בבא מציעא עח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מפני רעתה:
אפשיטא בעי לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני במאה ולא אשכח ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא בתיקו:
שכר את החמר ואת הקדר וכו' שוכר עליהן או מטען:
עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן געד כדי שכרן איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא דשבאתה חבילה לידו:
מתני' השוכר את החמור להוליכו בהר והוליכו בבקעה בבקע' והוליכו בהר אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין ומתה חייב ההשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור ואם הוחמה חייב ולהוליכה בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור אם מחמת המעלה חייב זהשוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מתה או נשברה חייב להעמיד [לו] חמור:
גמ' מ"ש רישא דלא קא מפליג ומאי שנא סיפא דקא מפליג אמרי דבי ר' ינאי רישא שמתה מחמת אויר דאמרינן אוירא דהר קטלה ואמרינן אוירא דבקעה קטלה ר' יוסי בר חנינא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא רבה אמר כגון שהכישה נחש רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הא מני ר"מ היא דאמר כל המעביר על דעת של בעל הבית
רש"י
עריכהמפני רעתה - דאנן סהדי דבלאו אונסא דזוזי נמי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח:
בעא לזבוני במאה - היה צריך למאה זוזי ורצה למכור שדה קטנה במאה זוז ולא מצא לה לוקחין ומכר גדולה במאתים:
וקא עייל ונפיק אזוזי - וזה עיכבם:
לא קני - דאנן סהדי דעל כורחו מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה:
ולא אשכח - לא מצא לה לוקחין מיד:
ואילו היה טורח - טובא לחזור אחר הלוקחין:
הוה משכח - לוקחי שדה קטנה:
ולא טרח - הוקשה לו הטורח ומכר הגדולה במאתים:
ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי - כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקלה עליו למכור אותה בלא דוחק מעות שמע מינה לא חביבה היתה עליו:
עד כדי שכרן - אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קיבלו כלום. שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו:
שבאת חבילה לידו - אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהן מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בעל הבית:
מתני' בבקעה והוליכה בהר - בראש ההר ואע"פ שהדרך חלק וישר. חייב בגמ' מפרש מאי שנא רישא הכא דלא מפליג בין הוחלקה להוחמה ובסיפא מפליג להוליכה בהר והוליכה בבקעה:
ואם החליקה פטור - שבהר היא ראויה להחליק יותר שראש ההר חד ומשופע לצדדין:
ואם הוחמה חייב - שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביבה ואין אויר שולט בה:
אם מחמת המעלה הוחמה - בעלותה מרגל ההר לראשו:
חייב - שהמעלה גרמה לה והוא שינה להוליכה בהר:
והבריקה - בגמרא מפרש:
או שנעשית אנגריא - שנטלוה לעבודת המלך:
אומר לו - משכיר לשוכר:
הרי שלך לפניך - טלנה כמו שהיא סמויה ותלך שאף מזלך גרם כמו מזלי וטרח ואשר אותה בדרכים וגבי אנגריא נמי המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו:
מתה או נשברה - שמפסיד כל שכרו:
חייב - המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי נבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזור לו שכרו:
גמ' דקא מפליג - בין הוחלקה להוחמה:
שמתה מחמת אויר - לא הוחלקה ולא הוחמה ומתה מעצמה הואיל ושינה בה. יכול לומר לו לא מתה זו אלא מחמת אויר לא היתה לימודה ליגדל באויר הר וקשה לה או לא היתה לימודה באויר בקעה וקשה לה:
אובצנא - עייפות ויגיעה ממשאה. הוליכה בהר- יכול לומר לו עייפות המעלה שעלתה לראש ההר הועיל לה מתחילה על כן עייפה לה לאחר זמן כשהלכה בדרך החלקה ויגעה תחת משאה ומתה. ואם שינה להוליכה בבקעה- אע"פ שלא ראינו אותה מזעת ולא היום חם מאד לומר הוחמה י"ל אם הלכה בהר היה האויר שולט שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה בבקעה לא שליט בה אויר והיא היתה חסירת כח ויגעה לה:
תוספות
עריכהכגון שבאת חבילה לידו. וא"ת א"כ פשיטא וי"ל דה"א אסמכתא היא ולא קני א"נ דפועל לא נותן לו אלא לשכור בשויה ולא מן הכל:
אפילו זו י' מילין כו'. וה"ה אפילו זו שהלך בה קצרה יותר אלא שלא חש להאריך:
הוחמה בהר פטור. וא"ת למ"ד לעיל (דף מב.) תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אמאי פטור הא תחילתו בפשיעה היה לענין הוחלקה וי"ל דלא מחייב אלא באונס שיש לתלות שאם לא היה משנה אפשר שלא היה בה האונס כי ההיא דצריפא דאורבני דאונס בא מחמת הפשיעה שאם היה מצניעם תחת הקרקע כדשמואל לא היו נגנבים אבל הכא כי הוחמה בהר כ"ש דאם לא שינה והיה הולך בבקעה דהוה הוחמה והכי אמר רבא בהמפקיד (לעיל דף לו:) גבי פשע בה ויצאתה לאגם אפילו למ"ד חייב הכא פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם וא"ת שילהי הפועלים (לקמן דף צג: ושם ד"ה אי) גבי הניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס פטור ומוקי לה רבה דעל בעידנא דלא עיילי אינשי ופריך אביי תחילתו בפשיעה לענין גנבי וסופו באונס הוא לענין ארי והתם אפילו לא פשע הוא ולא בא לעיר היה נארע האונס ומאי פריך וי"ל דשמא אם היה שם היה מוליכן למרעה אחר קודם ביאת ארי כי כן דרך הרועים לרעות חצי היום בשדה זו וחצי היום בשדה אחר או שמא אם היה שם הארי היה ירא לבא שם או היה מקיים ביה גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך ובלאו הכי צריך לפרש הפשט התם כך דקאמר אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומרים אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ואי אפשר לפרש בע"א ורב אלפס פירש התם דאביי לטעמיה דאמר בפרק המפקיד (לעיל דף לו: ושם) לא מיבעיא כו' אלא אפילו למ"ד פטור הכא חייב דהבלא דאגמא קטלה משמע דלמ"ד חייב א"ש בלאו האי טעמא אע"פ שהאונס היה נארע בכל ענין ויש לדחות ראייתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא דקאמר בסוף דהבלא דאגמא קטלה דאם לא כן תקשי ליה ממתניתין דהכא דקאמר הוחמה בהר פטור ומיהו למה שנפרש לבסוף דהכא לא חשיב תחילתה בפשיעה א"ש:
אם הוחמה מחמת המעלה חייב. וא"ת והיכי ידעינן ברישא דקתני הוחמה בהר פטור דשלא מחמת המעלה הוחמה וי"ל דראינו שלא הוחמה בעלייתה שעלתה בלא טורח והלכה אחר כן הרבה ולא היתה מזיעה ובתר הכי הוחמה וא"כ שלא מחמת מעלה היה ופטור:
כגון שמתה מחמת אויר. פי' שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה או איפכא משלג או ממטר והוי תחילתו וסופו בפשיעה ולהכי נקט להוליכה בהר והוליכה בבקעה ולא נקט להוליכה בהר זה והוליכה בהר אחר משום דאין רגילות להשתנות אויר אלא מהרים לבקעות אבל מהר להר ומבקעה לבקעה אין דרך אויר להשתנות:
רבי יוסי בר חנינא אמר שמתה מחמת אובצנא. שנתייגעה מחמת מלאכה ואף על גב דמתה מחמת מלאכה מ"מ כיון ששינה חייב שאם היה לו להוליכה בהר אפשר שאם היה מוליכה שם לא היתה מתייגעת מחמת אויר והרוח ששולט שם או אם היה לו להוליכה בבקעה לא היתה מתייגעת שם לפי שאין טורח שם כמו בהר ולהכי חייב אפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אך על רבה דאמר כגון שהכישה נחש קשה לריב"ם אמאי נקט לדידיה הר ובקעה דה"נ ה"מ למינקט בקעה ובקעה אם ידוע שנמצא נחשים היום בבקעה ששינה להוליכה שם דלא שייך האי קלקול להשתנות מהר לבקעה טפי מבקעה לבקעה ואר"י דרבה לטעמיה דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כדמשמע בס"פ השוכר את הפועלים (לקמן ד' צג: ושם) מדפריך ליה אביי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והשתא א"ש דלהכי נקט הר ובקעה משום דהשתא הוי תחילתו בפשיעה לענין הוחמה והוחלקה אבל אם שינה מבקעה לבקעה היה פטור דליכא תחילתו בפשיעה ובריש הכונס (ב"ק ד' נו. ושם) דפריך ארבה דאמר והוא שחתרה הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר הוי מצי למיפרך דרבה אדרבה דאית ליה הכא חייב אי גרס בתרוייהו רבה והשתא כל אלו אמוראים שבאין לתרץ סוברים כרבא דאמר מלאך המות מ"ל הכא כו' דלאביי דאמר הבלא דאגמא קטלה א"ש מתניתין בלאו הני שנויי וחייב אפילו מתה כדרכה דאמר ההוא אוירא שהוליכה שם קטלה אע"פ שאין ידוע שיהא אותו אויר רע כלל יותר מאויר אחר דלאו דוקא נקט הבלא דאגמא ה"ה כל שינוי אויר כדמוכח בשמעתין דהתם והא דנקט בסיפא הוחלקה בהר והוחמה בבקעה חייב ה"ה מתה כדרכה כיון דהוי תחילתו בפשיעה אלא משום דבפטור דהר תני הוחמה אשמועינן אף על גב דחימום הוי בהר טעמא לפטור בבקעה לא מיפטר בהכי אלא אדרבה הוי טעמא לחיובא וא"ת והא שמעינן ליה מרישא דאפילו מתה כדרכה חייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין הוחלקה בהר וחימום בבקעה כ"ש כשמתה ע"י החלקה דהר וחימום דבקעה דמחייב וי"ל דאי לאו אשמעינן בסיפא לא הוה ידעינן אמאי חשיב לה ברישא תחילתה בפשיעה לחייבו אפילו במתה כדרכה וא"ת ולרבא וכל האמוראים דהכא דפטרי במתה כדרכה אמאי תני בסיפא הוחמה בהר והוחלקה בבקעה
עין משפט ונר מצוה
עריכהלו א ב מיי' פ"ח מהל' מכירה הלכה ה', ועי' במגיד משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"צ סעיף י"ג וסעיף יד:
לז ג ד מיי' פ"ט מהל' שכירות הלכה ד', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' של"ג סעיף ו':
לח ה מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ט סעיף א':
לט ו מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה א', טור ושו"ע חו"מ סי' ש"ט סעיף ב':
מ ז מיי' פ"ה מהל' שכירות הלכה א', סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ש"י סעיף א':
ראשונים נוספים
הא דאמרי' מ"ש רישא דלא מפליג ומ"ש סיפא וכו'. ומתרצינן כגון שמתה מחמת אויר ואובצנא והכישה נחש דמשמ' דאם מתה כדרכ' פטור י"מ כולה סוגיא כרבא דאמר מלאך המות מ"ל הכא מ"ל התם וכי פשע בה ושינה אותה מהר לבקעה והכישה נחש חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואונסו בא לו מחמת פשיעתו הא אם שנה אותה מבקעה לבקעה אעפ"י שהכיש' נחש פטור דלא פשע בה דתחלתו וסופו באונס אבל לאביי דאמר במתה כדרכה חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס הכא נמי חייב אפי' מתה כדרכה דהא פש' בשינוי דהר ובקעה וסיפ' דמתני דקמפליג אם הוחלקה פטור דוקא בהוחלק' דכ"ש דשכיח בהר חנק' אבל מתה כדרכה חייב ודקתני הוחמה חיי' לאשמועי' פשיעות' דשיגוי דמשו' חמום היא ומהך פשיעות' מחייב נמי במתה כדרכה.
ואין זה מכוון אצלי כלל, דטעמ' דאביי התם משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפש' בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפי' במתה כדרכה וכ"ש בהוחלקה שחלקה של בקעה ושל הר שני דברי' הם ושמא לא יאר' לה חלקה בהר אע"פ שמצוי בה יות' אבל הטע' הנכון במשנתנו שאין השנוי מהר לבקעה פשיעה לפי שהזיקה מצוי בזה כמו בזה ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר הילכך אם הוחמה בהר חייב שאמ' לו לשמר' מחמום ולא שמרה וכן כשיאר' לה מיתת אויר שנשב' הרוח בהר באותו היום ומתה בו או נחש הכישה חייב שאם שמר כמו שאמ' בע"ה לא יאר' לה מיתה זו דכל כה"ג אינה פשיעה ואינה שמירה הילכך אם סופו באונס פטור ואם סופו מחמת אותו שינוי חייב כנ"ל ומסתברא דאפי' בשו"ח הוא חיי' דמתני' סתמא נמי כר' מאיר ומיהו בקע' ובקע' לאו שינוי הוא ופטור דכי אמר לו בקעה פלונית ה"ה לבקעה אחרת קאמר. וי"ל אפי' פי' ולא תלך בבקע' פלוני' אינו שינוי דבחזקת שמורה היא בבקעה זו כמו באותה בקעה שאמר משכיר והילכך לעולם פטור כנ"ל:
מתני': אומר לו הרי שלך לפניך: פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם, וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר, שאע"פ שהשכיר לו חמור סתם, אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר, שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם ע"י הדחק. אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותו, מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי, ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל, והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים, איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה, ואע"פ שהיה באפשר לומר, שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם, מה שכתב הרב נראה לי עיקר, דא"כ אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור, לימא ליה מזלך גרם.
עוד כתב הרב, דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור, משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור, וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית (לק קג, א), במה נתחייב לו, אם לא בקנין או שנתן לו שכרו, ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר, אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע, וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל, הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין, ע"כ.
ואני תמה, אם בקנין, היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור, וסתם שכירות חמור אינו בקנין, והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין, אם אין לו מה הועיל קניינו, ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור, כל שכן שהיה לו לתנא לפרש, ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור, דאמרינן לקמן (עט, א), אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר, ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר, משמע דהכי קאמר, ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה, דאפילו בלא קנין נמי קאמר, דאי לא, היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר, וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר, וא ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין.
ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה, וכן פרש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר, אם יש בדמיה ליקח או לשכור, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה (לקמן מט, א). אלא שאף זה אינו מחוור בעיני, דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור, ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור, אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור. וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר, דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך, דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה, כדאיתא בגמרא (עט, א). ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר, וזה ממה שלא נ"ל, וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה.
ע"כ נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם, ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע, אבל לאחר שמסר לו חמור אחר, כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה, ואלא מיהו כיון דאמר ליה חמור סתם ומסר לו זה, הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר, וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה, כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו, ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא, אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך, ולא בכך שעבד עצמו באחריותה, אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה ראויה לאותה מלאכה כלל (עט, א), חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות. וזה כללו של דבר, בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר, והרי הוא כאפותיקי מפורש, ובחמור סתם כאפותיקי סתם, ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי.
פשיטא בעא לזבוני להאי ארעא במאתן ולא אשכח לזבוני להאי במאתן ולבסוף אזדמן ליה וזבין במאתן ועייל ונפיק אזווי לא קני אף על גב דמעיקרא לא הוה משכח אלא בעא לזבוני להאי ארעא במאה ולא אשכח ואי טרח הוה משכח פירוש אם שלח לשכני השדה שהן בעיר אחרת ולבסוף אזדמן ליה בעירו וזבין במאתן ועייל ונפיק אזוזי מי הוי כמוכר שדהו מפני רעתה לפי שאינו בוטח שיתקיים המכר הזה מפני שבתחלה אפילו מאה לא היה מוצא בו אלא מטורח גדול ועכשיו שזמנו לו מן השמים זה המכר הגדול לא יבטח בו עד שיהיו מעותיו בידו ומשום הכי עייל ונפיק קני או לא תיקו. ומסתברא דקני שהרי קונסים אותו בחזרתו כדאמרינן לעיל וכיון דאיכא מקצת מעות וחזקה קנה דבחזקתו דהאיך קאי. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא בעא לזבוני במאה ולא אשכח. פירוש ולא אשכח לאלתר ואי טרח הוה משכח ולא טרח וזבין במאתן וקא עייל ונפיק אזוזי מאי ולא איפשיטא.
וכתב הראב"ד ז"ל דקני שהרי קניינו של זה ברור כי כבר החזיק בה או קנה בחליפין וחזרתו של זה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומיהו כל שאין כאן שום קנין אחר אלא כסף זה כיון דעייל ונפיק אזוזי סתמו בחזקת שאינו קונה ועל הלוקח להביא ראיה דאי לא קרקע בחזקת בעליה עומדת. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל: בעא מוכר לזבוני במאה ולא אשכח וזבין במאתים וקעייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן כל המעות. ואי כד הוה טרח מעיקרא נמי הוה משכח מאן דהוה זבין מיניה במאה ולא טרח אלא דאירצי וזבין במאתים בעיא ולא איפשטא היא אי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי וקנה לוקח לגמרי במקצת דמים דפרע כיון דמדעתיה זבין במנה שני או לא. לרבינו ז"ל הילכך אי בעי חד מינייהו למהדר מצי הדר כל כמה דלא יהב כלהו זוזי עד כאן מיסוד הרב רבינו האיי זצ"ל. עד כאן.
עד כדי שכרן: פירש הקונטרס אם עשו קצת מלאכה ולא קבלו עדיין כלום שוכר עליהם עד כדי שחייב להם. ואם תאמר לפירוש זה מאי איכא בין דבר האבד לדבר שאינו אבד דדבר שאינו אבד נמי קאמר רבי דוסא לעיל דיד פועל על התחתונה. ויש לומר בדבר שאינו אבד אם הוקרו פועלים אפילו אינו מוצא לשכור פועלים מידע מכל מקום אינו שוכר עליהם אלא ימתין עד שימצא פועלים בזול אבל בדבר האבד לא ימתין כלל אלא מיד שיחזור יוסיף לפועלים אחרים עד כדי שכרן והכי משמע לעיל דבדבר שאינו אבד בשלא הוקירו פועלים אינו שוכר עליהם אלא ימתין וכו' כדפרישית דקאמר ואם סלע נותן להם סלע ומשמע אפילו כשאינו מוצא פועלים לשכור מיד. ורבינו תם פירש עד כדי שכרן פי שנים מכדי שכרן. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: עד כדי שכרן. פירש רש"י ז"ל אם עשו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם וכל מה שהוא חייב לתת לאלו יוסיף לאחרים שיגמרו. ולא נראה חדא דלישנא דשוכר עליהם עד כדי שכרן משמע שלעולם שוכר עליהם ועל ממונם כדי כל שכרם ואפילו לא התחילו במלאכה כלל. ועוד כשעשו קצת מלאכה אפילו בדבר שאינו אבד נמי אמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה אם הוקרו פועלים לתת משכרן שעשו להשלים על מה שעתיד לעשות ותנא דידן כרבי דוסא סבירא ליה ולעיל בברייתא משמע דלכולי עלמא איכא הפרש בין דבר האבד לדבר שאינו אבד.
והנכון כמו שפירש רבינו תם ששוכר עליהם לתת לאחרים כדי שכרן של אלו תוספת על שכרן ואם כבר פרע לאלו גובה מהם הכפל לתת לפועלים אחרים אם אינו מוצא פועלים בפחות מכפל שכרן של אלו והאי ממון גמור הוא ולא קנס כדפרישנא במתניתין ואם מתו גובה מיורשיהם אם אניח להם אחריות נכסים. עד כאן.
וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: עד כדי שכרן. פירוש כפלים בשכרן כדאמרינן בעלמא גבי אונאה עד כדי דמיהן שהוא כפלים בדמיהן. עד כאן.
כשבאת חבילה לידו: כתוב בתוספות ואם תאמר אם כן פשיטא וכו'. אי נמי וכו' וזה לשון הרא"ש: אי נמי סלקא דעתך אמינא לא נתנו לו לשכור אלא כדרך הפועלים אבל לא על המשכון. עד כאן.
כשבאת חבילה לידו: פירוש משכון בא לידה שנתנו לו פועלים. ואם תאמר אמאי לא אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרינן בקידושין המקדש במשכון אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן. ויש לומר דשאני הכא שהפסידוהו במה שחזרו. ועוד יש לומר דמיירי הכא שהפועלים הקנו לו בגוף החבילה נסכא אחת של מנה הוי כלשון חוב. ומכאן יש להזהר בשדוכין כשנותנין משכון שצריך להקנות בגוף המשכון דאם לא כן אינם מועילים כלום דמנה אין כאן משכון אין כאן. תלמיד הר"ף. ועיין בפרק קמא בדיבור המתחיל: והילך חייב בלשון הרשב"ץ הכתוב שם.
וזה לשון הריטב"א: כשבאת חבילה לידו. פירוש דכי יהבו ניהליה מסתמא אדעתא דהכי יהבו ניהליה שתהא משועבדת וקנויה לו עד כנגדה לתשלומי הפסדו דמשום אסמכתא ליתא דהוה ליה אם אוביר ולא אעבד אשלם במיטבא דהא בידם הוא ולא אמרי מילתא יתירתא. וליכא למימר בהאי חבילה מאי דאמרינן בפרק קמא דקידושין מנה אין כאן משכון אין כאן דהתם הוא שלא נתחייבו במנה קודם נתינת המשכון ואין משכון משתעבד אלא בחיוב קודם אבל הכא משעת שכירות נתחייבו בתשלומי הפסדו מדינא ואההוא חיובא משתעבד המשכון. ועוד דהכא לאו בתורת משכון יהבי ליה אלא שהקנו לו בגופה של חבילה כדי דמיה מעכשו אם יחזרו בהם בדבר האבד ועל דעת כן משך בעל הבית את החבילה ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי דמילתא ידיעא היא דסתם נותני חבילה להכי הוא דיהבי ליה יש בדברים אלו פירושים אחרים וזה הנכון וכן כתבו בתוספות. וכן דעת הרמב"ן.
כתוב בתוספות כיון דקיימא לן כרב דאמר פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. נראה מכאן דמלמד יכול לחוור בו ואפילו בחצי זמנו דהאי כפועל הוא ויטול מה שעשה. ודוקא כשבעל הבית מוצא מלמד ואם לאו שוכר עליו או מטעהו. ואם חזר בו המלמד מחמת חולי או אונס נותן לו שכרו על מה שעבר ואפילו אינו מוצא מלמד ועל הזמן העתיד אינו נוטל כלום. במה דברים אמורים בשלא למד כלל מתחלה אבל אם למד קצת יטול ולא יפסיד כלום.
ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה שאם המלמד מוצא עצמו להשכיר ישכיר ואם לאו נותן לו בעל הבית שכרו משלם ולא כפועל בטל דהא כאכלושי דמחוזא הוי דהא נח לו לאדם לעשות מלאכת שמים מליבטל הימנה וגם יותר טוב הוא לו שילמוד שם אחרים משילמוד לעצמו דכשהוא מלמד לאחרים עושה מצות לימוד וחכמתו מתקיימת יותר כדאיתא במסכת מכות גבי ומי אוהב בהמון לו תבואה. ואם בעל הבית חוזר בו מחמת האונס כגון שחלה בנו אם אינו רגיל להיות חולה פסידא דמלמד וגם אם רגיל להיות חולה והמלמד הוא מן העיר פסידא דמלמד אבל אם אינו מן העיר והבן רגיל להיות חולה פסידא דבעל הבית ונותן לו כל שכרו כשאינו מוצא לשכור עצמו כדאמרינן לעיל גבי היכא דפסק נהרא. עד כאן מנמוקי התוספות.
ורבינו אומר בשם הרמב"ן שאין דברים אלו אמורים אלא בשנשכר המלמד באמירה בעלמא אבל אם נתחייב בקנין כראוי ללמד בן חברו ונתחייב לו בעל הבית בשכרו שוב אין אחד מהם יכול לחזור בה ואם חזר בו יפסיד ואף על פי שחלה המלמד פסידא דמלמד על מה שיש לו לעשות וכן אם חלה הבן פסידא דבעל הבית לגמרי כשאין זה מוצא לשכור עצמו בין שרגיל לחלות או שאינו רגיל ואף כשאין המלמד מן העיר דההיא דפסק נהרא בשכירות פועלים דוקא הוא. ואפילו כשנשכר המלמד בדברים וחלה המלמד אף על פי שהוא למד קצת אין לו שכרו משלם אלא נוטל כפי מה שהוא למד לפי חשבו שלא נאמר הדין ההוא אלא בעבד עברי דכל שעושה מעשה מחט פטור וקולא הוא דאקול רחמנא בעבד עברי כדאקיל עליה כשחלה שלש כדכתיבנא לעיל. גם מה שאמרו לענין המלמד כי נח לו שילמוד לאחרים משיהיה בטל ושילמוד לעצמו הכל כפי מה שהוא התלמיד וכפי ראות הדיין. עד כאן.
וזה לשון גליון תוספות: שמעינן מהאי שמעתתא דכשחוזר בעל הבית בלא אונס בין בשכיר בין בקבלן אם מוצא להשתכר אין לו עליו אלא תרעומת ולא יתן לו אלא מה שטרח ואם אינו מוצא יתן לו כפועל בטל ואפילו מוצא אם נזדלזלו פועלים יד בעל הבית על התחתונה ונותן לו כל שכרו ולא ינכה לו רק שיעור מה ששוה להשלים לפי הזול. וקבלן כשחוזר בו ידו על התחתונה אלא יתן מה שטרח. ואי איכא פסידא דבעל הבית שוכר עליו או מטעהו בין לשכיר בין לקבלן. והיכא דנראה אונס אף קבלן יכול לחזור אפילו איכא פסידא ויקח מה שטרח. ואם נאנס בעל הבית באונס שלא היה לו לידו יותר מפועלים הוי פסידא דפועלים. ולפי זה חלה הבן או מת אינו חייב ליתן למלמד אלא מה שטרח אם לא שהבן היה חולני והיה רגיל לחלות דאז משלם הכל ולא דמי לספינה סתם ויין זה דאמרינן לקמן דנותן משום דאמר ליה אייתי חמרא זה כמו שהתנית כמו שמפרש לקמן.
ובתשובה אחרת מצאתי כי יש מחייבין ליתן לו כל שכרו כמו בספינה סתם ויין זה וכל שכרו יתן ולא כפועל בטל דהוי כאכלושי דמחוזא. ועוד דבנדרים משמע שאין המלמד יכול ליקח שכירות כי אם שכר שימור ובהא לא שייך כפועל בטל ומביאין ראיה מפירוש רבינו חננאל ז"ל דפירש גבי אגר אגירי לרפקא ואתא מטרא אי סיירה הוי פסידא דפועלים דיכול בעל הבית לומר לפועלים לכו חפרו. ולא סיירוה יכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור. וכן השוכר פועל להשקות שדה ויבש הנהר ולא היה מנהג הנהר ליבש פסידא דפועלים שבעל הבית יכול לומר הביאו מן הנהר האחר. משמו לפירושו דפסידא דפועלים הוי טעמא כי היכי דאמרינן ביין סתם וספינה זו הא חמרא והא ספינתא הכי נמי מצי למימר הך ארעא לכו חפרו לכו והביאו מן הנהר אאחר.
ואם תאמר גבי דוולא ואתא מטרא התם לימרו פועלים הא קיימינן. ויש לומר דפועלים אפסדו אנפשייהו דבלילא נחת מטרא ומאי בעי התם. כל זה בתשובה. וגם צריך לדקדק דכשמוצא נמי להשתכר דהיינו דוקא בדניחא ליה מיניה או דכוותה אבל קשה מיניה לא כדאמר רבא גבי שלים עבידתא בפלגא דיומא. ומיהו אם נתן כל השכירות למלמד אפילו לפי שיטת התוספות שפוטרין את בעל הבית כשהוא אנוס אין צריך להחזיר דנתרצה לתת לו מעותיו רק שלא ישאר בו. עד כאן.
מתניתין: השוכר את החמור להוליכה וכו': הא דקרי לחמור בלשון נקבה משום דהכי כתיב כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה וכן נמי כתיב גמלים מיניקות. ה"ר יהונתן ז"ל.
אפילו זו עשרה מילין: והרי אם אותה הדרך שהלך בה השוכר היתה קצרה יותר אלא לא הוצרך לומר כל זה דכיון דידעינן דטעמא דחייב אינו משום שדרך להוליכה רחוק יותר פשיטא דאין שום חלוק בין אם דרך שהלך השוכר לדרך שהתבה בפני המשכיר בין אם דרך שהלך בה השוכר קצרה יותר. משאנץ.
ומתה חייב: אומר מרי דוקא כשהתנה כן בפירוש אבל אם שכרה סתם ללכת למקום פלוני יכול לילך בה בין בהר בין בבקעה בין בארוכה בין בקצרה ועל בעל הבהמה להתנות ואפילו זו עשרה מילין וזו עשרה מילין. והוא הדין שהדרך שהלך בה היא תשעה מילין או פחות לפום טעמי דאיתאמור בגמרא והא לא דק ונקט סתם מהלך בינוני שביום. והא דקתני ומתה חייב פירש מרי חייב באונסיה ופטור משכרה דכיון דשינה בטלה קציצתו ושכירותו והוה ליה כתוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה דאמרינן בפרק הגוזל רצה פחתה נוטל רצה שכרה נוטל אי קיימא לאגרא הכא נמי לא שנא בין שמתה בין שהוזקה.
ויש מרבותי שאומרים דלא דמי לתוקף שמשתמש שלא לדעת כלל אבל זה שירד לשכירות ובתורת שכירות נשתמש בה קודם שנאנסה ואין חיוב אונסין על שעת משיכה אלא על שעת האונס חייב הוא בשכרו ואגרא ופגרא אגרא על שעת תשמיש ופגרא על שעת אונסין. ומכל מקום אינו נותן שכר כפי מה שקצץ אלא כפי מה שנהנה שכבר בטלה קציצה ולזה דעתי נוטה. הריטב"א.
ואם מחמת המעלה חייב: כגון שניכר שמחמת המעלה הוחמה כגון שבטורח מועט הוחמה כגון שלא נתיגעה כל כך במלאכה ואף על פי כן הוחמה וניכר שהמעלה גרם לה. והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם מחמת המעלה חייב. פירוש בשיש טורח במעלה שאפשר לתלות בה עד כאן. הרא"ש.
אם הוחמה חייב: פירוש שאלו הלך בהר לא הוחמה מפני שיש אויר בהר. ואם הוחלקה פטור וליכא למימר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דכיון דכל שכן שאירע האונס אם לא שנה ופשוט הוא זה.
אבל איכא למידק דממתניתין משמע דאלו מתה כדרכה פטור מדלא קתני חיובא אלא בהוחלקה בהר או אם הוחמה בבקעה הא אם מתה פטור ומאי שנא מפשע בה ויצאת לאגם ומתה שהוא חייב לאביי דאמרינן בפרק המפקיד דכל כהאי גוונא אומרים אוירא דהר קטלה אובצנא קטלה הכא נמי נימא הכי. ויש לומר דעד כאן לא אמר אביי התם אלא בשתחלתו בפשיעה גמורה כיון דפשע בה ויצאת לאגם או שהעלה לראשי צוקין הוא דהא תלינן בכל מאי דאפשר לתלות ולא אמרינן מלאך המות קטלה אבל כל שלא פשע בה בתחלתו פשיעה גמורה לא אמר הכי וכדפרישנא התם והכא מפני ששנה מהר לגבעה ומגבעה להר אין זו פשיעה גמורה כי דרך כל בהמה לילך בהר ובבקעה אלא זה כעין גנבה ואבדה וכל שתחלתו בגנבה ואבדה וסופו באונס שלא בא האונס מחמת הפשיעה לדברי הכל פטור. הריטב"א.
השוכר את החמור והבריקה: מפרש בגמרא אבזקת. כלומר נולד לה תולעת בין עור לבשר ואינה יכולה לילך אלא בצער ובמתון. נהוריתא כלומר שהוכתה בסנורים ובטורח יכול ליישר אותה בדרך ולהצילה מן הפחתים. אומר לו הרי שלך לפניך. לפי שהרי יכול להשתמש בה על ידי הדחק וכן באנגריא והכי מוקמינא לה בגמרא כאנגריא החוזרת הילכך לאחר שיחזרוה לו מבית המלך יכול לעשות ממנה צרכו דמזלו של שוכר גרם לו כשבאה תחת ידו פגע בו מה שלא הורגלה בכך הילכך ימתין לה עד שתשוב מעבודת המלך וכן גבי הבריקה ילך בנחת ולא ירצנה וכשנתעוורה בסנוורים יישרנה בדרך ויוליכנה. אבל אם מתה או נשברה שאינו יכול להשתמש בה לעולם חייב להעמיד לו חמור אחר כלומר שישכור לו חמור אחר בדמי הנבלה שהרי חמור זה שעבד לו או יחזיר לו שכרו כפי מה שצריך לו לשכור אחרת להשלים לו כל אותו הדרך שנתרצה לילך בו. ה"ר יהונתן.
אומר לו הרי שלך לפניך: פרשה הראב"ד ז"ל בחמור סתם. וכתב הוא ז"ל נראה לי דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר שאף על פי שהשכיר לו חמור סתם אינו יכול לתבוע שיעמיד לו חמור אחר שהוא אומר לו חמורי קיים וראוי למלאכתך ואם על ידי הדחק אבל לענין השכר נראה לי שלא יטול אותה מפני שאינו יכול להשתמש בו כראוי. ועוד אנגריא שאינה חוזרת לשמואל והוא שיש למלך מלאכה ארוכה שאינה חוזרת לכמה שנים איך יתבע ממנו שכר והוא אינו יכול להשתמש בה. עד כאן.
ואף על פי שהיה באפשר לומר שיכול לומר לו בעל החמור ממך לקחוה ומזלך גרם. מה שכתב הרב נראה לי עיקר דאם כן אפילו מתה אמאי חייב להעמיד לו חמור לימא ליה מזלך גרם.
עוד כתב הרב דמדקתני מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור משמע דבחמור סתם קמיירי. והקשה הוא במה נתחייב להעמיד לו חמור. וכן המשכיר בית לחברו סתם שאם נפל חייב להעמיד לו בית במה נתחייב לו אם לא בקנין או שנתן לו שכרו. ולענין בית מתחייב חיוב גמור בקבלת השכר אבל בשכירות החמור אין בחזרתו כי אם מי שפרע וכיון שמת לא שייך ביה מי שפרע כלל. הילכך לא משכחנא ביה חיובא אלא בקנין עד כאן.
ואני תמה אם בקנין היאך סתם תנא לישניה ותני חייב להעמיד לו חמור וסתם שכירות חמור אינו בקנין והוה ליה למיתני אם קנו מידו חייב להעמיד לו חמור. ועוד דאפילו בקנין אם אין לו מה הועיל קניינו ואם במחייב עצמו בקנין להעמיד לו חמור כל שכן שהיה לו לתנא לפרש ובגמרא משמע דאפילו בדלית ליה חייב להעמיד לו חמור דאמרינן לקמן אמר רבה בר רב הונא אמר רב השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואמרינן עלה אי דאמר ליה חמור סתם לוגר ליה חמור אחר ומדקאמר לוגר ליה ולא קאמר נותן ליה חמור אחר משמע דהכי קאמר ישכור חמור אחר ויתן לו. ומשמע נמי מהתם לכאורה דאפילו בלא קנין נמי קאמר דאי לא היכי מקשה הכי להדיא לוגר ליה חמור אחר וממאי דהא דרבה בר רב הונא בשקנו מידו. אלא שבזה אפשר לתרץ דאיהו כעין שוכר את החמור דמתניתין קאמר ואי ההוא דמתניתין בשוכר בקנין אף איהו דאמר בקנין ואפשר היה להעמיד משנתנו בחמור זה וכן פירש רש"י ז"ל וחייב להעמיד לו חמור מדמי נבלה קאמר אם יש בדמיה ליקח או לשכיר לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה.
אלא שאף זה אינו מחוור בעיני דכיון דהכל תלוי בנבלה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ואם אותה ששטפה נהר או שאכלה ארי שאי אפשר לו ליקח בדמיה ולא לשכור אינו חייב להעמיד לו חמור אחר היאך שנה סתם בלא שום תנאי חייב להעמיד לו חמור וכן אי אפשר לפרש חייב להעמיד לו חמור אם רצה בעל החמור ליטול שכר דאם כן היה לו לחלק בין שמתה בחצי הדרך או קודם שהלך דאלו מתה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואפילו לא משתרש ליה כדאיתא בגמרא. ועוד דאם כן כשנשאת באנגריא חייב ליתן לו שכרו ואף על פי שאינו מעמיד לו חמור אחר וזה ממה שלא נראה לי וכמו שפירש הראב"ד ז"ל וכמו שכתבתי למעלה.
על כן נראה לי דמתניתין ודאי בחמור סתם ואלו חזר בו קודם מסירה אינו עומד אלא למי שפרע אבל לאחר שמסר לו חמור אחר כבר נתקיים מעשה ביניהם במסירתו של זה ואלא מיהו כיון דאמר לו חמור סתם ומסר לו זה הרי זה כאלו נשתעבד בכך מחמת אחריות להעמיד לו חמור אחר וכדרך שהוא משעבד לו הנבלה בחמור זה כך משעבד עצמו בחמור סתם באחריות על כל נכסיו ולפיכך אם הבריקה או נעשית אנגריא אומר לו הרי היא עדיין ראויה למלאכה שהשכרתיה לך ולא בכך שעבד עצמו באחריותה אבל מתה או נשברה אי נמי הבריקה ושכרה בפירוש לרכוב עליה או לכלי זכוכית שאינה רצויה לאותה מלאכה כלל חייב להעמיד לו חמור מדין האחריות.
וזה כללו של דבר בחמור זה אחריות עליו אף על פי שהוא בעצמו אינו ראוי למלאכה כגון שמת או נשבר והרי הוא כאפותיקי מפורש. ובחמור סתם כאפותיקי סתם ומעתה הוא הדין לבית סתם שחייב להעמיד לו בית מדין האחריות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. פירוש המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך. מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור אחר. אלמא בחמור סתם קא מיירי והבריקה טעמא מאי משום דחזיא ליה לטעינה או לרכיבה על ידי הדחק. נעשית אנגריה נמי והוא שתפסוה לבית המלך לעשות מלאכתם שכך הוא המס על בעלי בתים להזמין בהמות למלאכת המלך וכיון שהיא ראויה למלאכה ראשונה אומר לו הרי שלך לפניך. ונראה לה דלענין תביעת השוכר על המשכיר בלבד קאמר וכו' ככתוב בלשון הרשב"א ז"ל הכתוב לעיל.
והרמ"ך ז"ל כתב לענין פסק וזה לשונו: השוכר את החמור והבריקה מרוב אור השמש ואינה רואה כלל או נשאת באנגריא לעבודת המלך בדרך הליכתה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור אחר ונותן לו השוכר שכרו עד אותו מקום.
הר"מ ז"ל כתב שכרו משלם. ויש להעמיד דבריו כיון דאמרינן בסמוך ובתוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר לו הפועל הריני לפניך ומאחר שאני אנוס תן לי כל שכרי של יום זה אלא נותן לו שכרו הראוי עד אותה שעה שנאחז אלמא דלישנא דהריני לפניך הוא למתבע מיניה כוליה אגריה. ולפום מאי דכתיבנא דשכרו עד אותו מקום הוא דליתן ליה לבעל הבהמה נראה לומר כן ומלישנא דהרי שלך לפניך הכי משמע הרי שלך שהבאתי לך עד כאן לפניך הילכך תן לי שכרי שהיית נותן למי שיביאנו עד הנה וכן היא סברתו של רב בשוכר חמור ומתה בחצי הדרך דנותן שכרו עד אותו מקום וכן נראה. וצריך עיון.
מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור: רש"י פירשה בחמור זה. ופירש שחייב המשכיר למכור העור והנבלה ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור דכי אמרינן בגמרא אם אין בדמיה ליקח אינו חייב לשכור לו חמור דאלמא אין מחייבים אותו להוסיף דמים. התם כשאין בעל החמור עמו אבל הכא כגון שבעליו עמו הילכך מוסיף דמים וקונה חמור דלא כליא קרנא. ואין זה מחוור דבשלמא בשיש בדמיה ליקח מחייבין אותו ליקח כגון דקאמר ליה זה אבל להוסיף מביתו במה נשתעבד. אלא ודאי מתניתין בחמור זה דוקא כגון שיש בדמיו ליקח אליבא דרב או לשכור אליבא דשמואל וכדאיתא בגמרא הא לאו הכי אפילו בעליו עמו פטור. ומיהו לא נהירא דכיון דתנן סתמא חייב להעמיד לו חמור משמע דלעולם חייב להעמידו. אלא מחוורתא דמתניתין בחמור סתם וכו'. ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן והר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור. פירוש אם בשוכר חמור סתם מתניתין כפשטה. ואם בששכר חמור זה אינו חייב אלא כשיש בדמיה ליקח או לשכור כדאיתא בגמרא ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור פסידא דשוכר הוא.
ואם תאמר אם כששכר חמור סתם למה חייב להעמיד לו חמור אחר ובמה זכה השוכר בחמור האחר שלא יוכל המשכיר לחזור בו. ויש מתרצין דהכי קאמרינן שחייב להעמיד לו או שיתן לו שכרו ומיהו אם רצה להחזיר לו שכרו ולחזור בו הרשות בידו. והנכון דכיון שמשך חמור ראשון וקנאו במשיכה למלאכתו ונתחייב למשכיר בשכרו דשוב אינו יכול לחזור בו באותה הנאה נתחייב לו משכיר להעמיד לו חמור כאלו קנו מידו. ומכל מקום כל זמן שלא נתן לו שום חמור כל אחד מהם יכול לחזור בו וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.
גמרא: מאי שנא דקא מפליג בחיובא ופטורא דהר ובקעה דהאי כחימום והאי בהוחלקה ומאי שנא דלא מפליג בין חיובא דהר לדבקעה אלא בענין אחד הם בין מיתה דהר למיתה דבקעה ואפילו הכי חייב מאיזה מהם שיש לה. מפי רבי. משאנ"ץ.
מאי שנא רישא דלא מפליג אמרי דבי רבי ינאי שמתה מחמת אויר: פירש רש"י ז"ל רישא אשמועינן דכל שלא הוחמה ולא הוחלקה ומתה יכול למימר שמתה מחמת אויר שלא היתה למודה ללכת לאויר דהר אלא לבקעה אי נמי איפכא שהאויר ההוא קשה לה וכן מחמת אובצנא יכול לומר כשהוליכה בהר אלו הולכתיה בבקעה לא היתה מתיגעת כך מחמת משאה ואם בבקעה גם כן הוליכה יכול לומר אלו לא הולכתה בבקעה אויר שבהר שולט בה ונותן לה כח ולא תתיגע תחת משאה ואף על פי שאנו יודעים שלא הוחמה שהרי לא ראינו אותה שתהא מזעת מכל מקום חייב. זו שיטת רש"י ז"ל כי אף על פי שאין אנו מכירין שמתה מחמת אויר או מחמת אובצנא אנו תולין בדבר כדי לחייב זה שפשע ואף על פי שלא ראינו אלא שמתה כדרכה.
ואין זה הפירוש נכון חדא דהניחא לאביי דאמר הכי גבי פשע בה ויצאת לאגם אלא לרבא דאמר מלאך המות קטלה מאי איכא למימר. ועוד דאפילו לאביי ליכא למימר הכי אלא בפשע גמור בתחלתו וכדפרישית לעיל וסיפא דמתניתין דייקא דפטר כשמתה כדרכה ולא פרכינן מינה לאביי בפרק המפקיד. ועוד דלישנא דתלמודא דאמר שמתה מחמת אויר לא משמע הכי. לפיכך הנכון דהכא בשניכר בה שמתה מחמת אויר ודאי או מחמת אובצנא ואז יכול לומר אויר דהר קשה לה או אובצנא דהר קשה לה או איפכא. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמרינן מאי שנא רישא דלא מפליג וכו'. ומתרצינן כגון שמתה מחמת אויר ואובצנא והכישה נחש דמשמע דאם מתה כדרכה פטור. יש מפרשים כולה סוגיא כרבא דאמר מלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וכי פשע בה ושינה אותה מהר לבקעה והכישה נחש חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואונסו בא לו מחמת פשיעתו הא אם שנה אותה מבקעה לבקעה אף על פי שהכישה נחש פטור דלא פשע בה דתחלתו וסופו באונס. אבל לאביי דאמר במתה כדרכה חייב משום תחלתו בפשיעה וסופו באונס הכא נמי חייב אפילו מתה כדרכה דהא פשע בשינוי דהר ובקעה. וסיפא דמתניתין דקמפליג אם הוחלקה פטור דוקא בהוחלקה דכל שכן דשכיח בהר תלקה אבל מתה כדרכה חייב ודקתני הוחמה חייב לאשמועינן פשיעותא דשינוי דמשום חמום היא ומהך פשיעותא מחייב נמי במתה כדרכה.
ואין זה מכוון אצלי כלל דטעמא דאביי החמו משום דכל שתחלתו בפשיעה משעה שפשע בה נעשית ברשותו להתחייב עליה בכל ענין ואפילו במתה כדרכה וכל שכן בהוחלקה שחלקה של בקעה ושל הר שני דברים הם ושמא לא יארע לה חלקה בהר אף על פי שמצוי בה יותר.
אבל הטעם הנכון במשנתנו שאין השנוי מהר לבקעה פשיעה לפי שהיזקה מצוי בזה כמו בזה ומיהו אינה שמירה למה שאמר משכיר הילכך אם הוחמה בהר חייב שאמר לו לשמרה מחמום ולא שמרה וכן כשיארע לה מיתת אויר שנשבה הרוח בהר באותו היום ומתה בו או נחש הכישה חייב שאם שמר כמו שאמר בעל הבית לא יארע לה מיתה זו דכל כהאי גוונא אינה פשיעה ואינה שמירה הילכך אם סופו באונס פטור ואם סופו מחמת אותו שינוי חייב. כן נראה לי.
ומיהו בקעה ובקעה לאו שינוי הוא ופטור דכי אמר לי בקעה פלונית הוא הדין לבקעה אחרת קאמר. ויש לומר אפילו פירש ולא תלך בבקעה פלונית אינו שינוי דבחזקת שמורה היא בבקעה זו כמו באותה בקעה שאמר משכיר והילכך לעולם פטור. עד כאן.
הא מני רבי מאיר היא: והוא הדין אם אמר לו הוליכה בבקעה פלונית והוליכה בבקעה אחרת דגזלן הוי וחייב אלא דאורחא דמילתא נקט שאדם קפיד ומתנה מהר לבקעה ומבקעה להר. שיטה.
כל המעביר על דעתו וכו': פירוש ואפילו במידי דליכא קפידא גמורה ולא פשיעה גמורה. הריטב"א.
כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן להתחייב באונסיה ומייתי מדרבי מאיר דאמר נותן לו דמי צמרו אלמא קנו ליה ומשמע דאי לא קני כשהעביר על דעתו של בעל הבית להתחייב באונסיה משום שינוי לא קני דשינוי אינו קונה בדבר שאינו שלו. ומשני דהתם היינו טעמא דשינוי קונה אפילו בדבר שאינו שלו. תלמיד הר"ף.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה