ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף יג

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא קמא‏ | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף יג עמוד א עריכה

ואם איתא ולישני הא רבנן הא רבי יוסי הגלילי. תימה דמנא ליה לרב נחמן לאוקומי מתניתין דבכור מוכרין אותו תם וכו' כרבנן ובזמן הזה דילמא רבי יוסי הגלילי היא וסבר דאין חילוק בין מתנות כהנים וגוף הבעלים דבכולם מקדשין בהם את האשה. ויש לומר דניחא ליה לאוקמוה אליבא דרבנן ולחלק בין בזמן הזה לזמן המקדש. היכי פריך רבא לרב נחמן מדרבי יוסי הגלילי דילמא ההיא משנה כרבנן. וי"ל דמסתמא סבר דההיא משנה כרבי יוסי כיון דלפי המסקנא מוכח דרבי יוסי מחלק בין שחוטה למחיים והמקשה דקאמר ואם איתא סובר דרב נחמן לא חייש אההיא סברא. מהר"י כ"ץ ז"ל. וכבר האריך בזה למעלה ה"ר ישעיה ז"ל.

ואם איתא לישני ליה וכו'. כלומר ואם איתא דמחיים חשיב ממונו בזמן הבית לרבי יוסי אפילו במתנות כהונה אם כן מילתיה דרב נחמן על כרחך כרבנן והוה ליה לשנויי ההיא כרבנן וגם רבא נמי מאי סליק אדעתיה לאקשויי ממילתיה דרבי יוסי הגלילי וכי לא ידע דרב נחמן אליבא דרבנן דוקא קאמר. הרא"ש ז"ל.

אלא שאני מתנות כהונה וכו'. הכי גרסינן ולא גרסינן מתנות כהונה קאמרת דמעיקרא נמי מכח מתנות כהונה קא פריך. והכי גרסינן בפירוש רבינו חננאל ז"ל אלא מתנות כהונה שאני והכי פירושו אלא לא משני (כדמשני) כדשנית מעיקרא כאן מחיים כאן לאחר מיתה דמשמע דמתנות כהונה הוי מחיים ממון בעלים אלא מתנות כהונה שאני דאפילו מחיים משלחן גבוה קא זכו ולכך המקדש בחלקו אינה מקודשת היינו בחזה ושוק אפילו מחיים וקדשים קלים דאמרינן שהם ממונו בבכור בחוץ לארץ או בשלמים שהבעלים שהקדישוה לא זכו משלחן גבוה שהם הקדישוה. הרא"ש ז"ל.

וכתוב בתוספות שאנץ דאי לא גרסינן אלא הוה משמע דההיא דמותבת מינה איירי במתנות כהונה אבל ההיא דקידושין לא איירי במתנות כהונה ולהכי מוקמינן לה דוקא לאחר שחיטה אבל מחיים הוי ממונא וזה אינו דאדרבה ההיא דקידושין נמי איירי בחלק כהנים ומכח זה היה מקשה כדפירשנו לעיל.

שאני מתנות כהונה. תימא דהשתא לא אתיא מתניתין אליבא דרבי יוסי הגלילי דמתניתין סתמא נתני נכסים שאין בהם מעילה והרי בכור דלית ביה מעילה והוי ממון גבוה בזמן דחזי להקרבה אפילו לרבי יוסי הגלילי ובמעשר נמי מודה כדמוכח לקמן. וי"ל דמתניתין הכי קאמר נכסים שאין בהם מעילה יש מהן דהוי ממון בעלים אבל נכסים שיש בהם מעילה הוי ממון גבוה לעולם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ומה שלמים וכו'. אומר ר"מ דלאו קל וחומר הוא דאיכא למיפרך מה לשלמים שאין קדושתן מרחם. אלא הכי קאמר כיון דקרא סתמא כתיב מיבעי לן לאוקמי במסתבר וסבירא ליה עכשיו דשלמים חשיבי טפי ולרבינא סבירא ליה דאפילו בכור בחוץ לארץ חשיב טפי משלמים משום דקדושתו מרחם. הרא"ש ז"ל.

ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו שלא חש אפירכא דקדושתו מרחם משום דהייתי מכניס אותה בתוך הקל וחומר כי סברא היא אבל לאבא יוסי אינו כן דעביד קל וחומר שלמים מבכור. ודוק. ע"כ לשונו.

בכור מיבעיא. פירש רש"י בבכור בחוץ לארץ. וקשה יאמר בבכור בארץ ישראל מהאי טעמא דטעון סמיכה. ועוד קשה לפי זה היה לו לומר ומה שלמים שהם קדשים וחזו להקרבה אפילו הכי הוי ממונו בכור בחוץ לארץ דלא חזי להקרבה מיבעיא. וי"ל דשקולין הן דבכור דקדושתו מרחם אף על גב דלא חזי להקרבה הרי הוא שקול כשלמים שראויין להקרבה ואין קדושתן מרחם. גליון.

וזה לשון הרא"ש ז"ל הקשה ר"מ על פירוש רש"י אפילו בכור דאי נמי גריע טפי משלמים מהאי טעמא ועוד אמאי לא קאמר למעוטי בכור בארץ ישראל. ופירש דהוא הדין אפילו בכור בארץ ישראל נמי הוי ממונו מהאי טעמא ורבינא דאוקמה לעיל בבכור בחוץ לארץ לטעמיה דסבירא ליה דבכור חשיב טפי משלמים. עד כאן לשונו.

ועוד נראה דניחא ליה לשנויי למעוטי מעשר דממעט לגמרי אבל בכור לא הוי מצי למעט אלא בכור בארץ ישראל דוקא ומשמע ליה דבן עזאי אתא למעוטי שום דבר לגמרי. ע"כ גליון תוספות.

ומהר"י כ"ץ ז"ל תירץ דלהכי לא אמרינן למעוטי בכור בארץ ישראל דאם לא בא למעוטי אלא בכור בארץ ישראל אם כן הוי ליה לפרושי בהדיא לרבות שלמים ובכור דחוץ לארץ דאז יש למעט בכורות של ענינו אבל עכשיו שלא אמר כן משמע דלא קאי מיעוטא אבכור כדפריך ומה שלמים וכו'. וכיון דלא קאי אחד בכור לא קאי אאידך אלא ודאי למעוטי מעשר. ע"כ.

עוד הקשו על פירוש רש"י ז"ל איך עביד קל וחומר נימא בכור בארץ ישראל יוכיח. וי"ל איכא פירכא דחזי להקרבה. ואם תאמר אמאי לא קאמר למעוטי חזה ושוק. וי"ל דרצה למעט קרבן שלם מחיים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וזה לשון תלמידי ה"ר פרץ וא"ת מאי קא פריך מבכור מיבעיא אין הכי נמי דבכור חמור לפי שהוא מתנות כהונה ומשלחן גבוה קא זכו. יש לומר כיון דאוקימנא בכור בחוץ לארץ לא שייך למימר משלחן גבוה קא זכו. ע"כ.

בכור מיבעיא. וא"ת מעשר יוכיח שאין טעון תנופה ואפילו הכי לא הוי ממונו. מיהו כיון שקרב שלמים כמו שפירש רש"י ז"ל יכול להיות שטעון תנופה. גליון.

שלמים מיבעיא. ואם כן רבי יוסי איירי בבכור ושלמים דהוי ממונו וכן בלישנא קמא דקאמר בכור מיבעיא איירי נמי רבי יוסי בבכור ושלמים. וקשה אם כן מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא. וי"ל דלישנא קמא דקאמר בכור מיבעיא רצה לומר דוקא בכור ולא שלמים ולישנא בתרא דקאמר שלמים מיבעיא דוקא שלמים ולא בכור. אבל קשה על זה דקאמר והא בכור בלבד קאמר דמשמע דאיירי בבכור ושלמים. גליון.

ולהראב"ד ז"ל בזה שני פירושים וז"ל יש מפרשים דבהכי פליגי לישנא קמא ובתרא דללישנא קמא דמתני לה ארישא איכא פלוגתא בין תנא קמא דבן עזאי ובין אבא יוסי לענין דינא דלתנא קמא דבן עזאי לא בא למעוטי אלא מעשר ולאבא יוסי אתא למעוטי נמי שלמים דחמירי מבכור ומאן דמתני לה אסיפא אליבא דכולי עלמא לא אתא למעוטי אלא מעשר בהמה ובין תנא קמא דבן עזאי לאבא יוסי ליכא בינייהו מידי אלא דלמר חמירי שלמים מבכור ולמר חמיר ליה בכור משלמים ולמאן דאמר לא בא הכתוב אלא לרבות שלמים חמירי ליה שלמים ולכך לא הוצרך להזכיר אלא שלמים ואבא יוסי חמיר ליה בכור ולכך לא הוזקק להזכיר אלא בכור מיהו לרבי יוסי כולהו ממוניה נינהו ואפילו מעשר.

ויש מפרשים דמאן דמתני לה ארישא סבירא ליה דלתנא קמא דבן עזאי חמירי ליה שלמים מבכור וכיון דאמרינן בשלמים בחזה ושוק כל שכן בכור ולא בא למעט אלא מעשר אבל אבא יוסי סבירא ליה דלא בא בן עזאי לומר שהן ממונו אלא בכור בלבד אבל שלמים לאו ממונו הוא ומאן דמתני לה אסיפא סבר בכור חמיר וכיון דבכור ממוניה הוא כל שכן שלמים ולא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל תנא קמא דבן עזאי שלמים דוקא קאמר אבל בכור לאו ממונו הוא. ועל מילתיה דרבי יוחנן פליגי דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר בלבד מר מתני לה להא דרבי יוחנן ארישא אבל אבא יוסי אפילו שלמים נמי ממעט משום דחמיר מבכור ומאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא לא דבכור נמי לאו ממונו הוא משום דבכור חמיר משלמים. והאי דקא מקשה לישנא דגמרא למעוטי מאי אילימא למעוטי בכור וכו' ולרבינא דמתני לה אסיפא אקשיה למעוטי מאי אילימא למעוטי שלמים וכו' לאו דפשיטא להו מילתא דהא משוינן להאי פלוגתא בינייהו דמר אמר שלמים דוקא ומר אמר בכור דוקא אלא משום דשמיע להו הא דרבי יוחנן דאמר שלא בא בן עזאי למעט אלא מעשר אבל בכור ושלמים שוין ומר מוקים לה אליבא דתנא קמא דבן עזאי ומר מוקים לה אליבא דאבא יוסי. ע"כ. ומקום שהועתק ממנו היה מטושטש וחסר.

שלמים מיבעיא. פירוש כל שכן דהוי ממונו טפי מבכור. וא"ת והא אוקימנא בבכור בחוץ לארץ ואם כן הוי ממונו טפי משלמים. ויש לומר דרבינא דהכא דמתני לה אסיפא סבר דאיירי בבכור בארץ ואף על גב דרבינא אוקמה לעיל בבכור בחוץ לארץ תרי רבינא הוו ורבינא דהכא לאו היינו ההוא רבינא דלעיל וגם סבירא ליה לרבינא דבזמן שבית המקדש קיים אמרה רבי יוסי הגלילי כדפירשתי לעיל. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מעשר בהמה אינו בכלל דין שבועת הפקדון שאינו נקרא ממונו שאין מוכרין אותו כלל. ומה שאמרו עליו שאינו נמכר באטליז דמשמע דבצנעה מיהא נמכר פירשוה בפרק כל פסולי המוקדשין במעשר בהמה של יתומים ומטעם השבת אבדה ליתומים כמו שביארנו בפרק ג' של יום טוב. ואף על פי שאין עשה דוחה לא תעשה והרי בכאן השבת אבדה עשה ולא ימכר לא תעשה נראה שהלאו בתם הוא בין חי בין שחוט אבל בעל מום אינו מן התורה וכן יתבאר במקומו. רצה לומר איסור מכירתו בתם ובחי מן התורה ובבעל מום ושחוט מדברי סופרים. ומכל מקום יראה שהוא בכלל הניזקין כשאר הקדשים קלים. ויש חולקים לומר שבכור תם ומעשר בהמה בין חי בין שחוט אינו בכלל הנזקין הואיל ואין שום זכייה לבעלים לענין מכירה לא קרינא ביה רעהו. ע"כ לשונו.

שלמים שהזיקו גובה מבשרן. אליבא דרבי יוסי הגלילי קאמר דאוקימנא למתניתין כוותיה. הראב"ד ז"ל.

ובבכור לא הוה מצי לאשמועינן משום דאי בזמן הבית קאמר ובארץ ישראל כולי עלמא מודו דממון גבוה הוא ואינו גובה מבשרן ואי בבכור בזמן הזה ובעל מום אי אליבא דרבנן אתא לאשמועינן הא אפילו בזמן הזה בעל מום ממון גבוה דאסור בגיזה ועבודה אם כן אינו גובה מבשרן דלמה יחשב ממונו כיון דלא שרי ביה גיזה ועבודה ולאחר שחיטה נמי היאך יגבה מבשרו כיון כשנתחייב לאו ממונו הוי ואי אליבא דרבי יוסי אם כן אמאי אינו גובה מאימוריהן ועל כן אשמעינן בשלמים האי חידושא דאינו גובה מאימוריהן אליבא דרבי יוסי אף על גב דסבירא ליה ממון בעלים הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

לא צריכא לגבות מבשרו כנגד אימורים. פירש הקונטרס כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והוי חצי נזק מנה נמצא שהיה ראוי ליטול חצי הבשר משום המזיק וחצי שוויין של אימורים קא משמע לן שלא יטול רק חצי הבשר וחצי האימורין יפסיד. וקצת קשה דאמאי אינו מפסיד רק חצי שוה האימורין והלא ראוי להפסיד כל מה שהזיקו האימורין והם הזיקו הרבה יותר משוויין. אלא כך יש לפרש שאם חצי הנזק עולה מאה דינרין מפסיד ממנו מה שעולה היזק האימורין ושמא הוא חצי הנזק דחיות הבהמה תלויה בהן ולא יטילו על הבשר רק חצי הנזק דהיינו רביע הנזק. ושמא רש"י ז"ל היה סובר שהיזק האימורין אינו עולה רק מעט שהאימורין הן דבר מועט לגבי הבשר ואם כן שור שהזיק שור כיוצא בו כל אחד מאיבריו עושה היזק בשוויו לא פחות ולא יותר ולכך אין מפסיד אלא חצי שוה האימורין. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

וכתב רבינו דוסא גאון בן גאון ז"ל בתשובת שאלה וז"ל מועתק מלשון ערבי. אמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן וכו'. הלכה זו פירש אותה רבינו האיי ז"ל בתשובה בדרך קצרה ולפי שהיתה שמועה זו קשה ועמוקה לא הספיק לרואים את תשובתו ז"ל באותם המלות ונפל להם בה ספיקות ודמיונות נפסדים ובא רבינו שמואל הנגיד הלוי ז"ל והשיג על רבינו האיי ז"ל במה שפירש ודרך הוא בה דרך אחר ולא עלתה בו השמועה ולא נגלה ממנה דבר ומה שהשיג על רבינו האיי ז"ל אינה השגה כמו שיתבאר להלן ומה שפירש הוא אינו עולה כהוגן ובא אחריהם מי שפירש אותה באופן אחר ובנה אותו מבלי יסוד ואין להאשימו בזה לפי שהשמועה עמוקה וכשלא עלתה בידו מפירוש רבינו האיי ז"ל ולא מפירוש רבינו שמואל ז"ל בנה הוא לה יסוד ופירש אותה עליו והוא אצלי פירוש נאות אבל דחוק מצד היסוד שבנאו עליו ואם היה היסוד שייסד חזק היה הפירוש שפירש אפשרי והואיל והיסוד שבנה אותו עליו רעוע אם כן הבנין בלתי קיים. וזה שהוא תחילת מה שייסד בפירושו הוא שהשלמים שהזיקו אין לניזק לגבות מהם אלא חציים לפי שהוא כשראה שהאימורים והבשר הם שני שותפים בהיזק עלה בדעתו שהואיל והם שני שותפים בהיזק נתחייב מזה שתחלק הבהמה לשני חלקים החצי האחד לבשר וחצי השני לאימורין וכשיבוא הניזק לגבות אומרים לו אין לך לגבות אלא מחצי הבהמה והחצי האחר בחזקת האימורין והוי פטור ועל כן תחלק הבהמה לשני חלקים שוים ויעלה לניזק חצי הבשר עם חצי האימורין ויושם הבשר שעלה בחלקו אם השלים את חובו הנה מה טוב ואם לא השלים יש לו לגבות כנגד חצי האימורין שעלו בחלקו לפי שהבהמה נחלקה לשני חלקים ולקח הוא חצי הבשר עם חצי האימורין ויגבה כנגד חצי האימורין מהבשר שבחצי האחר זהו היסוד שבנה עליו הפירוש.

ואמנם דרך סתירתו הוא שנאמר לו ברר תחילה יסוד זה שבנית עליו והודיע אותנו מאיזה מקום דנת שחצי הבהמה הוא פטור עם האימורים והלא סוגיית השמועה נראה ממנה שאין שם פיטור אלא האימורין וזה ממה שאמרו שיכול הניזק לדעת רבי נתן לטעון על בעל השור של שלמים ולומר לו בשרא אזיק אימורים לא אזיקו וזו ראייה שהבשר של הבהמה כבר גבה אותו כולו ולא נשאר זולת האימורים ואם חצי בשר היה קיים היה לו לומר במקום בשרא אזיק אימורים לא אזיקו פלגא אזיק ופלגא לא אזיק.

עוד יש לתמוה על פירושו זה שאם האימורים פטרו את חצי הבשר שלא יוכל הניזק לגבות ממנו כל שכן וקל וחומר שהן פוטרין את עצמן. ועוד שידוע הוא שדברי רבא הם ענף מדברי רבי יוסי הגלילי ואם רבא היה דן דין זה היו בעלי התלמוד אומרים מנא ליה לרבא הא והיו מקשים עליו בזה וידוע שרבא לא בנה שמעתא דיליה אלא לדעת רבי יוסי הגלילי ורבי יוסי הגלילי ראייתו מן הכתוב. ואין נראה מדברי רבי יוסי הגלילי שחצי הבשר פטור וגם הכתוב אינו סובל פירוש זה לפי שהכתוב אומר ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו והביא ראיה ממנו רבי יוסי הגלילי שיש דבר שיש בו חלק לה' ויהיה הוא ממון בעלים ולא מצא זה אלא בקדשים קלים שאימוריהן למזבח והבשר לבעלים ואמר לרבות קדשים קלים שהן ממונו והואיל ונתברר שהבשר ממונו אם כן ראוי לגבות ממנו ולא אמר רבי יוסי הגלילי שחצי הבשר הוא ממונו וחציו אינו ממונו. ואפילו אם היה עולה בדעתו לומר זה לא היה עולה בידו שאין לו מן הכתוב ראיה על זה והיו אומרים לו או תחשוב כל הבשר בכלל ממונו או כולו אינו ממונו ואם רבי יוסי הגלילי שהוא בעל המאמר מעיקרו לא היה עולה בידו לדון דין זה כל שכן וקל וחומר רבא שדבריו הם ענף מדברי רבי יוסי הגלילי ונגזרים מהם שאם היתה זאת סברתו היו מקשים עליו ודוחין סברתו אלא ודאי אין זו סברתו. והנה כבר נתאמת בטול יסוד זה ונגלה סתירתו ואם כן הפירוש שנבנה עליו בלתי קיים.

וזהו שהכריח את רבינו האיי ז"ל לגרוס בשמעתא לגבות בשר כנגד אימורין וסמך בזה על גירסת הראשונים ופירש בשר אחר לפי שלא היה יכול לדון בבשר הבהמה שהזיקה שום פיטור. ואין בידו ראיה לזה אלא להפכו שהסברא מחייבת לדעת רבי יוסי הגלילי שיהיה הבשר בכללו גובה ממנו הניזק ואפילו שהיינו גורסין לגבות מבשרן צריכין אנו לפרשו מחמת ההכרח שהיינו עושין בשר זה שהוא גובה ממנו כנגד האימורין מבהמה אחרת זולת אותה שהזיקה. ואופן הפירוש בזה הוא שנאמר שלפי שאמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן היה לנו רשות להרחיב הביאור בזה להיות דברי רבא בלשון רבים ולומר שבעלי התלמוד כשבאו לתרץ דברי רבא יאמרו לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן יותרו לעצמן בזה להיות שגם דברי רבא היו בלשון רבים אמרו גם הם התירוץ בלשון רבים בהיותם יודעים שהענין יהיה צודק והלשון לא יזיק לפי שהעיקרים הם ידועים ואם לשון רבא היה בא בלשון יחיד שהיה אומר בהמת שלמים שהזיקה היו גם בעלי התלמוד מוכרחים לסדר גם התירוץ בלשון יחיד ולומר לא צריכא לגבות בשר כנגד אימורים. ועוד שלשון רבים סובל לומר לו שלמים שהזיקוה כגון אם היה לראובן הרבה בהמות של שלמים והזיקה אחת מהן או שתים לבהמות של שמעון יש לשמעון לגבות בשר השלמים שהזיקו את בהמותיו ואם לא יספיק בשר השלמים שהזיקו במה שהוא חייב לו מא"נ יש לו לגבות כנגד אימוריהן משאר השלמים שיש לראובן.

ופירוש זה אנו מוכרחים לו אם הגירסא היא לגבות מבשרן אבל אם הגירסא היא לגבות בשר כגירסת רבינו האי ז"ל אף אנחנו צריכין לפירוש זה וזה רמוז בדברי רבינו האיי ז"ל שאמר דבי בר ישי גרסי הכי וכו' כלומר שזו הגירסא בפירוש היא בלתי מצרכת אותנו לפרש שום פירוש ואין אנחנו צריכין לדחוק עצמנו לפי שהוא ז"ל כשאמר גרסי הכי הנה הוא מורה שכבר עמד על גירסא זו אלא שאינו דוחה אותה בהיותו יודע שמי שהוא גורס אותה אפשר לו לפרש כך.

והואיל ודחינו הפירוש הנזכר נחזור עתה אל פירוש רבינו האיי ז"ל ונתרץ בעדו מה שהקשו עליו ובטלו בו דבריו ונאמר שרבינו האיי ז"ל כשפירש הקושיא שהקשו לרבא דשמעתא דיליה לא אזלא לא כרבנן ולא כרבי נתן הקשה לו רבינו שמואל ז"ל ואמר שלפי הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל הא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן ואמר וכבר נתבטל פירוש רבינו האיי ז"ל מטעם זה. ואני אומר שלפי הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל לא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן כמו שאפרש להלן בפירוש הלכה.

עוד הקשה לו באמרו על רבי נתן שהוא מחייב מחצה מן השור הדוחף ומחצה הוא מחייב לבעל הבור וההוא מחצה דחזי ליה לניזק מן השור הדוחף לא מחייב ביה את בעל הבור לרבי נתן ואמר רבינו שמואל ז"ל שזה טעות גמור שרבי נתן אמר בפירוש בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור משלם שלושה חלקים ואמר ונדחה פירוש רבינו האיי ז"ל לפי ששמעתא של רבא היא בשור תם ורבי נתן בשור תם לא מחייב אלא רביע נזק ושארא משלם בעל הבור ואמר והואיל ונתברר שרבי נתן לא מחייב בעל השור אלא רביע נזק אם כן כבר נדחה פירושו של רבינו האיי ז"ל שפירש שבעל השור משלם מחצה לרבי נתן.

ואני אומר שדברי רבינו האיי ז"ל הם בתכלית השלמות ורבינו האיי ז"ל לא יכשל בזה ואפילו הצעיר שבתלמידיו דאנן הכא בשור תם עסקינן ושרבי נתן אינו מחייב בשור תם אלא רביע נזק לפי שזה מבואר במקומו ולא יתעלם זה אפילו מהמתחילין בתלמוד. אמנם רבינו האיי ז"ל עיין בזה בעיון דק ודן אותו בחזק סברא וזה שהוא ראה לרבי נתן שני מאמרים האחד בתם והשני במועד והברייתא הנאמרת משמו בתלמוד היא במועד והיא העיקרית והברייתא השניה שהקשו ממנה לא נשנית מעיקרא בתלמוד אלא כשהקשו ממנה תירצו בין שתי הברייתות ואמרו לא קשיא הא בתם הא במועד. וכשנתברר אצל רבינו האיי ז"ל שאנחנו יכולים להקשות לרבא מכל אחת משתי הברייתות שנאמרו בשור הדוחף וכמו שאבאר להלן ראה לסדר פירושו על הברייתא העיקרית מפחדו ממי שיבוא אחריו שיקשה עליו ויתלה בו טעות כשיאמר הואיל והכוונה שאנחנו מכוונים להקשות בקושיא שאנו רוצים להקשות על שמעתא דרבא תעלה בידינו משתי הברייתות אם כן מי הכריח את רבינו האיי ז"ל לעבור אל הברייתא השניה שהקשו ממנה על הברייתא העיקרית ולסדר פירושו עליה ולהניח הברייתא הגלויה העיקרית הואיל וכוונת הקושיא יעלה בידו ממנה על כן ראה רבינו האיי ז"ל לסדר פירושו על הברייתא העיקרית לפי שזה יותר בטוח פן יתלו בו חס וחלילה טעות. וגם שהיו אומרים בלי ספק רבינו האיי ז"ל חשב שהברייתא שבמועד לא יעלה ממנה קושיא.

על כן סדר פירושו על הברייתא שבמועד לפי שהפירוש אם ימשך על הברייתא שבמועד כל שכן שימשך על הברייתא שבתם ובחר בדרך היותר חזק לדחות מעליו המחשב הנפסד. ואמנם פירוש מה שאמרנו שכל אחת משתי ברייתות תעמיד ממנה הקושיא על שמעתא דרבא הוא ששמעתא דרבא בשלמים שהזיקו הוא בנוי על משל למה הדבר דומה לשני שותפים שהאחד חייב והאחד פטור באופן שהחייב ישלם כל מה שעליו ואם לא ישלם ימשכנו את הפטור במה שנשאר על החייב ודקדקנו במחלוקת רבנן ורבי נתן בשור הדוחף את חבירו לבור ומצינו אותו דומה לדברי רבא בענין השותפות והוא חולק עליו בענין החיוב ועל כן הקשינו עליו בזה ואין אנחנו מכוונים בהיותנו מקשים על רבא במה שמתייחד התם והמועד אבל כווננו בקושיתנו לעצם השותפות והחיוב איך היה הדין בה לדעת רבנן ורבי נתן ואיך דן בה הוא. והואיל והיתה זאת הכוונה אין אנו חוששין אם הקושיא תהיה על רבא מן המועד ואף על פי שהוא לא דבר אלא בתם לפי שהקושיא מחוייבת לו משתי הברייתות בשוה אם רצינו מן התם או מן המועד. ואופן הקושיא היא שאנחנו אומרים לרבא הנה אנחנו רואין רבנן ורבי נתן נחלקו בשני שותפים שהזיקו ושניהם חולקים עליך וזה שרבנן אומרים בעל השור חייב ובעל הבור פטור ולרבי נתן בעל השור חייב בחלקו המגיעו ובעל הבור חייב בחלקו המגיעו ואין בהם מי שיאמר שאחד מן השותפים אם אינו יכול לשלם מה שהוא מחוייב בו שנמשכן האחר בעדו כמו שאמרת.

זו היא הכוונה שכווננו בהקשותינו על רבא רצינו לומר דין השותפות בלבד ולא כווננו לא לתם ולא למועד. וכשראה רבינו האיי ז"ל שהשתי ברייתות הנזכרות היה יכול לסדר פירושו על כל אחת מהן כמו שנתבאר על כן ראה לסדר פירושו על הברייתא שבמועד לפי שזה יותר חזק אצלו ויותר בטוח לו מכל מי שירצה להקשות עליו. והואיל ונדחית הקושיא מעל רבינו האיי ז"ל ונתברר שעצתו בסידור הקושיא על הברייתא שבמועד יותר נכונה ויותר חזקה כפי הסברא והיא בתכלית הדקדוק נחזור לפרש השמועה. ונאמר שלפי שאמר רבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן וכו' והיה נראה מדבריו שהבשר והאימורין אף על פי שהן משותפין בהיזק אין לניזק להשתלם חצי נזקו אלא מן הבשר אם הספיק להשלים החצי נזק והאימורין פטורין כשהבשר משלים החצי נזק ואם לא השלים הבשר החצי נזק יחזור הניזק וימשכן את האימורין על מה שנשאר על הבשר וזה היה אצל רבא דרך משל כלוה וערב שאין למלוה דרך על הערב אלא אם כן תבע את הלוה תחלה. והקשינו על רבא בזה ואמרנו אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כלומר יש לדעת לרבנן בעל השור חייב ובעל הבור פטור לגמרי בין שהספיק השור המזיק לשלם כל מה שעליו או לא הספיק לפי שבעל הבור פטור ואין עליו שום חיוב ממה שנתחייב בו בעל השור ואתא רבא ואמר שאף על פי שהאימורין פטורין אם לא היה בבשר כדי לשלם חוזר הניזק למשכן את האימורין עד שיגבה כנגדם מבשר אחר אם כן לא אזלא שמעתא דילך כרבנן.

ופירוש זה יעלה בידינו אם יחדנו הקושיא על רבא משור תם אבל אם הקשינו עליו משור המועד לא תעלה בידינו והקושיא ליכא לפי שאם עשינו הקושיא משור מועד ופירשנו כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי אם לא שלם השור המזיק החיוב שעליו אין הניזק משתלם זה מבעל הבור יאמר לנו האומר אם הוא מועד ולא השלים והחיוב מוטל עליו ולא על בעל הבור הא משתלם הוא מן העלייה.

וע"כ אנחנו צריכים לפרש במועד פירוש אחר זולת זה הפירוש והוא הפירוש שפירש רבינו האיי ז"ל כשסדר פירושו על המועד שאמרו רבנן לא קא דייני לשור זה הניזק אלא בחצי נזק מן השור שדחפו כמשפט שור תם והוא מה שראוי לו מזה אבל מה שאין ראוי משור שדחפו אין מחייבין בו את בעל הבור וכו' והכרח להוסיף בפירוש מלת שראוי כלומר שאף על פי שהוא מועד אין לו להשתלם ממנו אלא חצי נזק להיות שיש לו שותף בהיזק והיה דינו בהיות הבור שותף עמו כדין שור תם והחצי האחר שאין מתחייב בו בעל השור אין אנחנו מחייבין בו את בעל הבור אלא יפסיד אותו הניזק שלדעת רבנן אם תבע הניזק את בעל הבור אומר לו השור הוא שהזיק ואין אני חייב כלום וכשחוזר אל בעל השור לומר לו שורך מועד הוא ואתה חייב לפרוע לי תשלום הנזק אומר לו יש לי שותף בהיזק ואין אני חייב יותר מחצי נזק זו היא סברת רבנן.

והנה זה דלא כרבא שכבר ידעת שהשור המועד שדברו בו רבנן היה ראוי לחייבו מן הדין נזק שלם כמו שחייב השור התם שדבר בו רבא חצי נזק ולפי שהיה הבור שותף לשור המועד בהיזק לדעת רבנן על כן לא חייבו את בעל השור המועד אלא חצי נזק והחצי נזק האחר שאינו מתחייב בו מן הדין אינם מחייבים בו את בעל הבור אבל פטרוהו לגמרי. וזה פירוש כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כלומר כי לא חזי מן הדין לאשתלומי מן השור יותר מחצי נזק לא משתלם מן הבור חצי נזק האחר אלא מפסיד הניזק החצי האחר לפי שבעל השור אינו חייב אלא חצי נזק ובעל הבור פטור ובזה היה ראוי לדון בשור תם שהזיק שאם היה חולין מפסיד חצי נזק ואם היה שלמים שהחיוב מוטל על הבשר והאימורין פטורין חזרו האימורין להיות כדין הבור עם השור שראוי שהאימורין יהיו פטורין לגמרי כמו הבור ומה שמשלם הבשר מחצי נזק הוא חזי ליה מן הדין ואפילו שאין בו אלא כדי רביע נזק או פחות ממנו הוא הראוי לו ולא היה ראוי להטיל על האימורין שום דבר לדעת רבנן והואיל ואמר רבא שיוטל החיוב על האימורין ויקח כנגדם מבשר אחר אם כן היתה סברתו דלא כרבנן והנה נתבאר דלא אזלא שמעתא דרבא כרבנן.

אחר כך הקשו על רבא מרבי נתן ואמרי ואי אליבא דרבי נתן הא אמר אף על גב דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כוונו בזה שלדעת רבא בבשר ואימורים אף על פי שהם שותפים בהיזק הנה החיוב והתשלומין אינם אלא על הבשר ואם אינו מספיק חוזר הניזק וממשכן את האימורין במה שנשאר על הבשר כמו שאמרנו למעלה שלענין התשלומין הן דומין לדעת רבא ללוה וערב שהלוה חייב והערב פטור ואם אין הלוה משלים לשלם מה שעליו חוזר על הערב. וכשדקדקנו בסברת רבי נתן מצאנו אותה על זולת זו הדרך לפי שרבי נתן בתם אם היה הבור שותף עמו הוא מחייב אותו ברביע נזק והבור שלושה חלקים והם אצל רבי נתן כשני לווים שכל אחד מהם חייב במה שעליו ואין אחד מהם חייב במה שחייב בו האחר כלל והחיוב שחייב בו בעל השור שהוא רביע נזק אין בעל הבור חייב ממנו דבר בין שהשלים חיובו השור המזיק בין שלא השלים והוא מה שאמרו אף על גב דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי. וכללו באמרם אף על גב חלוקה אחרת ורצו באמרם אף על גב כלומר לא מיבעיא אם השלים השור רביע הנזק שאין בעל הבור חייב בכלום ממנו אלא אפילו לא השלים רביע הנזק שהוא חייב בו אין מטילים ממנו דבר על בעל הבור וחייב השור בכאן רביע נזק בחיוב הבשר אצל רבא חצי נזק ורבי נתן אינו מחייב את בעל הבור כלום מרביע נזק שחייב בעל השור אבל רבא הוא מחייב את האימורין בחיוב שהיה מוטל על הבשר ואם כן לא אזלא שמעתא דרבא כרבי נתן. ושיטה זו היא אם יחדנו הקושיא מהתם.

ואמנם רבינו האיי ז"ל כשסדר פירושו על המועד אמר אי כרבי נתן הא אמר אף על גב דלא חזי לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דרבי נתן מחייב ליה לבעל הבור במחצה דלא מחייב ביה השור הדוחף שכל נזקי הבור נזק שלם אבל חצי נזק דחזי ליה לניזק מן השור המזיק לא מחייב ביה בעל הבור לרבי נתן ולענין שור שלמים שהזיק קא מחייב רבא מאי דחזי על הבשר מאימוריהן. ופירוש זה שרבא כמו שאמרנו הוא עושה החיוב שעל הבשר והאימורין כמו הערב שאם לא ישלים הבשר מאי דחזי עליה מן הדין הוא מטיל זה רבא על האימורין ורבי נתן במועד אם היה הבור שותפו בהיזק בעל השור המועד חייב חצי נזק ובעל הבור חצי נזק והם אצלו כשני לווין שאין אחד מהן חייב במה שהאחר חייב בו כלל והשור המועד אף על פי שהוא חייב נזק שלם דוקא אם הוא לבדו הזיק אבל אם נשתתף עמו הבור בהיזק לא חזי עליה מן הדין אלא חצי נזק והחצי נזק דחזי עליה אין בעל הבור מתחייב ממנו כלום ואפילו שהשור לא השלים מה שעליו ואף על פי שהוא מועד שאפשר שבעליו אין לו ממון זולת השור ואירע שהשור אינו שוה אלא רביע נזק והוא ראוי מן הדין לשלם חצי נזק לא נחזור על בעל הבור ברביע נזק הנשאר על בעל השור לפי שרבי נתן סובר במועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ואינו מחייב את בעל הבור דבר מהמחצה שחייב בעל השור לפי שהבור אם הזיק לבדו הוא חייב נזק שלם ואם נשתתף עמו שור מועד אינו חייב לדעת רבי נתן יותר מחצי נזק והחצי נזק האחר שהוא מוטל על השור אינו חייב ממנו בשום דבר ואף על פי דליכא לאשתלומי מבעל השור החצי נזק שעליו משלם כמו שאמרנו כגון שאין לבעליו ממון זולתו והוא אינו מספיק לשלם החצי נזק משלם מגופו דרך משל אינו שוה כי אם רביע נזק שאז הניזק מפסיד רביע נזק ואין לו לחזור על בעל הבור ואתא רבא ואמר בשור שלמים שהזיק דמחייבי אימורין ממאי חזי על הבשר והנה נתבאר דלא אזלא שמעתא דרבא גם לא כרבי נתן.

ותירצו ואמרו איבעית אימא רבנן ואיבעית אימא רבי נתן איבעית אימא רבנן שהטעם שרבנן אינם מחייבים את בעל הבור בחצי נזק האחר דלא חזי על בעל השור לפי שהם שני גופין ויש לבעל הבור לדעת רבנן לומר לניזק תורא אזקך ביראי לא אזקך וטענה זו היא פוטרת את בעל הבור לדעת רבנן אבל בשור שלמים דהוא חד גופא מודו רבנן שאם הבשר לא השלים שיאמר לו מכל היכא דמשכחנא משתלמנא. ואיבעית אימא רבי נתן התם הוא דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחתיה וכו'. פירוש שרבי נתן אינו פוטר את בעל הבור מהחצי נזק שעל השור אלא מטעם שבעל הבור יכול לטעון שהשור הוא שהזיק והוא הוא שדחף את חבירו לבור ומן הדין היה שיהיה בעל הבור פטור לגמרי כמו שאמרו רבנן ואמנם רבי נתן חייב אותו בחצי נזק לפי שבעל השור יכול לומר לו אנא תוראי בבורך אשכחתיה והוא מחייב אותו מטענה זו החצי נזק דלא חזי על השור אם היה מועד או השלשה חלקים דלא חזי על השור אם היה תם אבל החצי נזק או הרביע נזק דחזי על השור אינו מחייב אותו ממנו דבר אם אין השור משלים זה לפי שבעל הבור יכול לומר לו תורא אזקך ולא הייתי מחויב מעיקרא להפסיד לך שום דבר אמנם אני מפסיד לך חצי נזק לפי שדנו אותי דפלגי נזקו עבדית או השלשה חלקים מכח הטענה שאתה אומר לי תוראי בבורך אשכחתיה. וטענות אלו הם שחייבו את רבי נתן לומר שלא יפסיד בעל הבור דבר ממאי דחזי על השור אבל בשור שלמים מודה הוא לרבא שאם הבשר לא השלים את החצי נזק גובה כנגד אימורין לפי שאי אפשר לו לבעל השור של שלמים לומר לניזק בשר אזיק אימורין לא אזיקו כמו שבעל הבור יכול לומר לניזק ביראי לא אזיק. זהו פירוש מה שפירש רבינו האיי ז"ל ולא נשאר עליו קושיא. ע"כ לשון רבינו דוסא גאון ז"ל.

הא מני וכו'. פירש הקונטרס אי אליבא דרבנן וכו' כמו שכתוב בתוספות עד ופשיטא דאין גובה מבשרן כנגד אימוריהן. וקשה אמאי הוי פשיטא נימא דרבא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן לאפוקי מדרבי נתן אף על גב דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. וי"ל אם כן יאמר רבא הלכה כרבנן. אבל קשה על תירוץ זה נימא דרבא סבירא ליה כרבנן דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דוקא גבי שלמים דהיינו דלא משתלם מן הבשר כנגד אימורין אבל לא סבירא ליה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק דלעולם סבירא ליה דבור עושה ההיזק ואם היה אומר הלכה כרבנן הוה משתמע דהלכה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק הילכך לא קאמר הלכה כרבנן. ודקשיא לך דילמא אתא רבא לאשמועינן דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי דוקא גבי שלמים אבל לעולם סבירא ליה דבור עושה ההיזק דלא כרבנן אם כן יאמר הלכה כרבי נתן דבמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה ואז הייתי יודע דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי כגון גבי שלמים והאי דמשלם מחצה מבעל הבור משום דבור עושה ההיזק ואז הייתי יודע הכל ומדלא קאמר הכי שמע מינה דרבא לעולם סבירא ליה כרבנן דבור אינו עושה ההיזק ואם היה בא להשמיענו כרבנן אם כן יאמר הלכה כרבנן. גליון.

ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דאי אתא לאשמועינן רבא האי סברא דבור עושה ההיזק והיינו חידושיה אם כן יאמר דבריו על בור ויאמר בעל הבור משלם מחצה כתם משום שעושה ההיזק. ע"כ.

אי אליבא דרבנן. פי' הקונטרס דפליגי עליה דרבי נתן בפרק הפרה ואמרי בתם בעל השור משלם רביע. וקשה למה פירש כאן רביע היינו משום ונפל אם כן רצה לפרש כמו התוספות אם כן כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור יפרש למה פירש מבעל השור. ואומר ה"ר ישראל ז"ל שדעת הקונטרס כן שונפל אינו ממעט לגמרי אלא ממעט צד מועדות שלא ישלם כלו אחד ולהכי פירשו כן תלמידי ה"ר ישראל. ובספרי היד נמצא משלם מחצה. עוד פירש בקונטרס ואף על פי שבו נמצא ההיזק וכו' ומכל מקום צריך לומר שלא ידע תוראי בבירך אשכחתיה.

כתבו התוספות וכן פירש בהדיא לקמן בפרק הפרה וז"ל אבל רבנן בתר מעיקרו אזלי וכו'. וקשה נימא שדעת הקונטרס לעולם שגם הבור עשה ההיזק ובתר מעיקרא אזל נימא דהיינו שהתחיל ההיזק. וי"ל מכל מקום קשה למה תלה בחד גופיה כי כאן לא שייך מעיקרא אפילו היו תרי גופי. עוד כתבו בתוספות דעל כרחך סבירא ליה השתא שנים שהזיקו האי כולי היזקא עבד וכו'. והוצרכו לומר זה דאי כל חד פלגא היזקא עבד אז היה פשיטא לרבנן דלא אמרינן גובה מאימורין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

עוד כתבו התוספות אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כוליה היזק עבד. וקשה אם כן פליגי בתשלומי השור דלרבנן במועד בעל הבור משלם כלו ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד ולרבי נתן במועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה ובתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ואם כן היה לו לפרש כמו שאומרים תוספות לקמן. ויש לומר דלפי שאנו מפרשים עכשיו דלרבנן הבור אינו עושה ההיזק כלל אינו צריך לפרש דהוה ליה כאילו הוא מפורש כיון דטעמא דרבנן משום דבור אינו עושה היזק ולכך כך הוא וכן לרבי נתן שהבור עושה ההיזק הוא כך ולא הוצרכו חכמים לפרש דבריהם וגם רבי נתן לא הוצרך לומר אינו משלם אלא מחצה דכיון שהבור משלם מחצה לא הוצרך לומר כלום אבל לקמן שרוצים לומר התוספות דרבנן נמי יסברו כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אם היה כך דבמועד לרבנן משלם הכל ואינו מטעם שהבור לא עשה ההיזק כמו שאנו אומרים כן אם כן היה להם לפרש דבריהם וגם רבי נתן הוה ליה לומר אינו משלם אלא מחצה.

עוד כתבו בתוספות דאי כל חד וחד פלגא היזקא עבד למה ישלם בתם לרבי נתן בעל הבור שלשה חלקים וכו'. ואם תאמר מה ראיה מביאים מזה נהי דלא אסיק אדעתיה טעמא דתוראי בבירך אשכחתיה לענין דאמרינן האי כולי היזקא עבד מכל מקום אסיק אדעתיה האי טעמא דתוראי בבורך וכו' לענין דאמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונימא שבעל השור ישלם רביע וחצי רביע ובעל הבור ישלם מחצה וחצי רביע שאם היה שור תם מזיק לבדו בלא שותפות היה משלם מחצה עכשיו שיש לו שותף ישלם רביע וחצי רביע ובעל הבור מחצה וחצי רביע האחר. ויש לומר דלעולם כך הוא הדין שכל מה שמשלם המועד התם משלם חציו וכיון שמועד אליבא דרבי נתן משלם מחצה תם משלם חצי מחצה דהיינו רביע.

עוד כתבו בתוספות דכתיב ונפל שמה וכו'. ועוד כתבו אף על גב דסבירא ליה האי כוליה היזקא עבד. והוצרכו לפרש כן דאם לא כן לא היה פשיטא כי הוה אמינא דבא לאשמועינן שהדין כן לרבנן אף על גב דכל חד עביד כוליה היזקא מכל מקום לא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי ישתלמו מהאי. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי אליבא דרבנן וכו'. נראה לי שהמקשה היה סובר דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עביד דאי כל חד פלגא עבד אמאי מחייב בעל הבור שלושה חלקים בתם דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דתוראי בבירך והשתא מדמה ליה שפיר לבשר ואימורין ולא סבירא ליה לרבי נתן הא דרשא דונפל ולא שיפילוהו אחרים ובתם שור משלם רביע כיון שהיה לו שותף ובור משלם שלושה חלקים כיון דליכא לאשתלומי משור משלם מבור. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות דילמא בתם משלם מחצה ובעל הבור ישלם מחצה. וקשה אם כן חלוקים הם בשור דלרבי נתן בתם משלם בעל השור רביע ולרבנן מחצה. וי"ל כדפירשתי לעיל דלעולם דרבנן משום דבעל הבור לא עשה כלום. גליון.

אנא תוראי בבירך אשכחתיה. תימא דהא לקמן מסיק תלמודא בפרק הפרה דפליגי רבנן ורבי נתן בשור ושור פסולי המוקדשין אף על גב דלא שייך ביה האי טעמא דאנא בבירך אשכחתיה. ושמא הכא דחויא בעלמא הוא וסברא זו אינה לפי האמת. אי נמי יש לומר ואיבעית אימא רבי נתן ולא תימא האי כוליה היזקא עבד אלא כל חד פלגא דהזיקא עבד ומה שמשלם בור היזקו של תם משום טעמא אנא תורא בבירך אשכחתיה. ולקמן דמדמה ליה לשור ושור פסולי המוקדשין קסבר דכל חד כוליה הזיקא עבד ולית ליה האי סברא דתורא בבירך אשכחתיה. ולפירוש זה קשה דאם כן הכא מועד לרבי נתן אמאי משלם פלגא כי היכי דמהני שותפות דשור לבור שאינו משלם אלא חצי נזק ממה שהיה ראוי לשלם שהרי היה ראוי לשלם הכל מטעם תורא בבירך אשכחתיה הכי נמי ליהני שותפות שור לבור ולא ישלם אלא רביע דהיינו חצי ממה שהזיק. ה"ר ישעיה ז"ל.

ובסוגיין איכא תרי לישני ככתוב ברש"י ז"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דבלישנא קמא דפירש רש"י גרסינן אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה וכו' וללישנא בתרא דפירש רש"י דרבא סבירא ליה דגובה מבשרן כנגד האימורין ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא פירוש פשיטא דליתא ואי אליבא דרבי נתן פירוש ופשיטא דהכין הוא ולא צריך ליה לרבא וכי מתרץ איבעית אימא רבנן וכו' לא גרסינן אימא מצי אמר ליה אלא הכי גרסינן אבל בחד גופא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלימנא. וכן נראה דפירש רבינו חננאל ז"ל וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמר רב להאי שמעתא דשלמים דהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דרבי נתן פשיטא היא. ע"כ.

ורש"י ז"ל כתב דלישנא קמא עיקר וכן עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפלוני קשיא. ע"כ.


דף יג עמוד ב עריכה

למעוטי מאי למעוטי דנכרי הא קתני לה לקמן וכו'. גבי נכסים שאין בהם מעילה. לא שייך למיפרך הכי דחידוש אשמועינן לחייב קדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי. אך קצת קשה אמאי בעי למיתני התם בפרק ארבעה וחמשה שור ישראל שנגח שור של הקדש פטור הא שמעינן לה הכא במתניתין נכסים שאין בהם מעילה הוא דחייב הא יש בהם מעילה פטור. ויש לומר משום דרשות הפסוק תני לה התם שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אמר רב יהודה למעוטי זה אומר שורך הזיק וכו'. לא ידעתי למה תפס לזה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והוה ליה למימר זה אומר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ועוד קשה לי למה ליה לאשמועינן פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה. הרשב"א ז"ל.

רבינא אמר למעוטי נגח וכו'. דאף על גב דלענין קטלא דשור הלכה כרבי יהודה לענין תשלומין מיהא אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי. הראב"ד ז"ל.

ותימה לרבי ישמעאל דאמר יוחלט השור בבית דין ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו אם כן הוא הדין לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך. ויש לומר דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בבית דין. ותדע דמיירי במועד מדקתני עלה והועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין וכו' ופריך והא שור יסקל בגמר דין הוא דכתיב אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה וכו'. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שורו של ראובן שהזיק שורו של שמעון ובא ראובן והקדישו או הפקירו קודם שעמד בדין או אף לאחר שעמד בדין קודם שנגמר דינו וזכה בו אחר פטור שאין חייב עד שיהיו לו בעלים בשעת ההיזק ובשעת גמר דין. וגדולי המחברים פירשו דוקא בשעת ההיזק ובשעת העמדה בדין.

ודע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אף על פי שאם הקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר כמו שאמר רבי עקיבא בפרק המניח. ע"כ לשונו. וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כשקדם וזכה בו. ולהכי מיפטר דבעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דאי לאו הכי מיפטר. ואף על גב דאמרינן מכרו מזיק אינו מכור אליבא דדברי הכל לא דמי הפקר למכר לפי שהלוקח הוא דאפסיד אנפשיה כשקנה אותו ונתן לו דמים שאף על פי שנתן לו הדמים עדיין שם בעלים הראשונים עליו והוי כאלו לא מכרו אבל כשהפקיר פקע שם בעליו ממנו ואנן בעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם דהא רבי יהודה גמר שור שנגח את השור מקראי והועד וכו' וזהו שהביא הרא"ש ז"ל הפסוק שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד משום דילפינן להו מהדדי. ע"כ לשונו.

שנאמר והועד בבעליו והמית. ואף על גב דהועד לא איירי בעדות שמעידים אלא כדי לייעדו מכל מקום מדאסמכינהו קא דריש דלאשמועינן שיהא לו בעלים בנגיחות הראשונות לא אצטריך הקישא דבהדיא כתיב בעליו. תוספות שאנץ ותוספי הרא"ש ז"ל.

יתר על כן אמר רב יהודה אפילו נגח וכו'. שנאמר והועד בבעליו וכו' עד שתהא מיתה וכו'. מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שאם כן אפילו נגח ומת ונפל לפני יורשים. ועוד לימא אחר כך הקדיש או מכר אלמא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים מתחילתו ועד סופו שור איש. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

חצר השותפין חייבין בה על השן וכו'. במיוחדת לפירות וכו' כמו שכתבו בתוספות עד ולפירוש זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה וכו' כמו שכתבו בתוספות. אלא דמשמע ליה דפשטא דמתניתין דרשות הניזק והמזיק קאי אסיפא. הרא"ש ז"ל.

ורבי אלעזר לא מצי לאוקמי מתניתין שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד וגם אינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לשוורים ואז הוי חצר הניזק אפילו לרבי זירא כמו שכתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל מי לא פליגי משום דלא שייך למיקרייה רשות הניזק והמזיק כיון שאין רשות ליכנס לשם לא פירות ולא שוורים דבשלמא שותפין תוכל לקרותו דכיון שאין רשות לשניהם להכניס לשם שוורים הם שותפים בזה לאפוקי ממאן דאמר שאין נקראים שותפים כהאי גוונא אבל רשות המזיק והניזק לא שייך לקרותו. גליון.

לאיתויי קרן. וניחא ליה לאוקמי הכי משום דנראה לו דוחק כשהזיק חב המזיק יהיה דבר חדש. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לאיתויי קרן. אף על גב שכבר הובאו במשנה ראשונה ממה שאמר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפים. הרב המאירי ז"ל.

והתוספות כתבו בענין אחר לעיל בדיבור המתחיל כשהזיק חב המזיק וכו'. כתוב בתוספות אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא. וי"ל דלשמואל נמי איכא ייתורא דהוי ליה למימר כשהזיק חייב ולא יותר. ויש מתרצים מכח מיטב דהוא מיותר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לאיתויי הא דתנו רבנן כשהזיק חב המזיק וכו'. תימה דלעיל אמרינן לרב תנא אדם וכל מילי דאדם אם כן מה צריך לתנא דברייתא כשהזיק חב המזיק לשומר חנם וכו' דהיינו בכלל אדם. וי"ל דתנא דברייתא סבר אליבא דרב תנא אדם וכל מילי דאדם. גליון.

אילימא דאזקיה תורא דמשאיל וכו'. לכך נקט דמשאיל ושואל טפי מאינך שומרים משום דפריך שפיר טפי מהני דאפילו כשהוזק באונס מחייב השואל. לעולם דאזקיה תורא דמשאיל וכו'. תימא אמאי לא מוקי לה כגון שהזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא ושואל חייב בניזקין כגון שקבל עליו שמירת נזקיו וכן בכולהו. ויש לומר דהא קתני לה בהדיא לקמן פרק ארבעה וחמשה דקאמר ארבעה שומרים שנכנסו תחת הבעלים ואם כן לא איצטריך כשהזיק חב המזיק לאתויי כהאי גוונא אף על גב דמצי לשנויי תני והדר מפרש כדלעיל מכל מקום דעדיפא מינה קא מתרץ. ועוד יש לומר דאם כן הוי ליה למימר בברייתא בהדיא לאתויי שומר חנם והשואל שנכנסו תחת הבעלים כדקתני לקמן אבל מדקתני שהזיקה בהמה ברשותו משמע ברשות השומרים דהיינו שהזיק שורו של שומר את שורו של בעלים או איפכא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

וכן תירץ מהר"ר משה דמדקתני הזיקה הבהמה ברשותם משמע דבביתו הזיקה. ע"כ לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והכא במאי עסקינן שקבל עליו שמירת גופו וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר איפכא כגון דאזיק תורא דשואל וכו' וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו. הרשב"א ז"ל.

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ דלהכי לא מוקי לה איפכא משום דמילתא דלא שכיחא היא דלא שייך אלא כשהכיר בו כשהוא נגחן כדאיתא לקמן. ע"כ. וכן תירצו בתוספות.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_יג&oldid=1055448"