שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ו/דף עח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עח עמוד אעריכה

פשיטא בעא לזבוני להאי ארעא במאתן ולא אשכח לזבוני להאי במאתן ולבסוף אזדמן ליה וזבין במאתן ועייל ונפיק אזווי לא קני אף על גב דמעיקרא לא הוה משכח אלא בעא לזבוני להאי ארעא במאה ולא אשכח ואי טרח הוה משכח פירוש אם שלח לשכני השדה שהן בעיר אחרת ולבסוף אזדמן ליה בעירו וזבין במאתן ועייל ונפיק אזוזי מי הוי כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שאינו בוטח שיתקיים המכר הזה מפני שבתחלה אפילו מאה לא היה מוצא בו אלא מטורח גדול ועכשיו שזמנו לו מן השמים זה המכר הגדול לא יבטח בו עד שיהיו מעותיו בידו ומשום הכי עייל ונפיק קני או לא תיקו. ומסתברא דקני שהרי קונסים אותו בחזרתו כדאמרינן לעיל וכיון דאיכא מקצת מעות וחזקה קנה דבחזקתו דהאיך קאי. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא בעא לזבוני במאה ולא אשכח. פירוש ולא אשכח לאלתר ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי ולא איפשיטא.

וכתב הראב"ד ז"ל דקני שהרי קניינו של זה ברור כי כבר החזיק בה או קנה בחליפין וחזרתו של זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומיהו כל שאין כאן שום קנין אחר אלא כסף זה כיון דעייל ונפיק אזוזי סתמו בחזקת שאינו קונה ועל הלוקח להביא ראיה דאי לא קרקע בחזקת בעליה עומדת. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך ז"ל: בעא מוכר לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתים וקעייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן כל המעות. ואי כד הוה טרח מעיקרא נמי הוה משכח מאן דהוה זבין מיניה במאה ולא טרח אלא דאירצי וזבין במאתים בעיא ולא איפשטא היא אי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי וקנה לוקח לגמרי במקצת דמים דפרע כיון דמדעתיה זבין במנה שני או לא. לרבינו ז"ל הילכך אי בעי חד מינייהו למהדר מצי הדר כל כמה דלא יהב כלהו זוזי עד כאן מיסוד הרב רבינו האיי זצ"ל. עד כאן.

עד כדי שכרן:    פירש הקונטרס אם עשו קצת מלאכה ולא קבלו עדיין כלום שוכר עליהם עד כדי שחייב להם. ואם תאמר לפירוש זה מאי איכא בין דבר האבד לדבר שאינו אבד דדבר שאינו אבד נמי קאמר רבי דוסא לעיל דיד פועל על התחתונה. ויש לומר בדבר שאינו אבד אם הוקרו פועלים אפילו אינו מוצא לשכור פועלים מידע מכל מקום אינו שוכר עליהם אלא ימתין עד שימצא פועלים בזול אבל בדבר האבד לא ימתין כלל אלא מיד שיחזור יוסיף לפועלים אחרים עד כדי שכרן והכי משמע לעיל דבדבר שאינו אבד בשלא הוקירו פועלים אינו שוכר עליהם אלא ימתין וכו' כדפרישית דקאמר ואם סלע נותן להם סלע ומשמע אפילו כשאינו מוצא פועלים לשכור מיד. ורבינו תם פירש עד כדי שכרן פי שנים מכדי שכרן. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: עד כדי שכרן. פירש רש"י ז"ל אם עשו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם וכל מה שהוא חייב לתת לאלו יוסיף לאחרים שיגמרו. ולא נראה חדא דלישנא דשוכר עליהם עד כדי שכרן משמע שלעולם שוכר עליהם ועל ממונם כדי כל שכרם ואפילו לא התחילו במלאכה כלל. ועוד כשעשו קצת מלאכה אפילו בדבר שאינו אבד נמי אמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה אם הוקרו פועלים לתת משכרן שעשו להשלים על מה שעתיד לעשות ותנא דידן כרבי דוסא סבירא ליה ולעיל בברייתא משמע דלכולי עלמא איכא הפרש בין דבר האבד לדבר שאינו אבד.

והנכון כמו שפירש רבינו תם ששוכר עליהם לתת לאחרים כדי שכרן של אלו תוספת על שכרן ואם כבר פרע לאלו גובה מהם הכפל לתת לפועלים אחרים אם אינו מוצא פועלים בפחות מכפל שכרן של אלו והאי ממון גמור הוא ולא קנס כדפרישנא במתניתין ואם מתו גובה מיורשיהם אם אניח להם אחריות נכסים. עד כאן.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: עד כדי שכרן. פירוש כפלים בשכרן כדאמרינן בעלמא גבי אונאה עד כדי דמיהן שהוא כפלים בדמיהן. עד כאן.

כשבאת חבילה לידו:    כתוב בתוספות ואם תאמר אם כן פשיטא וכו'. אי נמי וכו' וזה לשון הרא"ש: אי נמי סלקא דעתך אמינא לא נתנו לו לשכור אלא כדרך הפועלים אבל לא על המשכון. עד כאן.

כשבאת חבילה לידו:    פירוש משכון בא לידה שנתנו לו פועלים. ואם תאמר אמאי לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרינן בקידושין המקדש במשכון אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. ויש לומר דשאני הכא שהפסידוהו במה שחזרו. ועוד יש לומר דמיירי הכא שהפועלים הקנו לו בגוף החבילה נסכא אחת של מנה הוי כלשון חוב. ומכאן יש להזהר בשדוכין כשנותנין משכון שצריך להקנות בגוף המשכון דאם לא כן אינם מועילים כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן. תלמיד הר"ף. ועיין בפרק קמא בדיבור המתחיל: והילך חייב בלשון הרשב"ץ הכתוב שם.

וזה לשון הריטב"א: כשבאת חבילה לידו. פירוש דכי יהבו ניהליה מסתמא אדעתא דהכי יהבו ניהליה שתהא משועבדת וקנויה לו עד כנגדה לתשלומי הפסדו דמשום אסמכתא ליתא דהוה ליה אם אוביר ולא אעבד אשלם במיטבא דהא בידם הוא ולא אמרי מילתא יתירתא. וליכא למימר בהאי חבילה מאי דאמרינן בפרק קמא דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן דהתם הוא שלא נתחייבו במנה קודם נתינת המשכון ואין משכון משתעבד אלא בחיוב קודם אבל הכא משעת שכירות נתחייבו בתשלומי הפסדו מדינא ואההוא חיובא משתעבד המשכון. ועוד דהכא לאו בתורת משכון יהבי ליה אלא שהקנו לו בגופה של חבילה כדי דמיה מעכשו אם יחזרו בהם בדבר האבד ועל דעת כן משך בעל הבית את החבילה ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי דמילתא ידיעא היא דסתם נותני חבילה להכי הוא דיהבי ליה יש בדברים אלו פירושים אחרים וזה הנכון וכן כתבו בתוספות. וכן דעת הרמב"ן.

כתוב בתוספות כיון דקיימא לן כרב דאמר פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. נראה מכאן דמלמד יכול לחוור בו ואפילו בחצי זמנו דהאי כפועל הוא ויטול מה שעשה. ודוקא כשבעל הבית מוצא מלמד ואם לאו שוכר עליו או מטעהו. ואם חזר בו המלמד מחמת חולי או אונס נותן לו שכרו על מה שעבר ואפילו אינו מוצא מלמד ועל הזמן העתיד אינו נוטל כלום. במה דברים אמורים בשלא למד כלל מתחלה אבל אם למד קצת יטול ולא יפסיד כלום.

ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה שאם המלמד מוצא עצמו להשכיר ישכיר ואם לאו נותן לו בעל הבית שכרו משלם ולא כפועל בטל דהא כאכלושי דמחוזא הוי דהא נח לו לאדם לעשות מלאכת שמים מליבטל הימנה וגם יותר טוב הוא לו שילמוד שם אחרים משילמוד לעצמו דכשהוא מלמד לאחרים עושה מצות לימוד וחכמתו מתקיימת יותר כדאיתא במסכת מכות גבי ומי אוהב בהמון לו תבואה. ואם בעל הבית חוזר בו מחמת האונס כגון שחלה בנו אם אינו רגיל להיות חולה פסידא דמלמד וגם אם רגיל להיות חולה והמלמד הוא מן העיר פסידא דמלמד אבל אם אינו מן העיר והבן רגיל להיות חולה פסידא דבעל הבית ונותן לו כל שכרו כשאינו מוצא לשכור עצמו כדאמרינן לעיל גבי היכא דפסק נהרא. עד כאן מנמוקי התוספות.

ורבינו אומר בשם הרמב"ן שאין דברים אלו אמורים אלא בשנשכר המלמד באמירה בעלמא אבל אם נתחייב בקנין כראוי ללמד בן חברו ונתחייב לו בעל הבית בשכרו שוב אין אחד מהם יכול לחזור בה ואם חזר בו יפסיד ואף על פי שחלה המלמד פסידא דמלמד על מה שיש לו לעשות וכן אם חלה הבן פסידא דבעל הבית לגמרי כשאין זה מוצא לשכור עצמו בין שרגיל לחלות או שאינו רגיל ואף כשאין המלמד מן העיר דההיא דפסק נהרא בשכירות פועלים דוקא הוא. ואפילו כשנשכר המלמד בדברים וחלה המלמד אף על פי שהוא למד קצת אין לו שכרו משלם אלא נוטל כפי מה שהוא למד לפי חשבו שלא נאמר הדין ההוא אלא בעבד עברי דכל שעושה מעשה מחט פטור וקולא הוא דאקול רחמנא בעבד עברי כדאקיל עליה כשחלה שלש כדכתיבנא לעיל. גם מה שאמרו לענין המלמד כי נח לו שילמוד לאחרים משיהיה בטל ושילמוד לעצמו הכל כפי מה שהוא התלמיד וכפי ראות הדיין. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: שמעינן מהאי שמעתתא דכשחוזר בעל הבית בלא אונס בין בשכיר בין בקבלן אם מוצא להשתכר אין לו עליו אלא תרעומת ולא יתן לו אלא מה שטרח ואם אינו מוצא יתן לו כפועל בטל ואפילו מוצא אם נזדלזלו פועלים יד בעל הבית על התחתונה ונותן לו כל שכרו ולא ינכה לו רק שיעור מה ששוה להשלים לפי הזול. וקבלן כשחוזר בו ידו על התחתונה אלא יתן מה שטרח. ואי איכא פסידא דבעל הבית שוכר עליו או מטעהו בין לשכיר בין לקבלן. והיכא דנראה אונס אף קבלן יכול לחזור אפילו איכא פסידא ויקח מה שטרח. ואם נאנס בעל הבית באונס שלא היה לו לידו יותר מפועלים הוי פסידא דפועלים. ולפי זה חלה הבן או מת אינו חייב ליתן למלמד אלא מה שטרח אם לא שהבן היה חולני והיה רגיל לחלות דאז משלם הכל ולא דמי לספינה סתם ויין זה דאמרינן לקמן דנותן משום דאמר ליה אייתי חמרא זה כמו שהתנית כמו שמפרש לקמן.

ובתשובה אחרת מצאתי כי יש מחייבין ליתן לו כל שכרו כמו בספינה סתם ויין זה וכל שכרו יתן ולא כפועל בטל דהוי כאכלושי דמחוזא. ועוד דבנדרים משמע שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור ובהא לא שייך כפועל בטל ומביאין ראיה מפירוש רבינו חננאל ז"ל דפירש גבי אגר אגירי לרפקא ואתא מטרא אי סיירה הוי פסידא דפועלים דיכול בעל הבית לומר לפועלים לכו חפרו. ולא סיירוה יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור. וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים שבעל הבית יכול לומר הביאו מן הנהר האחר. משמו לפירושו דפסידא דפועלים הוי טעמא כי היכי דאמרינן ביין סתם וספינה זו הא חמרא והא ספינתא הכי נמי מצי למימר הך ארעא לכו חפרו לכו והביאו מן הנהר אאחר.

ואם תאמר גבי דוולא ואתא מטרא התם לימרו פועלים הא קיימינן. ויש לומר דפועלים אפסדו אנפשייהו דבלילא נחת מטרא ומאי בעי התם. כל זה בתשובה. וגם צריך לדקדק דכשמוצא נמי להשתכר דהיינו דוקא בדניחא ליה מיניה או דכוותה אבל קשה מיניה לא כדאמר רבא גבי שלים עבידתא בפלגא דיומא. ומיהו אם נתן כל השכירות למלמד אפילו לפי שיטת התוספות שפוטרין את בעל הבית כשהוא אנוס אין צריך להחזיר דנתרצה לתת לו מעותיו רק שלא ישאר בו. עד כאן.

מתניתין: השוכר את החמור להוליכה וכו':    הא דקרי לחמור בלשון נקבה משום דהכי כתיב כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה וכן נמי כתיב גמלים מיניקות. ה"ר יהונתן ז"ל.

אפילו זו עשרה מילין:    והרי אם אותה הדרך שהלך בה השוכר היתה קצרה יותר אלא לא הוצרך לומר כל זה דכיון דידעינן דטעמא דחייב אינו משום שדרך להוליכה רחוק יותר פשיטא דאין שום חלוק בין אם דרך שהלך השוכר לדרך שהתבה בפני המשכיר בין אם דרך שהלך בה השוכר קצרה יותר. משאנץ.

ומתה חייב:    אומר מרי דוקא כשהתנה כן בפירוש אבל אם שכרה סתם ללכת למקום פלוני יכול לילך בה בין בהר בין בבקעה בין בארוכה בין בקצרה ועל בעל הבהמה להתנות ואפילו זו עשרה מילין וזו עשרה מילין. והוא הדין שהדרך שהלך בה היא תשעה מילין או פחות לפום טעמי דאיתאמור בגמרא והא לא דק ונקט סתם מהלך בינוני שביום. והא דקתני ומתה חייב פירש מרי חייב באונסיה ופטור משכרה דכיון דשינה בטלה קציצתו ושכירותו והוה ליה כתוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דאמרינן בפרק הגוזל רצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל אי קיימא לאגרא הכא נמי לא שנא בין שמתה בין שהוזקה.

ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא לדעת כלל אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב אונסין על שעת משיכה אלא על שעת האונס חייב הוא בשכרו ואגרא ופגרא אגרא על שעת תשמיש ופגרא על שעת אונסין. ומכל מקום אינו נותן שכר כפי מה שקצץ אלא כפי מה שנהנה שכבר בטלה קציצה ולזה דעתי נוטה. הריטב"א.

ואם מחמת המעלה חייב:    כגון שניכר שמחמת המעלה הוחמה כגון שבטורח מועט הוחמה כגון שלא נתיגעה כל כך במלאכה ואף על פי כן הוחמה וניכר שהמעלה גרם לה. והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם מחמת המעלה חייב. פירוש בשיש טורח במעלה שאפשר לתלות בה עד כאן. הרא"ש.

אם הוחמה חייב:    פירוש שאלו הלך בהר לא הוחמה מפני שיש אויר בהר. ואם הוחלקה פטור וליכא למימר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דכיון דכל שכן שאירע האונס אם לא שנה ופשוט הוא זה.

אבל איכא למידק דממתניתין משמע דאלו מתה כדרכה פטור מדלא קתני חיובא אלא בהוחלקה בהר או אם הוחמה בבקעה הא אם מתה פטור ומאי שנא מפשע בה ויצאת לאגם ומתה שהוא חייב לאביי דאמרינן בפרק המפקיד דכל כהאי גוונא אומרים אוירא דהר קטלה אובצנא קטלה הכא נמי נימא הכי. ויש לומר דעד כאן לא אמר אביי התם אלא בשתחלתו בפשיעה גמורה כיון דפשע בה ויצאת לאגם או שהעלה לראשי צוקין הוא דהא תלינן בכל מאי דאפשר לתלות ולא אמרינן מלאך המות קטלה אבל כל שלא פשע בה בתחלתו פשיעה גמורה לא אמר הכי וכדפרישנא התם והכא מפני ששנה מהר לגבעה ומגבעה להר אין זו פשיעה גמורה כי דרך כל בהמה לילך בהר ובבקעה אלא זה כעין גנבה ואבדה וכל שתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס שלא בא האונס מחמת הפשיעה לדברי הכל פטור. הריטב"א.

השוכר את החמור והבריקה:    מפרש בגמרא אבזקת. כלומר נולד לה תולעת בין עור לבשר ואינה יכולה לילך אלא בצער ובמתון. נהוריתא כלומר שהוכתה בסנורים ובטורח יכול ליישר אותה בדרך ולהצילה מן הפחתים. אומר לו הרי שלך לפניך. לפי שהרי יכול להשתמש בה על ידי הדחק וכן באנגריא והכי מוקמינא לה בגמרא כאנגריא החוזרת הילכך לאחר שיחזרוה לו מבית המלך יכול לעשות ממנה צרכו דמזלו של שוכר גרם לו כשבאה תחת ידו פגע בו מה שלא הורגלה בכך הילכך ימתין לה עד שתשוב מעבודת המלך וכן גבי הבריקה ילך בנחת ולא ירצנה וכשנתעוורה בסנוורים יישרנה בדרך ויוליכנה. אבל אם מתה או נשברה שאינו יכול להשתמש בה לעולם חייב להעמיד לו חמור אחר כלומר שישכור לו חמור אחר בדמי הנבלה שהרי חמור זה שעבד לו או יחזיר לו שכרו כפי מה שצריך לו לשכור אחרת להשלים לו כל אותו הדרך שנתרצה לילך בו. ה"ר יהונתן.

אומר לו הרי שלך לפניך:    פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם. וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר שאף על פי שהשכיר לו חמור סתם אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם על ידי הדחק אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותה מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי. ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה. עד כאן.

ואף על פי שהיה באפשר לומר שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם. מה שכתב הרב נראה לי עיקר דאם כן אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור לימא ליה מזלך גרם.

עוד כתב הרב דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור. וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית במה נתחייב לו אם לא בקנין או שנתן לו שכרו. ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל. הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין עד כאן.

ואני תמה אם בקנין היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור וסתם שכירות חמור אינו בקנין והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין אם אין לו מה הועיל קניינו ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור כל שכן שהיה לו לתנא לפרש ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור דאמרינן לקמן אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר משמע דהכי קאמר ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה דאפילו בלא קנין נמי קאמר דאי לא היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר ואי ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה וכן פירש רש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר אם יש בדמיה ליקח או לשכיר לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה.

אלא שאף זה אינו מחוור בעיני דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור אינו חייב להעמיד לו חמור אחר היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה כדאיתא בגמרא. ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר וזה ממה שלא נראה לי וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה.

על כן נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע אבל לאחר שמסר לו חמור אחר כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה ואלא מיהו כיון דאמר לו חמור סתם ומסר לו זה הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך ולא בכך שעבד עצמו באחריותה אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה רצויה לאותה מלאכה כלל חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות.

וזה כללו של דבר בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר והרי הוא כאפותיקי מפורש. ובחמור סתם כאפותיקי סתם ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. פירוש המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר. אלמא בחמור סתם קא מיירי והבריקה טעמא מאי משום דחזיא ליה לטעינה או לרכיבה על ידי הדחק. נעשית אנגריה נמי והוא שתפסוה לבית המלך לעשות מלאכתם שכך הוא המס על בעלי בתים להזמין בהמות למלאכת המלך וכיון שהיא ראויה למלאכה ראשונה אומר לו הרי שלך לפניך. ונראה לה דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר וכו' ככתוב בלשון הרשב"א ז"ל הכתוב לעיל.

והרמ"ך ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: השוכר את החמור והבריקה מרוב אור השמש ואינה רואה כלל או נשאת באנגריא לעבודת המלך בדרך הליכתה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור אחר ונותן לו השוכר שכרו עד אותו מקום.

הר"מ ז"ל כתב שכרו משלם. ויש להעמיד דבריו כיון דאמרינן בסמוך ובתוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הפועל הריני לפניך ומאחר שאני אנוס תן לי כל שכרי של יום זה אלא נותן לו שכרו הראוי עד אותה שעה שנאחז אלמא דלישנא דהריני לפניך הוא למתבע מיניה כוליה אגריה. ולפום מאי דכתיבנא דשכרו עד אותו מקום הוא דליתן ליה לבעל הבהמה נראה לומר כן ומלישנא דהרי שלך לפניך הכי משמע הרי שלך שהבאתי לך עד כאן לפניך הילכך תן לי שכרי שהיית נותן למי שיביאנו עד הנה וכן היא סברתו של רב בשוכר חמור ומתה בחצי הדרך דנותן שכרו עד אותו מקום וכן נראה. וצריך עיון.

מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור:    רש"י פירשה בחמור זה. ופירש שחייב המשכיר למכור העור והנבלה ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור דכי אמרינן בגמרא אם אין בדמיה ליקח אינו חייב לשכור לו חמור דאלמא אין מחייבים אותו להוסיף דמים. התם כשאין בעל החמור עמו אבל הכא כגון שבעליו עמו הילכך מוסיף דמים וקונה חמור דלא כליא קרנא. ואין זה מחוור דבשלמא בשיש בדמיה ליקח מחייבין אותו ליקח כגון דקאמר ליה זה אבל להוסיף מביתו במה נשתעבד. אלא ודאי מתניתין בחמור זה דוקא כגון שיש בדמיו ליקח אליבא דרב או לשכור אליבא דשמואל וכדאיתא בגמרא הא לאו הכי אפילו בעליו עמו פטור. ומיהו לא נהירא דכיון דתנן סתמא חייב להעמיד לו חמור משמע דלעולם חייב להעמידו. אלא מחוורתא דמתניתין בחמור סתם וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור. פירוש אם בשוכר חמור סתם מתניתין כפשטה. ואם בששכר חמור זה אינו חייב אלא כשיש בדמיה ליקח או לשכור כדאיתא בגמרא ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור פסידא דשוכר הוא.

ואם תאמר אם כששכר חמור סתם למה חייב להעמיד לו חמור אחר ובמה זכה השוכר בחמור האחר שלא יוכל המשכיר לחזור בו. ויש מתרצין דהכי קאמרינן שחייב להעמיד לו או שיתן לו שכרו ומיהו אם רצה להחזיר לו שכרו ולחזור בו הרשות בידו. והנכון דכיון שמשך חמור ראשון וקנאו במשיכה למלאכתו ונתחייב למשכיר בשכרו דשוב אינו יכול לחזור בו באותה הנאה נתחייב לו משכיר להעמיד לו חמור כאלו קנו מידו. ומכל מקום כל זמן שלא נתן לו שום חמור כל אחד מהם יכול לחזור בו וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.

גמרא: מאי שנא דקא מפליג בחיובא ופטורא דהר ובקעה דהאי כחימום והאי בהוחלקה ומאי שנא דלא מפליג בין חיובא דהר לדבקעה אלא בענין אחד הם בין מיתה דהר למיתה דבקעה ואפילו הכי חייב מאיזה מהם שיש לה. מפי רבי. משאנ"ץ.

מאי שנא רישא דלא מפליג אמרי דבי רבי ינאי שמתה מחמת אויר:    פירש רש"י ז"ל רישא אשמועינן דכל שלא הוחמה ולא הוחלקה ומתה יכול למימר שמתה מחמת אויר שלא היתה למודה ללכת לאויר דהר אלא לבקעה אי נמי איפכא שהאויר ההוא קשה לה וכן מחמת אובצנא יכול לומר כשהוליכה בהר אלו הולכתיה בבקעה לא היתה מתיגעת כך מחמת משאה ואם בבקעה גם כן הוליכה יכול לומר אלו לא הולכתה בבקעה אויר שבהר שולט בה ונותן לה כח ולא תתיגע תחת משאה ואף על פי שאנו יודעים שלא הוחמה שהרי לא ראינו אותה שתהא מזעת מכל מקום חייב. זו שיטת רש"י ז"ל כי אף על פי שאין אנו מכירין שמתה מחמת אויר או מחמת אובצנא אנו תולין בדבר כדי לחייב זה שפשע ואף על פי שלא ראינו אלא שמתה כדרכה.

ואין זה הפירוש נכון חדא דהניחא לאביי דאמר הכי גבי פשע בה ויצאת לאגם אלא לרבא דאמר מלאך המות קטלה מאי איכא למימר. ועוד דאפילו לאביי ליכא למימר הכי אלא בפשע גמור בתחלתו וכדפרישית לעיל וסיפא דמתניתין דייקא דפטר כשמתה כדרכה ולא פרכינן מינה לאביי בפרק המפקיד. ועוד דלישנא דתלמודא דאמר שמתה מחמת אויר לא משמע הכי. לפיכך הנכון דהכא בשניכר בה שמתה מחמת אויר ודאי או מחמת אובצנא ואז יכול לומר אויר דהר קשה לה או אובצנא דהר קשה לה או איפכא. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן מאי שנא רישא דלא מפליג וכו'. ומתרצינן כגון שמתה מחמת אויר ואובצנא והכישה נחש דמשמע דאם מתה כדרכה פטור. יש מפרשים כולה סוגיא כרבא דאמר מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וכי פשע בה ושינה אותה מהר לבקעה והכישה נחש חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואונסו בא לו מחמת פשיעתו הא אם שנה אותה מבקעה לבקעה אף על פי שהכישה נחש פטור דלא פשע בה דתחלתו וסופו באונס. אבל לאביי דאמר במתה כדרכה חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס הכא נמי חייב אפילו מתה כדרכה דהא פשע בשינוי דהר ובקעה. וסיפא דמתניתין דקמפליג אם הוחלקה פטור דוקא בהוחלקה דכל שכן דשכיח בהר תלקה אבל מתה כדרכה חייב ודקתני הוחמה חייב לאשמועינן פשיעותא דשינוי דמשום חמום היא ומהך פשיעותא מחייב נמי במתה כדרכה.

ואין זה מכוון אצלי כלל דטעמא דאביי החמו משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפשע בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפילו במתה כדרכה וכל שכן בהוחלקה שחלקה של בקעה ושל הר שני דברים הם ושמא לא יארע לה חלקה בהר אף על פי שמצוי בה יותר.

אבל הטעם הנכון במשנתנו שאין השנוי מהר לבקעה פשיעה לפי שהיזקה מצוי בזה כמו בזה ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר הילכך אם הוחמה בהר חייב שאמר לו לשמרה מחמום ולא שמרה וכן כשיארע לה מיתת אויר שנשבה הרוח בהר באותו היום ומתה בו או נחש הכישה חייב שאם שמר כמו שאמר בעל הבית לא יארע לה מיתה זו דכל כהאי גוונא אינה פשיעה ואינה שמירה הילכך אם סופו באונס פטור ואם סופו מחמת אותו שינוי חייב. כן נראה לי.

ומיהו בקעה ובקעה לאו שינוי הוא ופטור דכי אמר לי בקעה פלונית הוא הדין לבקעה אחרת קאמר. ויש לומר אפילו פירש ולא תלך בבקעה פלונית אינו שינוי דבחזקת שמורה היא בבקעה זו כמו באותה בקעה שאמר משכיר והילכך לעולם פטור. עד כאן.

הא מני רבי מאיר היא:    והוא הדין אם אמר לו הוליכה בבקעה פלונית והוליכה בבקעה אחרת דגזלן הוי וחייב אלא דאורחא דמילתא נקט שאדם קפיד ומתנה מהר לבקעה ומבקעה להר. שיטה.

כל המעביר על דעתו וכו':    פירוש ואפילו במידי דליכא קפידא גמורה ולא פשיעה גמורה. הריטב"א.

כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן להתחייב באונסיה ומייתי מדרבי מאיר דאמר נותן לו דמי צמרו אלמא קנו ליה ומשמע דאי לא קני כשהעביר על דעתו של בעל הבית להתחייב באונסיה משום שינוי לא קני דשינוי אינו קונה בדבר שאינו שלו. ומשני דהתם היינו טעמא דשינוי קונה אפילו בדבר שאינו שלו. תלמיד הר"ף.


דף עח עמוד בעריכה

דילמא שאני התם דקנייה בשינוי:    קשיא לי ואי לאו גזלן הוא היכי קני בשינוי וכי כל מי שאינו גזלן קונה בשינוי. לפיכך צריך לפרש דילמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בה מתכוון הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו ולאו מעביר על דעת מיקרי אלא גזלן גמור מקרי. וכן הא דאמרינן אדעתא דמידי אחרינא לא יהבי ליה הכי פירושו דאינהו לקיים שמחת ימי פורים נתנו וכיון שלא נתקיים לא גמרו ומקנו וגזל הוא בידו של עני. אבל בשוכר בהמתו להר והוליכה בבקעה כיון שלא מתה מחמת אויר מאי איכפת לו לבעל הבית אין כאן אלא שינוי דעת בלבד. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: ודילמא שאני התם דקנייה בשינוי. תמיהא מילתא מאי קאמר דהא ודאי להכי קנייה בשינוי משום דחשבינן ליה גזלן וגזלן קונה בשינוי ואם כן היא הנותנת דמעביר על דעת בעלים נקרא גזלן לרבי מאיר כדאמרינן מעיקרא. ויש לומר דהכי קאמר דשאני התם שעשה שינוי גמור הראוי לקנות לו כגזלן גמור המכוון לגזול ובכי הא חשיב ליה רבי מאיר כגזלן ואף על פי שלא נתכוון לגזול מכיון שהעביר על דעת בעלים אבל בכאן שלא עשה שינוי הראוי לקנות בגזלן גמור לא עביד ליה רבי מאיר גזלן מפני שהעביר על דעת בעלים. עד כאן.

מגבת פורים:    כלומר שעושין הגבאין לצורך פורים לפורים כלומר יתנוהו לצדקה של פורים ולא לצדקה אחרת. ואין מדקדקין בדבר לדעת אם יצטרך כל הגבוי לעניים ולא נתן להם כל הגבוי אלא דיים בכך והשאר יהיה לצדקה אחרת אלא הואיל וגבוהו לצדקה של פורים ינתן כל הגבוי לעניים לאכול ולשתות בפורים ואין העני רשאי לעשות מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד טובי העיר שאם יקנה מהם דבר שאינו צורך סעודתו נמצא מעביר על דעת הגבאין ונקרא גזלן ורבן גמליאל מיקל דיכול לעשות בהן העני רצונו וקיימא לן כוותיה דנהי דאסור לשנות מדעת בעל הבית אבל אי עביד לא מקרי גזלן אלא אמרו ידו על התחתונה דסתם לן תנא כל המשנה וכו'. ה"ר יהונתן.

ואין מדקדקין בדבר:    כלומר אין מדקדקין אחריו אם יעשה כן אם לא אלא שמלמדין אותו שלא יקח בהם חלוק אלא שיקיים בהם שמחת פורים. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: ואין מדקדקין בדבר. פירש רש"י אין מדקדקין בדבר לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה אבל לוקמין עגלים לרוב בכל המעות ואחר שיפסיקו לאכול בפורים המותר ימכר ויפול לכיס של צדקה עד כאן. וכן אמרו בתוספתא אין מדקדקין במעות פורים אלא לוקחים את העגלים לרוב ושוחטין אותן ואוכלין והמותר יפול לכיס של צדקה.

אבל בירושלמי בפרק קמא דמגילה אמרינן אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט את ידו ליטול נותנין לו כלומר שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו. ואומרים רבותי ז"ל כי מטעם זה נהגו ליתן מעות פורים אף לגוי דכיון שאנו נוהגין ליתן לכל אדם אם לא נתן לגוי איכא איבה וקיימא לן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. הילכך בין מה שאמרו בתוספתא ובין מה שאמרו בירושלמי הכל אמת ויציב והרי הוא בכלל לשון אין מדקדקין בדבר. עד כאן.

ודילמא שאני התם דאדעתא דפורים יהבו ליה וכו':    פירוש דהתם כיון דמצות היום היא קפידא רבה איכא לנותנים שאינם רוצים לשנותו וכאלו נתנום בפירוש על מנת שאם ישנו אותם עניים בדברים אחרים שלא יהו נתונים מה שאין במשנתנו דכיון דליכא שינוי השתא מהר לבקעה ולא מחמת שום שינוי אין לדון אותו בגזלן. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: ודילמא שאני התם דאדעתא דפורים הוא דיהבי ליה וכו'. פירוש העם כשנותנים המעות ליד הגבאי לא נתנו אלא לשמחת פורים לקיים מהם משתה שמחה ויום טוב ואין מעבירין על המצות. עד כאן.

אלא רבי מאיר דחלוק הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו'. והכא ודאי לצדקה איכוון ולצורך העני ומאי טעמא אסור לשנות שמע מינה משום דגזלן הוי וכו'. הראב"ד.

ודילמא שאני התם דאתו למחשדיה:    פירש רש"י ז"ל דאתו למחשדיה לבעל הבית בנודר ואינו מקיים שאמר ליקח טלית לפלוני עני ולא קנה לו. עד כאן ומיירי בשראינוהו לבעל הבית שנדר לפנינו ולא ראינוהו שנתן. ואחרים פירשו דאתו למחשדיה לעני שבזה אותם מעות והפסידם בידים ויהיה סיבה לנעילת דלת בפני עניים ומפני זה תקנו שלא יהא רשאי העני לשנותם וכאלו קבלם בפירוש על תנאי זה. ופרכינן אם כן ליתני מפני החשד פירוש דאפילו תימא דהא דקתני מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית טעמא דהא מפני החשד מכל מקום אמאי לא תני עיקר טעמא דהוי מפני החשד דבכמה דוכתי תנינן לה להאי טעמא ומאי שנא הכא דלא תני לה אלא ודאי טעמא כדקתני מפני שמעביר על דעת בעל הבית לרבי מאיר קפידא הוי ואפילו בהא דצדקה דלצורך עני הוא דיהב ולדידיה לא משתרש מידי וכיון דכן היא הנותנת דלגבי דינא דמתניתין חשיב לה קפידא למהוי עלה כגזלן ואף על פי שבודאי לא נתכוון לגזול.

ונראין דברי האומרים דכיון דאכרח תלמודא להאי סברא דרבי מאיר מהכא דהוא הדין בהנהו דלעיל דטעמא דרבי מאיר משום דמעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן וכל הני שינוין דשנינן לעיל בלשון דילמא אמרינהו תלמודא משום דלא הוה משכח הכרחה דהאי סברא דרבי מאיר אבל השתא דאשכחינן ליה להאי טעמא קמו להו מתניתין כלהו כפשטייהו. וכיון דכן לית הלכתא כרבי מאיר בחד מינייהו דהא סוגיין דעלמא דלית הלכתא כי הא דרבי מאיר ובההיא דנתן צמר לצבע הא אפסיקא הילכתא כרבי יהודה בבבא קמא ובמסכת עבודה זרה ותנא דפירקין תני לה גבי הילכתא פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכן נראה דעת הריא"ף כמו שכתבנו וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.

נהוריתא:    פירש רש"י דבר היוצא בשחור של עין. ומסתברא דמיירי בענין שלא נסתמית לגמרי דאם כן הרי היא כנשברה שאינה ראויה למלאכה אלא שנסתמית קצת ועדיין ראויה למלאכה קצת והיינו דתני לה לקמן בהדי נשתטית והוא הדין למאן דאמר אבזקת שפירושו התליעו רגליה והוא אותו החולי שנקרא בלעז ראסא מכל מקום מיירי שעדיין היא ראויה למלאכה על ידי הדחק. ואומר מרי דאפילו בהא דוקא שהבריקה אחר כו' אבל מתחלה אין לו ליתן לו חמור כזו דמסתמא אין דעת השוכר על כיוצא בזה. וכן עיקר. הריטב"א וכן פירש ה"ר יהונתן עיין בלשונו הכתוב לעיל במשנה.

והראב"ד פירש נהוריתא שכהו עיניה ואינה יכולה להביט אל האור אבזקת כמו תבלול שעלו לה טיפין טיפין לבנים בשחור וכיהה מאורה ומשורש בזק. ההוא דאמר להו אבזקת במילתא דמלכא עלו טפין טפין חלודה בבגדי משי של המלך בכסף ובזהב הארוג בהם ושאלו אותו בבגדים שאריגתם בחוטי כסף או זהב. בטלי פירוש בטל הוא. אמר להו בטלי כסף וקטלוהו מפני שפשע בהם שהכסף מעלה חלודה תמיד אם לא ינערו אותו כראוי והיה צריך לנערם ולשטחם תמיד. איכא דאמרי בטלי זהב ושבקוהו שאונס היה שאין דרך הזהב לעלות בו חלודה וכן שנינו במשנה אלו מציאות. ויש אומרים בטלי כמו בכלי וגורסים במלת דמלכא כלומר בסגולת המלך. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: בטלי כסף. כלומר בטלית שיש בה חוטי כסף או בטלית שיש בה חוטי זהב. עד כאן.

אבזקת:    פירוש תולעים שהתליעו ברגליה. מכאן ראיה למאי דפרישית לעיל דכשהמלמד לומד קצתן כשחלה אף על גב שאינו לומד כל צרכו מכל מקום נותן לו כל שכרו דהא קאמר הכא דהמשכיר אומר לו הרי שלך לפניך. אף על פי שאינו יכול לעשות מלאכה חשובה כיון דמכל מקום היא מלאכה קצת. תלמיד הר"ף.

לא שנו אלא אנגריא:    פירוש דיכול לומר לו המתן עד שתחזור ככתוב בתוספות. ונראה להר"ם דהיינו דוקא כששכרה עד מקום אחד לקבולת דמצי אמר ליה המתן עד שימוירוה אכל אם שכרה מידי יום יום ודאי בכל הימים שיעכבוה לא יתן שכירות. תלמיד הר"ף.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: לא שנו אלא אנגריא חוזרת. פירש רבינו אנגריא חוזרת בתוך ימי שכירותה דכיון דכן מיחזי דמזלו של שוכר גרם דהא משכיר לא מפסיד מידי. אבל אנגריא שאינה חוזרת בתוך ימי שכירותה מזלו של משכיר הוא ופירשו בתוספות הטעם דהא קבלנות היא וכיון שחוזרת לו לעשות מלאכתו אף על פי שמתאחרת מלאכתו ויכול לומר לו שימתין עד שיחזרוה דומיא דהבריקה שמלאכתו מתאחרת דבשביל איחור אינו חייב להעמיד לו חמור. ודוקא בקבלנות אבל בשכירות יום יום אין לו לתת לו שכר על הימים שעכבוה כן פירש בשם הרמב"ן. ודוקא בשהשכיר לו חמור סתם אבל אם השכיר לו חמור זה לא עדיף הא מבית דכיון דנפל אינו חייב לתת לו אחר כל שכן כשאין בדמיה ליקח ולא לשכור. עד כאן.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: פירוש אנגריא חוזרת כדברי הירושלמי דגרסינן התם אית תניי תני אנגריא כמתה ואית תניי תני אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. מן דמר אנגריא כמתה שאינו יכול לפשר. ומן דמר אומר לו הרי שלך לפניך כשהוא יכול לפשר עד כאן. ושמואל אמר וכו' אם בדרך הליכתה נטלה. פירש רש"י שהאנגריא מוליכתה בדרך שהיה זה רוצה להלך. ורבינו חננאל פירש אם פגעו בה דרך הליכתה ואלו לא פגעו בה לא היו מחפשין אחריה וכו' ככתוב בתוספות.

ומצאתי בירושלמי כדברי שניהם והכי איתא התם תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה אינו חייב להעמיד לו חמור שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור. רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור בסילקי חייב להעמיד לו חמור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אגרה מיניה ללוד ואינסבת אנגריא ללוד אינו חייב להעמיד לו חמור אחר מכאן ללוד ואנסיבת אנגריא לצור חייב להעמיד לו חמור אחר. משמע דתרי לישני נינהו דאמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ותרווייהו לפרושי לדרבי שמעון בן אלעזר ולישנא בתרא מפורש כפירוש רש"י ולישנא קמא כדברי רבינו חננאל. וכך פירושה אם המלך היה תופס לאנגריא אלו הבהמות שהוא מוצא בקפנדריא כלומר בשדות וכרמים אינו חייב וכו'. בסילקי כלומר בבית כדתנן התם אין בונין עמהן בסילקי כלומר שהיה המלך מחפש אחריה אפילו בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור.

ואף על פי שיש לי לפרשה בלשון אחרת לומר שאם שכרה לצור והוליכה בדרך קפנדריא ומצאה המלך ותפשה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור דשוכר גרם לעצמו. ואם הלך בסלקי כלומר בדרך צור שהיא דרך אשור ואשור זה סליק חייב להעמיד לו. אבל מאחר שראינו לרבנן אמוראי דפליגי בה ולרבנן דבתר הוראה דפרישו בה תרין פירושי מוקמי לפירושייהו כפלוגתא דאמוראי. וכתב רש"י טעם לפירושו שדרך האנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליו אחריו וכל חמור שיפגע תחלה נוטלו ומחזיר את שלו הילכך אומר לו אף מזלך גרם שכור חמור אחר עד שתפגע בחמור אחר. נראה מזה שהוא אינו מפרש אנגריא שאינה חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לשנים ושלשה ימים עד שיפגע בחמור אחר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת ובין אנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה נטלה אומר לו משכיר הרי שלך לפניך. פירש רש"י שהאנגריא מוליכה בדרך שזה הולך ודרך אנגריה שנוטלים חמורו של אדם והולך בעליה אחריה עד שפוגעים בחמור אחר ונוטלים אותו ומניחין לראשון הילכך אומר לו משכיר לשוכר כיון שבאותו הדרך שנטלוהו ממך אתה הולך כיון שמזלך גרם שכור חמור ולך אחריו עד שיפגעו חמור אחר. והקשו עליו וכו' ככתוב בתוספות. ולפי דעתי אין זו קושיא שהרי רש"י לא תלה טענה אלא על מה שאומר לו כיון שמזלך גרם דוקא. אבל בתוספות פירשו שהנכון כפירוש רבינו חננאל כי פעמים שהפקידים אינם מחפשים בבתים. עד כאן.

אם דרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך:    פירש רבינו חננאל אם אותה אנגריא היתה בזה הענין שלא היו מחפשין בבתים אלא כשפוגעין בדרך וזו נמי בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שגזר המלך על עוברי דרכים שחרי אם היתה בביתי לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמיא למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרים מחמת מהלך הדרך נעשה האונס שעל עוברי דרכים נגזרה. אבל אם היתה גזרת המלך לחפש את הבתים חייב להעמיד לו חמור אחרת דהשתא מזלא דבעל הבית גרים שהרי אפילו היתה בביתו היתה ניטלת זה פירש רבינו חננאל והעתקתי אותו מתוספת הר"י.

ונראה דלא דק בלישניא באשר פירש שגור המלך על עוברי דרכים כי בלא שום גזרת המלך יתכן הדבר כי פעמים שדרך הפקידים ועוסקים בעבודת המלך ליטול חמורים של בני אדם שפוגעין בהם בדרך כשהן צריכין להם בלא שום גזרת המלך ואינן נוטלין אלא מאותן שפוגעין בהן דרך הליכתן ופעמים שמחפשין ולוקחין אותן בכל מקום שימצאו שם בין בבתים בין בשאר מקומות אף על פי שאין פוגעין בהן בדרכן. משאנץ.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: אם בדרך הליכתה. פירש הקונטרס וכו'. ועוד יש לומר דהכי פירושו אם בדרך הליכתה נטלה כשהיה השוכר מוליכה מביתו של משכיר לביתו דאז יכול לומר לו מזלך גרם. ואם לאו פירוש אם נטלה בביתו של משכיר חייב להעמיד לו חמור. ומכאן נראה דאם אדם שכר סוס לחבירו אפילו קודם שיתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו דאם לא כן אמאי קאמר הכא חייב להעמיד לו חמור יחזור בו ויפטר אלא ודאי אינו יכול לחזור בו כשאינו מוצא לשכור אחר. עד כאן.

והראב"ד פירש וזה לשונו: אם בדרך הליכתה לפי תומם פגעו בו ונטלוה. שלא בדרך הליכתה שהיו עומדין לו במארב מפני שהיה מבריח מהן המס הזה וארבו לו ולקחוה. וענין זה ודאי מקח טעות הוא שהיית יודע שנבאשת בעיניהם ומאיימין אותך ושכרת אותה לי וכמי שלא נתן לו חמור מתחלה הוא. אבל בדרך הליכתה אומר מקרה היה לך. וחמורי ראויה למלאכתך. עד כאן.