ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ה/דף נז

< שיטה מקובצת על הש"ס | כתובות | פרק ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נז עמוד א

עריכה


הא דאמרינן זו דברי ר"מ כלומר דסבר אף על פי שתנאי בטל ואית לה כיון דלא סמכה דעתה בעילת זנות היא וכ"ש בזו שאבדה כתובתה שאם יבעול בעילת זנות היא דסברה השתא דמפיק לה וטעין פרעתיה ואיפסיקא הלכתא כר' מאיר בגזרותיו דהיינו בהא דבעי למסמך דעתא דאיתתא אבל בהא דקאמר כתובה דאורייתא ודאי לא קי"ל כותיה דהא א"נ דאורייתא בשל ממון קיים ואפי' נמי במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כותיה ולא כר' יהודה אלא תנאי קיים ובעילתו בעילת זנות וזהו שכתב רבי' ז"ל משנתינו לא שתדקדק ממנה כל הפוחת ואפילו בתנאה ויש שאומר הלכה כר"מ ולאו מטעמיה דכתובה דאורייתא אלא משום דחכמים עשו חיזוק בה יותר משל תורה וזה דעת הרב ר' משה הספרדי שכתב תנאי בטל והוי יודע שלא אמרו תנאי בטל וקיים בין במוחלת כגון התקבלתי בין במתנה עליה בעל פה לפחות אלא כשדעתן שתהיה עומדת אח"כ עמו ומשמשתו הא כשרוצה לצאת בין בתחלה בין בסוף מחילתה קיימת כיון שלא ע"ד שתנשא לו במותר הכתובה עשו כן ובתוספות ז"ל משתבשין בזה שהוקשה להם מוחלת כתובתה לבעלה דבכולה תלמודא משמע דיכולה למחול והוא כמו שפירשתי שלא התנו להשאר תחתיו בשאר אלא מוחלת ותצא ותטול שאר הכתובה. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זו דברי ר"מ וכו'. פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאלו היכא דאית לה אלא דלא סמכה דעתה הוי בעילת זנות וכיון שכן הא נמי דאע"ג דאית לה כיון דאירכסא לא סמכה דעתה והוי בב"ז אבל חכמים אומרים משהה וכו' עד א"ל אי הכי זיל כתוב לה וקי"ל כר' מאיר ומיהו דוקא בהא למימרא דכל המשהה אשתו בלא כתובה אפי' רק בלא שטר כתובה בב"ז ומשום דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אבל ודאי אית לן דמציא מחלה ואפי' בתנאה כר' יוסי דאמר רשאי דבהא פליגי רבי יוסי סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ואפי' בתנאה יכולה למחול דר' יוסי בתרתי פליג ור' יהודה סבר בתנאה ודאי לא מציא מחלה אלא בתר הכי ובתר הכי יכלה מחלה ולא הורי בב"ז ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה ואפי' הכי אלו אתני בהדיא אע"ג דתנאי בטל הוי בב"ז משום דלא סמכה דעתה ור"מ לטעמיה דקסבר דמתנה עמש"ב תנאו בטל ואפי' בדבר שבממון והא ודאי קי"ל בעלמא דליתא להא דר"מ אלא כר' יהודה דאמר מעמש"ב בדבר שבממון תנאו קיים אלא דאכתי איכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ור' יוסי סבר תנאו קיים ואית לן למפסק כר' יוסי דקי"ל בעלמא דר' יוסי ורבי יהודה הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם פסק כר"מ דמסתבר ליה דהכא פסקינן ליה כר"מ לגמרי ולאו מטעמיה דאלו לר"מ סבר מעמש"ב תנאו בטל ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולשון ראשון נראה דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקי"ל בעלמא הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא זו דברי ר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק הרי זו בב"ז וממילא שמעינן דכ"ש היכא דלית לה כתובה לגמרי דהא הוא דאמר אסור לו לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה משהה אדם עם אשתו לאחר שאבדה כתובתה. בגזרותיו בחומרותיו. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל זו דברי ר"מ פרש"י ז"ל זו דברי ר"מ דאפילו היכא דתנאי בטל ואי"ל עביד בב"ז ולדידיה נמי הכא דאירכסא כתובה אע"ג דאית לה כתובה עביד בב"ז עד שיכתוב לה כתובה אחרת והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים כו'. ואוקימנא לר"מ התם במקום שאין כותבין שכולן סומכות על תנאי ב"ד אבל הכא במקום שכותבין א"נ דהתם גובה קאמר ולעולם בב"ז במקום שכותבין מיהת עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהה וכו' בלא כתובה פי' בלא שטר כתובה וקסבר דזו ולא ס"ל קאמר. א"ל אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פרש"י בדבר שהוא מחמיר וכו' ותימא דלא שייך לשון גזרותיו אלא בדבר שהוא משום גזרת דבר אחר כההיא מסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה וראויה לילד דעלה איתמר הא דשמואל. ויש לומר דהכא נמי צד גזירה איכא קצת דגזר היכא דתנאו בטל אטו היכא דתנאו קיים א"ל אי הכי כתוב לה ושמעינן מינה דהלכתא כר' מאיר בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא מכלל גזרותיו שתהא בב"ז אפילו היכא דאית לה כתובה אבל לענין הפוחת לבתולה וכו' דקסבר שתנאו בטל אין הלכה כמותו דר"מ גופיה לא קאמר אלא משום דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל דמעמש"ב תנאו בטל ואנן קי"ל דכתובה דרבנן ואע"ג דר' יהודה סבר דבדרבנן תנאו בטל. והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי שאפילו לר' מאיר אין לה כתובה שלא נחלק ר' מאיר אלא בכותבת התקבלתי בתחלת ביאה או בסוף ביאה והוי כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר' מאיר שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר' מאיר מכל מקום מודינן דאסור לשהות בלא כתובה כר"מ שהלכה כמותו בגזרותיו כדפסיקא הלכתא הכא כותיה. ע"כ:

כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי וכו'. מחלוקת בתחילה כו' פרש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דר"מ ור' יהודה בתחלה כדמפרש לקמן בתחלת חופה לר' יהודה כיון דסמכה דעתה דמנסבא ליה אמנה לא הויא בעילתו של זנות אבל לבסוף לאחר שבא עליה דברי הכל אינה מוחלת דהואיל ובשעת ביאה סמכה דעתה אמאתים אלו מחלה נמצאת בעילתה למפרע של זנות דבההוא שעתא סמכה אמאתים כ"ש ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:
והריטב"א כתב וז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת פרש"י ז"ל מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה דר' יהודה אמר דעל פה תנאו בטל ור' יוסי סבר תנאו קיים בתחלת ביאה כדאמרינן לקמן דכיון שעל מנת כן נכנסה לביאה מוחלת היא בלב שלם אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת שכבר זכתה בכתובה ואמירתה לאו כלום הוא עד שתכתוב שובר התקבלתי וכן נראה מסוגיין דאפלוגתא דר"י ור' יוסי קאי דהא בלישנא דדרבנן אמרינן אבל בתחלה ד"ה מוחלת וכן הגי' בכל הספרים ואלו לר"מ אינה מוחלת בתח-תה דמתני' דכל הפוחת לבתולה ממאתים סתמא היא ואפי' בפוחת מתחלה וכן ההיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ומיהו מה שכתב רבינו ז"ל דבסוף אינה מוחלת לפי שכבר זכתה בכתובתה ואמירתה אינו כלום תמיה מלתא היכי ס"ד דר' יוחנן דאמר בין בזו בין בזו מחלוקת דלר' יוסי רשאי להתנות באמירה בסוף ביאה שכבר זכתה בכתובה כלומר לא מהני תנאה אלא בתחלת זכיה ומכאן ואילך מחילה בעי אבל יש לומר לפי שיטה זו דה"ק דמחילה ע"כ לא מהני ליה בסוף ביאה שכבר זכתה ואף על גב דבעלמא מחילה מהני באמירה הכא לא מהני בתקנתא דרבנן דאנן סהדי דלא מחלה בלב שלם ורבין אמר דבתחלתה דברי הכל מוחלת באמירה דתנאי שעל מנת כן נכנסה סמכה דעתה ולא נחלק ר' יהודה אלא במתנה עמה בסוף והיא מוחלת לו ור"מ פליג אפילו בההיא משום דהוי כתנאה ואחרים פירשו דאמחלוקת דר' מאיר ורבי יהודה במוחלת בשובר התקבלתי קיימינן וכן פירשו בירושלמי ולרבין הא דתנן כל הפוחת לבתולה היינו במוחלת בסוף וההיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דתנאו בטל בתחלה לר"מ אמר לך רבין דבכתובה החמירו טפי א"נ דה"נ בדרבין דברי הכל אינה מוחלת א"נ דלהאי פירושא כולה שקלא וטריא בכותבת התקבלתי דברי ר' יהודה ור"מ פליג עליה ומיהו לא פליג ר' מאיר אלא לכתחלה ומשום דסבירא ליה דבעילתו בעילת זנות אבל מודה הוא דמחילתה מחילה לענין שאין לה כתובה ורב דימי סבר מחלוקת בתחלה ובהא שרי ר' יהודה אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת לכתחלה ואם עשאה כן בעילתו בעילת זנות ולא סמכה דעתה כסבורה שמואס בנישואיה ודעתו לגרשה ורבין אמר מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת בכתיבת שובר ואין בעילתה בעילת זנות דאדעתא דהכי עיילה ומיהו כתוב' יש לה דהו"ל כתנאה כיון דבתחל' היא. ונכון הוא זה. ע"כ:
מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת וכל הפוחת לרבות תחלת ביאה אע"פ שהתנה עמה קודם ביאה ומאי תחלה תחלת ביאה וכי קאמינא אנא דבין בזו ובין בזו מחלוקת בתחלת ביאה וסוף ביאה כך היא גירסת הספרים וקשיא לי דאם כן ודאי פליגי דהא לר' יוחנן אפילו בתחלת חופה פליג ר"מ וכדקאמר ר' אבהו גופיה לההוא לישנא דרב דימי דליכא למימר דלהאי לישנא הדר ביה ר' אבהו ממאי דאמר אדרב דימי וליכא נמי למימר דמאן דאמר דארבין אמרה סבר דאדרב דימי לא אמר ר' אבהו מידי והו"ל כאיכא דאמרי דהא לא משמע הכין דאם איתא אף דרב דימי ורבין נמי נימא לא פליגי דמ"ד דרב דימי אמרה סבר דרבין לא אמר ולא מידי ולמאן דאמר דרבין אמרה סבר רב דימי לא אמר מידי. עוד קשיא לי דאפי' בסוף ביאה נמי פליגי דלר' יהושע בן לוי משמע להאי לישנא דרבין בסוף ביאה מודה ולא פליגי אלא בסוף חופה אלא שבזו יש לומר בסוף חופה וכל שלמטה ממנה קאמר והראב"ד ז"ל גריס וכי קאמינא אנא בסוף חופה ותחלת חופה וכל שכן דקשיא לי לגירסא זו דבהדיא פליגי בתחלת חופה. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א כתב וז"ל פרש"י מאי בתחלה דקאמר ר' יהושע תחלת ביאה ומאי סוף סוף ביאה ויש גורסין מאי בתחלה תחלת חופה ולפי גירסא זו תחלת חופה לאו דוקא דה"ה לסוף חופ' דהא פי' דלבסוף היינו סוף ביאה ושלשה זמנים תחלת חופה דהיינו בשעת כניסה לחופה וסוף חופה דהיינו תחלת ביאה שזהו לאחר שנכנסה לחופה קודם שתבעל וסוף ביאה זהו לאחר שנבעלה ותחלה וסוף לאו דוקא אלא כאלו אמר קודם ביאה ואחר ביאה. אמר רב פפא אי לאו דאמרה ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי וכו' פי' אבל כיון דאסהיד ר' אבהו דר' יהושע ור' יוחנן לא פליגי ע"כ אית לן למימר דרב דימי ורבין פליגי פי' דאי רבין ורב דימי לא פליגי הרי לדברי הכל בתחלה מוחלת ולדברי הכל בסוף אינה מוחלת ולא אפשר דפליגי תנאי אלא בחדא מילתא ואם כן מאי בין בזו ובין בזו מחלוקת דאמר רבי יוחנן אלא ע"כ רב דימי ורבין פליגי ולרב דימי בין בתחלת חופה ובין בסוף ביאה מחלוקת והודאה בסוף ביאה ולרבין בין בתחלת ביאה ובין בסוף ביאה מחלוקת וההודאה בתחלת חופה דהוה אמינא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי רב דימי ורבין לא פליגי פי' ותחילה דאמר רב דימי תחלת ביאה ולבסוף סוף ביאה ולרבין תחילת חופה וסוף סוף חופה והיינו תחלת ביאה ויש גורסין לעיל על דברי כי אתא רבין וכו' אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן דאנא ור' יהושע בן לוי לא פלגינן ומאי תחילה תחילת חופה ומאי סוף סוף חופה וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת בתחילת ביאה וסוף ביאה ואיכא למידק דאם כן ודאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע דהא כלישנא דרב דימי אסהיד דר' אבהו גופיה משמיה דר' יוחנן דלר' יוחנן פליגי בתחלת חופה ואילו הכא קאמר דבתחלת חופה מודו ואיכא למימר דמאן דמתני האי לישנא דרבין סבר דלא אמר ר' אבהו לההיא דאמרינן על לישנא דרב דימי א"נ דהדר ביה מההיא סברא וכ"ת אם כן נימא דרבין ורב דימי לא פליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא דרב דימי כלל והוה ליה כאיכא דאמרי ויש לומר דהא ודאי ליתא דהתם אורחא דרבין ורב דימי לאפלוגי אליבא דרבי יוחנן מדקאמר מר אמר הכי אמר ומר אמר הכי אמר אבל הני תרי לישני דר' אבהו לא איפשר דאיתמרו תרווייהו דאם כן קשיא דרבי אבהו אדרבי אבהו. ולענין פסק למאן דמפרש דהאי סוגיא על מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לא מסקינן מינה מידי לענין ממונא ותו דאנן כר' יוסי קי"ל לענין ממונא ולענין איסורא נראין דברים שהלכה כרב דימי ואפי' בתחלה אסורה למחול כר"מ ואתיא מתני' דהפוחת כפשטיה ואפי' בתחלת חופה וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש הסוגיא על מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי לענין תנאה אם הוא קיים אם לאו. הלכתא כרבין ואתא הלכתא כר' יוסי דבין בתחלה ובין בסוף תנאו קיים כר' יוסי וכדקתני סתמא רשאי דאלו לרב דימי לא אמר כן ר' יוסי בסוף ביאה ויש בשמועה זו כמה פירושים וגלגולים ומה שנראה בעיני שהוא מחוור כתבתי. עכ"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל רבו של הריטב"א ה"ג וכן גירסת רבינו שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ובאידך כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר ר' יהושע וכו'. מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת ופרש"י ז"ל מחלוקת לכתחילה דרבי יוסי ורבי יהודה דר' יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ אמירה בעלמא ורבי יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה לכתחלה דאכי לא זכתה בכתובתה וכיון שכן יכולה להפקיע זכותה באמירה אבל לבסוף אחר שזכתה דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה ובאידך מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה ד"ה מוחלת אפי' באמירה בעלמא. וזה הפירוש מתמיה דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב ופלוגתא דרבי יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרישי' אלא דר' יוסי סבר דיכולה למחול בתנאי ורבי יהודה סבר דלא וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י. ורבינו ר' אברהם אב ב"ד סובר כרבינו שלמה ז"ל ופי' אידך דרבין כוותיה והוסיף לנו תימה בדבריו שכתב בההיא דרב דימי אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי לכ"ע הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע ולפי דבריו א"כ הא דאמרינן לעיל מוחלת כתובת' לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונות שלא ברצון חכמים הוא וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות. ותו קשיא לן בהא דרבין היכי קאמר דלכתחלה דברי הכל מוחלת והא אמרינן לעיל דלרבי יהודה בתנאי לא דקסבר חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ואע"פ שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הכא בדרבנן תנאו בטל אלמא דכ"ע לכתחילה חמיר לן מבסוף ומנא לן נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף והיכי נימא הכא דלכתחילה דברי הכל מוחלת. ומתוך תשובת שאלה לרבינו האיי גאון ז"ל נראה שאין גירסת הספרים נכונה ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו ומתוך הירושלמי נראה דגרסינן בדרבין מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת אם איתא להאי גירסא אפשר לפרושי דרב דימי ה"ק מחלוקת לכתחלה כלומר בתחילת חופה וכדפירשה ר' אבהו משמיה דרבי יוחנן דבתחלת חופה קאמר דבהא פליג ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר שאם מחלה בעילתו בעילת זנות לר' מאיר לא סגיא בלא"ה כלומר דלר' מאיר לעולם הויא בעילתו בעילת זנות ואפילו בתנאה דאית לה אלא דלא סמכה דעתה כל שכן בפיחת ממש דהויא לר' מאיר לעולם בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ולא בתנאי דאלו בתנאי אפי' רבי יהודה מודה דתנאו בטל ואית לה שכבר כתב לה כתובתה של מאתים וזכתה בה ואח"כ בתחלת חופה מחלה לו ולא בתנאי ובהא הוא דמודה רבי יהודה דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ור"מ נמי מודה דיכולה למחול אלא דהויא בב"ז אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר בסוף שבעל כדפריש עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לרבי מאיר דאלו מחלה הוי בב"ז משום דכיון שכבר בעל תחלה על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילתו לא סמכה דעתה ומירתתא סברה דילמא עיניו נתן בגירושין והוה ליה מה דבעיל מהשתא ואילך בעילת זנות דבשלמא כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכה דעתה במאי דאית לה בכתובה אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו וסברה מאי האי דקמאי דהשתא בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה רבי יהודה דהוי בב"ז מה שבועל מכאן ואילך ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת כלומר בין בתחלת חופה וסוף חופה וכדפריש ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דלא הוי בעב"ז ולאו בתנאי אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה רבי יוחנן לריב"ל דמודה רבי יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול שאלו מחלה בב"ז מכאן ולהבא ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר בעילה דבהא פליגי רבי יהודה ורבי מאיר דר"מ סבר דודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בב"ז ופליגא אדרב דימי אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחלה כדפרי' בתחלת חופה כל היכא דלא בעל אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר"מ בין רבי יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אע"פ שכתב לה כתובה חשיב להו כתנאי ודכ"ע אית להו דאלו בתנאי תנאו בטל ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סבר דאלו מחלה בעב"ז ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעב"ז ודכ"ע ודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחלת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה ומודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דבתחלת חופה אינה יכולה למחול ואפי' לרבי יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הוי תנאי מ"מ כיון שאין עיקר זכייתה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב ליה כתנאי ודכ"ע בתנאי תנאו בטל והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר"מ ורבי יהודה בלחוד א"ר יוחנן לא אמר ר"י אלא בסוף אבל לכתחלה אף ר"י מודה כלומר לר"מ דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול. איזהו בסוף ואיזהו בתחלה חברים בשם ר' יוחנן עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר' יוחנן עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא וכו' כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת לכתחלה בתחלת ביאה אבל לבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחילת ביאה אבל לכתחלה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתא דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לה כתנאי ובתנאי דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה ודכולי עלמא יכולה למחול ור' מאיר סבר דבעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דלא הוה בעילתו בעילת זנות סוף ביאה בהא נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא ודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא ודאי כיון דאמר ר' אבהו כותיה קי"ל ואמרינן דקמ"ל דפלגינן תרי אמוראי אדעתא דנפשייהו ולא פלגינן תרי אמוראי אדעתא דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא ולענין הלכתא מסתברא דקי"ל כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כותיה ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחלת חופה ואע"פ שכבר נכתבה כתובתה וזכתה בה דחשבינן לה כתנאי אבל בתר הכי יכולה למחול ואע"ג דקי"ל כרבי מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה אבל מאי נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נראה וצ"ת. ומיהו אליבא דרב אלפסי דסבר לה כר' יוסי דאמר רשאי ואפי' בתנאי לא נפקא לן מינה מידי והיינו דלא אייתי לה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

עוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל לדידי מפרשא לי מיניה וכו'. דהכי אמר לי ר' יוחנן אנא ור' יהושע לא פליגי דמאי בתחלתה דקאמר ר' יהושע תחלת חופה וה"ה לתחלת ביאה דהיינו סוף חופה ודהוא פסיק ותני מחלוקת בתחלתה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא וכו' נמצאו שוין ר' יהושע ור' יוחנן בתחלת חופה וסוף חופה ומסתמא נמי דר' יוחנן סבר דבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת והכי נמי הוה מצי למימר מאי בתחלה דקאמר ר"י תחלת ביאה אלא דתו לא מתקיימת שפיר מלתא דרבין אי לאו דא"ר אבהו לדידי מפרשא לי וכו' פי' מאי בתחלה תחלת ביאה ומאי בסוף סוף ביאה הוה פרישנא האי בתחלה ובסוף בעיניינא אחרינא דר' יוחנן ורבי יהושע הוו פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דהכי מסתברא טפי כדמפרש לקמיה מאי קמ"ל וכו' והכי הוה פרישנא מלתיה דרב דימי מחלוקת בתחלת ביאה דהוא סוף חופה אבל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת והשתא נמי פליג ר' יוחנן ור' יהושע אבל השתא דפריש ר' אבהו תחלה וסוף דרב דימי תחלת חופה וסוף ביאה כל היכי דפרשת ליה למלתיה דרבין ודאי פליגי אדרב דימי דאי אמרת מחלוקת לבסוף סוף ביאה הא אמר רב דימי בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ואי אמרת מחלוקת לבסוף סוף חופה דהוא תחלת ביאה תינח הכא דהכי נמי קאמר רב דימי מחלוקת בתחלה לא שנא תחלת חופה ולא שנא תחלת ביאה כדאמרינן לעיל אליבא דרבי אבהו דמשוינן תחלת ביאה דרבי יוחנן ותחלת חופה דרב דימי בהדדי אבל בהא פליג רבין דקאמר אבל בתחלה דמשמע או תחלת חופה או תחלת ביאה. אבל ר' יוחנן ורבי יהושע לא פליגי כדקאמר ר' אבהו לעיל ובמלתיה דרבין נמי לא פליגי כי מעייינת בה מאי קמ"ל רב פפא דמפלגי' תרי אמוראי אטעמייהו כגון ר' יהושע ור' יוחנן דמר אמר הכי הוה מחלוקת ומר אמר הכי הוה מחלוקת ולא מפלגינן תרי אמוראי כגון רב דימי ורבין אליבא דר' יהושע בן לוי דודאי חד מינייהו משקר דכחד מינייהו אמר ר' יהושע ואידך משקר עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
והריטב"א כתב עוד וז"ל מאי קמ"ל רב פפא כלומר דמאי האי דקאמר אי לאו דאמר ר' אבהו הוה אמינא דהא מ"מ כבר אמרה רבי אבהו ומהדרינן דנפקא מינה לעלמא דכל כה"ג טפי אית לן למימר דפליגי אמוראי גופייהו אליבא דנפשייהו מלמימר דפליגי אליבא דחד אמורא כלומר דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע גופייהו שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו ולא תשקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר וכפרש"י ז"ל ואע"ג דהא פליגי ר' יוחנן ור' יהושע אליבא דתנאי התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. ע"כ:
מתני נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואסיקנא בגמרא דבין הוא ובין היא יכולה לעכב ולא חשיב מרד ומתני' כשלא קבעו זמן לנשואין בשעת שדוכין שאם קבעו זמן מחלוקת ומאן דמעכב מאותו זמן ואילך מורד מוא וכותבין אגרת מרד למ"ד לקמן שכותבין אגרת מרד על ארוסה. הריטב"א ז"ל:

וכתב רש"י נותנין לבתולה. זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ע"כ. פי' לפי' דהזמן שנותנין מתחיל מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה ולכך נותנין הזמן הזה כדי להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ומיהו אין צריך שיפרש הבעל בתביעתו שתזהר להכין תכשיטיה רק שיתבענה לינשא והיא מעצמה תכין את עצמה והכי קתני מתני' נותנים לבתולה שנים עשר חודש מעת שתבעה הבעל ולכך צריך ליתן לה זמן זה כדי לפרנס עצמה. ולעיל בפרק נערה פרש"י פרנסה נדוניא והכא נמי לפרנס עצמה היינו בתכשיטין ולפרנס עצמו היינו בצרכי חופה ובמהדורא קמא פרש"י וז"ל נותנין לבתולה וכו' ונפקא מינה דאי לא בעי הבעל לאחר אירוסין להכניסה לחופה. לפרנס עצמה לזמן תכשיטין ומלבושים הראוים לה אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא ל' יום כך נותנין לאיש משתבעה היא ונ"מ שאם הגיע זמן ולא נשאו וכו'. ע"כ:
וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו יש לפרש נושא את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש ונושא את האלמנה נותנין לה שלשים יום ואין משגיחין בו בין שהוא בחור בין שהוא אלמן וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שכשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואח"כ תנשא כך נותנין לאיש זמן לפרנס את עצמו משתבעה האשה וכמה נותנין לו כמו שנותנין לה אם י"ב חדש י"ב חדש אם שלשים יום שלשים יום ויש לפרש דלאלמן שלשים ולבחור י"ב חדש וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן הוא אלמן והיא בתולה והוא בעי מיסב יכלא היא ממר אירתת עלי יתר מן הבחור הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב יכול הוא מימר אירתת עלי יתר מן הבתולה. הרשב"א ז"ל. וללישנא בתרא ה"ק כשם שנותנין לאשה פי' כשם שחלקו באשה בין בתולה לאלמנה כך חלקו באיש בין בחור לאלמן והלכך קשיא דה"ל לאקדומי ולאלמנה שלשים ולפי' הרמב"ם זלה"ה לא קשיא כולי האי ואפשר משום דזמן הבתולה שמעינן לה מקרא לכך תנייה באפי נפשה ולקמן בגמ' אכתוב עוד בזה בס"ד כנ"ל והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הכריע כפי' הרמב"ם ע"ש:
ולאלמנה שלשים יום פי' הראב"ד ז"ל הני מילי אלמנה מן הנשואין שכבר פרנסה את עצמה מבעל ראשון אבל נערה אלמנה מן האירוסין שנים עשר חדש ונראין דבריו אלא שאין אני מכיר בטעמו דאי משום שכבר פרנסה מבעל ראשון מי שנתאלמנה לאחר כמה שנשאת שכבר אבדה פרנסתה מאי איכא למימר אלא טעמא דמילתא משום דכל שנתאלמנה מן הנישואין מידע ידעה דלא משהו להו ומעתה היא מפרנסת את עצמה כבוגרת שעברו עליה י"ב חודש בבגרותה שאין נותנין לה אלא שלשים יום כאלמנה ותרווייהו מדמי' להו בגמרא אלמא חד טעמא אית להו ומיהו אע"פ שנתקדשה תוך שנים עשר חודש לאלמנותה אין נותנין לה אלא שלשים יום דלא קי"ל כרב הונא דמדמי לה לבוגרת ואע"ג דלבוגרת נותנין (לה) תוך י"ב חודש כדאיתא בגמרא אלמנה כיון דנתאלמנה מן הנשואין בטל חינה ואינה מפרנסת עצמה כל כך והיינו דנקט במתני' אלמנה סתם דאלמנה אין לה לעולם אלא שלשים יום אבל נתאלמנה מן הארוסין אין חינה בטל כלל לא לכתובה ולא לפרנסה. הרשב"א ז"ל. ורש"י במהדורא קמא כתב אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא שלשים יום ויש לפרשו כפירושו של הרשב"א ז"ל ומיהו במהדורא בתרא האריך עוד וכתב ולאלמנה כו' שכבר יש בידה והיינו כלשון הראב"ד ז"ל. ולא נשאו וכו' עיין בריש מכלתין:
אוכלת משלו פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא ג"כ זוכה במציאתה ומעשה ידיה ומסתברא שאינה יושבת כן ע"כ ויכולה לכופו שיכנוס או יפטור. הריטב"א ז"ל:

ואוכלת בתרומה פי' שיכולה לאכול תרומה דעד השתא לא יכלה למיכל אפי' ארוסתה רוצה ליתן לה דרבנן גזור הכין וכיון שכן ע"כ מיירי בבת ישראל לכהן דאי בבת כהן אמאי גזור והא ליכא משום משקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון ומעתה הא דאמר אביי לקמן בגמרא מחלוקת בבת כהן לכהן וכו'. לא קאי אלא אפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא ופלוגתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא לא קיימא אמאי דקתני לעיל מיניה ואוכלת בתרומה אלא מלתא באפי נפשה קא אמרי דבבת כהן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא וכן פירש"י ז"ל אוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית כו'. כנ"ל:
נותן לה הכל תרומה וא"ת א"כ לרבי טרפון לא תוכל להספיק מזונותיה כי לא יגיע דמי תרומה לחולין שהיא צריכה וי"ל דטעמא דרבי טרפון משום דבת כהן לכהן כשהיא ארוסה היא בבית אביה ויחליף לה אביה תרומה לחולין בימי טומאתה אבל הנשואה אינה בבית אביה. הרא"ש:
וז"ל רש"י במהדורא קמא נותן לה הכל תרומה ואם הוא רוצה נותן לה כל פרנסתה תרומה אם כהן הוא אע"פ שטורח היא לה שצריכה לשמור ולא תטמא ועוד שאם נטמאה אינה יכולה לאכול תרומה בימי טומאתה וצריכה לטרוח ולמכור בזול לכהן וליקח חולין מחצה חולין שתאכל בימי טומאתה וה"מ בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה והכי אמרי' בגמ' רש"י במהדורא קמא שארית המשנה תתפרש לקמן בגמרא בס"ד:


דף נז עמוד ב

עריכה


גמרא מה"מ ואיכא למידק מאי בעי והלא חדש כדי שנבעי עלה מה"מ אלא מסתבר להו לרבנן לתקוני זמן כדי לפרנסה את עצמה ומסתבר להו דלבעולה צריך שנים עשר חדש ולאלמנה סגי בשלשים יום. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל מה"מ כלומר אהיכא אסמכוה רבנן ע"כ. ואפשר דמשום דחלק המשנה הבתולה מהאלמנה ולא תני להו בהדדי אלמא דהבתולה יש לה סמך מן התורה ולהכי תני להו באפי נפשה וכדפרישנא במתני' ולהכי בעי מה"מ כנ"ל:
אלא מאי ימים שנה ועשור אלו עשרה חדשים שכן דרך בני אדם לשאול זמן קטן אחר זמן גדול. רש"י במהדורא קמא:
קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב י"מ מלינשא עד שתגדיל ואין כותבין עליה אגרת מרד אע"פ שכתב לה כתובה ומיהו אינה אוכלת ויגיד עליו ריעו דאמר רבה בר ליואי תנא אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה וקשיא לי דאם כן בפסקא דמורדת הוה ליה לאתויי ולא בהאי פסקא דנותנין לה שנים עשר חדש ונראין דברי מי שפירש לה כעין משנתנו לומר יכולין לעכב מלינשא עד שנים עשר חדש משעת תביעה ומשום דמפרשי' טעמא השתא דלא ידעה למחר ממרדה ונפקא אייתי בעל הגמ' סמוך לה הא דתני תנא אין פוסקין על הקטנה ומיהו בירוש' משמע כפירושא קמא דגרסינן התם היא קטנה והיא רוצה להגדיל שומעין לה. הרשב"א ז"ל וכן פרש"י ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא יכולין לעכב שאם נתארסה יכולין לעכב משנים עשר חדש להשיאה לו עד שתגדיל ע"כ:

וז"ל הרמב"ן זלה"ה הא דתניא קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לאו למימרא דאית לה מזוני דלעולם לית לה מזוני אלא בדמעכבן אינהו אלא לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אפי' כתב לה כתובה ומשנתנו נמי דקתני נותנין לבתולה וכו'. הכי נמי קאמר לומר שבתוך הזמן אינו יכול לכופה לינשא כך שמעתי ומ"ד מזונות נמי אית לה דתקנתא דידיה היא דלא תמרוד ותיפוק ואע"ג דקי"ל דהכא דאיתנוס אינהי כגון חלה וחלתה א"נ פירסה נדה לית להו מזוני הכא אית לה דהתם איכא למימר מן שמיא קנסוה אבל קטנה לאו בת נשואין היא משתבעה שהרי אם הן רוצות לינשא והבעל מעכב אין להם מזונות ואע"פ שתקנה שלו היא ועוד דבין היא בין אביה קאמרינן דיכולין לעכב אבל הוא לא מצי מעכב ולא אמרינן ליעכב כדמעכבן אינהי ע"כ. ובסמוך אכתוב לשון הר' יהוסף הלוי בזה בס"ד.
וז"ל הריטב"א ז"ל קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפרש"י ז"ל וכן נראה בירוש' שאמרו היא קטנה ורוצה להגדיל שומעין לה ושלא כדברי מי שפירש יכולין לעכב שלא תנשא עד שנים עשר חודש משעת תביעה ומסתברא דאפי' כשקבעו זמן לנישואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעותו של אב כלום לגבי דידה שאינו יכול למחול זכותה זה כשם שבזה יכולה לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הילכך אם נתחייב האב בזה בשום קנס הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא איפייסה דאנוס הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוני' שפסק על עצמו שהרי לא פסק אלא ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי ושמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול למימר מימרדה ונפקא מינאי ונראין הדברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא. ע"כ:
מציא מעכבא שקטנה היא ותשמיש קשה לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא מינה פירשו בתוספות דכיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה וכן פירש הרא"ש דיכתוב עליה אגרת מרד. פי' לפי' ואפי' אם תרצה לכשתגדיל הרי כתובתה נפחתה ועומדת. ואזיל לשיטת דפירשו הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל בסמוך מתוך הירוש' ומיהו למאן דפריש יכולין לעכב מלינשא עד י"ב חדש אין הפירוש כן והקשו בתוספות אמאי ותפחות כתובתה ותכתוב עליה אגרת מרד ואפי' אם תרצה לכשתגדיל דמה היא יכולה לעשות אם אין אביה רוצה למוסרה לחופה כי בו תלוי הדבר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ומה פשעה היא לקונסה בכתובתה אם היה האב רוצה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב ומיהו לא אמרינן שתדון כמורדת שיגיע הנזק לדידה וכדכתיבנא:
השתא לא ידעה עכשיו אינה יודעת מנהג אשה וענין תשמיש ואי תנשא לו היום ולמחר כשאינה יכולה לסבול תשמיש וטורח הבית תמרוד בו עד שיגרשנה ותחזור בביתי ומפני טענה זו יש בידו לעכב. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל בין היא בין אביה יכולין לעכב פי' שלא תכנס לחופה עד שתגדיל כלומר שאם אמרו חוששין אנו שמא תמות ולא נכניס אותה עד שתגדיל יכולין לעכב בשלמא איהי מציא מעכבה פי' מליכנס לחופה עד שתגדיל ואע"פ שאביה רוצה למסור אותה לבעלה כשהיא קטנה מציא מעכבא עליה וטעמא מאי משום דכי זכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה הני מילי כשהיא נערה דבת מסירה לחופה היא אבל כשהיא קטנה דלאו בת מסירה היא לאו כל כמיניה הוא אבל אביה אי איהי ניחא לה במסירתה לבעלה כשהיא קטנה אביה מאי נפיק ליה מיניה פי' אילו לא קבל בה אביה קדושין מהאי בעל הוה יכול לעכובי עליה מאסובי ליה דהא לדידיה הוא דזכי רחמנא לאנסוב' לבעל השתא דאיהו הוא דקביל בה קדושי מהאי בעל שאשתכח דהני קידושין מדעתיה הוו כי ניחא לה לדידה השתא לאמסורי לה לבעלה כשהיא איהו היכי מצי לעכובי עלה ומאי נפקא מיניה ולאחר מימרדה פי' שלא תוכל לסבול ונפלה עילואי ומ"ה לא מסירנה לה לבעלה אלא עד דגדלה כי היכי דלא תמרוד עליו ותהדר לביתי ותצטרך לנשואין אחרים ותכשיטין אחרים ושמעינן מינה דהיכא דניחא להו לתרוויייהו לאמסורה לבעלה כשהיא קטנה שפיר דמי וליכא איסורא:
אין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה ואומרים רבני צרפת ז"ל שבזמן הזה שאנחנו בגלות וישראל מפוזרים מותר הוא כי שמא אם לא יקח כשיזדמן לו לא יזדמן לו אח"כ כי זה לא נאמר אלא בימיהם שהיו רוב המקומות ישראל והיו דרים ביחד. תלמידי הר"י ז"ל:

אבל פוסקין על הקטנה וכו'. פירש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלבד דהא דאמרינן בפ"ב דקידושין אסור לאדם שיקדש לבתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהא פליגא אההיא ולא נהירא מדלא פירשו כן בגמרא ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשו יהא דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחין דואגין עליה כל כך אין לנו לאחר קדושיה. ולא נהירא. הריטב"א ז"ל:

פשיטא וכו'. אסיפא קאי מעייל לה מהשתא פחדא בלבה מעכשו נותנת בלבה פחד תשמיש וטורח הבית הואיל ומזכירין לה בקטנותה נשואין קמ"ל. רש"י במ"ק:

בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. הקשו בתוספות ומתניתין דקתני דמשתבעה נותנין לה שנים עשר חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא שלשים יום בבגרות דמסתמא לא איירי בשקדשה כשהיא קטנה דאסור לקדש בתו קטנה. ואין לומר דאיירי מתניתין כגון שעבר וקדש את בתו כשהיא קטנה דהא קתני נותנין לבתולה שנים עשר חדש וכו' וקא פסיק ותני אפילו כשנגמרו השנים עשר חדש ועדיין היא קטנה וקי"ל דאין פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה והיכי קא פסיק ותני נותנין לבתולה וכו' ואפילו לכתחלה ואפילו כשכלו שנים עשר חדש ועדיין היא קטנה ותירצו בתוס' דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא שלשים יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמילתא דמסתמא היא מכינה כל תכשיטיה מקודם שיגיע ימי הבגרות שאם יהיה לה בעל שתהיה מזומנת ומסתמא נמי כל עוד שמקרבת לימי הבגרות היא ממהרת להכין יותר ואפשר שביום אחד לפני הבגרות היא מכינה יותר מכל הימים שעברו לפניה ולכך כשנתקדשה אפילו יום אחד או שנים לפני הבגרות אינה מקפדת להכין כיון שכבר היא מקודשת ואפי' מה שהכינה כבר על הספק היא מקלקלת אותו כדי להכין תכשיטין אחרים בענין אחר לפי האיש שנתקדשה לו ולפי הזמן ולפי שכבר נתקדשה אינה מקפדת להכין ואפילו לקלקל מה שהכינה כבר כנ"ל פי' לפי' התוס' ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה וכו'. פרש"י דכיון שבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד וכתבו התוס' דדוקא נקט שבגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה דאי לא מתני' דקתני נותנין שנים עשר חדש משעת תביעה היכי משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הרי אסור לעשות כן ובאיסורא לא מיירי תנא ועוד דהא תניא דקטנה יכולה לעכב וליתא בדינא דמתניתין ואם כשנתקדשה כשהיא נערה אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד אליבא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה שנים עשר חדש משעת תביעה וטעמא דמלתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששה להכין תכשיטיה אבל כשרואה שהולכת ליבגר ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה. ומ"מ עדיין הדבר תימה איך חסרו ממנה כל כך שאפילו תכין עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום אחד ממה שתכין ע"י תביעת הבעל בזמן מרובה ואפילו לא תכין אין לה לחוש לכך דכיון שבגרה קודם נשואין נעשית כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בגרה יום אחד כלומר אפילו לא בגרה אלא יום אחד נותנים לה שלשים יום כאלמנה ואינה צריכה להמתין י"ב חדשים לפרנסה דמאחר שבגרה שוב אינה רוצה לשהות עוד ומשעת קריבת זמנה לעמוד על פרקה זימנה תכשיטיה לפיכך אין נותנין לה אלא זמן מועט משבגרה כדי לתקן שאר דברים קטנים ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שנים עשר חדש ומש"ה נקט יום אחד שאלו בגרה יותר מיום אחד אין נותנין לה אלא לתשלום י"ב חדש ובלבד שיהו לה שלשים יום דלעולם פחות משלשים יום אין נותנין לשום אשה וכדאמרינן עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדשה נותנין לה שלשים יום ולענין אלמנה מן האירוסין מבעיא לי אם עברו עליה ששה חדשים בפני הראשון משתבעה לינשא ומת ונתקדשה לאחר אם נותנין לה עוד שנים עשר חדש לתביעת השני או אם יעלו לה מה שפרנסה בפני הראשון ונראין היו הדברים שעולין לה כבוגרת אלא שמצאתי בירושלמי עשתה שנים עשר חדש בפני הראשון ואח"כ בא השני אומרים לה כבר המתנת יכולה היא למימר חבתו יתר עלי מן הראשון ויש לפרש דשנים עשר חדש דוקא קאמר ולומר דנותנין לה עוד שלשים יום כמו שנותנין לבוגרת שעברו עליה י"ב חדש. ע"כ:
ת"ש בגר הרי היא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה פי' ולא מצינן לאוקמה כשנתקדשה ואחר כך בגרה דאם כן אין הבגרות כתביעה כלל ומשעת תביעה נותנין לה שנים עשר חדשים והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהת' משום דמשמע דמשעת בגרות שהתה י"ב חדש. הריטב"א ז"ל. ובתוספות כתבו בשם ר"ת דסתם האי לישנא דבגרה משמע דנתקדשה בבגר ולא קודם ולא ידעתי מהו דאדרבא לישנא דבגרה משמע דנתקדשה קודם ושוב בגרה ואי גריס בגר הרי היא כתביעה כדגרי' הריטב"א ניחא טפי ומ"מ הויא לה שינויא דחיקא. וז"ל רש"י במהדורא קמא הרי היא כתביעה שאם בגרה ונתקדשה בגרות כתביעה דבתולה כשם שמונין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל כך מונין משבגרה שנים עשר חדש וקשיא לרב הונא כתביעה דאלמנה שלשים יום משבגרה ואי בגרה שלשים יום קודם קדושין לרב הונא לא יהבינן מידי דבוגרת אין דעתה לשהות. ע"כ:
ת"ש @20בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואיכא למידק ומאי פריך דילמא ה"ק בוגרת שכבר שהתה י"ב חדש ר' אליעזר אומר יפר ומיהו משעה שבגרה ואילך לא בעינן שתשהה וי"ל דרבי אלעזר הא אתא לאשמועינן דיפר בלא שותפות דאב מעתה טפי הוה אשמועינן רבותא בנערה ששהתה שנים עשר חדש דעדיין כח אביה עליה ממאי דאשמועינן בבוגרת ששהתה כבר והלכך תיקשי למה ליה למנקט בוגרת כלל אי לאו לאשמועינן דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש וזהו שכתב רש"י יפר נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מינה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חדש ודוק. והשתא ניחא נמי דליכא לאקשויי הכא מה שהקשו התוספות לעיל על ההיא דבגרה הרי היא כתביעה ודלא כהריטב"א וק"ל כנ"ל ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י יפר דאע"ג דגבי אירוסין קי"ל דאביה ובעלה מפירין נדריה זו כיון שהגיע זמנה לינשא ואוכלת משלו הרי היא ברשות בעלה ומפר נדריה אלמא משבגרה מונין לה י"ב חדש כתביעה דבתולה דקתני הואיל ובעלה חיב במזונותיה הא מקמי הכי לא מחייב דאכתי לא מטא זמנה ע"כ. ומ"מ מאי דכתיבנא ניחא וניחא נמי קושיא אחריתי דאיכא לאקשויי מאי פריך ולדידיה מי ניחא והא לכ"ע בוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרות ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה ולא משכחת לה שיתנו לה י"ב חדש אלא בנתקדשה ביום שהתחילה להבגר והכי פסיק ותני בוגרת ששהתה שנים עשר חדש דבוגרת אין לה זמן קצוב שאי אפשר לפחות ממנו אלא שלשים יום אבל לא משכחת לה כל שקדשה כשהיא בוגרת שתהא צריכה י"ב חדש אלא כשנתקדשה ביום ראשון לבגרותה ומשום האי אנפא דחיקא לא הוה ליה למיתני בבוגרת י"ב חדש ובמאי דכתיבנא ניחא דהא לא קשיא דה"ק בוגרת ששהתה י"ב חדש פי' אם נתקדשה ביום ראשון לבגרותה בעינן שתשהה שנים עשר חדשים מיום בגרותה ואי נתקדשה לאחר שבגרה חדש או שנים מונין מימי בגרותה הי"ב חדש ומ"מ הא אשמועינן רבותא במאי דנקט בוגרת ששהתה יב"ח דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה יב"ח אבל לרב הונא קשיא טובא ותו דלכ"ע פריך תלמודא הכי בפרק נערה המאורסה וכדכתיבנא ומשני תני בוגרת וששהתה יב"ח ומיהו לדידן בקל משנינן הכי דה"ק בוגרת כדינה שזמנה בחסר ויתר כדכתי' והנערה ששהתה זמן הקצוב לה דהיינו י"ב חדש הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר אבל לרב הונא לא סגי במאי דמשני בוגרת וששהתה יב"ח דאכתי איכא לאקשויי דזמן הבוגרת לא ידעינן ובמתניתין הכי תניא בוגרת ששהתה יב"ח ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר יפר וכו' וכיון שכן אי זמן הבוגרת קצוב כזמן האלמנה הוה ליה למנקט להדיא זמן הקצוב לה ולדידן ניחא כיון דאין זמן להבוגרת להכי סתים ליה תנא וכדכתיבנא אבל לרב הונא קשיא וצריכינן לדחוקי ולשנויי דה"ק אימא בוגרת וששהתה כו' פי' ומגיהי' ודחקי' נמי דה"ק בוגרת לסוף ל' והנערה ששהתה יב"ח ואפשר דלהכי כתב רש"י וששהתה. והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה י"ב חדש. ודוק ותשכח. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אימא בוגרת או ששהתה כו' דמשמע בוגרת ששהתה ל' יום או נערה ששהתה י"ב חדש יפר ע"כ. ובמאי דכתיבנא ניחא מאי דקשיא להו לכל המפרשים ז"ל דהא לכ"ע נצטרך להגיה כן ומאי פריך לרב הונא טפי ועיין בתוס' לקמן והר"ן שם בנדרים בפרק נערה המאורסה. וז"ל הריטב"א ואוקימנא הבוגרת או ששהתה וכיון דליתא לדרב הונא דהא איתותב בסמוך דמשמע דהדרא לה מתני' כפשטה ומיהו בנדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק ולמתני הבוגרת ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותנין לה ל' יום אם עברו עליה יב"ח וכדאי' לקמן ודכותה בתלמודא. עד כאן:
המארס את הבתולה בין שתבעה הבעל כו' ובין שתבעה היא כו' נותנין לה יב"ח
ואע"פ שלא אמרו יב"ח אלא לקשט את עצמה אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס את עצמה. הרא"ה:
תיובתא דרב הונא דהא דינא קתני בהדיא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין יב"ח. רש"י במ"ק:
ולארוסה ל' יום אין להקשות אטו עד השתא לאו בארוסה מיירי ולאו היינו דפריך תלמודא מאי ולארוסה וכו' דא"כ ה"ל לשנויי רב פפא ה"ק ויש ארוסה בוגרת כגון שעברו עליה כו' אלא ודאי פשיטא ליה דה"ק ויש ארוסה שאין נותנין וכו' ותלמודא מפרש הי ניהו וכן פרש"י ז"ל:

ה"ק ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו'. פי' אם עברו עליה יב"ח אחר בוגרת ונתארסה אין נותנין לה אלא שלשים יום ואלו נתארסה בתוך יב"ח לבגרותה ויש לתשלום יב"ח ל' יום או יותר הרי זו נותנים לה כל תשלום יב"ח ולא עוד אם לא היה לתשלום יב"ח כדי שלשים יום נותנין לה תשלום יב"ח ואח"כ תשלום שלשים יום וכגון שהיה לתשלום יב"ח חמשה עשר ימים נותנים לה אותן חמשה עשר ימים ואח"כ ט"ו ימים אחרים לתשלום ל' יום וזה פשוט. הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו'. פי' ואם עדיין לא עברו כל י"ב חדש ונשארו מהם פחות משלשים יום משלימין עליהם לשלשים יום כדי שיהיו לה לכל הפחות שלשים יום משעת תביעה ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא ארוסה בוגרת שעברו עליה וכו' ארוסה שהיתה בוגרת כל שנים עשר חדש עד שלא נתקדשה נותנין לה משנתקדשה שלשים יום כאלמנה דכיון דעמדה כל כך בבגרות זימנה הכל ואינה צריכה להמתין לארוסין אלא זמן מועט אבל אם לא עברו עליה בבגרותה אלא חודש או שנים או שלשה נותנין לה שנים עשר חדש. עד כאן:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל מסקנא דשמעתא המארס את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה ואם היתה בוגרת בין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה בין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא שנים עשר חדש משעת הבגר ואע"פ שהתביעה לאחר הבגר היתה אין נותנין לה אלא תשלום שנים עשר חדש משעת הבגר לפי שהבגר הרי הוא כתביעה ואם לא תבעה אלא לאחר שנים עשר חדש משעת הבגר אין נותנין לה אלא ל' יום כאלמנה. והאי דאמרינן בבוגרת דבין שהיתה בוגרת ואח"כ נתקדשה ובין נתקדשה ואחר כך בגרה אין נותנין לה אלא יב"ח משעת הבגר והוא שיש באותו תשלום שלשים יום אבל אם אין בו ל' יום כגון שתבעה לאחר שעברו עליה משעת הבגר י"א חדש ומחצה נותנין לה זמן לא פחות משלשים יום תדע שהרי ארוסה שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה נותנין לה שלשים יום וכ"ש אם לא שלמו לה עדיין יב"ח שנותנין לה שלשים יום לימים שעברו עליה בבגרותה כו' יתר מיב"ח אין נותנים זמן פחות מל' יום משעת תביעה ע"כ. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל ה"ק ארוסה בוגרת וכו' נראה למ"ה נ"ר דדוקא שנתקדשה אחר שעברו עליה יב"ח של בגרות הוא דאמרינן בגר הרי היא כתביעה אבל אם בגרה ולסוף חדש אחד או שני חדשים של בגרות נתקדשה אין אומרים נמנה שנים עשר חדש משעת הבגרות אלא מונין אותה משעה שנתקדשה ואם נתקדשה תחלה ואח"כ התחילה לבגור אין מונין לה אלא משעת תביעה שלא אמר בגר הרי היא כתביעה אלא כשהקדושין אחר הבגרות. ע"כ:

פסקא אמר עולא דבר תורה בת ישראל אוכלת וכו'. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן בנדרים פרק נערה אמר רבא ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן זו משנה ראשונה כו' ואי דבר תורה אוכלת בתרומה וליכא אלא משום שמא ימזגו לה כוס מה ענין נדרים לתרומה ולדידי לא קשיא דלמשנה אחרונה דחייש לסמפון היא נמי לא סמכה דעתה שמא לא תמצא חן בעיניו ואינה נודרת על דעת בעלה שכל טעמו של דבר אינו אלא משום שאמרו כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כדאיתא התם. ורבותי מפרשים דרבה ס"ל דארוסה לא תאכל בתרומה אלא בהגיע זמן היינו בחופה ונשואה היא כדקס"ד בשמעתין דאקשינן אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אלמא קס"ד דארוסה לא אכלה והגיע זמן אכלה מדאורייתא ואיכא תנא דס"ל דארוסה לא אכלה בתרומה מדאורייתא פ"ק דקדושין וליתא. ואיכא למידק נמי דאמר אביי התם בפרק נערה לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן וכו' ולפוס סוגיין אף בתרומה דאורייתא כן ושמעתי דהתם ה"פ בתרומה דאיכא חששא דרבנן דאלו מדאורייתא כל ארוסה אכלה ולא חיישינן שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון אבל נדרים דאורייתא הוא שלא זכתה לו תורה אלא עד שעת נישואין שאפי' בהגיע זמן אינה נודרת על דעת בעלה. ואינו מחוור. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו וקשיא לן הא דתנן בנדרים ומייתינן לה הכא בוגרת ששהתה יב"ח ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד דתנן נותנין לבתולה וכו'. וא"ל אביי דילמא לא היא עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא בתרומה דרבנן וכו' ואם איתא להא דעולא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משעת אירוסין א"כ היכי קא ס"ד דרבה למימר דר' אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד וכו'. וי"ל דהיינו הא דמהדר ליה אביי דלמא לא היא ע"כ לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה דרבנן פי' מדרבנן הוא דאסירא ארוסה למיכל בתרומה דאורייתא דאי מן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא דרבנן גזרו בה משום שמא תשקה או משום סמפון וכיון דהגיע זמן ואוכלת משלו חשבינן לה כנשואה ותו ליכא למגזר בה לשמא תשקה דדוכתא מייחד לה ולא משום סמפון דבדיקת חוץ שמה בדיקה אבל נדרים דאורייתא כלומר דמדאורייתא אין ארוס מפר אלא בעל לא חשבינן לה נשואה עד שתכנס לחופה ועד כאן לא שמעת ליה לר' אליעזר אלא גבי נדרים כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת כלומר בנדרים דאיכפת ליה כגון עינוי נפש ושבינו לבינה וכיון דכן הכא נמי כיון דאוכרלת משלו בהגעת זמן סמכה דעתה ועל דעתו היא נודרת ושפיר מפר ואף על גב דמשתכח סמפון בתר הכי אבל תרומה אפילו מדרבנן לא אכלה דאיתא לחששא דרבנן שמא תשקה או משום סמפון ונמצאת זרה למפרע. והא דאמרינן אי הכי הגיע זמן ולא נישאו נמי אי הכי לאו דוקא דלדידן מי ניחמא לדידן נמי מ"ש דעד השתא לא אכלה והשתא אכלה והא דכ"ע הוא דארוסה מן הדין אוכלת בתרומה מן התורה כדמוכח בקדושין וליכא תנא דפליג עליה ואפילו אם ת"ל דקסבר דארוסה אינה אוכלת בתרומה אפילו מדין תורה אם כן אכתי קשיא כי הגיע זמן אמאי אכלה ואיכא דאמרי הגיע זמן כנכנסה לחופה דמי וליתא אלא ודאי מחוורתא דאי הכי לאו דוקא וכדאמרן. ע"כ:
והאי נמי קנין כספו הוא שקנאה בכסף קדושין ומהאי טעמא אמרו במשנתנו אינה אוכלת בתרומה עד לאחר י"ב חדש משנתארסה הואיל ודבר תורה אוכלת משנתארסה לכהן דמדקתני ואוכלת בתורמה מכלל דעד השתא לא אכלה. ימזגו לה כוס של תרומה. רש"י במהדורא קמא:

שמא ימזגו לה כוס וכו'. ואיכא למידק למה ליה לאדכורי מזיגה כלל הוה ליה למינקט בקוצר שמא תשקה לאחיה ולאחיותיה. ויש לומר דהא ודאי אם היו מוזגין לה בבית חמיה והיו שולחין אותו לה מזוג מבית חמיה לבית אביה לא היינו חוששין שמא תשקה דשולחין לה מה שצריכה לשתות בצמצום ואין לה כדי לחלק לאחרים אבל אם שולחים אותו חי מבית חמיה והיא מוזגת אותו בבית אביה אינם מצמצמים כולי האי כדי צרכה לאחר המזיגה דודאי יוסיפו לה וא"א לצמצם ולא כל היינות שוין אי נמי אגב דמזגי לה בבית אביה יטעו אחיה ואחיותיה ויטעמו אם הוא מזוג יפה ודאי אין לחוש שמא תשקה במזיד אלא שישכחו ותשקה בשוגג וכדבעינן למכתב בס"ד והילכך אגב המזיגה משכח שכיח לאטעויי וכדכתיבנא. ואם תאמר אמאי נקט כוס דמשמע דבר מועט והא כשאין כאן אלא דבר מועט לא שכיח למטעי וכדכתיבנא. ויש לומר דלאו דוקא נקט כוס אלא כלומר תרומה ואפשר דלהכי כתב רש"י שמא ימזגו לה כוס של תרומה דהא ודאי פשיטא דבתרומה איירי ולמה ליה להרב ז"ל לפרושי כן. ואפשר עוד לומר דקשיא ליה לרש"י מאי שמא ימזגו לה כוס בבית אביה דקאמר הא ודאי בבית אביה היא יושבת ושם אוכלת ושותה ושמא מוזגין לה ומאי שמא דקאמר דבשלמא המזיגה בבית חמיה הוא במקרה אבל בבית אביה לעולם הוא כן ובשלמא שמא תשקה ניחא אבל שמא ימזגו כו' קשיא ודוחק לומר דשמא קאי אתשקה לאחיה לבד. ותירץ רש"י דלהכי נקט שמא ימזגו משום דבתרומה איירי וה"ק מ"ט אמרו אינה אוכלת פי' תינח לאכול התרומה בבית אביה ליתסר שמא יאכלו ממנה בבית אביה אבל כשתלך בבית חמיה תאכל בתרומה דאז ודאי ליכא למיחש למידי ואמאי אמרו חכמים שלא תאכל תרומה כלל ואפילו בבית חמיה ומהדר שמא ימזגו לה כוס בבית אביה וכו' פי' אף על גב דהם נזהרין שלא להאכילה תרומה בבית אביה איכא למיחש שמא יפול במקרה וימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאביה וכו'. וברוב הספרים כתיבת יד גרסינן שמא ימזגו לה בבית חמיה ותשקה לאחיה וכו' ואפשר דה"פ דהא ודאי בבית אביה אין נותנין לה תרומה כלל. ומיהו איכא למיחש שמא תלך לבית חמיה עם אחיה ואחיותיה ושמה בבית חמיה ימזגו לה כוס של תרומה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"נ בבית אביה הכל בדלין מן התרומה ויש לה כלים בפני עצמן מפני שהזר חייב עליה מיתה ולא אתו למטעי אבל בבית חמיה שהכל אוכלין שם תרומה ואינן בדלין ממנה איכא למיחש דילמא אתו למטעי ולהכי נקט בבית חמיה. ורש"י ז"ל הכא לא גריס בבית חמיה ובדוכתא אחריתי גריס לה. וז"ל הריטב"א ז"ל ה"ג וכן גרש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ול"ג בבית חמיה דאיהי בבית אביה קיימא. ע"כ:
ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא שתשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיטלו הן מעצמן בשוגג איידי דרגילי בהו ונקטינן השקאה שהשתיה קלה לעשות בשוגג יותר מן האכילה. הריטב"א ז"ל. א"כ במקום יין ושכר שכיח טעותא כנ"ל:
אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא אי אמרת טעמא משום סמפון כל שכן דקשיא לן טפי דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דמשהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
והא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל בזה:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אי הכי הגיע זמן ולא נשאו נמי אא"ב משום סמפון איכא למימר דהיינו טעמא כיון שחייב במזונותיה בהגעת זמן בדיק לה דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל משום הכוס איכא למיחש עד שתבא לרשותו. ע"כ:

אלא מעתה לקיט כהן וכו'. איכא דקשיא ליה ולימא לקיט ישראל בכהן ותו ליכא לפרוקי כדפרקינן בהא השתא מדידהו ספו ליה מדידיה אכלי. וליתא דאנן אפילו בלקיט כהן לא חיישינן דילמא יהיב להו איהו דכהן מיזהר זהיר בתרומה אלא דקס"ד דהוי אגירייהו גייסי ביה ואתו למנסב ממאי דאכיל ולא אדעתיה אי נמי דלא חזי ואהדר ליה דהא לאו מילתא דשכיח הוא דהשתא אינהו סזפו ליה כל שכן דלא נסבי מדידיה אבל לקיט ישראל בכהן למאי ניחוש לה דליספי ליה בע"ה ליכא למיחש דכהן מזהר זהיר בתרומה לקיט נמי לא עביד דנסיב מבע"ה אי איהו לא יהיב ליה ולעיל נמי דאמרי' שמא תשקה ואפשר דלאו דוקא אלא שמא יטלו הן מעצמן ממנה כוס אי נמי אפשר דשניא בת ישראל שאינה בקיאה בתרומה. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פירשו בתוס' דלא מצי לאקשויי לקיט ישראל בכהן לא ליכול הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקיטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בו בלא רשותו וגם אין האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא ללקיט כהן בישראל שהלקיט מחניף לאדונו ולא בדיל האדון מיגע בשל לקיט ואפילו בהא שנינן דמדידיה ספי ליה ולא אכיל מדידיה. ע"כ:
אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אא"ב שמא תשקה ליכא כיון שיצאת מבית אביה אא"א משום סמפון נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי משהגיע זמן ולא נשאו לא קשיא ליה דכיון שחייב במזונותיה בדיק לה אבל נכנסה לחופה ס"ד דלא בדיק לה עד שעת בעילה שהוא בודקה בעצמו. הרא"ש ז"ל:
והרשב"א כתב וז"ל הא דפרקינן התם מבדק בדיק לה ה"פ למשנה אחרונה איהו בדיק לה משעת כניסתה לחופה ולמשנה ראשונה בדיק לה על ידי קרובות כיון שהגיע זמנה לינשא משום דכיון דיהיב לה מזונות לא שדי איניש זוזי בכדי. ע"כ:
סמפון בעבדים ליכא גבי עבדים לא חשבינן מקח טעות משום סמפון דהא קא חזי ליה וסבר וקביל נמצא גנב או קוביוסטוס גונב נפשות הגיעו ומקחו קיים ואינו חוזר דסתם עבדים גנבים הם ולא הוי מקח טעות. ליסטים מזויין שמפורסם לכל העולם כל מוצאו יהרגנו מוכתב למלכות שצוה המלך להרגו דנכתב ונגזר ונחתם למיתה דגברא קטילא זבין ליה ומקח טעות הוא. כיון דקלא אית להו סבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ה/דף_נז"