ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף לט

< שיטה מקובצת על הש"ס | כתובות | פרק ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לט עמוד א

עריכה


וז"ל הריטב"א ז"ל ומי מעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות וכו'. פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעבר ותמות והכא כיון שבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפרקא קמא דיבמות איכא בהא תרי לישני דחד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות וקשיין הכא אפילו לההוא לישנא דשמא תמות משום דהתם אמרינן דלההוא לישנא בנים עדיפי מסימנין אי הוו כסימנים למפרע משעת עבור ואם כן לההוא לישנא ליתיה לבעיא דרבה דכיון שילדה בנים עדיפי מסימנין והרי בגרה מחיים ואי ס"ל דשמא תתעבר ותמות ודאי אם כן אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו דפרכינן מינה סתמא. וכן פי' בתוספות בשם ר"י ז"ל. ע"כ:

משמשות במוך. פרש"י ז"ל מותרים לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע ובריש פרק ב' דנדה לא מוכח כן דקאמר התם [יג א'] כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת ומפרש בגמ' משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו פי' אינם בנות איסור הרגשה משום דאינם מצוות בפריה ורביה ואינן אסורות נמי בהשחתת זרע וכנ"ל צריכות לשמש במוך מפני הסכנה או אי נמי נוכל לפרש כפרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מכל מקום אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ולא דמי לקטנה ואיילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהם אין בו משום השחתת הזרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא קמייתא דכל היד מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשי אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל הרמב"ן ז"ל שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. ואיכא דקשיא ליה דכולהו נשי נמי מותרות דהא לא מפקדי אפריה ורביה ולדידי לא קשיא לי הא דמכל מקום זרע גברייהו אסור להן להשחית אלא הא קשיא לי אי מותרות קאמר ר' מאיר חכמים במאי פליגי עליו דהא ס"ל לרבנן נמי דלא מעברא כדרבי מאיר ואמאי אסרי לשמש במוך אלא ה"פ חייבות לשמש קאמר כי היכי דלא ליתו לידי סכנה ובלא מוך אסור להן ולבעליהן לשמש וחכמים אומרים הרשות בידה לשמש בלא מוך שמן השמים ירחמו. עד כאן:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו פי' רש"י ז"ל מותרות לשמש וכו'. וליתיה להאי פירושא דאם כן לפום האי טעמא רבנן אסרו והא מאי טעמייהו כיון דמסתכנא ואמרינן נמי התם ביבמות לחד לישנא דאילו מתעברא ודאי מתה וכיון דכן רבנן כי קא אמרו מן השמים ירחמו היינו דלא מעברא דאי מעברא לא סגיא דלא מתה וכיון דכן מ"ט לא שריא לה במוך אלא ודאי חייבות לשמש במוך קאמרינן וכו' וחכמים אומרים דאינן אסורות אבל הרשות בידן אבל איסור לבעליהן ליכא שהרי הם אין משחיתים ותו משום עונה נמי מותר. ע"כ:
וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמש' כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל פרש"י ז"ל רשאות לשמש במוך ואפילו שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר דאף על גב דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורה להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול דאף על גב דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון קטנה או מעוברת או זקנה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע שאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוי דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש. כל זה למדנו מדברי רבינו ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור חדא דאם כן כי קתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירשו בתוספות שלש נשים חייבות וכו'. ע"כ:

שמא תעשה עוברה סנדל. פרש"י שמא תתעבר עובר שני ויפחות השני את צורת הראשון ובפרק כל היד מוכיח דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ואפילו לנפלים ונראה לפרש שמא נתעברה תאומים ויכנס הזרע ביניהם ויפחות צורתן. הרא"ש ז"ל:
אבל הריטב"א ז"ל כתב וז"ל שמא יעשה עוברה סנדל דאף על גב דאין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת כדאיתא במסכת נדה קמ"ל שאינה מתעברת עובר של קיימא אבל מתעברת היא ולד שאינו של קיימא ועושה את הראשון סנדל שפוחת צורתו ע"כ:
איזו היא קטנה פי' איזו היא קטנה לענין זה:
מבת י"א שנה דאילו פחות מכאן אינה מתעברת כלל. לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה גם כן שתי שערות שהיא גדולה שאם אין אתה אומר כן מצינן חמותו ממאנת למ"ד התם דבנים אינם כסימנים דילדה בקטנותה קודם שתביא שתי שערות ותמאן אח"כ אלא ודאי כדאמרן:
מר בר רב אשי בעי לה הכי פי' להאי בעיא דרבא בעי לה הכי אליבא דרבא והיינו דאמרינן לעיל דמילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיבנן לעיל וכדפרש"י ז"ל. כל זה מהריטב"א ז"ל:
בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו פי' רש"י ז"ל מי הוי קנסה לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעיא לאו אליבא דרבי יוסי הגלילי היא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוה לה בעיא דידיה אם יש לה קנס או לא דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהויא ליה נערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס וסוגיין מוכחא דאנן לא מבעיא לן אלא אי הוי לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשאת לעצמה הילכך ע"כ האי בעיא לרבי עקיבא היא ואליבא דרבי עקיבא דמתני' דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דאילו אליבא דרבי עקיבא דברייתא ליכא למבעי דלדידיה לא שני ליה בין שנתארסה ללא נתארסה ולעולם קנסה לאביה. הריטב"א ז"ל. משמע מלשונו ז"ל דצדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר שעת הביאה וקנסה לאביה או דילמא אזלינן בתר שעת העמדה בדין וקנסה לעצמה והיינו אליבא דר"ע דמתני'. וקשה דמשמע דלסברתו דאביי קא בעי ואיהו הא פשיטא ליה דבא עליה ומתה פטור דאלמא דלא אזלינן בתר שעת ביאה אלא בתר שעת העמדה בדין ואפילו לאפטורי נמי מקנסא לגמרי דהוה ליה חוטא נשכר כל שכן דלענין הוצאות מרשות אב מנלן למימר דניזל בתר שעת העמדה בדין ויהא קנסה לעצמה דסוף סוף הרי החוטא פורע קנסו ומה לי אם יפרע לאביה או לעצמה. והיה אפשר לפרש דרבא הא קא מבעיא ליה מאי דפשיטא ליה לאביי וכדאמרינן לעיל והילכך קא בעי נמי מאביי בא עליה ונתארסה והכי קאמר לדידי קא מבעיא לי בא עליה ומתה אי אזלינן בתר ביאה או בתר העמדה בדין ואם תמצא לומר דאזלינן בתר ביאה היינו משום שלא יהא חוטא נשכר ויפטר לגמרי אבל בא עליה ונתארסה מהו דמכל מקום הרי פורע הוא הקנס אלא דמיבעיא לן אי הוי קנסה לאביה או לעצמה. ולא נהירא האי פירושא כלל דכיון דלאביי פשיטא ליה מאי קא בעי מיניה. ועוד דהיינו טעמא דקא מיבעיא ליה בא עליה ומתה היינו משום דמספקא ליה אי מיתה עושה בגרות כו' וכדפריך לה מר בר רב אשי וכדכתיבנא והילכך דוקא במיתה הוא דמסתפקא ליה אי חשיבא כבוגרת או לא אבל אירוסין לא חשיבא כבוגרת ואפשר דקושיא זו תירצו רש"י ז"ל שכתב וז"ל מיתה עושה בגרות וכו'. עושה דין בוגרת דמפקעא כח אב כי בוגרת. ע"כ. פי' לפירושו לא מיבעיא לן אי חשיבא בוגרת דמי תלה הבוגרת במיתה אלא הכי קא מבעיא לן אי מיתה עושה דין בוגרת דכי היכי דמפקיע כח האב בבוגרת הכי נמי ליפקע כחה דאב במיתה וכיון שכן הכי נמי מצי למבעי אי פקע כח האב באירוסין כבוגרת אי לא. ומיהו ליתא להאי פירושא דהא לאביי פשיטא ליה וכדכתיבנא ואפשר לפרש דלאביי נמי קא מבעיא ליה דדוקא מיתה עושה בוגרת דכי היכי דבבוגרת יצתה מרשות אב הכי נמי במיתה יצתה מרשות אב והילכך איכא למימר דדמיא לבוגרת ופטור מקנס דכיון דפקע כח האב ואיהי הרי מתה הילכך פטור אבל אירוסין דאכתי אגידא ביה באב מי נימא דלא פקע כח האב וכיוצא בזה פירשו התוספות צדדי הבעיא וז"ל לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצתה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דילמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסא לאביה ע"כ. והיה אפשר לומר דאפילו לרבי עקיבא דברייתא קא מבעיא ליה דדוקא נתארסה ונתגרשה הוא דקאמר רבי עקיבא דחזרה לרשות אביה אבל נתארסה ע"כ הרי יצאה מרשות אביה במקצת דהא בעלה נמי מיפר נדריה ואינו מופר עד שיפירו שניהם והאירוסין הוו תחלת נשואין וכי היכי דבא עליה ונשאת קנסא לעצמה הכי נמי איכא למימר בבא עליה ונתארסה וליתא דכיון דלרבי עקיבא לעולם קנסה לאביה אין חילוק בין נתארסה ונתגרשה לבא עליה ונתארסה. ומצינן למימר נמי דלרבי יוסי הגלילי נמי בעי אי דמיא לבוגרת או לא וליתא דמילתא דפשיטא היא דלא דמיא לבוגרת דבוגרת אשתני גופה ויצאה מרשות האב אבל נתארסה לא יצאה מרשות האב דעד כאן לא מדמי בתר הכי לבוגרת אלא נשואין משום דמפקי מרשות האב אבל אירוסין דלא מפקי ליכא לספוקי במידי ואף על גב דאיהו ס"ל דלית לה קנס לאו משום מיפק מרשותיה דאב היא אלא גזרת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אף על גב דנתארסה אבל רבי עקיבא דמתני' דס"ל קנסה לעצמה ע"כ היינו טעמא דבקנסא מיהא מפקא מרשות אב והילכך לדידיה קא מיבעיא ליה וכדכתבינן ולא הוצרך לפרש בהדיא לרבי עקיבא דמסתמא אליבא דהלכתא קא בעי והלכה כרבי עקיבא מחברו:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בעא מיניה רבא מאביי בא עליה ונתארסה מהו כלומר לדידך דדרשת ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה משום דמיתה מוציאה מרשות אב לגמרי לרבי עקיבא דמתני' דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה בא עליה ונתארסה מהו מי אמרינן אירוסין מוציאין מרשות אב לגבי קנס במיתה וכיון שכן קנסה שלה או דילמא כיון דברשות אב נאנסה ולכל מילי לא נפקא מרשות אב קנסה לאביה אבל לר' יוסי הגלילי דאמר קנסה לאביה ולאו מטעמא דנפקא מרשות אב באירוסין אלא גזרת הכתוב היא דדריש ליה לקרא כפשטיה על כרחך בא עליה ונתארסה קנסה לאביה דברשות אביה נאנסה ואהדר ליה דבאירוסין לא מפקא לגמרי מרשות אב דהא תנן נערה המאורסה וכו':

א"ל מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה פי' אם צדדי הבעיא היינו אי אזלינן בתר ביאה או בתר שעת העמדה בדין הכי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן וכו'. פי' דלא הוה ליה למכתב אשר לא אורשה גבי שעת שכיבה כדכתיב כי ימצא איש וגו' אשר לא אורשה וגו' דמשמע דבשעת ביאה בעינן דתהוי אשר לא אורשה והכל תלוי בשעת ביאה אלא הכי הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כי היכי דלשמעינן דבתר שעת נתינה אזלינן וממילא נשמע דבא עליה אחר שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה והויא נמי מופנה לג"ש דלאפנויי כך לי אי כתיבא גבי שעת ביאה או אי כתיבא גבי שעת נתינה דהיינו שעת העמדה בדין ואהדר ליה ולטעמיך הא דתניא בא עליה ונשאה לעצמה וכו' פי' לטעמיך דסבירא לך דאירוסין מפקי מרשות אב ומשום דלא כתיב אשר לא אורסה גבי נתינה להכי לא אזלינן אלא בתר ביאה. מעתה תיקשי נמי הא דתניא בא עליה ונשאת לעצמה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא נשואה פירוש דהוה ליה למכתב הכין להדיא כי היכי דלא נילף מארוסה כי היכי דארוסה אף על גב דמפקא מרשות אביה אפילו הכי אזלינן בתר שעת ביאה ולא בתר שעת העמדה בדין הכי נמי איכא למימר בנשואה והילכך הוה ליה למכתב להדיא אשר לא נשואה. ומשני הכי השתא הואיל ובוגרת וכו' פירוש שניא נשואה מארוסה דנשואין מוציאין מרשות אב לגמרי ואילו אירוסין אכתי אגידא בה רשות אב והילכך ליכא למילף נשואין מאירוסין כי קא דמי לה לנישואין היינו בוגרת ומינה ילפינן לנישואין דבוגרת ונשואין כהדדי נינהו וכיון שכן לא אצטריך למכתב להדיא אשר לא נשואה אבל אירוסין אי בתר שעת העמדה בדין אזלינן הוה ליה למכתב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה כנ"ל. וניחא להאי שיטתא כמה קושיי חדא דמאי קא מהדר ליה מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא אורשה והא אין דרך המקרא להאריך אלא לקצר והיינו דמבעיא לן אי אזלינן בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין וכי כתיב ונתן לאבי הנערה הכי בעי למימר אשר לא ארוסה וסתמא כמפרש דמי ואי היינו קושיא דלא הוה ליה למכתביה גבי כי ימצא איש דהיינו שעת שכיבה אלא גבי נתינה אם כן קשיא מאי קא מהדר ליה ולטעמיך הא דתניא וכו' והא לא כתיב אשר לא נשאת כלל. ועוד מאי לשון ולטעמיך והא מיותר הוא. ועוד דהוה ליה לשנויי בקוצר מעיקרא דאירוסין לא מפקא מרשותא דאב לגמרי ולמה ליה למהדר מי כתיב ונתן לאבי הנערה אשר לא ארוסה. ועוד למה ליה לאדכורי בשנויה ההיא בהפרת נדרים דסוף סוף הרי בעלה נמי אגידא בה הוה ליה למימר מי קא מפקא מרשות אב לקידושיה ולמעשה ידיה. ולקמן נאריך עוד בתירוץ קושיא זו בס"ד. ומכל מקום במאי דפרישנא ניחא הכל דוק ותשכח. והיינו אם צדדי הבעיא אי ניזל בתר שעת ביאה או בתר שעת העמדה בדין. ומיהו לשיטת התוספות לא מיישבא שפיר וכי מעיינת בה שפיר גם לשיטת התוספות אתיא שפיר דכיון דלא כתביה רחמנא להאי אשר לא ארוסה גבי שעת נתינה אלמא דקנסה לאביה כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות אב וכולה שיטתא כדפרישנא לעיל כנ"ל:

ונשואין מוציאין מרשות אב. פרש"י ז"ל כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מפר ומשנשאת אין יכול להפר. ע"כ. ויש לפרש פירוש לפירושו דה"ק מצינו בבגרות דמוציאה מרשות אב לכל דיני ממונות ואשכחן בנישואין נמי דמוציאין מרשות אב לענין הפרת נדרים והילכך אית לן למילף נישואין מבגרות אף על גב דלא דמי לגמרי דהא מכל מקום הרי לענין הפרת נדרים מוציאין מרשות אב לגמרי מה שאין כן באירוסין דאפילו לענין הפרת נדרים לא מפקי מרשות אב לגמרי. וליתא דהא לגבי כל דיני ממונות קי"ל דנישואין מוציאין מרשות אב וכיון שכן ע"כ הכי בעי למימר הרב ז"ל דנישואין מוציאין מרשות אב לכל דיני ממונות דומיא דבגרות ומהפרת נדרים ילפינן לה וכן פירשו בתוספות. וקשיא להו ז"ל דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן. ותירצו דהני מילי לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב. עוד תירצו בתוספות דכיון דגלי לן דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקה. וז"ל הרא"ש ז"ל הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב היינו לענין הפרת נדרים אף על גב דלענין לאוקמי לרשות האב אמרינן בשמעתין דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דמסתבר טפי להיות יוצאה מרשות האב ממה שתהא ברשותו. ועי"ל דלענין ממון נמי אשכחן דמוציאין מרשות אב מדאמרינן בפ"ק דקידושין איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות פי' שצריכה לעבוד את בעלה הרי מצינו כשנשאת עובדת את בעלה ואינה יכולה לעשות עוד מעשה ידיה לאביה ואף על פי שמצינו שנישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון מכל מקום צריך ללמוד מבגרות משום שנעשה המעשה קודם נשואין דבבוגרת גופה אי לא כתיב לאבי הנערה דדרשינן מיניה ולא לאבי בוגרת הוה קנסה לאביה אף על גב דאשתני גופה אף על גב דנשואין אינם מוציאין מרשות אב לענין מאה כסף של מוציא שם רע תירץ רמ"ה ז"ל משום דהתם הוציא לעז על האב שיאמרו ארור שזה גדל ולכך נסקלת נמי על פתח בית אביה הילכך עיקר חיוב הממון הוי בשביל גנאי האב. ע"כ:
מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה לשיטת רש"י דלא שמעינן דנשואין מוציאין מרשות אב לענין דיני ממונות אלא משום דילפינן לה מהפרת נדרים איכא לפרושי דלהכי צריך ללמוד מבגרות דבבוגרת מצינו להדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון והילכך איכא למימר בא עליה ובגרה לעצמה דהרי מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב לענין ממון והיינו צדדי הבעיא וכמו שפירשו התוספות לעיל ולא שני לן בין נעשה המעשה קודם בגרות לנעשה אחר כך דבתר שעת העמדה בדין הוא דאזלינן. ומיהו נשואין לא מצינו להדיא דיוצאה מרשות אב אלא בהפרת נדרים ודיינו שנלמוד מהפרת נדרים דנשואין מוציאין מרשות אב אבל בא עליה עד שלא נשאת ונשאת דילמא לעולם קנסה לאביה והילכך בעינן דנלמוד אותה מבגרות כך יש מפרשים. ומיהו התוס' ז"ל לא פירשו כן דקשיא להו עלה דהאי פירושא דסוף סוף הכי נמי נשואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ומה לי אי כתוב להדיא או דילפינן לה מהפרת נדרים וכ"ש דבבוגרת לא מצינו בהדיא שיוצאה מרשות אב לענין ממון אלא משום דלא אשכחן בבוגרת דזכתה לו תורה וכדפרש"י ז"ל לכך פירשו התוספות דבא עליה ובגרה קנסה לעצמה נפקא לן מלאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת. ורש"י ז"ל כתב וז"ל לעצמה. דכתיב ונתן האיש (וגו') השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה. ע"כ. וקשה קצת ממה נפשך אם באנו לדייק מאי דכתיב ונתן האיש וגו' לאבי הנערה דנערה בעינן בשעת נתינה אם כן תלמוד בשעת נתינה בעינן ולא סגי בשעת העמדה בדין והא ודאי ליתא דאפילו ר"ש דאמר בריש פרק נערה אם לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה לגבי בוגרת מודה דבשעת העמדה בדין סגי. ואם לא נדייק לגבי שעת נתינה מעתה מנ"ל דלא סגי לן בשעת ביאה לחוד ולא תיבעי לן בע"כ אוחרי כלל. ויש לומר דכיון דכבר נתחייב בדין קרי כאן שעת נתינה ולא בעינן תו שעת נתינה כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל בא עליה. נערה ובגרה. ע"כ. פי' דביאה לבד היתה בעודה נערה ושוב בגרה קודם שעמדה בדין כלל ולהכי אמרי' לעצמה אבל בא עליה ועמדה בדין נערה ושוב בגרה קודם נתינה קנסה לאביה דמאחר שנתחייב לתת הוה ליה כאילו כבר נתן דכל העומד לגבות כגבוי דמי וקרינן ביה שפיר ונתן לאבי הנערה דהויא לה נערה בשעת נתינה דשעת העמדה בדין הויא ליה כשעת נתינה ואם נתעכב לתת עד שבגרה אין בכך כלום כנ"ל:
אלא אירוסין מי מפקא מרשות אב לגמרי והא תנן אביה ובעלה מפירין נדריה פי' דהא ודאי אי לממון בעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותה (מדמינן לה) אירוסין לא מפקי מרשותיה כלל ואפילו תמצי לומר דמדמינן דין קנסה לדין הפרת נדרים מ"מ הא לא מפקא מרשותיה דאב לגמרי כי עדיין כחו קיים בהפרתה כדמעיקרא אלא שנוסף עליה צד הפרת בעל משום שנוסף עליה רשות אחרת. הריטב"א ז"ל:
מתניתין המפתה נותן ג' דברים תנא מניינא למעוטי שבת וריפוי דאע"ג דחלתה מחמת השרת בתולים אינו נותן אלא שלשה דברים אלו ולא דמיא לשאר חבלות:
בושת ופגם לכך הקדים בושת ופגם לקנס אע"ג דקנס מפורש בתורה בהדיא משום דאיידי דחביבא ליה וצריך לפרושי במתני' מהו בושת ופגם לכך אקדמה ואפשר דלהכי כתב רש"י בושת ופגם. במתני' לקמן מפרש להו. ע"כ. ועוד משום דגבי מפתה בושת ופגם נותן מיד וקנס לכשלא יכנוס להכי אקדמינהו כנ"ל:
מה בין אונס למפתה וכו' פי' מדלא קתני אין בין אונס למפתה אלא דהמפתה נותן בושת ופגם וקנס והאונס מוסיף את הצער כדקתני במגילה בפ"ק כמה דברים אין בין אדר ראשון וכו' אין בין מצורע מוסגר כו' אין בין תפילין וכו' אלמא דהכי נמי איכא בינייהו מידי אחריני ומדלא קתני נמי אלא הך הפרשה אלמא דאינך הפרשות לא חשיבי ולהכי קא בעי מה בין אונס וכו' ומהדר האונס נותן את הצער וכו' פי' לא מצי למתני אין בין דהא איכא כמה דברים בינייהו ולא חשיב אלא הך חילוקא דמחלק בינייהו טובא דזה נותן וזה אינו נותן אבל הדברים האחרים לא חשיבי כולי האי חילוקא דסוף סוף זה וזה נותנין קנס ומה לי אי נותן מיד או לכשיוציא ולא איירי אלא בענין תשלומין דבענין נישואיה לא קא מיירי ולהכי לא חשיבא ליה חילוקא וכיון שכן כי נחית מעיקרא למניינא לא קא חשיב אלא צער דמוסיף האונס על המפתה כנ"ל:
לכשיוציא לכאורה משמע מלישנא דמתני' דדוקא כשהעכוב אתי מחמתיה הוא דמשלם קנס אבל אי לא אתי מחמתיה אף ע"ג דלא כנס אינו משלם קנס ולהכי תני לכשיוציא והא ודאי ליתא דהכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' אלא במאי דפריך תלמודא ומשני מתרצא נמי הא. ודע דבגמרא פריך אשתו היא ומשני אימא לכשלא יכנוס ואם נפרש דהכי פריך לכשיוציא אשתו היא ופי' דקס"ד דאחר שנשאה קאמר ולהכי פריך דאחר שנשאה אשתו היא והיכי משלם קנס לאחר שנשאת והא אין כתובתה אלא מנה ומשני אימא לכשלא יכנוס. והלכך לא מתרצינן אלא דעד שלא נשאה מיירי מעתה אכתי תקשי לן דמדקתני לכשיוציא משמע דדוקא היכא דעכוב אתי מחמתיה ומיהו אם נפרש דהכי קא קשיא ליה אטו אשתו היא פי' ולישנא בעלמא קא קשיא ליה דלישנא לכשיוציא משמע דכבר היא אשתו הלכך כי קא משני אימא לכשלא יכנוס כולה לישנא מתקנינן דהכי בעי למימר כשלא כנסה פי' דדוקא אם כונסה אינו נותן קנס ואם מאן ימאן בין היא בין אביה נותן קנס כנ"ל. וכן פרש"י ז"ל דוק ותשכח:
שותה בעציצו רוצה לומר אפי' יהיה בעציץ מאוס שאינו מועיל אלא לזרוע בו חייב לכונסה. תלמידי הר"י ז"ל:

מצא בה דבר ערוה וכו'. אינו רשאי לקיימה והא דלא קתני אינו רשאי לכונסה משום מצא בה דבר ערוה כלומר לאחר שכנסה ואינו רשאי לקיימה כולל הכל. הרשב"א ז"ל:
גמרא צער דמאי תימא מאי קא בעי תלמודא וכי לא ידע שיש צער גדול לבתולה כשהיא נבעלת תחלה הלא רוב קטנות חולות בכך וליכא למימר שאותו צער פשיטא ליה לתלמודא שאותו צער אין לה לגבות שהרי סופה להצטער תחת בעלה ופשיטא שהמשנה לא דברה בו לחייב דהאיכא תנאי בפ' הכונס דלא חיישי לכחש גופנא פירוש בדבר שסופו להיות נכחש בדבר זה ולא ה"ל למפרך כל כך בפשיטות וליכא למימר נמי דהכי פריך צער דמאי דהאי לאו צער בעילה היא כיון דמפתה פטור דאי בצער בעילה ה"ל לחייב כמו באונס דאם כן דיש צער בעילה במסקנא תבעי לך מפתה אמאי פטור ונראה לפרש דצער בעילה בשעת ביאה ליכא דאינה מרגשת מחמת הנאת תשמיש אלא אחר כך בא הצער וכל צער חבלה דמחייב היינו צער דבא לו באותה שעה אבל צער הבא לו אחר מכאן פטור דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי כיון דבשעת ביאה אינה מרגשת בצער ובצער של אחר ביאה נמי פטור אם כן איזה צער הוא שחייבתו תורה. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ ר"י ז"ל בתוס'. ורבינו שמשון פי' דלא קשה דלעולם ידע דיש צער גדול בביאה ומדפטר תנא דמתני' מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא אם כן צער דאנוסה אין זה צער הביאה דע"כ אפי' מפותה נמי אלא מדפטר מפתה ע"כ חייש לכחש גופנא ואם כן צער דאונס חייב צער דמאי ובעי למימר צער של חבטה ופריך ליה ושני רב נחמן צער של פסוק רגלים ופריך ליה אי הכי מפותה נמי דכל אשה יש לה צער של פסוק רגלים ומדקא מחייבי באונס אם כן לא חייש תנא לכחש גופנא אי הכי מפותה נמי ומשני רב נחמן בצער של ביאה ומפותות אין להם צער.לשון הרא"ש ז"ל. והתוס' כתבו פי' הר"ש בקוצר ולקמן נאריך בפירושו בס"ד:
וז"ל הריטב"א ז"ל צער דמאי פר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דליהוי צער של השרת בתולים משום דאילו צער שבשעת השרה ממש הנאת התשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן אפילו מפותה נמי וכל שכן צער שלאחר גמר ביאה דליכא למימר שאין אדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש. ע"כ:

וכ"ת ה"נ והתניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש אונס אינו משלם וכו'. שסופה להצטער וכו' פירש"י ואי חבוט על גבי קרקע הוא וכי סופה ליחבט על גבי קרקע תחת בעלה. ע"כ. ולכאורה משמע דלפירושו ז"ל הא דמייתי והתניא לא קאי לדחות הא דקאמר וכ"ת ה"נ אלא קאי לדחויי עיקר אוקמתיה דאבוה דשמואל ואין במשמע לישנא דתלמודא כן וש לפרש דה"ק וכ"ת ה"נ דאי חבטה על גב שיראין פטור והתניא ר"ש בן יהודה וכו' אלמא משמע דצער מחייבי ביה רבנן באונס היינו מידי דסופה להצטער תחת בעלה ועל גבי שיראין סופה ליחבט תחת בעלה אבל חבוט על גבי קרקע אטו סופה ליחבט תחת בעלה. ואם תאמר ואמאי לא אקשי להדיא עלה דאבוה דשמואל מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' דאלמא דצער לאו היינו חבטה על גבי קרקע ואמאי אקדים אתקפתא דשיראין עד דהוצרך לומר וכ"ת ה"נ כדי לאקשויי מדתניא ר"ש בן יהודה וכו' ויש לומר דאי לאו אתקפתיה לא מצינן לאקשויי מהברייתא דהוה מצינן לשנויי דבהכי פליגי דר"ש בן יהודה סבר דלא מקרי צער כדי לחיובי אלא צער בעילה וצער בעילה נמי פטור מפני שסופה להצטער תחת בעלה ואהדרו ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' פי' דבנבעלת באונס איכא צער חבטה וברצון אין כאן חבטה הלכך האי צער בעי למיתב לה האונס אבל השתא דאתקיף מההיא דשיראין ולית לה פתרי אלא במאי דנימא דהכי נמי דפטור כשחבטה על גבי שיראין מעתה קשיא ליה שפיר מהברייתא דכיון דהיכא דחבטה על גבי שיראין פטור מאי אהדרו ליה רבנן לר"ש בן יהודה והרי ע"כ ר"ש בן יהודה לא איירי בחבטה ע"ג קרקע מדקאמר שסופה להצטער תחת בעלה ואי חבוט ע"ג קרקע וכי סופה ליחבט על גבי קרקע וכיון שכן מנא להו לרבנן דר' שמעון סבירא ליה דחבטה ע"ג קרקע פטור דמהדרי ליה אינו דומה נבעלת באונס וכו' דילמא לא איירי אלא כשלא חבטה על גבי קרקע דאינהו נמי מודו דפטור ואי הוה אמרינן דאפילו חבטה על גבי שיראין חייב דסוף סוף הרי יש כאן צער של חבטה ואפילו שלא יהיה על גבי קרקע ובכל אונס יש חבטה מעתה הוה אתי שפיר דמהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס וכו' משום דלר"ש בן יהודה כיון דקא פטור אונס היינו משום דלא חשיב ליה צער חבטה כדי להשתלם צער בעילה הוא דמקרי צער והא נמי פטור משום דסופה להצטער ואהדרו ליה רבנן אינו דומה וכו' ובכל נבעלת באונס איכא צער חבטה וראוי להשתלם ומיהו אבוה דשמואל לא חשיב ליה צער אלא כשחבטה על גבי קרקע אבל על גבי שיראין לא חשיב ליה צער ולהכי אתקיף עליה רבי זירא ופריך עלה מהברייתא וכדכתיבנא כנ"ל:


דף לט עמוד ב

עריכה


אלא אמר רב נחמן וכו'. צער של פסוק רגלים פי' רב נחמן ס"ל דחבטה לא חשיבא צער כלל ואפילו על גבי קרקע אלא הא חשיבא צער פסוק הרגלים ומייתי מדכתיב ותפסקי את רגליך וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל וכן הוא אומר ותפסקי את רגליך לכל עובר י"א שמביא הכתוב הזה ללמדנו פירושו של פיסוק הרגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח כן אלא ה"פ וכן מוכיח שיש צער בפסוק רגלים שכן אמר הנביא דרך גנות ותפסקי את רגליך לכל עובר כי מרוב זנותה לא היתה חוששת לצער והיתה מפסקת רגליה לכל עובר. עד כאן:

אי הכי מפותה נמי אין לפרש דה"ק דמפותה נמי לחייב דאדרבה לאידך גיסא הוה ליה לאקשויי דאונס נמי ליפטר דהא סופה להצטער והסברא נותנת כן והלכך הוה ליה לאקשויי אונס ליפטר וכ"ש לפירוש ה"ר שמעון ז"ל דכתבינן לעיל דמעיקרא מ"ה פריך צער דמאי משום דתנא חייש לכחש גופנא וכמו שכתבו התוספות ז"ל וכדכתבינן לעיל וכיון שכן הכא נמי הוה ליה לאהדורי לקושיא דמעיקרא ולמפרך אכתי צער דמאי חייב האונס ולא לאקשויי איפכא דמפותה נמי ליחייב לכך הנכון כמו שפירשו התוספות דאונס נמי ליפטר הא דפריך וה"ק מפותה נמי יש לה צער פסוק רגלים כמו אנוסה ושפיר קאמר ר"ש דאונס פטור מפני שסופה להצטער ומאי קא מהדרי ליה רבנן אין דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון הרי נבעלת ברצון נמי דהיינו מפותה יש לה צער ופטרינן לה משום דסופה להצטער הכי נמי אונס ושפיר קאמר רבי שמעון ולהכי נקט מפותה כדי לאהדורי עלה דברייתא וכדכתיבנא והקשה הרב דודו של בעל התוס' ז"ל על זה דלמה ליה לאקשויי הכי ולתפוס סברת ר"ש עיקר כדי לאקשויי אונס ליפטר ע"י עקיפין יקשה להדיא עלה דמתניתין אמאי אונס חייב כיון שסופה להצטער בכך תחת בעלה ולמה ליה לאדכורי מפותה כלל ולאהדורי אברייתא כלל ותירץ דאמתני' לא קשיא דאיכא לשנויי מ"ה האונס חייב אפי' בעולה מצטערת בכך ואע"ג דבא עליה עתה סופה נמי להצטער ולא תרויח כלום פי' דבשלמא אי לא היה לה צער אלא פעם אחת בלבד כגון השרת בתולים דאינה מצטערת אלא פעם אחת ובא זה ואנס אותה והשיר בתוליה וציערה מה שהיתה סופה להצטער תחת בעלה הלכך האונס פטור אבל צער פסוק רגלים לעולם איתא והרי זה ציער לה בעל כרחה ולא הרויחה כלום דאכתי תצטער לעולם ולכך האונס חייב ולא אמרינן בכל כה"ג דתפטר מפני שסופה להצטער והמפתה פטור דהא ברצונה היתה ולא הקפידה בכך ומיהו ר' שמעון בברייתא חשיב לה סופה להצטער פירוש דכיון דסופה להצטער תחת בעלה לא חשיבא צער דמה לי צער של עכשו ומה לי צער שתחת בעלה כחדא נינהו ולא חשיבא אצלה צער וכיון שכן קשיא ליה לתלמודא דלסברת רבי שמעון בן יהודה מאי קא מהדרי ליה רבנן אינו דומה נבעלת באונס כו'. דמשמע דבעי למפלג דבבעילה שתחת בעלה דהויא ברצון אין לה צער והרי ע"כ דומין הן דבין כך ובין כך יש לה צער פסוק רגלים והכי הוה להו לאהדורי דכיון דבין כך ובין כך היא מצטערת ואינה מרווחת כלום לא חשיבא סופה להצטער וכיון דאצעירה בע"כ להכי האונס חייב ואמאי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס וכו' ומשני אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' פי' אה"נ דלרבנן מ"ה קא מחייבי באונס משום דסופה נמי להצטער ולא תרויח כלום אלא טעמא דמפותה נמי בעו לאהדורי ולהכי קאמרי אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ולקמן נאריך עוד בהך דרב נחמן בר אבוה בס"ד. כנ"ל פי' לפירוש התוס' וראיתי לאחד מחכמי דורנו שהאריך בתשובותיו לפרש דיבור זה וכתב דברים שאין להם שחר ולא נתנו ליכתב:

וז"ל הקונטרס כתוב בתוספות ואמאי קאמר אין דומה נבעלת באונס וכו'. פי' התוספות מפרשין דהאי אי הכי פריך ארבנן דר"ש בן יהודה דאמרי אינו דומה וכו' ולא קאי אמתני' ומורי דודי וכו' קאי ארשב"א שפיר דאית ליה לתנא דמתניתין כחש גופנא וכיון דסופה להצטער פטור ולא לפי' שאמרו התוספות דהאי תנא לית ליה כחש גופנא וחייב ומפרש מורי דודי דעל כן פי' התוספות דהאי פירכא קאי ארבנן דר"ש בן יהודה ולא קאי אמתני' דאילו אמתני' לא הוה מצי לאקשויי אמאי אונס חייב כיון דסופה להצטער בכך פירוש בפסוק רגלים ומתרץ דהא אפילו בעולה וכו' פי' דאע"פ שהיא נבעלת עתה ועושה לה פסוק רגלים סופה נמי להצטער בפסוק רגלים ואינה מרווחת בזאת הבעילה כלום דבשלמא גבי בעילה הרי מרווחת דאם היא מצטערת עכשו שוב אינה מצטערת תחת בעלה אבל בצער פסוק רגלים אינה מרווחת כלום אבל קשה אמאי קאמר ר"ש בן יהודה דאונס אינו משלם את הצער והרי אינה מרווחת כלום שסופה עדיין להצטער תחת בעלה בפסוק רגלים ויש לומר דסבירא ליה לר"ש כיון שרוב נשים יש להם זה הצער אינו חשוב צער לחייב עליו אבל רבנן ס"ל דחשיב צער ע"כ. ואין בכל דבריהם אלו ישוב לשון התוספות על נכון ומי הכריחם שלא לפרש לשון הגמרא כפשטה ובמה שכתבתי מתורץ הכל דוק ותשכח:
והרמב"ן ז"ל כתב אי הכי מפותה נמי ק"ל מפותה הרי סופה להצטער צער זה תחת בעלה כדאמרי רבנן אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון ואיכא למימר דעלה נמי פרכינן כלומר אי הכי מפותה נמי יש לה צער ולמה זה פטור וזה חייב או שניהם ישלמו את הצער אף על פי שסופה להצטער כשתצא מרשות האב או שניהם יפטרו ע"כ. ובזה נוכל לפרש עוד דרך אחר בלשון התוס' ז"ל ואין להאריך:
וז"ל הריטב"א ז"ל אי הכי מפותה נמי פי' דאא"ב צער חבטה מפותה לית לה חבטה אבל פסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער זה ע"כ. ואין דרכנו לומר אא"ב כהאי לכך יש לנו לפרש דה"ק אא"ב צער חבטה דאפילו על גבי שיראין איכא צער חבטה וכדכתיבנא לעיל והוה ניחא הכל וכדכתבינן לעיל:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו'. משמע דבעי לתרוצי שנויא דבפסוק רגלים וק"ל לשיטת ה"ר שמשון בר אברהם ז"ל דכתיבנא לעיל כיון דהשתא סבירא ליה דטעמא דמפותה פטור משום דמחלה אם כן למה ליה לשנויי פסוק רגלים לישני דצער בעילה קאמר וכמו שהקשו התוספות ז"ל לעיל ומפותה מחלה ומלשונו של הרא"ש ז"ל דכתיבנא לעיל שמענו תירוץ קושיא זו דלשיטת הרשב"א ז"ל בעל התוספות כל זה היינו שקלא וטריא ולאו עיקר אוקמתא ולבסוף אסיק רב נחמן דלעולם צער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער עיין בלשון הרא"ש ז"ל לעיל ומה שכתב נמי הר"ש בן אדרת ז"ל ניחא נמי הך קושיא ז"ל וז"ל משל דמפותה לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין וכו' ופרכינן שלו דאבוה הוי וה"ל כאומר לחבירו קרע שיראין של חבירי והפטר דלאו כל כמיניה וק"ל רב נחמן היכי הוה ס"ד לדמויי לקרע שיראין שלי הא ודאי דאבוה הוי ונ"ל דטעמיה דרב נחמן משום דמפותה אין לה צער והלכך כשיראין דידה הוו דהא אי בעיא מפקעא זכות האב וכל שבידה להפקיע זכות האב בפתויה כשיראין דידה הוו אלא שמקשה לא הבין דבריו וסבר דעיקר קנס קאמר שהוא שלה ומדין מחילה קא אתי ליה ומהדרינן דרב נחמן ה"ק פקחות שבהן אומרות אין לה צער שוה פרוטה אלא צער מעט כריבדא דכוסילתא וה"נ אמר רב נחמן ול"ג אלא אמר רב נחמן. עכ"ל הר"ש בן אדרת ז"ל ובזה מתיישב נמי שיטת הר"ש בר אברהם שכתבו התוספות לעיל:
וז"ל הרא"ה ז"ל אי הכי מפותה נמי כלומר בשלמא למאי דקס"ד מעיקרא צער של חבטה היינו דמפותה לית לה דמפותה דלדעת עצמה ליכא חבטה אבל השתא דאמרת צער פסוק רגלים במפותה נמי איתיה להאי צערא ומאי שני לן בהאי בין אונס לרצון וליכא למימר הא קא מחלה דהא דאבוה הוא ומתרצינן דברצון לית לה צער כולי האי כלומר שיהא ראוי לתשלומין. ע"כ. וזו שיטה שלישית דקא פריש ז"ל דהא דקאמר רב נחמן משל דמפותה לאו היינו עיקר אוקמתא אלא דרך שקלא וטריא וכדכתיבנא לדעת הרא"ש ז"ל ומיהו פליגי בזה דלדעת הרא"ש ז"ל קא מסיק דצער של ביאה קאמר ומפותה אין לה צער ולדעת הרא"ה ז"ל דלעולם אוקמתא דפסוק רגלים כדקאי קאי אלא דקא משני דבמפותה צער פסוק רגלים לא חשיבא שיהא ראוי לתשלומין. ולי נראה לפרש שמעתין כפשטו בלי דוחק כלל דלכולהו פירושי דכתבינן לישנא דתלמודא דחיק טובא וה"פ אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה משל דמפותה וכו' ודע שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהל' חובל ומזיק וז"ל ועוד יש הפרש בין נזקי גופו לנזקי ממונו שהאומר לחברו סמא את עיני קטע את ידי ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב בה' דברים שהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך אבל האומר לחברו קרע את כסותי שבר את כדי ע"מ שאתה פטור הרי זה פטור ואם לא אמר לו ע"מ שאתה פטור הרי זה חייב לשלם אעפ"י שהרשהו להשחית בד"א כשבאו הכלים לידו תחלה בתורת שמירה כגון שהיו שאולים או מופקדין אצלו וא"ל שבר וקרע ועשה כן חייב לשלם עד שיאמר לו ע"מ שאתה פטור אבל אם אמר לו קח כלי זה ושברו וכו' הרי זה פטור ע"כ. והלכך הכי משני רב נחמן דצער של בעילה חשיבא טובא וה"ל נזקי גופה כאומר סמא את עיני וכו' שהוא חייב אי לאו משום דסופה להצטער וכמו שכתב ה"ר שמשון ז"ל וכדכתבינן לעיל אבל צער פסוק רגלים לא חשיבא כולי האי וה"ל כאומר קרע שיראין שלי ולא בעינן נמי שתאמר ע"מ לפטור דה"ל כאומר קח כלי זה ושברו דאע"ג דלא א"ל על מנת לפטור פטור וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל וכדכתבינן. והתוספות תירצו זה דמחמת הנאת בעילה מחלה לגמרי וזה יותר נכון וקס"ד דרב נחמן דלא זכתה תורה לאב אלא גופה ממש וצערה דגופה אבל צער ממונא דהיינו קריעת שיראין שלה דהיינו דבר חוץ ממנה לא זכתה תורה לאב ופריך עליה תלמודא שלי דאבוה הוא דכל שבח נעורים ילפינן לקמן לאביה והיאך יכולה למחול וכדפי' רש"י ז"ל וחזר בו רב נחמן ופירש דטעמא דמפותה לאו משום מחילה נגעו בה אלא דלא חשיבא צערה שיהא בר תשלומין כנ"ל ובזה ניחא שיטת הר"ש בר אברהם ז"ל בעל התוספות דכתבינן לעיל וניחא קושית הרשב"א ז"ל ולא נצטרך למחוק גרסת ספרינו דגרסי אלא אמר רב נחמן פקחות וכו'. ושוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב וז"ל משל דמפותה למה הדבר דומה לאומר קרע שיראין וכו' כלומר אף ע"פ שיש לה צער הרי היא מוחלת לו ומחילתה מחילה כאומר לחברו קרע שיראין שלי והפטר דכיון שא"ל בפי' והפטר הוי פטור מה שאין כן בחבלות דמסתמא כשאומר חבול בי ע"מ לפטור קאמר וכדאיתא בפרק החובל ופרכינן והאי קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חברי הוא דהא שיראין דאבוה נינהו ואינה יכולה למוחלו וקשה לי היכי טעי רבה בר אבוה בהא. ויש לומר דאיהו סבר שלא זיכתה תורה אלא צער של אנוסה דהויא דומיא דחבלות בעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכי ליה רחמנא מידי ואנן פרכינן דגופה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה ואפי' ברצונה ע"כ. תירץ קושית הרשב"א ז"ל כדרכי ולא כשיטתי וגם הוא חלוק בדין עם הרמב"ם ובסוף פרק החובל נפרש שיטת כל אחד ואחד בס"ד. ולעיל בשמעתין דאחותו הארכנו גם כן בפירוש שמעתין זו עיין שם:

פקחות שבהן אומרות כו'. כמיא חמימי וכו' הקשה חכם מפורסם שבדורנו נראה בתשובותיו דמכאן קשה לשיטת ר"י ז"ל דפי' לעיל דליכא צער ביאה כי באה אחר כך דמהכא משמע כמיא חמימי על רישיה דקרחה וכו' דמחמת צער ביאה קאמר ותירץ הוא נראה דר"י ז"ל פירש כן לדעת המקשן אבל התרצן לא ס"ל הכי ודוחק שיחלקו המקשן והתרצן במציאות ואנן הא כתבינן לעיל דלשיטת הרא"ה ז"ל לא קאי השתא אלא אצער פסוק רגלים ומיהו צער ביאה לעולם באה אחרי כן ותדע דלשיטת ר"י ז"ל צער ביאה הוא צער גדול וכמה קטנות חולות מזה וכדכתבינן לעיל והיכי נימא בו אנן דאין לה צער אטו נכחיש המוחש ומיהו הרא"ש ז"ל כ' דלשיטת הר"ש ז"ל הכא צער ביאה קאמר וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל במשנה וז"ל אונס נותן את הצער זהו צער פסוק רגלים אבל מפתה כיון דמדעתה עבד אינו נותן את הצער שהצער הוא מועט שעושה מרצונה דבטל אצל ההנאה שיש לה. ע"כ:
ומיהו יש לי לתרץ דהכי קא מתרצי דאיברא שהרבה קטנות חולות מזה היינו מחמת טפשותייהו דלא ידעי בטיב תשמיש ומצטערות. אבל פקחות שבהן מתיישבות בשעת תשמיש ואינן מרגישות אלא כמיא חמימי על רישי דקרחא וכל חדא וחדא לפום פקחותה וטיב דעתה וישובה לא היתה מרגשת כולי האי והיינו דחדא אמרה כמיא חמימי וכו' וחדא אמרה כי ריבדא דכוסילתא וחדא אמרה כי נהמא אקושא ודע דשמואל אמר יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם ואפשר דהכי נמי יש פקחות בנשים שיודעות לעשות כיוצא בזה כדי שלא תרגיש בצער ביאה מעתה אע"ג דמצטערות בכך שהרי ראינו כמה קטנות חולות מזה כיון דצערה באה לה מחמתה דין הוא שיפטר אבל כל אנוסה אי אפשר לה להנצל מצער זה דהא בעל כרחה הוא ואינה מדקדקת כלל כנ"ל. והיינו דקאמר פקחות שבהן אומרות וכו':

פיסקא האונס נותן מיד וכו'. לכשיוציא אשתו היא פרש"י בתמיה כלומר מתי נכנסה זו שאתה אומר לכשיוציא וכי אשתו היא והלא עדיין לא נכנסה אבל הראב"ד פירשה בניחותא כלומר לכשיוציא נמצאת אשתו מכבר ונפטר מקנסה שהוא חמשים שקל שהם מאתים וכשהוא מוציאה אינו חייב לה אלא מנה דבעולה היא וכתובתה מנה [ומדבריו אנו למדים דמפותה אין לה כתובה אלא מנה] ותמיה לי דאם כן הרי זה חוטא נשכר ועוד שיבא להערים יכנוס ואחר כך יגרש כדי להעמידה על מנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל:
ועוד איכא למטעי במאי דקתני לכשיוציא דמשמע דדוקא כשהעכוב בא מחמתו ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכיון דמתקנינן לישנא בכולה נמי מתקנינן דהכי בעי למימר בין שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו וכמו שכתבנו במתני' לעיל:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אשתו היא בתמיה וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא שאם היתה אשתו לא היה צריך לתת לה שום דבר דהמפתה כל זמן שנשא את האשה אינו חייב כלום ומתרצינן אימא לכשלא יכנוס שאם לא רצה אביה אז הוא נותן הכל וכ"ש כשלא רצה הוא לכנוס כדכתבינן לעיל. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל לכשיוציא אשתו היא פי' אתמהא קאמר וכי כבר היא אשתו שאתה אומר לכשיוציא ואם תאמר שכבר כנסה הרי אין לה קנס במפותה ופרקינן אימא לכשלא יכנוס כלומר דלאו לכשיוציא בגט קאמר אלא לכשיוציא עכשו בבית דין שיאמר שאינו רוצה בה. עד כאן:
אין לי אלא אביה היא עצמה מנין תימא לר"י במאי מיירי אי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה למאן כיון שהאב רוצה והוא יכול לקדשה בעל כרחה למי שירצה ומאי שנא לזה ואי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ פי' דבא עליה כשהיא נערה ושוב בגרה עד שלא עמדה בדין דאי בא עליה לאחר שבגרה הרי הבוגרת אין לה קנס ומיהו שפיר מצי מיירי כשבגרה אחר כך ומכל מקום קשה אמאי צריך קרא תיפוק ליה שיכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר כדקאמר אביי בסמוך וכן אביה של קטנה או נערה אמאי צריך קרא לאביי תפוק ליה שלא יהא חוטא נשכר ואפי'לרבא נמי קשיא דאיהו נמי אית ליה הכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר כיון דלא משלם קנס אם ישאנה ואפשר לתרץ ולומר דלרבא לא קשיא מההיא דאביה דע"כ צריך למכתב דאביה מצי מעכב גבי מפתה כדי שנלמוד ממנו שוב לאונס בק"ו ואי לא הוה כתיב במפתה ולא באונס שמא היינו אומרים דאין אביה יכול לעכב ואפילו תימא דבמפתה היינו אומרים כן מסברא משום דלא יהא חוטא נשכר היכי הוה ילפינן מיניה לאונס דליכא למימר ביה טעמא דחוטא נשכר כיון דקמשלם קנס. ואין להקשות דאם כן הוה ליה למכתב דאביה מצי מעכב גבי אונס אע"ג דליכא טעמא דחוטא נשכר וכ"ש במפתה דאיכא טעמא דחוטא נשכר דאדרבה רבא מסתבר ליה איפכא דטפי איכא למימר דאביה מעכב באונס מבמפתה וכדעביד ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה וכו' ולא קשיא ליה מה למפתה שכן איכא טעמא דלא יהא חוטא נשכר תאמר באונס דליכא טעמא דחוטא נשכר וליכא למימר דכיון דפירכא זו הויא מסברא ואינה כתובה בתורה נכניסנה בתוך הקל וחומר נמי הויא מסברא שלא עבר על דעת אביה וכו' היינו סברא ואדרבה סברת חוטא נשכר עדיפא טפי מסברת העברת דעת עצמה דמה לנו בדעת עצמה הרי קנסא הויא לאביה ובין אונס ובין מפתה עבר על דעת אביה אלא ודאי ע"כ לית ליה לרבא טעמא דחוטא נשכר. ודע שכתבו הריטב"א והרא"ש דבמפתה אפי' אביי סבירא ליה דליכא למימר טעמא דחוטא נשכר דשאני אונס דמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפי' דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. ואיברא שהתוספות ז"ל אינם מחלקים כן לדעת אביי משום דהכי נמי איכא למימר איפכא דבאונס ליכא למימר טעמא דחוטא נשכר משום דקא משלם קנסא ואפי' הכי קאמר אביי האי טעמא מעתה לאביי ע"כ אין חילוק בין אונס למפתה דלעולם אמרינן בהו שלא יהא חוטא נשכר ומיהו רבא לית ליה האי טעמא כלל לא באונס ולא במפתה וכי היכי דדחייה רבא להאי טעמא לגבי אונס מטעם דקמשלם קנסא הכי נמי לית ליה האי טעמא גבי מפתה מטעמא דאין לנו להפסידו שתים וכמו שכתבו הרא"ש והריטב"א ז"ל וכדכתבינן דשלא יהא חוטא נשכר אמרו מיהו לית לן לאפסודיה משום האי טעמא ורבא לגבי אונס דחה בכה"ג ולגבי מפתה ידחה בגונא אחריתי. נחזור לענינינו התוס' ז"ל קשיא להו לדעת אביי אי כשאין לה אב או כשבגרה אחר כך מאי צריך להאי קרא דאם מאן ימאן תפוק ליה שהיא יכולה לעכב שלא יהא חוטא נשכר וכן באבי הנערה או קטנה לא צריך קרא מהאי טעמא ולרבא לא קשיא להו כלל וכדכתיבנא ואין לתרץ דהא אתא קרא לאשמועינן דלא תימא דוקא כשהוא מעכב הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת כשבגרה או כשאין לה אב א"נ שמת אביה בעודה נערה או קטנה אימא דלא ישלם קנס כיון שאין העכוב מחמתו קמ"ל קרא דבין כשהיא מעכבת ובין כשאביה מעכב משלם קנס דאכתי קשיא למה ליה לאשמועינן הך חידושא בהיא ובאביה בחדא מינייהו סגי דכיון דלאו דוקא כשהעכוב בא מחמתו מה לי אביה כשהיא נערה מה לי עצמה כשבגרה הא ודאי במאי דלשמעינן קרא דאע"ג דאיהו מעכב איהו משלם קנס דבחדא מינייהו דהוה כתיב הוה סגי תדע דאונס משלם קנס לעולם ולא מחלקינן בין מפתה לאונס אלא במאי תלי קרא להדיא דלא לשלם המפתה קנס אבל מסברא לא מחלקינן בינייהו לענין קנסא כלל ועוד כיון דמילתא דפשיטא הוא דמצו מעכבי מעתה במאי דהוה כתיב מהור ימהרנה לו לאשה ואם לא כסף ישקול כמוהר הבתולות בהכי הוה סגי ולמה לי למכתב אם מאן ימאן אביה לתתה לו הא ודאי כיון דבין אביה ובין היא מצו מעכבי פשיטא נמי דמשלם קנס דהא תשלומי הקנס גבי מפתה בנשואין תליא רחמנא כדכתיבנא מהור ימהרנה וגו' וכדכתיבנא וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתין ותירץ ר"י ז"ל דמיירי בנערה וקטנה ונהי דאינה יכולה לעכב על אביה שלא יקדשנה לו מכל מקום מועיל מיאונה לענין שישלם קנס:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואם תאמר כיון דאביה רוצה הרי יכול לקדשה ולמוסרה לחופה בעל כרחה ומה היא יכולה לעכב עוד הרי כונסה ושוב אין לה קנס במפותה מיהת ויש לומר דגזרת הכתוב היא שאע"פ שכנסה לא יהא פטור מן הקנס עד שיכנסוה גם מדעתה ע"כ. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל ויש לומר דמיירי בנערה וקטנה והא דאיצטריך לרבויי מקרא היינו לענין שמשלם קנס כשהיא ממאנת אע"פ שנשאת לו וכה"ג פרש"י ז"ל בפרק ב' דקדושין ע"כ לשונו. והא דאיצטריך שכתב הרב ז"ל לא דייק שפי' הכא דהא קושיין בנערה או קטנה היינו דהיכי קאמר דיכולה למאן ואינו קושיא של פשיטא עד דנקט בתירוץ והא דאיצטריך ומיהו התם בקידושין דייק שפי' עיין שם ולשון רש"י ז"ל דהתם נקט הכא ומ"מ עיקר תירוצו כתירוץ התוס' ז"ל ואם תשאל כיון דמאי דקתני היא עצמה מנין מיירי בנערה אם כן הכי נמי הא דתני אין לי אלא אביה פירושו אבי הנערה מעתה תקשי השתא מיאון הבת מועיל לענין שישלם קנס אע"ג דכונס' ברצון אביה כ"ש כשאביה מעכב דאינו כונסה דיועיל לשלם קנס וא"כ לאבי הנערה למה צריך קרא לכתוב אם תמאן בלחוד. תשובתך דדומיא דמיאונה דידה דמיירי לענין שישלם קנס אע"ג דכונסה הכי נמי מיאון אביה מיירי לענין שישלם קנס אע"ג דכונסה בע"כ וכגון שבגרה אח"כ דכבר יצתה מרשות אביה והיא רוצה לינשא לו דאין אביה יכולה לעכב בנשואיה ומ"מ מועיל מיאונו לענין שישלם קנס דומיא דבת. נמצא לשיטה זו כי קתני בין היא בין אביה יכולין לעכב לגבי מפותה היינו לענין קנס אף על גב דכונסה וא"ת תינח מפתה דשייך לפרושינהו לענין קנסא אבל אונס דלעולם משלם קנס ואפילו כשכונסה היכי מצי מיירי בנערה או קטנה דהיכי יכולה לעכב בנשואין כיון דהאב רוצה לקדשה ועדיין ברשותו היא ותירץ הר"ן בפירושו על ההלכות כיון דענה אותה בעל כרחה התורה נתנה לה רשות לעכב בנשואין אע"ג דאביה רוצה והבעל רוצה אבל מפותה דמדעתה עבדה אינה יכולה לעכב מלכונסה כיון שאביה רוצה לקדשה לזה אלא ה"ק שכל זמן שהיא מעכבת מפתה משלם קנס. עוד תירץ דאה"נ שאם האב רוצה לקדשה והאונס רוצה לכנסה כונס בעל כרחה ומאי דאמרינן שהיא יכולה לעכב היינו לומר שאין אונס מצווה לכונסה בעל כרחה:
ורש"י ז"ל כתב וז"ל לכשלא יכנוס. שתמאן היא או אביה או המפתה עצמו. ואפשר דאזיל לשיטתיה ז"ל דדריש בפרק ב' דקדושין כשיטת ר"י ז"ל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל וה"ק שתמאן וכו' פי' דמיאונם לחוד סגי לשלם קנס והיינו דנקט לכשלא יכנוס ולא נקט לכשלא כנס דלשון שלא יכנוס משמע דהעכוב בא מחמתו בדוקא והילכך ה"ל למינקט לכשלא כנס אלא מ"ה נקט כשלא יכנוס דמשמע דממאנין בו לשלא יכנוס אף על גב דסוף סוף הוא כונסה מ"ה נמי עקם התנא לשונו ונקט לכשיוציא דמשמע דיש כאן נשואין. והא דקאמר הרב ז"ל לבתר הכי יכולין לעכב. שלא יכניסנה. אאונס קאי ובעי לפרושי כלשון ראשון דכתב הר"ן ז"ל דאף על גב דהבעל רוצה לכונסה התורה נתנה לה רשות לעכב בנישואין כיון דעינה אותה. כל זה נדחקתי כדי לפרש לשון רש"י ז"ל דלא תקשי מדידיה אדידיה כפי מה שהבין הרא"ש ז"ל בלשונו ז"ל שבפרק ב' דקידושין ומיהו דוחק הוא שכתב הרב ז"ל שתמאן היא וכו' או המפתה עצמו אלמא מדכיילינהו בהדי מפתה עצמו משמע דבהעכבת נשואין מיירי ויש לדחוק לשונו ז"ל שבקדושין ולפרשו בענין אחר ואין להאריך כאן והקשו בתוספות על שיטה זו דמיירי בנערה או קטנה דהכא דרשינן מאם מאן ימאן מ"מ שהיא יכולה לעכב לענין שישלם קנס אע"ג דאביה כונס' בע"כ ובפרק נערה דרשינן מינה לרבות יתומה לקנס ותירצו דלכתוב או מאן מאן או ימאן ימאן מאי מאן ימאן ש"מ תרתי וכה"ג אמרינן במרובה גבי אם המצא תמצא. עוד תירצו בתוספות עיקר קושיין בדרך אחרת וניחא טפי ההיא דפרק נערה דאמרינן לרבות יתומה דלעולם אימא לך דכי קאמר הכא היא עצמה מנין מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ ובעכבת נשואין מיירי בין לגבי אביה בין לגבי היא עצמה ואביה מיירי בעודה נערה או קטנה והיא עצמה מיירי כשאין לה אב או שבגרה אח"כ ודקשיא לך מה צריך קרא תפוק ליה שיכולין לעכב בין היא כשהיא בוגרת בין אביה כשהיא נערה כדי שלא יהא חוטא נשכר הא אתא לאשמועינן לרבות קנס בבוגרת או ביתומה דלא תימא דאין קנס אלא כשנותנין אותו לאבי הנערה כדכתיב גבי אונס ונתן לאבי הנערה והיינו טעמא משום דעבר על דעת אביה אבל כל לעצמה לית לה דהא מדעתה עבדה אבל השתא דכתיב מאן ימאן דמרבינן מינה דהיא עצמה יכולה לעכב שלא לכונסה אלמא דיש קנס אע"ג דאין לאביה דאי בקטנה או בנערה היאך היא יכולה לעכב וכדאקשינן מעיקרא אלא ע"כ ביתומה או בבוגרת מיירי וממילא אתרבו לקנס ואהא סמיך לקמן בפרק נערה למימר לרבות יתומה לקנס דאי מיירי קרא בקטנה או נערה ועכובא היינו לענין לשלם קנס וכדפי' לעיל לא מצינן למסמכיה יתומה להאי קרא כלל דמה ענין יתומה להאי קרא דמיירי בנערה שיש לה אב והאב כונסה בע"כ דהקנס תלוי באב אע"ג דאתיא ליה מחמת מיאונה מ"מ קנסה לאביה ליתומה זו שהקנס תלוי בעצמה ולדידה בעי למיהב והיכי תני אם ימאן לרבות יתומה לקנס משום מאי דמרבינן נערה דמועיל מיאונה לקנס אע"ג דאביה כונסה בע"כ אלא ע"כ ביתומה או בבוגרת מיירי ואיצטריך קרא לרבויינהו לקנס וכדכתיבנא ולא תימא דלפר"י נמי שפיר אתיא ליה יתומה דהא אביה מיירי באבי בוגרת וכדכתבינן לעיל לשיטת ר"י ז"ל דהא מ"מ מאביה אתיא ריבוייא והיכי תיתי מינה לרבות יתומה לקנס ולא תימא דלרבות יתומה לקנס דרשינן לה משום ייתור בפסוק וכדכתבינן לעיל דהוה מצי למכתב מאן מאן וכדכתבינן לעיל ומעתה הדרא קושיא לדוכתי' דלעכב למה לי קרא ביתומה או בבוגרת תפוק ליה מטעמא דלא יהא חוטא נשכר דע"כ לא מייתורא דקרא דריש לה התם דאם כן מאי פריך מינה לרבי יוסי בר חנינא דפטר מוציא שם רע על היתומה דשאני מפתה דרבי קרא אלא עיקר הפי' כדפרישי' וכך פרש"י ז"ל לקמן ומשום דאיכא לאוקמי ריבויא בבוגרת דוקא ומשום דכשבא עליה היתה נערה ואביה קיים אבל ביתומה אימא דלא רבי לה קרא להכי אמרינן דסבר האי תנא דמוציא שם רע על היתומה חייב ולא ממעטי' ליה מדכתיב לאבי הנערה וכדפי'. נמצא קצרו של דבר שהתוספות ז"ל הקשו מעיקרא דהא דאמרינן היא עצמה מנין ליכא לאוקמה לא בקטנה ונערה ולא כשאין לה אב ובבוגרת ור"י תירץ דאיכא לאוקמה בנערה ובקטנה ואף על גב דבע"כ אביה כונסה מ"מ מועיל לענין שיש לה קנס. והתוספות תופסין עיקר הצד האחד דלעולם מיירי כשאין לה אב ובבוגרת ואיצטריך קרא לאשמועינן דיש קנס ביתומה ובבוגרת ואביה איצטריך לאשמועינן דעכוב אביה מהני לשלם קנס דלא תימא דוקא כשהמפת' עצמו מעכב קמ"ל אביה ואם תשאל לכתוב דהיא עצמה מעכבת וש"מ תרתי חדא דיש קנס בבוגרת ויתומה ועוד דעכובא מהני לשלם קנס וה"ה אביה וכדכתבינן לעיל. תשובתך אי לא כתיב אביה הוה אמינא היא עצמה דוקא מציא מעכבא ומשום דענה אותה בעל כרחה אבל לא אביה אבל אי כתיב אביה הוה שמעינן שפיר להיא עצמה אלא דבהיא עצמה אתא לאשמועינן דיש לה קנס ומיהו השתא חוזרים התוספות ממה שפירש ר"י ז"ל וס"ל דלא מהני מיאונה לשלם קנס כיון דסוף סוף הרי כונסה ויכולין לעכב דקתני היינו עכבת נשואין. עוד נוכל לפרש שאינם חוזרים התוספות ממה שפירש ר"י ז"ל והכי פירוש לפירושם ז"ל כי אמרינן לקמן לרבות יתומה לקנס היינו הדרשה דדרשינן הכא היא עצמה מנין וכו' ומ"ד לרבות יתומה לקנס בעי לפרש דה"ק היא עצמה מנין פי' לא בעי למימר מנין שיכולה לעכב דאי בבוגרת פשיטא ואי בנערה אינה יכולה לעכב אלא הכי בעי מנין שיש קנס כשהיא מעכבת כלומר שיש יכולת בידה לעכב הנשואין ואין העכבה תלוי אלא בה ואם היא לא תעכב אין מי שיכול לעכב דאין הדבר תלוי אלא בה והיינו יתומה דמחמת עכבתה הוא שלא תנשא דהא אין לה אב וכן בבוגרת אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי' אפילו תימא דמיאונה מועיל לענין שישלם קנס מ"מ אין תשלומי הקנס בעבורה אלא מחמת אביה דהא הקנס לאביה והיא הויא לה ככרעא דאבוה ומיאונה הויא ליה כמיאונו של אב דכח האב אגידא בה והויא לה כמו האב עצמו והילכך ה"ק אין לי אלא אביה פי' כשיש כח אב הוא דיש קנס והא קמ"ל דאע"ג דמיאנה היא ואביה כונסה בע"כ מ"מ כיון דכח האב קיים הויא ליה כאילו האב מיאן היא עצמה מנין כשאין קנס אלא מחמת עכובה כגון יתומה ובוגרת מנין שיש לה קנס והשתא ניחא דאיצטריכו תרווייהו לאשמועינן אביה והיא עצמה מאביה שמעינן דאפילו מיאנה היא ואינה מועיל מיאונה לענין נשואין אפ"ה מועיל לענין קנסא ומהיא עצמה שמעינן לרבות יתומה ובוגרת לקנס וכדכתיבנא והשתא ניחא כל מאי דאקשינן ואין חילוק בין פירוש ר"י ז"ל למסקנת התוס' ז"ל אלא דמאי דפירש ר"י ז"ל בהיא עצמה קא מפרשי התוס' באביה ובזה תבין כל הדבור ומה שכתוב בתוס' דדוקא בבוגרת או ביתומה יש קנס בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב פי' דוקא בבוגרת או ביתומה מקרי עכוב שלהן ואמרינן שהקנס תלוי בעכוב שלהן אבל כל זמן שלא בגרה תלוי באב אפילו אמרת דמועיל מיאונה לענין שמשלם קנס אין הקנס תלוי בעכוב שלה דמחמת האב פורע הקנס וכדכתיבנא ומ"ה היינו מחלקי' בין כשהעכוב תלוי באביה להיכא דהעכוב תלוי בה משום דכשהעכוב תלוי באביה דהקנס לאביה והמפתה עבר על דעת אביה לכך דין הוא שישלם קנס אבל כשהיא מעכבת שהעכבה תלוי בה והקנס לעצמה אינו דין שיש לה קנס דהא מדעתה עבדה וכבר מחלה ולהכי איצטריך לרבות יתומה או בוגרת כנ"ל. ומאי דכתיבנא מעיקרא מתיישב יותר הלשון ודע שכל זה שכתבו התוספות בהאי לישנא בתר' הוא פירוש לפרש"י ז"ל דלקמן ובתוספות כתיבת יד כתוב אלא כך הוא עיקר פי' שפי' הקונטריסין לקמן. ע"כ:
והרשב"א ז"ל כתב בחידושיו בפרק ב' דקידושין וז"ל וק"ל ה"ד אי כשהאב מתרצה בכך מה מועיל מיאון דידה דהא אביה מצי לקדשה בע"כ ואי כשלא נתרצה האב היינו מיאון דאב ותירצו בתוספות דבמפותה גזרת הכתוב היא דאף על פי שהאב יכול לקדשה בע"כ מ"מ מועיל מיאונה לענין זה שמשלם קנס כשהיא ממאנת א"נ כשפתה כשהיא נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה או שמת אביה שהקנס לעצמה כדתנן נערה שנתפתתה ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ולומר אעפ"כ שעכשו היא ברשותה וקנסה לעצמה לא אמרינן שמחלה קנסה מדנתפתתה לו אלא כיון דבשעת פתוי דאב ועכשו שהיא של עצמה אינה מתרצית לו משלם קנס על ידי מיאונה. ע"כ:
והרמב"ן ז"ל כתב שם [מו א'] וז"ל לומר שמשלם קנס במפותה אין פירושו ברור אצלי שאם האב רוצה לקבל בע"כ קידושיה ודאי אינו משלם קנס שהמפתה אינו נותן אלא לכשלא יכנוס ואם אמר האב רוצה אני אם היא רוצה וקמ"ל שכיון שאינה רוצה משלם קנס פשיטא שזה העכוב של אב הוא שאינו רוצה אלא א"כ רצתה היא ונראה כגון שאמר האב בשעת העמדה בדין רוצה אני ובאה היא אח"כ ואמרה איני רוצה והאב אינו רוצה לקבל קידושין בע"כ וחוזר ותובע קנס או שמת האב וקא משמע לן דמשלם משום מיאונה שאילו משום מיאונו של אב מכיון שאמר בב"ד רוצה אני ונפטר הלה ממנו שוב אינו יכול לחזור לומר אין אני רוצה שהרי לא מיאן בשעת העמדה בדין וכ"ש כשמת ולא מיאן כלל בסוף שנפטר הלה ומשום מיאון שלה משלם ע"כ. ועי' הריטב"א ז"ל בחידושיו שם בפרק ב' דקדושין:

אלא אונס בשלמא איהי וכו'. הקשו בתוספות כיון דאונס ומפתה מגמ' גמירי מהדדי להא מילתא נמי לגמרו מהדדי כדפרי' בסמוך ומאי פריך אלא אביה מנלן ולא קשיא להו נמי דלמה לן קרא דאיהי מצי מעכב דלגמרו מהדדי דלא נתנה גזרה שוה זו אלא ללמד מקראות הסתומים דישקול דמפתה היינו חמשים וחמשים דאונס היינו שקלים ולא אתיא ללמד דין חדש ומאחר דכבר כתיב דאיהי מצי' מעכבא מדכתיב ולו תהיה דמשמע מדעתה יש לנו לומר דאתיא הג"ש לפרש עוד דאבי' נמי ולכך קשיא להו לתוס' דמאי פריך אלא אביה מנלן ומיהו לא מצינן למילף בג"ש דאיהי נמי מציא מעכבא דדין חדש הוא זה דדוקא כשהעכוב בא מחמתו הוא דסברא נותנת שישלם קנס אבל כשאין העכוב בא מחמתו אין לנו שישלם קנס הילכך הך גזרה שוה לא ניתנה למגמר בכיוצא בזה. ומיהו הרא"ש ז"ל תירץ מדכתב רחמנא שהיא יכולה למאן משמע מיעוט אבל לא אביה ואי לאו הכי נשתוק קרא מיניה ונגמרו מהדדי ע"כ. ובמאי דכתיבנא אין מקום לתירוץ זה כלל. ותירצו בתוס' דלהא מילתא לא גמרינן מהדדי דהא מפתה יכול לעכב ואונס שותה בעציצו והוה אמינא הכי נמי אביה יכול לעכב וקשיא להו לתוספות דמהאי טעמא גופיה דלא בעי רבא למגמר מג"ש איכא למפרך נמי על הק"ו ואמאי נדי מהג"ש ויליף לה מק"ו דלא דייק כולי האי וכדפריך עלה אביי ותירצו דהך טעמא גופיה הוא ניהו מאי דקאמר אביי בסמוך ורבא לא מסתבר ליה למימר הכי כיון דאיכא קל וחומר:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר אביי כדי שלא יהא חוטא וכו'. אע"ג דהא איתקוש להדדי שאני הכא לגבי הא מילתא דחדית בהו רחמנא שהרי אונס שותה בעציצו והמפתה אם רצה להוציא מוציא וכיון דכן הוה אמינא להא מילתא הא גלי רחמנא דלא גמרי מהדדי ומפתה הוא דלדעתו איהי נמי לדעתה ודעת אביה אבל אונס לא כדקאמר אביי ואפ"ה קאמר רבא דק"ו הוא והאי טעמא לא חשיב דאדרבה ק"ו נינהו ובהא מילתא נמי דינא הוא דגמרי מהדדי כי היכי דגמרי לשאר מילי ואביי אמר טעמא דשלא יהא חוטא נשכר. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אביה מנא לן אביי אמר כדי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר ק"ו וא"ת ולמה לי כולי האי לגמור אונס ממפתה מג"ש וכדפרכינן לקמן וי"ל שאין הג"ש אלא לדברים שהם מפורשים בזה וסתומים בזה אבל בזה כיון שכתב ולו תהיה לאשה הרי פי' שלא יהא הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא היא דלגבי הא לא ליהני ג"ש דדילמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אף אביה ג"כ אינו יכול לעכב וכן תירצו בתוספות. ע"כ:
ודע דמפרש דקרא דמפתה מיירי לענין שמשלם קנס והיא מיירי בקטנה ובנערה ואביה היינו אבי בוגרת ואתא לאשמועינן קרא דאף על גב דכונס' בע"כ מהני מיאונייהו לשלומי קנס מעתה לא מצי למילף אונס ממפתה דמפתה איירי לענין קנסא ואונס מיירי לענין נשואין ואתא לאשמועינן דאע"ג דברשות אביה היא כיון דעינה אותה אמרה תורה דמציא מעכב וכדכתבינן לעיל ואביה דאונס נמי לא מצי למילף ממפתה כיון דלגבי איהי איכא חילוקא בינייהו בין אונס למפתה דלגבי מפתה לא מציא לעכובי מלכנוס כיון שהיא נערה משא"כ באונס וכדכתבינן לעיל ולשיטה האחרונה דפרשינן לעיל דקרא דמפתה דבין היא בין אביה יכולין לעכב מיירי בבוגרת או ביתומה ובין באונס ובין במפתה בענין עכבת נשואין מיירי וכדכתבינן לעיל הלכך לא הוה צריך לטעמא דלא יהא חוטא נשכר ולא לק"ו דרבא דמג"ש הוה ילפינן לה אונס ממפתה. עוד הקשו בתוספות ואיהי גבי אונס אמאי איצטריך למכתב נילף לאביי מסברא דלא יהא חוטא נשכר ולרבא מק"ו ותירצו בתוספות דולו תהיה לאשה אינו מיותר ובזה אידחיא נמי תירוץ הרא"ש ז"ל לקושיא קמייתא דאי הוה יתורא אה"נ דהוה אמרינן דמשמע מיעוטא אבל השתא דלא הויא מיותר לא משמע מיעוטא ולשיטת ר"י ז"ל ניחא נמי קושיא זו דהא איצטריך איהי לגבי אונס ללמדך דאע"ג דאביה רוצה לקדשה בע"כ והרי היא נערה ובידו לקדשה מ"מ התורה נתנה לה רשות לעכב כיון דעינה אותה והא ודאי צריכא רבא וקשיא לי דהכא מתרצים התוס' דולו תהיה לאשה אינו מיותר ולעיל בריש פרקין בשמעתא דנער נער הנערה הקשו התוס' ולשתוק מולו תהיה לאשה וגו' ותירצו דאיצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וי"ל דכבר מקשי' לעיל קושיא אחריתי דהיאך שואלים התוספות ולשתוק והרי צריך למכתב ולו תהיה לאשה לעשה ותירצו בקונטריסין דאינו ר"ל דלשתוק מהאי קרא ולא לכתביה כלל אלא ה"ק לשתוק ממשמעותא של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב לשון אחר דלשתמע מעוטא כגון וישאנה ומתרצים דלשון תהיה צריך למדעתה. הילכך הכא נמי הכי קאמרי דולו תהיה אינו מיותר פי' דלאו מייתורא קא דריש לה דע"כ צריך לעשה אלא דה"ל למכתב ל' אחר וישאנה וכיון שכן אי הוה כתיב הכי הוה משמע דבע"כ ישאנה והא ודאי ליתא ומיהו אין צריך קרא מיותר לזה אלא דלא לכתוב לישנא דנטעי ממשמעותיה דקרא קא דריש לה ומיהו עיקר קרא אתא לעשה ומיהו לענין נשואין דבעינן אשה הראויה לו לא איצטריך קרא דפשיטא ודאי דאינו רשאי לקיימה דהא כתיב לא יבא ממזר אלא כי איצטריך קרא לעשה וכדכתבינן כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר וא"ת גבי מפתה נמי למאי כתב רחמנא אביה בהדיא תפוק ליה מהאי טעמא וי"ל דשאני אונס שמשלם קנס בכל ענין ואף כשהוא כונסה ולפיכך דין הוא שימאן האב כדי שלא יהא חוטא נשכר שהרי אין אנו מפסידין ממנו אלא האשה אבל במפותה שאם ישאנה פטור מן הקנס משום מיאון האב אין לנו להפסידו שתים האשה והקנס ואין לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר. וא"ת ולמה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי לי מהאי טעמא דגמרן באביה שלא יהא חוטא נשכר וי"ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בעל כרחה כיון שאביה רוצה. רבא אמר ק"ו וכו' וא"ת ולרבא למה לי למכתב ולו תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק"ו וי"ל דאי לא כתבה רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק"ו דשאני אונס דאיהו לא מצי מעכב וכדפריך אביי בסמוך אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה וגלי לן שתהא היא יכולה למאן ואע"פ שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק"ו שפיר להשוות מיאון אביה למיאון דידיה ואביי סבר דאפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק"ו כיון דאיכא למפרך כנ"ל. ע"כ:

מפתה דאיהי מצי מעכב וכו'. וא"ת ומאי פירכא היא זו אדרבה היא הנותנת משום דאיהי מצי מעכב ולהתחייב בקנס על עכובה אינו דין שיתחייב בקנס משום עכובא דאביה אטו משום דמתחייב בקנס מחמת עכובו נחייבוהו נמי קנס מחמת עכוב אביה דהא הא בהא תליא אם אין שם נשואין הרי יש כאן קנס וי"ל דאנן לא עבדינן פירכא מהיכא דפיתה שלא לשם אישות דיש כאן קנס אלא מהיכא דפיתה לשם אישות דאין כאן קנס והכי קאמרינן מה למפתה שכן היכא דפיתה לשם אישות יכול לגרשה ולכך דין הוא שאביה נמי יכול לעכב תאמר באונס דאיהו לא מצי מעכב דלא יוכל לשלחה כתיב וכן כתבו התוספות ז"ל והיינו כשיטת רש"י ז"ל התם בפרק ב' דקידושין. ויש מפרשים התם בפרק ב' דקידושין דפתה לשם אישות נמי יש לה קנס עיין תוספות ר"י התם בפרק ב' דקידושין ורש"י כתב כאן וז"ל דאיהו מצי מעכב. שאם רצה אינו כונס כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו. ע"כ. פי' לפי' הרב ז"ל על שיטת התוס' ז"ל דהפירכא היינו מדאינו כונסה בע"כ ולא תליא בקנסא דהא קרא מעטיה באפי נפשיה ואע"ג דבעכובי' תליא נמי קנסא מ"מ הכתוב באפי נפשיה מעטיה דלא ישאנה בע"כ כדאמרינן לקמן ימהרנה לו מדעתו וקל להבין כנ"ל:

אעפ"י שאמרו אונס נותן מיד וכו'. ואיכא למידק אדרבא היא הנותנת משום דאונס נותן מיד לכך דין הוא דכשתצא דלא יהיה עליו כלום דיצא כסף קנסה בכתובתה ומאי קאמר אף על פי שאמרו וכו' ועוד אמאי שני בלישני' דברישא גבי מתגרשה קתני אין לה עליו כלום וגבי מת קתני יצא כסף קנסה בכתובתה. ויש לומר דהא תירצה רש"י שכתב וז"ל אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציאנה אין לה עליו כלום. ולא אמרינן אין קנסה תחת כתובתה שהרי לאביה נותן מיד אלא כסף קנסה הוא כתובתה וכן אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ע"כ. פי' לפי' ה"ק תנא דברייתא אף על פי שאמרו אונס נותן מיד ולא הוה לן למימר דיצא כסף קנסה בכתובתה דהקנס כבר נתן לאביה מיד והכתובה לעצמה בעי למהוי אפ"ה אין לה עליו כלום ומשום דאתינן לתרוצי מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה לכך לא מצינן לסיומי דרישא יצא כסף קנסה וכו' דהיכי מצינן למימר אף על פי שאמרו אונס נותן מיד כשיוציא הוא יצא כסף קנסה בכתובתה והא עלה מאי דאמרינן יצא כסף קנסה בכתובתה קיימינן לתרוצי וכדקאמר אף ע"פ שאמרו וכו' וכדפרישנא הילכך עדיפא טפי לסיומי אין לה עליו כלום. ושוב תני דה"ה אם מת יצא כסף קנסה בכתובתה. ואגב אורחין תלמוד דרבי יוסי בר יהודה פליג אתרווייהו ארישא ואסיפא ואף על גב דתלמודא אפסיק בינייהו בפירושא דרישא מכל מקום רישא וסיפא כחדא נינהו ובחדא טעמא אזלי ומאן דפליג אכולה פליג בין ארישא ובין אסיפא ולקמן נכתוב בס"ד מאי דכתב הריטב"א ז"ל בשם התוספות אמאי שני תנא בלישניה. ודע דאינו מגיה דשפיר מצינן למתני כשיוציאנה דמכל מקום אינו מגרשה אלא לרצונו ולא בע"כ אלא דפריך תלמודא דהוה ליה למנקט כלישנא דקרא דכתיב לא יוכל לשלחה ומשני אימא כשתרצה היא פי' אם יצתה מאליה ותבעה הימנו גט וכדפי' רש"י ומיהו הגט אינו נותן איהו אלא לרצונו ולהכי תני כשיוציא הוא וכו' כנ"ל:
טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה ואף על פי שכתובת בתולה דאורייתא לפי' ר"ת ז"ל זאת בעולה היא. ומיהו תימא דקא פסיק ותני אין לה עליו כלום לא שנא אנסה כדרכה ולא שנא שלא כדרכה ובשלא כדרכה בתולה גמורה היא אפילו לענין קנס וכל שכן לענין כתובה. ונ"ל דלא קשה דהכא בין לרבנן בין לרבי יוסי מדאורייתא אין לה כתובה דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלא כסף קנסה עומד במקום מוהר בתוליה ולא פליגי הכא אלא מדרבנן ורבנן סברי לא תקנו הכא כתובה דמ"ט דתקינו רבנן כתובה במקום שתקנו רבנן בבעולה. ואם תאמר כיון דטעמא דתקנו רבנן כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה [אלמנה אמאי תקנו לה רבנן כתובה וי"ל מתוך שהוצרכו לתקן לגרושה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה] תקנו נמי לאלמנה משום חינא. ואם תאמר אמאי קתני מת יצא כסף קנסה בכתובתה ליתני אין לה עליו כלום כדקתני רישא. ויש לומר דנותן טעם לדבר שלא תאמר אמאי אין לה עליו כלום התינח גרושה שלא תקנו לה אלא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה אלא במת למה נשתנית משאר נשים כיון דתקנו רבנן כתובה לאלמנה משום חינא והאי טעמא שייך נמי הכא אף על פי שלא תקנו בעלמא אלא אגב שתקנו לגרושה והכא אין לנו לגרושה מיהו כיון דשייך בה חינא כמו בשאר אלמנות אין לנו לשנותה משאר אלמנות הילכך הוצרך לטעם זה דיצא כסף קנסה בכתובתה ולא חשו אם אין לה כתובה. הרא"ש ז"ל:
ודעת ר"ח ז"ל דכתובת בתולה נמי מדרבנן והאריך בזה הרא"ש ז"ל בפסקיו לעיל פ"ק. ויש לי לפרש עוד דלעולם כתובת בתולה מדאורייתא וכמו שפירש ר"ת ז"ל ורבנן תיקנו לאלמנה נמי כתובה דומיא דבתולה שלא תהיה אשה בלא כתובה וכעין דאורייתא תקון וכל אשה בלא כתובה בעילתה בעילת זנות. ומיהו מדאורייתא אי הוה בעי הוה מצי למיתב לה כתובתה על השלחן ולהיות כתובתה תחת ידה ותקינו רבנן שלא יתן לה כתובתה בידה אלא יכתוב עליו כתובה בחוב ויהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה וכדתנן לקמן בפרק האשה שנפלו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומיהו עיקר נתינת כתובה לאו מהאי טעמא הוא אלא כדכתיבנא ובהא פליגי ת"ק ורבי יוסי בר יהודה דבין למר ובין למר יצא כסף קנסה בכתובתה והוה ליה כאילו פרע כתובתה בשעת נשואיה וס"ל לת"ק דסגי בהכי אפי' מדרבנן דטעמא מאי תקינו רבנן כתובתה פי' שטר כתובה שיהא הכתובה עליו חוב ולא תהיה כתובתה על השלחן תחת ידה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' שאם תהיה כתובתה תחת ידה ולא יצטרך לפרוע לה מידי הרי תהא קלה בעיניו להוציאה לכך תקנו שתהא הכתובה עליו חוב והכא אף על פי שפורע לה הכתובה קודם דהיינו כסף קנסה לא תהיה קלה בעיניו להוציאה דהא לא מצי מפיק לה ורבי יוסי בר יהודה סבר הא נמי מצי מצער לה וכו' הילכך מלבד כסף קנסה דבעי למיתב לאביה צריך לכתוב עליו כתובת מנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כנ"ל. וניחא כל מה שהקשו התוס' ז"ל דוק ותשכח:
ומיהו הריטב"א ז"ל כתב בשם התוספות כמו שכתב הרא"ש ז"ל וז"ל אימא כשתצא אין לה עליו כלום מת יצא כסף קנסה בכתובתה. והקשו בתוספות למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר גם בזו אין לה עליו כלום. ותירצו דבגרושה שייך למנקט אין לה כלום משום דלית בה משום חינא כדאיתא לקמן במכילתין וכיון דלגרושין שתהא קלה בעיניו להוציאה ליכא למיחש כדפרישנא בסמוך נמצא שאין לה עליו כלום אבל באלמנה דאיכא למיחש בה משום חינא אצטריך לפרושי טעמא יצא כסף קנסה בכתובתה. ע"כ:

מכדי מגמר גמירי מהדדי וכו'. פי' אף על גב דלא תימא דגמרינן ג"ש דאשר לא אורשה ולא בתולה (בתולה) אלא מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו היקשא מכל מקום הא מגמר גמירי מהדדי אונס ממפתה לשקלים ומפתה מאונס לחמשים להא מילתא נמי לגמרו מהדדי פי' דליגמר דמאי דכתיב מהר ימהרנה לו שיהא מפתה נושא בע"כ ומאי לו בע"כ דומיא דאונס דכתיב ולו תהיה לאשה דהיינו בע"כ והשתא לפי' זה אין הלמוד הזה אלא לפרש הסתום לבד אבל אביה באונס דמצי לעכב לא מצינן למילף דהא לא מג"ש ילפינן כי היכי דנילף מולו אלא מכסף ישקול כמוהר הבתולות הוא דילפינן לה ומשמע דדוקא לענין חמשים ושקלים הוא דאקשינהו אלא דפרכינן דה"ה דנגמר שיהא מפתה נושא בע"כ וכדכתיבנא. ומשני אמר קרא מהר ימהרנה לו לאשה פי' ולו תהיה לאשה אאתתא קאי שהיא מהוה עצמה לו הילכך לו תהיה מדעתה משמע אבל ימהרנה לו אגברא קאי הילכך לו מדעתו משמע כנ"ל:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ג/דף_לט"