שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף כט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד א עריכה

פרק שלישי

אלו גרסינן בלא ויו דויו מוסיף על ענין ראשון כדפי' רש"י ז"ל בפי' החומש ובפ"ק דשבת גרסינן אלו תנן או ואלו תנן הני דבעינן למימר לקמן או ואלו תנן הני דאמרן. הרא"ש ז"ל:
ויש ליישב קצת דקאי אמאי דתנן בפ"ק דיש בתולות שכתובתן מאתים ויש שכתובתן מנה דהכי נמי יש נערות שיש להם קנס ויש שאין להם קנס ונמשכו המשניות עד הכא ולהכי לא תני הך מתני' עד השתא:

אלו נערות וכו'. לקמן בגמרא אמרינן נערה אין קטנה לא ויש לפרש דלא ממתני' דייקינן לה דלישנא דנערות משמע נמי קטנה תדע דבקרא נמי כתיב נערה וסברי רבנן דלא אתא למעוטי אלא בוגרת אלא קושטא דמלתא אקדים וקאמר נערה אין קטנה לא ואסיפא דמתני' סמך דתנן כל מקום שיש מכר אין קנס וכן פירשו התוספות לקמן וליתא דמלישנא דמתני' דהכא נמי דייקינן לה דקתני ואלו נערות דלא הוה ליה למתני אלא אלו שאין להם קנס מדקתני נערות לישנא יתירא ש"מ דאתא לאשמועינן דוקא נערה ולא קטנה ואין לך לומר דדילמא לא אתא למעוטי אלא בוגרת דאם כן למה לי משנה יתירא דהא בוגרת פשיטא דאין לה קנס דנערה כתיב וכן כתב הרמב"ן ז"ל לקמן בלישנא קמא וז"ל נערה אין קטנה לא אי קשיא דילמא למעוטי בוגרת כדכתיב נערה באורייתא ודייקינן בוגרת לא ומני רבנן היא. לא תקשי ממשנה יתירא דייקינן דאי הכי ליתני אלו שיש להם קנס פשיטא דבוגרת אין לה קנס דנערה כתיב מדקתני נערות ודאי הא קמ"ל דקטנה אין לה קנס. אי נמי רישא נקט ומסיפא דוקא כדקתני בשלהי פירקין כל מקום שיש מכר אין קנס וסיפא גלי ארישא דנערות דוקא. זה הנ"ל. ע"כ:
ומלשון רש"י ז"ל משמע כלישנא קמא דכתב הכא במתני' וז"ל אלו נערות. דוקא נערה משהביאה שתי שערות עד שתבגר והם ששה חדשים שבין נערות לבגרות אבל קטנה ובוגרת אין לה קנס כתוב בס"י וכן כתב הר"ן ז"ל לשון רש"י ז"ל בפירושיו על ההלכות. אלמא משמע מדכתב הרב ז"ל הכין במשנה אלמא דממתני' דייקינן לה. ואם תשאל כיון דמתני' דלקמן קתני בהדיא כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' למה ליה למתני הכא משנה יתירה לדיוקי קטנה לא. תשובתך דלקמן דמייתי לישנא דרבי מאיר גופיה וכדתניא שהיה רבי מאיר אומר כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' לא מוכח דס"ל לתנא דמתני' הכי דדילמא נקיט רישא דפלוגתא והדבר ידוע דהיינו דברי רבי מאיר וכדתניא שהיה ר"מ אומר וכו' והיינו דקאמר לקמן זו דברי ר"מ וכו' מיהו הכא גבי הילכתא פסיקתא קא רמז לן בלישנא יתירא כר"מ לאורויי דהכי ס"ל. ודע שכתבו התוספות ז"ל בריש פרק קמא דמועד קטן דלא בעי תלמודא מאן תנא עלה דסתם מתני' אלא היכא דלא אתא סתמא דמתניתין כר"מ כשאר סתמא וכיון שכן קשיא דהכא בגמרא בעינן מאן תנא ומשני לה כר"מ. ואפשר דרב יהודה גופיה קאמר מאן תנא ומשום דלקמן עלה דאידך מתני' קאמר זו דברי ר"מ. וכתבו התוספות פרק חזקת הבתים דף ל"ה דסתם זו דברי ר"מ וכו' זו ולא ס"ל הכי עיין בתוספות שם. וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות בפרק קמא דגיטין (דף תקנ"ה ה') [ב א'] דזו ולא סבירא לן כוותייהו קאמר ולהכי קאמר נמי הכא עלה דמתני' דאף על גב דקתני משנה יתירא הכא גבי הילכתא פסיקתא רבי מאיר הוא דקאמר לה הכין ולא סבירא ליה הכי כנ"ל. ואם תשאל עוד אמאי פשיטא לן טפי דנערה אתא למעוטי בוגרת מלמעוטי קטנה. תשובתך הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות נקראת קטנה ואפילו הביאה שתי שערות ולאחר שתים עשרה שנה ויום אחד אם הביאה שתי שערות תקרא נערה ואם לא הביאה שתי שערות עדיין קטנה היא עד עשרים שנה וכשתביא שתי שערות אפילו בשנת עשרים תהיה נערה ששה חדשים ואחר כך תקרא בוגרת הילכך ימי הנערות אפשר שתהיה קטנה כגון לאחר י"ב אם לא הביאה שתי שערות לכך הקטנה אפשר דקראה הכתוב נערה אבל זמן הבוגרת לעולם לא תהיה בזמן הנערות דששה חדשים בין נערות לבוגרת ואם לא הביאה שתי שערות עד שתהיה בת ל"ה שנה נקראת אילונית ואין לה ימי נערות ומקטנותיה תצא לבגרות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות אישות. ואפשר דמשום הכי כתב רש"י ז"ל משהביאה שתי שערות וכו' והם ששה חדשים וכו' דוק ותשכח כנ"ל. ולקמן בגמרא כתבתי עוד ענין אחר בלשון רש"י ז"ל דלא כדפרישנא הכא עיין לקמן:

שיש להן קנס. אין להקשות דאמאי לא קתני נמי בושת ופגם דבוגרת נמי יש לה בושת ופגם באונס והכא קתני נערות למעוטי בוגרת וכדכתיבנא וסתמא דמתני' לא מיירי אלא באונס דגבי אונס הוא דכתיב קנסא ומסתמא אמאי דכתיב בהדיא בקרא קאי מתני' אבל מפתה לא כתיב ביה בהדיא קנס אלא מאונס ילפינן להו ואפילו תימא דמתני' מיירי במפתה וכדאוקי לה רב פפא בפרק בן סורר ומפתה את הבוגרת פטור אפילו מבושת ופגם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' נערות. יש לתרץ בקוצר דלא קתני אלא קנסא דכתיב בהדיא ונתן האיש השוכב וגו' דאילו בושת ופגם לא כתיב בהדיא. ואין לומר דממזרת ונתינה וכו' אין להם בושת ופגם ומשום הכי לא קתני אלא קנס דאי הכי מאי פריך תלמודא אבל כשרות לא ולמה לשנויי פסולות איצטריכא ליה לישני דמתני' הכי קתני אלו נערות שיש להן קנס לבד ולא בושת ופגם אלא ודאי הנכון כדכתיבנא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל שיש להן קנס. אם אדם אנסה וכו' כדכתיב ונתן האיש השוכב וגו'. הבא על הממזרת. בגמ' פריך וכו' דוק ותשכח:

הבא על הממזרת. ויש לדייק קצת למה ליה לאורוכי ולמימר הבא על הממזרת ליתני בקוצר אלו נערות שיש להן קנס הממזרת ונתינה וכו' ולקמן גבי אחותו ליתני הבא על אחותו משום דבעי למתני סיפא אף על פי שהן בהכרת וכו'. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דמיירי בדלא אתרו ביה וכדאוקי לה ר' יוחנן לקמן משום דאין אדם לוקה ומשלם והכא קאמר הבא על הממזרת דלא היתה כאן אלא ביאה לבד ולא התראה ואילו הוה תני הממזרת ונתינה הוה משמע דלעולם הממזרת יש לה קנס. ויש לדייק עוד לשיטת רש"י ז"ל דפי' דנתינה מדרבנן דקתני תנא זו ואצ"ל זו ממזרת ונתינה וכו' ודוחק לשנות כן ויש לומר דלא בא התנא למנות כל הנערות שיש להן קנס כי היכי דליתני הסדר הנכון אלא הא אתא למימר דהני אית להו רבותא וה"ק לא מבעיא בממזרת דאית בה רבותא אלא אפילו בנתינה נמי דהא דוד גזר עליהן ולא מבעיא נתינה דהא מכל מקום לכ"ע אסורה דדוד מיהא גזר עליהן אלא אפילו כותית משום דס"ל דגרי אריות הן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל הבא על הממזרת. בגמרא פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות וכו' כנ"ל. ולקמן נכתוב עוד בלשון זה בס"ד:
ועל הנתינה פרש"י ז"ל נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהן כדאמרינן ביבמות ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וגו' קרי להו נתינים. ע"כ. פירוש לפירושו דמדאורייתא אינם אסורים לבא בקהל ובא דוד וגזר עליהן שלא לבא בקהל וכדקס"ד רבא מעיקרא התם בפרק הערל דהוה בעי לאוקמי קרא דלא תתחתן דכתיב בשבעה אומות בעודם ע"ג אבל לאחר שנתגיירו אינם אסורים אלא מדרבנן. ואין לפרש לשון רש"י ז"ל דאסורה לקהל מן התורה ודוד גזר שעבוד כדי שלא יטמעו וכדבעינן למכתב לשיטת ר"ת ז"ל דהא כתב רש"י ז"ל והיא אסורה לקהל דדוד גזר וכו' כדמוכח בהדיא דאיסורן בקהל הוי משום דדוד גזר עליהם ומיהו בפירושי רש"י ז"ל ישנים מכתיבת יד כתוב ודוד גזר עליהם בוא"ו ואכתי אית לן לפרושי לשונו כדפרישנא דאם לא כן ל"ל לרש"י ז"ל למימר הכא דדוד גזר עליהם אי לאו למימר דאינן אסורין לקהל אלא משום דדוד גזר עליהם וכן פירשו כל המפרשים ז"ל לשון רש"י ז"ל הלכך לשיטת רש"י ז"ל אין בנתינים איסור תורה כלל אלא גזרת יהושע ודוד והיינו דקרי להו נתינים על שם ויתנם יהושע וכו' כיון דמשם נולד להו איסורייהו אבל לשיטת התוס' קשה כיון דעיקר איסורייהו מדאורייתא אמאי קרו להו נתינים ותלו מילתייהו ביהושע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה דהנתינים איסורן מדברי סופרים והיינו משום דגזר עליהם יהושע ודוד עיין שם בהלכותיו:
וכתבו התוספות ז"ל דאיסורייהו דגזר עליהם דוד היינו שעבוד ומ"ה נאסרו לבא בקהל ומייתו לה מפ' הערל והתם בפרק הערל האריכו התוס' ז"ל בזה עיין שם וכתוב בגליון תוס' ומה שפי' שם שגזר חתנות היינו רוצה לומר שגזר עליהם עבדות כדי שלא יטמעו דהא התם מוכח כולה שמעתא דעבדות גזר עליהם. ע"כ:

והקשה ר"ת ז"ל על רש"י ז"ל דממרן לקמן משמע דנתינה הויא מדאורייתא דקאמר ממזרת ונתינה איכא למאן דאמר ראויה לקיימה וכו'. וכיון דממעטינן לה מקרא משמע דאיסורה מן התורה. ויש לתרץ דאנן הכי קאמרינן למעוטי הנך דאינם ראוים לקיימם ואפי' דהויא דרבנן מ"מ הא אינה ראויה לקיימה ואנן אינה ראויה לקיימה הוא דקא ממעטינן ואפילו שיהיה מדרבנן. ועוד הקשו דגרסי' בסוף פ"ק איזו אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים וכו' ומקשינן מ"ש הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא ויש לתרץ דלאחר שפסלן דוד פוסלין את האשה בביאתן מן התורה והכי קאמרינן התם מ"ש הנך דאורייתא פי' משום דודאן פוסלין מן התורה בביאה דנפקא לן ביבמות מכי תהיה לאיש זר וכו' עיין שם בפרש"י ז"ל:
ועוד הקשו דבפרק המדיר אמרינן בגמרא דאלו שכופין אותו להוציא דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה משום דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. ורש"י ז"ל תירץ שם קושיא זו שכתב שם וז"ל דרבנן קתני. הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא. פי' לפירושו ואילו נתינה הא כתיבא איסורייהו באורייתא דכתיב מחוטב עציך עד שואב וגו' ומ"מ לא הויא אלא מדרבנן. ועוד הקשו בתוספות דבריש יש מותרות אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא ויש לתרץ כל זה דלאחר שגזר עליהם דוד עבדות דמכח זה נאסרו לבא בקהל הדר איסורייהו דאורייתא דהא עבדים פסולים מדאורייתא ומיהו אכתי קשיא דתנן אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל משמע דלקי עלה מדאורייתא. ואין לתרץ דלגבי נתינה המלקות היינו מכות מרדות דהא דומיא דכל הנך דחשיב התם קתני אלמא דלקי עלה מדאורייתא. ואין לתרץ דכיון דגזר עלייהן עבדות קרי כאן לא יהיה קדש ולקי עליה דבהדיא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על לאו זה דהוה ליה לאו שבכללות עיין בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה ובפ' ראשון מה' אישות. וכתוב בקונטריסין קשה נימא שדעת רש"י ז"ל שדוד גזר עליהם עבדות וגזר עליהם שיהיו אסורים משום לאו דלא יהיה קדש ואז הויא ממש דאורייתא ולא קשיא כלל מה שמקשה עליו ר"ת ז"ל. ויש לומר שאם כן היה קשה הא דאמרי' בפ"י יוחסין דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ואם נתינה אסורה משום לאו דלא יהיה קדש היאך תהיה מותרת בחרורי אלא ודאי אינו כך. ע"כ:

ואין לשון התוס' מתיישב בזה כלל ומה שכתבתי הוא הנכון. וכן דרכן לעולם לתרץ הקושיא הראשונה כשמקשים התוספות קושיא אחרת. עוד כתבו בקונטריסין אחרים וז"ל הקשה השר אמאי לא מיישבים פי' הקונטרס דדוד גזר על הנתינים משום דעבדות דעבד ושפחה נטמעו בהו ומכל מקום יש להם קנס דמוקמינן לה אחזקת אבהתא כמו שאומרים התוספות לקמן ויש לומר דאותה קושיא דמקשינן מחרורי ונתיני דמותרין לבא זה בזה היה קשה עדיין דאם איתא דנטמעו בהם עבד ושפחה למה מותרין זה בזה. ומורי הרב נר"ו אמר דעיקר הקושיא הוא טעות דנתינים לא מצינו שנטמעו בהם עבד ושפחה דדוקא כותים לבד ע"כ. וכי מעיינת סוגית פרק הערל תשכח ודאי דקושיא זו הויא טעות גמור. ותירצו בתוס' דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת וכתב הריטב"א ז"ל וליכא למימר דאגב ממזרת תני נתינה דרבנן כדקתני גרושה וחלוצה דבשלמא חלוצה דדמיא לגרושה קתני אמטולתא אבל נתינה מה שייכא בממזרת. ע"כ:

וכתוב בקונטריסין נקט נתינה אגב ממזרת פי' דאית בה מכת מרדות מדרבנן כך פי' שנץ ע"כ. ואכתי לא מיישבא שפיר ויש לתרץ דדמי נתינה לממזרת דאיסורה איסור עולם וא' זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים ובה איסורי ביאה וכו'. ע"כ:

ומיהו מצאתי לאחד מגדולי החכמים מתלמידי הרא"ה ז"ל שהקשה בחידושיו ליבמות בפרק הערל על שיטת רש"י וז"ל ותמיהא מילתא דהא אסיקנא לעיל דכי כתיב בהו בשבעת עממין לא תתחתן בם בגירותן וכו'. ובכולהו דוכתי תנן נתינים באיסורא דתנן בפרק אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל וליכא למימר דהתם באשגרת לישן קתני כי היכי דתני נמי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דבשלמא חלוצה דגזרה דרבנן משום לתא דגרושה רהיט ותני להו תרוייהו תנא באשגרת לישן אבל נתינה אגב ממזרת לא תני תדע דבחלוצה גלי לן תנא מדרבנן דקתני גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ופרישנא בפרק עשרה יוחסין אינו חייב אלא על אחת מהן דחלוצה דרבנן היא ואילו בהא לא גלי לן מידי ולקמן בפרק האשה אמרו אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא וכו' וכן בסוטה פרק משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומר הירא ורך הלבב אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל וכו' ואמרינן עלה בהדיא דלרבי יוסי בעבירה דרבנן לא הדר וחלוצה דנקט אשגרת לישן הוא אלמא מילתא פשיטא בכולהו תנויי דנתינה דאורייתא דאע"ג דלא אקשינן לעיל מהני מתני' לסברא קמייתא דרבא דהוה שרי נתינים מדאורייתא משום דכיון דאהדרינהו מגופיה דקרא מאי תו נידוק עליה ממתניתין ע"כ. והתוס' ז"ל כתבו וז"ל ומכל מקום אין נראה לר"ת פירושו דהא מסיק רבא בהערל דבגירותן אית להו חתנות וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבגיותן לית להו קנס כדאמרינן לעיל בפ"ק יהבינן לה קנס וכו' וכן בקידושין וכו' פי' לפיכך אין נראה לר"ת ז"ל פירושו דאיירי בדרבנן דהא מסיק רבא בהערל דבגירותן כו' פירוש מעיקרא הוה בעי לאוקמי קרא דלא תתחתן דכתיב בשבעה אומות בעודן ע"ג אבל כשנתגיירו לא אסירי אלא מדרבנן והדר ביה רבא משום דלא שייך בהו חיתון קודם שנתגיירו ואין להקשות דאכתי מנא לן דאיירי כל הני בדאורייתא אכתי איכא למימר דלא איירי אלא בדרבנן דלמסקנא בגיותן הוה דרבנן וכל הני מיירי בגיותן ונקט נתינה אגב ממזרת כי היכי דמתרצי התוספות למאי דס"ל בהערל דבגירותן לית להו חתנות ומיירי כל הני בגיותן הכי נמי מצינן למימר למסקנא ומיירי בגיותן ואכתי מנא לן דאיירי כל הני בדאורייתא דהא ודאי לאו קושיא היא כלל דכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא וכו' הלכך משמע דכל היכא שמזכיר נתינה מיירי באיסורא דאורייתא:
ודע שרש"י ז"ל פי' בפרק אלו הן הלוקין נתינה מן הגבעונים היא והמלקות משום לא תתחתן בם ע"כ. משמע דבעי לפרושי דמתני' דהלוקין מיירי בגיותן ולמאי דאסיק אדעתיה רבא קרא דלא תתחתן בם מיירי בגיותן וכדכתיבנא ולרש"י ז"ל הכי הוא הלכתא כדאסיק רבא אדעתיה ולא כדאסיק. ועוד הקשה ר"ת ז"ל לפירושי רש"י ז"ל כיון דעבדות ממש גזר עליהם שמתוך כך נאסרו לבא בקהל משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש להם קנס הא תנן בהדיא במתני' דשפחה אין לה קנס ויש לתרץ דשאני נתינה דמנטרא נפשה ואם תאמר מעתה אף אנו נחלק ונאמר דשאני שפחה משומרת משאינה משומרת וכיון שכן קשיא אמאי מחלק מתני' בין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ליתירא מבת שלש שנים דהא ודאי פשיטא דפחותה מבת שלש שנים ויום אחד בתוליה חוזרין כדאיתא בכמה דוכתי לפלוג וליתני בדידיה דאפי' יתירות מבת שלש שנים ויום אחד יש לה קנס ובמשומרת ויש לומר דלא איצטריך דכבר אשמועינן במתני' דנתינה דהיינו שפחה משומרת וקתני דיש לה קנס והלכך בעי לחלוקי באינה משומרת בין פחותה ליתירה. ומ"מ קשה דאמרינן בירושלמי דשפחה אפי' משומרת אין לה קנס ומיהו יש לחלק דשאני שפחה דסתם שפחה אינה משומרת ולהכי לא חלקו חכמים בהן ואמרו דכל שפחה אין לה קנס אבל נתינה דהוה אומר שלימה וסתמייהו דמנטרי נפשייהו ולא הוה בחזקת הפקר כמו השפחות אלא שדוד גזר עליהם עבדות הילכך אין לנו להוסיף ולפטור הבא עליהן מקנס. אבל אכתי קשה דתנן בפרק עשרה יוחסין דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן לישא שפחה אינו יכול מפני שחרור שבו ויש לתרץ קושיא זו דלאו ממש גזר עלייהו עבדות ליאסר בלא יהיה קדש ומיהו אין לתרץ כן קושיא ראשונה דקנס דכיון דגזר עלייהו עבדות שמתוך כך נאסרו לבא בקהל הרי בעל כרחך אתה פוטרן מקנס דכיון דמכח הגזרה נאסרו לבא בקהל פשיטא ודאי דהכי נמי פטורין מקנס דאינו בדין שנוציא ממון מישראל כדי ליתן להם כיון דגזר עלייהו עבדות עד שמתוך כך נאסרו לבא בקהל וקרא צווח ואומר ונתן האיש השוכב וגו' ולו תהיה לאשה וכיון דמכח גזרתו נאסרו לבא בקהל הכי נמי דאין להם קנס כן משמע מלשון התוס' ז"ל אבל יש לחלק כיון דמנטרא נפשה יש לה קנס וכדכתיבנא. ונראה לר"ת ז"ל דנתינה אסורה מדאורייתא משום לא תתחתן כדמסיק רבא בהערל ודוד לא גזר עלייהו אלא שעבוד כו' ככתוב בתוס' וקשיא להו לתוספות דקאמר התם כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי לידבק בהו בישראל משמע דהיינו לישא אשה מישראל ואם אסורין מדאורייתא מלא תתחתן אפי' שיהיו בו שלשה סימנין הללו אסירי וקיימי אטו פסול גומל חסד יהיה מותר לבא בקהל אבל לשיטת רש"י ז"ל שדוד הוא שרחקן ניחא ותירצו בתוס' דלאו לישא מהן קאמר אלא להיות בן חורין כמותן והקשו עוד בתוס' דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר וקשה דכיון דאסירי מן התורה מלא תתחתן בם היאך בקשו להתירן וכ"ת דלא היו רוצים להתירן לבא בקהל אלא לפוטרן מעבדות אכתי קשיא מה השיב להם ר' יתירו חלק עד ה' ויפקיעו השעבוד ולא יהא שום שעבוד עליהם כל זמן שאין בית המקדש קיים ולכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו ישתעבדו במקדש כלם. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהם בקשו להתירם לבא בקהל והשיב להם רבי חלק מזבח מי יתיר והלכך הוה ליה חציו עבד וחציו בן חורין ואכתי אסירי לבא בקהל משום צד עבדות שבהם אבל לשיטת התוס' קשיא ותירצו התוס' דהם בקשו לפוטרן מעבדות שיהיו בני חורין לגמרי ולא יקרא עוד שם עבדות עליהם ואמר להם רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח והם לא רצו אלא שיהיו בני חורין לגמרי אבל להפקיע קצת ולהניח קצת לא רצו. והתוס' ז"ל שם בפרק הערל תירצו דה"ק חלק מזבח מי יתיר וכיון שאין אנו יכולין להפקיע שעבוד המזבח אף שעבוד שיש לנו עליהם לא נתיר שאם נתיר חלקנו למחר יבנה בית המקדש ותשתכח תורת שעבוד מהם אף של חלק מזבח. והקשו עוד בתוס' ז"ל לפי שטתם דכיון דלא באו אלא לפוטרן משעבוד אפילו חלק מזבח יתירו דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ותירצו דלא אמרן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב אלא לצורך אבל זה אינו צורך כל כך ומכל מקום חלקנו נתיר אפי' שלא לצורך דלא מטעם הפקר ב"ד נגעו בה כיון דאין כאן אלא הפקעת שעבוד בעלמא אבל לשיטת רש"י ז"ל משום דבקשו אותם להתיר לבא בקהל אף חלק העדה לא מצי להתיר אלא מטעם הפקר ב"ד הפקר בזה"ב ולכך כתב רש"י ז"ל התם בפרק הערל חלקנו נתיר דיכולין ב"ד להפקיר ולהתיר חלקם של ישראל דקי"ל הפקר ב"ד הפקר בזה"ב כנ"ל. והלכך לשון התוס' ז"ל שם בפרק הערל נתינים דוד גזר עליהם פי' רש"י ז"ל שלא יהיו ראוים לבא בישראל כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה ולקמן פריך וכי דוד גזר עליהם והלא משה גזר עליהם דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ולא כללינהו לא בכלל ישראל ולא בכלל גרים אלמא דעבדים מקרו ועבדים פסולים הם ומשני משה גזר לההוא דרא ופריך ואכתי יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע וגו' אלמא עבדים הם ולדורות הבאים גזר דכתיב ולא יכרת מהם חוטבי עצים ומשני יהושע גזר לבית המקדש דכתיב ולמזבח ה' וכשחרב הבית פסק מהם פסול עבדות דיהושע וחלה עליהם גזרת דוד דחתנות וקאמר חלקנו נתיר משום דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב וכו' ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא חלק עדה לעולם אסור עד שיתירוהו אבל חלק מזבח לא אסרו דוד רק בזמן שבית המקדש קיים והוסיף על גזרת יהושע בחלק עדה בלבד שלא נתנם יהושע לעבדים רק בזמן שבית המקדש קיים כן שיטת הקונטרס. ועתה משמע מתוך פירושו שהוא סובר שאין נתינים אסורין רק מדרבנן דגזר דוד עליהם שלא להתחתן בהם וקשה דבפרק אלו הן הלוקין חשיב הבא על הנתינה אלמא מדאורייתא הוא י"ל דמכת מרדות מדרבנן קאמר שכן צריך לומר לעיל דבעי למימר דאסירי מדרבנן כדפ"ל ומכל מקום קשה היאך קאמר חלקנו נתיר והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון שהיו אסורים מחמת שגזר עליהם דוד חתנות ובמקום אחר פי' הקונטרס שדוד גזר עליהם עבדות דומיא דיהושע וממילא הם אסורים לבא בקהל והשתא ניחא ההיא דאלו הן הלוקין דאיכא לאו דלא יהיה קדש כמו בשפחה. ע"כ:

והא כתיבנא לעיל דאין לוקין על לאו זה ואכתי הקושיא במקומה עומדת. עוד כתבו תוס' הר"ף ז"ל וניחא נמי הא דקאמר חלקנו נתיר לפי שלא היו אסורים רק מחמת עבדות ויכולין ב"ד להפקיר הממון וממילא משתרו לבא בקהל ומ"מ קשה דאמאי משתרו משום דפקע מהם עבדות והלא הם אסורין מן התורה כיון דנתגיירו דשייך בהו חתנות כדקאמר רבא לעיל וכן קשה היכי קאמר בפרק אלו נערות דנתינה יש לה קנס וקאמר דשפחה אין לה קנס וכ"ת ה"מ שפחה דאינה בחזקת שמור אבל נתינה שהיא משומרת שהרי יש לה מנהג יהדות יש לה קנס. הא מוכח בירושלמי דבין משומרת ובין לא משומרת אין לה קנס לשפחה. ועוד קשה בסוף פרק האומר בקדושין קרי לנתינה יש קדושין ועבירה ואילו בשפחה אין קדושין דכתיב עם הדומה לחמור. ונראה לר"ת דודאי מן התורה הם אסורים דמשבעה עממין הם וכי גיירי שייך בהו לאו דלא תתחתן בם ודוד גזר עליהם שעבוד בעלמא שיהיו משועבדים לישראל דכתיב לא מבני ישראל המה שאינם בני חורין כישראל והא דקאמר אינו ראוי לידבק בהם מפני שאינם ב"ח כמותם והשתא פריך שפיר וכי דוד גזר עליהם שעבוד משה גזר עליהם שעבוד שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים וניחא שפיר דקאמר חלקנו נתיר להפקיע השעבוד ומ"מ יהיו אסורים משום לאו דלא תתחתן וגם ניחא שפיר דודאי כיון שהיו אסורין משום לא תתחתן אין בהם דין עבדים בשביל השעבוד. עד כאן:
ובגליון תוס' בפרק הערל כתוב לר"ת צריך ליישב מכל הנהו דמשמע דאין בנתינים צד עבדות ושמא לר"ת נמי לא הוו עבדים ממש. ע"כ. ועיין שם בתוס'. ותלמיד הרא"ה ז"ל בחידושיו ליבמות פי' בענין אחר וז"ל הנכון הנתינים אסורים לבא בקהל מדאורייתא משום לא תתחתן בם אלא שאין איסור אלא בנתינים הראשונים אבל דורות שנולדו להם לאחר גירות כשרים דכל היכא דלא כתיב איסור דורות בניהם כשרים ובקר' דלא תתחתן בם ליכא איסור דורות ולא נאמר בהם עד עולם ולא שום ג"ש לדון בהם כן ואתא משה וגזר עלייהו שעבוד בדור ראשון כדי שלא יתערבו בהם והדר אתא יהושע וגזר שעבוד עליהם ועל זרעם כל זמן שבית המקדש קיים וממילא נפסלו לבא בקהל ודוד גזר עליהם שעבוד לדורות עולם ונפסלו לבא בקהל גם כן הלכך כל היכא דמשכחת איסור נתינים מדאורייתא אינו אלא בנתינים הראשונים שנתגיירו וכן פי' החכם הגדול רבי יצחק הלוי ב"ר שמואל הלוי ז"ל וכן עיקר. ע"כ:
וכן פירשו רוב האחרונים עיין במגיד משנה בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל נתינה מדאורייתא אסורה ודוד דורות הוא דגזר עלייהו ואיפשר לומר דאף רש"י ז"ל הכי ס"ל ומאי דקאמר אסורה לבא בקהל דדוד גזר עליהם ה"פ דוד גזר עליהן שעבוד ולא שיהיו עבדים גמורים לענין תפיסת קדושין ולענין קנס אלא לאוסרן לבא בקהל לדורות כעבדים ומדרבנן וקרא דלא תתחתן בגירותן כתיב. ע"כ:
והתוספות ז"ל לא כתבו כן וכדכתיבנא והביאו ראיה לשיטתו של רש"י ז"ל דגרסינן בירושלמי בפרק עשרה יוחסין נתינים יהושע רחקם כלום רחקם אלא משום פסול משפחה דאי תימר משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל וגזרת יהושע ודוד הכל גזרה אחת כדמוכח בהערל. ואף ע"ג דלשיטתו של רש"י ז"ל פיסולם היינו משום עבדות וכמו שכתבו התוספות ז"ל ובירושלמי אמרינן היינו משום פיסול משפחה מכל מקום שמעינן מהא דאין איסורן מדאורייתא וכמו שפי' ר"ת ז"ל אלא דיהושע ריחקם ופסלם מלבא בקהל וכמו שפירש רש"י ז"ל אי נמי יש לפרש דהכי קאמר כלום ריחקם אלא משום פיסול משפחה פי' דהוי פגם משפחה כיון דנראין כעבדים ושום אחד לא יתחתן בהם משום קצת עבדות שבהם דאי תימא דהוו כעבדים גמורים ופסולים כשאר העבדים דיהושע עבדות גמור גזר עליהם אלא מעתה וכו' והיינו כפירוש רש"י ז"ל דהא כתבו התוספות לעיל דלשיטת רש"י ז"ל לאו ממש עבדות גזר עלייהו ליאסר בלא יהיה קדש כנ"ל. שוב מצאתי כיוצא בזה בקונטריסים והקשו בתוספות על פר"ת ז"ל דס"ל כדאסיק רבא דבהאומר בקדושין משמע דסוגיא דשמעתא אזלא כדאסיק אדעתיה רבא מעיקרא דמאי דכתיב לא תתחתן בם איירי בגיותן דאמרינן התם ע"ג מנא לן דלא תפסי בהו קדושין דכתיב לא תתחתן בם אלמא דקרא דלא תתחתן מיירי בגיותן כדאסיק אדעתיה רבא מעיקרא ותירץ ר"ת ז"ל דאסיפיה דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך וגו':

ועל הכותית פרש"י ז"ל דקסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן והיה איפשר לפרש דה"ק דאע"ג דגירי אריות הן ישנן בלאו דלא תתחתן דמכל מקום הרי הם גרים ואית להו חתנות והיינו כדאסיק רבא אבל אי אפשר לפרש כן דלפי מאי דפריש בנתינה לא אזיל אלא כשיטת מאי דאסיק אדעתיה דרבא מעיקרא והלכך ע"כ דה"ק דמשום דהוו גירי אריות והוו להו ע"ג הלכך ישנן בלאו דלא תתחתן ומעתה קשיא ליה לריב"ם ז"ל דאם כן ע"ג היא וע"ג אין לה קנס כדפריך בפ"ק יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה ומיהו אם היינו מפרשים כדמעיקרא דמ"מ הרי הם גרים ולכך ישנן בלא תתחתן לא קשיא כלל דמכל מקום גרים הם אבל אכתי קשיא דאי איפשר לומר דקסבר מתני' גירי אריות הן דבפ' שור שנגח ארבעה וחמשה מסקינן דשור ישראל שנגח של כותי פטור משום דקנס הוא דקניס ר' מאיר בממונם אף על גב דמן הדין חייב דגירי אריות הן ופריך ממתניתין דהכא דכותית יש לה קנס ואי ס"ד דקנס הוא שקנס בממונם הכא נמי לקנוס וכו'. אלמא דמתני' דהכא סברה דגירי אמת הן פירוש דאי סברה גירי אריות הן ויש להם קנס לפי דסוף סוף הרי גרים הן אם כן מאי פריך התם דילמא ע"כ לא קניס אותם ר"מ בממונם אלא משום דסבר גירי אמת הם וחייש דילמא יטמעו בהן אבל מתני' דסברה גירי אריות הם לא קניס כלל דלא חייש שמא יטמעו בהם דכיון דגירי אריות הן הכל מפרישין עצמם מהם אלא ודאי משמע ליה לתלמודא דמתני' סברה דגירי אמת הם ולהכי פריך להדיא ממתני' דאי ס"ד דקנס הוא שקנס בממונם הכא נמי לקנוס וכו' אבל סבר דגירי אריות הם ס"ל דלית להו קנס. ואם תשאל ותלמודא גופיה מנא ליה דמתני' סברה דגירי אמת הן עד דפריך אההיא דהתם דילמא מתני' סברה גירי אריות הם ויש להם קנס וכדכתיבנא. תשובתך ס"ל לתלמודא דכיון דקתני מתני' אלו נערות למעוטי קטנה והיינו כר"מ כדאוקי ליה תלמודא הכא בגמרין לכך פריך תלמודא התם מר"מ אדרבי מאיר. כנ"ל לפרש לשון התוס' ז"ל ודו"ק שהאריכו התוס' ז"ל וכתבו ועוד דבגמרא מוקי מתני' כר"מ ורבי מאיר אית וכו' ולא קצרו לאקשויי מההיא דפרק ד' וה' לבד:
וז"ל הקונטריסין כתבו התוס' ועוד דבגמרא מוקי מתני' כר"מ וכו' פי' ואפי' אם אין אנו חוששין על הקושיא שהקשו התוס' וכו' דאם כן ע"ג וכו' מכל מקום קשה אמאי פריך הספר לשם והכא נמי נקנוס שאני הכא דליכא למיחש שמא יטמעו בהם דכיון דגירי אריות הם דמו לממזרות אבל לשם קניס ר"מ משום דאית ליה גירי אמת הם ואיכא למיחש שמא יטמעו בהם ומ"ה קניס:
עוד כתבו התוס' ז"ל אלמא דמתני' סברה דגירי אמת הן הקשה משי"ח מנלן תאמר גירי אריות ומקשה מכל שכן דאפילו בגירי אריות לא קנסו כ"ש הכא דגירי אמת. ויש לומר אם כן הוה מצי לשנויי דמתני' סברה כרבי יוסי דאית ליה גירי אריות הם ולא שייך לקנוס כדי שלא יטמעו דאיכא היכר בלאו הכי אבל אי הוה ס"ל למתני' כרבי מאיר דגירי אמת הן ודאי הוה קניס כדי שלא יטמעו ולא הוה קשה ממתני'. ע"כ:

וז"ל קונטריסין אחרים כתוב בתוס' ופריך ממתני' דהכא וכו'. תימא נימא דפריך מכ"ש לא מיבעיא אם גירי אריות הם דאין ליתן לה קנס דאכלה בגיותה אלא אפי' אי ס"ל גירי אמת הן אי ס"ד דקניס ר"מ בממונן הכא נמי נקנוס ויש לומר מדלא תירץ התם רבי יוסי היא דאית ליה שור של ישראל שנגח שור של כותי חייב ש"מ דרבי מאיר היא. ע"כ:
עוד כתוב בקונטריסין דהכי קשיא להו לתוס' ז"ל דאי סברה מתני' דגירי אריות הן אמאי קשיא ליה לתלמודא הכא נמי לקנוס פי' אמאי נקט לשון קנס מדינא אין לה דע"ג היא אלא משמע דס"ל גירי אמת הן ע"כ. וכל זה האריכות הוא ללא צורך ומה שכתבתי לעיל הוא הנכון:
וז"ל הרא"ש ז"ל. ועל הכותית פרש"י ז"ל קסבר כותים גירי אריות הם ולא נהירא לריב"ם דאם כן לא יהא לה קנס כדאמר לעיל בפ"ק יהבינן לה קנסא דאזלה ואכלה בגיותה ועוד דמוקמינן מתניתין בגמרא כר"מ ואיהו ס"ל דגירי אמת הן ועוד דמסיק בפרק שור שנגח ד' וה' דס"ל לר"מ כותים גירי אמת הן והא דקאמר שור של ישראל שנגח שור של כותי פטור משום דקניס להו בממונם שלא יטמעו בהם ופריך אמתני' דהכא ואי ס"ד קניס הכא נמי לקנוס ומשני כדי שלא יהא חוטא נשכר אלמא ס"ל לתלמודא דמתני' סבר דגירי אמת הן. ונ"ל דהא דתני כותים משום דפסול הכי וכמ"ד במסכת קדושין [עו א'] ממזר מאחותו ממזר מאשת איש נתערבו בהם וקשה כיון דתנא ממזרת ודאית אית לה קנס כ"ש ספק ממזרת וצ"ל דצריכותא דמתני' קא משמע לן גירי אמת הן וכן משמע בירושלמי דקאמר כותית אתיא כמאן דאמר ישראל הוא לכל דבר ואין בהם פיסול והדר אוקי כמ"ד שהיו פסולין משום ע"ג ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וממזר יש לה קנס. עד כאן:
ובקצת שינה לשונו מלשון התוס' ז"ל ומה שכתבתי הוא נכון בלשון התוס'. ומ"מ שיטת התוס' ז"ל היא דמתני' דהכא סברה גירי אמת הן. ואם תאמר אם כן מאי קמ"ל פשיטא דיש לה קנס דישראלית גמורה היא פי' התם בפרק ד' וה' חדית לן תלמודא דקניס להו ר"מ בממונם כדי שלא יטמעו בהם ולהכי מותיב עלה רבי זירא ממתניתין ומיהו מעיקרא לא הוה ידעינן דקניס ר"מ כלל ומעתה קשיא עד דלא ידעינן האי דקניס ר"מ מאי הוה קמ"ל מתני' ותירצו בתוס' דס"ד דלא יהבינן לה קנס שלא יטמעו בהם פי' איברא ודאי דהתם בפרק ד' וה' חדית לן דקניס להו ר"מ כדי שלא יטמעו בהם אי הוה מחייבינן ליה לפרוע שורו הלכך דוקא משום קנסא דקניס להו ר"מ הוא דפטרינן להו אבל לגבי קנסא דמתני' אפילו דלא קניס ר"מ בעלמא ס"ד דלא יהבינן להו קנסא דאי יהבינן להו קנסא בקל יבואו לטמוע בהם דהא כתיב ונתן האיש השוכב עמה וגו' ולו תהיה לאשה והא דמותיב התם רבי זירא ואי ס"ד קניס ר"מ בממונם הכא נמי נקנוס כדי וכו' לאלומיה פירכיה נקט נקנוס וקל להבין. ובב"ק תירצו התוס' בענין אחר דהיא גופא קמ"ל דגירי אמת הן דאי היו גירי אריות לא היה להם קנס ודוחק. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל שכתבתי בסמוך הקשו בתוס' לרבא דאמר בפ' י' יוחסין דפיסול כותי משום דעבד ושפחה נטמעו בהם אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראיה דלאו את שפחה ושקילי ואף על גב דרובן לאו שפחה היא מכל מקום תקשי לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב ואפי' לרב אי דאזיל איהו לגבה הוה ליה קבוע ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל ניחא דהא פריש דסברה מתני' גירי אריות הן ורבא אליבא מאן דס"ל גירי אמת הן הוא דקאמר דעבד ושפחה נטמעו בהם ואף ע"ג דאמרינן התם מעשה שהיה כך היה מכל מקום לרש"י ז"ל דמוקי מתני' כמאן דאמר גירי אריות הן איכא למימר דמתני' מיירי עד שלא נטמעו בהם אבל לשיטת התוס' דמוקי לה כמ"ד גירי אמת הן ע"כ מיירי מתני' לאחר שנטמעו בהם דקודם שנטמעו בהם פשיטא דיש להן קנס דישראלית גמורה היא והלכך לשיטת רש"י ז"ל לא קשיא כלל ורבי זירא דמותיב התם בב"ק בפ' ד' וה' הכא נמי נקנוס וכו' דאלמא לדידיה מיירי מתני' כמאן דאמר גירי אמת הן לא ס"ל כרבא דאמר עבד ושפחה נטמעו בהם אלא כמ"ד התם ממזר מאחותו וממזר מאשת איש נתערבו בהם א"נ כמ"ד התם בפ"י יוחסין שהיו מייבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות ורש"י ז"ל משום הך דרבא דעבד ושפחה מוקי מתני' כמ"ד גירי אריות ואפי' אינך אמוראי דפ"י יוחסין איפשר דמוקמי מתני' בהכי לכך מוקי לה רש"י ז"ל כמ"ד גירי אריות הן. ומיהו כיון דבגמרין מוקי למתני' כר"מ ורבי מאיר ס"ל גירי אמת הן אלמא דמסקנא דתלמודא הכין היא לכ"ע דמתני' כמ"ד גירי אמת הן וההיא דרבא תירצו בתוס' דלענין קנסא מוקמינן לה אחזקת אבהתא שהיו כותים שלא יהא חוטא נשכר. וכתוב בגליון תוספות ז"ל ועבד הבא על הכותית הולד ממזר ויש לה קנס פי' ולכך לא תרצו התוספות אלא בחזקת אבהתא דהיינו לגבי שפחה ולא לגבי עבד שנתערב בה:
אבל הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ויש לומר משום דכל חדא וחדא מוקמינן אחזקת אביה דשפחה שנתערבה בהם לכותי נשאת ומוקמינן לה בחזקת אביה וכן עבד שנתערב בהם נשא כותית ומוקמינן לה אחזקת אמה אע"פ שפסלום לרבא משום איסור שפחה לענין קנס לא מחזקינן לה כשפחה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ע"כ. ובחנם הא הך בעבד שנתערב בהם דהא אמרינן בפ"י יוחסין עלה ההיא דרבא איסורה משום מאי משום שפחה ניתני שפחה לחודה ומשני מעשה שהיה כך היה. עוד הקשו בתוס' לפי שיטתם דאמאי לא חשיב נמי אלמנה לכהן גדול וכו' ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל דקסבר גירי אריות הן ניחא דלא חשיב אלא פסולי קהל וחייבי לאוין ואלמנה לכהן גדול וכו' לא הויא פסולי קהל ומצרי ואדומי לא הויא חייבי לאוין אבל לשיטת התוס' כיון דקא חשיב אפי' כותית דלית בה אלא איסור כל דהו דהא גירי אמת הם הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי אלמנה לכהן גדול וכו' דתירצו בתוספות ז"ל דבפסול כהונה לא קא מיירי ומצרי ואדומי לא קא חשיב משום שיש להם היתר אבל כותית אע"ג דאיסור כל דהו הוי מ"מ הרי היא אסורה לכל ולעולם והקשו עוד בתוס' ז"ל דליתני מחזיר גרושתו משנשאת ואם תשאל ממה נפשך אי נבעלה לאותו אחר שנשאת לו ושוב בא המגרש עליה אין כאן קנס דאין קנס לבעולות ואי לא נבעלה הניחא לרבנן בפ"ק דיבמות דסברי דאפי' מחזיר גרושתו מן האירוסין אסורה ודרשי אחרי הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה אבל לר"י בן כיפר דסבר דוקא מחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה כדכתיב אחרי הוטמאה מאי איכא למימר. תשובתך לכך כתבו התוס' שנבעלה לאותו אחר שלא כדרכה דהרי נטמאה ואכתי בתולה היא ויש לה קנס והדרא קושיא לדוכתין דליתני מחזיר גרושתו אליבא דכ"ע ואסורה כישראל ועדיפא טפי מלאשמועינן כותית דאין כאן איסור גמור. והקשה מהרש"ם ז"ל אמאי לא קתני אשה שזנתה תחת בעלה דאסורה לבעל ולבועל ובא עליה הבעל לאחר מכאן ותירץ דפלוגתא היא ביבמות אם הוא איסור לאו אם לאו ולא רצה לשנות פלוגתא ואע"פ שרבנן לשם מרבין אותו מלא יוכל בעלה הראשון מ"מ יש תנא אחר ג"כ שחולק ע"כ אבל ההיא דמחזיר גרושתו קשיא לכ"ע וכדכתיבנא ואף על גב דאמרינן בפ"י יוחסין דהכל מודים שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה והכא ע"כ בעל ולא קדש דאי קדש ובעל אין כאן קנס מכל מקום לרבי עקיבא דאמר אין קדושין תופסין במחזיר גרושתו ע"כ לא תמצא איסור מחזיר גרושתו אלא בלא קדושין דקדושין לא מעלה ולא מוריד בה ומעתה לדידיה ליתני ויש לומר דה"ל פלוגתא ובפלוגתא לא מיירי אבל אכתי קשיא דליתני יבמה לשוק ותירצו בתוספות דלא חשיב אלא פסולי קהל וכותית אף על גב דלית כאן אלא איסור כל דהוא מכל מקום פסול קהל מיקרי. כנ"ל לפרש לשון התוס' ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל. ועל הכותית פי' הרב ז"ל קסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן בם וקשיא לן אי גירי אריות הן היכי אית לה קנס אטו יהבינן קנס לע"ג כי היכי דתיכול בגיותה כדקאמרי' בפ"ק ואפי' למאן דאמר התם כדי שלא יהא חוטא נשכר היינו דמשום קנסא לא חיישינן דילמא ממחייא ונפקא ומיהו לע"ג מיהא לא יהבינן ובהכי ליכא מאן דפליג (ובא על הע"ג הוא) והבא על הע"ג אין לה כלום ותו דהתם במסכת ב"ק אמרינן בהדיא דקסבר ר"מ כותים גירי אמת הם [ומתני' דהכא ר"מ היא כדאיתא התם ולקמן בגמ', אלא ודאי קסבר כותים גרי אמת הן] ולא משום חייבי לאוין קתני לה אלא לומר שלא קנס ר"מ בממונן בכאן ספיקי לאוין הן כמ"ד בקידושין בסופו ממזר מאחותו וממזר מא"א שנתערב בהן וכך מפורשת בתוס'. ובירושלמי מצאתי כן מעתה הבא על השפחה יש לה קנס לית יכול דתני יכול הבא על שפחה ארמית יהא חייב ת"ל מהור ימהרנה לו לאשה את שיש לו הויה בה יצאת שפחה ארמית שאין לו הויה בה התיבון הרי אחותו וכו' שניה היא שיש לה הויה אצל אחרים וכו' נתינה אמר רבי יוסי נתינים לא חשו להם חכמים אלא משום פסולי משפחה ואין תימר משום פסולי עבירות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס דתנינן הבא על הנתינה יש לה קנס כותית אתיא כמאן דאמר כותי כישראל לכל דבר ברם כמ"ד כע"ג לא בדא דאתפלגון כותי כע"ג דברי רבי רשב"ג אומר כותי כישראל לכל דבריו אפי' תימר כותי כע"ג כותים משום מה פסולן לא משום ע"ג ועבד וע"ג ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וממזרת יש לה קנס פי' קס"ד האי מקשה דכותים בין לרבי בין לרשב"ג גירי אמת היו אלא נתערבו בהן ע"ג ועבד וכיון שכן מתני' אליבא דכ"ע יש לה קנס ומפרקינן אמר ר' יוסי לחומרין אין לענין משפחה את עביד ליה כע"ג ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואין לענין קנס את עביד ליה כישראל שבא על הע"ג הולד ע"ג פי' מ"ד כותי כע"ג לחומרא אזיל בה וחייש נמי לאותן שנולדו מן הנקבות שלהן הלכך גם קנס אליבא דידיה פטור שמא עו"ג היא ועובדת גילולים אין לה קנס מכל מקום למדנו מפורש דלמאן דאמר גירי אריות אין לה קנס וא"צ לפנים. ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל כותית אתיא כמ"ד כותי כישראל לכל דבריו וכו'. ואפי' תימר כותי כע"ג כותים משום מה פסולן וכו' פי' פירכא היא דמקשינן להא דאמר דלא אתיא אליבא דמ"ד כותי כע"ג וקשיא לן אמאי לא דקסבר האי מקשה דמאן דאמר כותי כע"ג היינו טעמיה משום דקסבר דע"ג ועבד נתערבו בהן והיינו דמקשינן ותהוי נמי הכי וע"ג ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ותו ליכא למימר אפ"ה הוי דינא דתהוי לה קנס דהא תנן במתני' הבא על הממזרת יש לה קנס ומפרקינן אמר רבי יוסי לחומרין אין לענין משפחה את עבד לה כע"ג ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ואין לענין קנס את עבד לה כישראל הבא על הע"ג ואין לה קנס פי' דמאן דאמר כותי כע"ג משום חששא דע"ג ועבד שנתערבו בהן לחומרא אזיל בהו ולענין קנס חושש שמא בת ע"ג היא והרי היא כמוה ואין לה קנס ולענין משפחה אומר שמא ע"ג או בן ע"ג הוא והרי הוא ממזר לדורות וזו היא חומרא שאילו היה ע"ג כשהיה בא על בת ישראל הולד כשר ועכשיו הולד ממזר מ"מ שמעינן מינה דמתניתין לא אתיא אליבא דמ"ד כותים גירי אריות הן אלא אליבא דמ"ד גירי אמת הן וכדפריש רבינו נר"ו. ע"כ:
וז"ל שיטה ישנה מתני' אתיא כר"מ ור"מ ס"ל גירי אמת הן ואע"ג דדמות יונה מצאו להם בהר גריזים הני דמצאו להם דמות יונה מעוטא דמעוטא הוו ולא גזר ר"מ אאינך משום ההוא מיעוטא לעשותם ע"ג גמורים והא דחשבינן להו במתניתין כנערות פסולות משום דאמרי' בפרק י' יוחסין אלו הן ספקות שתוקי אסופי וכותי ופליגי בה התם אמוראי דחד אמר ממזר מאחו' נטמע בהן וחד אמר לפי שהיו מיבמין את הארוסות ופוטרין את הנשואות וחד אמר עבד וע"ג נתערבו בהן ולדברי אמוראי קמאי דמשום ספק ממזרות נגעו בהן תנא במתני' ממזר ודאי והדר תנא ממזר ספק ואע"ג דכל שכן הוא דממזרת ספק יש לה קנס אגב אורחיה אשמועינן דאפי' לר"מ כותים אסורין ה"נ אתא לאשמעינן דאע"ג דבעלמא קניס ר"מ בממונן הכא לא קניס שלא יהא חוטא נשכר כדמתרץ לה בפרק שור שנגח ד' וה'. ע"כ:

הבא על הגיורת וכו'. הא דייקנא לעיל אמאי האריך ותני הבא על הממזר' דלא ה"ל למתני אלא אלו נערות שיש להן קנס הממזרת וכו' ועוד יש לפרש משום דבאלו הן הלוקין תני הבא ברישא והתם ע"כ אית ליה למתני הבא משום דקתני אלו הן הלוקין להכי אגררא דההיא קתני נמי הכא הבא ומיהו קשיא דא"כ לא ה"ל למתני אלא הבא על כולם כי היכי דתני באלו הן הלוקין ואי משום דבעי למתני סיפא אעפ"י שהם בהכרת וכו' לא ליתני הבא אלא גבי חייבי כריתות וי"ל דתנא חילקן בג' בבות פסולי לאוין לחודייהו וגיורת ומשוחררת דכשרות לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו לאורויי דתנא לא זו אף זו קתני ומשום דכל בבא מנייהו משתמש לתרי אנפי דאיכא למימר דאיכא רבותא טפי בחייבי לאוין דהא עונשייהו בידי אדם דהיינו מלקות וכרת בידי שמים ואיכא למימר איפכא דחייבי כריתות אשמעינן רבותא טפי דמ"מ חמירי טפי שהם בהכרת והכי נמי לגבי חייבי לאוין וגיורת ומשוחררת איכא למימר דחייבי לאוין אית בהו רבותא טפי שהם פסולין ואיכא למימר דגיורת ומשוחררת אית בהו רבותא טפי דהא אינם בנות ישראל ואינם בנות קנס ומדקתני תנא בסיפא אעפ"י שהם בהכרת אינם כו' אלמא דנקיט עיקר אידך אנפי דמתני' לא זו אף זו קתני להכי קתני נמי הבא גבי גיורת ומשוחררת לאשמועינן דבאידך בבא נמי לא זו אף זו קתני ודע דאי תנא זו ואצ"ל זו קתני לא שייך למתני הבא וקל להבין. ודוק שכתבו בתוספות וגיורת ומשוחררת דכשרות וכו' ולא נקטי ושבויה והיינו כדכתיבנא. כנ"ל פי' לפי' התוספות ומיהו הרא"ש ז"ל כתב וז"ל הבא על הגיורת חילקן בג' בבות פסולי לאוין לחודייהו ושבויה ומשוחררת דכשרות לחודייהו וחייבי כריתות לחודייהו משום דבעי למתני בסיפא אעפ"י שהן בהכרת אבל במכות פרק אלו הן הלוקין כללם כולם בבת אחת. ע"כ:
ועל אשת אחיו לא מיירי בעודה תחת אחיו כדמשמע לישנא דמתני' לכאורה דקתני אשת אחיו דאם כן הרי היא במיתה דאשה איש במיתה ואי מיירי בשעת אלמנה דאכתי אגידה בה נשואי אחיו ולהכי קרי לה אשת אחיו א"כ קשיא דהרי היא זקוקה לו ואין כאן לא קנס ולא כרת לכך פרש"י ז"ל דמיירי בשגרשה ולא מיירי כשנשאת וכגון שנכנס' לחופה ולא נבעלה דא"כ אין לה קנס וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נערה. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ולא מיירי כשנתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין דאלו כן אין להם קנס שהרי קנסה לעצמה וכיון דמפותה היא אחילתיה אלא לכ"ע כשנתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין וכמ"ד יתומה בחיי האב כשנתארסה ונתגרשה או נתאלמנה יש לה קנס וקנסה לאביה ומשכחת לאשת אחיו דאסירא ליה באלמנות כשיש בנים לאחיו דאי לא הרי זקוקה לו ושריא ליה וכן פי' בירושלמי בפי' ע"כ. מה שכתב ז"ל דאי נתגרשה מן הנשואין אין לה קנס משום דכיון דמפותה היא וכו' לא נהירא דבלאו הכי נמי מן הנשואין אין לה קנס וכדכתיבנא לעיל. ומ"מ רש"י ז"ל מוקי לה בשנתקדשה לאחיו ונתגרשה ולא מוקי לה באלמנות משום דבאלמנות מחסרא מתניתין טובא דבעינן לאוקמה כשיש לו בנים מאשה אחרת אבל כשנתגרשה לא מחסרא מתני' כלל ואע"ג דלא קתני מתני' גרושת אחיו כמאן דמתניא בהדיא דמי דהא קתני מתני' אעפ"י שהן בהכרת וכו' ואי אכתי נשואה היא הרי כאן מיתת ב"ד וזהו שכתב רש"י ז"ל ועל אשת אחיו. שנתקדשה לו לאחיו וגרשה שאין בה מיתה אלא כרת. ע"כ. והשתא דאמרינן דהוה ליה כמאן דמתניא בהדיא שגרשה הילכך אין להקשות לרב פפא דמוקי הך מתני' במפותה בפרק בן סורר הרי כיון דנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס דאיכא לאוקומה כגון שפירשה שלא מחלה הקנס. אבל התוספות ז"ל כתב ועל אשת אחיו. פר"ח דפריך בירושלמי אשת אחיו ולא יבמה היא לו וזקוקה לו ומה קנס וכרת שייך ביה ומשני כשיש לו בנים מאשה אחרת ומיירי במת מן הארוסין וה"ה דהוה מצי לאוקמה בשגרשה פי' לפירושו לא בעו לאוקמה למתני' כשגרשה לחודה דלשון אשת אחיו לא דייקא אלא בנתאלמנה דאכתי אגידה ביה ולהכי הקשו בירושלמי ולא יבמה היא לו ותירצו כשיש לו בנים מאשה אחרת ומעתה מחסרא מתני' טובא דנצטרך לאוקמה מתני' כשיש לו בנים וכשמת מן הארוסין ובמפותה לרב פפא ומעתה קשיא להו לתוספות ז"ל דכיון דנתארסה ונתגרשה וה"ה נתאלמנה קנסה לעצמה וכיון דלעצמה מפותה אין לה קנס ואין לתרץ כגון שפירשה שלא מחלה הקנס דהא ודאי מחסרא טובא ואין לנו לאוקמי אוקמתא על אוקמתא דמעיקרא צריכנא לאוקמי מתני' כשיש לו בנים וכדכתיבנא ושוב נוקי לה כשפירשה שלא מחלה הא ודאי מתני' מחסרא טובא ולא דייקינן מתני' כולי האי ותירצו בתוספות ז"ל דקס"ד תנא דמתני' כרבי עקיבא דברייתא דקנסה לאביה והקשו בתוספות דאם כן תקשי ליה סיפא דקתני הבא על בתו פטור משום דקים ליה בדרבא תיפוק ליה דקנסה לאביה דהא ההיא דבתו כשנתארסה ונתגרשה מיירי מיהא כי היכי דתהוי קנסה לעצמה אי אתיא כרבי עקיבא ואי דאפילו האי קנסא לאביה במאי תתוקם. כן כתבו התוספות ז"ל. והקשו בגליון תוספות דאמאי תלו התוספות קושיית סיפא דמתני' ברישא דהכא אי מוקמת כר"ע דבלא רישא תקשה סיפא גופא דאי לנפשה תקשי ליה דמחלה וממה נפשך תיקשי סיפא ודע שבספרי הדפוס כתוב זה הגליון בפנים ואינו מתיישב כלל ובתוספות כתיבת יד לא נמצא כלל והוא גליון תוספות כדכתיבנא. וכן כתוב בקונטריסין וז"ל כתוב בתוספות א"כ תקשי סיפא דקתני הבא על בתו פטור וכו' דעת התוספות שהוא פטור בין מטעם דקלב"מ בין מטעם דקנסא לאביה אבל הגי' שהוא מקשי ממה נפשך תקשי סיפא רוצה להקשות מה צריך טעם דקלב"מ תיפוק ליה דממה נפשך פטור ע"כ. ודבריהם אינם מובנים ויש בהם טעות סופר. עוד כתוב בגליון תוספות א"כ תקשי סיפא וכו' אבל ליכא לאוקמה בבא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה וגרשה דא"כ בלאו הכי אין לה קנס כיון דאוקמה במפותה דמחלה וא"ל דסיפא דבא על בתו לא מיירי במפותה אלא באנוסה דא"כ בחנם נקט הבא על בתו דבחייבי כריתות נמי אין לה קנס כיון דניתן להצילה בנפשו דמשום הכי מוקים לה התם במפותה. ע"כ:
וז"ל קונטריסין אחרים וממה נפשך תקשי סיפא פי' גם הסיפא הרי מחלה כמו אשת אחיו ואשת אחי אביו. עוד אומרים התוספות מיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה ומת פי' לאחר שמת האב קנסה לעצמה ופטור משום דקלב"מ או משום דמחלה וקשה לי דמ"מ קשה דתפוק ליה דאין לה קנס משום דמחלה כמו שמקשה הגליון דא"כ דבלאו הכי אין לה קנס וכו' ופר"ח על זאת הקושיא אינו חושש הטעם ושפיר מצי למתני הבא על בתו פטור מתרי טעמי או משום קלב"מ או משום מחלה ואיירי מתני' כשבא עלי' עד שלא מת וכו' כדמוקי לה בירושלמי אבל זה מקשה הטעם שאם קנסה לאביה למה קתני הבא על בתו פטור תפוק ליה דהוא של אביה ומה שייך למתני פטור כיון שהוא שלו פשיטא שהוא פטור אבל אם פטור משום דמחלה שפיר הוא תני משום דמחלה ועל זה מקשה הגי' דאם כן בלאו הכי אין לה קנס כיון דמוקי לה במפותה ע"כ. ומ"מ מה שהעלו התוספות בתירוץ קושייתם דמתני' אתיא כמ"ד קנסא לאביה וסיפא דהבא על בתו מיירי כגון שלא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב או עד שבגרה. ולשון כשבא עליה עד שלא מת וכו' שכתבו התוספות קשה דמשמע דקאי אאחר. ודע בירושלמי הכי איתא הבא על בתו וכו' אלו אחר בא עליה קנסה לאו לאביה הוא תפתר שבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי ברם כרבי עקיבא יש לה קנס וקנסא של עצמה ע"כ. הילכך להכי קאמר שבא עליה עד שלא מת וכו' משום דקאי אמאי דקאמר אלו אחר בא עליה כו' ודוק. והמפרשים ז"ל האריכו בזה גבי מתני' דהבא על בתו ולקמן אכתוב לשונם בס"ד:

אע"פ שאין בה כרת וכו'. לכאורה משמע מדקתני אין בהם מיתת ב"ד דמיתת ב"ד דוקא הוא דקא פטר ליה מתשלומין וליתא דמלקות נמי קא פטר ליה מתשלומין אלא הכי קתני אף על פי שאין בהכרת וכו' דכרת לא פטר ליה מתשלומין אע"ג דיש כאן שם מיתה כיון דלא הויא על יד ב"ד לא פטר וזהו שכתב רש"י ז"ל אף על פי שהן בהכרת הרי אין בהן מיתת ב"ד. וכרת לא אפטר ליה מן התשלומין. כנ"ל:

גמרא הני נערות פסולות וכו'. ואיכא למידק ומאי פריך פשיטא ודאי דכשרות אית להו קנס ואי משום דתני אלו דמשמע הני דוקא כדאיתא בפ"ק דקדושין תני תנא אלו ואת אמרת תנא ושייר הא ליתא דכיון דתני בסיפא ואלו שאין להם קנס לא שייך למידק הכי וכמו שכתבו התוספות ז"ל במתניתין לעיל גבי ועל הכותית וי"ל דבשלמא לשיורי קצת פסולות איכא למימר דשייר אע"ג דתני אלו כיון דתני ואלו בסיפא וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל במשנה וכדכתיבנא אבל לא ה"ל לשיורי עיקר הנערות דכתיב בהו הקנס להדיא דהיינו הכשרות תדע דלא קתני במתניתין אלא קנס משום דכתיב בקרא להדיא ונתן האיש השוכב ולא קתני בושת ופגם ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל שיש להן קנס. אם אנסה וכו' כדכתיב ונתן האיש השוכב וגו'. הבא על הממזרת. בגמ' פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות אצטריכא ליה לאשמועינן. פי' השתא דאמרינן דלהכי נקט קנס משום דמפרשא בקרא בהדיא אי נמי דתנא במתניתין מיירי באונס משום דכתיב ביה קנסא בהדיא וכדכתיבנא לעיל במתני' אלמא דתנא דמתניתין אקרא קאי ומדבעיא לאשמועינן מאי דכתיב בקרא מעתה תקשי אמאי לא קתני כשרות דמדקתני אלו נערות משמע דהני נערות פסולות אית להו קנס ולא כשרות ומשני פסולות איצטריכ' ליה פי' בשלמא לגבי בושת ופגם א"נ לגבי מפתה ליכא רבותא כלל טפי חדא מאידך ולהכי תנא תני מאי דכתיב להדיא אבל לגבי פסולות הוי רבותא טפי הילכך בעי תנא לאשמועינן מאי דאית ביה רבותא טפי כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הני הוא דאית להו קנס כשרות לא פי' דכל היכא דקתני אלו משמע אלו דוקא. ה"ק אלו נערות פסולות פי' לא שיהיו כולן פסולות דהא גיורת ושבויה פחותות מבנות שלש שנים כשרות אפי' לכהונה אלא יש מהן פסולות ממש ויש מהן פגומות ע"כ. וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ה"ק אלו נערות פסולות שיש להן קנס פי' מאי פסולות פגומות דהני אינן כשרות וגיורת ושבויה ושפחה אינן בתולות שלימות שבישראל ובא על אחותו ואחות אביו וכו' פגומות הן לו ופסולות ובתוספות מפרשי' פסולות ממש וכגון שבא עליה כהן ואליבא דמ"ד גיורת ושבויה פחותה משלש פסולות לכהונה וטעו בשבויה שהכל מודים בה שמותרת לא נחלקו אלא בגיורת וטעמא מפרש בסוף קדושין. ע"כ. ועוד הקשה הרא"ה ז"ל דא"כ ה"ל למתני נמי פסולי כהונה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט:

וז"ל שיטה ישנה הני נערות פסולות וכו'. ואע"ג דעריב ותני בהו גיורת ושבויה אכתי איכא לאקשויי מדקתני אלו נערות שיש להן קנס דמשמע אלו המנויות במשנתינו הוא דאית להו קנס אבל כשרות דעלמא אין להם קנס. ה"ק אלו נערות פסולות וא"ת והא כשרות נמי תני בהדייהו דהיינו גיורת ושבויה הנהו ערבינהו בהו משום דקתני בסיפא גבי אלו שאין להם קנס גיורת ושבויה וכו' יתרות על ג' שנים ויום אחד ע"כ. ודע שרש"י ז"ל כתב במתניתין הבא על הממזרת. בגמרא פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות איצטריכא ליה לאשמועינן. ע"כ. פי' לפי' דעיקר פירכא דתלמודא היינו עלה מאי דתנן הבא על ממזרת וכו' דאינך בבי דגיורת ושבויה וכו' ועריות לא קתני להו תנא אלא משום דבעי לאפלוגי בינייהו בסיפא כדקתני ואלו שאין להם קנס הגיורת וכו' הבא על בתו וכו' אבל בחייבי לאוין לא מפליג בינייהו כלל ועיקר חידושיה דמתני' דהכא היינו חייבי לאוין דאלו כשרות דהיינו הגיורת וכו' וחייבי כריתות מסיפא שמעינן להו והילכך לגבי הבא על הממזרת וכו' מאי דקתני אלו הוי מדוייק ואין לנו לומר תנא ושייר אבל לגבי אינך בבי דהיינו הגיורת וכו' דתני בסיפא עלה ואלו שפיר מצינן למימר עלה תנא ושייר ומעתה פירכיה דתלמודא עלה דהבא על הממזרת דמשמע אלו דוקא ולא הכשרות ומשני שפיר פסולות איצטריכא ליה וניחא קושיית הרמב"ן ז"ל. ודוק דקא מסיים תלמודא ה"ק אלו נערות וכו' הבא על הממזרת וכו' כנ"ל. ומתוך לשון שיטה ראשונה דכתבינן בסמוך למדתיה. וכתבו הקונטריסין הני נערות דאית להו קנס וכו' תימא היכי קס"ד לומר כשרות לא קתני אחותו אית לה קנס דכשרה היא ועוד דהא קתני גיורת ושבויה דכשרה אף לכהונה אי מתני' כרבי יהושע דאמר גיורת פחותה מבת שלש שנים כשרה לכהונה ואין לומר דהכי פריך כשרות לא פי' הכשרות לינשא וכל כך לא היה טועה התלמוד דהא קרא כתיב ולו תהיה לאשה הראויה לו ועוד היה לו להקשות אמאי אקרי כאן ולו תהיה וגו' ועוד דהא גיורת ושבויה הוו כשרות לו לינשא לבד מכהן לרבנן ולר' יהושע אף לכהן וקתני דאית להו קנס ואפשר דידע דכשרות דאית להו אלא הוא כמו ביאור. ע"כ:
נערה אין קטנה לא וא"ת והא בקרא נערה כתיב ומפרשי ביה רבנן נערה ואפי' קטנה ואמאי לא מתרצין נמי מתניתין אפילו לרבנן ונערה לאו דוקא אלא לאפוקי בוגרת י"ל אורח' דמתניתין לפרש דבר שהתנאים חלוקין בו. וכיון דתנן נערות כפשוטו משמע נערות ולא קטנות ובוגרות אלמא דמתני' לר"מ וק"ל הא דתניא אינו חייב סקילה עד שתהא נערה המאורסה והיא בבית אביה ואמרינן עלה במסכת סנהדרין זו דברי ר"מ דאמר נערה ולא קטנה ומקשינן ואימא רבנן היא ונערה ולא בוגרת ומשני האי עד שתהא נערה אינו חייב אלא על נערה המאורסה מבעי ליה אלמא דאי לאו דקתני עד הוה מפרשינן בה נערה ולא בוגרת וצ"ע. שיטה ישנה:
והרמב"ן כתב וז"ל נערה אין קטנה לא אי קשיא דלמא למעוטי בוגרת כדכתיבא נערה באורייתא ודייקינן בוגרת לא ומני רבנן היא לא תקשי ממשנה יתירה דייקינן דאי הכי ליתני אלו שיש להם קנס דהא בוגרת פשיטא דאין לה קנס דנערה כתיב דמדקתני נערות ודאי הא קמ"ל דקטנה אין לה קנס א"נ רישא נקט ומסיפא דוקא דקתני בשלהי פרקין כל מקום שיש מכר אין קנס וסיפא גלי ארישא דנערות דוקא זה צ"ל ע"כ. והאי תירוצא בתרא תירצו בתוספות דתירוצא קמא לא נהירא דמשום האי לישנא יתירא נזדקק לומר נערה ולא קטנה דשפיר מצינן למימר דהא הך תנא קצר בלשונו לאשמועינן בוגרת לא וכבר כתבו המפרשים ז"ל בכמה מקומות דאורחיה דתנא לעקם ג' או ד' תיבות לשנות ענין מבואר במקומו שלא יצטרך לסמוך על מקום אחר עיין הרמב"ן ז"ל והרשב"א והרא"ש ריש מציעא ומסכת ברכות ריש פ"ק דבור המתחיל והא קמ"ל וחדושי הרשב"א ז"ל ריש בתרא וגדולה מזאת שנינו בריש יבמות ט"ו נשים וכו' עיין שם ותוספות גיטין דף ל"ד ב' וכן כתבו התוספות וגטין דף צ"ט גבי החולי' והבור דדרך התנא להשמיענו בקוצר מה שכבר השמיענו במקום אחר וכהנה רבות בתלמוד ותוס' בתרא (דף ק"ח א') והריטב"א פרק נערה והכא נמי שפיר מצי למתני נערות יתירו' כדי לאשמועינן בוגרת לא אע"ג דפשיטא תדע דהתם בסנהדרין אי לאו דתני עד שתהא נערה דמשמע להדיא קטנה לא כדפרש"י ז"ל התם מלישנא יתירא בלחוד לא הוה שמעינן לה דוק ותשכח. כנ"ל לשיטת התוספות ז"ל והכי נמי יש לפרש לשיטת התוספות ז"ל דהא דקאמר נערה אין קטנה לא לאו בתמי' מתני לה אלא קושטא דמלתא קאמר ואמתניתין דלקמן סמיך ולעיל במתניתין לא פירשנו כן לפי לשונו של רש"י ז"ל ואפשר דרש"י ז"ל נמי יפרש אלא דפירש וקאמר במתניתין דוקא נערה וכו' משום דלקושטא דמלתא דייקא שפיר לישנא דנערות ודוק דקא מסיים רש"י ז"ל בלשונו במתניתין אבל קטנה אין לה קנס ולא קצר כדרכו וקאמר אבל קטנה לא אלמא דס"ל דמעלמא נמי הכי אית לן ואהא סמיך וכמו שכתבו התוספות ז"ל. וכתבו בקונטריסין נערה אין וכו' כתבו בתוספות מנלן וכו' אמר מהרש"ם תאמר כי הספר שואל אליבא דרב פפא דמוקי מתני' במפותה וא"כ צריך להיות דקטנה לא דפתוי קטנה אונס הוא ואין לה קנס דלהכי מוקי לה בקטנה דאלו באונס קלב"מ ונ"ל דאינו קשה דמי אומר אם פתוי קטנה אונס הוא בשביל זה היה נקרא רודף וניתן להציל בנפשו כמו אונס גמור לרב פפא ועוד תירץ ר"א אם היה שואל וכו' לרב פפא אז לפי שאר האוקמתו' דמיירי מתני' באנוסה היה נשאר אפי' קטנה יש לה קנס וזה לא רצה הספר לעשות מסקנא מזה. ע"כ:

מאן תנא וכו'. כתבו התוספות ריש פ"ק דמועד קטן דלא אמרי' מאן תנא אלא משום דאשכחן דר"מ פליג עלה דמתניתין ולא אתיא האי סתמא כשאר סתמי דסתם מתני' רבי מאיר ולהכי בעי תלמודא מאן תנא ע"כ. ומעתה קשיא לי טובא דא"כ מאי בעי הכא מאן תנא והא ודאי דר"מ היא דסתם מתניתין ר"מ היא ואפשר לפרש דמשום דסיפא דבתו לא אתיא כר"מ ולשיטת רש"י ז"ל דפירש דכותים גירי אריות והיינו דקאמר תלמודא דה"ק ואלו נערות פסולות מעתה משמע דמתניתין דלא כר"מ דר"מ סבר דגירי אמת הן להכי בעי מאן תנא ומשני ר"מ פי' האי בלחודא אע"ג דשארא לאו רבי מאיר היא ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ר"מ היא. כדמייתי ברייתא לקמיה. פי' דלא הוי כר"מ אלא מאי דמייתי ברייתא לקמיה דהיינו דקטנה אין לה קנס כנ"ל:
יש לה מכר ואין לה קנס הני תרי לישני לא מתפרש' בחדא גוונא דהא דקאמר יש לה מכר פירושו יש לאביה והא דקאמר אין לה קנס אף לעצמה אין לה דאינו חייב קנס כלל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יש לה מכר. יש לאביה בה זכיה וכו'. ואין לה קנס שהבא עליה אין חייב קנס. כנ"ל:

שהיה ר"מ אומר וכו'. פי' מלתא בטעמא קאמר דכיון דיש לה מכר ורשאי אביה למוכרה לשפחות להכי אין לה קנס דה"ל שפחה ושפחה אין לה קנס וכל מקום שיש לה קנס דהרי היא שלטא' בנפשה ופגמתה הויא פגם מעתה אין לה מכר ואפשר דלהכי האריך רש"י ז"ל וכתב למכר' בשפחות. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וז"ל שהיה ר"מ אומר וכו' דכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה וזו אינה ראויה להוות עצמה שאינה ראויה להתקדש על ידי עצמה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה ושתביא שתי שערות וכיון שאינה ראויה לקדש עצמה ג"כ אין לה קנס אבל כשיצאה מדין קטנה ונכנסה בדין נערה יש לה קנס ואין לה מכר דמאחר שיצאה מדין קטנה אין אביה יכול למכרה לאמה וחכמים ס"ל דבעודה קטנה שיש לה מכר אית לה נמי קנס שהתורה חייבה קנס אפי' בעודה קטנה דכיון דה"ל למכתב נערה מלא וכתב נערה חסר לאשמועינן אתא שאעפ"י שלא הגיעה לימי הנערות יש לה קנס אבל משתביא שתי שערות כו' ע"כ וכלשונו ז"ל איתא לקמן בגמרא בהדיא עד כאן:
קנס אין מכר לא הקשה ר"מ מאי פריך הכי הוה ליה למימר קנס ומכר בת שלש שנים ויום א' עד שתבגר והא מכר מתחיל קודם הזמן הזה אפילו מבת יום אחד ואינו נמשך עד שתבגר אלא עד ימי נערות ותירץ משום דקאי אר"מ דאמר משתביא ב' שערות יש לה קנס וההיא דוקא קנס דבאותו זמן ליכא מכר וכן מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות יש לה מכר וההיא דוקא מכר דבאותו זמן אין לה קנס ורבנן קיימי עלה ואמרי דקאמרת דקנס ולא מכר משתביא שתי שערות ועד שתבגר אינו כן אלא מבת ג' ויום אחד עד שתבגר יש לה קנס לדידן כדרך שאתה אומר משתביא שתי שערות עד שתבגר והיינו קנס דוקא ולא מכר להכי פריך שפיר. הרא"ש ז"ל:
וז"ל שיטה ישנה קנס אין מכר לא וא"ת אה"נ דקנס הוא דיש לה עד שתבגר אבל מכר אין לה אלא עד שתביא שתי שערות וי"ל עיקר מלתייהו דרבנן לא אתא אלא לאשמועינן דקטנה יש לה קנס לאפוקי דרבי מאיר ובמקום שהוצרכו רבנן לאשמועינן דיש לה קנס מכר נמי יש והוה להו למתני מכר לא. ר"ת. ע"כ:
ובגליון שיטה ישנה כתוב קושיא מעיקרא ליתא דהיכי קאמרינן משתביא שתי שערות יש לה מכר השתא מכורה כבר יוצאה דכתיב ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות שאינה מכורה כבר אינו דין שלא תמכר ע"כ. ונ"ל דמ"ה פריך קנס אין מכר לא משום דקשיא ליה דעיקר מלתייהו דרבנן לאשמועינן דקטנה יש לה קנס וכיון שכן הוה ליה למתני בקוצר וחכמים אומרים קטנה מבת שלש ויום אחד יש לה קנס למה להו למימר עד שתבגר פשיטא ודאי דלאחר שתבגר לית לה קנס ועד שתבגר אית לה קנס והלכך למה למתני עד שתבגר אי לאו לאשמועינן דתחילת זמן זה דהיינו מבת שלש שנים דינה כסוף זמן זה דקתני דכי היכי דבסוף זמן זה דנקט דהיינו משתביא שתי שערות עד שתבגר יש לה קנס ואין לה מכר הכי נמי בתחילת זמן זה מבת ג' שנים יש לה קנס ואין לה מכר. וא"ת אדרבא אימא איפכא כי היכי דבתחילת זמן זה יש לה קנס ויש לה מכר הכי נמי בסוף זמן זה וי"ל דהא ודאי איכא למימר הכי דהא תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו מכורה כבר וכו' וכדמייתי רש"י ז"ל. וא"ת אכתי נימא מדנקט תחילת הזמן מבת שלש שנים ויום אחד אלמא דהכי בעי למימר הבת מיום שנולדה עד שתביא שתי שערות יש לה מכר ומבת שלש שנים ויום אחד עד שתבגר יש לה קנס וה"ה נמי דבקצת זמן יש לה נמי מכר וי"ל דלעולם לא מיירי אלא לענין קנס ולא מיירי במכר כלל ולהכי נקט מבת ג' שנים ויום אחד למימר דכיון דהיא ראויה לביאה יש לה קנס וקודם זמן זה כיון דאינה ראויה לביאה אין לה קנס ולא מיירי לענין מכר כלל ומשני אימא אף קנס במקום מכר ולהכי נקט מבת שלש שנים אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ואין לה מכר. כדתניא יכול ימכור אדם וכו'. מבת שלש שנים ויום אחד. שהיא ראויה לביאה. מכר לא. בתמיה. אם קנס במכור מכר. ומ"ה נקט בת שלש אבל למכר מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות. ע"כ דוק ותשכח. וכתוב בקונטריסין כתבו התוספות קנס אין מכר לא קצת קשה אבל אם היה שונה מכר הוה ניחא אכתי תקשי למה נקט עד שתבגר והלא בנערות יצאה מרשות אביה וי"ל דהוה מצי למימר דנקט עד שתבגר בשביל קנס כמו לרש"י ז"ל שמה שכתב בת שלש בשביל ראויה לביאה. ע"כ:


דף כט עמוד ב עריכה


והני בני קנסא נינהו וכו'. פי' אי אמרת בשלמא דמתניתין לא איירי בקנסא דאורייתא דלא קניס רחמנא אלא מאן דפגם אשה הראויה דקנסא דאורייתא משום כבודה דידה היא והני לאו בני כבוד נינהו אבל רבנן קנסו אפילו בהני נערות דמתני' כדי שלא יהא חוטא נשכר ומתני' בדרבנן מיירי ונפקא מינה בין קנסא דרחמנא דהיינו משום לתא דידה דהויא בת קנסא ובין קנסא דרבנן כדי שלא יהא חוטא נשכר דקנסא דאורייתא אם מת משלמין היורשין וכדמוקי לה בירושלמי הדא דבא על בתו כשבא עליה עד שלא מת ומת וכו' כתבו התוספות ז"ל לעיל במתניתין וכדכתבינן לעיל וקנסא דרבנן היינו כדי שלא יהא חוטא נשכר לדידיה קנסו ולא לבריה והילכך אי מתני' מיירי בדרבנן ניחא דקתני אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת וכו' ולא קתני הממזרת וכו' אלא דהכי קאמר דוקא הבא הוא דחייב ולא היורשין וניחא נמי דלא קתני כשרות דבדרבנן איירי וכדקתני הבא וכו' וכדדייקינן ולא מיירי בדאורייתא וה"ק אלו נערות שקנסן מדרבנן לבד ודוקא הבא חייב ולא היורשין. וכי קתני מתניתין ה"ה קטנות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אין חלוק בין נערות לקטנות ואפי' ר"מ יודה דלא פליג אלא בטעמא דקרא דכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כדאמרינן לקמן גבי מתני' דכל מקום שיש מכר וכו' והא דקתני נערות לא אתא למעוטי אלא בוגרת וכמו שהקשו בתוספות ז"ל וכדכתיבנא לעיל וליכא למימר דאסיפא דמתניתין סמיך דתנן כל מקום שיש מכר וכו' דמתני' דלקמן מיירי בדאורייתא ומתני' דהכא מיירי בדרבנן וכדכתיבנא ואין להקשות דכיון דטעמא כדי שלא יהא חוטא נשכר אפילו בוגרת נמי דבוגרת מעטיה קרא להדיא ולא תקון רבנן אלא כעין דאורייתא ובמאי דמעטיה קרא להדיא לא תקינו בה מידי. כך היינו יכולים לפרש מתניתין ולא תקשי ולא מידי אבל השתא דתריצנא דה"ק אלו נערות פסולות וכו' ונערה אין קטנה לא וכדרבי מאיר אלמא דמתניתין בדאורייתא מיירי משום דאינהו בני קנסא נינהו קא נגעי בהו ולא משום שלא יהא חוטא נשכר ומעתה קשיא חדא מסברא דאמאי יש להן קנס לפסולות ועוד דאקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' כנ"ל. והיינו יכולין להקשות קושיא זו בענין אחר דר"מ קא דריש ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר ודע דמ"ה דרשינן ולו תהיה לאשה וכו' דמתלא תליא בקנסא ולאו מילתא באפי נפשה קאמר משום דכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וע"כ תחת אשר ענה קאי אחמשים כסף דלקמן עלה דמתני' דתנן איזהו בושת קאמר אביי אמר קרא תחת אשר ענה הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ופי' רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. ע"כ. ומעתה קשיא דה"ל למיסמך תחת אשר ענה גבי חמשים כסף ממש ולא לאפסוקי בינייהו ולו תהיה לאשה לכך דריש ר"מ דאתא לאשמועינן דדוקא מהוה עצמה יש לה קנס ולא קטנה א"נ דרשינן לה גבי אשה ראויה דוקא אשה ראויה יש לה קנס ולא שאינה ראויה והשתא דאמרינן דתנא דידן ס"ל דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי קטנה מקנסא וכדרבי מאיר ולא למעוטי פסולות ולהכי פריך דאדרבה איפכא מסתברא דסמיכותיה דולו תהיה לאשה אתא למעוטי פסולות מקנס דכך הדין נותן דלא ניתן להו לפסולות קנס משום דלאו בני קנסא נינהו אבל לגבי קטנה אין חלוק כלל לענין קנסא ובין נערה בין קטנה יש להן קנס אלא לגבי נשואין לבד קממעט קרא לקטנה דדוקא נערה שותה בעציצ' ולא קטנה כדכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר כך היה נראה לפרש והיינו דקאמר תלמודא והני בני קנסא נינהו ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' פי' לגבי קנסא יש לך לקרות ולו תהיה לאשה כיון דלאו בני קנסא נינהו ולזה הפי' הקושיא היינו מאי דקאמר והני בני קנסא נינהו ואמאי אבל אקרי כאן אינו קושיא וקל להבין. ורש"י ז"ל לא פירש כן שכתב וז"ל ואמאי. יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו'. אמתני' מקשי. ע"כ. ודע שבגמרות קלף הישנות לא גרסי אלא ואמאי אקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו' ולא גרסי והני בני קנסא נינהו וזאת היתה נוסחת רש"י ז"ל והיא המדויקת דגירסת הדפוס לא דייקא שהיא מכופלת אריכות לשון ללא צורך. ועוד אכתוב בלשון רש"י ז"ל לקמן בסמוך בס"ד:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן בפרקין מוליתיה עשה דולו תהיה לאשה ולידחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחי ליה אדרבא מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה מ"ה אמרינן הכי וסמכינן ליה אקרא ודכוותא בתלמודא ע"כ. ואפשר דלהכי כתב רש"י איקרי כאן וכו'. אמתניתין קשה. פי' מתני' מסתברא כן ודריש לקרא הכי כדתנן לקמן להדיא הוא דמקשה עלה. וכבר פרישנא ליה שפי' דמדסמיך האי קרא דולו תהיה לאשה אונתן האיש וגו' הוא דקא פריך וכדכתיבנא כנ"ל. ועיין לקמן בפרקין גבי הא דפריך תלמודא וניתי עשה וגו'. הרא"ה ז"ל:
אמר ר"ל נער נערה הנערה זו גירסת הספרים ושל רש"י ז"ל ופי' דגבי אונס כתיב כי ימצא איש נערה בתולה וגו' וכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ומצי למיכתב ואביה ודרשינן נערה וה' דהנערה ותימא הוא מאי נער נערה דקאמרינן הא תרווייהו נערה קרינן בהו ואי משום דכתיב נער חסר הכי נמי כתיב לאבי הנער חסר וה"ל למימר בלישנא דגמרא או נערה נערה הנערה כדקרינן או נער נער הנער כדכתיב ומצאתי נוסחא ספרדית שכתוב בה נער נער הנער ורב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פי' דגבי מפתה כתיב כי יפתה איש בתולה לגופיה וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ומצי למיכתב רחמנא כמוהר ולשתוק ודרשינן בתולות וה' דהבתולות. ויש לפרש דלאבי הנערה איצטריך לומר שאם בגרה עד שלא עמדה בדין אינו נותן לה אלא דייק נער ונערה מקרא ומסורת והנערה חד לגופיה כדאמרן וכן בתולה בתולות הבתולות מחד קרא נפקי להו חד לגופיה דכמוהר הבתולות אצטריך דכמוהר לחודיה לא כלום הוא. [הרמב"ן ז"ל:]

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ה"ג רש"י ז"ל נער נערה הנערה וכן הוא במקצת הספרים ופי' וכו'. ואינו מחוור דמאי נער קאמר אי משום דכתיב נער חסר הנערה נמי חסר וכו' ואי מקרא קאמר כלהו קרינן נערה והגירסא הנכונה נער נער הנער ולישנא דמסורת נקט והוא במקצת נוסחאות ספרדיות ויש מי שפי' לפי הגירסא הראשונה דכולהו מונתן לאבי הנערה קא דריש ודריש מקרא ומסורת נער כמו שהוא במסורת ונערה כדקרינן וה' דהנערה חד לגופיה לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת שאם בגר' עד שלא עמדה בדין שאין נותן (אלא) לאביה ולא לעצמה ותרי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות וכן נמי בתולה בתולות הבתולות כלהו מכמוהר הבתולות דריש להו וחד לגופיה דאי כתב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא אלא ע"כ איצטריך למיכתב באיזה מוהר והילכך חד מינייהו איצטריך לגופיה לומר כמוהר הבתולות וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. והראב"ד ז"ל גריס נערה נערה הנערה ופי' כפירושו של רש"י ז"ל וגם זה נכון ע"כ. ובפירושי רש"י ז"ל שלנו ה"נ גריס רש"י ז"ל:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל נ"ה אמר קרא נער נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וכו'. ופרש"י דתרי נערה כתיבי בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דהוה מצי למיכתב לאביה ואכתי לכתוב לאבי הנערה למה לי למיכתב הנערה אלא תרתי דרשינן מינה נערה הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקשו עליו דאם כן אמאי גרסינן נער נערה הנערה או נגרסינהו כולהו נערה מלא כדקרינן או נגרסינהו נער נער הנערה חסרים כדכתיב ואעפ"י שרבי' ז"ל כתב דגרסינן נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחי דוקני ועוד היכי מצי למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למאי דאמרינן לקמן בגרה עד שלא עמדה בדין אין לה קנס וכתיב ונתן לאבי הנערה שתהא נערה בשעת נתינה ויש לומר דמשום דר"ל דריש לקמן קמא דכתיב חסר לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נערה נערה הנערה וההיא לקמן אי כתיב ונתן לאביה הוה משמע לאבי הנערה כיון דברישא דקרא כתיב נערה ולא דמי להא דאמר בסמוך דאיצטריך למכתב הנערה להיכא דבא עלה ומתה דפטור דהתם ודאי אי כתיב ונתן לאביה אפילו אבי המתה דמשמע דאפילו בנקברה נקרא אביה ואיצטריך יתור' דהנערה למעוטי וי"מ הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים. ע"כ:
וכתב עוד ז"ל וז"ל רב פפא אמר בתולה בתולות הבתולות פרש"י ז"ל דכיון דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתייה דלכתוב סיפא כסף ישקול כמוהר למה לי למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וקרי ביה נמי בתולות הבתולות דיתור' דה"א לדרשא אתי וש"מ תרתי אבל בתולה בתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא דזימנין דמשתעי בלשון רבים. ע"כ:
וגם הרא"ה ז"ל תפס לו עיקר כפרש"י ז"ל וז"ל ודקא קשיא להו דלא יכול למכתב ונתן לאביה דהא מבעי ליה למכתב הנערה לאפוקי בגרה עד שלא עמדה בדין ליתא דאי כתב נמי לאביה הכי מדריש דלאביה נמי הכי משמע דאנערה דלעיל קאי מדלא כתיב לאב ואידך נמי דקשיא להו מנוסחא דספרי נוסחי דוקאני דגאונים ז"ל לאו הכי אתניהו אלא בכולהו גרסינן נער נער הנערה. ודרב נמי שפיר הוא אתיא אלו כתיב כסף ישקול כמוהר ותו לא ומאי דקאמרי לאו מילתא היא והשתא אתיא לה שפיר להא פירושא כולא סוגיין והיינו דקאמרינן ורב פפא מ"ט לא אמרה כר"ל. ומפרקינן ההוא מבעי ליה לכדאביי דאמר בא עליה ומתה וכו' דהא דאביי ודאי לא הוה נפקא לן מלישנא דאביה דכל היכא דאיתא אביה הוא ואצטריך נערה לאפוקי מתה. ע"כ:
והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות אזיל כשיטת הרמב"ן ז"ל ע"ש. וז"ל שיטה ישנה גר"ח ז"ל נער נערה הנערה פי' שלשתם נדרשים מלשון הנערה שהוא מלא וה"ל למכתב הנער חסר וה"מ למכתב נמי נער בלא ה' דרישא ובלא ה' דסיפא. וליתא דהא אמרי' בסוף פירקין במוציא שם רע כאן נערה הא כל מקום שנאמר חסר אפילו קטנה במשמע וגמר מינה דבאונס נערה ואפילו קטנה אלמא דלא כתיב באונס נערה חסר אלא ה"ג נערה נערה הנערה פי' כי יהיה נערה חד ונתן לאבי הנערה דרשינן בתרי נערה הנערה חד לגופיה לנערה ולא בוגרת וחד לאתויי וכו'. ע"כ:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל אמר קרא נער וכו'. חד לגופיה וכו' כלומר מן הדין היה שאשה שאינה ראויה לקיימה לא יהיה לה קנס אלא דמרבוי נער נערה הנערה מרבינן כלהו ואף על גב דלא אשכחן בתורה אלא תרי בלחוד חד כי ימצא איש נערה בתולה ואידך ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אפילו הכי דיינינן להו תלתא דמדהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכתב לאבי הנערה שמעינן דכוליה הוי מיותר ושמעינן מיניה תרי זמני דהנערה הוי רבוי אחד והה"א רבוי אחר ומתני' תלתא חד אצטריך לגופיה לאשמועינן דאפילו בכשרות בנערה חייב קנס ולא בבוגרת וחד לאתויי חייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה דאיתנהו בלאו דלא יבא ממזר ולא תתחתן בם. ע"כ:
ועוד הקשה בתוספות על פר"ח דמה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרינא בפרשה. ותירצו בקונטריסין דאי הוה כתיב ונתן לאביה הרי אנו צריכין ה' בשביל אביה מעתה לא נשארו אלא שני יתורין ולכך צריך ההוא קרא אחרינא דכי ימצא איש נערה לגופיה וכן גבי בתולות צריך הה"א שהל"ל כסף ישקול כמוהר ונשארו שני יתורין ולכך צריך יתורא אחרינא לגופיה. ע"כ:

וז"ל הקונטריסין אחרים נערה פרש"י ז"ל דהוה מצי למכתב ונתן לאביה וכו'. וכתב נערה ואי כתיב לאבי נערה הוי חד יתורא מדלא כתיב לאביה וכתב הנערה הוי ב' יתורא ואדרבה פי' ר"ח הוא מיושב מדחזו דהוה מצי למכתב ונתן לאביה כי מה שפי' דמחד הנערה דריש כולה מילתא פי' כל היתורין שהם ג' דהא גם ר"ח ידע שכתוב בתחלה נערה אלא אומר מהנערה לבד הוא ג' נער נערה הנערה והוה מצי למימר ונתן לאב ואתא נער לבד הקריאה של ה' אחרונה הוא יתיר חד והקריאה של ה' אחרונה הרי ב' וה' ראשונה של הנערה הרי ג' מעתה אפילו אם תחלק אותה הה"א מפני ה' של אביה הרי עדיין נשארו שני יתורין וגם רש"י ז"ל הוא מיושב דה"מ למכתב ונתן לאב ואמרו התוספות והקשה ר"י מה צריך חד לגופיה הא איכא נערה אחרים בפרשה. ויש לומר דאצטריך לגופיה דאי ליכא אלא נערה קמא הייתי אומר אפילו קטנה במשמע כדקאמרינן לקמן כל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע להכי אצטריך נערה אחרינא למעוטי קטנה דהא אוקימנא מתניתין כר' מאיר דקטנה אין לה קנס. עוד כתבו בתולה הבתולות אומרים התוספות כאן נמי פר"ח בתולה קריאה הבתולה ה"ה. ואם תאמר אם כן יתיר חד דהא ברישא דקרא כתיב כי יפתה איש בתולה. ויש לומר חסי' דבתולות דאין בו ייתור דחסר ואו כתיב כי יפתה איש בתולה ואומר גם כן שמיושב חד לגופיה לפר"ח בזה. ע"כ:

וחד לאתויי חייבי לאוין. הקשו בתוספות אכתי נימא חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין ואכתי חייבי כריתות מנלן ואפילו לפי' ר"ח ז"ל דלא צריך חד לגופיה וכמו שהקשו התוספות ז"ל ליכא לשנויי דההיא דמיותר אתא לאתויי חייבי עשה דאכתי קשיא דלישנא דגופיה משמע דלא אתיא אלא לכשרות לגמרי ולא לחייבי עשה והילכך ה"ל למימר חד לאתויי חייבי עשה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד וכו' אבל השתא דקאמר חד לגופיה משמע דלא צרכינן לרבויי אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות. וקשיא דחייבי עשה נמי צרכינן לרבויינהו וכיון שכן נימא לאתויי חייבי עשה וכו' ותירצו בתוספות איברא ודאי אם הסברא מבחוץ היתה נותנת שלא יהיה להם קנס לפסולות הא ודאי הוה צרכינן רבויא לכל חד מהני פסולי לחייבי עשה לחוד ולחייבי לאוין לחוד אבל מדפריך תלמודא מדכתיב ולו תהיה לאשה אלמא אי לאו דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה וראויה לקיימה לא הוה צריך קרא לרבויינהו דמסברא הוה מחייבינן כלהו אי לאו ולו תהיה לאשה וכיון דרבינן חייבי עשה מחד קרא אלמא לא בעינן ראויה לקיימה אם כן נתרבו נמי חייבי לאוין דהא אית בהו הויה ואכתי צריך חד קרא לאתויי חייבי כריתות לומר דלא בעינן אית בה הויה ולמאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוי חד רבויא לחייבי עשה ואידך לחייבי לאוין ולחייבי כריתות. והשתא ניחא קושיא אחריתי דתנן לקמן הבא על בתו וכו' אין להם קנס מפני שמתחייב בנפשו וכו' שנאמר ולא יהיה אסון ותיפוק ליה משום דכתיב ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולא מרבינן מנערה הנערה אלא חייבי לאוין וחייבי כריתות לא. והקשו התוספות ז"ל זאת הקושיא דעדיפא להו לאקשויי אמאי דקתני להדיא דיש להן קנס דההיא איכא לשנויי חד מתרי טעמא נקט וכדכתיבנא לעיל בדבור על ואשת אחיו וכו'. והקשו התוספות על שיטה זו דאם כן לשתוק מולו תהיה לאשה ולא יצטרך להנך רבויי. ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה. והקשו בקונטריסין אם כן לקמן דקאמר בגמרא אמתניתין דומצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל וניתי עשה וידחה לא תעשה אם כן למאי הוו צריכי הריבוי. ותירץ לחייבי כריתות ולמצרי ואדומי דהוי עשה ואין עשה דוחה עשה. ואם תאמר והאיך שואלים ולשתוק וכי אינו צריך לעשה. ויש לומר שפי' לשתוק פי' מן המשמעות של תהיה דממנו ממעט חייבי לאוין וחייבי כריתות ויכתוב משמעות אחר דלא יהיה משמע מיעוט כגון וישאנה ומתרצים לשון תהיה צריך למדעתם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב אמאי יש להן קנס לנערות פסולות. איקרי כאן וכו' אמתני' מקשה ע"כ. ומשמע לי מתוך לשונו ז"ל דס"ל דהסברא מבחוץ נותנת דלא ישלם אדם שום קנס אפילו לכשרות אי לאו דקנסיה קרא וזהו שכתב רש"י ז"ל לקמיה חד לגופיה. לכשרה. דלשון קנס משמע דבר שאין הסברא נותנת. וכיון שכן השתא דקניס קרא איכא למימר דלכשרות דוקא קניס ולא לפסולות דפסולות לאו בני קנסא נינהו והסברא נותנת שלא יהיה להן קנס והיינו דפריך תלמודא ואמאי ופי' רש"י ז"ל ואמאי יש להן קנס לפסולות והא דפריך שוב איקרי כאן וכו' היינו משום דבעי לאקשויי אמתני'. ואין להקשות אמתני' מסברא דמתני' ידעה שפיר הסברא ומה שהיא סוברת היא הסברא ההגונה לכך פריך נמי מקרא וזהו שכתב רש"י ז"ל אקרי כאן וכו' אמתניתין מקשה. ומיהו מעיקרא פריך מסברא אמאי דקסבר סוגיא דתלמודא דלעיל וכדכתבינן לעיל קשה קושיא אדסמיך ליה והשתא ניחא דליכא לאקשויי ולשתוק וכו'. ומיהו קשיא מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דדילמא חד לאתויי חייבי עשה. והריטב"א ז"ל תירץ בקוצר דכיון דלרבנן קידושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כלהו כחדא חשיבי ומחד קרא נפקי ע"כ. פי' דאפילו תימא דהסברא מבחוץ נותנת דלא יהיה להם קנס מכל מקום מאחר דרבי קרא חדא מינייהו מסתברא דהא כל מאי דדמו להו וחייבי עשה וחייבי לאוין כחדא חשיבי למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין כנ"ל:
וז"ל שיטה ישנה. ואם תאמר לדרוש חדא לאתויי חייבי עשה וכו'. ויש לומר מקרא דולו תהיה לאשה שמעינן תרי מילי מולו דרשינן אשה הראויה לו ותהיה דרשינן מינה אשה שיש לו בה הויה ואי מרבינן מנערה חייבי עשה וחייבי לאוין ממילא אתרבו דכיון דמרבינן חייבי לאוין ממילא שמעינן דלא דרשינן אשה הראויה לו וכי מרבינן מהנערה חייבי כריתות דלית בהו הויה אתה למד דלא דרשינן תהיה אשה שיש לו בה הויה והרי חייבי מיתות ב"ד לא מצית למעוטינהו תו מהאי קרא אי לא דאמעיט מלא יהיה אסון. ואם תאמר היכי מצית אמרת דלא דרשינן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו והא תנן נמצא בה ערות דבר או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו יש לומר אנן הוה ס"ד למדרש אשה שאינה ראויה לו לגבי קנס נמי אף ע"ג דעיקר קרא למד דאונס שותה בעציצו דהוה משמע לן דכל היכא שאינו יכול לשתות בעציצו ולא מצית לקיומי לו תהיה לאשה קנס נמי לא חייבה עליו תורה ומנערה הנערה אתרבו חייבי לאוין וחייבי כריתות גבי קנס הילכך לא מצית תו למדרשיה אלא לענין שותה בעציצו בלבד דהיכא דאינה ראויה לבא בישראל אינו שותה בעציצו ואפילו הכי יש לה קנס דלאו הא בהא תליא ע"כ. ואזיל כשיטת התוספות ז"ל דוק ותשכח:
ורב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל פי' דעיקר מעוטא דפסול באונס כתיב דהתם הוא ולו תהיה לאשה ומעתה מסתברא כר"ל דגבי אונס הוא דבעינן לרבויינהו והתם הוא דכתיב נער נערה הנערה. כנ"ל:

וכתבו הקונטריסין לעיל וז"ל אמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה וכו'. ואם תאמר ומנ"ל במפותה. ויש לומר דמפותה הוי מכ"ש דאין לה קנס דלא חטא כל כך וכשמתרץ מכח רבויי דאונס הוי כמו כן מכ"ש דיש קנס למפותה מדלא כתיב בה ולו תהיה לאשה ובזה הוא מתורץ דלא תקשי לרב פפא היכי מצי למילף אונס מבתולה בתולות הבתולות דכתיב גבי מפתה ולא נצטרך לומר דסמיך אג"ש גם מתחלה וצ"ע. ע"כ:

עוד כתוב בקונטריסין רב פפא אמר בתולה וכו'. הקשה מ"ה לרב פפא מה צריך רבויי על מפתה והלא אין שם מיעוט דולו תהיה לאשה גבי אונס כתיב ואין לומר דאג"ש סמיך דאכתי לא ידעינן לג"ש עד לבסוף דקאמר חד לג"ש. ותירץ דמוקי לה באם אינו ענין למפתה דלא כתיב ביה מיעוט תנהו ענין לאונס ע"כ. ולקמן נאריך בזה בס"ד:
עוד כתוב בקונטריסין רב פפא מאי טעמא לא אמר כר"ל תימא משם גדול דגבי אונס הוה רודף וניתן להצילה בנפשו וקלב"מ ותירץ ביכול להציל באחד מאבריו ע"כ. ודאי דאף על גב דרב פפא מוקי לה ההיא דכריתות במפותה כדאיתא בפרק בן סורר וכדכתיבנא לעיל מכל מקום רישא דמתני' דאיירי בחייבי לאוין שפיר מיירי באונס וכן פרש"י ז"ל במתניתין. ומכל מקום קשיא דהיכי מצינן לרבויי חייבי כריתות באונס דהא גבי אונס הוי רודף וניתן להצילו ונצטרך לתרץ ביכול להצילו באחד מאבריו וכמו שכתבו בקונטריסין. ומיהו אין תירוצם עולה כהוגן דרב פפא לא בעי לאוקמיה מתניתין דאחותו ביכול להציל באחד מאבריו ואביי הוא דמוקי לה בהכי. עיין שם בפרק בן סורר:

ההוא מבעי ליה לכדאביי. וקשה לפי קס"ד עתה שאינו רוצה לומר שיתא קראי כתיבי תיקשי לרב פפא למה כתיב הנערה דהוי תרי רבויי לא לכתוב אלא נערה בלא ה' דהוי רבוי ומינה שמעינן דרשא דאביי. ורש"י ז"ל כתב לאבי הנערה. משמע שהיא קיימת. ע"כ. משמע לכאורה דבעי לפרושי דעתה קס"ד דמשמע ליה לרב פפא דכוליה קרא בעינן לדאביי דלא משמע למעוטי המתה אלא משום דכתיב הנערה בה"א דהא לקמן אמרינן שיתא קראי כתיבי ודרשינן נערה לדאביי וה' לרבות חייבי לאוין. ועוד הקשו בקונטריסין דאם כן תיקשי לרב פפא גופיה מנ"ל לרבות חייבי כריתות דהבתולות נמי לא יהא אלא חד רבויא כמו הנערה ונוקמה הרבוי בדמסתבר דהיינו חייבי עשה ומנ"ל חייבי כריתות. ואין זו קושיא דאין הסברות שוות דלאביי בעינן הנערה אבל לרבות חייבי לאוין בבתולות סגי ומיהו מאי דאקשינן אנן הויא אלימתא ויש לי לתרץ דלכך כתב רש"י ז"ל במקצת נוסחאות ההוא מבעי ליה ההוא נערה הא דלא כתיב ונתן לאביה מבעי לדאביי וכו'. פי' לפיכך אין כאן יתור אלא נערה דה"א לא מייתרא דהא אי לא הוה כתיב אלא לאביה הרי צריך אתה לה"א הילכך קס"ד השתא דבחד רבויא דאביי סגי לתרוצי יתורא דקרא ולקמן משנינן שיתא קראי כתיבי וכו' פי' דלבתר דכתיב נערה לא צריכנא לה"א אלא לרבויא דחייבי לאוין וכדתריצנא לעיל בשם הקונטריסין כנ"ל:
ור"ל מאי טעמא לא אמר וכו' ולא אקשינן ואידך כדרך התלמוד בכל דוכתא משום דדילמא לא סבר לה לר"ל להא דאביי כנ"ל:

ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו'. ופרש"י ז"ל מבעי לג"ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מבעי ליה לג"ש בתולה בתולה לגזרה שוה הא כסף האמור באונס וכו'. כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים באונס את הבתולה. שיהא זה. חמשים כמוהר הבתולות כו' ע"כ. ואיכא למידק דמעיקרא קאמר מבעי ליה לג"ש ומשמע דבעי למילף בתולה בתולה וכדפרש"י ז"ל. ושוב מייתי מדתניא דלא מייתי לה מג"ש אלא מהיקשא ואף על גב דלגבי הא דפריך תלמודא בפרק הפועלים והא אמרת קמה קמה לג"ש כתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל דלאו גזרה שוה ממש היא אלא כעין מה מצינו וכן כתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות מסכת קדושין (דף תרל"א ב') והכא נמי אפשר לומר דלהיקש תני ליה גזרה שוה מכל מקום הרי רש"י ז"ל כתב לה בלשון ג"ש דקאמר בתולה בתולה לג"ש ולדידיה קשיא. ויש לומר דלא מייתי מדתניא אלא דבעינן חמשים שקלים ומיהו איהו מייתי לה מג"ש וברייתא מייתי לה מהיקשא אם כן יש לומר דלהכי קרי לה ג"ש דהא אי לאו דכתיב בתולה גבי אונס לא הוה דרשינן כמוהר הבתולות דקאי עלה דאונס אלא הוה דרשינן לה לגבי כתובה וכדדרשינן לעיל בפ"ק לשיטת הרא"ש והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל הילכך הוה ליה כמו ג"ש דדרשינן בתולות דהכא דקאי אאונס משום מאי דכתיב בתולה גבי אונס וזהו שכתב רש"י ז"ל כמוהר הבתולות. חמשים כסף המפורשים באונס את הבתולות. ע"כ. פי' משום דמפרש בהדיא חמשים כסף באונס את הבתולות דכתיב שם כי ימצא איש נערה בתולה להכי דרשינן דכמוהר הבתולות קאי עלה. ומצאתי לקמן בגליון פרש"י ז"ל ישן וז"ל שיתא קראי כתיבי בתולה דכתיב באונס דהא כתיב כי ימצא איש נערה בתולה לא קא חשיב דאצטריך להיקשא דכמוהר הבתולות במשמע שיהא זה כמוהר הבתולות הנזכרת גבי אונס ואי לא הוה כתיב ביה בתולה לא הוה ידעינן אאיזו בתולה קאי. ע"כ. והריטב"א ז"ל חולק על זה ומסתברא כותיה וכדבעינן למכתב לקמן בס"ד:

וכתוב בשיטה ישנה ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא כסף ישקול וכו'. ואם תאמר והא לתנא דמתני' ודאי לא דרשינן גזרה שוה מכמוהר הבתולות דר' עקיבא חמשים שקלים בג"ש דאשר לא אורסה מייתי להו בתרווייהו דאייתר ליה אשר לא אורסה דלא מצי למדרשיה לפשטיה פרט לנתארסה ונתגרשה דאיהו ס"ל דנתארסה ונתגרשה אית לה קנס וכדאיתא לקמן ותנא דהא מתני' ודאי כרבי עקיבא וכו' ס"ל מדקתני ועל אשת אחיו דפי' אשת אחיו שנתארסה ונתגרשה דאלו אשת אחיו ממש תיפוק ליה משום דאשת איש היא ומיתת ב"ד אית בה יש לומר לאו דוקא לג"ש אלא או לג"ש או למדרש מיניה כתובת אשה מן התורה וא"ת מנ"ל דר"ע דריש מינה כתובת אשה מן התורה דילמא בתולה הבתולות דריש ולא דריש מינה כתובת אשה מן התורה יש לומר מנ"ל נמי למדרש מיניה חייבי לאוין וחייבי כריתות דילמא אתא לאשמועינן דכתובת אשה מן התורה. ועוד גופיה דקרא דכמוהר הבתולות מאי פרושיה אי לאו דמפרשת ביה כמוהר הבתולות הנשואות דכתובתן מאתים דהא לר"ע לא מפרשינן כמוהר הבתולות דאונס דהיינו חמשים דבג"ש דלא אורסה מייתי לה. ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ההוא מבעי ליה לג"ש פי' להקיש אונס למפתה שיהא זה כזה לענין חמשים שקלים ונפקא ליה מג"ש [דכתיב הכא בתולה וכתיב התם בתולות והאי בתולות מופנה הוא לג"ש] ואף על גב דאידך בתולה אצטריך למעוטי בתולה דכל היכא דלא ילפינן גזרה שוה לא הוה יליף חד מחבריה מופנה מצד אחד סגי לענין זה דקיימא לן מופנה מצד אחד למדין ומשיבין ומכאן אין להשיב. ומיהו הא ודאי קשיא כיון דכתיב ג"ש מבתולה דאונס לבתולות דמפתה למה לי למכתב בתולה במפתה דרישיה דקרא ליליף מאונס. ותירץ הר"מ ז"ל דלא אצטריך אלא משום דאורחיה דקרא הוא דלא מצי למכתב כי יפתה איש אשר לא אורסה וכיון דאצטריך למכתב כי יפתה (וכו') איש אשה או יפתה איש נערה כתב בתולה. ע"כ:
ורש"י ז"ל לקמן גבי שיתא קראי כתיבי כתב וז"ל חד לג"ש. ותהי מופנה מצד אחד ולמידין הימנה. ע"כ. הוקשה לו דאמאי אצטריך חד לג"ש דהא מבתולה דברישא דקרא שהוא לגופיה יוכל לילף הג"ש לפרש"י ז"ל. ותירץ דההוא בתולה דאצטריך לגופיה פי' למעוטי בעולה לא הוה מופנה וג"ש שאינה מופנה כלל אין למידין ממנה להכי מייתר חד רבויא דהיינו בתולות כי היכי דתהוי מופנה מצד אחד ולמידין ממנה. ורש"י ז"ל לא כתב למידין ומשיבין כמו שכתב הריטב"א ז"ל ואפשר דס"ל כמו שכתבו התוספות חצוניות במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין דלא אקשינן הניחא למ"ד מופנה מצד אחד למידין ואין ומשיבין וכו' אלא היכא דאיכא לאוקמי ההפנאה לדרשה אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכה לשום דרשה הוי ייתור למידרש ג"ש אף על גב דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד כן כתבו התוס' שם ואפשר דרש"י ז"ל נמי הכי ס"ל ולכך אין להשיב הכא כלל וכך נראה דבקל נוכל למצוא פירכא מהאונס למפתה דוק ותשכח ודלא כהריטב"א ז"ל. ומיהו קשיא לי אמאי כתב רש"י ז"ל דלא הוה מופנה אלא מצד אחד דהא משני צדדין נמי הויא מופנה דהא באונס נמי כתיב כי ימצא איש נערה בתולה והא כתיבנא לעיל בשם גליון רש"י ז"ל דלהכי כתיב גבי אונס בתולה כי היכי דנדע דהיקשא דהבתולות דכתיב הכא גבי מפתה קאי עלה ואי לא הוה כתיב באונס בתולה לא הוה ידעינן אאיזו בתולה קאי. ומעתה כיון דלא אצטריך בתולה דאונס אלא אהכי אי נלמוד בתולה מבתולות בג"ש הויא לה מופנה משני צדדין דבתולה נמי דאונס מיותר ולשיטת הריטב"א ז"ל ניחא דכתב וז"ל דאונס אצטריך למעוטי בעולה ובתולה דמפתה ברישא דקרא לא אצטריך אלא משום דאורחיה דקרא וכו' וכדכתיבנא לעיל אבל לפי הגירסא דכתיבנא לעיל קשיא וע"כ לשיטת רש"י צריך אתה לפרש בפירוש דגליון דאי בשיטת הריטב"א ז"ל קשיא אמאי לא קחשיב אלא שיתא קראי הא ז' הוו כיון דקא חשיב תרי דלגופייהו לחשוב נמי בתולה דאונס דהויא נמי לגופיה למעוטי בתולה ולימא תלתא לגופייהו. ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכולהו שיתא קראי לא הוו אלא הנערה והבתולות והא לא קא חשיב כלל לא נערה בתולה דכתיב ברישא דקרא באונס ולא בתולה דכתיב ברישא דקרא דמפתה. אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא ואפשר דלא קא חשיב אלא קראי דאיירי בהו ר"ל ורב פפא מעיקרא אי נמי דבתולות דמפתה ובתולה דאונס כחדא קרא חשיבי כיון דתרווייהו אתו לדרשא חדא דהיינו לג"ש להכי לא חשיב אלא שיתא. ובשיטה ישנה כתוב שיתא קראי כתיבי וליכא למימר שבעה קראי דבאונס כתיב בתולה ולא אצטריך דמג"ש דמפתה הוה מצית לאתויי דכל היכא דכתיב קרא מילתא בדידיה לא אמרינן בג"ש הוה מצית לאתויי מאחר דאתיא ג"ש לדברים אחרים ע"כ. ואכתי יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל אמאי נטר לפרושי הכין עד לקמן גבי שיתא קראי וכו' ולא פירש כן הכא דע"כ הכא נמי דאמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש ולא ילפינן מבתולה דרישא דקרא היינו משום דבעי למיתני ג"ש מופנה וכמו שכתב הריטב"א ז"ל הכא וכיון שכן הא ודאי איכא לדיוקי אמאי נטר רש"י מלפרושי כן עד לקמן ונ"ל דמעיקרא כי אמרינן ההוא מבעי ליה לג"ש דתניא וכו' הוה סברינן דהג"ש היינו בתולה בתולה דהשתא דקרא דאונס ומפתה דמבתולות לא מייתינן ג"ש דהא בתולות באונס מיירי כדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות פי' חמשים כסף המפורשים באונס אלמא דהבתולות מיירי באונס ומעתה היכי מייתינן גזרה שוה ממפתה לאונס ממאי דכתיב באונס אלא ודאי בתולה בתולה גמר דהיינו כי יפתה איש בתולה וכי ימצא איש נערה בתולה ובתולות אתיא להיקשא ולא סגי לן היקשא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות וכדאמרינן בפרק כל שעה [כה ב'] גבי נערה המאורסה דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' דדרשינן בא ללמד ונמצא למד דבשלמא התם כתיב להדיא רוצח אצל נערה המאורסה וקשיא לן מה ענין רוצח אצל נערה והלא כבר פי' הכתוב דאונס פטור כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא בא ללמוד ונמצא למד והא כרוצח כנערה המאורסה שניהם שוין כמו כעם ככהן כדפרש"י ז"ל התם אבל הכא לא כתיב גבי מפתה אונס להדיא ואיכא למימר דכמוהר הבתולות מידי אחרינא הויא תדע דאי כמאן דאמר דמוהר הבתולות מיירי לענין כתובה הילכך בעינן בתולה בתולה לאורויי דהיקשא היינו לגבי אונס ומפתה דה"ל כאלו כתוב כאן אונס להדיא והילכך יש לנו לומר בא ללמד ונמצא למד כדאמרינן גבי נערה המאורסה ואלולי כן אף על גב דהוה ידעינן דהבתולות היינו לגבי אונס מדלא כתיב כמוהר לחודיה ושפיר הוה ילפינן מפתה מאונס אכתי לא הוה ילפינן אונס ממפתה והוה אמרינן דדוקא גבי מפתה הוו חמשים שקלים. ואם תאמר הא הוא ק"ו ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד קנסו ליה חמשים אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן שקנסה שקלים ולא מעות וכדאמרינן לקמן בפרקין גבי בין היא בין אביה יכולין לעכב. ויש לומר דבשלמא גבי עכובא דאביה לענין נשואין שייך שפיר האי קל וחומר אבל לאפושי קנסא אין זה טעם דהא אין הקנס לעצמה אלא לאביה ודעת אביה הוא העיקר וכו' שוין הן אונס ומפתה ואדרבא איכא טעמא לאפושי קנסא במפתה כיון דמניחה והולך לו ואינו שותה בעציצו אבל אונס דכיון דשותה בעציצו יש לנו להקל בקנסיה תדע דאיכא מ"ד דאונס אין לה כתובה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק א' מה' נערה וכיון שכן שפיר הוה מצינן למימר במפתה יש לה שקלים ואונס לא אבל השתא דילפינן בתולה בתולה בג"ש ה"ל כאלו כתוב כאן בהדיא באונס ובא ללמד ונמצא למד כי היכי דאמרינן גבי נערה המאורסה וזהו שכתב רש"י ז"ל מבעי ליה לג"ש. בתולה דכתיב גבי מפתה מבעי ליה לג"ש בתולה בתולה לג"ש מה כסף וכו' ע"כ. הא קמן דלא נקט רש"י ז"ל בתולות בלשון הג"ש והיינו משום דלא כתיב גבי מפתה וכדכתיבנא דלא מג"ש לחודא בלא היקשא דג"ש זו אינו מופנה וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ואפילו תהיה מופנה מצד אחד הא איכא מ"ד דמשיבין ואלו על ההיקש קי"ל על ההיקש אין משיבין. וכן כתב רש"י ז"ל בפרק השואל (דף צח ע"א) ובפרק קמא דזבחים (דף ה' ע"ב) ועוד דג"ש זו לא נתקבלה. וכן כתב בנמוקי יוסף בפרק החובל דאף על גב דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קבלה מרבו כל דבר שיודעין בו שכן האמת אבל לא נתברר לנו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדרכו ולהביאו בג"ש והכי איתא בירוש' כל מילתא דלא מיחוורא מייתינן מאתרין סגיאין ע"כ. הילכך הכא נמי כיון דאיכא היקשא קמן אלא דלא ידעינן למאן אקשינהו נדון כג"ש לדעתנו לפרושי ההיקש ונמצא לפי זה דהשתא סברינן למימר דכולהו תלת בתולה בתולות הבתולות אצטריכו לאשמועינן חמשים שקלים באונס ומפתה. וכ"ת אכתי למה לי הבתולות לכתוב בתולות. ויש לומר דה"א דהבתולות לא דריש דאף על גב דדריש ה"א דהנערה היינו משום דהתיבה מיותרת ולהכי דרשינן לה כולה כיון דאתיא לדרשא וכמו שכתב הר"ן ז"ל בהלכות הבא בשמעתין אבל ההיקש ה"ל כאילו מגופיה דקרא למדנו ולאו ייתורא מקרי ולכך לא דריש ה"א דהבתולה והבתולות משמע דה"ק המפורשים באונס את הבתולה וכן כתב רש"י ז"ל. כך הוה סברינן מעיקרא ופריך ור"ל נמי מיבעי ליה לכדאביי פי' דהא לא פליג עלה דכי שיילינן מ"ט לא אמר כרב פפא לא מהדר משום דלא ס"ל כאביי אלא דקא מהדר משום דמבעי ליה לג"ש אלמא דהכי ס"ל ורב פפא נמי מבעי ליה לג"ש דהא לא פליג עלה דברייתא דבעינן חמשים שקלים. וכתב הרמב"ן ז"ל והא דאקשינן והא דרב פפא מבעי ליה לג"ש בדין הוא דהוה ליה לתרוצי ג"ש נפקא ליה מאשר לא אורסה כדאמרינן בפרקין אליבא דר"ע דהלכתא כוותיה וסתם מתניתין כוותיה דקתני אשת אחיו ואשת אחי אביו אלא משום דלר' יוסי הגלילי אצטריך ג"ש מהאי קרא קא מתרץ לרווחא דמילתא דשיתא קראי כתיבי. ע"כ:

וכן כתב הרשב"א ז"ל דכיון דלרבי יוסי הגלילי האי אשר לא אורסה פרט לשנתארסה ונתגרשה ונפקא ליה ג"ש מכמוהר הבתולות ניחא ליה לתרוצי אליבא דכולהו תנאי לרווחא דמילתא ואמר דשיתא קראי כתיבי וכו'. ע"כ:
והקשה עליו תלמידו ז"ל דהשתא מיהא לאו ככולהו תנאי אתיא דבשלמא לרבי יוסי הגלילי דלא דריש אשר לא אורסה כלל לג"ש אתיא שפיר ג"ש דרב פפא ומההוא נפקא ליה אלא לר' עקיבא דדריש אשר לא אורסה לג"ש אייתר ליה כמוהר הבתולות דתרתי לג"ש לא דריש אם כן לא אתיא כותיה ומאי כ"ע דקאמר וכ"ת הוא ס"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאנן קי"ל כרבי עקיבא דמתני' דנערה שנתארסה לקמן ואיהו לא דריש ג"ש מאשר לא אורסה אלא מכמוהר הבתולות וכמו שיכתוב לקמן בשם הראב"ד ז"ל. ולי עיקר מה שפירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ותלמידם ז"ל לא הבין דבריהם דתלמודא הכי פריך לרב פפא נמי מבעי ליה לג"ש פי' לרבי יוסי הגלילי והכי קאמר בשלמא לרבי עקיבא יליף שפיר רב פפא בתולה בתולות ומייתי חייבי לאוין וחייבי כריתות מהכא דהא מאשר לא אורסה קא יליף ג"ש אבל לרבי יוסי הגלילי דלא קא יליף מאשר לא אורסה וקא יליף לה מהכא מ"ל לאתויי חייבי לאוין וחייבי כריתות וה"מ לשנויי דאה"נ דאיהו כר"ע ס"ל ואליביה דידיה קאמר אלא דבעי לתרוצי לרווחא דמילתא דאפילו לרבי יוסי הגלילי שפיר מייתי לה מהכא דשיתא קראי כתיבי כנ"ל. והרא"ה ז"ל כתב לעיל וז"ל ר"ל מ"ט ל"א כרב פפא מ"ל לג"ש כלומר ואליבא דר' יוסי הגלילי דאי לא רבי עקיבא הא נפקא ליה מדוכתא אחריתי מאשר לא אורסה ע"כ. ומשמע לי דלדידיה נמי פריך תלמודא ורב פפא נמי מבעי ליה לג"ש. וכמו שפרשתי לדברי רבו הרמב"ן ז"ל. וכבר כתבתי לעיל מה שכתוב בשיטה ישנה גבי הא דקאמר ההוא מבעי ליה לג"ש וכו' נחזור לפרש שיטתנו השתא דקא משני שיתא קראי כתיבי מג"ש היינו בתולות מבתולה ולאו בתולה בתולה כדסברינן מעיקרא דהא בעינן למימר דרב פפא ור"ל לא מפלג פליגי. וכן פי' הרמב"ן ז"ל וז"ל שיתא קראי כתיבי פי' ורב פפא ור"ל לא מפלג פליגי אלא מר אייתי קרא לחייבי לאוין וחייבי עשה בכללן ומר אייתי קרא לחייבי כריתות וחייבי מיתות בכללן דתרווייהו לא קרינן בהו אשה שיש לו בה הויה מ"ה צריך למיפטריה במתניתין משום דקלב"מ ע"כ. ואפשר דר"ל דקדים טפי ומייתי לה מקראי דאונס סמיך אמאי דכתיב במפותה דקראי דאונס כתיבי בכי תצא וקראי דמפתה כתיבי במשפטים ואיהו קראי בתראי וסמיך אמאי דכתיב בפ' משפטים ורב פפא דאיהו בתרה קא מפרש דברי ר"ל דלא תימא דחייבי לאוין וחייבי כריתות מקראי דאונס בלחודייהו נפקי אלא מקראי דמפתה נמי צריכי להכי וראיתי מי שהקשה בתשובותיו דמאי קא משני אלא שיתא קראי כתיבי וכו' דהא אינהו לאו הכי קאמרי דר"ל קאמר נער נערה הנערה חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ור"פ נמי קאמר בתולה בתולות הבתולות חד לגופיה וחד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ובמאי דכתיבנא ניחא ומכל מקום מוקי תלמודא דלכ"ע דרשינן בתולה בתולות הבתולות לאתויי פסולין ומעתה ע"כ נצטרך לומר דג"ש היינו מבתולות לבתולה וכן כתבו כל המפרשים ז"ל דאזלי כשיטת רש"י ז"ל דהכי מדרשי הני שיתא קראי תרין לגופיה פי' נער דקרא קמא דאונס דכתיב כי ימצא איש נערה ובתולה דקרא קמא דמפתה דכתיב כי יפתה איש בתולה הני תרין לגופייהו פשו להו ארבעה נער הנערה בתולה הבתולה חד לכדאביי מדלא כתיב ונתן לאביה וכתב נערה כלל וחד לג"ש דמקשינן אונס למפתה מדכתיב התם בתולה והכא בתולות ולא כתיב כמוהר ותו לא ומיהו בתולה בתולות לא מדריש לן וכדכתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל אייתרו להו תרי ריבויי ה"א דהנער וה"א דהבתולות חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואף על גב דאי דרשת היקשא דבא ללמד ונמצא למד הבתולות מיירי באונס מכל מקום מייתי ג"ש מינה כיון דמייתר ואתיא לדרשא ואם תשאל השתא דדרשתם ג"ש מבתולות דהויא לה מופנה למה לי היקשא כלל לא לכתוב קרא אלא ישקול כבתולות תשובתך אף על גב דילפינן מהכא קנס חמשים שקלים דאונס ומפתה הכי נמי ילפינן לענין כתובה מדקרי לה מוהר כמו שכתב רש"י ז"ל בפ"ק בסוף שמעתא דפתח ע"ש במאי דכתבינן בס"ד כנ"ל פי' שמעתא זו לשיטת רש"י ז"ל וניחא כמה קושיות דוק ותשכח. וכתוב בקונטריסין חד לג"ש פ"ה לאפנויי צד אחד בג"ש פי' דצד אחד הוא מן היתורין והצד השני הוא מאותם שנים דאתו לגופייהו וק' אם יש להשיב הרי איכא מאן דאמר משיבין ואם אין להשיב מה צריך הפנאה ואי אמרת דהפנאה מגלה דג"ש נתקבלה אכתי לילף במה מצינו אי ליכא פירכא ע"כ. ובמאי דכתיבנא לעיל בשם תוס' חצוניות שבפ' פסולי המוקדשין ניחא:

אייתרו להו תרי וכו'. הא פרישנא לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שיטת ר"ח ז"ל דלשיטתו כלהו שיתא קראי היינו בתיבת הנערה ובתיבת הבתולות ותרי לגופייהו היינו דמנערה דרשינן ולא לאבי בוגרת ובתולות אצטריך לגופיה דאי כתיב כמוהר לחודיה לאו כלום הוא דע"כ איצטריך למכתב באיזה מוהר וכדכתיבנא לעיל וניחא לפי' זה דלתנא דדרשינן ג"ש בעי תרי לגופיה דהא לא שוו הני תרי לגופייהו דלגופא דנערה איצטריך לדרשא וקרו ליה לגופיה משום דדרשא הויא מעניינא דקרא וממאי דכתיב בגופיה דבתולות לא אתיא לדרשא אלא דאי אפשר למכתב בלאו הכי מעתה אין להקשות אמאי אצטריך תרי לגופיה אבל לשיטת רש"י ז"ל קשיא וכבר תירצה הריטב"א ז"ל שפיר וכדכתיבנא לעיל. ומיהו אכתי קשיא דבשלמא לשיטת ר"ח ז"ל דתלתא הבתולות היינו מתיבת בתולות היינו דכי אמרינן אייתרו להו תרי הויא ליה כמאן דכתיבנא תרווייהו באונס דהא ה"ק כסף ישקול כמוה' הבתולו' פי' כמוהר הבתולו' ה"נ דאונס והלכך מלת הבתולות באונס מיירי ומהג"ש שמעינן לה דהבתולו' היינו דאונס וכל מאי דדרשינן מיניה כאלו כתיבא גבי אונס דמי אבל לשיטת רש"י ז"ל דתרי לגופייהו היינו בתולה דרישא דקרא דמפתה דכתיב כי יפתה איש בתולה ונערה דרישא דקרא דאונס דכתיב כי ימצא איש נערה הלכך אף ע"ג דההיא דאביי ע"כ מהנערה נפקא וג"ש מהבתולות כמו שכתב רש"י ז"ל ע"כ אית לך למימר דהני תרי דאייתרו לא מסיימי דהיינו ה"א דהבתולות וה"א דהנערה דהא איכא לאקשויי לימא הנערה והבתולות ולמה ליה למיכתב בתולה דרישא דקרא דמפותה ונערה דרישא דקרא דאונס ומאי אית לך לתרוצי דהוה אמינא דלגופייהו אתו דלא הוה ידעינן חייבי לאוין וחייבי כריתות מעתה מבינייהו דהני ד' קראי אייתרו להו תרי ולא מסיימי הני דלגופייהו מהני דאתו לריבויא וכיון שכן ע"כ יש לך לומר דחד רבויא כתיב באונס וחד במפתה וכן כתבו בתוספות דאזלי בשיטת רש"י ז"ל ודחו פי' ר"ח ז"ל בשתי ידים ואקשו בתוספות לפי שיטה זו דמנא לן דחד לאתויי חייבי כריתות אימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד באונס וחד במפותה פי' לפי' משמע להו דתרי דלגופייהו אתו לדרשא דנערה דכתיב גבי אונס אתא למעוטי בוגרת ובתולה למעוטי בעולה דה"נ בתולה דכתיב ברישא דקרא דמפותה אתא למעוטי בעולה דלא ילפינן מהדדי ולא איצטריך למיכתב נערה דמפותה דאי נערה ולא בוגרת פשיטא דהא מפותה מדעתה הוא ואין לתת לה כלום אלא לאביה ובוגרת הרי יצתה מרשות אביה ואי לנערה ולא קטנה פתוי קטנה אונס הוא והרי כתב באונס נערה ולא קטנה וכן כתב הרב רבינו יונה ז"ל וכיון שכן קשיא לתוס' ז"ל דכי היכי דלתרי דלגופייהו אצטריכו דלא ילפינן אונס ממפותה ה"נ נימא דתרוייהו אתו לרבויי חייבי לאוין. הכין משמע לי:
שוב מצאתי בקונטריסין שהקשו כן וז"ל הקשו בתוס' כיון דצריך תרי לגופיי' ולא תועיל הג"ש שיספיק חד לגופיה הכי נמי נימא דלא יספיק לחייבי כריתות אלא נימא חד לאונס וחד למפותה ודוקא בחייבי לאוין. ע"כ:

ומיהו קושיא לקונטריסין דכיון דהשתא אסיק אדעתייהו דתוספות ז"ל דהג"ש לא תועיל אם כן למה לי רבויא במפותה והא לא צריך רבויא אלא משום דכתיב ולו תהיה לאשה וכמו שכתבו התוס' לעיל וכי כתיב ולו תהיה לאשה באונס הוא דכתיב וכיון שכן למה לי רבויא במפתה אי לאו לאגמורי אאונס ומעתה מה קשיא להו לתוס' ז"ל ותירצו ז"ל שכך הוא דעת התוס' דע"כ ההיא דמפתה לא איצטריך לגופיה ואלא למה בא לעשות ממנו מדאצטריך וכך הפי' מדאיצטריך לכתוב רבוי גבי מפתה ולגופיה לא איצטריך לרבות מפתה לקנס דמהי תיתי למעט אלא בא למעוטי חייבי כריתות במפתה ואם כן גם באונס לא יתחייבו וחזרו והקשו דלפי זה קשיא אמאי דכתבו לעיל עלה דרב פפא דאם אינו ענין וכו'. וכדכתיבנא לעיל דאמאי דילמא אתא למעוטי חייבי כריתות מדאצטריך למכתבינהו להני רבויי גבי מפתה ותירצו דלפיכך לא נאמר אם אינו ענין אלא כך כיון שיש ייתורי ע"כ יותר סברא שנעמיד לגופיה ממה שנעשה מדאיצטריך. ואם תאמר ומה צריך לגופיה הלא לשם אין מיעוט ויש לומר דהייתי ממעט מפתה מקנס מק"ו מאונס כמו שאמר בגמ' לקמן ומה אונס שעבר על דעת אביה ועל דעתה פטור משום מאי דכתיב ולו תהיה לאשה למעוטי פסולות מפתה שלא עבר כ"א על דעת אביה לבד לכ"ש שיהי' פטור מעתה אצטריך הכתוב לגופיה למעוטי חייבי לאוין גבי מפתה דלא נילף מק"ו מאונס ע"כ. ואנן הא כתיבנא לעיל דהאי ק"ו אינו ענין אלא למאי דקאמר לה תלמודא לקמן היינו לענין בין היא בין אביה יכולין לעכב אבל אינו ענין כלל לפטור קנס או לחייב. ומאי דקאמרי נמי מדאצטריך ייתורי דאתו למעוטי פסולות מקנס הא ודאי ליתא דהני ייתורי משמע דאתו לרבויי ולא למעוטי דרבוי נשים יש כאן מדכתיב בתולה בתולות הבתולות ואיברא דה"א דהבתולות וה"א דהנערה היה אפשר לומר דאתא למעוטי דה"ק הנערה הידועה דהיינו הכשרה וה"נ ה"א דהבתולות ומיהו כי מעיינת בה שפיר הא נמי ליתא דוק ותשכח ועיקר קושייתם ליתא דאי הוה כתיב רבויא במפתה ה"א דהסברא נותנת דלא כתיב קנסא לפסולות ולהכי איצטריך סברא רבויא וכולה קרא דולו תהיה לאשה מסברא הוה ממעטנא להו וקרא מלמד לנו מה היתה הסברא מבחוץ ומאי דמסתבר ליה לקרא היא הסברא הנכונה ומשום דמצינו מעוטא דולו תהיה לאשה ושוב רבינהו קרא הוא דכתבו התוספות ז"ל לעיל דסברא מבחוץ היינו דיהיה קנס לפסולות ומיהו אי הוה אשכחן רבויא גבי מפתה נימא דהסברא הוי אפכא דהפסוק הוא המלמד לנו הסברא דמסברתנו נוכל לומר דבר והפכו והפסוק קובע בה מסמרים והלכך קשיא להו לתוספות דחייבי כריתות מנ"ל דילמא תרווייהו אתו לרבויי חייבי לאוין וחד לאונס וחד למפתה דסברא מבחוץ יהיה דלא ניסיב לפסולות קנסא ואצטריך קרא לרבויינהו ועוד אפילו תימא דאלולי קרא דכתיב ולו תהיה לאשה ה"א מסתברא דאית להו קנסא לפסולות מיהו דבתר דגלי קרא ולו תהיה מסתבר דלא ניסיב להו קנסא דהא קרא גלי לן דהכי מסתבר מדכתיב מעיקרא ולו תהיה והדר רבינהו הלכך אע"ג דלא כתיב מעוטא גבי מפתה אצטריך רבויא דהא למדנו באונס דהסברא נותנת דלא ניסיב להו קנסא דה"ל כאלו אומר קרא מסתבר דלא ניתיב להו קנסא כדכתיב ולו תהיה ומ"מ נרבינהו ומעתה שפי' אצטריך רבויא גבי מפתה והג"ש לא תועיל לזה כי היכי דלא מועיל לענין לגופייהו דבעינן תרי לגופייהו וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דאע"ג דלא מהניא הג"ש לגופייהו ובעי' תרי קראי להא לא צריך דמג"ש ילפינן אונס ומפתה מהדדי פי' דתרי קראי דלגופייהו היינו בתולה ונערה דכתיב ברישא דקרא עד לא אתא קרא דג"ש הילכך איכא למימר דלהא לא נתקבלה וכן כתבו התו' בפ"ק דב"ק גבי שור רעהו וז"ל ובג"ש דתחת נתינה ישלם כסף לא ילפינן דלא נתקבלה אלא לענין תשלומי מיטב דאי לכל מילי לפוטרי כולהו מממון וכו' ע"ש אבל לאתויי חייבי לאוין דהיינו מהתיבה עצמה דנתינה לג"ש דהיינו הבתו איכא למימר דלכל מאי דרבינן להאי תיבה ילפינן בג"ש אונס ומפתה מהדדי וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל ריש פרק איזהו נשך דלא ילפינן ג"ש אלא מההוא דכתיב ביה הג"ש ולא מההיא עניינא ומייתי ראיה מקדושין דילפינן עריות בדבר דבר מממון ומינה אמרינן דאפי' קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת דילפינן דבר דבר מממון כתיב הכא כי ימצא בה דבר ערוה וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר ואלו עריות מענין ממון ממון גמרינן כששניהם מודים אמאי אינה מקודשת דהא גבי ממון דהודאת ב"ד כמאה עדים אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון אלא ממקום שנאמר בממון דבר דהיינו ע"פ שנים עדים והתם במקום הכחשה וכו' ע"ש. והכא נמי דכותא אע"ג דלא דמי ההיא דהכא להתם כולי האי מ"מ הסברא נותנת דממאי דאתרבי בתיבה עצמה שנתנה לגזרה שוה דלילף מהדדי ואין להקשות דהא אמרינן דלא מסיימי הנהו קראי דלגופייהו ואינהו ריבויי דהא דלבתר דכתיב קראי ע"כ קראי דברישא לגופייהו דהיינו כי ימצא איש נערה וכי יפתה איש בתולה ורבויי דבתולות והנערה לאתויי חייבי לאוין וחייבי כריתות. ועוד יש לי לומר דבשלמא מאי דכתיב בקרא להדיא איכא למימר מילתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא כדאיתא בפ' איזהו נשך ולהכי כתיב תרי קראי לגופייהו אע"ג דאתו מג"ש אבל מאי דלא אתיא אלא מרבויא דלא כתב להדיא לא אמרינן הכי וכיוצא בזה כתב הרא"ה ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל אע"ג דאמרינן בעלמא מילתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ה"מ כי כתיב לה בהדיא אבל בג"ש לא אמרינן הכי שהרי זו וזו מדות הן בתורה ומאי אולמיה דג"ש מק"ו דטרח למכתביה. ע"כ. והכא נמי דכותא דמאי אולמיה ברבויא מהג"ש זו וזו מיתורא נפקי כך היה נראה לומר ומיהו אין זה רמוז בלשון התוס' ז"ל ומאי דכתיבנא לעיל מובן יותר בלשון התוס':

והרא"ש כתב וז"ל אייתרו להו תרי כו'. תימא דחד מהני רבויי כתיבי באונס ואידך במפתה ואם כן מנ"ל דחד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תרווייהו צריכי שפיר לאתויי חייבי לאוין חד באונס וחד במפתה וכל כמה דצריכינן ליה לגופיה לא מייתר לג"ש ניחא לר"ע דדריש לקמן אשר לא אורסה ואף ע"ג דאמר חד לג"ש היינו לאשמועינן כתובה דאורייתא שיהא זה כמוהר הבתולות אלא לרבי יוסי הגלילי מאי איכא למימר ונ"ל דלא קשה דמקובלים היו הג"ש הלכך יש לדרוש הג"ש תחלה ואייתר ליה תרי קראי והכי משמע לישנא ההוא מבעי ליה לג"ש כלומר ולא לדרוש ממנו לאתויי חייבי לאוין ע"כ. ודבריו ז"ל רחוקים מלשון התוס' דאין במשמעות לשונם כן ואיפשר דפלפול עצמו הוא ולא לפרש התוס' בא. וכתבו הקונטריסין וז"ל כתבו התוס' חד לאונס וחד למפתה והשתא ניחא מה שקשה דלא נכתוב בקרא אלא חמשה רבוים וחד לגופיה לא אצטריך דמג"ש לא ילפינן ליה דודאי היינו מעמידים לגופיה יותר בטוב ממה שהיינו אומרים לג"ש כך נראה. עוד כתבו התוס' דמג"ש ילפינן אונס וכו' וק"ל דאכתי נימא דאתי תרי לגופיה וחדא לדאביי וחדא לחייבי לאוין דאונס וחד למפתה וחד לג"ש וי"ל דלעולם היינו אומרים דייתורי הראשונה אתיא לג"ש קודם שהיינו אומרים שום ייתור לחייבי לאוין. ע"כ:

ובזה נפרש לשון התוספות ז"ל דמעיקרא קשיא להו לתוספות דמנ"ל חד לאתויי חייבי כריתות וכו'. דלא ילפי' מג"ש כי היכי דלא ילפי' לה לענין תרי דלגופייהו והיינו משום דאי לא כתיב לגופייהו היינו מעמידים ריבויא לג"ש בהכי ולא היינו לומדים הג"ש והכי נמי איכא למימר דתרוייהו בחייבי לאוין וחד באונס וחד במפתה ואף ע"ג דאיכא קמן ג"ש איצטריך ריבויא לחייבי לאוין באונס ומפתה כדי לדרוש הג"ש ואי לאו הכי הוה מוקמינן הייתור לחייבי לאוין ולא הוה דרשינן הג"ש ומתרצים התוספות דאיברא ודאי דלגופייהו מדריש קודם הג"ש ולהכי איצטריך תרי דלגופייהו וכדכתיבנא מיהו רבויא דחייבי לאוין לא מדריש אלא לבתר דדרשינן הג"ש דאשמועינן גוף הקנס כמה הויא והויא לה כלגופייהו דהא כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דדרשא דנערה ולא בוגרת מיקרי לגופייהו והכי נמי לידע כמה הויא הקנס מקרי לגופייהו אבל לרבות חייבי לאוין הוא דבר חיצוני וכיון שכן מעיקרא דרשינן לג"ש ושוב דרשינן לאתויי חייבי לאוין וכיון שכן ע"כ לא צריך להם חד לאונס וחד למפתה דהא כבר ילפינן ג"ש אונס ומפתה מהדדי כנ"ל. ובקונטריסין אחרים כתוב עוד וז"ל כתוב בתוספות חד באונס וחד במפתה קשה והא אין צריך ריבויא במפתה דולו תהיה לאשה גבי אונס כתיב. ויש לומר שכך מקשים התוספות ומדאיצטריך לכתוב ריבויים במפתה גופיה דלא צריך דהא לא כתיב מיעוט אולו תהיה גבי מפתה גלה לי על אונס בחייבי כריתות אינו חייב קנס בהם. ויותר מסתבר לומר מדאצטריך כדפי' ולא נאמר אם אינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס דלא יתחייב בהם כריתות דכיון דהריבוים אינם צריכים למפתה כלל ואין לומר אם אינו ענין כי אין אנו אומרים אם אינו ענין אלא היכא שהיה צריך ריבוי ויש לי ממקום אחר דאנו אומרים מה שכתוב בגוף מפתה אא"ע לו שהרי יש לו ממקום אחר תנהו ענין לגלות לאונס דלא מחייב ביה כריתות אבל השתא גבי מפתה אין צריך ריבוים כלל שהרי הפסולים הם בכלל כיון שאין בהם מיעוט א"כ יותר טוב שנאמר מדאצטריך כדפי' וכל זה אנו צריכין לתרץ לפי התוספות שהוצרכו לתרץ דמג"ש ילפינן אונס ומפתה אבל אמרינן דבלא ג"ש אנו לומדים דהמיעוט של ולו תהיה קאי גם המפתה מק"ו ומה אונס שלא עשה איסור אלא אחד נתמעטו בו פסולין מפתה שעשה איסור שניהם אינו דין שיתמעטו בו פסולין וכיון שהמיעוט קאי אתרוייהו א"כ צריך הריבוים בשניהם. גם שמעתי ק"ו בע"א ומה אונס שעבר על דעת האשה ועל דעת קונו נתמעטו בו שאינו חייב על הפסולין מפתה דלא עבר אלא על דעת קונו אינו דין שיתמעטו הפסולין. והתוספות אינם רוצים זה הק"ו דאם לא כן למה תירצו מכח ג"ש היה להם לתרץ דהמיעוט קאי אמפתה מכח זה הק"ו אלא ודאי אינן סוברים זה הק"ו ע"כ. וכבר הארכתי בכל זה לעיל וכתבתי זה כדי שילמדו התלמידים:
והקשה הריטב"א ז"ל לר"ע דעביד ג"ש מאשר לא אורסה שיתא קראי למה לי ותירץ דאיהו לא דריש ה"א דהבתולות וליכא אלא חמשה קראי ואם תאמר לא ידרוש נמי ה"א דהנערה וליכא אלא ארבעה קראי ואנן חמשה בעינן ויש לומר דאיהו דריש בתולה בתולות והוו להו חמשה ור"ש התימני ור"ש בן מנסיא לא דרשי לא ה"א ולא בתולה בתולות הלכך הוו להו ד' תרי לגופייהו חד לכדאביי וחד לג"ש וג"ש דרבי עקיבא לית להו. כן כתב הריטב"א ז"ל:

ולאפוקי מהאי תנא וכו'. איכא למידק דהוה ליה למימר מתני' דלא כי האי תנא ועוד מאי ולאפוקי בוא"ו דמשמע דמקושר אדלעיל ועוד דלא הוה ליה למימר אלא לאפוקי מהני תנאי. והרא"ש ז"ל תירץ זה דכתב וז"ל ולאפוקי מהאי תנא כלומר מהך תנא ששונה הברייתא זו מחלוקת דר"ש התמני ורבי שמעון בן מנסיא ודלא כתרוייהו אתיא. ע"כ:
ויש מי שפירש דקאי אריבויי דלעיל מיניה ולאפוקי משמעון התימני קאמר דלשמעון התימני אינו צריך אלא חד ריבוי היכא דאין בה הויה אבל לר"ש בן מנסיא דריש שאינה ראויה לקיימה הרי המעיטו להו חייבי לאוין וחייבי כריתות וצריך תרי ריבויי. משמע לפי' זה דלא פליגי שמעון התימני ור"ש בן מנסיא אלא במשמעותיה דקרא אבל לכ"ע יש קנס לפסולות ואם כן קשיא טובא דקא בעי תלמודא מאי בינייהו ואין להקשות דדילמא היינו פלוגתא דתנאי אי צריכין תרי ריבויי אי סגי בחד ריבויא ולא פליגי לענין דינא כלל דלכ"ע יש להן קנס וא"כ מאי בעי תלמודא מאי בינייהו דאין זו קושיא כלל דלא משתמע דמשמעות דורשין איכא בינייהו ולא נקטו ריבויא כלל בלישנייהו דהיינו (ק') עיקר פלוגתייהו אלא ודאי משמע דלענין דינא פליגי הלכך אין לפרש האי פירושא כלל דהא ודאי מתני' דס"ל שיש להן קנס צריך ריבויא לרבויינהו אבל הני תנאי פליגי בעיקר דינא. ויש מי שפי' דהא דאמרינן לעיל וחד לחייבי כריתות היינו אליבא דר' שמעון התימני דאית ליה ולו תהיה לאשה שיש בה הויה והילכך לא צריך שום ריבויא לחייבי עשה דמהי תיתי למעט ואם כן מרבינן מתרי ריבויי חד לחייבי כריתות וחד לחייבי לאוין ואם תאמר ולחייבי לאוין נמי למה לי ריבויא דמהי תיתי למעט דהא קידושין תופסין בחייבי לאוין ויש לומר דמאי דנקט תלמודא חד לחייבי לאוין היינו אליבא דר' עקיבא דסבר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין א"נ היינו יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה לכ"ע אליבא דרב"י הלכך הא דמרבינן לחייבי כריתות היינו אליבא דרבי שמעון התימני אבל אליבא דר' שמעון בן מנסיא ודאי לא מצינן לרבויי חייבי כריתות דהא אימעיט חייבי עשה מולו תהיה לאשה דמשמע אשה הראויה לו וכיון שכן מתני' דקתני דיש קנס לחייבי כריתות הויא דלא כר' שמעון בן מנסיא דלדידיה ע"כ אין קנס לחייבי כריתו' דמהי תיתי דהא איצטריך חד לרבות חייבי עשה וחד לחייבי לאוין. והשתא ניחא מאי דקשיא ליה לריב"ם ז"ל כמו שכתבו התוס' וכדכתיבנא לעיל וניחא נמי קושיא אחריתי דהני תנאי דרשי הנערה ולא נצטרך לדחוק דלא דרשי ה"א דהנערה וכדכתב הריטב"א ז"ל כדכתיבנא לעיל וליתא להאי פירושא כלל דהא תלמודא שקיל וטרי טובא לאשכוחי מאי בינייהו ולהאי פירושא טובא איכא בינייהו בהא חייבי כריתות ותלמודא ס"ל דליכא לאוקמי פלוגתייהו בהכי כלל דכיון דאמר שמעון התימני אשה שיש בה הויה משמע דס"ל דאין שום קנס אלא לאשה שיש בה הויה דאי דריש הנערה היה לו לומר היאך דורש אותה כי היכי דלא נטעי לומר דלית ליה דרשא דהנערה אלא ודאי מדנקט סתמא ודאי לא דריש הנערה כלל וס"ל דליכא קנס אלא לאשה שיש בה הויה והכי נמי לר' שמעון בן מנסיא ועוד דע"כ צריכין אנו לתירוצו של ריב"ם ז"ל כמו שתירצו התוס' ז"ל דהא מעיקרא הכי פרכינן איקרי כאן ולו תהיה לאשה הראויה לו דהיינו כלישנא דרבי שמעון בן מנסיא ועלה קא משנין חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ומעתה פריך שפיר הריב"ם ז"ל דחייבי כריתות מנין דולו תהיה לאשה אימעיט נמי חייבי עשה ואיצטריך קרא לרבויינהו ומצאתי בקונטריסין שדחו פי' זה וכתבו וז"ל ע"כ תרווייהו ס"ל שאין לדרוש הריבוים שאם היו דורשים הריבוים אם כן כשהקשה הספר איקרי כאן אשה הראויה לקיימה היה לו להזכיר נמי לישנא דשמעון התימני איקרי כאן אשה שיש בה הויה ומה שהזכיר לשון של רבי שמעון בן מנסיא משום דאינה ראויה לקיימה הוי אפי' בחייבי עשה והוי לכ"ע אינה ראויה לקיימה אבל הויה אינו לכ"ע דהא יש עשה דיש בה הויה וכן לאוין אליבא דרבנן יש בה הויה. ומ"מ הנכון כמו שפרש"י ז"ל דה"ק ולאפוקי מהאי תנא. דמתני' דקתני יש קנס לממזרת ולאחותו לאפוקי מהאי תנא. ע"כ. פי' לפירושו איברא דלענין דינא מתני' דקתני דיש קנס לחייבי כריתות מפקא מכולהו תנאי דבין לשמעון התימני ובין לרבי שמעון בן מנסיא לית להו קנס ומיהו לענין פירושא דקרא משמע לן ממתני' דבעי לפירושי תהיה לשון קיום דאי ס"ל דתהיה לשון הויה קידושין לא הוה ליה למתניתין למנקט ממזרות כלל כי היכי דלא תני כשרות דמהי תיתי למעוטינהו עד דיצטרך קרא לרבויינהו ותנא לא נקיט אלא מאי דאצטריך קרא לרבויינהו אלא ודאי משמע דלענין פירוש המקרא כר"ש בן מנסיא סבירא ליה ולהכי נקט ממזרת וחייבי כריתות לאפוקי מיניה לענין דינא דאע"ג דפירוש המקרא דייקא כוותיה מ"מ הא איכא ריבוים דרבינהו מעתה ניחא דנקט ולאפוקי מהאי תנא ולא נקט מהני תנאי ולהכי נמי נקט ולאפוקי כו' וק"ל. ודוק שכתב רש"י ז"ל ולאפוקי כו' יש קנס לממזרת כו' דלמה ליה למנקט ממזרת כלל דהא במאי דקתני יש קנס לאחותו מפקא מכולהו תנאי כנ"ל. ובשיטה כתוב וז"ל ה"ג ולאפוקי מהני תנאי דבין מדר' שמעון בן מנסיא בין מדרבי שמעון התימני מפקא מתני' דהא קתני בחייבי כריתות דאית להו קנסא אעפ"י שאין בהם הויה ע"כ. ואכתי קשיא לי טובא מאי סבירי להו להני תנאי בענין גופיה דקרא דמיירי לענין שותה בעציצו אי פליג נמי שמעון התימני וקאמר דלא ישתה בעציצו אלא באשה שיש בה הויה אבל כל שיש בה הויה אע"ג דאינה ראויה לקיימה שותה בעציצו ור"ש בן מנסיא פליג דכל שאינה ראויה לקיימה לא ישתה בעציצו א"כ מנלן דפליגי לענין קנסא דילמא לכולי עלמא אית להו קנסא מכח הני רבויי וכדקתני מתניתין ואמאי קאמר תלמודא ולאפוקי מהני תנאי ואי לכ"ע כל שאינה ראויה לקיימה לא ישתה בעציצו וכדפריש תלמודא טעמא לקמן דלא אמרינן ניתי עשה ונידחי לא תעשה כל היכא דאפשר לקיומי לעשה אם כן קשיא טובא לשמעון התימני דהיכי אפשר דלענין מאי דאיירי גופיה דקרא דהיינו לענין שותה בעציצו פי' תהיה לשון קיום ולענין קנס הוי פירושו לשון הויית קידושין ואמאי נדרשיה לקרא בחדא גוונא לענין שותה בעציצו ולענין קנסא. ואפשר לומר דייתור לשון דולו תהיה לאשה לא אתיא אלא לענין קנסא דאי לענין מצות עשה דשותה בעציצו לא הוה ליה למכתב אלא וישאנה ולמה ליה למכתב ולו תהיה לאשה הלכך דרשינן לה לענין קנסא ולא לענין שותה בעציצו. ואם תאמר והא צריך למכתב ולו תהיה למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וי"ל דמכל מקום הוה מצי למכתב ותנשא לו ומדאקדים נמי וכתב ולו תהיה לאשה קודם מאי דכתיב תחת אשר עינה שמעינן דלענין קנסא מיירי וכדכתיבנא לעיל ובמאי דאסיק תלמודא דאיכא בינייהו בעולה לכהן גדול אין תימה לומר דלענין שותה בעציצו נמי סבירא ליה לר' שמעון התימני דכיון שיש בה הויה תנשא לו דאין כאן אלא עשה דאינו שוה בכל וכדאסיק תלמודא ובמאי דפירש ר"ח ז"ל בעולה לכהן גדול דהיינו בעולת עצמו כדלקמן ניחא טפי כנ"ל:
ממזרת ונתינה איכא בינייהו הא פרישנא לעיל לשיטת רש"י ז"ל דנתינים דוד גזר עליהם היכי נקט הכא נתינה דמשמע דבקראי פליגי ומכל מקום אכתי קשה לפי' שיטתו אמאי לא תירץ תלמודא דלר' עקיבא נתינה לחודיה איכא בינייהו ונראה דמאי דתריצנא לעיל לא שייך אלא כדנקיט נתינה בהדי ממזרת אבל כדנקיט נתינה לחודיה לא שייך לתרוצי הכין:

ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין וכו'. ואם תאמר הא ודאי שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא דתניא בפרק י' יוחסין איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים הלכך ודאי איכא בינייהו ממזרת ונתינה דלשמעון התימני מדרשא דאשה שיש בה הויה לא נפקי ממזרת ונתינה ולרבי שמעון בן מנסיא מדרשא דאשה הראויה לקיימה נפקי י"ל אכתי שייך לאקשויי אי ר' שמעון בן מנסיא כר' עקיבא סבירא ליה לא הוה צורך למדרש אשה הראויה לקיימה אלא הוה דריש מיניה אשה שיש בה הויה והוו נפקי ממזרת ונתינה. שיטה ישנה:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ולר' עקיבא דאמר וכו'. תימא דהא ר' שמעון התימני לית ליה דר' עקיבא והכי איתא התם בהדיא ביבמות דאמרינן התם איזהו ממזר כל שאר בשר בלא יבא דברי רבי עקיבא רבי שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכיון דכן מאי קושיא דהא טובא איכא בינייהו ואפשר לומר דרבי שמעון בן מנסיא פריך ולאו מאי בינייהו בעיקרי דינא קאמרינן אלא לענין דרשא דקראי כלומר רבי שמעון בן מנסיא אם איתא דסבר ליה כר"ע אמאי לא מדריש ליה כשמעון התימני דילמא אשה שיש לו בה הויה דהא לא נפקא ליה מיניה מידי דהא ליכא אינה ראויה לקיימה דיש לו בה הויה ויש כיוצא בזו ביבמות בפרק יש מותרות. א"נ איכא לפרושי דלאו לדידהו פרכינן מאי בינייהו אלא לרבי עקיבא אי נמי לדידן אי סבירא לן כר' עקיבא מי נפקא לן מינה מידי בדרשא דקראי אם דרשינן אשה שיש בה הויה או הראויה לקיימה ומאי בינייהו [דקאמרי' לאו אתנאי אשמעון התימני ור' שמעון בן מנסיא אלא אדרשי מאי בינייהו] מאי איכא למימר בין האי דרשא לאידך וזה נכון. מאחי נר"ו. ע"כ:

והרמב"ן ז"ל פי' בלישנא קמא וז"ל כתב הרב אב בית דין ז"ל לא מקשי לר' שמעון התימני דהא קי"ל דר"ש התימני לא ס"ל כר' עקיבא כדתנן בפ' החולץ איזהו ממזר כל שאר בשר וכו'. אלא לר"ש בן מנסיא קא מקשי כלומר אי סבירא ליה לרבי שמעון בן מנסיא כרבי עקיבא מאי טעמא לא אמר אשה שיש בה הויה למעוטי חייבי לאוין. עד כאן. וזו הסוגיא תמה היא אלא שיש לנו כיוצא בה בפרק יש מותרות דאקשינן בכה"ג מאי איכא בין רבי אלעזר ממזרת ונתינה איכא בינייהו ולר"א דאמר הרי זה עבד וממזר מאי בינייהו כולה סוגיא כדאיתא התם דמיא להא. ע"כ:
ודע שהתוספות ז"ל בקידושין בפ' האומר בסופו כתבו דהא דקאמרינן דרבי עקיבא סבר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין לא ידעינן ליה אלא משום דשמעינן ליה לר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכיון דיש ממזר דין הוא דלא תפסי בה קידושין ומיהו רש"י ז"ל כתב הכא בשמעתין דשמעינן לה לרבי עקיבא דאמר הכין בהחולץ בברייתא המחזיר גרושתו רבי עקיבא אומר אין לו בה קידושין ע"כ. ואיכא למידק למה לי' לאתויי מברייתא דהא במתניתין התם בהחולץ שמעינן ליה להדיא דאמר המחזיר גרושתו וכו' יוציא והולד ממזר דברי רבי עקיבא וכיון שכן ה"ה ודאי דלא תפסי בה קדושין תדע דהא קשיא ליה לרש"י ז"ל בסמוך דלשמעון התימני לא פריך מידי דהא שמעינן ליה דפליג עלה דרבי עקיבא בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר וכו' ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת וכו' אלמא דס"ל דהא בהא תליא דהא שמעון התימני לענין ממזר מיירי מעתה למה ליה לרב ז"ל לאתויי מברייתא ממתני' מצי לאתויי וכדכתיבנא. ואפשר דס"ל לרב ז"ל דאף ע"ג דס"ל לר"ע דהולד ממזר אכתי איכא למימר דתפשי בה קידושין תדע דאף ע"ג דקתני בהדיא גבי מחזיר גרושתו דהולד ממזר הוצרך לאפלוגי נמי בברייתא גבי קידושין ולמימר דלא תפשי בה קידושין אלמא דאלימי קידושין למתפס אף על גב דהולד ממזר ולכך מייתי מברייתא דקתני רבי עקיבא להדיא דלא תפסי בה קידושין ומיהו אי אמרי' דאין הולד ממזר פשיטא ודאי דכ"ש דאמרינן דתפשי בה קידושין דהא אע"ג דהוה אמרינן דהולד ממזר הוא ס"ד דתפסי בה קידושין משום דאלימי למתפס וכדכתיבנא אם כן כ"ש כדאמרינן דלא הויא הולד ממזר דדין הוא דתפשי בה קידושין והיינו דשמעינן מר' שמעון התימני וכיון דפליג ואמר דאין הולד ממזר כ"ש דס"ל נמי דקידושין תפסי בה והשתא ניחא דלקמן מוכיח מדקאמר ר' סימאי חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרין דה"ה דתפסי בה קדושין ולקמן נאריך בזה בס"ד. ועוד יש לי לומר דאה"נ דס"ל לרש"י ז"ל דלאו הא בהא תליא כלל ולקמן נתרץ לדידיה ז"ל הא דר' סימאי ומ"מ קשיא ליה ז"ל דמאי בעי ולר"ע וכו' מאי בינייהו דכיון דשמעינן ליה לר' שמעון התימני דפליג עליה דר"ע בהדיא בחדא דהיינו לענין ממזר הכי נמי איכא למימר (לא) פליג עליה באידך לענין קדושין ומאי קשיא ליה לתלמודא לכך פירש ז"ל דמשום רבי שמעון בן מנסיא פליג על רבו רבי עקיבא כמו שאומרים התוספות לקמן הלכך ליכא למימר דבהכי פליגי והלכך שיילינן אפי' לר' שמעון התימני משום רבי שמעון בן מנסיא. כך נראה לי פי' לפירש"י ז"ל והכין דייק לישניה ז"ל דוק ותשכח. ומה שכתב בדפוס בפירושי הרב ז"ל אלא לרבי שמעון בן מנסיא קא בעינן לה אי סבירא כרבי עקיבא וכו' עד סוף הלשון אינו מלשון הרב ז"ל אלא גליון היה כתוב מבחוץ והכניסוהו המדפיסי' בפנים ומיהו בספרי היד המדוייקים אינו כתוב כי אם לשון זה מאי בינייהו משום ר"ש בן מנסיא קא פריך לה דאילו שמעון התימני שמעינן ליה ביבמות דפליג עליה דרבי עקיבא בהא דתנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא ר' שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים ע"כ. והפי' הוא כדכתיבנא תדע דלקמן כתב הרב ז"ל שפיר. מצינן למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור"ש בן מנסיא חייבי עשה ע"כ. וכפי זה הלשון הכתוב בספרי הדפוס לא יתיישב כלל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לרבי עקיבא מאי בינייהו פירשו בתוספות דקושיין אליבא דר"ש בן מנסיא אמאי לא דריש אשה שיש בה הויה כשמעון התימני אבל לא פרכינן כלום לשמעון התימני [וכו'] וכן כתוב במקצת פירושי רש"י ז"ל ע"כ. והנוסחא הכתובה בפרושי רש"י ז"ל כתיבת יד היא המדוייקת וכדכתיבנא כנ"ל:

אלמנה לכ"ג כר' סימאי לכך האריך וקאמר כר' סימאי ולא קצר ונקט אלמנה לכ"ג דתניא וכו'. משום דבעינן לאשמועינן דה"ה גרושה לכהן הדיוט וה"ל כאילו קאמר אלמנה לכ"ג ולהכי נקיטנא אלמנה לכ"ג משום דר' סימאי לא נקט כמתני' אלא אלמנה לכ"ג משום דכתיב לא יקח ולא יחלל ומיהו ה"ה גרושה לכהן הדיוט ואפשר שזה הוא שכתב רש"י ז"ל אלמנה לכהן גדול. דמודה בה רבי עקיבא וכו' וכרבי סימאי וה"ה גרושה לכהן הדיוט. דוק ותשכח:
לא יקח ולא יחלל קשיא לרש"י ז"ל ומנ"ל דאלמנה לכהן גדול אין עושה ממזרים דילמא ולא יחלל קאי אמאי דכתיב בסמוך ליה כי אם בתולה מעמיו וגו' דהיינו דוקא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואהא קאי ולא יחלל ולכך כתב רש"י ז"ל לא יקח. וסמיך ליה ולא יחלל וכו'. פי' כי כתיב ולא יחלל אמאי דכתיב בהדיא בסמוך לו ולא יקח קאי ולא קאי דוקא אמאי דאתי מכללא ואפשר נמי שרש"י ז"ל תירץ קושיא אחריתי דקשיא להו לתוספות ז"ל דמהיכן שמעינן דקדושין תופסין באלמנה לכ"ג דילמא ר' סימאי דוקא ממזרין הוא דאינו עושה ומיהו קידושין לא תפסי בה לרבי עקיבא ומנ"ל דיש חילוק בינייהו לרבי עקיבא משאר לאוין לענין קידושין ותירץ רש"י ז"ל דאיברא אי הוה ילפינן לה מדכתיב ולא יחלל זרעו בלחוד אה"נ דהוה אמרינן הכי מיהו השתא דילפינן לה מדכתיב לא יקחו וסמיך ליה ולא יחלל משמע דה"ק דאין לך בהו ליקוחין היינו לענין חלול זרעו אבל לכל מידי יש לך בהו ליקוחין אלמא שמעינן מינה דקדושין תופסין בה. כנ"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל:
והתוספות ז"ל בפרק קמא דתמורה פירשו דמייתורא דלמ"ד שניה דלא יחלל קא דריש דלא תפסי בה קידושין דאם אינו ענין לממזרות תנהו לענין תפיסת קידושין ומייתי ראיה מדקאמר התם בתמורה ולאביי א"כ נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל זרעו עיין שם בתוספות דתמורה פרק קמא (דף ו' ב') והתוספות ז"ל כאן כתבו דהא בהא תליא דכיון דלא הוי ממזר קידושין תופסין וקשיא להו דהא רבי יהושע אע"ג דאי' ליה דאין ממזר מחייבי כריתות כדיליף בשילהי החולץ מודה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ותירצו דלרבי שמעון התימני ולרבי עקיבא הא בהא תליא דליכא מידי דלא תפסי בה קידושין והולד כשר אלא לעולם בעינן שיהא דומה לאשת אב דמהתם ילפינן עיקר ממזרת כדאיתא בסוף פרק החולץ וכי היכי דאשת אב לא תפסי בה קידושין והולד ממזר הכי נמי בכולהו היכא דלא תפסי קידושין הולד ממזר. ומצאתי בקונטריסין כתוב בתוספות רק שהוא דומה לאשת אב פי' כמו שמפרשים התוספות לקמן דאשת אב אין לה היתר ע"כ. והנכון כמו שכתבתי ודוק בלשון התוספות ז"ל ובתוספות פרק החולץ כתבו וז"ל לרבי שמעון התימני ולרבי עקיבא משום דגלי לן קרא שיש ממזר מחייבי כריתות כדילפינן בסוף פרק החולץ וגלי לן נמי דלא תפסו בהו קידושין כדאמרינן בסוף האומר משום הכי אית לן למימר דהא בהא תליא. אבל לרבי יהושע דיליף דלא הוי ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כדאיתא בסוף החולץ וע"כ אית ליה דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כדילפינן בסוף האומר הילכך לדידיה לאו הא בהא תליא והקשו עוד דא"כ לרבי יהושע דאין קדושין תופסין באלמנה לכ"ג לרבא דאמר בתמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דהתם פריך ליה והאי אלמנה לכ"ג וכו' ומשני אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא לא יחלל חילולין עושה ואינו עושה ממזרים ולר' יהושע ליכא לאוכוחי מידי דתפיסי קידושין מדלא הוי ממזר ומעתה קשיא אמאי לא פריך תלמודא נמי ולרבי יהושע דלא תפסי בה קידושין מאי איכא למימר ומיהו לקמן כתבו התוס' דלא פריך אלא מדרבי עקיבא כדי לאוקמי רבי שמעון בן מנסיא שהוא בתרא כרבי עקיבא שהוא רבו ומכל מקום קשה לומר דמאי דתנן התם בפרק האומר בקידושין [סו ב'] כל מקום שיש קידושין וכו' דהיינו הלכתא פסיקתא דליהוי דלא כר' יהושע והקשו בקונטריסין לרבי יהושע דאית ליה באלמנה לכ"ג דאינו ממזר ואפ"ה אין קדושין תופסין מה צריך לא יחלל השתא חייבי כריתות אינו ממזר אלמנה לכ"ג דלא הוי אלא לאו ואינו שוה בכל לכ"ש דאינו ממזר ותירצו דצריך לא יחלל לר' יהושע לגלות דאפילו למ"ד כל דאמר רחמנא לא תעביד וכו' קידושין תופסין באלמנה לכ"ג דלממזר לא אצטריך כדפי' א"נ רבי יהושע דריש לא יחלל לדרשא אחריתי ע"כ. והיה נראה לחלק ולומר דגבי כריתות דוקא הוא דאמרינן דאע"ג דלא הוי ממזר מ"מ מתוך חומרתו לא תפסי בה קידושין אבל חייבי לאוין איכא למימר דכיון דלא הוי ממזרים מנא תיתי עוד למימר דלא תפסי בה קידושין. ומיהו אכתי קשיא דבקדושין פרק האומר עלה דמאי דתנן כל שאין לבעליו קידושין וכו' בעי תלמודא מנא הני מילי ופירשו בתוספות דלא בעי מה"מ דהולד ממזר דהא ביבמות מוכח ליה מלא יגלה כנף אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר וכו' אלא בעי מנא לן דאין קידושין תופסין בהן ואפ"ה כי משכח דלא תפסי קדושין באשת אב אכתי פריך התם ואימא תרווייהו באשת אב הא לכתחילה וכו' פי' ולא בעי למילף שאר כריתות מיניה ואמאי כיון דאמרינן דלגבי כריתות הא בהא תליא אמאי לא יליף מיניה דכל היכא דהוי ממזר לא תפסי בה קידושין דהא אמרינן דלא סגי לענין ממזר אלא קדושין ותירצו בתוס' דאכתי לא אשמועינן ממזרות בשאר חייבי כריתות וכו' עיין בתוס' כנ"ל:

ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח וכו'. ואיכא למידק מאי פריך בשלמא מר"ע שפיר פריך כדי לאוקמה לר"ש בן מנסיא כר' עקיבא שהיה רבו וכמו שכתבו התוספות לקמן וכדכתיבנא לעיל אבל מר' ישבב מאי פריך דילמא רבי שמעון בן מנסיא כר' סימאי ס"ל דלרבי עקיבא נמי לאוין דכהונה אין הולד ממזר וי"ל דכיון דאמר ר' ישבב בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף וכו' משמע דשמע מיניה דאמר הכי להדיא והיינו דקאמר שהיה אומר וכו' ולהכי קא מקבץ קבוצים ומצוח עליו אבל ר' סימאי אימא איכא למימר דלא שמע מדרבי עקיבא להדיא אלא מסברא דנפשיה קאמר לה דיודה רבי עקיבא בלאוין דכהונה שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל וכו' וכיון שכן פריך שפיר מר' ישבב דלא שבקינן מאן דשמע מיניה דר"ע להדיא משום מאן דמפיק ליה מסברא דנפשיה ועוד דר' ישבב חברו של רבי עקיבא ובר פלוגתיה הילכך בריר ליה דרבי עקיבא קאמר הכין להדיא כנ"ל. ובסמוך נמי קאמרינן לאפוקי מטעמא דר' סימאי ולא אמרינן לאפוקי מדר' סימאי וקל להבין: