ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף ח

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא קמא‏ | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ח עמוד א עריכה

ואי אמרת בשלו הן שמין. הוי ליה לאקשויי אמאי קרי ליה בינונית כיון דבשלו הן שמין והא לגבי דידיה עידית הואי דלית ליה עדיפא מינה. וי"ל דשייך למיקרי בינונית כיון דהויא בינונית דעלמא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

היו לו עידית ובינונית נזקין בעידית בעל חוב וכתובת אשה בבינונית. ואם רצה למכור בינונית וליקח זיבורית לכתובת אשה נראה לומר שכופין אותו על מדת סדום. ע"כ מהרב רבינו מאיר הכהן מסרקסטא ז"ל.

לא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא. הכי גרסינן. ויש נוסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן. הרשב"א ז"ל.

ה"ג רש"י ז"ל אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ומחק אותה גירסא משום דכיון שיכול לתרץ הברייתות כדהוה משמע ליה מעיקרא שלא היתה לו עידית מעולם והאי דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק לאוקמי הברייתות חוץ ממשמעותם וכגון שהיתה לו עידית ומכרה. תוספי הרא"ש ז"ל.

וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ואי בעית אימא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ה"ג רש"י. ופירש רש"י דסברי בשל עולם הן שמין וגירסא זו נראית לר"י עיקר. וקשה לי דלא מצינו בתלמוד ואיבעית אימא כיוצא בזה דבכל מקום איבעית אימא בא לקיים מה שאמר תחילה כלומר אם תרצה תוכל לקיים מה שאמרנו עוד בענין אחר אבל הכא בא לסתור דברי רב חסדא דשני לעולם בשלו הן שמין ולקיים דברי המקשה דבשל עולם הן שמין.

הילכך נראה לי לקיים גירסת הספרים דאידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה ותרווייהו סברי בשלו הן שמין כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא הילכך גבי בעל חוב בינונית משום דהויא בינונית דעלמא וגם לדידיה הויא בינונית בשעת הלואה כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא הילכך לא גבי בעל חוב מינה ואף על גב דחל שיעבודיה עלויה כיון דהיתה לו עידית בשעת הלואה. מיהו כיון דהשתא לית ליה אחריתי דעדיפא מינה ובין לגבי דידיה ובין לגבי עלמא עידית היא בתר השתא אזלינן ולא גבי מיניה דמאי טעמא אמור רבנן דבעל חוב בבינונית ולא חיישינן לחשש שמא יקפוץ וילונו משום דלא תנעול דלת בפני לוין והכא כיון דהאי ארעא בין לגבי כולי עלמא בין לגבי דידיה עידית היא איכא למיחש בה משום חימוד דאקפוץ ואלונו פעם אחרת ומשום נעילת דלת ליכא למיחש דהא אית ליה אחריתי דחשיבא בינונית לגבי האי למגבא. ואף על גב דשינויא דחיקא הוא לאוקמינהו דהיתה לו עידית ומכרה מכל מקום ניחא ליה לאוקמינהו תרווייהו בחד גוונא מלאוקמינהו חד דהיתה לו עידית ומכרה וחד דלא היתה לו עידית ומכרה.

ומצאתי בספר ישן שהיה מימות הגאונים וגריס לא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית עלמא וכו' ולא גריס ואיבעית אימא ובא לסתור הכי נמי מסתברא דקאמר תלמודא דבעי לאוכוחי דבשלו הן שמין משום דקשו ברייתות אהדדי וקאמר לא לעולם בשל עולם הן שמין וקושיא דברייתות הכי משנינן להו. ע"כ.

שהיתה בינונית דידיה כעידית דעלמא. ותימה כיון שלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית הא בין לדידיה וכו'. וי"ל ככתוב בתוספות. ושאלתי את ר"מ אם כן אמאי לא קאמר רבותא טפי עידית ובינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ותירץ משום דאין דרך להזכיר עידית כיון דאין גובין ממנה. ועוד תירץ דשמא בברייתא כתוב עידית והתלמוד לא הביא אלא בינונית וזיבורית שרצה להקשות מהם. תוספי הרא"ש ז"ל.

וקשה למה דחקו התוספות בזה נימא להכי קרי ליה בינונית אף על פי שהיא כמו בינונית דניזק. וי"ל כיון דלכולי עלמא בעל חוב בבינונית דניזק לא שיימינן לא מיקרי בינונית. גליון.

הכי גרסינן אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה. לא בעי למימר דתרווייהו מיירי שלא היתה לו כלל וכו' כמו שכתוב בתוספות. מיהו מצינו לפרש כפשוטו אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה פירוש לאחר שנעשה המלוה לא היתה לו עידית אבל קודם שנעשה החוב היתה לו ולכך נקראת בינונית אבל מכרה קודם שנעשה החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר דהויא כעידית דעלמא. ופירש דתריץ לעיל שהיתה לו עידית ומכרה היינו לאחר שנעשה החוב נשתעבדה לו אז הבינונית אבל מכרה קודם שנעשה לו החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר בשלו הן שמין.

ולפי זאת הגירסא לא גרסינן ואיבעית אימא אידי ואידי וכו' בעידית דעלמא כמו שכתוב בתוספות. אבל לפי ספרים דגרסי בשינויא קמא אידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה גרסינן שפיר ואיבעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ובעל חוב דשקיל בינונית היינו למאן דאמר בשלו הן שמין אבל לא מצי למיגרס אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא דאם כן אמאי בעל חוב בזיבורית כיון שהיתה לו עידית ומכרה. ומיהו גם גירסא זו רחוקה דכיון דאפשר לו לתרץ כפשוטן של ברייתות דהוה משמע לן מעיקרא כגון שלא היתה לו עידית מעולם והא דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק נפשיה לשנות מסברא זו למימר דמיירי כגון שהיתה לו עידית ומכרה ושויא בינונית דיליה כעידית דעלמא. תוספות שאנץ.

וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל והא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא ואז בעל חוב בזיבורית. וא"ת אם כן אמאי קרי ליה בינונית. יש לומר דאינו רוצה לומר שלא היתה לו עידית מעולם אלא שלא היתה לו אחר השעבוד וכו'. וא"ת למה ליה למימר לא היתה לו עידית ומכרה אפילו ישנה בידו עתה מכל מקום בעל חוב בזיבורית כדקתני ולא מבינונית דידיה וכו'. וי"ל דהכי נמי קאמר והאי דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לצדדין קתני וכו' ככתוב בתוספות.

ונראה למורי שיחיה לפרש כפי הפשט דתרווייהו בלא היתה לו עידית ומכרה שגם עכשיו אין לו עידית אף על גב דההיא ברייתא דמוקמינן לה דהויא בינונית דידיה כעידית דעלמא מתוקמא גם כשיש לו עידית עכשיו מה בכך מכל מקום מיירי נמי בלא היתה לו עידית דהא דקאמר תלמודא אידי ואידי שלא היתה לו עידית לא בא אלא בשביל ברייתא ראשונה דקתני בעל חוב בבינונית וההיא ודאי הוצרך להעמידה דוקא בלא היתה לו עידית כדי להוכיח ממנה בשל עולם הן שמין כמו שהיה רוצה לפשוט מעיקרא שאם היתה לו עידית או יש לו עידית עכשיו אם כן הוה מתוקמא כמאן דאמר בשלו הן שמין וגבי האי ברייתא קמייתא הוי דוקא בשלא היתה לו עידית אבל ודאי ברייתא שנייה מתוקמא בכל ענין כדפירשתי והכי קאמר אידי ואידי בשלא היתה לו כלומר גם ברייתא ראשונה שאתה רוצה להעמידה כשהיתה לו עידית ולהוכיח בשלו הן שמין מחמת ברייתא שנייה ההיא קמייתא אדרבא מיירי דוקא בשלא היתה לו עידית ומשום דסברה בשל עולם הן שמין וברייתא שנייה כבר העמדתיה בלא היתה לו עידית. ע"כ.

ואיבעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. ולא גריס כעידית דעלמא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וקשה נימא כמו שאמרו התוספות לעיל שלא היתה לו עידית ומכרה אבל היתה לו עידית ועדיין היא אצלו שלא מכרה לתנא קמא גובה מן הבינונית שהבינונית שאצלו היא בינונית ממש דבשלו הן שמין. וכי תימא אם כן אמאי קאמר מציעתא בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית דהויא כעידית והלא יש לו עידית והיה להם ניזקין לגבות בעידית דיש לומר דלפיכך גובה ניזקין בבינונית משום דהויא כעידית דניזק אליבא דרבי ישמעאל.

אבל קשה דעל כרחך צריך לומר מציעתא דומיא דרישא וכי היכי דברישא הזכיר עידית ובינונית וזיבורית כך היה לו להזכיר במציעתא כיון שיש לו עידית ואף על גב דבברייתא בתרייתא לא הזכיר עידית אף על פי שיש לו שלא הזכיר אלא בינונית וזיבורית והיה לו להזכיר כפי פירוש התוספות מכל מקום אינו קשה כיון שהיא ברייתא בפני עצמה אבל ברייתא קמייתא קשה דהיה לו להזכיר דומיא דרישא. וכי תימא דעידית דרישא איירי דהויא כעידית דניזק וכן בינונית כבינונית דניזק וכן איירי בסיפא דהוו כשל ניזק אם כן למה אומר היו לו עידית ובינונית וזיבורית דהיינו המזיק יאמר היה לו לניזק עידית ובינונית יגבה מן המזיק כמותן אלא ודאי אי אפשר לומר כן ואדרבא מה שאמרו התוספות דחוק שאומרים אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשינן חדא שלא היתה לו מעולם וחדא שהיתה לו ועדיין היא אצלו שלא מכרה שהרי שלא היתה לו עידית ומכרה משמע שלא היתה לו מעולם וקאי אתרווייהו. גליון.

וז"ל הרא"ש ז"ל ולא גרסינן בעידית דעלמא ואף על גב דפרישנא שלא היתה לו עידית שמכרה אלא שעדיין ישנה בידו ואם כן ניחא דקרי ליה בינונית וניחא נמי למאן דאמר בשלו הן שמין דשקיל בעל חוב הבינונית הני מילי כדאוקימנא שתי ברייתות בשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשא חדא מינייהו בשלא היתה לו עידית מעולם מפרשינן לה נמי בדוחק אאידך שלא היתה לו עידית שמכרה אלא עדיין ישנה בידו אבל לאוקומי תרווייהו כשלא היתה לו עידית שמכרה אי אפשר לפרש כן אלא כשלא היתה לו מעולם. ועוד אי עדיין עידית בידו אמאי תני ניזקין בבינונית ליתיב ליה מעידית שבידו. ע"כ לשונו.

רבינא אמר דכולי עלמא בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו'. מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי. ויש מי שפירש דגירסא זו דכולי עלמא בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתני ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זיבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן.

והראב"ד ז"ל הקשה שאין בלשון הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא. ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הנזקין ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה בזיבורית. ועוד קשה דאנן קיימא לן דבשלו הן שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא. והוא ז"ל פירש דהכי גרסינן דכולי עלמא בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מאן דאמר בעל חוב בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמיה לה אדאורייתא אי נמי אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית. והא דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דרבי שמעון דאמר בריש פרק הנזקין מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית כלומר אף על פי שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה וכו' הילכך אף על פי שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חשש דאקפוץ ואלוונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיניה. וקמשמע לן כעולא דרבה דהוא בתרא סבירא ליה כוותיה בפרק הנזקין והילכך בעל חוב בזיבורית. כן כתב הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בדעולא קא מיפלגי. נראה מדלא קאמר אי בעית אימא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין דהא קאי אשינויא דשני דפליגי אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין משמע דלהאי שינויא ניחא בכל ענין. ולפירוש ר"י דמפרש דלא קאמר הכא דלמר לית ליה דעולא אלא בשיש שתים ולא יותר נראה לי דלמאן דאמר אינו גובה אי סבר בשלו הן שמין אז ניחא ואי נמי סבר בעלמא בשל עולם הן שמין והויא האי בבינונית דעלמא הכא דאין לו אלא שתים לית ליה תקנתא דעולא ומאן דאמר גובה אית ליה תקנתא דעולא ואפילו היכא דאין לו אלא שתים. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הני מילי דאית ליה שלושה דכי שקיל מבינונית ליכא נעילת דלת אבל היכא דאין לו אלא שתים אי שקלת מזיבורית יש כאן נעילת דלת. ע"כ. גליון.

וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הגאונים ז"ל פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעידית וחכמים הורידוהו לבינונית וכמו שפסקו גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זו אמרו לית ליה דעולא ולדברי כולם אין צריך לומר שאם היו לו עידית וזיבורית שהניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזיבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אף על פי שפסקו שדבר תורה בזיבורית. נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה בתקנתא דעולא שיהא אף בבינונית וזיבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע בינונית וזיבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזיבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו שלושה גווני ארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזיבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. כן נראה לי בפירושה לדעת גדולי המחברים. ונראה לי ראיה לפירוש זה שאם לפירוש שפירשנו תחילה הל"ל מדסבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזיבורית ומדסבירא ליה כרבי שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעיקר בפירוש זה שנתחדש לנו.

ולענין ביאור דברי עולא מה ראיה מביא מקרא דבחוץ תעמוד שיהא מן הקרקע בזיבורית והא קרא במטלטלין כתיב ובמטלטלין כל מילי מיטב הוא. תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר אין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד ירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות. כתבו הגאונים ז"ל דכל שיש ללוה עידית במקומו ובינונית במקום אחר שיגבה מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר. מה שאמרנו לדעת ראשון בבינונית וזיבורית שבעל חוב נוטל בזיבורית לא סוף דבר שלא היתה לו עידית מעולם רצה לומר אחר שלוה אלא אף אם היה לו עידית אחרי שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרים כן הואיל ועכשיו מכל מקום אין לו עידית וכל שאנו מזכירין לשון זיבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבדה אינה בכלל זה כלל. ע"כ. עיין בהר"ן ז"ל בכתובות דף תקל"ו ב'.

מר לית ליה תקנתא דעולא. דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה וכמו שכתבו התוספות. וקשה דלמה קורא אותה בינונית על כרהך משום דהויא כבינונית דעלמא אם כן סובר זה התירוץ בשל עולם הן שמין אם כן מה חדש על התירוץ הראשון שתירץ בשל עולם הן שמין. גליון.

מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד. פירשו גדולי הרבנים אף על פי שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם. ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם ניכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכולן בניסן סתמא. ומכל מקום עיקרי הדברים דדוקא כששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כולן שוין אפילו נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי הוא כשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו חולקין או שודא ובזו אם דין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותן על חזקתן גובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כולן נדחין דזיל הכא קא מדחי ליה לומר אנא ראשון והנחתי לך מקום וכו'. מכרה להם בזה אחר זה לזה באחד בניסן וכו' כולן גובין מן האחרון ואם היה זיבורית אחרון אף הניזק אינו גובה אלא ממנו ואפילו נמכר הזיבורית אחר כך.

ושמא תאמר ניזקין מיהא יגבו מעידית אף על פי שכשנמכר העידית נשאר שם זיבורית ואין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין שהרי אף ביתומים אמרו שאין נפרעין מהם אלא מזיבורית ואף על פי כן ניזקין גובין מהן מן העידית הואיל ודינם מן התורה בעידית וכן חוב שיש בו שבח רצה לומר שהותנה בשטר שיגבה מן העידית כמו שיתבאר בפרק ה' של גיטין ואם כן אף בלקוחות נאמר כן. אין זה כלום שהיתומים יורשים הם ויורש כרעא דאבוה וראוי לפרוע חוב אביו מן הדין ומאחר שהכל ברשותם דין הוא שיפרעו מן העידית הן ניזק הן בעל חוב שיש בשטרו שבח אבל לוקח שלא הלוה לו כלום אף הניזק אינו נפרע ממנו במקום שיש בני חורין אלא מן הזיבורית שהוא אחרון ואם לקח העידית אחרון אף כתובת אשה גובה ממנו. וזהו שאמרו ברביעי של גיטין העושה שדהו אפותיקי ומכרה גובה משאר נכסים ואפילו היה אפותיקי בינונית ושאר הנכסים זיבורית.

ויש חולקין לומר שהניזק גובה מן העידית אף מן הלקוחות ואף במקום בני חורין. וזה שאמרו כאן שלושה גובין מן האחרון אף מן הזיבורית הן מעמידין אותה שלא כהלכה כדעת רבי ישמעאל שאמר בדניזק שיימינן וכגון שעידית של ניזק כזיבורית דמזיק שהיה הדין לשום בשל ניזק ותיקנו לנזקין לשום בשל מזיק אף לרבי ישמעאל בדרך זו ובמקום לקוחות העמידוה על דין תורה. וכן זו של אפותיקי מפרשינן אותה כשהאפותיקי ושאר נכסים ואינן אלא דברי נביאות דחויות מאליהן שהרי הברייתות הן זו שבכאן הן זו של אפותיקי סתם נאמרו אלא שכולן גובין מן האחרון אפילו מן הזיבורית. אין לאחרון שיעור שיספיק המוקדם גובה ממנו כמה שאפשר לו והנשאר וכן האחרים גובין משלפניו ואם עדיין אינו מספיק גובין משלפני פניו. ופירשו בתוספות שכל שבאו שלושתן כאחד גובה הניזק תחילה מן הזיבורית שמכרה אחרון והאשה מן העידית אם לא הספיקו האחרונים והוזקקה לחזור לשלפניהם ואין הנזקין יכולין לומר מאחר שאנו נוטלין את הכל יחזור כל אחד לדינו. ויש מפרשים שאם כל הקרקעות צריכין לטורפם שלושתן חוזרין לדינן אבל כל מה שנשאר מהם ביד הלוקחין גובין לפי קדימתן על הדרך שביארנו אחר שבאו כלן כאחד שאם אין באין כאחד נפרע זה שבא עכשיו מן האחרון ואין משגיחין לו כשאין תובעין ולכשיתבעו נחזירום למה שראוי מן הדין. המאירי ז"ל. עיין בהר"ן ז"ל לכתובות פרק מי שהיה נשוי בסופו דף תקכ"ד ב'.

השתא מכר וכו'. הוה מצי לשנויי איירי כשמכרן בזה אחר זה וביום אחד אבל אכתי הוה פריך דהיינו לשלושה בני אדם. מהר"י כהן צדק ז"ל.

תמיהא לי על עיקר יסוד בנין זה ודוחק התלמוד לאוקמי בשלקח עידית באחרונה וביתמי דלאו בני פרעון נינהו וכל התלמוד מסודר על דרך לא זו אף זו ואף במקומות הרבה זו ואין צריך לומר זו. וברייתא זו יפה מתפרשת בלא זו אף זו לא מיבעיא לאדם אחד בשטר אחד דבפעם אחת נעשה הכל דנכנסו תחת הבעלים אלא אפילו בשלושה בני אדם דאיכא למימר חדא מינייהו קדים נכנסו תחת הבעלים. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

השתא מכר לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים. קשה לי כיון דכלהו שטרי נפיק מחד יומא היאך אפשר לומר דחד מינייהו קדים דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבוקר וכתב ומסר לאחד בערב כולן לא קנו עד סוף היום לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהיה נשוי. ומכל מקום לדעת מי שפוסק אפילו בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבוקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כרבי מאיר בשאר שטרות וכרבי אלעזר בגיטין לבד היכי משכחת לה. וי"ל בשטר אקנייתא דלכולי עלמא משעת קנין קנו. הרשב"א ז"ל.

מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא. כתבו בתוספות השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו'. פירוש דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת מאי פריך מכרן לאחד מיבעיא שכולן נכנסו תחת הבעלים יתרץ דהרבה בא להשמיענו דאף על פי שקנה עידית באחרונה אפילו הכי כל אחד גובה כדינו ולא יגבו כולן מן העידית שקנה באחרונה משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה. עוד אומרים התוספות דאפילו כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש פירוש מכל מקום זה אסיק אדעתיה דיכול לכבוש השטר משום הכי פריך שפיר מכרן לאחד מיבעיא שכולן נכנסו תחת הבעלים שאם יבואו לגבות מעידית שלקח באחרונה יכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית. ע"כ פירשתי דעת התוספות.

וקשה נימא דאסיק אדעתיה השתא דאיירי בדיתמי ונהי נמי אי שתקת לא אסיק אדעתיה דלא שייך למימר חזרה גבי יתמי שהמחזיר ליתומים אינו משתעבד משום דהוי כקנו אותו מחדש ואינו משתעבד מכל מקום מה שיכול לכבוש השטר עלה על דעתו דאז הוא משתעבד דכשכובש השטר הוי ליה כאילו לא מכרן אביהם מעולם והרי הן משועבדין לבעל חוב ואם כן מאי פריך מכרן לאחד מיבעיא והרי הרבה בא להשמיענו דנכנסו תחת הבעלים ויגבה כל אחד כדינו ולא יגבו מעידית שקנה באחרונה משום דיכול לכבוש השטר ולהחזיר הזיבורית.

וכי תימא והלא כשכובש השטר אז נעשה כאלו לא נמכרו מעולם שום אחד מהן ומן הראוי שיגבו מן היתומים כל אחד כדינו שהרי הם משועבדים להם כולן דאיכא למימר כגון שהלוקח עושה קנוניא עם היתומים ואומר להם תכתבו לי דקניתי מכם עידית ובינונית וזיבורית לא קניתי. וי"ל אם כן מאי קאמר אי הכי אפילו בניזקין נימא הכי בשלמא אי דאין גובין כולן מעידית שקנה באחרונה משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטר זיבורית למריה נימא דפריך מניזקין ולא פריך מבעל חוב משום דמצי למימר ליה לכי תהדר דהשתא נמי זיבורית בעית למיתב לי כדפירש הקונטרס אלא אי טעמא משום דאכבשיה לשטריה אמאי פריך מניזקין טפי מבעל חוב והרי היכא דכבשיה לשטריה אז הוה ליה כאלו לא נמכרו מעולם ולא שייך למימר לכי תהדר ואם כן לפרוך מבעל חוב אלא ודאי אי אפשר לפרש כן. גליון.

ובגליון אחר כתוב וז"ל התוספות פירשו לא אסיק אדעתיה וכו'. וקשה נימא אסיק אדעתיה אך בדיתמי לא אסיק ארעתיה. וי"ל דכיון דכובש השטר הרי הוא כאלו לא קנאם מעולם ואפילו בדיתמי היו גובין. וא"ת כפי האמת יעמיד עדיין בבת אחת וכגון דאמר כבישנא שטרא ואפילו בדיתמי. וי"ל אם כן בניזקין נמי נימא הכי. כפי האמת מה אומר הספר בדיתמי כיון דיכול לכבוש השטר והוי כאלו לא קנאו. וי"ל כגון דהוחזק השטר בבית דין ותו ליכא למימר כבישנא שטרא ומכל מקום פירשו התוספות לא אסיק אדעתיה אי שתקת דאם כן לא הוה פריך הספר ליתו כולהו ליגבו מעידית. ע"כ.

אלא פשיטא בזה אחר זה. וקשה דאם כן הוו זו ואין צריך לומר זו דאפילו בזה אחר זה נכנסו כל שכן כאחת. וי"ל תנא סיפא לגלויי רישא. וא"ת יהפך וליתני לשלושה ואחר כך לאחד. וי"ל משום דבזה אחר זה אינו דין של אחד ושל שלושה בני אדם שוין. ע"כ. גליון.

וכן אמר רב ששת כגון שלקח עידית באחרונה. קשה לי היכי אפשר לאוקמה לברייתא בהכין דאם כן כולן גובין מן האחרונה דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כלהו ולגבו מן העידית מכל מקום רב ששת ודקארי לה מאי קארי לה. ועוד דמשמע דאכתי אתיא לאוקומי האי פירוקא מדקאמר משום דאמר ליה אי שתקיתו וכו' ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כלן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה. ומסתבר לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחד ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר שעבודן גבי דידך היא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והילכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן מדיניה דחד כדיניה דתלתא וליגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטלו דינייהו קמא קאמר ליה אילו באו לבטל דינא קמא ולשקול טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו ולא קאמר אהדר שטרי למרייהו כדאמרינן גבי מי שאבדה לו דרך שדהו והכי נמי הוה ליה למימר הכי רבה כי מתוקמא שפיר טפי ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגביינהו לכולהו כדינייהו קמא אלא דמילתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למשקל טפי מדינייכו אהדר שטר זיבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דלא איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למריה ודאי לא שקלי כולהו אלא מזיבורית כאלו אהדר שטרא למריה אלא ברייתא לא מתוקמא לעולם בדאיתיה למוכר אלא בדשכיב ושבק יתמי דלא מצי למימר הכין והדרא קושיא לדוכתה דאקשיה מאי שנא לשלושה ומאי שנא לאחד כנ"ל.

ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרועי דינייהו בטענת מהדרנא שטרא למרייהו דלא אשכחן ליה בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי גבי מי שאבד דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה כי אמר ליה לוקח ארעאי גבי דידך היא מהדר ליה ללוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרא למרייהו ותיקום דינא. וברייתא לרב ששת שפיר מתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי סבירא ליה דאפילו לגרועי מצי אמר וכמאן דאמר הדר דינא ואפילו תמצא לומר קיימא לן כרב ששת וכמאן דאמר קם דינא אפילו הכי מקשין כעין הניחא למאן דאמר קם דינא אלא למאן דאמר הדר דינא וכדבעי לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר. ובהא נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך ומכר שדה אחד ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב. הרשב"א ז"ל.

ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית. אף על גב דבלאו הכי אשה גביא מזיבורית וכו' כמו שכתוב בתוספות ולא כמו שפירש בקונטרס דלהכי מקשה מנזיקין בסמוך ולא מבעל חוב דמצי אמר לכשתחזיר דאם כן היכי מסיק מעיקרא נמי מכתובת אשה אי שתקת שתקת. אלא נראה לי דהא דנקט בסמוך נזיקין רבותא נקט שיקשה אפילו מנזיקין וכל שכן שיקשה מבעל חוב. אי נמי נקט נזיקין משום דבעידית קא עסיק דאוקמה כגון שלקח עידית באחרונה והקשה אי הכי ליתו כולהו וליגבו מעידית וכשתירץ משום דאי שתקת שתקת חזר והקשה אם כן נזיקין לא ליגבו מעידית מטעם זה אבל מבעל חוב לא מצי למיפרך אלא מבינונית.

ויש ליישב פירוש הקונטרס דשאני כתובת אשה משום דאינו מפקיע כוחה. וההיא דפרק בתרא דכתובות דמי שאבדה לו דרך באותה שדה נמי אינו מפקיע כחו שהיה לו בתחילה דמתחילה נמי כשהיה הקרקע ביד ארבעה לא היה יכול להוציא הדרך מידם. ובקונטרס דחק לפרש התם דאי שתקת ומחילנא גבך פורתא. ותימה גדול פירוש זה דאין דומה שיזלזל אצלו כיון דקתני יקח לו דרך במאה מנה ולפירוש הקונטרס יתיישב שלא נצטרך להעמיד ביתמי ההיא דלקמן דראובן שמכר כל שדותיו לשמעון. תוספות שאנץ.

ומורי הרב תירץ דהא דקתני יקח לו דרך במאה מנה הכי פירושו אי שתקת מוזילנא לגבך פורתא ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו ותצסרך לקנות מהן במאה מנה. וכן פירש דהאי דאסיקנא לעיל אכתובת אשה אי שתקת מיירי דקא מוזיל זיבורית גבה קצת דאמר לה אי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו ולא תקחי כי אם בשוה ולהכי לא מצי אמרה לכי תהדר דאז היתה מפסדת אבל בעל חוב כיון דבעי לסלוקי מבינונית מצי אמר ליה לכי תהדר. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וז"ל הרשב"א ז"ל הא דקאמר אי הכי וכו'. בניזקין נמי לאו דוקא אלא לבעל חוב נמי מצי לדחויה הכי לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי בעל חוב למימר ליה לכי תהדר דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למהדר דיניה כאילו אהדר וכההיא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה דאפילו למי שדינו ליטול מן העידית יכול לדחותו אצל הזיבורית בטענה זו כל שכן לבעל חוב וכל שכן לאשה. ואי נמי משום דמעידית סלקיה דדיניה דניזקין מניה ומניה הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו בניזקין נמי לידחיה בטענה זו. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

וז"ל המאירי ז"ל הא דאקשינן אי הכי בנזיקין נמי פירושו שידחהו מעידית לבינונית. ויש פוסקים שבטעם אי שתקת מחזיר את כולם לזיבורית ופירשו אי שתקיתו ושקליתו מזיבורית מוטב ואי לא מהדרנא וכו'. ואף על פי שאין אותיות נקנית במסירה אין הכוונה חזרת השטר לבד אלא הקנאה במתנה או מכירה ומצד שכבר היתה לו ושהוא מחזיר לו עד הקנאתו שטר המכר אומר בלשון מהדרנא והכי קאמר ואי לא מהדרנא וכו' ואתם גובין זיבורית כמו שאני רוצה ליתן ועומדין בספק ערעור שמא יצאו שם בעלי חובות אחרים ומפרש רש"י אי הכי לניזקין נמי שידחהו אצל זיבורית. ועיקר הדברים כדעת ראשון לגבי ניזק ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. ע"כ לשונו.


דף ח עמוד ב עריכה

אלא הכא במאי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. נראה לי דהכי פירושו ביתמי קטנים עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדילו דאי ביתמי גדולים עסקינן הוי ליה למימר הכי ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהם הן. ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קיימא לן כרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה והאי ודאי בפרעון קאמר וא"נ הבעל המקח דאי לא מאי מהדרנא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכהאי גוונא קאמר כלומר מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהן. ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב. אי נמי בדיתמי עסקינן בודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין בעל חוב דאביהם גובה מהן. אלא ודאי כדאמרן דביתמי עסקינן כשהם קטנים ושגבו בחובת אביהם קאמר ואילו היו גדולים היה יכול לדחותם בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא.

ונראה לי דמהא שמעינן דאי שכיב מלוה ושביק בני חורי ביד יתמי קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושבק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות ממנו והוי ליה כאשתדוף בני חורי דגבי ממשעבדי. וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד. הרשב"א ז"ל.

וז"ל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואפילו מחל להם זה הקרקע שהחזיר להם שטר מכירה הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה מהן הילכך ליכא למגמר הכי. פירוש ליכא למימר מהדרנא לאיים אותם וכולהו גבו מעידית. כל שכן דיכול לאיים אותם טפי במהדרנא שהרי היה יכול להפסידם לגמרי אי מהדר שטרא ליתמי אין יכולין לגבות כלל דהוו כיתומים שקנו לאחר מיתת אביהן.

ונראה למורי שיחיה שאם החזירו הלקוחות העידית ליתומים גבו כולהו מינה כאילו היתה ביד הלוקח לפי שהיא אחרונה. וכן אם החזיר להם הלוקח הזיבורית מכל מקום גבו כולהו מעידית שהיא אחרונה שהיא ביד הלוקח דלא מצי למדחי אצל זיבורית דביד היתומים מטעם בני חורי דהא ביד היתומים נמי כמו ביד הלוקח כיון שאינו בא לגבות מהיתומים רק מכח לוקח ולא מכח אביהן משום דהוו יתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. והיינו נמי הא דקאמר ביתמי דלאו בני פרעון נינהו מכח אביהן אינו יכול לפרוע מן היתומים במאי דמהדר להו משום דהוו להו כיתומים שלקחו וכו'. ושעבודא עלייהו רמיא כלומר ולעולם השעבוד רמי על הלוקח דכי נמי מהדר להו ליתומים לא גבו מן היתומים רק מכח הלוקח כאילו מכרן לוקח לאדם אחר ולא מכח אביהן כדפרישית. ולא דמי הא מילתא למאי דאמרינן יתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דהתם כשקנו קנו קרקע שלא היתה משועבדת לבעל חוב דאביהן אבל הכא שקנו קרקע מן הלקוחות שלקחו מאביהן שהיתה משועבדת לבעל חוב ודאי כל השעבוד שהיה להם על הקרקע בעודה ביד הלקוחות יש להם עתה כשחזר ומכרו ליתומים שהרי היתומים מכח הלקוחות הן באין עתה כדפרישית ואם כן ליכא למימר מהדרנא פירוש דאפילו אי מהדר עידית ליתמי אתו כולהו וגבו העידית משום דאחרונה היתה ביד הלוקח ראשון כמו שהיה הדין כאשר היו כולם ביד לוקח ראשון לפום מאי דסלקא דעתיה השתא דגבי מעידית לפי שהיתה אחרונה. עד כאן לשונו.

הרב אלפסי ז"ל דילג האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו ואין בנו כח לדחות הטעם הזה הנכתב בגמרא ואין חולק עליו. וי"ל איפשר דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל אי האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו טעמא דסמיכא היא אם קנאם הלוקח בבת אחת כל שכן שיש לדחות נזקין אצל בינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה וגבי מזיבורית ואם כן היכי משכחת לה בבת אחת דנכנסו כולן תחת הבעלים והרי לעולם ידחנו אצל בינונית. וברישא דשמעתא מוכח דפשיטא ליה דקאמר השתא לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא משמע דכל אחד ואחד שקיל כדינו. ועוד כל מזיק שיש לו עידית נמי וזיבורית ובינונית ודחה הניזק לבינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית מוטב ואי לא זביננא לקרקע דעידית ובינונית וגבית מזיבורית שיש לי דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וצריך עיון גדול. הרב רבי יהונתן ז"ל.

ולא משכחת לה אלא במזיק דלית ליה אלא נכסי ירושה ואפילו בנכסי ירושה מצי אמר ליה דלזבנינהו לנכסי לאחריני הילכך מיחזי דהאי טענה לאו טענה מעלייתא דאמרינן ליה לכי תזבין אבל כל היכא דמשכח עידית גביה גבי מיניה. הרב רבי מאיר הכהן ברבי יצחק מסרקסטה ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל והרי"ף ז"ל קיצר בכאן שלא הזכיר דביתמי עסקינן מיהו לענין דינא לא קיצר דבלא יתמי נמי מצי למימר להו הכי וטפי מהכי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזיבורית מצי לאגבויינהו ואפילו לנזקין דאמר להו אי שתקיתו וכו'. ע"כ לשונו.

וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שביארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כולם אצל הבינונית מטעם החזרת הזיבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלים כדינם וניזק מיהא נוטל בעידית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעידית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. לא ניחא לי וכו' והילכך גובין כולם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל.

ומכל מקום קצת מפרשים סומכים את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן בבת אחת כולן לאחד ראוי לומר כן. ומכל מקום יראה לי שאם מכרן כולן לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן כאחת לאחד שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת השטר ולא לבטול תקנה הנחת מקום.

ויש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה. ולא עוד אלא שכתבו שאף הניזק חוזר בה אצל הזיבורית וכו' ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתובת אשה. מה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית. ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר וכו' אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לבטלו עד שלא נעשה. וכן מוכח בפרק שני דייני גזלות במי שאבדה לו דרך שדהו וכו' דאמרינן ורבנן סברי אי ציית וכו' והלכה כרבנן.

ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו אלא נצרכו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי ציית אלא מטעם קם דינא וכו' כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה אצלם כלום אף עכשיו כשבאה אצל חד קם דינא ונמצא שטעם אי ציית אזלא לה.

וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי ציית ציית שאני התם שבעל הדרך רוצה לייפות כחו של לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי ציית אבל בזו אין הנזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו. ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמרא אי הכי לנזיקין נמי היה לו לתרץ שאין נזיקין דומין לבעל חוב שהנזקים אין מייפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעידית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה לייפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עידית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו.

ולדעתי טעם אי שתקת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם אי שתקת האמור במקומו. ומכל מקום דוקא מהני להחזיר הניזק לבינונית כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אולו היו השדות עדיין ביד המוכרין אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אילו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראוי לה להפקיע אלא אם כן בהפחדת פסידא יתירה מזו על הדרך שביארנו תחילה אף על פי שבסוף כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן.

ויש מפרשים בטעם אי צייתת להתפשר נמי בדמים מוטב ואי לא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח. ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש מקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור דאי שכיב מלוה ושבק בני חורי ביד יתמי קטנים וכו'. ואין נראה לי מאחר שאותם בני חורי בעין והרי שלו לפניו אף על פי דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי תהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו. ע"כ.

פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית וכו'. אזלו כולהו וגבו מעידית דאחרונה היא ואין בידו בינונית וזיבורית דמצי למימר להו שקולו כדינייכו דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. תמיהא מילתא לי כל כמה דלא ידע מה מכר ראשון לשני וכו' אמאי לא קאמר להו לא ניחא לי בתקנת חכמים שקולו כדינייכו כיון דלוקח ראשון שבשבילו תקנו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין לא ניחא ליה באותה תקנה מה אנו הוששין להפסיד לוקח שני דאותה תקנה לא שייכא לגביה דכולהו משועבדין נינהו כדאמרינן בסמוך. ולפי המסקנא ניחא דמה מכר לו ראשון לשני וכו' וכי היכי דלוקח ראשון מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים לתועלתו כשלקח עידית באחרונה ואיפשי לתועלתו כשלקח זיבורית באחרונה זה הזכות מכר ללוקח שני כשקנה בינונית וזיבורית וכל מה שהוא תועלתו יטעון כאילו היה לוקח ראשון ויטעון איפשי כתקנת חכמים ויגבו מעידית שביד לוקח ראשון. ע"כ תוספי תוספות להר"א ז"ל.

עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עידית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כולם גובין מעידית כמו שביארנו אם מכר אחר כך בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו אין ספק שכולם גובין מן העידית שאין מקום לומר אי איפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו הנשאר בידו נקרא בני חורי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטירפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון אפילו לא היתה עידית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עידית היה אחרון ואי אפשר לו עכשיו להפקיעך ממנו בטענת אי איפשי מטעם שכתבנו.

עוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין לומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזיבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העידית ושייר לעצמו בינונית וזיבורית שמא אתה סבור שיהיו כולן גובין מן העידית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי איפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשיו בדין אי איפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא בדיני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותן בבינונית אף על פי שלקח עידית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתובת אשה לזיבורית ואין לפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות או שלא באחריות. ע"כ לשונו.

מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו יכול לוקח שני לומר ללוקח ראשון אתה חייב לפטור אותי מנזקין ומבעל חוב ומכתובה ולהגבות אותם בדיניהם כאלו היו כולם אצלך. וזה הטעם בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות גם אין באים לו מטעם שיכול לומר הלוקח השני לראשון נכסיך בני חורין הם אצל בעל חוב יותר משלי כי כולם משועבדים הם אלא מן הטעם שפירש מה מכר וכו'. הראב"ד ז"ל.

ולענין פסק מכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לעצמו שלקח באחרונה ממוכר ראשון כולם גובין ממנה ואפילו נזקין והדין נותן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכל מאי דהוה מצי איהו טעין בדינא מצי לוקח שני למטען. ונראה דהרי היכא דלקח עידית באחרונה ומכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לפניו כיון דלוקח ראשון במקום מוכר קאי למיפרע כולהו מזיבורית דשייר קמיה ואפילו נזקין.

ואפשר לומר דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוא שמכר לו אבל יותר מזכותו אינו יכול למכור לו וכיון שאילו היתה אותה עידית אצל לוקח ראשון היו נזקין גובין ממנה השתא נמי ליגבו מינה אף על גב דהוא אצל לוקח שני אבל בעל חוב וכתובת אשה גובין כדינם מלוקח ראשון. והיינו הא דאמרינן סבר אביי למימר אתו כולהו גבי מעידית אמר לו רבא מה מכר לו ראשון לשני וכו' הילכך כל מה שהיה יכול לוקח ראשון לטעון מצי לוקח שני לטעון והואיל וכן הוא נמצאו לוקח ראשון ושני במקום בעלים הראשונים הן עומדים. וצריך עיון וחקירה. הרב ר' מאיר הכהן ברבי יצחק ז"ל מסרקסטה.

אבל זבן עידית וזיבורית. כתבו בתוספות נראה דמיירי שפירש אפילו דשביק בינונית וכו'. פירוש וכל שכן אם קנה עידית והניח זיבורית דדוקא משום טעמא דלהכי טרחי וכו' יכול לדחותו אצל זיבורית שהניח ביד שמעון אבל מטעמא דהנחתי לך מקום אינו יכול לדחותו אצל זיבורית שיכול הבעל חוב לומר ללוי אין זה מקום שלי ואיני רוצה זיבורית אפילו טפי פורתא אלא אני רוצה עידית שבידך אבל מטעם דלהכי טרחי וכו' דוחה אותו שלא יגבה מעידית שבידו וילך אצל זיבורית שביד שמעון. וכן כל שכן נמי אם קנה זיבורית והניח עידית ביד שמעון שצריך לזה הטעם דלהכי טרחי וכו' דאי משום הנחתי לך מקום לגבות ממנו יכול לומר בעל חוב ללוי אני רוצה זיבורית שבידך טפי פורתא כדאמרינן משום נעילת דלת. עוד כתבו בתוספות ובעל כרחיה של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא אף על גב דבלוי איירינן אמרו בתוספות בעל כרחיה של שמעון משום מה מכר לו ראשון לשני וכמו שאם היתה ביד שמעון היה לוקח זיבורית טפי פורתא השתא זיבורית ביד לוי יכול לומר לו בעינא טפי פורתא. גליון.

וז"ל תוספות שאנץ אבל זבן עידית וזיבורית. אין לפרש עידית וזיבורית ושבק בינונית אם כן מה היה צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אלא הכי פירושו זבן עידית או זיבורית כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית ואי סבירא ליה בשלו הן שמין היכי מצי למימר להכי טרחי תבני ארעא דלא חזיא לך על כרחך היה לוי צריך להכיר בשדותיו וכיון דידע שאין לו בינונית אם כן זיבורית שקנה חזיא ליה היא שהיה לו שעבודא עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית.

אלא נראה דסבירא ליה לרבא בשל עולם הן שמין והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור כשלקח זיבורית שהיה עדיין בינונית ולא איצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבן זיבורית ושבק עידית אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה דכיון שהיה שמעון יכול לדחותם אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו. ולפי פירוש זה נוכל לדקדק שהלכה שבשל עולם הן שמין אף על גב דסבירא ליה לרב נחמן בפרק שני דייני גזילות שבשלו הן שמין דהא קיימא לן כרבי אליעזר לגבי אביי.

ויש לדקדק דאביי סבירא ליה דבשלו הן שמין מדקא משני בגיטין אמתניתין דהנזקין לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן וקמשמע לן מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק ואי סבירא ליה בשל עולם הן שמין אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמה ואף על גב דבשל עולם הן שמין מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מיהו יש לדחות דכי קיימא לן כרבא לגביי אביי הני מילי בדבר שלא נחלקו בה אמוראי אחריני והכא הרי נחלקו בפרק שני דייני גזילות.

ועוד נראה לפרש דרבא נמי לא סבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דקאמר אבל זבן עידית וזיבורית מיירי שפירש דשבק בינונית ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.

מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר האי לישנא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר שיכול לדחותו אצל זיבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי היה יכול לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת. וי"ל כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכי נמי כולה שמעתא ביתמי. ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למריה שזה לא יקבל השטר. ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכי האי גוונא שיתן לו בחינם. ע"כ מתוספות שאנץ.

וז"ל הרשב"א ז"ל אבל שייר דכוותה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוית התם בינונית וזיבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זיבורית משום דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא וכו' ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי. ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרין כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי כמו שכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

דינא הוא דאזיל ראובן וכו'. נראח דנפקא מינה כגון שהבעל חוב היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר ואם כן ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר. וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע אם כן ישבע ראובן שהוא כשר. הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. גליון.

והתוספות פירשו דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו'. והר"ר יוסף קלסו"ן ז"ל אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום. רבינו ישעיה ז"ל. ובגליון תירץ קושיא זו דמיירי הכא כגון שאמר מתחילה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים. ע"כ.

אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר. כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשיו שיתעכב זה הקרקע בידו ימתין אותי על אלו המעות שנתן לי כדי לסלקם זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי איתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהם אונאה. רבינו יהונתן ז"ל.

מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי איצטריך להאי טעמא דאי מפקת תיפוק ליה משום דאמר ליה מכח אפוטרופוס קא אתינא. מיהו לפירוש ר"י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועיה וכן לפירוש ר"י דנפקא מינה אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה וכו' כפירוש אותם הפירושים אין לדקדק מידי דעל כרחך איצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפוטרופוס לא היה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפוטרופוס שלוחו הוא ושלוהו של אדם כמותו. ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפטרופא ומשני אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין בית דין מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן.

ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי לימנייהו אפוטרופוס אלא שמע מינה דלא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני והני מילי להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן. ולפירוש הריב"ם דנפקא מינה דראובן פקח יותר לטעון וכן לפירוש אחר דנפקא מינה דאי אמר בעל חוב לבית דין הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו' היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמי אפוטרופא לדיקנני אפילו לאוקומי ממונא דטעמא דלא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את היינו דוקא משום דאמר ליה כי מפקת וכו' כדפרישית לעיל. מהר"י ז"ל.

ובירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול קאמר התם אהא דאמרינן מלך לא דן ולא דנין אותו ניחא לא דן לא דנין אמאי נימני אנטלר פירוש אפוטרופוס. ומשני הגע עצמך כשנפלה שבועה ואנטלר בשבועה בתמיה הרי משמע דמוקמינן אפוטרופא לדיקנני דהא מצי הנתבע למנויי אנטלר. והר"י בר יוסף שיחיה מפרש דיש לדחות דהכי פירושא וימנה אנטלר לא שיטעון בשבילו אך שיסדר טענותיו ואין כאן בזוי מלך. ומשני כשנפלה שבועה וכיון שהמלך יצטרך לישבע הוי בזיון המלך ולעולם לא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני. וכן פסק ריב"א פרק המפקיד. מהר"י כ"ץ ז"ל. עיין פרק שבועת העדות בהר"ן ז"ל דף ש"ט א'.

לא ניחא ליה דתהוי תרעומת וכו'. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דאמר ליה אית לי פסידא בדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידה בפני בעל חוב אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי. וי"ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לבעל חוב אחר ואם לאו משום תרעומת מצי אמר ליה לאו בעל דברים וכו' דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין. כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וי"ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

וז"ל הרב המאירי ז"ל דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו פקח כמוהו. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי וכו'. ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין. יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומכל מקום הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר נתבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטרפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופירשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרע ואף על פי שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא כשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו. ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם וכן פירשוה גדולי המפרשים.

ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין שיכול הערב ליתן זיבורית ליתומים לפרעו ממנה. ולפירוש זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מניה עלאי דידי הדר שהרי הוא אינו חוזר עליו אלא במעות. התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה ק"נ שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים כשיעור מנה ונשאר השליש ללוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על ק"נ הואיל ועכשיו מכל מקום שוה ק"נ. ומכל מקום אם היה לראובן קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד ק"נ הרי בעל חוב בא וטורף את כולו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה.

יש מי שפירשו בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלוק עמו הקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם. יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה הוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשיו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה. עד כאן לשונו.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_ח&oldid=1055441"