שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף סא


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סא עמוד אעריכה


בדיק לן רב הונא היה שואל אותנו כדי להבחין אותנו אם אנו יודעין אם לאו. צערא דידה הוא פי' הר' יוסף הלוי ן' מיגש הצער עליה הוא כשהיא רוצה בצער עצמה מאי איכפת ליה איהו בצערה דידה הלכך לה שומעין. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל.
ורש"י ז"ל לא פירש כן אלא דיש לה צער ממש ברבוי החלב שבדדיה והרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהלכות אישות כתב וז"ל היא אומרת אני אניק את בני והוא אינו רוצה שתניק אשתו כדי שלא תתנוול אע"פ שיש לה כמה שפחות שומעין לה שצער הוא לה לפרוש מבנה. ע"כ:
כל היכא דהיא לאו אורחא אם אין דרך בנות משפחתה להניק את בניהם אלא נותנות למניקה מרוב עושר ודרך בנות משפחתו להניק לה שומעין בעלייתו של בעל עולה עמו לחיים נתנה לו לטובתה נזדווגה לו שתהא עולה עמו ואסמכתא בעלמא היא. רש"י במהדורא קמא:
משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח ודייקי רבנן דמהכא שמעינן שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני הבית הסמוכין עליו והא דאמרינן לקמן אינו כופה לעמוד לפני אביו ולפני בנו התם בבן שאינו סמוך עליו ושמא לא חייבוה אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע. והקשו בתוספות דהא כי ליכא אלא היא לחודה היתה טורחת לדידיה ולדידה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא איתתא אחריתי בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ואף על גב דבתר הכי פריך לימא ליה עיילית איתתא אחריתי לארחי ופרחי ומשני נפש ביתא נפישי ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי. הריטב"א ז"ל:

שלש אינה מצעת את המטה הא שארא עבדא כלומר עושה בצמר אמאי ותימא ליה עיילית לך איתתא אחריתי לארחי ופרחי פי' דהא גבי שתים נמי קשיא לן הכי השתא אמאי לא מפטר' דהא מציא אמרה ליה אייתי לך איתתא אחריתי דקיימא בחריקאי לגמרי דעבדא לדידך ולדידה ומהדרינן לעיל משום דאיכא ארחי ופרחי הא לאו הכי דינא הוא דתיפטר לגמרי והיינו דקשיא לן הכא אשלישית דעביד חדא לארחי ופרחי ותיקום אידך בחריקה לגמרי דעבדא לדידיה ולדידה משום דאמר נפיש ביתא כו'. הרא"ה ז"ל:

לא שהכניסה לו ממש אלא כיון שראויה כו'. פרש"י ז"ל לא שהכניסה שפחות ממש אלא שהכניסה לו נדוניא שוה שפחה אחת או שתים או שלש כאילו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מאי דגרסי' ברובי דנוסחי תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפי' זה מאי תניא נמי הכי דהא לא דמו כלל. ומיהו יש נוסחאות דגרסי תניא א' שהכניסה לו כו' ונוסחי אחריני גרסי ואחת שמצאתה לו משלה ופר"ת ז"ל לפי אותה גרסא כיון שהוא חייב ליתן לה תכשיטין כגון קופה של בשמים צמצמה כל כך שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק.
והנכון דה"פ לא שהכניסה לו ממש בין שפחה בין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו אלא שהוא נכבד שראויה להכניס לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכל שכן שראויה להכניס מצד חשיבותה שבנות משפחתה אינן עושות מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי [ה"ו] דגרסי התם אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בהדה דתניא אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוספתא תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. הריטב"א ז"ל:
אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו גרסינן ול"ג ומצעת לו את המטה. מוזגת שני חלקי מים ושליש יין ולא אמרן דנדה לא מצעת לבעלה את המטה אלא בפניו שלא יתאוה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא דשמאלא. ולכאורה נראה שהיתה נותנת מידה לידו אלא שהיתה מחלפת ומעתה אין להביא ראיה מכאן למה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם ז"ל היה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה כיון דשמואל היה נוטל מידה אלא שהיה מחליף משום דכוס הויא דבר של חיבה ולהכי אינך אמוראי עבדי הרחקה יתירה שלא להביא לפניו על השלחן אלא למר מנחא ליה אבי סדיא כו' ולהכי נמי הא דכתב רש"י ז"ל מחלפא ליה. בימי ליבונה. פירוש ולא בימי נדתה דכיון דהיה מיקל ונוטל מידה וכתב רש"י בימי ליבונה אלמא פירושו דוקא בימי ליבונה ולא בימי נדתה וצריך ליישב דהיו רגילין לטבול אחר שבעה לראיה וכמו שכתבו בתוספות.
ומיהו הנכון דשמואל לא היה נוטל מידה כלל ח"ו אלא דהיתה מנחת לפניו בשמאל דאפילו להניח לפניו על השלחן היתה עושה על ידי שינוי וכיון שכן בדברים אחרים שאינם של חבה יש להביא מכאן ראיה שאין ליטול מידה דכיון דכולהו הני אמוראי עבדי הרחקה יתירה בכוס אלמא דבמידי אחרינא מיהא להושיט ממש מידו לידה אסור ואפשר נמי הכי קאמר רש"י מחלפא ליה בימי ליבונה פירוש אפילו בימי ליבונה כלומר דהרחקה יתירה זו אפילו בימי ליבונה הוה עביד ולא נחלק לפי האמת בין בימי ליבונה בין לימי נדתה כלל כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמואל מחלפא ליה דביתהו לכסא בימי נדותה בידא דשמאלא דעבדה שינוי מ"ה מזיגת הכוס דוקא דהמשכת חיבה היא ויש לחוש משום הרגל דבר אבל מידי אחרינא יכולה להושיט לו בזמן הזה דמגע נדה בזמן הזה אינו אלא משום הרחקה בעלמא שהרי טמא נפש וטמא שרץ נוגעין וכיון דאיכא שינוי סגי ליה וימי ליבונה של אשה חמירי כימי נדתה דהא אמרינן במסכת נדה תהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים. מנחא ליה דביתהו אפומא דכובא על פי הקנקן מנחת את הכוס ומוזגתו והוא נוטלו. עד כאן:

וז"ל הרמב"ן ז"ל מחלפא ליה דביתהו מימינא לשמאלא כתב ר"ח ז"ל הא דשמואל ודביתהו דאביי מנחא ליה לכסא אפומא דכובא כו'. כל הני בימי ליבונייהו ובהלכות היה כתוב כן בלשון יש מי שאומר ומחקו ז"ל ורש"י ז"ל כתבה אדשמואל בלחוד ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות (דאחרי מות) שמואל כי משקה ליה בימי נדתה משניא ליה ויהבה ליה בשמאלא ור"ת ז"ל היה אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מבימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמר התם בימי ליבוניך מהו אצליך כו' דמשמע דקילי ימי ליבון מימי נדות התם אליהו הוא דידע דההוא תלמידא טעי ומיקל ולא שעשה כדין שאין להקל בו יותר כלל ואני תמה על רש"י ור"ח ואין טעם בדבר אלא שנפרש שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואחר כך נוהגות חומרא דרבי זירא ויש מי שאומר דמזיגת הכוס לאו דוקא אלא אסור ליטול כל דבר מידו לידה וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל שרבם היה נזהר מכל דבר ואפילו ליטול מפתח מידה לידו.
ויש מי שאומר גדר היה הדבר אבל לא אסרו אלא זו שהיא מרגלת לידי מעשה וכן כתוב בספר היראים מאחר דמזיגה בלא הושטה שרי דהא שרי בהושטת שינוי והזכירו מזיגת הכוס ללמדנו שאין אסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת הכוס אבל הושטת שאר דברים שלא בכוס ומזיגה מותרת אך שלא יגע בבשרה ע"כ. ובמסכת ברכות ירושלמי לשון סועד לזה כלה לביתה אסורה כל שבעה ואסור ליטול ממנה כוס.
ול"נ שמזיגת הכוס שאסרו לא ליתן מידו לידה שזה בכל דבר הוא אסור אלא שלא תמזיגנו ותניחנו לפניו בשולחן ושמואל מחלפה ליה משום שינוי ומניחתו לפניו בשמאל ואביי משניא ליה בהנחת אפומא דכובא שאינו מקומו והרחצת פניו שאסרו לשפוך לו מים מן הקיתון אבל ליגע בה חס ושלום. ובתוספות מצאתי שהביא ראיה דבסדר אליהו רבה אמרינן באותו תלמיד שמא הבאת לו את הפך ונגע ביך או את השמן ונגע ביך כלומר שהיא אסורה להביא לו כלום משום חשש נגיעה והם דחו דילמא ה"ק שמא מתוך שנטל כלום מידך נגע ביך לא שהנטילה אסורה אלא שהנגיעה אסורה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל שמואל מחלפא ליה בשמאל פירוש דמזגא ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה אביי מנחא ליה אפומא כו'. פרש"י ז"ל דכל הני מילי בימי ליבונה אבל בימי נדתה לא והא דמפלגי בין ימי ליבונה לימי נדתה בדורות ההם שהיה מנהגם לטבול לשמיני כדין תורה וקודם שבעת ימי נקיים כו' והא דאסרו מזיגת כוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביא לידי הרגל עבירה וכו' ואחרים פירשו דמזיגת כוס אורחא דמילתא נקט וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדתה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר דברים אפילו בימי נדותה מה שאין כן במזיגת כוס וכן ראוי לנהוג.
וכתבו בתוספות דלשתות בכוס אחד שניהם בזה אחר זה אין לאסור ואף על גב דלא יאכל הזב עם הזבה על השלחן שאני התם דכי הדדי אכלי אבל הכא בשעה שהוא שותה אינה שותה. וי"א דמזיגת הכוס האסורה היינו כשנותנת מים ביין ונותנת לפניו דאיכא חיבה אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חבורה דנחזי מינייהו מותרת למזוג כוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה. ע"כ:
וכתבו תלמידי ר' יונה ודוקא מזיגת הכוס בפניו אסור אבל לשתות עמה בכוס אחד או לאכול עמה על שלחן אחד לא מצינו האיסור מפורש בתלמוד שלא מצינו איסור אלא באכילה בקערה אחת אבל היכא שכל אחד ואחד אוכל בקערה שלו או כששותין בכוס אחד לא נאסר בתלמוד בפירוש ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ושלא ישתו בכוס אלא אם כן ידיחו אותו או יעשו בו שום שינוי וכמו כן בשעה שאוכלין על שלחן אחד שיהיה לה שתי מפות להיכרא ובהכי סגי וכן הוא המנהג וכמו שאסור ליגע בה עד שתטבול כמו כן אסור להושיט לה שום דבר דהושטה כנגיעה דיינינן ליה וכן כתבו רבני צרפת ז"ל ולישב שניהם במטה אחת מותר שלא מצינו איסור אלא כשישנים ביחד כדאיתא בפרק קמא דשבת. ע"כ:
הכל משהין לפני השמש כל דבר יכול רבו לאכול בפניו ואינו צריך ליתן לאלתר חוץ מבשר ויין שמצערין את השמש מרוב תאותו עליהם דמאכל חשוב הוא בתקופות תמוז אז יין יפה לחמימות ונתאוה מאד תבשילא דאדרי בוליד ר"ן. ושמואל היה רגיל בהם כדאמרינן בפסחי' כגון אדרלי גרגלידי דלפתא חתיכות גדולות של לפתות. תמרתא דהינוניתא תמרה שמנה כמו קריב לדהנא. תמרתא ריחניתא שריחה נודף. רש"י ז"ל במהדורא קמא.
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל תבשילא דאדרי תבשיל ירקות בחומץ. תמרתא דהינוניתא י"מ תמרה שלא נתבשלה כל צרכה והרי היא קרובה לבוסר ומתוך שהדבר חמוץ השמש מצטער ע"כ. וי"מ תמרה דהינוניתא שם מקום הוא והתמרין שגדלין שם שמנות הרבה וי"מ תחלת בכורים של כל פירות כשמתחילין לבשל פירותם קורין אותם בלשון ארמי הינוניתא בין לתמרא בין לשאר פירות. ע"כ בלקוטי הגאונים ז"ל:

כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא דהיינו טעם חומץ חייב ליתן לו ורב ענן ורב פפא לא באו לחלוק למאי דאמרינן מעיקרא הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כו'. אלא מלתא באפי נפשיה אתו לאשמועינן דחייב לתת לו מכל דבר שיש לו ריחא וקיוהא אבל אין אסור להשהות אלא מהני. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל:
קיוהא שרף חזק שמצער את הרואה שאוכלין אותו והוא אינו אוכל ועל כן נמשכין מים לתוך פיו כגון פירות אזדגידר שר המלך וישראל היה אטורנגא דמלכא מתקן מאכל המלך ומביאו לפניו דחוור אפיה שמתלבנין פניו מרוב תאוה דחוור אפיה צרעת פרחה בו אנח בפומיה ואפסיל ליה מיכלא דגנאי הוי למלכא למיכל. אמרו ליה אמאי אנחת אצבעך במאכל מלכא אמר להו רב אשי מאן דעביד האי פסיל למיכל מלכא ואנא נמי למפסלא איכווני ד"א חזירי. וטורנג' דמלכא לא חזא כי אנח רב אשי המאכל בפומיה דמר זוטרא דאם כן הוה מצי לאותוביה אי דבר אחר חזית ביה לחברך אמאי ספית. מאי טעמא סמכתא אניסא שנתת אצבעך במאכל מלכא וחשבת בלבך שיעשה לך הקב"ה נס. חזאי רוח צרעת דפרחא ביה במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה. ענין אחר דבר אחר צרעת שהיה המאכל שור שמן מאי טעמא סמכת אניסא לומר דבר שלא חזית במאכל ובטחת על נס אמר להו חזאי רוח צרעת דפרחא על המאכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש כלישנא קמא:


דף סא עמוד בעריכה


וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל חזאי רוח צרעת כו'. ומכאן יש ללמוד שסכנה היא לו ודנין אותו כעוברה שהריחה דלא סוף דבר עוברה אלא אפי' איניש דעלמא ואורחא דמילתא נקט וכאן וכאן מאכילין אותו הקל הקל עד שתתיישב נפשו. ע"כ:
עד דזג כולה והיה בשרה צלול בלעז קליר"א שכן דרך בשרה מתנפח כגון אי לאו דחזיתיה דזיג בזוגא חיוורא בכיצד צולין. תוף שדי רקוק והשליכי חוץ. תוף רוק כדאמרן בערבי פסחים לא תף בהו רוקא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
ולא ליתן תבן לפני בקרו אבל כופין אותה ליתן תבן לפני בהמתו כך היה הגירסא בספרי ספרד ובהלכות הרי"ף ז"ל וז"ל לפני בקרו העומדת לחרוש או לחלב אינו כופה מפני שאין זה תשמיש גופו ממש אבל לתת לפני בהמתו אשר הוא רוכב עליה יכול לכופה שזה תשמיש גופו הוי וצורך גדול הוא לו ודוקא נתינת התבן שהוא נקל אבל שאר צרכי הבהמה דאית בהו טירחא לא ובספרי צרפת הגירסא בהפך ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו ולפי גירסא זו כך צריך לפרש דלפני בקרו העומדת לחרישה או לחלב כופה אותה מפני שזה צורך גדול הוא לביתא אבל שאר הבהמות שאינם צורך כל כך לבית לא והגירסא הראשונה עיקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל לא יתן תבן בפני בהמתו כמו סוס המזוין ביצרו ושמא ירבענה או יקלקלה ברגלו שכן דרך לבעט ברגליו. ליתן לפני בקרו ולא לעמוד ולשמרם ע"כ:

לכל הגירסאות איכא למידק מיה' דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בקרו ולפני בהמתו כו'. דאלמא לא משעבד' ליה דאי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בקרו אמאי אינו יכול להפר ואדרבה לא היה צריך להפר דכיון דמשעבדא ליה לא חייל נדרה. ותירצו בתוספות דכי משעבדא ליה לבעל ליתן לפני בהמתו או לפני בקרו ה"מ כשהכניסה לו ארבע שאינה עושה מלאכות אחרות הילכך עושה לו את אלו אבל בשלא הכניסה לו שפחות דיה במלאכות האחרות ואינה חייבת ליתן תבן לא לפני בהמתו ולא לפני בקרו. ואינו מחוור דארבע יושבת בקתדרא כל שכן שלא תתן תבן לפני בקרו אלא דברים של יחוד כדי לחבבה עליו ושמא במכנסת לו אחת ושתים אבל ארבע לא. אח"כ מצאתי שם בנדרים בשם ריב"א זצ"ל דהכא בשלא הכניסה לו שפחות אבל התם כשהכניסה לו והיינו דתניא בההיא שלא אציע מטתך ולא קתני שלא אופה ושלא אבשל לך משום דאפילו הכניסה לו כמה מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטה ואינה אופה ואינה מבשלת. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א ז"ל כ' וז"ל יש גורסין ולא ליתן תבן לפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא משום דהא ממלאכות קטנות שאינו צריך לה כל כך לא אלמוה לשעבודיה בענין דלא תיחול לנדרה וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא שלא בכתוב' מ"מ חיילא נדרה ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה בכתובה אבל הכא לא קנסוה בכתובה אלא כופה הבעל במשכון במזונותיה וכיוצא בו.
ונמצא שלשה דינין בדבר דבמלאכות הגדולות והרגילות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות לא חייל נדרה ואם היא המלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים ע"כ. וכן תירץ רבינו יונה ז"ל שאף על פי שהיא משועבדת לו אפ"ה יחול האיסור דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואע"ג דאמרינן בעלמא דאלמוה רבנן לשעבודיה היינו במלאכות הגדולות השנויות במשנה או למלאכות הצריכות יותר אבל שעבוד נתינת התבן שהוא דבר נקל מאוד הקונם מפקיע אותו ולפי' אמרו שאין הבעל יכול להפר ע"כ. וכן תירץ הרא"ה ז"ל:

ומשרבט את השפתים יש מפרשים מתחדקות השפתים ונעשות כעין פגימות ובערוך פי' שנעשות נפוחות. וה"מ בכיתנא רומיתא כי אותו הפשתן טבעו לעשות זה ההיזק אבל בשאר מיני פשתן כופה אותה לטוות. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והא דדייקינן ממתניתין בצמר אין בפשתן לא הכי קאמר בצמר כופין בפשתן לפעמים אין כופין כגון בכיתנא רומיתא וכן כתבו בתוספות ז"ל:

רב פפא אמר וכו'. רב פפא קאי אהנך דמוקמי' ארב מלכיו ג' ואתי לגרועי מנייהו שפחות דמשנה היא אבל אפר מקלה כדרב מלכיא כדקיימא קיימא וה"ק להו מתניתין ומתניתא אוקמינהו כדרב מלכיא. מתניתין מלכתא משניות וברייתות חשובות הן ועיקר דמינייהו פרכינן לאמוראי ודבר זה יהא שגור בפיו ומתוך כך יזכור מתניתין מלכי' דהנך תיבות דמי למתניתא מלכתא ובהכי ידע דמתניתא ומתניתין רב מלכיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא בינייהו שפחות פר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לחלופה לרב מלכיו א"נ דלא חש אלא למאי דצריך לתרוצי דדרב מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתניתא מלכתא. ע"כ:
היינו ת"ק כלומר היינו ת"ק דידיה דהיינו רבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה ואע"ג דרבי אליעזר איירי לענין אחר ור"ש לענין אחר אפ"ה שניהם מודים שהבטלה קשה לאשה וכיון דקשה לה מאי נפקא לן מינה אם נאמר שקשה לה מפני השעמום או מפני הזמה דבין מטעם זה ובין מטעם זה כופין אותה:

איכא בינייהו דמטלייא כו'. למ"ד שהבטלה מביאה לידי זימה איכא דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ולמ"ד משום שעמום אינו יכול לכופה שהרי עוסקת בענייני שחוק ולא תבא לידי שעמום ושעמום הוא מלשון ובתמהון לבב דמתרגמינן ובשעמימות ליבא וכתב הריא"ף ז"ל וכבר אפסיקא הלכתא כו' ורבני צרפת ז"ל חולקין ואומרין דלא איפסיקא הלכתא כרבי אליעזר אלא במאי דאמר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר אבל במחלוקת שחלק בענין הטעם עם רשב"ג לא פסקו הלכה כמותו ואי מטלייא בגוריתא או בנדרשיר אינו יכול לכופה ומסתיי' לה למילתא מדקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. תלמידי רבינו יונה ז"ל.
והתוספות תירצו שאין זה אותו רשב"ג שהיה בימי ר' אליעזר. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מסתברא דרבי אליעזר ורשב"ג לא פליגי ובדרבי אליעזר שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענת זמה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעשה מלאכה יש לה לטעון טענת שעמום משום דקס"ד דבעיקר דינא לא נפקא מינה מידי בינייהו איצטריך תלמודא לפרושי דהא איכא בינייהו. ע"כ:

מתני' המדיר את אשתו וכו'. ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי עליך לא חייל נדרא דהא משועבד אליה והוה ליה כאוסר פירות חבירו על חבירו וכדאיתא בנדרים וכן פירש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. וליכא לפרושי דבמדירה בקונם מיירי וקונם מפקיע מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל דהא כי היכי דאמרינן לעיל אלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכן פירש הר"ן ז"ל בפרק ואלו מותרין ועוד האריך ע"ש:
והרשב"א ז"ל שם בפרק ואלו מותרין כתב וז"ל באומר הנאת תשמישך עלי פי' מסתברא דלאו דוקא אומר אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר היינו לאסור תשמישה עליו ולא לאסור תשמישו עליה דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין וקי"ל דסתם נדרים להחמיר ופירושי הוא דקא מפרש דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עליה קאמר כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר ע"כ. ולקמן גבי פלוגתא דרב ושמואל אכתוב מה שכתב בזה ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בס"ד ובריש פרק המדיר אכתוב מה שכתבו הגאונים בזה בס"ד:

ב"ש אומרים שתי שבתות כו'. פרש"י ז"ל שהדירה שבת אחת או שתי שבתות אבל אם הדירה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש כלומר שפירש שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתניתין לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרו והא פירש תנא שאם הדירה ליותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וב"ש כשהדירה סתם דמשמע לעולם.
לכך הנכון דמתניתין קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומר תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו אם הוא כשהדירה לזמן או שהדירה סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוקת כשפירש שום זמן ואפי' מרובה דמ"מ גלי דעתיה שדעתו לחזור עליה והיום או מחר ימצא פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדירה סתם שלא קבע שום זמן לנדרו גלי דעתי' דמסנא סני לה ולא ימצא פתח לנדרו ותצא לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמא יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הלכך תמתין שבת אחת לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתי הכא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס שפירש רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי ליתא מטעמא דאמרן וה"ל למתני המדיר את אשתו מליהנות לו ל' יום אלא ודאי ה"פ המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד ל' יום ואפליגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו כשהדירה סתם וכן נראה פי' בירושלמי. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרא"ה ז"ל לקמן בפרק המדיר:
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שתי שבתות יכול לקיימה מכאן ואילך כופין להוציא וליתן כתובה שלא תשב תחתיו עגונה ע"כ. וזה קרוב למה שפירש הריטב"א ז"ל ובמהדורא בתרא לא פי' כן. ומשמע לי דאדרבה איפכא מסתברא דכל שפירש להדיא בנדרו יותר משתי שבתות לבית שמאי ושבת אחת לב"ה הרי בתוך הזמן הזה לא ימצא פתח חרטה דאדעתא דלהמתין הזמן הזה שפירש להדיא קא נדר והיא אין לה לשבת עגונה יותר משתי שבתות לב"ש ושבת אחת לב"ה לכך לא תמתין כלל אבל כשנדר סתם איפשר שימצא פתח חרטה לומר דאדעתא דהכי לא נדר וכדפי' רש"י ז"ל לק' דהא ודאי אין בדעתו לאסור אותה לעולם ובנקל ילמוד למצוא פתח חרטה וכ"ש דלשון סתום יסבול לפרשו אדעתא דהכי הוה אבל לשון מפורש לא יסבול פירושי' וטענות וכבר נאסר ונקשר בכבלי הקונם. ומעתה יש לי לפרש דבין לרב ובין לשמואל מתניתין במפרש קא מיירי ללמדך דדוקא כשפירש שבת א' לב"ה או שתי שבתות לב"ש אבל יותר מכאן יוציא לאלתר אלא דרב ושמואל פליגי אי ה"ק בסתם אי לא ומיהו מתניתין במפרש מיירי והיינו דאמרינן בגמרא מחלוקת במפרש אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר וכו' וזה הלשון משונה דלא אמרי' מחלוקת וכו' אלא כדאסיק כחד מינייהו אבל הכא דאסיק בסתם דברי הכל יוציא לאלתר כו' דלא הוי כחד מינייהו לא אתי שפיר האי לישנא ולא הוה ליה למימר אלא לא שנו אלא במפרש וכו' וכדקתני עלה דאידך מתני' דהא עלה דכולא מתניתין קא מהדר ובמאי דכתיבנא ניחא דהכי קאמר מחלוקת במפרש כו' פי' פלוגתייהו לכ"ע הויא במפרש מעתה אית לן למימר דדוקא במפרש פליגי אבל בסתם ד"ה יוציא לאלתר כו' ושמואל אמר אף על גב דפלוגתייהו הויא במפרש וכדכתי' ומיהו ה"ה נמי בסתם נמי ימתין לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת ודוק לשון רש"י ז"ל לקמן בגמ'. כנ"ל פי' לפרש"י ז"ל:

התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות ל' יום כו'. וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בשם התוס' דה"פ דשלשים יום שוהין חוץ לעירן אם צריכין ללמוד בעיר אחרת וביום שלשים וא' יהיו בעירם אפילו אם אותו יום יחזרו לצאת להיות שלשים יום בחוץ וכן פועלים שהולכים לעיר אחרת ועומדים שם כל השבוע למלאכה דהיינו שבעת ימים ובשמיני יחזרו לביתם וכן לעולם דהיינו עונה האמורה בתורה לגבי תלמידי' ופועלים הצריכין ללמוד ולעשות מלאכתן בעיר אחרת אבל תלמידים הלומדים בעירם עונתן מע"ש לע"ש ופועלין העושין בעירם עונה שלהם שתים בשבת.

נמצא לפי שיטה זו כי קתני מתניתין עונה האמורה בתורה קאי נמי אדלעיל מיניה דהני דלעיל נמי הוי עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים יום ולפועלים שבעה והאי דלא תני ברישא עונה האמורה בתורה משום דלא אפשר דהיכי ליתני עונה האמורה בתורה לתלמידים שלשים ולפועלים שבעה כי היכי דקתני סתמא בכל אינך הטיילין כו'. א"כ הוה משמע אפי' בתלמידים ובפועלים העושים בעירם וכמו שהאריך הר"ן ז"ל וזהו שיטת הר"י בר יצחק ברוך לקמן בגמרא וכמו שכתבו התוספות וכדבעי' למכתב בס"ד. וכל זה דוחק ועוד אי עונה האמורה בתורה אתא לאשמועינן בהך רישא מאי שנא דקתני הכא התלמידים יוצאין שלא ברשות והרי גדולה מזו קתני מתניתין הספנים אחד לשלשה חדשים ולא הוצרך לומר שלא ברשות.

לכך פירש ר"י בתוס' דהך רישא לאו בעונה האמורה בתורה קא מיירי דאין לה עונה קבועה לתלמידים אלא מע"ש לע"ש והפועלים שתים בשבת ופועלים העושים חוץ לעירן בכלל חמרין הוו וכן כתב רש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא לקמן בגמרא גבי הך דפריך תלמודא איפכא תנא כו'. אלא הא אתא לאשמועינן רישא דהך מתניתין דאע"ג דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעיר ועונת ת"ח מע"ש לע"ש ושל פועלים שתים בשבת אפ"ה רשאין לשנות ולבטל עונה ממנה שהיה מנהג תחלה לצאת שלא ברשות נשותיהן ולעולם יכולין לעשות כן ל' יום בחוץ ויום אחד בבית וכן הפועלים ז' ימים אבל החמרין והגמלין והספנין אינן רשאין להוסיף יותר על שיעור עונתן דדוקא פועלין דעונתן שתים בשבת רשאין לשנות עד שבוע כמו החמרין אבל יותר משבוע אין להוסיף שלא ברשות. והתלמידים משום תלמוד תורה התירו להם עד שלשים יום ומשום דויתרו להם כל כך זמן לכך לא הוזכר עונתן במשנה דהיינו מע"ש לע"ש. והר"ן ז"ל תירץ לפי דאין להם עונה קבועה עיין בפירושיו על ההלכות. זאת היא שיטת ר"י ז"ל בעל התוספות ז"ל והר"ן ז"ל יש לו שיטה אחרת עיין בפירושיו על ההלכות:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל התלמידים כו'. הפועלים שתים בשבת לא קאי ארישא דמדיר את אשתו אלא מילתא באפי נפשה וה"ק אע"ג שעונתן של תלמידים פעם אחת בשבוע ושל פועלים שתי פעמים בשבוע הני מילי כשעומדים בעיר אבל אם הולכים חוץ לעיר אינן חייבין התלמידים לבא עד שלשים יום שיכולים ללכת שלא ברשות עד שלשים יום ולסוף שלשים יום יבאו פעם אחת ויחזרו וס"ל להאי תנא דעל זה הדרך יכולים לעמוד ברצונם אפי' שלא ברשות והא קמ"ל דאע"ג דמדיר לא יהבינן ליה זמן אלא משתי שבועות לב"ש ושבת אחת לב"ה הכא שיוצאין לת"ת יהבינן להו עד שלשים וכן הפועלים אע"פ שעונתן שתי פעמים בשבוע דעונה האמורה בתורה הטיילין כו' החמרין אחת בשבת שכן דרכן ללכת מהלך ג' ימים ולחזור. והגמלין אחת לשלשים יום שכן דרכם להשכיר עצמן עם גמליהם מהלך ט"ו יום ולחזור לסוף שלשים יום. הספנין אחת לששה חדשים שכן דרכם להשכיר ספינותיהם מהלך שלשה חדשים ולחזור לסוף ששה ומיירי כשיודעין בזמן הנשואין מלאכתם דכיון דידעי מעיקרא מוכחא מילתא דנתרצו בכך ומחלה וגמרה לסבול בלבה וכל אלו העונות לא נתנו אותם אלא לאדם בריא אבל מי שהוא חולה או חלוש שאינו יכול לקיים מצות עונה אינו חייב בזה אלא אומדין אותו כפי כחו. ע"כ:
גמרא גמרי מיולדת נקבה פי' ב"ש סברי כיון שאנו רואין דהיכא שילדה אשתו נקבה שצריכה להמתין בע"כ שתי שבתות דכתיב אם נקבה תלד וטמאה שבועים אין לה להקפיד כשהדירה בעלה אם ממתנת זה השיעור שהרי בלעדי זה דרכה להמתין. תלמידי ה"ר יונה ז"ל ולקמן אכתוב בס"ד לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
וב"ה נמי נגמרו מיולדת נקבה וא"ת אמאי פריך טפי לב"ה מלב"ש ותירץ רש"י ז"ל דכיון דאשכחן מיהא אורחא דארעא בשום דוכתא לשהות אין לנו לכופו להוציא. וא"ת א"כ מאי משני מנדה גמרי לה מ"מ הרי מצינו ביולדת נקבה דהיא שוהא שבועים מעתה היאך נכוף אותו קודם הזמן הזה כיון דאשכחן אורח ארעא בשום דוכתא לשהות כשיעור הזה. וי"ל לכך לא קצר התלמוד ותירץ ב"ה מנדה גמרי לה אלא האריך וקאמר אי מיולדת גמרי הכי נמי. ופירושו אי מאי דקאמרינן מעיקרא וב"ה גמרי מיולדת זכר פירושו דגמרי ממש הכי נמי דאיכא לאקשויי דאדרבה יש לנו ללמוד מיולדת נקבה דכיון דאשכחן בשום דוכתא דאורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו. ומיהו סבירא להו לב"ה דלית לן למגמר מיולדת כלל משום דיולדת אגב צירים וחבלים שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ובלבה שלא תשמש לעולם וכשהיא כדרך העולם לתשמיש לאו אורח ארעא לשהות כל כך ואפשר דלהכי כתב רש"י ה"ג אי מיולדת גמרי ה"נ ודוק אלא ב"ה מנדה גמרי לה פי' והא דקאמר מעיקרא גמרי מיולדת זכר פירושו מנדה דהא כתיב כימי נדת דותה תטמא ומשום דב"ש נקטי יולדת נקבה נקטינן נמי לב"ה יולדת זכר ומיהו עיקר ילפותא מנדה. כנ"ל:
במאי קא מפלגי כלומר כיון שכל אחד ואחד הוא יהיב טעמא למילתיה אמאי לא גמרי ב"ה מטעמייהו דב"ש וב"ש נמי אמאי לא גמרי מנדה כמו ב"ה ויהיו שוין בזמן. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ולפי מאי דכתיבנא טעמא רבא איכא לב"ה אמאי לא גמרי מטעמא דב"ש אלא ודאי לפי שטתינו נראה דהכי קא בעי במאי קא מפלגי פי' אמאי קא גמרי ב"ש מיולדת ולא מנדה וב"ה אמאי קא גמרי מנדה דאיברא דס"ל דמיולדת לא מציא למגמר וכדכתיבנא גם לנדה לא דמיא כדי למגמר מיניה ומהדר מ"ס מידי דשכיח כו' ופרש"י במהדורא קמא תשמיש ונדה שכיח וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל ב"ה סברי לא ילפינן מיולדת דטפי עדיף דנילף מנדה דהוא גרם לה דשכיח דהיינו תשמיש ממידי דשכיח דהיינו נדה וב"ש סברי לא ילפינן מנדה דטפי עדיף דנילף מידי דהוא גרם לה דהיינו תשמיש ממידי דהוא גרם לה דהיינו מלידה ע"כ. ואופן פירושם היינו כפי שיטתם ז"ל ומיהו לשיטתנו ה"פ ב"ה דמיון דנדה היינו משום דהויא מידי דשכיח ממידי דשכיח ולא קא בעי למיהב טעמא אמאי לא ילפינן מיולדת דבלאו הכי נמי איכא טעמא רבא דמשום הכי ליכא למילף מיולדת כנ"ל.

שוב מצאתי גם להרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש דקא יהיב טעמא אחרינא דליכא למגמר מינה דיולדת וכדכתיבנא וז"ל אמר רב מחלוקת במפרש אבל בסתם כו'. כגון שנדר שלא ישמש מטתו שתי שבתות לב"ש או שבת אחת לב"ה דב"ה סברי שבת אחת היא שיכולה האשה להמתין בלא תשמיש שהרי אלו היתה נדה היתה יושבת בלא תשמיש ח' ימים הילכך תראה את עצמה כאילו היא נדה אבל ב' שבתות אינה יכולה להמתין שלא מצינו לה עת כזה שתשב בלא תשמיש כדי שתראה זו עצמה כאילו היא עומדת באותו העת. וא"ת הרי יולדת נקבה דיושבת שבועים בלא תשמיש וצריכה זו שתראה לעצמה כאילו יולדת נקבה. היינו טעמא דלא גמירי לה ב"ה מיולדת חדא דיולדת לאו מידי דשכיח בכל עידנא ומידי דשכיח שהוא הנודר ממידי דלא שכיח שהוא היולדת לא ילפינן. ועוד דהיולדת אגב צירים וחבלים וחלחלות ומכאובות שעברו עליה בשעת הלידה אינה מתאוה כל אותן הימים לתשמיש ולא יש בלבה אלא שלא תשמש לעולם משום הכי לא גמרי ב"ה מיולדת כי היכי דנגמר מיולדת נקבה שהיא מוספת על יולדת זכר אבל אם נדר סתם שלא ישמש מטתו ולא נתן לדבר קצבה כיון דסוף הדבר לגירושין הן עומדין אינה ממתנת כלום לפי שההמתנה אינה מועלת כלום ושמואל אמר אפילו בסתם נמי ימתין לב"ש ב' שבתות ולב"ה שבת אחת שמא ימצא פתח לנדרו.
ואי קשיא לך מדקאמר שמא ימצא פתח לנדרו אלמא נדרא דיליה חייל על תשמיש המטה דהא הכא ליכא למימר דמשום דלא ציית לן לשמש מטתו הוא דיוצא אלא משום דחייל נדריה הוא דהא שמא ימצא פתח לנדרו קתני אלמא איהו קא מפייס לשמש מטתו ונדרא הוא דעכיב ליה ואילו אמרינן ליה זיל שמש דנדרך לא חייל הוה ציית לן ומשמש ואמאי חייל כיון דמשועבד לה לעונה לאו כל כמיניה דמפיק ליה לשיעבודא מיניה. יש להשיב דכי אמרינן דהיכא דמשועבד לה לא חייל נדריה הני מילי דלא מטיא ליה איהו הנאה מההוא מידי אבל תשמיש כיון דהנאה דיליה כהנאה דילה אי משמש אשתכח דקא מהני ממידי דאשתעבדא עליה דלא למעבדיה דהא לא אפשר ליה לפלוגי התשמיש הילכך חייל נדריה וראיה לזה הפירוש הא דאמרינן בפרק המדיר הנאת תשמישך עלי יפר לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלמא אע"ג דמשועבד לה לתשמיש כיון דלאו מידי דאפשר לאתהנויי הוא בלא היא חייל נדרה וצריך הפרה וזה ראיה הוא לדברינו. עכ"ל הר"י ן' מיגש:
מחלוקת דב"ש וב"ה במפרש שב"ש אומרים יכול לפרש שתי שבתות בנדרו וב"ה אומרים שבת אחת אבל בסתם דברי הכל יוציא לאלתר ויתן כתובה ושמואל אמר אפי' בסתם נמי ימתין לב"ש כדאי"ל ולב"ה כדאית ליה. שמא ימצא פתח לנדרו בשאלה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. הא כתיבנא בסמוך לשון ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וכבר הארכנו בזה במשנה וכתבנו שיטת הריטב"א ז"ל והרא"ה ז"ל בשמועה זו.

ורבינו יונה ז"ל פירש כפירושו של רש"י ז"ל וז"ל מחלוקת במפרש כו'. כלומר לא נחלקו ב"ש וב"ה אם צריכה להמתין שתי שבתות או שבת אחת אלא היכא שפירש בשעת הנדר ואמר עד זמן פלוני דב"ש סברי אם באותו הזמן שקבע שתי שבתות תמתין ואם יש בו יותר יוציא ויתן כתובה לאלתר וב"ה סברי אם פירש יותר משבת אחת יוציא ויתן כתובה לאלתר דסתם לעולם משמע ומה תועלת יש לה להמתין ושמואל אמר אף בסתם נמי תמתין שבת אחת לב"ה ולב"ש שתי שבתות דיש לה להמתין זה השיעור שמא ימצא פתח לנדרו. ע"כ:
והריטב"א והרא"ה פירשו דאפילו פירש זמן מרובה צריכה להמתין זה השיעור למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכדכתיבנא במתני':
מליהנות לה עד שלשים יום קונם את נהנית לי עד שלשים ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמי' באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנסה משום דלא ספקה ואית דמוקמי כגון שהוא מן הגמלים או מן הספנין שאין לכופו בשביל תנאי תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמינן לקמן בשמעתין אכולהו קאי לענין מדיר. רש"י ז"ל במהדורא קמא וכן כתב במהדורא בתרא ובמאי דכתב הר"י ן' מיגש ז"ל ניחא אפי' אתשמיש וכדכתבינן בסמוך ובסמוך אכתוב מה שכתב הריטב"א בס"ד בזה:
יעמיד פרנס שיספיק לה מזונות משלו עד שלשים יום ובפרק המדיר פריך ופרנס הא שליחותיה קא עביד ומפרש נמי מאי שנא שלשים יום גבי תשמיש קאמר רב דבסתם יוציא לאלתר משום דתשמיש לא אפשר בבעל אחר ומיעגנא.רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אבל התם דאפשר בפרנס פירוש דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו ופרש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדרא דהא משועבד לה והא דחייל אנכסים אוקים בדוכתה בשאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' לפי' דאמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרושה שפיר בהדירה עליו דאמר הנאת תשמישה עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדר' דהוה ליה כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו לזו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתניתין דהכא לא חייל נדרא אלא על נכסיו בלחוד. הריטב"א ז"ל:

ברשות אשתו כמה יכול לצאת. וקא מתמה ברשות כמה דבעי כל כמה דיהבא ליה רשותא מצי אזיל. אורחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא אפי' הוא יכול לפתותה. רש"י במהדורא קמא: