ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק א/דף ג

< שיטה מקובצת על הש"ס‏ | בבא קמא‏ | פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ג עמוד א עריכה

אי קרן כתיבא אי שן כתיבא. וא"ת ולוקמה בתולדה דשן. ולאו פירכא היא דכיון דשן אתיא מקרא דובער תולדותיהן כיוצא בהן ולא איצטריך קרא לתולדה דשן. וא"ת ונוקמה אתולדה דרגל כגון הזיקה דרך הילוכה. לאו מלתא היא דאי מפקת לתולדה מקרא אם כן הויא רגל בכלל על כן עדיפא לאוקמה ברגל גופה מתולדה דרגל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אידי ואידי אשן. וא"ת נייתי רגל בצד השוה מקרן ושן דבקרן נמי יש חילוק בין דמכליא קרנא בין דלא מכליא קרנא ובין דשלחה שלוחי ובין דאזלא ממילא ומה שן שאין הזיקו מצוי וכו'. וי"ל דאי הוה מייתי רגל בהצד השוה הוה אמינא דלא מיחייב אלא פלגא נזקא כקרן דכל צד שהייתי יכול להקל הייתי מיקל דמהיכא תיתי לחיובה. אי נמי איכא למיפרך מה להצד השוה שכן כוונתו להזיק בשעה שאוכלה והיא גופה הקושיא דלקמן דקאמרי אידי ואידי ארגל ותריץ הכי כדתריצנא אהא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

הא דלא מכליא קרנא. פירש רש"י שחת וכו'. והקשו בתוספות ופירש רש"י וכו' וקשה על פירושו דאם כן היאך שאלו השתא דאוקימנא ארגל שן דלא מכליא קרנא מנא לן והוצרכו ללמדה מרגל דסתמא לא מכליא קרנא הא אפילו לא למדוהו מרגל מכל מקום הרי זה תולדה דשן בנתחככה בכותל להנאתה וכדאמרינן לקמן תולדה דשן מאי ניהו נתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה.

וא"ת אם לא שלמדנו מרגל לשן אף על גב דלא מכליא קרנא לא היינו עושין תולדותיה טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה ולא היה תולדה לשן כלל אם כן אפילו עכשיו כיון שלמדתה משור אף היא אינה תולדה אלא נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב כששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב שן בתורה מפורש.

על כן נראה לי כדברי הר"ב ז"ל בשחת ולא מכליא קרנא כל שזרע לתבואה. ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר מכל מקום אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת מכשיעור הפירות קרייה מכליא קרנא. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי תולדות השן הוו בעיין מימר פרה שאכלה שעורין חמור שאכל כרשינין כלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתיכות של בשר כלהון תולדות השן אנן אמרינן כלהון עיקר השן אנון והני דיני תולדות השן כשדרסה על גבי נוד מלא שמן והסיכה גופה כמא דתימא תמן השן אוכלת והגוף נהנה אף הכא נהנה גופה. הדשב"א ז"ל.

ונראה לפרש לא מכליא קרנא לעסה פירות והשליכתם מפיה. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל.

אידי ואידי אשן. קשה למה אמר התלמוד הא דמכליא קרנא וכו' עד שהוצרכו התוספות להקשות לכתוב ושלח ולא בעי ובער יאמר התלמוד אידי ואידי אשן ושלח בא להשמיענו דוקא דשלחה שלוחי וביער אתא לאשמועינן דווקא דמכליא קרנא לקולא מדעתה לא קשה דלכתוב ושלח והשתא לא קשה מה שהקשו התוספות לכתוב ושלח ולא בעי וביער דהא אצטריך וביער לומר דווקא מכליא קרנא. וכי תימא מדה היא בתורה דלעולם מקשינן לחומרא ולא לקולא אם כן יקבעו התוספות הדיבור כאן ויקשו כמו שהקשינו ויתרצו מדה היא בתורה וכו'. ועוד דאיכא למימר דלא היו יכולין לתרץ מדה היא בתורה כאן כמו לעיל דדוקא כשאנו מעמידין אחד ברגל ואחד בשן ואנו רוצין להקשות כדי לעשות דומיא איפכא אז אנו יכולין לתרץ מדה היא בתורה אבל עכשיו שאנו מקשין שנלמוד שן ורגל מושלח ונדרוש לקולא כדפרישינן אין אנו יכולין לומר מדה אלא אפילו לקולא דרשינן. וי"ל שכוונת התורה שחייבה על השן היינו משום שהולכת ואוכלת להנאתה ואם הייתי אומר דווקא דשלחה שלוחי אם כן אין זה להנאתה. וקשה על זאת הסברא שאנו אומרים דלא שייך שלחה שלוחי על שן והרי לקמן אמרינן הני מילי היכא דשלחה שלוחי וקאי בין על שן ובין על רגל. ויש לומר דהא דקאמר לקמן דשלחה שלוחי לא קאי אלא על רגל אבל לעיל רצונו לומר דשלחה קאי על שן לבדו הילכך הוצרכנו לפרש הסברא דאין שייך שלחה שלוחי על שן.

ומיהו אכתי קשה על זאת הסברא אם כן מה מתרצים התוספות דהא דשלח שלוחי כדלקמן והרי התם על שן לבדו אמרו ואפילו הכי תירצו הוה אמינא דשלח שלוחי כדלקמן. וי"ל דהיכא דאין אלא פסוק אחד כמו שהקשו ולכתוב ושלח ולא בעי ובער וכו' נוכל לומר דשלחה שלוחי בדוחק אשן לפי שאין אנו יכולין לתרץ בענין אחר. וכן נמי הא דאמרינן לקמן אידי ואידי ארגל אין להקשות דנימא דמובער נפקא לן מינה רגל ומושלח נפקא לן דווקא שלחה שלוחי ומשמעות דובער נפקא לן דווקא דמכליא קרנא דיש לומר שכוונת התורה שחייבה רגל היינו שהיזקו מצוי ואם היית אומר שאינו חייב אלא היכא דמכליא קרנא אם כן אין זה היזקו מצוי. ע"כ מגליון.

והא דמכליא קרנא. הקשו בתוספות דלכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער וכו' אי נמי הוה מוקמינא לה ברגל דלישנא דושלח משמע טפי ברגל אפילו אי לאו קרא דמשלחי אבל השתא דכתיב וביער דהיינו שן ושלח נמי יש לאוקמי בשן ולא מכליא קרנא. הרא"ש ז"ל.

וי"ל דאי לאו ובער כיון דושלח אשן קאי הוה מוקמינן לה דמכליא קרנא דסתם שן מכליא קרנא היא. ואי קשיא אם כן מאי קאמר לקמן דומיא דרגל לא שנא מכליא וכו'. יש לומר דסתם רגל לא מכליא שאינה אלא דורסת דרך הילוכה. ה"ר ישעיה ז"ל.

במהדורא קמא הקשה רש"י ז"ל לכתוב לא מכליא קרנא כל שכן מכליא. ותירץ דהוה מוקימנא במסתבר. ואין להקשות אם כן כי קאמר הכי דמוקימנא חד ארגל נימא דווקא מכליא קרנא דודאי כי מוקמינן אשן אף על גב דלא כתיב אלא ושלח הוה מוקמינן דווקא דמכליא קרנא דבשן משמע טפי כלוי על ידי אכילה אבל כי מוקמינן ארגל סתם הזיקא דרגל לא הוי כלוי. ועוד דדווקא כי ליכא אלא חד קרא ושלח הוה מוקמינן ליה במכליא אבל בסמוך דאיכא תרי קראי חד בשן וחד ברגל מדשינה דכתב בחד וביער ובחד ושלח התם משמע ודאי ושלח אף על גב דלא מכליא קרנא. גליון.

וז"ל תלמיד הר"ר פרץ ז"ל הא דלא מכליא קרנא. הקשה רש"י ולכתוב ושלח דמשמע ולא מכליא קרנא ולא בעי ובער. ותירץ דמוקמינן לקרא קמא בדדמי טפי. וקשה דקרא דושלח משמע גם לא מכליא בלא שום ייתור מדקאמר בסמוך דרגל מה רגל לא שנא מכליא וכו'. לכן נראה דאי לא כתיב אלא ושלח הוה אמינא דווקא שלחה שלוחי. ע"כ.

שן דלא מכליא קרנא מנא לן. ק"ל והיכי פשיטנא ליה ברגל דלא מכליא קרנא טפי משן. ונ"ל דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל. ומיהא נמי מסתבר לי דלא אמרינן איפכא דרגל דומיא דשן מה שן דמכליא אף רגל דווקא דמכליא חדא דסתם רגל לא מכליא ועוד דשן מנלן דמכליא דווקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל. הרשב"א ז"ל.

ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חייבין על השן בין מכליא קרנא כגון שאכלה פירות וכיוצא בהן בין לא מכליא קרנא כגון שאכלה ערוגה וראויה להצמיח. ויש חולקין בזו ממה שאמרו בפ"ב והא בעינן עד תומו וליכא. ואין הכרח בכך שלא הקשה כן אלא למי שהיה אומר שאין השן חייבת באכילה אלא בנתחככה בכותל להנאתה והקשה בחכוך בכותל היאך אתה מוצא מכליא קרנא אף על פי שאין אתה צריך לכן מכל מקום אי אפשר שלא הוזכר בה חיוב מכליא קרנא. ויש מי שסובר בזה דרך פשרה שאין חיוב בשאין שם מכליא קרנא אלא כששלחה הוא וכן אזלא ממילא אין שם חיוב אלא כשיש מכליא קרנא הא כשנשתלחה מאיליה ואין שם כלוי הקרן פטור. ועיקר הדברים שאף בשנשתלחה מאליה ושאין שם כלוי הקרן חייב ואפילו נשכה ככר בפיה ונפל מפיה ולא חסר כלל אלא שנתלכלך חייבת מדין זה. ע"כ לשונו.

הא דאזלא ממילא והא דשלחה שלוחי. ואי קשיא ולכתוב ובער. יש לומר דהוה אמינא מכליא קרנא דוקא. אי נמי יש לומר דאי לאו ושלח נהי דסתם שן אזלא ממילא דלהנאתה היא כיון דארגל קאי סתם רגל שלחה שלוחי הוא דהואיל ואין הנאה להיזקו לא אזלא ממילא. ולקמן דקאמר מה שן לא שנא שלחה שלוחי לא שנא אזלא ממילא משום דהולכת להנאתה. תוספות הר"ר ישעיה ז"ל.

דומיא דשן וכו'. קשה מנא ליה דמקשינן לחיובא נקשיה לפטורא ונימא מה שן דמכליא קרנא אף רגל דמכליא ומה רגל דשלחה שלוחי אף שן דשלחה שלוחי. וי"ל הואיל ואשכחנא דאחמיר בהו רחמנא לשלם ממיטב יש לנו להחמיר. תוספות הרב ישעיה ז"ל.

דומיא דשן. וא"ת מה לשן שיש הנאה להיזקה מה שאין כן ברגל. יש לומר כיון דעיקר היזק ביה כתיב נגמר בתר הכי שפיר כל מילי. ובשלהי כיצד הרגל נמי דבעי למילף חצי נזק מקרן לשן ורגל דמצריך פסוק ולא פריך מה לקרן שכן כוונתו להזיק אי נמי כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי סברא הוא להשוותם בדיניהם דומיא דרגל.

וא"ת ואימא איפכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה דהא דמקשינן בכל דוכתא לחומרא וכו'. ואומר רבינו תם דמדה היא בתורה וכו' לא שנא בממונא אזלינן לחומרא ואפוקי ממונא חומרא היא. אי נמי דחי ליה בקושיא אחריתי ולפי המסקנא אתי שפיר דושלח משמע שן ורגל ואי בעינן דוקא מכליא קרנא לכתוב וכלה דאז משמע דקאי אתרווייהו וכן ליכא למימר דוקא שלחה שלוחי מדכתיב ובער. אי נמי דומיא דקרן דהוי בכל ענין. תוספות שאנץ.

ושן בהמות אשלח בם. אף על גב דהיינו נשיכה דהיינו תולדה דקרן אין לחוש דכיון דגבי שן אשכחן שלוח אית לן לאוקמי נמי ושלח בכוונת הנאה. ועוד דהאי שן הנאה היא כמו חיות רעות וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. אי נמי כגון חזירים האוכלים תינוקות. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל.

מכדי שקולין הן ויבאו שניהם. משמע אי לאו שקולים הוה מייתי החמור אם כן גבי קרן נמי נוקי קרא במחובר חמיר ובתלושה נפטור לגמרי ואף על גב דכתיב בצדקיה בן כנענה בתלוש מכל מקום קרא דכי יגח לא נוקי אלא במחובר דחמיר. וי"ל דאין לחלק בנגיחה שם נגיחה חד הוא. תוספות מהר"י כהן צדק ז"ל.

מכדי שקולין הן וכו'. לאו שקולין שיהיה ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש לכל אחד ענין שראוי לחייב בנזקיו כזה ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת. וקשיא לי אדרבה אימא הי מינייהו עיילת דהא קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה. וניחא לי דאם אתה מוציא תרווייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבינהו רחמנא אלא כיון דתרווייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה על כרחך לא מפקת חד מינייהו. הרשב"א ז"ל.

מכדי שקולין וכו'. תימה הא אמרינן גבי רובע ונרבע לפי שיש ברובע מה שאין כן בנוגח ובנוגח מה שאין כן ברובע צריכי תרי קראי למעוטינהו ולא אמרינן שקולין הן וימעטו שניהם. וי"ל דיש חילוק בין לרבות ובין למעט. הרא"ש ז"ל.

וי"ל דלא דמי דהתם לאו ממשמעות דקרא נפקי אלא מייתורא דמן הבקר הילכך צריך ריבוייא לכל חד וחד אבל הכא נפקי תרווייהו ממשמעות שלשון הפסוק משמע הכי והכי כדקאמר תלמודא הילכך יש לי להעמידו בשניהם כיון דשקולין הן. תלמיד הר"ר פרץ ותוספות ה"ר ישעיה ז"ל. והתוספות תירצו לקמן פרק ארבעה וחמשה דף מ"ב.

איצטריך סד"א וכו'. תימה לפי מסקנא זו דתרווייהו מושלח אתיא מאי האי דקתני בברייתא ושלח זה הרגל ובער זה השן ועוד כאשר יבער הגלל עד תומו למה לי הא ובער אתרווייהו קאי. וי"ל דתלמודא לא בא לתרץ לשון הברייתא אלא לומר דלא מייתרי קראי וכיון דלא מייתרי משתמע ליה לתנא לומר דחד אתי לשן וחד אתי לרגל מלומר דתרווייהו מושלח וקרא דובער מייתר לאזלא ממילא. עד כאן מתוספות הר' ישעיה ז"ל.

ועוד יש לומר לפי האמת והנכון דכיון דכתיב ובער דמשמע שן מכאשר יבער הגלל הלכך בא ובער ולימד על ושלח דלא משתעי רק ברגל ולא בשן אף על גב דמשמעות ושלח משמע נמי שן הני מילי אי לא הוה כתיב ובער אבל השתא דכתיב ובער דמשמע שן על כרחיך ושלח לרגל דוקא אתא. והשתא ניחא דלא קשה למה ליה לתנא לאתויי כאשר יבער הגלל ולא הביא ושן בהמות אשלח בם למיפק שן נמי מושלח כדפרישית. ולא דמי לההוא דריש פרק איזהו נשך דקאמר אלו לא נאמר קרא הייתי אומר גזירה שוה השתא דכתיב קרא גזירה שוה לא צריך ולא אמרינן דגזירה שוה סותרת משמעות הקרא שהביא לשם כדפרישית הכא דהתם איכא לאוקמי גזירה שוה למידי אחרינא לנשך כל דבר כדמסיק התם אבל הכא כיון דובער משמע שן מכח הפסוק מכאשר יבער הגלל אם כן על כרחיך תו לא נפיק שן מושלח כדפרישית. ותדע דהתם נמי פריך אלא גזירה שוה למאי אתא ומשני לנשך כל דבר דלא כתיב במלוה משמע דאי לא הייתי מוצא מקום להעמיד הגזירה שוה במידי אחרינא אז הייתי צריך לומר דקרא דמייתי רבינא התם לא היה נדרש הכי כדפריש רבינא ועיין שם ותמצא הדברים אמתיים. ומכל מקום פריך שפיר תלמודא לכתוב ושלח ולא בעי ובער דודאי אי הות שתיק מובער אז היה נפיק שן מושלח ומשני לא סגי ליה בלא ובער אף כי שן נמי הוה נפיק מושלח לחודיה משום דלא ידעינן אזלא ממילא לא בזה ולא בזה ואם כן אי לא היה הפסוק כותב ובער מכל מקום היה צריך לכתוב תיבה אחרת לחייב באזלא ממילא וניחא לפסוק לכתוב ובער דמשתמע שן לכתוב כל אב לעצמו מאלו הוה כתיב פסוק אחר לאזלא ממילא כיון שאינו מאריך בלשונו. והא דמסיק תלמודא קמשמע לן ובער לאו לאשמועינן חיוב באזלא ממילא בשניהם ולעולם תרווייהו מושלח גם אחר דכתיב ובער דהא ליתא כדפרישית אלא הכי פירושו קמשמע לן ובער דגלי לן דשן לא נפקא מושלח כי אם מובער כדפרישית ושלח לרגל לחודיה אתא ומכל מקום ידעינן אזלא ממילא גם ברגל מדומיא לשן כדאמר תלמודא לעיל. והא אין להקשות לשתוק מכאשר יבער המוכיח על ובער דרוצה לומר שן דזיל קרי בי רב הוא דכאשר יבער עיקר ונכתב בשביל הנראה וצא וראה. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

איצטריך סד"א וכו'. הקשו בתוספות וא"ת תיקשי השתא הא דפריך לעיל וכו'. ואומר מורי שאינו קשה כלל שאם לא היה כתוב כאשר יבער הגלל הייתי אומר דמושלח ילפינן שן ורגל דשקולין הן ובער פירושי קאי מפרש דוקא דקא מכליא קרנא. וכי תימא אם איתא דמכליא קרנא אם כן לכתוב וכלה. איכא למימר כיון דממשמעות דבער לא משמע דוקא שן שהרי אין לנו עליו שום גלוי שהוא דוקא שן אם כן על כרחך נאמר דפירושי קא מפרש דמה לי אם יאמר ובער ומה לי אם יאמר וכלה כיון שאין לי שום גלוי הכל ענין אחד הוא. אבל השתא שיש לנו גלוי מכאשר יבער הגלל דמשמע דאיירי בשן אם כן על כרחך מיותר הוא דהא נפקא שן מושלח. אי נמי לא בא אלא לעשות דומיא דכי היכי דברגל בין מכליא קרנא וכו' אף שן כן וכי היכי דבשן בין שלח שלוחי וכו' הכי נמי רגל דאי אמרת דלא אתא ובער להכי אלא פירושי קא מפרש אם כן יאמר וכלה. ומעתה הרי הקושיא מתורצת בלא תירוץ התלמוד שתירץ אידי ואידי ארגל הא דשלחה וכו'. ע"כ מגליון.

טנפה פירות להנאתה. כי אלולי שעשתה צרכיה על הפירות היתה מצטערת נמצאת שנהנית לפיכך חייב מפני שנהנית. רבינו חננאל ז"ל.

אבל בתוספות שאנץ כתבו וז"ל שרצצה על הפירות להצטנן או לשכב להנאתה אבל אין לפרש הטילה גללים דאיזו הנאה עשו לה הפירות משאם לא היו שם וכי האי מקרי צרורות תולדה דרגל. פ"ב. ע"כ.

באוכף שעליה. אין שום סברא לחלק בין תלושה למחוברת אלא דוקא גבי קרן דאין ראוי ליגח כלל בקרן תלוש אבל רגל כך דרכה להזיק דרך הילוכה באוכף שעליה כמו ברגל. ע"כ גליון תוספות ז"ל.

לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי. תימה דבפרק הפרה תנן וכו' ככתוב בתוספות. פירש רש"י ז"ל משום דסתם בור עשרה. זה אינו שהרי בור דירמיה ובורו דיוסף שאם לא היה בו כי אם עשרה אם כן היו יכולין לצאת ממנו וכן בור שמלא ישמעאל בן נתניה חללים. וכן נראה לרבינו תם דודאי סתם בור הוי יותר מעשרה והא דקאמר לקמן מה בור שיש בו כדי להמית עשרה אוהמת יהיה לו סמיך כדקאמר בשמעתין השתא צריכי והמת יהיה לו ובור דאי כתב רחמנא בור הוה אמינא דוקא כשעמוק הרבה יותר מעשרה דהכי הוי סתם בור כמו בור דירמיה ודיוסף קא משמע לן והמת יהיה לו דכיון דיש בו כדי להמית מחייב דהיינו בעומק עשרה דקים להו לרבנן דעשרה עבדי מיתה ואי כתב רחמנא והמת הוה אמינא כל דקטיל ואפילו פחות מעשרה קא משמע לן בור דכל סתם בור יש בו כדי להמית דהא עמוק הרבה הילכך גלי והמת יהיה לו דיש בו כדי להמית דוקא קאמינא ולא כל דקטיל אפילו אין בו כדי להמית. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

הרב רבינו ישעיה כתב בתוספותיו וזה לשונו ואומר רבינו תם דבור עשרה לא היה ולא נברא והתם הכי פירושו מה בור וכו'. דבור משמע עמוק מאוד וקרא דוהמת משמע אפילו מת בכל דהו והכריעו חכמים בדבר דבור דקרא שיש בו כדי להמית דהיינו עשרה והא דקאמר לא עשרה כתיבי היינו מקמי דליתי קרא דוהמת דהתם נמי מוהמת מפיק לה. אמנם קשה דאם כן לא היה יודע התלמוד פירוש המשנה דהתם מפיק ליה מוהמת יהיה לו וזה דבר תימה.

לכך נראה כדפירש רש"י ז"ל דסתם בור עשרה והכא הכי פירושו לא תשעה כתיבי בניזקין ולא עשרה כתיבי במיתה לחודא דדילמא הא דכתיב בור סתם דהוא עשרה בין למיתה בין לנזקין קאמר אבל בתשעה לא מחייב אף ניזקין ומשני והמת יהיה לו וכו' כלומר מדסמיך והמת יהיה לו לבעל הבור ישלם משמע דההוא בור למיתה קאמר אבל לנזקין תשעה. ומבור דיוסף וירמיה לא קשה דהנהו בית אסורים היו והיו עמוקין הרבה אבל הכא בבור לתשמיש איירינן וסתמו עשרה. עד כאן לשונו.

כתבו בתוספות בד"ה לא עשר כתיב וכו'. נראה לי דסתם בור וכו' עד דאי כתיב והמת יהיה לו הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית. קשה דהרי הסברא היה כך שחייב היכא דקטיל אף על גב דאין בו כדי להמית ואם כן לשתוק מתרווייהו ואם הסברא היא שאינו חייב אלא אם כן יש בו כדי להמית אם כן לשתוק מוהמת יהיה לו וממילא ילפינן מבור ושיח ומערה כיון שיש בו כדי להמית הוי בכלל בור. וי"ל דאיצטריך והמת יהיה לו לפטור בו פסולי המוקדשין וכיון דאיצטריך להא ילפינן נמי מיניה אף על פי שאין בו כדי להמית. ועוד יש לומר דאיצטריך והמת יהיה לו לדרוש שור ולא אדם דוקא ממיתה פטר אותו ולא מנזקין שאם לא היה כותב והמת יהיה לו הייתי אומר שפטר בו אף מנזקין. ע"כ מגליון.

הא דקים לן דבור מחייב בנזקין פירש הר"י מדדרשינן לקמן פרק הפרה כי יכרה איש איש אחד ולא שנים בפלוגתא דרבי ורבנן החופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב דוקא לרבנן משום הך דרשא ומדאיצטריך למעוטי הראשון מנזקין שמע מינה בור תשעה מחייב בנזקין. מהר"י כהן צדק ז"ל.

וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל והר"מ מאיברא פירש זה אב למיתה וזה אב לנזקין דאמרינן לקמן להביא כורה אחר כורה שחייב אם כרה אחד בור תשעה טפחים ובא חבירו והשלימו לעשרה השני חייב אף על פי שהראשון כרה תשעה ונתחייב בנזקין דאם לא נתחייב בנזקין מאי קמשמע לן הא לא כרה הראשון כדי חיוב אלמא בור תשעה כתיב בקרא.

סוף סוף זה אב למיתה וכו'. קשיא לי כיון דבור תשעה אינו אלא לניזקין ואפילו מת בו פטור נימא עשרה אב ותשעה תולדה. וליתא דבור עשרה ובור תשעה הרי הוא כקרן מועדת ומשלם נזק שלם ותמה אינו משלם אלא חצי נזק לפי שכל אחד מהן אב לעצמו. ואינו דומה לחצי נזק צרורות דקרינן ליה תולדה דהתם בין נזק שלם בין חצי נזק כלן מרגל אחת הן אבל כאן ב' קרנות הן לא ראי זה כראי זה וכן הדין בבור עשרה ובור תשעה. הרשב"א ז"ל.

סוף סוף זה אב למיתה וכו'. הא דפירש רש"י ז"ל דתשעה אף לנזקין מדכתיב ונפל שמה וכו'. לא נהירא דאם כן לא היה לו לסמוך שור או חמור לונפל דהא ממעטינן שור ולא אדם ולא אמעוט אלא ממיתה אבל בור חייב בנזקי אדם. וריב"א מצא בירושלמי דמפיק ליה וכו' ככתוב בתוספות. ה"ר ישעיה ז"ל. כי לכך נכתב בור שתי פעמים והשתא בור של ניזקין נמי נכתב לכך קאמר תלמודא זה אב לנזקין ומכל מקום כי ממעטינן שור ולא אדם לא קאי רק אההוא דמיתה מדכתיב ולא יכסנו משמע דאחד בור קאי והיינו ההוא דלמיתה כדכתיב והמת יהיה לו ועלה קאמר שור ולא אדם. תוספות תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

סוף סוף וכו'. ללישנא קמא דפירש רש"י ז"ל קשה דמכל מקום עשרה דכתיב בהדיא הוי אב ותשעה דנפקי מסברא הוי תולדה דכל שאר תולדות נמי מסברא נפקי. לכך נראה כפירוש שני שפירש. תוספי הרא"ש ז"ל.


דף ג עמוד ב עריכה

היינו בור. וא"ת והא רב הוא דאמר לקמן בור שחייבה תורה להבלו וכו' עד חבטה דידיה הוא ודמי לבור ברשותו דאמרינן לקמן דמודה רב משום דחבטה דידיה הוא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל. ומיהו קשה מדקאמר לקמן גבי כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא אלא בתר דנייחי. פירוש בקונטרס שהוחלק בו אדם ותימא נימא קרקע עולם הזיקתו. עד כאן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

כתוב בתוספות בד"ה משורו למדנו אבל קשה כיון דמבור נמי יליף וכו'. ונראה למורי הרב שאינו קשה כלום דהכי יליף אבנו וסכינו משור ובור במה הצד ומה שור שאין תחילת עשייתו לנזק חייב אבנו וסכינו שתחילת עשייתן לנזק אינו דין שחייבין מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באבנו וסכינו וכו' בור יוכיח שאין כוונתו להזיק ותחילת עשייתו לנזק וחייב אף אני אביא אבנו וסכינו שהם כן וכיון שאין לך פירכא מה לבור שכן כך וכך כמו שדרך לעשות בכל מה הצד שבכל התלמוד ואם כן אין זה למוד גמור מבור הלכך לא תוכל לפטור בהם כלים. ועוד יש לומר אם באת לפטור בהם כלים כבור אם כן מיפרך ק"ו שעשית משור שעיקר ק"ו שאתה לומד משור אינו אלא לחייב בהם כלים ואם באת לפטור בהם כלים אם כן ק"ו של השור אינו כלום לפיכך אין לך לפטור בהם כלים. וזה התירוץ אינו כלום דכיון דלומד משור ובור צריך ליתן להם הקולא שבשניהם. ע"כ מגליון.

משורו למדנו. כתוב בתוספות ולקמן גבי צד השוה דקאמר אביי לאיתויי אבנו וסכינו לא גרסינן וכו' אי נמי אגב שמואל נקטיה. מיהו קשה דאם כן רב היכי מחייב בהו כלים כיון דמשור ובור קא אתו דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ושמא לא אמרינן דיו מפלגא דינא דהיינו מחד המלמדין אלא אם כן הקולא שוה בשניהם. ובתוספות פירשו במסקנא דמשור ומאש קאתו. ולא נהירא דמה להנך שכן דרכן לילך ולהזיק. תלמיד רבינו פרץ ז"ל.

והקשה הרב אהאי לישנא ולפטרו ביה טמון. ותירץ הר' יהודה דאין הכי נמי דלא אשכחן דמחייב תלמודא בטמון באבנו וסכינו ומשאו כמו בנזקי כלים דלקמן בפרק המניח. והר' משה דאיוורא היה מפרש דאף על גב דאתי במה הצד השוה משור ובור מיהו כיון דדמי לשור דין הוא להחמיר עליהם ככל משפט שור ולחייבם בכלים דאטו מלתא דאתיא בהצד השוה דכלהו אבות כגון פותקין ביבותיהן נקל עליהן כל קולות האבות חצי נזק ורשות הרבים וכלים זה לא יתכן.

ומורי הרב פירש דהא דקאמר רשב"ם אבנו וסכינו דאתיא בצד השוה משור ובור פלגי דינא קאמר דכי אמרינן בור יוכיח תו ליכא מידי למיפרך דכי פרכינן מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק הוא הדין אבנו וסכינו כשהניחן ברשות הרבים עשאן לנזק. והא דמסיק לקמן מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו לא שייכא ההיא פירכא הכא דהכא הניחן ברשות הרבים אבל התם בנפלו ברוח מצויה והזיקו וכח אחר מעורב בהן. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ורבי יחיאל פירש אי לא אפשרינהו לרב דאמר משורו למדנו היינו שור דמשור ובור יליף דאחר שנכתבו תרווייהו שור ובור אין לתלות חיובן לצדדין לא חיובא דשור משום דבעלי חיים דהא בור יוכיח ולא חיובא דבור משום דתחילת עשייתו לנזק דהא שור יוכיח אלא משום דבור נחשב כממונו כמו שור לפי שפשע בו כפירוש ר"י לקמן והואיל וטעמא משום ממונו אם כן אבנו וסכינו ילפינן משור דאינהו נמי ממונו ועוד לחומרא ילפינן. והשתא נמי ניחא מה שמקשין בשם ה"ר שמחה אהא דאמרינן לקמן כלהו כי שדית בור בינייהו וכו' והיכי בעינן למילף מבור ושן ורגל אבות אחריני לחייב הא בור חיובו ברשות הרבים ושן ורגל חיובן ברשות הניזק אלא ודאי בתר דאכתבו תו ליכא למילף ולמיתלי אלא במה שהן ממונו ואם כן מאי דילפינן מינייהו כל צד חמור של שני מלמדין דלחומרא ילפינן מכל חד וליכא למיפרך אחומרא דבור דבור עשייתו לנזק בתר דנכתבו שן ורגל. וניחא נמי הא דאמרינן לקמן אש לפטור בו את הטמון אמאי לא קאמר לחייב בו את הכלים כיון דהחיוב תלוי במה שהן ממונו אם כן לחומרא ילפינן. והא דקאמר הכא כלן משורו למדנו אף על גב דמבור נמי אתיאן כדפרישית היינו משום דיהבינן לאבנו וסכינו כל חומר דשור אף לחייבו בו את הכלים. ע"כ גליון.

והר"י אומר דעל כרחך נפקותא איכא במה שזה יליף משורו דהיינו לחייב כלים דהא כי אפקריה היה גם לרב בור אם כן היכא דלא אפקריה הוי שור לחייב כלים. ע"כ גליון.

והרב ר' ישעיה ז"ל הניח הדבר בגמגום וז"ל ותימה כיון דמשור ובור קאתי לפטור בהו כלים ואם כן מאי קאמר היינו שור והא לאו כיוצא בו דשור הוא לענין כלים. גמגום. ע"כ.

ומהר"ם אומר דלא קשיא מידי דהכא ליכא למימר דיו דעיקר הדין משור ולא קאמר בור יוכיח אלא לסלק הפירכא. ע"כ גליון תוספות. ותוספי תוספות להרא"ש ז"ל תירצו וז"ל דמשור ובור דנזקין יליף דבור דניזקין חייב בנזקי כלים כדאיתא בירושלמי דפרק הפרה א"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקים שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה את אמר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של ניזקים את אמר חייב על הכלים. ע"כ.

מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך. אף על גב דבור לאו ממון הוא מסתברא לי דלרבותא קאמר הכי לומר דאפילו תימצי לומר כיון דאוקמה רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך. הרישב"א ז"ל.

תולדה ישן הוה מצי למיפרך וכו'. ככתוב בתוספות. ומורי פירש דשפיר קאמר אב נעור תולדה ישן דאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק בישן דאורחיה הוא. והקשה מורי הרב וכי משום דישן אורחיה הוא על כן יקרא לכל אדם דרכו להזיק והא איכא נעור דאין דרכו להזיק. ותירץ כיון דאשכחנא שם אדם דדרכו להזיק קורא התנא דרכו להזיק לכל אדם ועל כן שפיר קאמר אי לימא אב וכו' דכיון דתנא דמתניתין קרי ליה אדם אם כן נימא אב נעור תולדה ישן.

ותימה דמאי פריך לרב פפא דאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אפילו למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן תיקשי לרב דמאי ניהו אב ותולדה. ונראה לי דהכי פריך כיון דאמר דתולדותיהן לאו כיוצא בהן תיקשי לרב מאי ניהו אבות ותולדות אבל למאן דאמר תולדותיהן כיוצא בהן מסתמא יותר נראה להעמיד אב בנעור דעביד במזיד ותולדה ישן. אי נמי סבר הוא כדאמרינן לקמן אדם דרכו להזיק כשהוא ישן והיינו אב. ה"ר יחיאל. ע"כ ממהר"י כהן צדק ז"ל.

והא תניא אדם מועד לעולם. ליכא לפרושי דהכי פריך דישן נמי הוי אב וכו' ככתוב בתוספות דמה מייתי מינה דאי משום דתנן ליה במתניתין מה בכך הא כמה תולדות שנויות במשנה. תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל.

כיחו וניעו. כיחו פירוש רוקו בליחה עבה ניעו ברכה כדאמרינן בענין תלמיד שרק לפני רבו ואמרינן כח ורק קאמר. רבינו חננאל ז"ל.

והרב המאירי ז"ל פירש וז"ל כיחו וניעו כיחו הוא הרוק העבה היוצא מן החזה בכח וניעו הוא הליחה הגסה היוצאת דרך האף ומי האף היינו משקה הזב עם כיחו וניעו פירוש המים היוצאים בלא כח. ע"כ. ובפרק בתרא דעירובין פירש רש"י ז"ל כיחו ליחה הנתלשת מן הגוף על ידי חולי שקורין תו"ש. תוספות שאנץ.

מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחת לפי מקומו בודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו התורה שאף על פי שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מכל מקום מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב בו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה. הרשב"א ז"ל.

בחצי נזק צרורות. הכי נמי הוה מצי למנקט לענין קרן אם יש שנוי לצרורות לרביע נזק אלא משום דבעיא היא לקמן בריש כיצד. תוספות שאנץ.

הא דאמרינן אמאי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי ליה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כולי עלמא הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי להו תולדה דרגל ואם איתא מנלן דלרבא קרינא ליה תולדה דרגל אדרבה לכשתימצי לומר מגופו משלם קרינן לית תולדה דקרן אלא דכולי עלמא הכי גמר לה ותלמודא לכולי עלמא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרינן לה הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה. הרשב"א ז"ל.

ובגליונות כתוב דבשלמא אי כלהו לאו כיוצא בהן איכא למימר דקרי להו תולדות משום דדמי לאבות אבל הואיל דכל תולדות כיוצא בהן באבות בתשלומין ודוקא צרורות חלוק בתשלומין היה לו לקרות שם לעצמו. ע"כ.

וז"ל תוספות שאנץ אמאי קרי לה תולדה דרגל אף על גב דדמיא לרגל כיון שדינה חלוק היה לו לקרות לה שם בפני עצמה ולקמן בפרק כיצד אינו בשום ספר. ועוד דקאמר לקמן בפרק כיצד בבעיא דרבא לקרן מדמינן לה או דנימא תולדה דרגל היא משמע דפשיטא ליה שהיא תולדה דרגל ועוד דאחר לא אשכחן כי אורחיה וכו'. ע"כ.

ואמאי קרי ליה תולדה דרגל. פירוש מדקאמר רב פפא תולדותיהן לאו כיוצא בהן וארגל קאי כדאמרן אלמא קרי ליה תולדה דרגל. לימא משום דאורחיה קרי ליה תולדה דרגל. ויש לומר דמכל מקום לא מסתבר למקריה תולדה דרגל אלא לענין חיוב ופטור כך לשון מורי ז"ל. תוספות רבינו כהן ז"ל. ואין לומר משום דדמיא לרגל קרי ליה תולדה דרגל דהא נשיכה דמיא לשן ואף על פי כן לא קרי ליה תולדה דשן. מהר"י כץ ז"ל.

וא"ת ומאי קאמר ולרבא אמאי קרי ליה לצרורות תולדה דרגל אי קראו רבא לצרורות תולדה דרגל היאך מספקא אי הוה תולדה דקרן להשתלם מגופו. וי"ל כולי עלמא מודו דצרורות דהוי דרך הלוכה הוי תולדה דרגל דהוי נמי דרך הלוכו כי אורחיה ולא דמי כלל לקרן דהוי שנוי ומכוון להזיק לכך קאמר כיון דהוי תולדה דרגל מסתמא לענין תשלומין דומה לרגל ומשני לענין פיטור רשות הרבים הוא דומה דלא עדיף מן האב עצמו אבל מיבעיא ליה כיון דהקל בו הכתוב לענין חצי נזק לענין גופו נמי נקל בו ומשום דלא מצינו חצי נזק משתלם אלא מגופו. ורב פפא מאי קא משמע לן במאי דקאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אי חצי נזק צרורות מתניתין היא בפרק כיצד ואי קא משמע לן דצרורות תולדה דרגל היא היאך קא משמע לן. וי"ל דמילתא דרב פפא משמע אף על גב שלא כיוצא בהן דצרורות חלוק מרגל לענין חצי נזק מכל מקום הן ותולדותיהן שוין לאב לכל מילי בין לשלם מן העלייה בין לפטרו ברשות הרבים לכך ניחא שלא היה יכול לומר לרב פפא לפטרו ברשות הרבים דאם כן מאי קא משמע לן. עוד יש לומר הכי קאמר אמאי קרי ליה תולדה דרגל דמדמני ליה לקמן בפרק כיצד גבי רגל שמע מינה דתולדה דרגל היא. וא"ת והא היתה מבעטת דהוי תולדה דקרן. הא לא קשיא משום דתנא בהני חצי נזק תנא נמי ביעוט וצרורות דתנא משום דהוי תולדה דרגל לפטרו ברשות הרבים. ע"כ מתוספי שאנץ.

ונראה דרב פפא דקאמר יש מהן כיוצא בהן אצרורות קאי כלומר יש דברים בצרורות שהם כמו רגל דמשלם מן העלייה כמו רגל. והשתא ניחא דבכיוצא בהן אתא לאשמועינן ולא לענין חצי נזק כי הלכתא גמירי לה ומשום הכי לאפוקי בעיא דרבא אליביה דמדקאמר רב פפא יש מהן משמע מתוך דבריו שאינו מסופק בהלכות צרורות כלל. והשתא נמי ניחא דפריך אמאי קרי ליה תולדה דרגל דהא רב פפא הלכות צרורות אתא לאשמועינן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

לרבא מיבעיא ליה משום כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא כחצי נזק דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. ורב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא ואלו מדינא הוי ליה לשלם נזק שלם כרגל דאורחיה אלא דפטריה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העלייה משלם והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד. וכן מצאתי בתוספות ואינו נראה לי כן דהא אמרינן בשלהי פרקין בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא וממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין טעמא מאי וכו'. ואפשר דהכי קאמר דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחך ממונא הוא דהא מועדת מתחילתה היא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וז"ל תוספות שאנץ דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. לא גרסינן ברוב ספרים דממונא הוא ואי גרסינן ליה לא בעי למימר שיהא הלכתא דממונא הוא ולא קאי הלכתא אלא אחצי נזק והיינו לאו כיוצא בהם כרגל דמשלם נזק שלם ולקמן בפרק כיצד אינו בשום ספר. ועוד דקאמר לקמן בפרק כיצד בבעיא דרבא לקרן מדמינן לה או דלמא תולדה דרגל היא משמע דפשיטא ליה שהיא תולדה דרגל. ועוד דאמר לא אשכחן כי אורחיה וכו'. ע"כ.

לפי הגירסא דגרס דממונא הוא לא שייך לשאול אמאי הויא תולדה דרגל דפשיטא ליה דהויא תולדה דרגל משום דהוי ממונא ולא קנסא. אבל לפי הגירסא דגריס דהלכתא גמירי לה דהוי חצי נזק שואל אמאי קרי ליה תולדה דרגל דהיה ראוי לדמות אותה לתולדה דקרן. ועוד דלפי הגירסא דגריס דממונא הוא קשה קושיא שאין לה תירוץ לרב פפא דלפי אותה גירסא צריך לומר דקרי ליה תולדה דרגל משום דהוי ממונא ולא קנסא והרי רב פפא סבירא ליה לקמן דחצי נזק דקרן תמה ממונא הוא ולא קנסא לפיכך אותה הגירסא אינה כלום. גליון.

כתוב בגליון תוספות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא. פירוש דהוי תולדה דרגל שהיא ממונא ולא תולדה דקרן שהיא קנסא. ומיהו נראה דלא גרסינן דממונא דפשיטא דתולדה דרגל היא כדאמרינן בפרק שני או דילמא תולדה דרגל היא וכו' ככתוב לעיל בתוספי שאנץ. ע"כ.

וכתבו תלמידי הר"י דכפי גירסא דממונא הפירוש כן דהלכתא גמירי לה דממונא פירוש לדידן דאית לן פלגא נזקא קנסא דאי לרב פפא קשה דתפשוט פלגא נזקא קנסא דאי ממונא אמאי הוצרכה ההלכתא לומר דהוי ממונא חצי נזק צרורות. ע"כ.

לרבא מיבעיא ליה ולרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא ליה לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכולי עלמא חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא. ונראה לי משום דקים להו דמשלם מן העלייה ואף על גב דמספקא ליה לרבא ניחא להו לאוקמה הא דרב פפא כהלכתא. הרשב"א ז"ל.

ובתוספות שאנץ תירצו דניחא ליה להשוות התולדה לאב לענין חיוב. ע"כ.

לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל. וא"ת למה לא אמר דנפקא מינה דהוי ממונא ולא קנסא דבשלמא לרב פפא לא מצי למימר הכי משום דרב פפא גופיה סבירא ליה דאפילו בחצי נזק דקרן הוי ממונא. וי"ל דסברא דרבא שהוא רוצה לדמות צרורות לרגל בשני צדדים כי במה שחייב חצי נזק הוא דומה לקרן בצד אחד ובמה שהוא ממונא כיון דאורחיה הוא דומה לרגל בצד אחד ועוד הוסיף לומר דדמי לרגל בצד שני דהיינו לפטרו ברשות הרבים. וכי תימא היכא אשכחן לרבא דאמר דצרורות הוו תולדה דרגל. י"ל דאשכחן ליה לקמן בפרק כיצד דקא מיבעיא ליה חצי נזק צרורות מגופו משלם וכו' וקאמר בתר הכי או דלמא כיון דתולדה דרגל הוא להוי כרגל ומשום הכי פשיטא ליה הכא דחצי נזק צרורות הוי ממונא.

וא"ת תפשוט לרבא דחצי נזק צרורות דמן העלייה משלם דאי מגופו אם כן תמצא שני צדדים שדומה לקרן דהיינו חצי נזק כקרן ומגופו כקרן וגם איכא שני צדדים שדומה לרגל חדא דהוי ממונא ועוד דפטור ברשות הרבים אלא ודאי מן העלייה משלם דאי מגופו משלם אם כן הדרא קושיא לדוכתא אמאי קאמר דנפקא מינה לפטרו ברשות הרבים לימא דנפקא מינה דהוי ממונא ולא קנסא. וי"ל דלפי הבעיא של רבא ס"ד דמגופו וחצי נזק הכל צד אחד דהא בהא תליא. ואין לומר לעיקר קושיין דלמא לא אמר משום דהוי ממונא ולא קנסא לפי שכלם הם ממונא וגם אש ובור הוי ממונא לפיכך אמר לפטרו ברשות הרבים שזה לא ימצא אלא ברגל. ע"כ מגליון.

וז"ל תלמידי הר"י קשה דלרב פפא יאמר דקרי ליה תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים ולרבא יאמר דקרי ליה תולדה דרגל לשלם על פי עצמו. ונראה לי דלרב פפא דאית ליה דקרן ממונא צריך לומר דקרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העלייה דאי לפוטרו ברשות הרבים כיון דמגופו משלם הוי דומה לקרן בחצי נזק ובצד דמגופו והוה ליה למקרייה תולדה (דקרן) כיון דדמי ליה בתרתי ולרבא צריך לומר לפוטרו ברשות הרבים דאי לשלם על פי עצמו היו שני צדדים מגופו וחצי נזק משלם נגד משלם על פי עצמו. וא"ת תפשוט דמן העלייה משלם דאי מגופו היו תרי נגד תרי ואמאי קרי ליה תולדה דרגל יותר מקרן. ואומר הר"י שנראה לו דחצי נזק ומגופו הכל אחד הוא במקום אחד והזיקו מצוי אינו צד שידמה לרגל כי זהו לפטרו ברשות הרבים כי מחמת שהזיקו מצוי לכן פטרוהו ברשות הרבים. ע"כ.

מבעה זה אדם וכו'. מצאתי בשם הר"ר יונה הא דאפקיה בלשון מבעה משום דאדם שהוזכר תחילה בתורה היינו לענין גנב שטבח או מכר ועל כן כינה שם אדם המזיק במבעה שהוא לשון מחפש בבית חבריו כדכתיב אם תבעיון בעיו. ושמואל אמר מבעה זה השן והא דתנא מבעה ולא תנא שן בהדיא משום דקרא נמי לא כתביה בהדיא אלא דרשינן ליה מובער כדאשכחן כאשר יבער הגלל דהיינו שן שהוא פעמים נגלה ולהכי תנייה נמי בלשון מבעה כדכתיב נבעו מצפוניו. ע"כ תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.

כדמתרגם רב יוסף. נקט רב יוסף לפי שהיה בקי בתרגום שיש כמה עניני תרגום תרגום יונתן ותרגום אונקלוס והם פירושי התורה ולא כדפירש בעלמא לפי שהיה סגיא נהור לא היה מדבר אלא בלשון תרגום. רבינו ישעיה ז"ל.

אם תבעיון בעיו. פשטיה דקרא איירי בשוללים שרוצים לפשוט על העיירות היושבות בטח ולשללם כדכתיב אלי קורא וכו' מה מלילה וכו' כלומר כמה עבר מהלילה וכמה עתיד לבא והוא משיב אתא בוקר וגם לילה כלומר קרוב ליום אבל עדיין הוא לילה אותה שעה טובה לבוז ולשלול וכן הוא אומר להם אם תבעיון בעיו אם תבקשו לחפש כל המטמוניות של בני העיר מה תבקש תרגום מה את בעי שובו אתיו כמה פעמים לחפש ולבקש ולא תשאירו עוללות. והשתא דייק שפיר דמבעה הוא אדם המזיק רעהו. גם לפירוש רש"י ז"ל שפירש לשון תשובה ניחא כמו קרא דמשלחי רגל השור דמייתי לעיל דלא כתיב במילי דהיזק לא מהפשט דהכי משמע פשטיה דקרא שטוב לזרוע על המים לשלוח שם רגל השור וחמור לחרוש ולא מהמדרש שדרשו בפרק קמא דעבודה זרה דבזמן שישראל עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים יצרן מסור בידם ולא הם מסורין ביד יצרם. תוספי הרא"ש ז"ל.

ותלמיד רבינו פרץ פירש כפירוש א' וכתבו ולעיל נמי דמייתי רגל ממשלחי רגל השור איכא לפרש לפי המדרש שמשלחין מעליהם רגל של עבירה שהוא מזיק. ע"כ.

איתגליין מטמורוהי. כמו כן השן בעוד שהם נצפנים אינם מזיקים אלא בעת שמגלה אותם. הר"ר יהונתן ז"ל.

אמר רב יהודה תנא שור לקרנו. ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוי אפשר לפרושי בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתיה דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו וכו' ולא אמרינן לרגלו ולקרנו. הרשב"א ז"ל.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_א/דף_ג&oldid=1055436"