במותם להזהירו על - הטומאה וכשחזר ואמר כל ימי הזירו לה' על כל נפשות מת לא יבא חזר והזהירו על ביאת אהל שבו מת לומר לך שאם ניטמא במת וחזר ונכנס באהל שיש בו מת חייב שתים אבל טומאה וטומאה. אבל אם נטמא במת וחזר ונגע במת אחר בעוד שהוא נוגע במת ראשון אע"פ שהתרו בו אינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי: דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר כלומר או מתו או מת אחר והאי דקאמר מתו לאו דוקא שהוא אינו מותר ליטמא בשום קרוב שלו לא באביו ולא באמו:

חייב - מלקות אף על טומאות שניהן: איתיביה אביי כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו כו' יכול יהא חייב ת"ל ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. וה"ה לכהן הדיוט ונזיר נמי:

שאינו מחולל - שעדיין לא נטמא בו דיבר הכתוב לא יטמא ואם נטמא לוקה יצא זה שנוגע במת אחר שכבר הוא מחולל באותו מת שמונח על כתיפו וש"מ דאילו בטומאה וטומאה אינו חייב וקשיא לרב יוסף דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת:

א"ל ותיקשי לך מתניתין - אברייתא דהא תנן דאפילו בטומאה וטומאה חייב על כל אחת ואחת:

שלא בחיבורין - דנגע במת זה והלך ונטמא במת אחר ודכוותה נמי במתני' דמיחייב על כל אחת ואחת כגון שנטמא בזה והלך ונגע במת אחר וכי תניא הכא דאינו חייב אלא אחת בטומאת חיבורין שבעוד שמונח לו מת על כתיפו נגע במת אחר וכדתני לה בהדיא דהכא הוא דאינו חייב אלא אחת דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה:

וטומאת חיבורין - מי הויא לה דאורייתא כחדא טומאה משום דהוי מחובר עדיין במת ראשון קאמרת לה דכי הדר נגע במת זה הויא לה לכולה חדא טומאה מדאורייתא. והא אמר רב יצחק . בר יוסף לא אמרו טומאה בחיבורין. אם אדם נוגע ידו במת ואוחז בו וידו אחרת נתונה ביד חבירו לא אמרת שיהא גם אותו חבירו כמי שהוא מחובר ונוגע בטומאה זו אלא לענין קדשים ותרומה שאינו יכול לאכול בהן עד שבעה אבל לענין נזיר לסתור נזירותו ולהביא קרבן על הטומאה ולעושה פסח שלא לעשותו בשביל שהוא טמא לא אמרינן שתהא טומאה בחיבורין:

ואי אמרת דמדאורייתא - הוי חשוב טומאת חיבורין כטומאה אריכתא:

מאי שנא - נזיר ועושה פסח מקדשים ותרומה:

ה"ג כאן בחיבורי אדם באדם כאן בחיבורי אדם במת - כלומר מי דמי ההוא בחיבורי אדם באדם שזה נוגע במת והוא בחבירו ומש"ה לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח אבל הכא טומאת חיבורי [אדם] במת הויא ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא ואינו חייב אלא אחת דהא מיטמא וקאי ואמר מר שמי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל והוקשו נזיר וכהנים כאחת לענין הפרשת טומאה:

טומאה וביאה נמי הא מיטמא ליה - קודם שנאהל באהל ואמאי מיחייב ואי נמי מכיון דנכנס באהל שהמת שם הוה ליה טמא וכי הדר נגע אמאי חייב:

כאן בבית כאן בשדה - כי אמרינן אנן דחייב על הביאה ועל הטומאה כגון דנכנס בבית שהמת לתוכו דטומאה וביאה בהדי הדדי אתיין ואידך דאמרן יצא זה שמחולל ועומד כגון שנגע במת שבשדה והדר נכנס באהל שמת תחתיו דפטור לפי שכבר הוא מחולל ועומד:



בבית - אמאי חייב שתים הא לא אתיין בהדדי דכיון דעייל ידיה דאורחיה דאיניש בהכי איטמי ליה דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי וביאה לא הוי עד דעייל כוליה גופיה:

אלא אמר ר"א צירף ידו - כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה:

משום טומאה איכא משום ביאה ליכא - ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי ואינו חייב אלא אחת שהרי כבר מחולל ועומד הוא אלא הכא במאי עסקינן דצירף גופו כלומר שהכניס כל גופו כאחד דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין:

צירף גופו - לאו דוקא אלא איידי דאמר צירף ידו קאמר צירף גופו:

והא לא אפשר דלא עייל חוטמו ברישא - משום דבולט מן הפרצוף דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא ונחית ליה טומאה ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי:

אלא אמר רבא הכניס ידו כו' אלא היכי משכחת לה כגון - דהכניס גופו שנכנס כשהוא זקוף דאתיין להו טומאה וביאה בהדדי וחייב שתים: ואכתי לא אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה כו':

כגון שנכנס - לבית שבתוכה טומאת מת בשידה תיבה ומגדל'.:

ת"ר לא יטמא בעל בעמיו להחלו עד שעה שימות - מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום לא יחלל עד שעה שימות והאי קרא קאי בכהן והוא הדין לנזיר:

רבי אומר לא יטמא להם במותם עד שימות - והאי קרא בנזיר קאי והוא הדין בכהן:

משמעות דורשין - דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות אע"ג דעסיק ביה לא הוי מחולל ולמר מהאי קרא דלהחלו:

ור"ל אמר גוסס איכא בינייהו - דלמאן דמשמע ליה מלהחלו אפילו בגוסס קאי בלא יחלל דכיון שהוא גוסס סופו להיות חלל דקי"ל (גיטין דף כח.) רוב גוססין למיתה וקאמר דלא יחלל כו' ולמאן דמשמע ליה מבמותם עד שימות אינו עובר בלא יטמא לא כהן ולא נזיר אבל בגוסס לית לן בה:

אבל מיטמא - בין נזיר בין כהן בנגעם ובזיבתם ואינם עוברים במגע הזב לא משום לא יחלל ולא משום לא יטמא:

הא מיבעי ליה להאי סברא - במותם אין מטמאין אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם:

ולמאן דדריש ליה להחלו משום גוסס הא אתא - נמי להכי למי שאינו מחולל:

א"כ - דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא נימא קרא להחל דמשמע לענין מי שאינו מחולל ומדקאמר להחלו שמע מינה תרתי:

מיתיבי אדם - הכי הויא רישא דברייתא בהעור והרוטב:

מגוייד - חתוך לאיבריו ואפילו הכי אינו מטמא וקשיא לר"ל דמשמע ליה מלהחלו דאפילו לגוסס אסור: לא קשיא לענין טמויי הוא דלא מטמא עד שתצא נפשו ולא כשהוא גוסס אבל לענין אחולי מכיון דהוי גוסס קאי בלאו דלא יחלל:



אמר רב חסדא נקטע ראשו של אביו - אע"פ שהראש בצד הגוף הואיל וכבר נקטע אינו מיטמא דאמר קרא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו בזמן שהוא שלם שלא נתפרדו אבריו זה מזה ולא בזמן שהוא חסר כגון זה שנקטע ראשו:

בפקתא - בבקעה:

דערבות - שגנבים ולסטין מצוין שם:

ופסקו גנבי לרישיה ה"נ דלא יטמא - בשביל שהוא חסר:

א"ל - ממת מצוה קא מייתית לי שאני התם כיון דלית בהדיה אלא הוא לחודיה קאי גביה כמת מצוה דמי:

והשתא י"ל באחריני מיטמא - כדאמרינן לקמן לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה אביו לא כל שכן:

והא אית ליה ברא - ואילו הוה קורא ליה אב הא עני ליה איהו ולא הוי ליה מת מצוה:

מיתיבי ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא - כשהיא שלימה:

ואינו מיטמא לאבריה - שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא לה ולא על א' משאר קרובין על אבר מן החי' לפי שאינו יכול להחזירו לכמות הוא מתחילה וה"ה נמי לאבר מן המת שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש: אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ה"ג מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה דאילו מחסר פורתא. כלומר דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה ואפ"ה היה מותר ליטמא לה וה"ה לאביו אע"ג דהוא חסר ואינו שלם וקשיא לרב חסדא דהא סתמא לדברי הכל היא:

לא ההיא ר' יהודה היא - דסתם סיפרא רבי יהודה היא ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]: דתניא וה"ג ר' יהודה אומר לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו אבל הוא חוזר על עצם כשעורה מאביו. כלומר לאיבריו הוא דאינו מיטמא בין בחייו בין במותו לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה ואם נחסר הוא הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה ואנא אמינא לה כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי כיון שנחסר במקצת שוב אינו מותר ליטמא בו וספרים שכתוב בהן לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו שבשתא היא מדתני רב כהנא בסמוך אף כל שכל גופו תלוי בו כגון רוב בנינו ורוב מנינו הוא דמיטמא אבל לא לאבר אחד ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה ועוד לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם ר' יהודה הכי דהא לא קתני לה הכי אלא כדגרסינן לה אנן לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו':

והתני רב כהנא בר"א - כלומר בברייתא דר' אליעזר בן יעקב:

כזית נצל - נצל ליחה היוצא מן המת שפורש ממנו ואין נצל אלא לשון הפרשה כמו שמתרגמינן ויצל אלהים (בראשית לא) ואפרש יי' מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפ' כ"ג ונזיר (דף נ.): והתני רב כהנא בברייתא דר"א בן יעקב לה מיטמא בגופה שלם ולא לאחד מאבריה פרט לכזית מן המת כו' שאינו מיטמא לה:

יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת כו' - הואיל ואתה אומר כן שאינו מיטמא לאברים:

כשהוא אומר - אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת דבשדרה ורוב בניינה כגון שתי שוקיים ירך אחת וברוב מניינה כגון קכ"ה איברים הימנה שיכול ליטמא.


יכול - באחותו שהוא מותר אבל לא בשל אחרים לא בשדרה ולא בגולגולת על שאר קרובים:

שגופה תלוי בה - בשדרה וגולגולת שבכך עיקר הגוף תלוי או בזה או בזה אף כל בשאר קרובים יכול ליטמא או בשדרה או בגולגולת או ברוב בניינו או ברוב מניינו ואע"פ שהוא חסר משאר הגוף וש"מ דמותר ליטמא לאביו אע"פ שהוא חסר ותיקשה דרב חסדא דהאיכא ר"א בן יעקב דקאמר נמי הכי ושמע מינה דלכולי עלמא לית להו דרב חסדא דאמר בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר:

הא נמי ר"י היא - כלומר הוא דאמר כר"י ורב [חסדא] דאמר כי האי תנא: דתניא מעשה שמת אביו של רבי יצחק הכהן בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים ובא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו. מהו ליטמא ולהביאו בקברי אבותיו:

ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר - ולאחר שלש שנים אי אפשר לו שאינו חסר:

מתני' וטומאה ותגלחת הותרו - בתגלחת מצורע ובמת מצוה:

שהטומאה סותרת את הכל - אפילו בנזירות מרובה:

וחייבין עליה קרבן - אשם ותורין או בני יונה:

ותגלחת אינה סותרת אלא שלשים יום - ואפילו בנזירות מרובה:

גמ' ת"ל לאביו ולאמו לא יטמא - מכדי כתיב על כל נפשות מת לאביו למה לי אלא להכי הוא דאתא דלאביו לא יטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

ויין יותר מכללו - כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו לשתותו מק"ו ומה טומאה כו':

לאסור יין מצוה - שנשבע עליו כיין רשות וכדר"ש בפ"ק דמסכתין (דף ג:) והאי דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דנשבע ועומד מהר סיני הוא ומותר מכללו לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואח"כ מישתרי בהו:

ומה טומאה שלא עשה מטמא כמיטמא - שהמטמא את הנזיר אינו עובר עליו וכדמוכח בסמוך:

תגלחת שעשה בה מגלח כמתגלח - שהמגלח את הנזיר עובר בלאו כדלקמן תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר:

אמר קרא וטמא ראש נזרו למטמא ראש נזרו - מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו:

אמר רחמנא ראשו וזקנו - דמייתרי כדאמרינן לעיל להתיר למצורע נזיר לגלח:

בעינן גידול שיער - כדי לקיים בו מצות גילוח ביום הבאת קרבנותיו וליכא:

מידי הוא טעמא - דתגלחת דסותר אלא משום דבעינן דתיהוי ליה גידול שיער ואילו הכא גבי יין למה ליה למיסתר הא קאי שערו דחזי לגילוח:



מתני' תגלחת טומאה כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי - ואח"כ היה טובל שכך חובה על המזה מי חטאת כדמפרש בהו קרא בזאת חוקת התורה שלאחר הזאה טעונין טבילה והיה מגלח בו ביום דהיינו שביעי כדכתיב ביה וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וביום השמיני יביא שתי תורים:

ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום - השמיני עצמו:

אמר לו רבי טרפון מה בין זה למצורע שאף כן - שנינו במצורע שאף הוא תגלחת שניה בשביעי כדמפרש ביה קרא (ויקרא יד) וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי יגלח את כל שערו ומביא קרבנותיו בשמיני בת"כ ואם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני:

אמר לו - אין ביניהן כלום לענין הבאת קרבן:

אלא שזה - הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום:

ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו - שאם טבל קודם שמגלח עדיין אינו טהור עד שמגלח דכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו והדר ורחץ את בשרו במים וטהר: ונזיר אינו מביא קרבנותיו אלא א"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי אבל מצורע המגלח וטובל ביום שמיני שלו יכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה ראשונה שטבל בתגלחת הראשונה דהא כתיב ביה וטהר:

גמ' קיבלה מיניה - רבי טרפון שאם גילח נזיר בשמיני שיכול להביא קרבנותיו בו ביום ואינו צריך הערב שמש [שמיני עצמו] ואינו צריך להמתין עד התשיעי:

ת"ש דתני הלל גילח נזיר בשמיני מביא קרבנותיו בתשיעי - וש"מ לא קיבלה מיניה:

אמר רבא - לעולם קיבלה והא דאמרת אם איתא דקיבלה מיניה לייתי בשמיני לא קשיא דכי אמרי אם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני:

דטבל בשביעי - שהיה לו הערב שמש והא דתני הלל מביא קרבנותיו בתשיעי כגון דלא טבל בשביעי עד שמיני ור"ע לטעמיה דאמר נזיר אינו מביא קרבנותיו אלא במעורב שמש: ואיכא דמפרשי אליבא דר"ע במתני' דמצורע שגילח בשמיני אינו מביא קרבנותיו עד בתשיעי לפי שאינו מביא אלא במעורב שמש בתשיעי ושבשתא היא דבהדיא קתני לה בת"כ דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני והכי נמי א"ל רבי טרפון להתם מה בין זה לנזיר: אמר אביי אשכחתינהו לחבריה דרב נתן בר הושעיא דיתבי וקאמרי ובא לפני ה' וגו' בזמן שטבל ועשה הערב שמש. מדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת. ימים וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד ונתנם אל הכהן דמשמע אימתי הוא בא לפני ה' להביא כדאמרינן התם ובא לפני ה' מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן והיינו ביום השמיני דהיינו לאחר שטבל והעריב שמשו אלמא דכי עשה הערב שמש אין דמותר ליכנס לעזרה לא עשה הערב שמש לא:

אלמא קסבר טבול יום של זב כזב דמי - דכי היכי דזב אסור ליכנס במחנה לויה דהיינו בעזרה הכי נמי טבול יום של זב:

אלא מעתה גבי נזיר - דכתיב וגלח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו וכתיב בתריה וביום השמיני יביא שתי תורים וגו' נימא נמי הכי אימתי הוא בא בזמן שטבל והעריב שמשו אבל מקמי הכי לא:



מכדי שערי ניקנור - ששם עולין כל מחוסרי כפרה כדגרסינן במסכת סוטה בפרק קמא (דף ז.) מעלין אותה לשערי מזרח לשער ניקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעים וה"ה לשאר מחוסרי כפרה כגון זבין וזבות כדמפרש התם בגמ':

[היכא] הוו קיימי בשערי לוייה - ואילו במחנה לוייה אפי' מת עצמו היה יכול ליכנס והאי נזיר טמא מת הוה ואמאי אינו יכול ליכנס עד דעביד הערב שמש אלא מדהכא לאו דווקא התם נמי לאו דווקא לגבי זב ואפילו לא העריב שמשו כיון דטבל יכול ליכנס לשם: ה"ג לעולם טבול יום של זב כזב דמי ואפ"ה כיון דמחוסר כפרה לא עייל ואי במחנה לוייה קאי אמאי קרי ליה כו'. כלומר דחבריה דרבי נתן ברבי אושעיא קא מהדרי ליה לאביי לעולם טבול יום של זב כזב דמי ולא הוו דוקיא דשמעתא דבטביל' והערב שמש קאי אלא בכפרה תליא מילתא והאי דקא מותבית לך מנזיר טמא מת שנטמא דאינו יכול ליכנס שם והרי מת עצמו יכול ליכנס הא לא קשיא אע"ג דשאר טמאי מתים יכולים ליכנס במחנה לוייה האי נזיר טמא מת אינו יכול ליכנס משום מחוסר כפרה והא נמי דאמרת [דכתיב] אל פתח אהל מועד דאתה סבור דבעזרה משתעי קרא דהיינו מחנה לוייה משום הכי קא פרכת מכדי שער ניקנור כו' הא לא הוי דאי במחנה לוייה קא משתעי קרא מאי קרי ליה אהל מועד הא תניא (יומא דף סא.) אהל מועד זה היכל אלא להכי כתב אהל מועד למימרא מה התם בהיכל מחוסר כפרה לא עייל והכי משמע אימתי ובא לפני ה' דהיינו במחנה לוייה בזמן שהוא ראוי לבא אל אהל מועד דהביא כפרתו הא אם לא הביא כפרתו לא וא"ת והא מצורעין נכנסין בשערי ניקנור ששם מזין על הבהמות הא לא קשיא דביאה במקצת לאו שמה ביאה:

מנלן - דמחוסר כפרה לא עייל:

דתני' טמא יהיה לרבות טבול יום - שאינו צריך להביא כפרה:

לרבות מחוסר כפרה - ואע"ג דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו:

מתני' שהחטאת קודמ' בכל מקום - כדכתיב (ויקרא ה) והקריב את אשר לחטאת ראשונה וקיימא לן (זבחים דף צ:) דאפילו חטאת העוף קודמת אף לעולת בהמה הואיל ובשאר מקומות מצינו שהיא קודמת אף כאן בנזיר תהא קודמת כדי שיהא נזיר מגלח עליה:

ולא פירש - איזה מהן לחטאת:

הראויה לחטאת - כגון כבשה נקבה בת שנתה:

הראויה לעולה - כבש זכר בן שנתו:

והראויה לשלמים - איל בן שתי שנים:

גמ' ת"ר וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר - על השלמים הוא אומר שיהא מגלח שהרי נאמר כאן פתח אהל מועד ולא מצינו שאר קדשים טעונין פתח אהל מועד אלא לשלמים בלבד בשביל שהן דורון וכדרב יהודה אמר שמואל ושחטו פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול מכאן לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל שפסולין (ערובין דף ב.):

או אינו אלא פתח אהל מועד - בפתח ההיכל יהא מגלח ולא במקום אחר:

אמרת אם כן - שלא יהא מגלח אלא בפתח ההיכל זהו דרך בזיון ואי אתה רשאי:

רבי יאשיה אומר אינו צריך - לומר מכאן שאסור דרך בזיון דמדוכתא אחריתי נפקא כדכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי אלא דרך כבש שלא לגלות בשר ערוה עליו ק"ו שלא ינהוג בו דרך בזיון:

ר' יצחק אומר אינו צריך - לומר דמשום שהוא בזיון לא יגלח אפתח היכל שאפי' לא יהא בו בזיון אינו יכול לגלח אלא מבחוץ דכתיב ולקח את שער ראש נזרו וגו':

יצא זה - שאם יהא מגלח על פתח היכל שמחוסר לקיחה והבאה לעזרה ונתינה תחת הדוד הלכך אינו יכול לגלח אלא בצד הדוד של שלמים והאי דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר:

אבא חנן אומר - לכך נאמר בו פתח שאינו יכול לגלח כל זמן שאין פתח אהל מועד פתוח:

נזיר ולא נזירה - שהאשה לא מגלחת בעזרה אלא במדינה:



כדי שלא יתגרו בה פרחי כהונה: סוטה אינה כוחלת ופוקסת - דהא לנוולה קא בעי וכיון דמנוולה לא אתו לאיגרויי בה:

מתני' ומשלח - ומניח:

ה"ג במתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד במה דברים אמורי' בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה לא היה משלח תחת הדוד ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה בלבד - וספרים שכתוב בהן במשנתנו אם שילח תחת הדוד של אשם יצא שבשתא היא דל"ג ליה במתניתין אלא בגמ' ת"ר ואח"כ נוטל את הרוטב כו' והכי פירושא דמתני' היה נוטל שער ראש נזרו ומשלחו תחת הדוד של שלמים ואם גילח במדינה לא היה משלחו תחת הדוד של שלמים:

בד"א בתגלחת הטהרה - אמרו שאם גילח במקדש משלח תחת הדוד אבל לא בזמן שגילח במדינה אבל בתגלחת הטומאה אפי' בזמן שמגלח במקדש אינו משלח תחת הדוד של אשם שאין לך משלח תחת הדוד אלא הטהור שבמקדש מפני שעשה נזירותו כמצותו:

ר' מאיר אומר הכל משלחין תחת הדוד - בין טהור שגילח במדינה בין טמא שגילח בעזרה ואין לך שאינו משלח תחת הדוד אלא חוץ מן הטמא במדינה בלבד:

גמ' וברישא דגמ' ל"ג אשם בנזיר מי איכא אלא ה"ג ת"ר ואח"כ נוטל את הרוטב ונותן על השער של ראש נזירותו ומשלח תחת הדוד של שלמים ואם שילח תחת הדוד של אשם ושל חטאת יצא אשם בנזיר טהור מי איכא אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא:

מנא הני מילי אמר רבא אמר קרא אשר תחת זבח השלמים - דמשמע אשר תחתיו יהא זבח השלמים לומר לך מן הזבח עצמו יהא תחתיו: ואם שילח תחת הדוד של חטאת ושל אשם יצא:

מ"ט דכתיב זבח לרבות חטאת ואשם - שהטהור ששולח תחת זבח שלו דהיינו חטאת יצא ואם טמא הוא טעון שילוח תחת זבח שלו דהיינו אשם: ה"ג ת"ר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מטמא שבמדינה מפני ששערו נקבר דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר טהורים כאן וכאן. בין במקדש בין במדינה היו משלחין טמאים כאן וכאן לא היו משלחין: וחכמים אומרים הכל לא היו משלחין תחת הדוד חוץ מטהור שבמקדש מפני שנעשה כמצותו. וסתם מתניתין דידן אליבא דחכמים וכדפרשינן לעיל:

שנעשה כמצותו - שגילח במקדש כמצותו:

מתני' או שולקן - שאינו מבושל יפה וושקוד"ר (ושקו"ד: כמעט חי (לא מבושל)) בלע"ז:

את הזרוע בשלה - איכא למ"ד שלמה ואיכא למ"ד בזרוע שנתבשלה עם האיל במסכת חולין (דף צח:):



גמ' אחר מעשים כולן - אחר קרבן ואחר תגלחת ותגלחת מעכבת דברי ר' אליעזר:

וחכ"א אחר מעשה יחידי - אחר קרבן ואף על גב שעדיין לא גילח דתגלחת לא מעכבא:

מה התם אחר מעשה יחידי - דלאחר גילוח עביד תנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו: ואימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו אף כאן נמי אחר התגלחו:

אמר רב תנופה בנזיר מעכבת - מלשתות יין וליטמא למתים:

כיון דלענין כפרה שירי מצוה היא - וכדאמר מר (יומא ה.) לתנופה לכפר וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם כדכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא לומר לך שאם עשה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו כיפר וכיפר גבי נזיר נמי לא מעכב קא משמע לן:



ומי מעכבא - בנזיר:

והתניא זאת תורת הנזיר - בין שיש לו כפיים. לקיים מצות תנופה ובין שאין לו כפים שהתנופה אינה מעכבת: ותסברא דהא דתני בין שיש לו כפים כו' דקא בעי למימר דאינה מעכבת ואלא הא דתניא זאת תורת הנזיר כו' ה"נ דכי אין לו שער לא מיעכבא דהא דכתיב וגלח את שער ראש נזרו אע"פ שאין לו שיער יצא ומי מצית אמרת הכי והתניא נזיר ממורט שאין לו שיער בית שמאי אומרים אינו צריך להעביר תער על בשרו וב"ה אומרים צריך:

ואמר רבינא - עלה דההיא מתני' אינו צריך דקאמרי ב"ש:

אין לו תקנה - הואיל ואין יכולין לקיים בו מצות גילוח אבל לב"ה דאמרי צריך לדידהו יש לו תקנה בהעברת תער בעלמא ואע"פ שאין שם שיער שיהא מגלח ממנו:

והיינו דרבי פדת - דאמר במכילתא אחריתי. דבית שמאי דהכא ור' אליעזר אמרו דבר אחד ב"ש הא דאמרן שאין לו תקנה הואיל ואין יכול לקיים בו מצות גילוח: ור' אליעזר דתני' אין למצורע בהן יד ובהן רגל אין לו טהרה עולמית. לפי שאין יכול לקיים בו מתן דם ושמן על בהן ידו שמע מינה דמדקאמר ר' פדת דב"ש ור' אליעזר אמרו דבר אחד ושמעינן להו לב"ש דאמרי דתגלחת שיער מעכבא דרבי אליעזר נמי קאי כוותייהו דאית להו דתנופה מעכבא והאיך מתני' דתני בין שאין לו כפים כו' [ע"כ] דמעכבא משמע ל"א אמר רב תנופה בנזיר מעכבת ותנופה מי מעכבא ואפילו לר"א והא תניא זאת תורת הנזיר כו' כדלעיל אלמא דלא מעכבא ותסברא דלא מעכבא ואלא הא דתניא כו' ואי מוקמת לה לההיא כגון דלא מעכבא הא דתני' נזיר ממורט ב"ש אומרים א"צ כו' שאפי' בלא העברה מותר ביין וב"ה אומרים צריך להעביר תער ומדאינו יכול לקיים בו מצות גילוח והוא צריך גילוח דהא צריך לכך אלמא דנזיר שאין לו שיער אין לו תקנה דתגלחת שיער מעכבא ומדהא מעכבא תנופה נמי מעכבא וכדרב א"ר אבינא לעולם תנופה לא מעכבא והאי דקא משמע לן דב"ש וב"ה איפכא הויא דמאי אינו צריך לב"ש דקאמר דאין לו תקנה והכי אמרי ב"ש אינו צריך להעביר תער על ראשו עדיין לא יהא מותר מפני שאין שם העברת שער אבל לב"ה יש לו תקנה והכי משמע צריך לזה להעביר תער על ראשו ואף על פי שאין שם שיער יצא ידי חובתו ואף על גב דליכא גילוח ולעולם לב"ה גילוח לא מעכבא והוא הדין לתנופה וקשיא לרב והיינו דר' פדת: וחכמים אומרים אין לו בהן ימין נותנו על בהן שמאל ויצא: לשון אחר אמרי לה אמר רב תנופה מעכבת בנזיר כו' ומי לא מעכבא ואפילו לרבנן והא תניא זאת תורת הנזיר בין שאין לו כפים משמע דצריך תנופה דתנופה מעכבא ומי מעכבא ואלא הא דתני' זאת תורת הנזיר בין שאין לו שיער והתניא נזיר ממורט ב"ה. אומרים צריך להעביר תער על ראשו דמשמע דיעביר על ראשו ויצא דלא מעכבא דיש לו תקנה אלמא הא נמי דתני בין שאין לו כפים ה"נ דלא מעכבא וקשיא לרבא אמר רבינא לעולם אימא לך דמעכבא כרבא מאי צריך לב"ה צריך ואין לו תקנה דמעכבא הא לב"ש יש לו תקנה ופליגא דרבי פדת דאמר דב"ש ור"א אמרו דבר אחד כו':

מתני' גילח - על אחד מזבחיו:

ונמצא פסול תגלחתו פסולה - וסותר שלשים וזבחיו שהפריש עכשיו לא עלו וצריך להביא אחרים במקומן:

כיצד גילח על חטאת שלא לשמה - כלומר שנעשית שלא לשם חטאת:

ואח"כ הביא שאר קרבנותיו - כגון עולה ושלמים לשמן וכן אם גילח על העולה או על השלמים שנעשו שלא לשמן וכולן תגלחתן פסולה וסותר שלשים ומביא קרבנות אחרים במקום שלשתן:

ר"ש אומר - אם גילח על העולה או על השלמים שלא לשמן ושאר קרבנות הביא לשמן תגלחתו כשרה ושאר זבחים עלו לו אבל אותו הזבח בלבד לא עלה לו ויביא זבח אחר במקומו והיינו טעמא דתגלחתו כשרה דהואיל וזבח אחר בעלמא כשר הוא דתנן [בריש זבחים] כל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ה"נ כשרה לתגלחתו אבל במקום שגילח על החטאת שעשאה שלא לשמה מודה ר"ש דתגלחתו פסולה לפי שזבחו פסול הוא כדתנן כל הזבחים כו' חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה פסולה:

ואם גילח על שלשתן - סתם ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה לדברי הכל שהרי על זבח כשר נמי גילח ויביא שאר זבחים במקום הפסולין:

גמ' אמר רב אדא בר אהבה - מדתני ר' שמעון כי גילח על זבח כשר אע"ג דלא עלה לבעלים לשם חובה תגלחתו כשרה:

זאת אומרת דקסבר ר"ש נזיר שגילח על שלמי נדבה יצא - ובלבד שיביא קרבנותיו משלם דאילו כי גילח על השלמים שלא לשמן מאי הוו נדבה דאמר מר (שם) כאשר נדרת ליי' אלהיך נדבה אם כמו שנדרת יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ואמר ר"ש דתגלחתו כשרה:

דאמר קרא - וגלח הנזיר וכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתיב על שלמיו דאילו נאמר שלמיו הוה משמע שלמי נזיר ממש והשתא דכתיב השלמים אלמא אפילו על שלמי נדבה יצא:



מתני' במרים התרמודית - מתרמוד שם מקום:

שהיא מסוכנת והלכה ומצאה שמתה - ונטמאת עליה ואמרו חכמים כו':

גמ' קתני - במתני' ר' אליעזר אומר סותר את הכל והא שמעינן ליה דאמר דכל אחר מלאת שבעה סותר ותו לא והא הכא אחר מלאת הוא:

אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר"א סותר קרבנותיו - והכי קאמר יביא כל קרבנותיו לאחר שיטהר ואותו זבח ראשון שנזרק דמו לא עלה לו ולעולם הז' הוא דסותר ותו לא לדברי הכל ובהא פליגי ר' אליעזר סבר אותו זבח ראשון לא עלה לו ויביא אחר במקומו עם שאר קרבנותיו שהפריש לכשיטהר לאחר ז':

והכי נמי מסתברא - דאקרבנותיו קאי מדקתני וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו ויטהר מכלל דלרבי אליעזר סבירא ליה דאף ראשון לא עלה לו וצריך להביא אחר: ענין אחר אמר רב מאי סותר נמי דקאמר ר' אליעזר סותר את קרבנותיו ולא מיבעיא זבח ראשון דאינו עולה לו אלא אותו שהפריש תחלה צריך להחליף ויביא אחר במקומו וחכמים אומרים אותו ראשון בלבד לא עלה לו וצריך להביא אחר במקומו אבל שאר קרבנות שהפריש אינו צריך להחליף אלא לכשיטהר יביא אותם ה"נ מסתברא דאקרבנות פליגי מדקאמרי רבנן דיביא שאר קרבנות ויטהר אלמא דשמעי מיניה דרבי אליעזר דאפי' אותן קרבנות שהפריש תחלה אינו יכול להביא לקרבנותיו ואמרו ליה רבנן מביא ומעשה נמי כו':

פרק שביעי - כהן גדול


מתני' כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן - וכדמפרש בהן קראי לטומאה לקמן בגמ':

גמ' בשלמא כהן ונזיר - שמעינן להו הי מינייהו ליטמא תחילה דרבנן סברי כהן גדול שקדושתו קדושת עולם ורבי אליעזר סבר נזיר עדיף שכן מביא קרבן על טומאתו ויטמא כ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר: