שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף נב

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נב עמוד א

שנים פונדיון לדינר: האי דלא נקט רבי שמעון ארבעה מעות מעה לדינר כי היכי דנקט רבי מאיר ארבעה איסרין ורבי יהודה ארבעה פונדיונות. משום דפונדיון היה מטבע הרגיל בימיהם כדאמרינן בפרק הספינה השולח בנו אצל חנוני להביא לו באיסר שמן ומדד לו וכו' ולא פירשו במשנה מה מטבע נתן לבן להוליך לחנוני אלא שלא הוצרך לפרש כי המטבע הרגיל ליתן בהוצאה בימיהם היה פונדיון שהוא ב' איסרין. הרא"ש.

על מה שהקשו בתוספות תיקשי לרב וכו'. ותירצו דמיירי שמכר לו טלית וכו'. ואם תאמר והא הוי נתאנה מוכר שמכר הטלית שהיה שוה סלע יפה והלוקח נתן לו סלע חסר ואמרינן לעיל דמוכר לעולם חוזר ואם כן קשיא דהא קאמר בהך משנה דאין לו שהות לחזור בו אלא כדי שיראה. ויש לומר מאי טעמא אמרינן מוכר לעולם חוזר משום דלא נקיט המקח בידיה שאינו יכול להראות אם נתאנה והכא האונאה הוא מן הסלע והוא בידו ויכול להראותו למי שירצה. תלמיד הר"ף.

ולעיקר קושיית התוספות תירץ הרא"ש דאי נמי מיירי בשחייב לחברו סלע או דינר ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו נתן מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנה אין לנו לשער אלא בדינר זה או בסלע זה שנתן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה ונפקא מינה אם היה בטלית אונאה פחות משתות ואם תחשוב אונאת הפרעון נגד הטלית נמצא מציל שאין אנו משערים אלא כנגד הסלע שהוא חייב לו והוי אונאה. עד כאן.

ותנא ברא קחשיב מלמעלה למטה: בחנם דחק לומר כן דברייתא מפרשה שפיר כפשטא ולא מלמטה למעלה ולא מלמעלה למטה. ואפילו גרסינן במשנה ובברייתא עד מפרשא שפיר ברייתא כמתניתין ממטה למעלה עד כמה תחסר הסלע ויהא בה אונאה עד ארבעה איסרים ועד ועד בכלל אבל בפחות מכאן לא הגיע עדיין לכלל אונאה אלא ניחא ליה לפרושי ברייתא כעין מתניתין וכענין זה בפרק הכונס גבי עברה גדר גבוה ארבע אמות. תוספות שאנץ. בין גרסינן בהו עד בין לא גרסינן בהו עד כמו דמפרשה מתניתין עד כמה תחסר ולא יהא בה אונאה כמו ברייתא עד כמה תחסר ועדיין יש בה אונאה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: נראה לי דהכי גרסינן רבי מאיר אומר עד ארבעה איסרות וכו'. רבי יהודה אומר עד ארבעה פונדיונות וכו' וממטה למעלה קחשיב עד ארבעה ולא ארבעה בכלל דארבעה איסרים אונאה הוו וכן תנא דברייתא עוד עד קתני ומלמעלה למטה קא חשיב ועד ועד בכלל דוק ותשכח. עד כאן.

ואם תאמר אימא איפכא לתנא דידן קאמר עד ועד בכלל דארבעה נמי אין בהם אונאה ותנא ברא קאמר עד ולא עד בכלל עד ארבעה ולמעלה יהא בה אונאה אבל ארבעה גופיה אין בה אונאה. ויש לומר דלא מצינו למימר עד ועד בכלל וארבעה לא הוי אונאה דהא מתניתין דקאמר רבי שמעון שמונה פונדיונות היינו שתות ושתות סבר רבי שמעון דהוי אונאה ואם כן מרבי שמעון נשמע לרבי יהודה. תלמיר הר"ף.

אמר רבא מאן תנא טלית וכו': הקשה ר"מ היאך פסק רבא לעיל דפחות משתות מחילה והא סתם לן מעיקרא כרבי שמעון גבי טלית ואחר כך מחלוקת גבי סלע וסתם ואמר כך מחלוקת אין הלכה כסתם דהדר ביה רבי ואף על גב דהכא נראה דגרסינן רבה שהוא מוזכר קודם אביי מכל מקום לא מצינו בשום מקום בתלמוד שחלק שום אמורא בין טלית לסלע. ותירץ דהוי ליה סתם ומחלוקת ואחר כך סתם דתנן לקמן האונאה ארבעה כסף. וליכא למימר דילמא ארבעה כסף קאמר לשני סלעים וסתמא כרבי יהודה. דמסתמא היינו ארבעה כסף לכסף שמוזכר ברישא. ואם תאמר אם כן מאי פריך לקמן תנינא חדא זימנא האונאה ד' כסף לישני דהדר איצטריך למסתם לן כרבי שמעון ויש לומר דלקמן פריך אליבא דאביי דהכא. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: איכא דקשיא ליה כיון דרבא סובר דמתניתין דלעיל רבי שמעון היא היאך פסק הלכה לעיל וכו'. ולאו קושיא היא דהא פרישנא לעיל דאין סומכין על הכללות ופעמים שהאמוראים פוסקים בהפך הכללות. עד כאן.

אמר רבא מאן תנא טלית רבי שמעון: ואם תאמר אם כן תיקשי לרב וכו' ככתוב בתוספות. ועוד קשה יותר דהכא אמרינן ב' פונדיונין לדינר הוי אונאה פחות מכאן לא ודינר שלא חסר בן פונדיונין לגמרי אלא עדיין יש בו עשרה פונדיונין ומשהו אם קנאו בשנים עשר פונדיונין לא הוי אונאה וכו' והלא זהו יותר משתות וקרוב לחומש. ויש לומר דהכא מיירי בשחייב לחבירו סלע אחד או דינר אחד ונתן לו את זה שחסר בתורת יפה ואפילו חייב לו מחמת טלית או חפץ אחר שקנה ממנו אין לנו לשער אלא או בדינר זה או סלע זה שנותן לו שהרי התנה לתת לו סלע סתם או דינר סתם ונתן לו את זה בתורת יפה. שאנץ.

דאמרי אינשי עשיק וכו': ואם תאמר תינח טלית פירי מאי איכא למימר. ויש לומר דלא פלוג דלא יוכלו חכמים לקבוע לכל מקח ומקח שיעור אונאה לבד. ועוד דלכריסיה נמי זימנין דזבין איניש ביוקר. ואם תאמר תינח לוקח מוכר מאי איכא למימר. ויש לומר דניחא ליה למוכר שישערו בלוקח משום דלוקח עביד דטעי טפי דמוכר קים ליה בזביניה. ואף על גב דאמרינן לעיל תגרי לוד לא שכיחי דטעו ומשמע הא שאר תגרין שכיחי דטעו. תגרי לוד בקיאי טוב שאר תגרין לא בקיאי כולי האי מכל מקום בקיאי קצת ויותר שכיח טעות בלוקח מבמוכר. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דאמרי אינשי וכו'. הקשו בתוספות ניחא נתאנה לוקח נתאנה מוכר מאי איכא למימר וכו'. ניחא טלית וכיוצא בו דמחיל עד שתות משום דעשיק לגביה אלא פירות מידי ובר אכילה מאי איכא למימר דהא אתרי אינשי ושוי לכרסיך. ותירצו דלא פלוג רבנן. ואין זה מתחוור כל הצורך. אבל יש לומר דרבנן לא סמכי לגמרי כלל מאי דאמרי אינשי דהא איכא אינשי טובא דעשקי לכרסייהו ושוו לגבייהו ואין עיקר הטעם אלא משום דלא דמי סלע לשאר דברים דאלו שאר דברים אף על פי שיש בהם אונאה ראוים הם לצרכו ומסתגי ליה ופעמים שהמוכר או הלוקח דחוק במקח זה ולפיכך מוחלין עד שתות אבל סלע דלא מסתגי ליה כוליה מפני חסרון זה לא מחלי ואפשר דלזה כוונו בתוספות. עד כאן.

והתוספות תירצו בתירוץ שני דעיקר הטעם הוי סלעים כיון דלא סגי וכו'. והא דנקט האי דאמרי אינשי עשיק לגביך משום דמטלית פרכינן נקט ליה אבל הוא הדין לכל מילי דהא חזו לגופייהו.

ולענין פסק הלכה פסק הריא"ף כרבי שמעון וכו'. ויש מי שחולק בזה ואומר דהכא רבה גרסינן וכו' כמו שכתב הרא"ש בפסקים הלכך נקטינן כאוקמתא דאביי דהוא בתרא וסתם מתניתין דטלית כולי עלמא היא. אבל בסלע קיימא לן כרבי יהודה דהלכה כמותו לגבי רבי מאיר ורבי שמעון וכדאיתא בהדיא פרק מי שהוציאוהו ולזה מטין גדולים מאחרונים. הר"ן.

סלע עד שקל ומיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו דילמא אתי לאפוקיה בשקל אף על פי שלא נפחת עדיין עד כדי אונאה פחות משקל וכן פירש רש"י בסמוך. ונראה לי משום דבלאו הכי לאו נטבע לשם שקל ולפעמים נוכל לרמות מי שאינו בקי חשו חכמים טפי. הרא"ש.

אבל הרשב"א כתב דעד שקל ואונאתו קאמר דמאי שנא שקל הבא מסלע ודינר הבא משקל משקל ודינר מעיקרן דמותר לקיימן ולהוציאן ביפין עד כדי אונאתן. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: עד מתי תפחת ויהא רשאי לקיימן בסלע עד שקל. כתוב בשם הרשב"א דעד שקל ואונאתו קאמר אבל אם פחתה משקל פחות מכדי אונאה מותר לקיימן שהרי מותר להוציאם בשקל כיון שלא נפחתה משקל שיעור אונאה כדאמרינן בסלע עצמה דאם נפחתה פחות מכדי אונאה שמותר להוציאה ביפה ומי שלא יקבלנה ביפה מיקרי נפש רעה.

ולי נראה דעד שקל דוקא קאמר אבל נפחתה משקל פחות מכדי אונאה אסור לקיימה דכיון שבאה מסלע שהוא מטבע גדול אתי להוציאה בשקל ואף על פי שאינה חסרה משקל שיעור אונאה אסור לרמות בה את הבריות דעד כאן לא שרינן להוציא מטבע חסר פחות בכדי אונאה אלא כשלא נפחת מתחלתו כי אם פחות מכדי אונאה לפי שדרך המטבעות ליפחת וליחסר ומי שלא יקבלנו מיקרי נפש רעה אבל זה שהיה סלע ונחסר עד שקל אין לו לקבלו כי אם בשוויו ואם נחסר משקל אפילו מעט אין לקבלו בשקל כי אם בשוויו ואסור להוציאה כי אם בשוויו וכיון שבא מסלע שהוא מטבע רחב ולא יכירו שהוא חסר אסור לקיימו. עד כאן.

דיקא נמי דקתני עד רובע ולא קתני עד רבעו: ותימה דילמא נקט רובע משום שהוא שם מטבע כדקתני בסלע עד שקל ולא קתני עד חציו אף על גב דשקל הוא חצי סלע ורובע נמי שם מטבע כדקתני בפרק קמא דכריתות ועמדו קנים בו ביום ברבעתים ומוכח התם בפרק ב' דהיינו רובע דינר ואמרינן נמי בפרק ארבעה מחוסרי כפרה גר שנתגייר צריך שיפריש רובע לקנו ומשמע שהוא שם מטבע מדקתני רובע סתם ולא קתני רובע דינר. ויש לומר מכל מקום כיון דקאי הכא אדינר דקתני בדינר עד רובע היה לו לשנות עד רבעו מאחר שלא היה צריך להאריך. הרא"ש.

דאיכא דינר דאתי משקל ונראה דלאו אההוא דינר קאי דאי משקל קאתי אסור לקיימו עד רובע אלא מדתלא חסרון דינר בשקל אגב אורחיה קמשמע לן ששקל שחסר עד דינר מותר לקיימו.

מאי קאמר: פירש רש"י דקשיא לן דאי אמציעתא דקתני בסלע עד שקל היכי קתני השתא שאם פחתה יותר מכאן איסר אחד אסור לקיימה דמשמע בפחות מכאן מותר לקיימה דהא כיון דקתני עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה ויהיב שיעורא בסלע עד שקל מכלל דכל שפחתה יותר מכאן אפילו משהו אסור לקיימה.

ויש מפרשים ושיילינן מאי קאמר משום דלא ידעי האי פחות מכאן אי ארישא קאי או אמציעתא דסליק מינה קאי ולא ידעינן נמי אמאי תלי שיעורא באיסר ומשום הכי שיילינן מאי קאמר. ומהדרינן אמר אביי הכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה איסר אסור. ופירש רש"י דארישא קאי והכי קאמר פחתה יותר מכדי אונאה לרבי מאיר אסור להוציאה ביפה כלומר דאיסר דקתני לא בשפחתה איסר יותר מן החסרון הראשון אלא הכי קאמר שאם פחתה יותר מאיסר לדינר שהוא שיעור אונאה אליבא דרבי מאיר אסור להוציאה ביפה אבל מותר לקיימה דכל שיש בה פחת יותר מכדי אונאה ניכר הוא והא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שאם היא יתירה בחסרון מותר לקיימה כדי למוכרה בשווייה דליכא איסורא אלא שלא ימכרנה ביפה.

ומכל מקום עדיין אין פירושו נכון דקאמר מרן ז"ל אסור להוציאה ביפה דמשמע דבכדי אונאתה מותר להוציאה ביפה מפני שחושב אותן נפש רעה ולא נהירא דהא ודאי כל שיש בו כדי אונאה קפידא רבה איכא ודכולי עלמא אסור להוציאה ביפה. וכן פירש רש"י בדחזקיה. אלא הכי קאמר דאפילו יתר מכדי אונאה דמנכר טפי אסור לקיימה וכל שכן בכדי אונאה דלא מנכר.

ובתוספות הקשו עוד על פירושו דהשתא לא משמע דאביי מוקי לה כרבי מאיר אלא רבא הוא דקאמר הכי לפום פשטא דלישנא דגמרא. ועוד לפירוש זה לא גורסים הא דגרסי בסמוך ואשכחן נמי ברובי נוסחאי אי ביותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפילו משהו נמי.

ומיהו איכא מיעוטא דנסחי דלא גרסי ליה אלא דגרסי הכי רבא אמר פחתה איסר לדינר וכו' ובתוספות פירשו דאפילו אביי הכי קאמר פחות מכאן איסר אסור לאו אמצעיתא דסליק מינה קאי דקתני עד כמה תפחת בסלע עד שקל אלא ארישא קאי וקתני שאם פחתה סלע יותר מכדי אונאה ויש בפחת זה איסר יתר מכדי אונאה אסור לקיימה כי כשפחתה לגמרי עד שקל מותר לקיימה למוכרה בשקל שלא יוכל לרמות בה למוכרה בסלע וגם אם פחתה כדי אונאה מותר לקיימה כי לא יוכל לרמות בה כי כל העולם יודעים שדרך סלע לחסר כדי אונאה ולא יקבלנה אלא בכך אבל כשחסרה יותר מכדי אונאה איסר או יותר ולכלל שקל לא בא אסור לקיימה כי שמא ימכרנה בסלע שלא חסרה אלא כדי אונאה.

ומכל מקום לית לן למיחש בה אלא במה שפחתה יותר מכדי אונאה דאלו כדי אונאה ידוע הוא ולפירושו אין לנו לדון אלא על העודף עד כדי אונאה ובאיסר הוא דאיכא קפידא לעלמא אבל פחות מכאן ליכא קפידא ולאביי הא דקתני יתר על כן מוכרה בשווייה יש לומר דלדידיה יתירה בחסרון שיש בה יותר מכדי אונאה פחות מאיסר אי נמי דהכי קאמר דאפילו יתירה במשקל ואין בה כדי אונאה מוכרה בשוויה כיון שיש בהנפש רעה ואין לו למוכרה ביפה. אי נמי שאפילו בפחות מכדי אונאה יש דין תביעת אונאה ואין לו למוכר אלא כשוויה. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אמר אביי פחתה סלע יותר מכדי אונאה איסר אסור להוציאה. פירש רש"י ביפה. והקשו בתוספות דפשיטא יכו'. ותירצו לפירושו. והדבר צריך עיון אם מותר לאנות כשדעתו להחזיר כי לפירוש הקונטרס אי אפשר לפרשה בענין אחר.

ונראה לי דאפילו בשוויה קאמר אביי דאסור להוציאה דאין לקיימה כיון שפחתה יותר מכדי אונאה איסר ולדידיה ניחא דקאי עלה אלא נוקבה ותולה בצואר בתו או ימכרנה לאחר לנקבה ולתלותה בצואר בתו אבל לחרם ולהרג אסור למוכרה אפילו אם יאמר לתלותה בצואר בתו כמו שכתבו בתוספות ומיהו בקונטרס פירשו דקאי אבסלע עד שקל ובדינר עד רובע וכן צריך לומר אליבא דרבא וטעמא דאביי דאסר בפחות איסר מכדי אונאתה ובפחות משקו שרי דקסבר אביי דלהפסד מרובה חששו וסבר אביי כרב הונא דאמר יתר על כן יקוץ היכא דפחתה איסר יתר מכדי אונאתה ויתר על כן מוכרה בשוויה יפרש כרב הונא דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה ואפילו יפרש כדעת המקשה מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאתה מוכרה בשוויה ניחא ליה לאביי וכגון דאכתי לא פחתה איסר יותר מכדי אונאתה ומה שלא תירץ כן אליבא דרב הונא דשמא סבירא ליה כרבא דאמר אפילו משהו נמי ורבא סבר כרב הונא וסבר דאפילו להפסד מיעט חששו אי נמי רבא סבר כמאן דאמר יתר על כן יקיים והא דמקשה ליה רבא אפילו משהו נמי לדבריו דאביי קאמר. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: פירש רש"י ז"ל אסור להוציאה ביפה ולא מחוור דמאי איריא יתר וכו'. אלא ודאי אסור לקיימה קאמר דסבירא ליה לאביי כרב הונא ככתוב בתוספות. ומיהו קסבר אביי דכדי אונאתה כיון דלא הוי בטול מקח מותר לקיימה ואפילו פחתה מכדי אונאתה משהו אלא אם כן פחתה איסר דנהי דאסור להוציאה ובטול מקח נמי איכא וכו'. ואמר ליה רבא והא פחות מכאן קתני כלומר דאפילו כל שהוא משמע. אלא אמר רבא וכו' מסתברא דהאי אסור דקאמר רבא אסור לקיימה קאמר וכשיטתיה דאביי ואליבא דרב הונא. ומיהו לרבי אמי דאמר יתר על כן יקיים מפרש לה לברייתא דאם פחתה איסר לדינר אסור להוציאה קאמר הילכך כיון דאביי ורבא שייכי כוותיה דרב הונא קיימא לן כוותיה דפחות מכאן ויתר על כן אפילו בכדי אונאתה יקוץ וכן פסק הרי"ף ז"ל. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: לדעתיה דאביי הא יתר על כן מוכרה בשוויה שלא הגיע לאיסר יותר על כדי אונאתה ורבא אמר פחתה איסר לדינר אסור לקיימה וסתמא כרבי מאיר. רבא סבר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה ומאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאתה. אי נמי איכא למימר דלא מימר רבא הכי אלא בדינר הבא משקל דכיון דפחתה עד כדי אונאה דהיינו איסר ועביו וצורתו בעובי השקל וצורתו שכיח טעותו בשקל אבל דינר מעיקרו או שקל מעיקרו וכן סלע מעיקרו בכדי אונאתן אינו אסור לקיימן. מיהו רב הונא סבר דאפילו בכדי אונאה אסור לקיימן דהא מוקים להאי יתר על כן מוכרה בשוויה דאכתי לא פחתה כדי אונאה מכלל דאי פחתה אסור למוכרה אפילו בשוויה.

עוד יש לומר דבין לאביי בין לרבא בכדי אונאה אסור לקיימה דאכתי לא מנכר אבל יותר מותר לקיימה עד שקל דמינכר והיינו דרבי אמי ורבי אמי הכי סבירא ליה דבכדי אונאה אסור לקיימה וכל שכן רב הונא וביתר מכאן פליגי דמר סבר אתי למטעי ורבי אמי סבר לא אתי למטעי והיינו דלא אקשי לאביי ורבא מגופא דמתניתין משום דאיכא למימר כדאמרן. והא דאמרינן הא קמשמע לן דאיכא דינר דאתי משקל וכו' כלומר אבל לא הבא מסלע דמשום הכי לא תנא בשקל עד דינר כי היכי דלא תיטעי בשקל הבא מסלע עד דינר שיהא מותר לקיימה עד דינר. עד כאן.

מאי איריא איסר אפילו משהו נמי: פירוש דמאי דאמר אביי דבכדי אונאה לא יוכל לדחות כי העולם כבר יודעים שכן דרכם לחסר ואין אונאה אלא בפחת העודף על כדי אונאה שלא יהא בו שיעור איסר הא לא מסתבר דכל סלע שחסרה אפילו משהו יותר מכדי אונאתה ונראה ליה לכולי עלמא שיהא אסור לקיימה ואפילו תימא דבכדי אונאה מותר לקיימה.

אלא אמר רבא הכי קאמר פחתה איסר לדינר אסור וסתמא כרבי מאיר: פירוש דסבירא ליה לרבא דהא דקתני פחות מכאן איסר אסור אמציעתא דסליק מינה קאי דקתני בסלע שנפחת עד שקל מותר לקיימו ולא עוד אלא אפילו פחתה יותר מכאן מותר לקיימו עד שיפחות יותר משיעור אונאה דהיינו איסר לדינר אליבא דרבי מאיר וכשפיחת כשיעור זה דינו כשקל דעלמא שחסר כדי אונאה שאסור לקיימו. והא דקתני מעיקרא עד שקל היינו למעוטי שאם הוא יותר משקל אסור לקיימו שמא יתננו בסלע וקתני רישא יתר על כן מוכרה בשווייה היינו שהיא יתירה במשקל שאין בה כדי אונאה וקתני מותר לו לקיימה כדי שימכרנה בשווייה שאם מוכרה ביפה יכול הלוקח לתבוע עד כדי שיראה לשולחני כדפריש במתניתין. הריטב"א.

תנן התם במסכת כלים כלי שנפסלה: פירוש שנפגמה והתקינה וכו'. עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה שני דינרין פחות מכאן יקוץ. כלומר אם נשבר בה פחות מב' דינרין יקוץ. ונראה לי דעד שני דינרין גרסינן במתניתין דאי לא רבי אמי היכי מצי למימר יתר על כן יקיים. ואפילו הכי לא מחוור. והכא אפילו בכדי אונאה או אפילו פחות מכדי אונאה משום דהוי שקל הבא מסלע ובכדי אונאת ופחות מכאן נמי שכיח טעותיה כדפרישנא לעיל וליכא למיקם עליה אלא אדם בקי הרבה. הראב"ד ז"ל.

יתר על כן מאי: ניחא ליה לאפלוגי על המשנה טפי מעל הברייתא. תלמיד הר"פ ז"ל.

אמר רב הונא פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ: פירוש דסבירא ליה דפחות מכאן דקתני תרתי קאמר או שהיתה חסרה יותר ויש בה פחות משני דינרים או שהחסרון הוא פחות מכאן שיש בה יותר משני דינרין כי שמא יבא לתת אותה בסלע. ורבי אמי סבר דפחות מכאן כפשטא אבל יותר מכאן שיש בו יותר משקל מותר לקיימו שלא יוכל ליתנו בסלע דמנכרא מילתא. ודכולי עלמא הא דקתני פחות מכאן אסור היינו כשפיחת מן השקל כדי אונאה שאם פחות מכדי אונאה הרי הוא כשקל דעלמא דמותר לקיימו דמאי שנא האי משקל דעלמא והויא הא כי האי דאמר רבא לעיל פחות מכאן איסר אסור. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: רב הונא אומר פחות מכאן יקוץ יתר על כן יקוץ. פירוש אם יתירה היא על שני דינרין יקוץ דאתי למיטעי ביה בסלע אלא אם כן עמדה על מחצה. רבי אמי אמר פחות מכאן יקוץ כדאמרן משום דשכיח טעותא אבל יתר על כן יקיים ולא אתי למיטעי ביה בסלע. ולא ידעינן אי סבירא ליה לרבי אמי כאביי דיותר מכדי אונאה מותר לקיימה עד שיגיע ליותר מכדי אונאה איסר או כרבא דאמר דבכדי אונאה נמי אסור לקיימה. ודוקא בדינר הבא משקל כדפרישנא אבל סלע ושקל שחסרו אפילו יתר מכדי אונאה קמא מותר לקיימו.

מיתיבי יתר על כן מוכרה בשווייה מאי לאו פיחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשווייה ופחות מכאן איסר אסור כאביי: ואביי גופיה בדינר הבא משקל קאמר דוקא כדפרישנא לרבא וקשיא לרב הונא דאמר דכל יתר מכאן יקוץ. לא יתר מכאן יתירה על כן קאמר דאכתי לא פחתה כדי אונאה ופחות מכאן איסר אסור כרבא ובכולהו נמי קאמר בין בסלע בין בשקל בין בדינר שחסרו מתחלתן כדי אונאה. בסלע עד שקל מאי לאו דפחתה פורתא פורתא ועד שקל הוא דרשאי לקיימה אבל פחות משקל אסור משום דשכיח טעותיה בשקל משום דאתי מסלע וקשיא לרב הונא. ואי קשיא לך לותיב ממתניתין דכלים גופה דהא עד שני דינרין גרסינן בה. איכא למימר כיון דאותביה מעיקרא מרישא דהאי מתניתא משום הכי אותביה נמי מסיפא. או ישחוק או יחתוך גרסינן. עד כאן.

אבל הרשב"א כתב דמשום הכי לא אקשי מגופה דברייתא משום דבברייתא לא קתני עד ומשמע דפחתה בחד זימנא אבל בברייתא דקתני עד משמע ליה דפחתה פורתא פורתא עד דקמה לשקל. עד כאן.

דף נב עמוד ב

מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאתה מוכרה בשווייה: פירוש בדמיה ולא ביפה. והוא הדין בכדי אונאתה והאי דנקט יותר דאפילו יותר יכול לקיים. ולפירוש הקונטרס ניחא דבכדי אונאתה ואפילו ביפה מותר היכא שדעתו להחזירה אם יחזור המתאנה בכדי שיראה. הרא"ש.

וזה לשון תוספות שאנץ: מאי לאו פחתה יתר מכדי אונאה מוכרה בשווייה פירוש בדמיה ולא ביפה. והוא הדין כדי אונאה והאי דנקט יתר לאשמועינן דאפילו ביותר יקיים. ולפי מה שפירשתי לעיל לקיים פירוש הקונטרס דשרי טפי כשעשה לדעת החזרה מצינו לפרש דדוקא ביתר מוכרה בשוייה ולא ביפה אפילו עושה לדעת החזרה אם יתבענו בתוך כדי שיראה אבל בכדי אונאתה יכול להוציאה ביפה אדעתא דהחזרה דאכתי לא פחתה מכדי אונאתה. מכרה בשוייה פירוש ביפה אבל לפי מה שהיה רוצה לומר ופחתה יתר מכדי אונאתה היה שוויה שוויה ממש. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאי לאו פחתה יותר מכדי אונאה וקתני מוכרה בשווייה. פירוש דמשמע ליה דהא דקתני יתר על כן היינו יתירה בחסרון שיש בה חסרון יותר מכדי אונאה ואפילו הכי מותר לקיימה דידיע פחתה ולא יוכל ליתנה בסלע ומכל מקום קשיא לרב הונא דקאמר דסלע שחסרה ולא הגיע החסרון לשקל אסור לקיימה ואלו הכא קתני דכל שחסרה יתר מכדי אונאה מותר לקיימה. ופרקיה מאי יתירה דאכתי לא פחתה כדי אונאתה כלומר דיתירה על כן היינו יתירה במשקלה שאין בחסרונה כדי אונאה ובהא קתני דמותר לקיימה למוכרה בשווייה אבל כשפחתה כדי אונאתה וכל שכן ביותר מכדי אונאה אסור לקיימה שמא יתננה בסלע. עד כאן.

מדת חסידית שנו כאן: פירש מורנו דהא קמשמע לן דאף על גב דהא מיירי בפחות מכדי אונאה וזה שלא רצה לקבלה נפש רעה היא לו אפילו הכי יש לבו לקבלה ממנו ממדת חסידות. הריטב"א.

אין לו עליו אלא תרעומת: כתב רבינו האיי גאון דהוא הדין בשאר מטלטלין אף על פי שהיה לו ללוקח פנאי להראותן לתגרים אם מכירן אפילו לאחר י"ב חדש יש לו עליו תרעומת אם לא יחזיר אונאה. הרמ"ך.

תרעומת למאן אי לחסיד לא קבולי לקבלה ולא תרעומת ליהוי ליה: פירוש דלא שייך תרעומת במה שאדם עושה מעצמו. ומכאן דקדק בעל העיטור דהא דאמרינן לקמן בפרק השוכר האי מאן דיזיף מאה זוזי מחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוי תרעומת הוא דאיכא עליה שכופה אותו הלוה שיקבלם זוזא זוזא דאי בשרוצה לקבלם מעצמו קאמר אם כן מאי תרעומת לא נקבליה ולא תרעומת ליהוי אלא ודאי כדאמרן והכי נמי דייק לישנא דקאמר פרעון הוי וכן עיקר. הריטב"א ז"ל.

ונותנה למעשר שני ואינו חושש: פירש ה"ר יוסף ן' ה"ר יום טוב דאסלע שחסרה בכדי אונאתה קאי אמאי דסליק מיניה עד מתי מותר להחזיר וקמשמע לן דאינו חושש משום אסימון דמטבע הוא שאינה אלא נפש רעה למי שאינו רוצה לקבלה בשווייה בתורת מטבע וכו' וזהו הפירוש הראשון שכתוב בתוספות. ולא כפירוש ריב"ן כמו שדחו אותו בתוספות. אבל הכא ודאי קרי נפש רעה מי שאינו מקבלה בשווייה אבל יתר מכדי אונאתה הא אמר רב הונא לעיל יתר על כן יקוץ ואביי ורבא סברי כוותיה.

ויש מפרשים דאיירי בסלע שחסרה פחות מכדי אונאתה וקאי אדלעיל עד כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה הכי קאמר אף על פי שכשבא לפורטה פורטה בשווייה כשהוא מחללה מחללה ביפה פירוש מחלל עליה ואגב דאמר לפורטה אמר נמי מחללה. ולפירוש ה"ר יוסף הכי פירושה אף על פי שאינו יכול לפורטה אלא בשווייה ולא ביפה אף על פי כן תורת מטבע עליה ומחלל עליה כאלו היתה מטבע יפה ולעולם בשווייה.

ולפירוש אחרון הכי פירושו אף על פי שכשבא לפורטה בירושלם להחליפה בפרוטות השלחני לא יחליפנה אלא כפי משקלה אף על פי כן מחלל עליה בתורת יפה כי אם ירצה לקנות בה מאכל ומשתה בירושלם המוכר יקחנה בתורת יפה וחילול מעשר שני למקח וממכר מדמינן ליה ואהא קאמר מתניתין מסייע ליה לחזקיה דפירושא דמתניתין הכי משמע ונותנה למעשר שני ביפה שלא יפסיד מעשי שני כלומר שאינו אלא נפש רעה מי שלא יקבל ממנו בירושלם ביפה כשיבא לקנות צרכי סעודה בכולה ופריך למימר דסבר חזקיה מזלזלים גבי מעשר. לפירוש אחרון היינו זלזול שמחללים עליה יותר מערך השלחני.

ולפירוש ה"ר יוסף מה שמחללין עליה בשווייה מיקרי זלזול דכיון דאינה יוצאה ביפה לא יוכל למוכרה לשלחני אלא בפחות ממשקלה. ומשני מאי ביפה בתורת יפה. לפירוש אחרון הכי פירושו לפי שאין מחללין מעשר שני אלא על המטבע ולא על אסימון וסלע זו אף על פי שלא פחתה כדי אונאתה אינה עוברת לסוחר כי השלחני לא יחליפנה אלא כפי משקלה בכסף שאינו טבוע סלקא דעתך אמינא אין שם מטבע עליה קמשמע לן חזקיה ששם מטבע עליה ומחלל עליה בשווייה ולא ביפה דתרי זולי לא מזלזלינן שתהא עליה שם מטבע וגם שיחללוה ביפה. ולפירוש ה"ר יוסף הכי פירושו בתורת יפה בתורת דמים ודאים שלה לפי הזול שכל אדם יתן עבורה. ולפי המסקנא לא קאי הא דמסייע ליה לחזקיה דמאי סייעתא אי משום דקתני שמחללין עליה מעשר שני ואין עליה תורת אסימון על כרחך אין זה חדושו של חזקיה דמתניתין היא.

ויש לתמוה לפי המסקנא מה בא חזקיה להשמיענו אם בא לומר בתורת יפה כשם שמוותרין על היפה כדקאמר לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו כמו כן מוותרין על זו פשיטא ומאי שנא. ואם בא להשמיענו דבשווייה מחללין ולא ביפה לא הוה ליה למינקט במילתיה ביפה דאדרבה ביפה משמע ביפה ממש. ועוד דמאידך דחזקיה שמעינן ליה כדפריך תלמודא. ולפירוש אחרון יש לומר דקמשמע לן דמוותרין עליה דסלקא דעתך אמינא דכיון דמחלל עליה בשווייה אין ויתור גדול מזה שהרי יוצאה היא בהוצאה ביפה קמשמע לן חזקיה דבתורת יפה מחללים עליה כמו שעל היפה מוותרין גם על זו מוותרין. ומכל מקום לא מצינו לזה סיוע ממתניתין דאדרבה לשון המשנה משמע דאפילו ביפה גמורה מחללים.

ולפירוש ה"ר יוסף בא להשמיענו חזקיה שצריך לוותר עליה דסלקא דעתך אמינא כיון שהיא יוצאה בהוצאה בשווייה בתורת מטבע דאי לאו הכי לא מצי לחלל עליה ולפעמים אדם לוקח אותה יותר מכדי שווייה שטועה בה שאינה נראית כל כך חסרה נימא דהיינו ויתור שלה קמשמע לן חזקיה שצריך לוותר עליה ומיתוקמא השתא סייעתא לחזקיה ממתניתין דקתני שאינו אלא נפש רעה מי שאינו רוצה לקבלה בשווייה אלמא יש אדם שאינו רוצה לקבלה אפילו בשווייה כל שכן דשמעינן שהיא גרועה וצריך לוותר ואי לאו דחזקיה הוה אמינא כסברא ראשונה ולא יהא צריך לוותר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: מאי ביפה בתורת יפה. פירש הקונטרס כשבא לחלל עליה מחלל עליה בדמים ודאים לכל אף זו סלע חסרה לא יחלל עליה אלא בדמים ודאים ושוים לכל והיינו י"ט איסרין ואף על גב דשוה עשרים איסרין מכל מקום יש מזלזלים ואין נותנים בה אלא י"ט וכו'. ומעתה לא נאמר אף על פי כדלעיל אלא נאמר כשם שבא לפורטה פורטה בשווייה כמו שיתנו בני אדם דהיינו י"ט איסרין משום דהם מזלזלים כך כשבא לחללה מחללה ביפה פירוש בתורת יפה דהיינו י"ט איסרין כדפירשתי.

ולא נהירא דאם כן כיון דאהדר ממה שהיה אומר עד השתא הוה ליה למימוש אלא כשם שבא לפורטה ועוד קשה דאם כן כיון דשווייה ויפה תרווייהו י"ט איסרין הוו אם כן הוה ליה למימר חד לישנא ואמאי שינה הלשון דבבא לפורטה אמר פורטה בשווייה ובבא לחללה אמר מחללה ביפה. ועוד קשה דאם כן מאי קמשמע לן חזקיה מתניתין היא דקאמר ונותנה למעשר שני ומה היינו יכולים לומר פחות מי"ט.

לכך נראה להשר מקוצי מאי ביפה בתורת יפה מה יפה כשבא לחלל עליה כ"ד איסרין אף סלע שחסרה מחלל עליה בשווייה דהיינו כן איסרין אבל לא יחלל ליה ביפה ממש דהיינו כ"ד איסרין דתרי זילי לא מזלזלי ביה דהא מחללין עליה בשוייה דהיינו כ' איסרים דמן הדין לא היה לו לחלל עליה אלא י"ט איסרין דהא יש בני אדם שמזלזלין ואין נותנים כי אם י"ט ועוד לחלל עליה בתורת יפה דהיינו כ"ד איסרים אם כן היינו תרי זילי והכי קאמר אף על פי דכשבא לפורטה פורטה בשווייה כמו שיתנו בה בני אדם דהיינו י"ט מכל מקום כשבא לחללה מחללה ביפה פירוש בתורת יפה דהיינו עשרים והשתא ניחא דאי ממתניתין הוה אמינא דהא דקאמר במתניתין נותנה במעשר שני רצה לומר י"ט להכי אשמועינן חזקיה דרצה לומר בשווי ממש דהיינו כ'. עד כאן.

וכתב הריטב"א ונותנה למעשר שני. הפירוש הנכון דהכא בשלא חסרה כדי אונאה שמותר לקיימה ולהוציאה ביפה אם ימצא מי שיקחנה שאינו אלא נפש רעה. והשתא דאתינן להכי רישא דקתני עד מתי מותר להחזיר היינו אפילו כשאין בה כדי אונאה ואף על גב דבעלמא פחות משתות ניתן למחילה שאני מטבע דכיון דלא מסתגי ובני אדם יש להם עליה נפש רעה לא מחיל כלל ומאי דקתני ברישא כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה היינו לענין שיהא מותר לקיימה וסיפא אלא יהא בה אונאה דקתני רישא קאי. מפי רבי.

מאי ביפה בתורת יפה וכו': פירש רש"י בתורת יפה בדמים ודאים שבה כגון שיש בה כן איסרין והשלחני ובני אדם אינם רוצים לקבלם אלא בי"ט ואנן לא מקבלין להו אלא בכ' ומסתיין דחשבינן לה מטבע גמורה ליטלה כמה שהיא שוה בשוק ואף על גב דבני אדם קפדי עלה ודמיא למעות הרעות מקבלין לה כל כך ומזלזלין בהקדש תרי זילי דאינון קפדי עלה דלא לקבולה וכי מקבלי לה לא מקבלי לה אלא בי"ט וכו'. זה תורף פירוש רש"י בבירור למי שמדקדק בלשונו. והקשו עליו בתוספות דכיון דהקדש אינו מקבלה אלא בדמים ודאים כהדיוט אמאי שני חזקיה בלישניה בהדיוט קאמר בשוייה ובהקדש אמר ביפה. וכי תימא דנקט ביפה לומר דחשיבה מטבע ולא חשיבי אסימון ומעות הרעות הא לא אתא חזקיה לומר דהא מתניתין היא מדקתני נותנה למעשר.

לכך פירשו בתוספות דהקדש מקבלה בכ' איסרין ואף על פי שהדיוט אינו מקבלה אלא בי"ט איסרין והכי קאמר אף על פי כשבא לפורטה בירושלם ליקח צרכיו לא יפרטנה אלא כמה ששוה להדיוט דהיינו י"ט איסרין כשבא לחללה מחללה בתורת יפה דהיינו כ' אבל ביותר מכ' וכאלו היא שלימה לא יחללנה ואף על פי שהחסרון פחות מכדי אונאה דתרי זילי ותרי דרגי לא מוזלינן ומחתינן וכן עיקר.

ובירושלמי גרסי בא לצרפה בירושלים היה מצרפה ברעה. בא לצרפה בגבולין כלומר כשמחלל עליה מעשרו מצרפה ביפה. ואתי שפיר לפי דפרישנא במסקנא דגמרא דילן דאלו לרש"י ז"ל לא אתיא כמסקנא דהכא דלפירוש דמסקנא דהכא אין חילוק בין ירושלים לגבולים. עד כאן.

וכתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ירושלמי בפירקין חזקיה אמר בא לצרפה בירושלים היה מצרפה ביפה בא לצרפה בגבולין היה מחללה ברעה. פירוש בגבולין כשמחלל עליה מעשר שני ברעה היינו בתורת יפה. עד כאן.

והא תנינן בורר את היפה שבהם ומחללו עליה ויברור את הרעה ויעשה אותה ביפה: פירוש שיחלל עליה כפי דמים ודאים שבה. אימר שניא היא הכא שכבר הוכיח כאן מעשר שני כלומר שהרי סלע נתערב לו וכיון שהיה לו כבר סלע אין מחללין מעות של מעשר על סלע רעה אבל פירות מחללין כפי דמים ודאים שבה. עד כאן.

וזה לשון הר"ן ז"ל: ונותנה למעשר שני וכו'. פירוש ארישא קאי דקתני עד כמה תהיה חסרה ולא יהיה בה אונאה וכו' ככתוב לעיל בשטת לשון אחרון דכתב הרא"ש ז"ל אבל ליכא לפרושי בסלע שחסרה כדי אונאתה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בגמרא וכמו שהקשו בתוספות על פירוש ריב"ן.

אמר רב פפא שמע מינה האי מאן דמוקי אזוזא וכו' פירוש אתא לאשמועינן רב פפא דמאן דמוקי אזוזא שחסרה פחות מכדי אונאתה שלא לקבלה בשלמה לגמרי מיתקרי נפש רעה דאי ממתניתין הוה אמינא דלא קרי נפש רעה אלא למי שאינו מקבלה כלל אפילו בדמים ודאים אבל בשלמה אין לו לקבלה קמשמע לן דרב פפא דכל מאן דמוקי עלה שלא לקבלה בשלמה גמורה נפש רעה מיקרי ודאיק לה ממתניתין דאי לאו דחשיבה כשלמה גמורה לא היינו מתירין לחלל מעשר שני עליה.

מסייע ליה לחזקיה. פירש רש"י ז"ל דמתניתין גופה מסייעא לחזקיה. ותימה הוא דאם כן אדרבה תיקשי וכי חזקיה מתניתין אתא לאשמועינן. אלא הכי פירושו דמתניתין בהדי פירושא דרב פפא מסייעא ליה לחזקיה דהא אשמועינן רב פפא ממתניתין דסלע שלא חסרה כדי אונאה כשלמה גמורה היא והיינו כחזקיה דאמר דמחלל עליה ביפה ממש ללישנא קמא או שפורטה בשווייה דהיינו ביפה ממש ללישנא בתרא וכמו שנפרש בסייעתא דשמיא. ואמרינן מאי קאמר. פירוש דמשמע ליה דכי קאמר פורטה בשווייה בדמים ודאים שבה קאמר ולא ביפה ממש ומשום הכי קשיא לן מאי קאמר דכיון שלא חסרה כדי אונאתה יכול הוא לפורטה ביפה. ומשני דהכי קאמר אף על פי שכשבא לפורטה בירושלים אצל השלחני פורטה בשווייה על כרחו שאף על פי שיש לו רשות לפורטה ביפה מכל מקום שלחנים לא יקבלו אותו ממנו אלא בשווייה ואפילו הכי כיון שלא חסרה כדי אונאה מחללה ביפה ואקשיה למימרא וכו' ואסיקנא מאי ביפה וכו'. ולמסקנא חזקיה הכי קאמר אף על פי שכשהוא בא לפורטה פורטה בשווייה כלומר בכל שווייה דהיינו ביפה שכיון שלא חסרה כדי אונאה ליכא דמוקי עלה אלא נפש רעה אפילו הכי אין מחללין בה מעשר שני אלא ביפה כלומר בדמים יפים ודאים שבה.

ולהאי לישנא סייעתא דחזקיה ממתניתין וממאי דקאמר רב פפא היינו אמאי דקאמר חזקיה כשהוא פורטה פורטה בשווייה כלומר בשלמה גמורה ולפי זה הא דתנן ונותנה למעשר שני בדמים ודאים שבה קאמר והא דדאיק רב פפא ממתניתין דמאן דמוקי אזוזא שלא לקבלו כשלט לגמרי מקרי נפש רעה הכי קדייק דאם איתא דלעלמא אין מקבלים אותם בשלם לגמרי לגבי מעשר לא מחללינן עליה כלל. נמצא עכשו שאין פחות מכדי אונאה של סלע דומה לפחות מכדי אונאה שבטלית דבטלית אין לו לקבל ובסלע אם אינו מקבל נפש רעה הוא דמיקרי אבל מיכפא לא כייפינן ליה. עד כאן:

וכן פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל: בא לפורטה פורטה בשווייה וכו'. מאי קאמר. סבור היה שהכל לענין חלול כמו הפורט סלע של מעות מעשר שני ואם כן מאי כשהוא מחללה ושני ליה לפורטה לשלחני קאמר. למימרא דסבר חזקיה וכו' פירוש שאינו תופס פדיון בתחלה אז הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות וכו' אלמא מותירין על פדיונו ולא גורעים. מאי ביפה בתורת יפה. פירוש שמחלל עליה כל שווייה ואף על פי שאם בא לפורטה לשלתני פורטה בשווייה כלומר בתורת פגומה שאין נותנים בה כל שוויה אלא לענין חילול מתללין עליה כל שווייה דתרי זילי לא מזלזלינן ביה דכשמחללין עליה כל שווייה הוי חד זילא ואי מחללינן בה טפי משווייה הוו תרי זילי וכולי האי לא עבדינן ביה ומתניתין דקתני ונותנה למעשר שני ואינו חושש עד כדי שווייה קאמר כחזקיה והיינו דקאמר שאינו אלא נפש רעה כי מי שמקפיד עליה ואינו רוצה לפורטה כדי שווייה נפש רעה היא ומדת קפדנות היא ואף על פי שמחלל עליה כל שווייה אי אפשר לצמצם שלא יהא בה מותר פחות משוה פרוטה שוה דרך יפה שלא לצמצם לענין פדיון.

וזה לשון רבינו חננאל: ונותנה למעשר שני וכו'. דכיון שיוצאה על ידי הדחק אף על פי שהיא כעורה אין חוששין לה שכל מי שעומד בה אינו אלא נפש רעה. מאי ביפה בתורת יפה. כלומר מה היפה מחלל בה בשוויה כך זו מחלל בה בשוויה ואינו נמנע מלחלל בה לגמרי שאם מחלל בה ביפה ד' סאין בסלע והיא אינה שוה אלא ד' סאין פחות רובע ועוד כשתפרוט אותה אינך יכול לפורטה אלא בי"ג איסר שזו שומתה והיפה שומתה כ"ד איסרין הרי זלזל במעשר שני תרי זלזולי לא מחלל בה יפה שמותיר ומכריע במשקל ומיקל במדת הפירות של מעשר שני. עד כאן.

בא לחללה: הוה ליה למימר הבא לחלל עליה אלא איידי דנקט בא לפורטה נקט נמי בא לחללה. משאנץ.

הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות כדדרשינן לקמן וכי יגאל איש ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה. תימה מנין לנו חילוק זה דמתחלל על מעות הראשונות דפשט הפשוט משמע שהדבר תלוי במעשר אם יש במעשר שוה פרוטה מתחלל ואם לאו אינו מתחלל ואם יש בו שוה פרוטה ומחצה מתחלל על שתי פרוטות כיון דיש במעשר שוה פריטה ויותר ובכולה שמעתין משמע שהדבר תלוי בכסף אם הוא סלע או איסר וכבר נתפס מקצתו בקדושת מעשר יכול לחלל עליו פחות משוה פרוטה ואם בא לחלל שוה פרוטה ומחצה על שתי פרוטות אמרינן לקמן דחצי פרוטה לא תפסה מנא לן זה החילוק. ויש לומר דהכי משמע ליה דרשא דקרא אם גאל יגאל איש ממעשרו כלומר פעמים כשגואל ממעשרו שמקצתו נגאל ולא כולו והיכי דמי כגון שחילל מעשר שוה פרוטה ומחצה על שתי פרוטות דפרוטה תפסה פרוטה וחצי פרוטה לא תפסה וזה מוכיח שהכל תלוי בכסף שאם היה תלוי במעשר הרי חילל שוה פרוטה ויותר בבת אחת והיו נתפסים שתי הפרוטות בקדושת מעשר אלא שמע מינה הכל תלוי בכסף דשום מטבע לא יהא נתפס בקדושת מעשר אם לא יתקדש ממנו פרוטה אחת אבל אם כבר קדוש מקצתו יכול לחלל עליו אפילו פחות משוה פרוטה. הרא"ש.

גופא אמר חזקיה מעשר שני וכו'. לפי שאין אדם מצמצם מעותיו: פירוש ומסתמא לעולם מעדיף במעות לתת יותר ודעתו על העודף ההוא שאם יצטרך לחלל עליו שום מעשר יחלל ואם לאו שיהא נתפס בחילול הראשון. ובודאי דהא דחזקיה מדרבנן היא ולאו משום דאמרינן לקמן דאורייתא ודרבנן לא מצרפין דההיא לפי שמעורבת בתרי דבטל מדאורייתא קרי ליה מדרבנן. אלא מוכחא הא מדאמרינן לקמן לא מיבעיא יש בו דאורייתא אלא אפילו אין בו דרבנן וההיא נמי לקמן פרט למעשר שני שאין בו שוה פרוטה אין לו פדיון כדתניא לקמן בהדיא. ויש שפירש וכן פירש רש"י לקמן על ההיא מתניתא ומדאורייתא אין שוה פרוטה תופס פדיון כלל.

ולא נראה דאי מדאורייתא אין לו פדיון ולא נפיק לחולין היכי מתקני רבנן לאפוקי לחולין מי איכא מידי דמדאורייתא קדש ורבנן משוו ליה חולין אלא ודאי הא דחזקיה דאורייתא וסבירא ליה ודאי מתניתא דלקמן. ומיהו כי אמר רחמנא דאין לו פדיון היינו בפני עצמו אבל על מעות הראשונות יש לו פדיון ויצא לחולין. ומיחו אפילו בהא אינו חייב לעשות כן מן התורה כשם שאינו חייב להעלותו לירושלם אלא מדאורייתא ומניחו עד שירקב או שיזדמן לו שיוכל להעלותו לירושלים בהרווחה ורבנן אמרו שיהא חייב לחללו על מעות הראשונות מלהת והיינו דקרי לה בסוף שמעתא חילול דרבנן מפני שחיובו מדרבנן. הריטב"א.