שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נה

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נה עמוד א עריכה

מה סוף הקדש אין מוסיף חומש: פירש רש"י דלסוף הקדש לא איצטריך קרא דכיון דלית ביה פדיון היכי שייך ביה חומש אלא קרא לאמצע הקדש אתא שאם אינו ענין לסוף הקדש וכו'. ואינו מחוור דאם כן מאי פרכינן מאי חזית דמדמית ליה לסוף הקדש נדמייה לתחלת הקדש דהא על כרחך קרא לאמצע הקדש אתא ואם אינו ענין וכדכתיבנא. אלא עיקרן של דברים כמו שפירשו בתוספות דקרא ודאי למעוטי סוף הקדש מפדיון אתא ואשכחינן סוף הקדש שהוא בר פדיון כגון עצים ואבנים המיוחדין לבדק הבית שאם מצא נאין מהן פודן ואינו מוסיף חומש בפדיונן ואנן הוא דגמרינן אמצע הקדש מסוף הקדש ומשום הכי פריך מאי חזית. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: פירשו בתוספות דאשכחן סוף הקדש דשייך ביה פדיון כגון שהקדיש קורות ואבנים הראוים לבנין בדק הבית וכו'. והשתא אתיא כולה סוגיין שפיר דמוקמי קרא בסוף הקדש ודאי לפי שאי אפשר לומר דבאמצע אין חומש ולבסוף יש חומש וכי מספקא לן היינו אי מוקמינן קרא בסוף הקדש בלחוד או גם באמצע הקדש. כן נראה לי. עד כאן.

והרמב"ן פירש דמשמע דליכא הכא קרא מיותר כלל דהשתא לא סלקא דעתין דרריש אלא מילתא בעלמא קאמר שאין מועלין אלא בדדמי לבהמה טמאה שהיא כולה לשמים ותחלת הקדש כלומר שיש הקדש אחריו שאין לנו אלא מה שתפסה תורה ואין למדין קל מחמור להחמיר עליו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הרא"ש: ויש לומר דהכי פריך מנא לך דהך בהמה טמאה איירי שהיא תחלת הקדש דילמא באמצע הקדש איירי ואף על גב דבסוף דמרבה בסיפא דברייתא אפילו שלמים לא משכחת מידי דתיתי בהמה טמאה למעוטי אם לא אמצע הקדש לפירוש הקונטרס וגם לפירוש רבינו תם לפי שלא מצא רבינו שמשון ומועלין בה למעוטי מאי מכל מקום מתחלת הברייתא דילמא כל כמה דלא מייתר לן קרא דאיכא לאוקמי למעוטי אין כולה לשמים לא הוה ליה למנקט תחלת הקדש. ועוד הוה לן לאוקמי ריבויי דקרא ואם כל בהמה טמאה לרבות אמצע הקדש דלא אימעוט ממשמעות דבהמה טמאה מלרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. הרא"ש.

שכן נתפס בדבר קדוש מנתפס בדבר קדוש: פירוש שכל סוף הקדש הוא עצמו דבר קדוש וראוי לעמוד בקדושתו וכן אמצע הקדש על הרוב שאין מחללין תחלת הקדש מסתמא אלא בהקדש שני שראוי להיות קדוש מה שאין כן בדבר הנקרא תחלת הקדש כגון בית ושדה וכיוצא בו דהוו דבר שאינו קדוש לעולם וסופו להתחלל דאי במידי דחזי לקדושת עולם סוף הקדש נקרא ויש פירושים אחרים וזה נכון. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בשמועה זו הקשינו אטו בהמה בתחלת הקדש איתא באמצע הקדש ליתא ולמה קרא אותה תחלת הקדש. והשיב לא קרא אותה תחלה אלא לפי שאינה בסוף הקדש שאין סוף הקדש אלא כלי הצריך לבדק הבית או קורה יכול הוא לפדות אם ירצה אבל אינו מצוה לפדותו ויכול להיות סוף הקדש מה שאין כן בבהמה טמאה שאינה יכולה להיות סוף הקדש לעולם וצריך לפדותה וכלי והדומה לו כשיבא לפדותם אם הקדש שניהם אינו מוסיף חומש לפי שאין דומים לבהמה טמאה שהיא אינה יכולה להיות סוף הקדש.

ואם תאמר מעתה אפילו היה הכלי תחלת הקדש נמי לא יהיה לו חומש. יש לומר ההוא תחלת הקדש מיהא הוי בבהמה טמאה. חזר והקשה לו מאחר שבבהמה טמאה יכולה להיות באמצע הקדש נאמר שיוסיף עליו חומש שאם הקדיש תחלה חמור והכניס תחתיו פרה בדמים קצובים אם יפדה הפרה ויוציא תחתיו סוס בדמים קצובין או כלי הצריך לבדק הבית מוסיף עליו חומש אף על פי שהוא הקדש שני והשיב לא כן אלא נשוה אותו לסוף הקדש שנכנס תחתיו והוא הכלי ולא אמרתי בדוקא שנכנס כלי תחתיו אלא להבין השמועה אלא בין שנכנס בין שלא נכנס אחד הן ונשוה אמצע הקדש שהוא הפרה לכלי שהוא יכול להיות סוף הקדש ואינו משלם חומש כמותו מפני שדומה לו במקצת שהרי אינו תחלת הקדש. ומה ראית להשוותו לכלי שאחריו השווהו לחמור שלפניו הואיל ואינו יכול להיות סוף הקדש כמותו מסתברא לכלי של אחריו היה לנו לדמותו שכן נתפס מנתפס. אדרבה לחמור שלפניו היה לנו לדמותו הוא דבר שיש אחריו קדושה וכו' כלומר שצריך לפדותו מה שאין כן בכלי שהוא נשאר בהקדש. חזר ואמר שהברייתא העידה בפירוש שלא נשוה אותו אלא לבהמה הראשונה בלבד וממנה נלמוד לכל הקדש. ודוגמת זו הברייתא יש בתורת כהנים ואין אותו המדרש על זה הפסוק רק על הפסוק האחר שבתחלת הפרשה ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה וגו' ולא על חומש אלא פדיון שאם הוממו שיהא להם פדיון. והרבה פנים יש לחיצוניות. עד כאן.

פרה זו תחת פרה של הקדש אין הקדשו פדוי: כך היא גירסת הראב"ד ופירש דאף על פי שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף ופרה זו נתפסת בקדושה הקדישו אינו פדוי שאין פדיון אלא בדבר הנישום ונערך כדכתיב ופדה בערכך. הר"ן.

עוד כתב הראב"ד וזה לשונו: יד הקדש על העליונה. אף על פי שאין הקדש פדוי שאם ישוה הנתפס יותר יתפיס אותו הגזבר ויחלל הקדש עליו בהערכת הכסף. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י פרה זו תחת פרה של הקדש טלית זו תחת טלית של הקדש הקדישו פדוי ויד הקדש על העליונה. ופירש הוא לדהקדישו פדוי מדשמואל ומיהו יד הקדש על העליונה שאם שוה הקדש יותר שישלם לו. ויש מקשים דכיון דמחולל מדשמואל למה ישלם. ויש לומר דהא תשלומין מדרבנן משום פסידא דהקדש.

ואיכא דלא גרסי ברישא יד הקדש על העליונה אלא הכי גרסי הקדישו אינו פדוי דליתא לדשמואל אלא בשחילל על דמים קצובין ובסיפא גרסי בפרה של בדק הבית שהיא בעלת מום דאי בקדשי מזבח אפילו בעלי מום הרי הוא ותמורתו קודש וכן בקדשי בדק הבית שהם תמימים דכל שראוי למזבח אין יוצא מידי מזבח אלא ודאי הכא בהקדש בדק הבית שקדם מומן להקדישן וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

טלית זו בחמש סלעים וכו'. הקדשו פדוי: פירוש בקונטרס והוא ישלים. וקשה דלא קתני בהו ויד הקדש על העליונה כמו ברישא. ועוד לערבינהו וליתנינהו. ונראה לי דברישא דוקא יד הקדש על העליונה כמו שפירשו בתוספות אבל סיפא שאמר בחמש סלעים וכו' והוה ליה הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אף על פי שעדיין לא הוסיף דמים. ומיהו קשה למאן דלית ליה הך סברא לקמן.

ור"מ תירץ דלא מצי למיתני בסיפא יד הקדש על העליונה דנהי דאם שוה פחות מן ההקדש צריך להוסיף מכל מקום אם שוה יותר מחמש סלעים לא הוי מצי למפסק ולמיתני הקדשו פדוי דמצי למהדר ביה דהוי כהקדש טעות וקיימא לן כבית הלל דאמרינן בנזיר פרק בית שמאי דהקדש טעות אינו הקדש ואף על גב דמשמע התם דלענין תמורה מודו כולי עלמא דהקדש טעות הקדש דגמרינן לה מיהיה לרבות שוגג כמזיד הני מילי היכא דבשעת הקדש לא אמר מידי אלא כדאמר התם שור שיצא מביתי יהא הקדש ואמר כסבור הייתי שיצא שחור ויצא לבן אבל הכא שפירש בהדיא בחמש סלעים הוה ליה כאלו פירש אם שוה חמש סלעים יהא פדוי ואם יותר לא יהא פדוי אבל ברישא שלא פירש כלום אפילו אם שוה יותר יד הקדש על העליונה ולא מצי למהדר והקדשו פדוי בעל כרחו ואפילו הוי הקדש טעות הא קיימא לן דהקדש טעות הקדש גבי תמורה והתפסה. הרא"ש.

האונאה ארבעה כסף: תמהני מאי שיעורא והלא פחות מכאן ויתר על כן נמי אונאה הויא אטו מפני שהיא אונאה לסלע איכפל תנא למיתני שיעורא דאונאת סלע יותר מכל שאר אונאות ואין שיעור זה דומה לשיעור הטענה שתי כסף שאינה בפחות מכאן ולא לשאר שיעורין השנויין כאן ויש לפרש שלא בא תנא זה אלא למנות שיעורים שנתנו חכמים במעין של כסף ואינו מחוור. הרמב"ן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן האונאה ארבעה כסף לסלע דהיינו שתות בדין הוא דליתני האונאה שתות דהוי כללא דוקא לכל מילי אלא דבאשגרת לישן נקט לישנא דקתני לעיל. עד כאן.

סיפא איצטריכא ליה חמש פרוטות הן: נראה לי דהאי דתני לה הכא לאשמועינן דחמש פרוטות הן ולא שש ולמעוטי פרוטה מאונאה ומשום הכי תני לה בפירקין דהזהב והכי קיימא לן דאין אונאה לפרוטות. וכתב רש"י אלא אם כן הוא בכאיסר. אבל הרמב"ם כתב בפרק י"ב מהלכות מכירה שכל שהוא יותר מפרוטה חייב להחזיר. הר"ן.

וזה לשון הריצב"ש: הא דאמר רב כהנא אין אונאה לפרוטות פסקו המפרשים דהילכתא היא. ודעת הרא"ה דבעינן שתהא האונאה כאיסר. ואין נראה כן דעת רש"י אלא שיהא המקח כאיסר וכן נראה מלשון אין אונאה לפרוטות שפירש אין אונאה למקח פרוטות עד שיהא המקח כאיסר. עד כאן.

זאת אומרת אין אונאה לפרוטות: יש מפרשים שאפילו אונאה פחות משוה פרוטה מחזיר אונאה. וקשיא להאי פירושא הא דגרסינן לקמן מכאן אמרו המוכר שטרותיו לבסם יש לו אונאה פשיטא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמשמע לן וההיא לא מסתגי אהאי פירושא כלל ואית דמפרשי אין אונאה לפרוטות עד שיהא בו איסר כפשטא דמתניתין דלעיל אבל פחות מאיסר לא ואהאי פירושא מסתגי ההוא עניינא דשטרות לבסם דבר מועט הם וקאמר דיש להם אונאה אף על פי שאין באונאתם כדי איסר. הראב"ד.

אין אונאה לפרוטות: כלומר אם לא שוה המקח אלא שוה פרוטה אף על פי שנתאנה בו יותר משתות לא יתבטל המקח בעבור זה דפחות משוה פרוטה אתיהיב למחילה. רבינו יהונתן.

ותנא דידן מאי טעמא לא תני וכו': כתוב בתוספות וכי משני על לוי וכו'. וכתב הגליון תוספות או שמא אית ליה דשוה פרוטה בעינן אפילו סוף דין וישיבת הדיינין פירוש אפילו לגמר ישיבתן. עד כאן.

הא תנא ליה גזל: פירוש וכיון דאשמועינן דשוה פרוטה ממון הוא לגבי גזל הוא הדין לגבי ישיבת הדיינים. וכל הני דמתניתין חדושייהו הוי דלא בעינן טפי מפרוטה דומיא דהאשה מתקדשת דאשמועינן דלא בעינן שוה דינר כדסבירי להו לבית שמאי אבל לאשמועינן דפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להא לא איצטריך דפשיטא דלאו כלום הוא. ובסוף הוי. חסר שאר הלשון. הריצב"ש.

הנך איצטריכא ליה גזל הגוזל וכו': פירוש אי תנא ישיבת הדיינים לא שמעינן הני דאף על גב דשמעינן דפרוטה ממון הוא לא שמעינן דיוליך אחריו אפילו למדי כגזלה וכאבדה אף על גב דזל ביני וביני אבל השתא דתנא גזל דיוליך אחריו ואפילו למדי וכל שכן דשמעינן מניה דהוי ממונא לגבי ישיבת הדיינים ואבדה איצטריכא לאשמועינן אף על גב דזל ביני וביני ומשום הכי תנא הני ולא תנא ישיבת הדיינים ולשבוק חד מינייהו ולא תיקשי אמאי לא תנא ישיבת הדיינים לאשמועינן דפחות משוה פרוטה אין בית דין נזקקים לו דהא לא שמעינן מהני דאיכא למימר דלגבי גזל להוליך אפילו למדי בעינן פרוטה אי נמי לאבדה אף על גב דזל אבל לגבי ישיבת הדיינים איכא למימר אפילו פחות משוה פרוטה ואם כן הוה ליה למיתנייה לישיבת הדיינים. הא ליכא למימר דלתנא דמתניתין פשיטא לן דפחות משוה פרוטה לאו כלום הוא ולהא לא איצטריך וכל הני חמש פרוטות דאשמועינן במתניתין חדושייהו הוו דלא בעינן מטבע כסף אלא בפרוטה סגי דומיא דקידושי אשה דהוי לאפוקי מדבית שמאי דסבירי להו דאינם קידושין דאין אשה מתקדשת בפחות מדינר אבל ללוי אמרינן דישיבת הדיינים איצטריכא ליה אף על גב דתני גזל לאשמועינן דדוקא בפרוטה. אבל לא בפחות ולאפוקי מדרב קטינא דאמר בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה כלומר בגמר דין כדמפרשינן בסמוך אבל לתנא דמתניתין לא משמע ליה דאיצטריך לאשמועינן הא. הריצב"ש.

ולוי מאי טעמא לא תנא אבדה בפרוטה הא תנא ליה גזל: ולאשמועינן אף על גב דזל ביני ביני לא תנא ליה דלוי אפשר דסבירא ליה דבעינן שוה פרוטה אפילו בשעת הכרזה. הריצב"ש.

דף נה עמוד ב עריכה

לרבות פחות משוה פרוטה לקדש: פירוש לשלם את הקרן אבל חומש ואשם לא מחייב בפחות משוה פרוטה הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה וכו' גבי הנהנה וגזל תנא שיעורא טפי מאחריני גבי תרומה תנא האוכל ואין אכילה בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. ופודה נטע רבעי ומעשר והקדש כל מה שהוא פודה מוסיף חומש אבל הני פעמים שהוא נהנה ופעמים שגוזל ולא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. הרא"ש.

ואם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו בפחות משוה פרוטה: פירש רש"י שאם הוזקקו לראובן שתובע לשמעון שוה פרוטה וחזר שמעון ותבעו פחות משוה פרוטה באותו מעמד נזקקים לו. ולא דייק להאי פירושא לישנא דגומרין ולישנא דגמר דין דאמרינן בסמוך. והנכון שאם הוזקקו בית דין לתביעה של פרוטה אף על פי שנמצא בסוף שהתביעה אין בה פרוטה גומרין דינו וכן הילכתא.

וכתבו רבותינו ז"ל דהא דאין נזקקין לפחות משוה פרוטה הני מילי כשתובע דבר של תשלומין אבל כשתבעו דבר שהוא בעין אפילו על פחות משוה פרוטה נזקקין. והא דפסיקא דישיבת הדיינין בפרוטה משום דהא פסיקא ליה דאיתא בכל מידי ואפילו בדבר שאינו בעין. הריטב"א.

מתניתין: חמשה חומשין וכו': והא דקתני בכל חד וחד מהני מילי הרי זה מוסיף חומש ולא מסתגי ליה דלתנינהו כלהו וליתני בתר כלהו הרי אלו מוסיפין חומש איצטריך למכתב הכי לפרושי לן דבכל הני תרומות דמני לא חשיב להו אלא כחד ולהכי קתני בכל חד מאידך נמי חומש באפי נפשיה. הריטב"א.

הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מוסיף חומש. הגוזל את חבירו וכו': נקט גבי נהנה וגזלנות שיעור טפי מאחריני דגבי תרומה קתני האובל מוסיף חומש דהיינו כל האוכל ופשוט דלא מיקרי אוכל בפחות מכזית ולא הוצרך לפרש. גבי פודה נטע רבעי ומעשר שני בכל מקום שפודה מוסיף חומש אבל פעמים שנהנה פעמים שגוזל דלא מחייב כגון בפחות משוה פרוטה. משאנץ.

גמרא: וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה: פירוש שתקנו חומש באכילת תרומה של דמאי כמו של תורה. ואף על גב דאיכא כמה מלים שעשו חכמים וכו' קשיא ליה הא מפני שהיו גזירות הרבה לפנים משורת הדין דהא רוב עמי הארץ מעשרין הם והיינו דמייתי לה מאידך דרבי מאיר דהמביא גט דהיא נמי גזירה קלושה ואפילו הכי עשה בה רבי מאיר חיזוק כשל תורה להיות הולד ממזר מדבריהם כאלו היה גט פסול מן התורה דאיכא ממזר מן התורה. כן נראה לי.

אבל בתוספות פירשו וכי עשו חכמים חזוק לדבריהם לענין חומש כשל תורה והא אשכחן מילי אחריני דמדרבנן שלא חייבו בהם חומש כעין של תורה דהא שיירי חטאות הפנימיות והחיצוניות שמועלין בהם מדרבנן כנהנה מן ההקדש דאורייתא ואפילו הכי לא חייבו בהם חומש כעין דאורייתא. ופרקי דהא מני רבי מאיר היא שמפריז מאד בשל דבריהם לעשותו כעין של תורה. ולא נראה דאי האי קושיא בשיירי חטאות תליא הוה ליה לתלמודא לאיתויי הכא. לכן נראה כפירוש הראשון.

ולפי שיטת התוספות היה ראוי לפרש דסמיך תלמודא בקושיא על מתניתין דמייתי לעיל הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור ומשום דמרגלא בפומין לענין חומש לא מייתי לה. ופרקינן הא מני רבי מאיר היא כלומר ומתניתין דלעיל רבנן דפליגי עליה דרבי מאיר והיינו דלא אקשינן מההיא מתניתין בכולה סוגיין משום דקושיין קמייתא עליה סמיכה. כן נראה לי. הריטב"א.

הא מני רבי מאיר היא: נראה דאפילו רבי מאיר מודה בהאי דלעיל דהדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור דלא אשכחן דפליג וגם ההיא משנה דלקמן מחללין אותו כסף על כסף היא סיפא דמתניתין הדמאי אין לו חומש ואין לו ביעור וכולה בבא אחת היא וקתני בה דברי רבי מאיר. ועוד דמתניתין לא קתני מעשר שני ומעשר שני של דמאי כדקתני תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והיינו טעמא דלא מחמיר רבי מאיר אלא היכא דעביד איסורא כגון באוכל תרומה ובנשאת כשלא אמר בפני נכתב אבל בפדיון מעשר ליכא איסורא ולא מחמיר. הרא"ש ז"ל.

כיצד יעשה יטלנה ממנה וכו': אדרבנן קאי כלומר כיצד יעשה שתנשא לכתחלה בגט זה אי נמי אם נשאת לא תצא אי נמי קאי ארבי מאיר כמו שכתבו בתוספות. ואית ספרים דגרסי אלא כיצד יעשה ולפי גירסא זו קאי אדרבי מאיר אלא כיצד יעשה שלא יהא ממזר אם נשאת. אי נמי יש לומר דקאי ארבנן אבל אם לא היה עושה כן אפילו רבנן מודו דהוי כממזר והא דפריך ולרבי מאיר משום דלא אמרו וכו' דוקא לרבי מאיר מתמה דכי לא אמר מתחלתו שוב אין לו תקנה. הרא"ש.

ויחזור ויתננו לה: ואם תאמר אמאי צריך ליטלו וכו' כמו שהקשו בתוספות. ויש לומר כמו שתירצו בתוספות אי נמי מיירי שכבר הלכו להם עדי נתינה ואם כן צריך עדים אחרים שיאמר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואגב דצריך עדים חדשים לומר זה אמר דיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר וכו'. תוספות חיצוניות.

ויחזור ויפדה: פירש רש"י כן צריך לעשות וכו' כמו שכתוב בתוספות וקשה דמוכח במסכת מעשר שני דזו היא קולא מה שחוזר ופודה הפירות דהא בשל ודאי אסרינן לחזור ולפדותו אלא צריך להעלותו לירושלם דתנן לא אם אמרת במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום וכו' כמו שכתוב בתוספות. ועוד תנן במסכת מעשר שני הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלום במקום ואם אין מקדש ירקבו לכך נראה כפירוש התוספות ומה שכתוב בתוספתא ובמשניות בהך מילתא דרבי מאיר ובלבד שיחזור ויפדה הפירות לא גרסינן ליה וברוב ספרים ליתיה ואי גרסינן ליה יש לפרש דכל הני חילולין כסף על כסף וכסף על נחשת הוא מחללו בשביל שצריך לכסף להשתמש בו ולא בשביל לקיים כן אלא כשירצה יחזור ויחלל פעם שנית ונחשת על הפירות נמי אם תרצה לפרשו דומיא דאחריני שאם ירצה שיחזור ויחלל הפירות על דבר אחר היינו דוקא ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות כלומר מתחלה כשחלל נחשת על הפירות היה בדעתו לחזור ולפדות הפירות שאם היה בדעתו על מנת להעלותן בירושלים לא היה יכול לחזור ולפדותו אפילו בדמאי מידי דהוה אודאי שאינו נפדה טהור בריחוק מקום. הרא"ש.

וחכמים אומרים יעלו פירות ויאכלו בירושלם: פירש הקונטרס לא הזקיקוהו לחזור ולחללו ואם רצה מעלה פירות עצמן דהקילו בו. משמע מתוך פירושו דרבי מאיר מחמיר דלא שרי לחלל נחשת על פירות אלא אם כן חוזר ופודה את הפירות ומעלה את הכסף לירושלם. וקשה לפירוש זה דכל עיקר קושיא דרב ששת אינה אלא מזה דרבי מאיר מיקל טפי מחכמים כמו שאפרש ועוד מוכח במסכת מעשר שני שזו היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דהא בשל ודאי אסרינן לחזור ולפדותו אלא צריך להעלותו לירושלם דתנן לא אם אמרתם במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמרו בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וכן מוכח בפרק איזהו מקומן לפי גירסת הספרים דהתם גבי כלים מצינו טפל חמור מן העיקר דפריך התם ולא והרי מעשר דהוא נפדה ואלו לקוח בכסף מעשר אינו נפדה דתנן הלקוח וכו' וכתיב כסף נטמא אין לא נטמא לא. פירוש נטמא נפדה לרבנן לא נטמא אינו נפדה אף על פי שמעשר עצמו נפדה וזהו חוץ לירושלם דבירושלם אין מעשר נפדה אלמא אסור לפדותו וצריך להעלותו.

ובקונטרס לא גרס שם נטמא אין אלא מדרבי יהודה מייתי ראיה דטפל חמור מן העיקר דבלקוח שנטמא יקבר ואלו מעשר עצמו שנטמא יפדה כדפרכי רבנן לרבי יהודה במתניתין ומעשר שני ופירושו נראה עיקר והכי איתא התם הלקוח בכסף וכו' עד אמרו לו תחמיר בטפלה יותר מן העיקר אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר.

ועל גירסת הספרים שקוראים טפל חמור מן העיקר הא דלקוח טהור אינו נפדה ומעשר עצמו נפדה קשה אם כן אדפרכי רבנן לרבי יהודה תחמיר וכו' תיקשי לדידהו. אבל לפירוש הקונטרס ניחא דאיכא למימר דהאי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר דמעשר עצמו נפדה טהור ברחוק מקום כדי לקנות בדמים בירושלם בקר וצאן יין ושכר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ולכך אם לקח בו פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם לא יפדם כמו שלא היה פודה מה שהיה לוקח בירושלם.

ועוד יש להביא ראיה דיעלו ויאכלום בירושלים דקאמרי רבנן היינו דוקא ולא שיפדו מדקתני בריש מסכת מעשר שני הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואם אין מקדש ירקבו ועוד קתני הלוקח בהמה שוגג וכו'. ואם אין מקדש תקבר על גב עורה ובתוספתא קתני בזמן הזה תמות שמע מינה אין לקוח נפדה חוץ לירושלם. ואין לדחות משום דבזמן הזה אין לו כח ליתפס על מעות כדאמר בירושלמי הרוצה לחלל מעות על הפירות בזמן הזה בין אלו בין אלו קדשו כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים מעות כמו שהן ופירות כמו שהן ופריך עלה מההיא דאם אין מקדש ירקבו ומשני תפתר שהקדישו בשעת המקדש וחרב המקדש. דהא לאו מלתא היא דדוקא מעות קאמר דאין מחללין על הפירות בזמן הזה משום דהוה להו כבהמה טמאה עבדים וקרקעות הואיל ואין ראויין ליאכל בירושלם בזמן הזה או משום דלא קדשה לעתיד לבא או משום דאין מזבח כדאמרינן במסכת זבחים ותמורה אבל פירות מעשר שני מתחללין כמו שמצינו שמתחלל על מעות בזמן הזה במסכת ערכין ומעשים בכל יום שאנו מחללין נטע רבעי שלנו על מעות וגם בשאלתות דרב אחאי כתוב חלול על כרם רבעי בחוצה לארץ ועל נטע רבעי בארץ ישראל.

ועוד יש להביא ראיה דהעלאת הפירות עדיפא מדתנן במסכת מעשר שני מעות בירושלם ופירות במדינה אומר מעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו פירות ויאכלו בירושלים אלמא שרי אפילו בודאי וכל שכן בדמאי. ומיהו יש לדחות דשאני התם שהמעות בירושלם וכשנתחללו על הפירות הוו הפירות כאלו היו בירושלים ולכך אסור לפדותם. ועוד ראיה מהא דאמר בהגוזל קמא דמעות של בבל והן בבבל למאי חזו דזבין בהמה ומסיק להתם. ומיהו יש לומר משום דהתם לא אפשר בענין אחר. אבל בפרק לולב הגזול משמע דלרבי מאיר גופיה דשמעתין שרי לקנות בהמה ופירות חוץ לירושלם ולהעלותו אפילו במעשר שני ודאי דתניא התם אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין על בהמה וחיה ועוף בין חיים בין שחוטין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללים על חיים אין מתחללים שמא יגדל בהם עדרים עדרים והתם חוץ לירושלם מיירי דאי בירושלם על בהמה חיה ועוף אמאי לא והא עיקר מצות מעשר באכילת שלמים.

ומיהו איכא לאוקמא בבעלת מום והכי קאמר בהדיא בתוספתא דשביעית פרק ד' אין מחללין אחד שביעית ואחד מעשר שני על בהמה חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיים בין שחוטין וחכמים אומרים לא אמרו אלא בזמן שהן שחוטים אבל מדדייק התם אי מעשר מעשר ממש הכתיב וצרת הכסף בידך והיאך מחלל על בהמה וחיה ועוף אלא מאי מעשר דמי מעשר משמע בהדיא דמיירי חוץ לירושלים. מעות על פירות אפילו להעלותן ומוקי פלוגתא דרבי מאיר ורבנן דסוכה בדמאי מכלל דאיירי חוץ לירושלם ואפילו לכתחלה שרי רבי מאיר לחלל כדקתני בהדיא בתוספתא דשביעית מחללין דמחללין משמע לכתחלה והא דנקט בסוכה מתחללין דמשמע דיעבד כדאמרן בריש פרקין מתחללין ואין מתחללין מיבעי ליה אגב רבנן נקט מתחללין דלרבנן אפילו דיעבד אין מתחללין על חיים לפי שהיא בעלת מום כדפירש והכי תניא בתוספתא דמעשר שני פרק קמא גבי ההיא דהלוקח בהמה שוגג שהבאתי למעלה אם היתה בהמה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן והיינו כרבנן ורבי יהודה קתני לה ומה שכתבתי בתוספתא ובמשניות בהך מילתא דרבי מאיר דשמעתין דהשתא על הפירות ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות ולא גרסינן ובלבד וברוב ספרים ליתיה בשמעתין ואי גרסינן ליה יש לפרש דכל הני חלולין דקתני כסף על כסף נחשת על נחשת נחשת על הפירות אף על גב דאינו עושה אלא בשביל שצריך לכסף של מעשר שני זה להשתמש בו ורוצה לחללו על דברים אחרים ולא בשביל שיקיים כך שיחזור ויחלל אותם דברים אחרים על כסף או נחשת ועלה קאי האי ובלבד כלומר האי נחשת על הפירות לא מיתוקם שיהא דומיא דאחריני שחוזר ומחלל אותו כסף שני דומיא דהכי שחוזר ומחלל הפירות אלא ובלבד כשמתחלה כשחלל נחשת על הפירות היה בדעתו לחזור ולפדות את הפירות שאם היה בדעתו על מנת להעלותו לירושלם לא היה יכול לחזור ולפדותו אפילו בדמאי מידי דהוי אודאי שאינו נפדה טהור ברחוק מקום. עד כאן משאנץ.

וזה לשון הריטב"א: מתיב רב ששת מחללין אותו כסף על כסף וכו'. ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר. פירש רש"י דרבי מאיר סבר דחייב לפדות הפירות דכיון שאינן פירות מעשר ממש אלא פירות שבאו מחילול מעשר טפי עדיף שיפדם משיעלו הם עצמם לירושלם וחכמים לא הזקיקוהו לפדותם. ולפי פירושו פדיון הפירות עדיף מעליית הפירות עצמן.

והקשו בתוספות מהא דאמרינן במסכת בכורות גבי מעשר מי שהיו לו מעות בירושלם ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות עצמן בירושלם דאלמא עליית הפירות עצמן עדיפא ויש לומר דשאני התם דכיון שכבר היו המעות בירושלם מזומנין לחללן על הפירות שיצטרך לקנות בירושלם והוא בא לחללן על פירות שבמדינה דעדיפי ליה דינא הוא שלא יחזור לפדות כדי להעלות מעות דמחזי כחוכא וכאפוכי מטרתא מה שאין כן בזה שהמעות והפירות כולם במדינה דדילמא הולכת המעות עדיפא מפני משאוי הדרך. כן נראה לי לפי שיטת רש"י. אבל בתוספות פירשו בהפך דלכולי עלמא עליית הפירות עצמן עדיפא כיון שבאו מחילול מעות ורבי מאיר סבר יחזור ויפדה את הפירות אם ירצה וכו'. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: מחללין אותו כסף על כסף נחשת על נחשת וכו'. בדמאי קאמר וחוץ לירושלם קאי. וכסף על כסף ונחשת על נחשת דקאמר בשני מטבעות קאמר אבל סלע על סלע ואיסר על איסר ופרוטה על פרוטה לא משום דהוי מחלל הקדש שלא לצורך ויחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר פירוש אם יצטרך עוד לאותם הפירות יפדה אותם ויאכלם ואף על פי ששנינו הלקוח בכסף מעשר אינו נפדה בטהור בריחוק מקום הנה כיון דדמאי הוא נפדא.

וחכמים אומרים יעלו הפירות וכו' שאין מקילין בו כל כך. ולא ידעתי מאין אמרו שהלקות בכסף מעשר שאין נפדה בריחוק מקום אי משום קנס לפי שאין מחללין כסף על פירות חוץ לירושלם וכיון שעבר וחלל שוב אינו פודה ואם מזה הטעם הדמאי שהתירו חכמים לפדותו נחשת על הפירות חוץ לירושלים למה קנסו עליו שיעלנו ויאכלנו בירושלם שהרי לא נחלקו אלא אם יכול עוד לפדותם אם לא אבל בחילול נחשת על הפירות לא נחלקו. ושמא מפני שנעשה בהם מעשה ירושלם ויאמרו דאיהו מעשר שני שיצא מירושלם ונאכל בחוץ אי נמי כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף אמר רחמנא פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. ואף על גב דאמרינן הכסף ואפילו כסף שני משום דכסף כסף ריבה אבל מעשר פעם אחת הוא נפדה ואינו נפדה שתי פעמים. עד כאן.