שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף מט

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מט עמוד א

רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה: רש"י פירש טעם במלוה על המשכון אינו משמט משום דלא קרינן ביה לא יגוש אך לא יתיישב הכא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סבר כנגד כולו הוא קונה דמה בכך מכל מקום קרינא לא יגוש באידך פלגא. ויש לומר דמלוה על המשכון אינו משמט כדדריש בספרי את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו. ורבי שמעון בן גמליאל דסבר כנגד כולו הוא קונה במלוה על המשכון נמי ואינו שוה אלא פלגא חשוב כשל אחיך בידך.

ואם תאמר ומנא ליה לתלמודא לדמויי מלוה על המשכון שאינו שוה אלא פלגא לערבון של מטלטלין דילמא מלוה על המשכון ואינו שוה אלא פלגא דאינו משמט אף שלא כנגד המשכון משום דמדמה ליה לערבון דקרקע דקונה הכל אבל בערבון דמטלטלין לכולי עלמא כנגדו הוא קונה. ויש לומר דלא דמי למכר קרקע דקרקע שוה אלף זוז נקנית בקנין שוה פרוטה ולכך כי פרע חצי דמיה על מנת להשלים הפרעון קנה הכל ולהכי אין לדמות לזה מלוה על המשכון. ועוד דמלוה על המשכון לא קני ליה בשעת הלואתו ואפילו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק יכול לפדותו כשירצה ואין לדמותו למכר קרקע דקנה הכל לגמרי אלא לערבון של מטלטלין דלא קנה אפילו כנגדו אלא לגבי מי שפרע. ובפרק השולח מוקי טעמא דאינו משמט משום דקני למשכון כדרבי יצחק.

וקשיא דאימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו כדאמרינן בסוף האומנין והכא משכנו בשעת הלואה מדקתני המלוה על המשכון דכהאי גוונא אמרינן בסוף והא הלוהו על המשכון קתני וגם מדקאמר לזכרון דברים בעלמא ושלא בשעת הלואה הכל שקיל לגוביינא. ויש לומר דהכי פירושו התם כיון דקני משכון כדרבי יצחק שלא בשעת הלואה אם כן גם בשעת הלואה מקרי של אחיך בידך.

מצאתי בתוספות מכתיבת יד. לימא כתנאי המלוה על המשכון וכו' השתא מדמה ערבון דמקח וממכר למשכון דלגבי מלוה דכי היכי דערבון שאינו שוה אלא חציה קונה כנגד כולו משכון נמי שאינו שוה אלא פלגא קונה כנגד כל החוב דדרשינן בספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן למלוה על המשכון שאין שביעית משמטתה דהיינו של אחיך בידך ומפרש בפרק השולח דאין שביעית משמטתו משום דבעל חוב קונה משכון פירוש כשמשכנו שלא בשעת הלואתו ולכך אפילו משכנו בשעת הלואתו אלים שעבוד המשכון ליחשב של אחיך בידך ולהכי חשיב ליה למשכון כמו ערבון של ענין מקח וממכר שקונה החוב הנשאר על ידי המשכון ואף על פי שאינו שוה כנגד כל החוב.

ומיהו יש תימה היאך מדמה אותם התלמור דכיון דמלוה על המשכון אינו קונה אותו כשמשכנו בשעת הלואתו ואין לו עליו אלא שעבוד בעלמא אין לומר בו כנגד כולו הוא קונה כמו בקרקע אלא כמו במטלטלין לענין מי שפרע דאמרינן לעיל דלא קני ואפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שהוא קונה משכון כיון שאינו קונה לגמרי שהרי יכול לדמותו אין לדמותו לכנגד כולו דמכר קרקע. ועוד דאפילו היה קונה לגמרי ולא היה לוה יכול לפדותו אלא מדעת מלוה אין ראוי לומר בו כנגד כולו הוא קונה לענין שמטה כמו במכר קרקע שהרי במכר קרקע בדין הוא שיהא קונה במקצת המעות כל הקרקע שהרי אם היה מקנה לו קרקע שוה אלף זוז בפרוטה ואינו עתיד ליתן לו יותר פשיטא שהיה קונה ומטעם זה יקנה גם כשעתיד לאחר הזמן ליתן המותר שבמה שנותן לאלתר מקנה לו הכל אבל לענין שמטת מלוה שעל המשכון ליכא כי האי טעמא. משאנץ.

רב כהנא יהבו ליה זוזי אכתנא וכו'. אמר ליה במאי דתפיסת זיל הב להו: פירוש או קבל מי שפרע ומשום דרב כהנא לא מקבל לטותא דרבנן אמר ליה להדיא זיל הב ליה ואידך דברים הוא וכו'. יש מפרשים דאליבא דנפשיה אמר ליה דאלו לרבי יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה אף על גב דאייקר והיינו דאמרינן עלה דאיתמר וכו' דאלמא בכי הא פליגי ורב לטעמיה קאמר.

ואחרים פירשו דכל בתרי תרעי מודה רבי יוחנן וכעובדא דרב חייא בר יוסף דלעיל והכא רב לכולי עלמא אמר ליה ואפילו לרבי יוחנן. והא דאמרינן עלה דאיתמר וכו' נסחי איכא דגרסי איתמר וזה דעת רבינו אבל מדברי רש"י נראה דדוקא כשנשתנה השער אמר רב שאין בהם משום מחוסרי אמנה אבל בשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה דכי אותביה לרב מדרבי יוסי בר יהודה ופריק אביי אליבא דרב ההיא שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב. פירש רש"י בשעה שאומר הדיבור לא יהא בדעתו לשנות אבל נשתנה השער אחר כך והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה עד כאן לשונו.

וקשיא לי דאם כן כי אותביה ליה לרב מברייתא דרבי שמעון אמאי איתותב מינה ואמרינן תנאי היא לימא דההיא בשחזר בו בלא שינוי השער. ויש לומר משום דרישא מיירי אפילו בנשתנה השער לגבי מי שפרע וכדמוכח בעובדא דרבי חייא בר יוסף ודכותיה סיפא אף על פי שנשתנה השער. כן נראה לי.

תו קשיא לי אמאי אצטריך אביי לומר שלא ידבר אחת בפה ואחת בלב לוקמיה אפילו בשהיה פיו ולבו שוין בשעת אמירה וחוזר בו אחר כך בלא שינוי השער ויש לומר דקושטא דמילתא בעי לשנויי ליה והנכון דרב אפילו בשחוזר בו בחדא תרעא קאמר שאין בו משום מחוסרי אמנה. הריטב"א ז"ל. ולקמן אכתוב בזה בסייעתא דשמיא.

מיתיבי רבי יוסי בר יהודה אומר: הוה מצי לאקשויי ממתניתין דשביעית דתנן והמקיים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו דמשמע הא שאינו מקיים אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא ניחא ליה להקשות מדרבי יוסי ברבי יהודה משום קרא ומההיא דטלית קונה דינר זהב נמי פריך משום דקתני בהדיא והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש ז"ל.

הא דמותביה לרב מדרבי יוסי ברבי יהודה איכא למידק דההיא אפילו לרבי יוחנן קשיא דאלו לרבי יוחנן דברים אין בהם לכל היותר אלא משום מחוסרי אמנה אבל עשה לא ואלו לרבי יוסי ברבי יהודה קאי נמי בעשה. תירץ הראב"ד ז"ל דהכי קמותבינן בשלמא לרבי יוחנן איכא למימר דאפילו בעשה נמי קאי כרבי יוסי והא דקאמר יש בהם משום מחוסרי אמנה לדבריו דרב קאמר אבל לרב ודאי קשיא דאפילו עשה נמי אית בה ופרקה אביי דלכולי עלמא לא קאי בעשה דההיא דרבי יוסי שלא ידבר אחת בפה וכו' והיינו דכתב הרי"ף טעמיה דאביי בהלכות לומר דפירושיה דאביי בין לרב בין לרבי יוחנן איתיה. הרשב"א ז"ל.

וכתב הר"ן ז"ל דאפשר דמעיקרא נמי לתרווייהו פרכינן. עד כאן.

והלא הין בכלל איפה: פירוש וכיון דכתב רחמנא איפה למה לי דכתב הין כיון דבאיפה שהוא שיעור גדול חשש הכתוב לחסרון כל דהו כל שכן להין שהוא שיעור מועט. ואי סלקא דעתך דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה וכו' קשיא לי מה ראיה היא דשאני הכא שאינו יכול לעמוד בדיבורו כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה בשעתו והא עדיפא מנשתנה השער ולא עוד אלא שלא על דעת כן פסק ואין בזה משום מחוסרי אמנה. ויש לומר דכיון שאף הפועלים לא עלה על דעתם לסעודת שלמה והיו מתרצים בסעודת כל אדם כדרך פועלים מוטב שיתן להם כך ולא שיחזור בו אם לא ירצו פת וקטניות. כן נראה לי. שאני התם דפועלים גופייהו וכו' לישבה אליבא דרבי יוחנן אומר הכי. משאנץ.

אי הכי אפילו התחילו נמי: פירוש דבשלמא לדידי כיון שהתחילו הרי יש כאן יותר מדברים בעלמא ויש בו משום מחוסרי אמנה. והאמר רבי יוחנן וכו'. קסלקא דעתין דבכל מתנה קאמר ואפילו במתנה מועטת שאסור לחזור בו וכל שחוזר בו משום שינוי השער כמתנה מועטת דמיא. הריטב"א ז"ל.

מודה רבי יוחנן במתנה מועטת: לאו למימרא דבמכר לית ביה משום מחוסרי אמנה אלא לרבותא בעלמא נקט לה רב פפא מתנה לומר דאפילו במתנה דפירש רבי יוחנן בהדיא דיכול לחזור בו מודה הוא בה דאינו מותר לחזור אם היא מתנה מועטת אבל במכר ודאי אית ביה משום מחוסרי אמנה בין בממכר מועט בין בממכר רב. כן נראה לי. ובתוספות פירשו דהכי קאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת הוא. הרשב"א.

ויש מי שאומר דכיון דלא אמר רבי יוחנן אלא במתנה מועטת במכר נמי לא אמרינן אלא בשלא נשתנה השער אבל בנשתנה השער הרי זו כמתנה מרובה ולא סמכא דעתיה. ולפי זה הא דאמר ליה רב לרב כהנא אידך הוה ליה דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה לאו בשמעתיה בלחוד אודי ליה. והא דאמרינן עלה דאיתמר ומייתי פלוגתא דרב ורבי יוחנן לאו למימרא דבהא פליגי אלא משום דדמיא למה דאיתא לפלוגתייהו וכן דעת הרז"ה. הר"ן.

והביא הרז"ה ראיה מדרבי שמעון דאמר מי שהכסף בידו ידו על העליונה כלומר מוכר ולא לוקח ואפילו הכי אסיקנא בשילהי איזהו נשך דמודה רבי שמעון בתרי תרעי דאפילו לוקח יכול לחזור בו ומדרבי שמעון נשמע לרבנן דמאחר שנשתנה השער קלש ליה איסורא. ואינה ראיה דהתם כיון דתקון רבנן חזרה אצל המוכר בין בחד תרעא בין בתרי תרעי דינא הוא דלתקון נמי אצל הלקוחות היכא דאית להו פסידא מיהא דהיינו בתרי תרעי אבל הכא מאי שנא חד תרעא מאי שנא תרי תרעי כל שאינו עומד בדבורו הרי הוא ממחוסרי אמנה דמאן דזבין ומזבין סמכא דעתייהו דלוקמי מקח זה לזה ותדע לך דהתם נמי בין לרבי שמעון בין לרבנן אפילו בתרי תרעי קבולי מקבל מי שפרע אלמא חייב הוא להעמיד דיבורו אפילו בתרי תרעי. כן נראה לי.

עוד הביא הרב ראיה מעובדא דבני רב הונא וכו' דזבין אמתא ואותיבו נסכא וכו' אתו לקמיה דרבי אמי ואמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן ואם איתא דבתרי תרעי אית בהו משום מחוסרי אמנה היאך אמר להו הכי מי גריעי דברים ומשכון מדברים לחודייהו. וזאת הטענה חלושה מאד בעיני דאטו אינהו הוו הדרו בהו דלימא להו שיש בדבר משום מחוסרי אמנה אדרבה אינהו בעו לקיים מקח דמוכר הוא דבעי למהדר ביה משום דאייקור אמתא ובני רב הונא הוו בעו מיניה דרבי אמי אי מצי הדר ביה מוכר אם לאו ואמר להו אין ואלו לא היה מוכר יכול לחזור בו בלא קבלת מי שפרע ודאי הוה אמר להו כדי שיזהרו להעמיד את המוכר למי שפרע וזו היא שדקדק ממנה הרי"ף דדברים ומשכון אינו מקבל מי שפרע.

אבל עכשו שאין המוכר צריך לקבל עליו כלום אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו למה ליה לרבי אמי למימר להו שהמוכר החוזר בו אין רוח חכמים נומה הימנו ואלו היה המוכר עכשו בפנינו שמא היה אומר לו כדי שלא יחזור בו אלא מסתברא דבין בחד תרעא בין בתרי תרעי אית ביה משום מחוסרי אמנה וכן דעת הראב"ד.

במתנה מועטת דסמכא דעתייהו: ולכך במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת שהרי מסר לו מקצת ואם כן סמכא דעתיה של לוקח שיקיים מקחו ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסרי אמנה. תוספות חיצונות.

הכי נמי מסתברא וכו'. עד משכחת לה דאכיל טבלים: פירוש אלא ודאי לא מצי הדר ביה משום מחוסרי אמנה והיא כמתנה מועטת חשיבא. שהרי אין לו בזה אלא טובת הנאה שיכול ליתנו לכל אדם שירצה. וקשיא לי מה הכי נמי מסתברא הכרחא הוא. ויש לומר דדילמא שאני הכא שחייב לתת לו על כל פנים ואינו נותן משלו כלום הילכך מפני בן לוי אחר אין לו לשנות דבורו שיהא חוטא ולא לו מה שאין כן במתנה מועטת שיש לו לתת לו משלו ואפילו הכי אמרי הכי נמי מסתברא דמתנה מועטת לית בה קפידא וכטובת הנאה דהתם חשיבא הריטב"א.

רשאי בן לוי לעשותה וכו': כתב ר"מ אף על פי שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי לויה דחשיב כאלו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו. הרא"ש ז"ל.

שנטלו ממנו וחזר והפקידו וכו': הוה מצי למפרך אם כן מאי למימרא וכו' כמו שכתבו בתוספות דליכא למימר דאתא לאשמועינן דשרי שלא מן המוקף דאם כן למה ליה למנקט בן לוי. הרא"ש.

אלא שמע מינה בדלא נטלו שמע מינה: ואם תאמר היכי סלקא דעתיה לעיל דמיירי בנטלו ושרבי יוחנן אינו מודה במתנה מועטת אם כן תיקשי ליה אהא דלעיל קאמר רבי יוחנן דדברים יש בהן משום מחוסרי אמנה דהיינו כמו מתנה מועטת כדפירשתי לעיל. ויש לומר דהוה סלקא דעתיה דאינו מודה במתנה ומשום הכי סבירא ליה למקשה דאפילו במתנה מועטת לא סמכא דעתיה טפי מגבי מתנה מרובה והא דקאמר לעיל דיש בהם משום מחוסרי אמנה היינו מפני שהרי לקחן ונתן לו מקצת הדמים ואינו נותן לו שום דבר ומשום הכי קאמר דיש בהם משום מחוסר אמנה אבל במתנה מועטת הוה סלקא דעתיה דמקשה דאינו מודה רבי יוחנן דודאי אין בהם משום מחוסרי אמנה דלא סמכא דעתיה דמקבל כל כך.

ומשני דעל כרחך מודה רבי יוחנן במתנה מועטת וההיא דלעיל במילתיה דרבי יוחנן היינו כמו מתנה מועטת ומהאי טעמא ניחא מאי דקאמר מודה רבי יוחנן במתנה מועטת דאיפכא הוה ליה למימר מודה רבי יוחנן במתנה מרובה דהכי הוה ניחא טפי למימר דרבי יוחנן דאמר לעיל דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מודה הכא במתנה אני נותן לך דהיינו מתנה מרובה דמותר לחזור בו ואין בדברים משום מחוסרי אמנה ואמאי הזכיר מתנה מועטת כלל אלא שמע מינה דלהכי נקט ליה להשמיענו דמילתא דרבי יוחנן דלעיל היינו כמו מתנה מועטת. תוספות חיצוניות.

והלכתא כרבי יוחנן דדברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ומתנה מועטת אסור לתזור בו ולא אתפריש כמה היא מתנה מועטת והכל לפי מה שהוא. ואמרינן בירושלמי דאפילו במתנה מרובה שיכול לחזור בו דוקא שהמקבל עשיר וכו'. וכל מי שאומר לשום אגני או עניה שיעזור לו בצורך נשואין חייב לקיים משום נדר וכן כל כיוצא בזה. הריטב"א.

כתב הריא"ף ז"ל בהלכות ירושלמי אמר ליתן וכו'. וכתב ה"ר יהונתן ירושלמי אמר ליתן וכו' כלומר במתנה מרובה מיירי ואמרינן מעולם לא נתכוון בדעת גמורה לקיים מה שאמר. אבל במתנה מועטת אינו יכול לחזור בו ובלבד שבשעה שאמרה נתכוון לגמור הדבר כמו שאמר ולא שנתכוון לדחותו מעליו לפי שעה ואזלינן לאומדן דעתא דבמתנה מרובה לעולם לא נתכוון אלא לדחות ובמתנה מועטת נתכוון לגמור מסתמא אלא אם כן ניכר לכל שלא אמר אלא לדחות. ובהאי פירושא לא קשה ירושלמי עם תלמוד בבלי.

עוד כתב הריא"ף ז"ל ורב דהוה מפקיד לשמשיה וכו' אפילו במתנה מועטת דהיינו במתנה למסכן גילה דעתו מעיקרא שלא נתכוון לו לדחות מעליו שיהא מטריחו יותר מדאי אי נמי יש לפרש דבמתנת מסכן שהיא מועטת היה גומר בלבו לקיים ובמתנה לעשיר שהיא מרובה הודיע דעתו לשמש שלו שאינו גומר בלבו כל פעם ופעם שיאמר לכל עשיר ועשיר על כן הצריכו שישאלנו פעם שנית. עד כאן.

וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: ונראה לומר דלגבי מקבל מתנה שהוא עני אפילו במתנה מרובה יש בה משום מחוסרי אמנה כדאמרינן בפיך זו צדקה ולהכי אמר רב לשמעיה אי עתיר הוא האי גברא דאמינא לך למיתן ליה מתנה אימלך בי תניינות ואי במתנה מועטת לא הוי בעי רב דלימליך ביה שליח דלא ניחא דלהוי עלה מחוסר אמנה אלא במתנה מרובה מיירי. וצריך עיון על שיטת הירושלמי ודלמא לא אמר אם מסכן הוא הב ליה מיד אלא במתנה מועטת וכי היכי דלא ליקום עליה בבל תאחר אמר ליה אם מסכן הוא הב ליה לאלתר דהא קיימא לן דצדקה מחייב עלה לאלתר. וצריך עיון. עד כאן.

כתוב בספר המאור פסק הריא"ף הלכה כרבי יוחנן וכו'. עד אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם הדעת מורה כך אבל אין פני ההלכה נראין כן ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה ובמתנה מועטת וכיון דבמתנה היא הוה ליה כתרי תרעי ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעיסקא דהוה ליה ריוח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי הילכך לא פליגי בהא מילתא. ע"כ.

עוד כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף ז"ל בהאי עניינא דמחוסרי אמנה תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו'. צד תמיה לי מילתא וכו' עד ולסיועיה לרב וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו: אמר אברהם נראה לי דהא דרבי יוסי ברבי יהודה עדיפא ממחוסרי אמנה אלא רשע נמי מיקרי דקא עבר על עשה ולרבי יוחנן לא הוה מקשה מיניה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהן משום מחוסרי אמנה אמר איהו נמי מחוסרי אמנה ואפשר דאפילו מצות עשה נמי אית בהו ועל כן אמר אביי לההיא דשלא ידבר אחת בפה וכו' אבל אם אמר בדעת גמורה משום מחוסרי אמנה איכא רשע לא מיקרי במתנה מרובה הוא דהוי מחוסר אמנה לרבי יוחנן. עד כאן.

כיון דאמר לך שקול זוזך לא מיבעי וכו': מכאן נראה דקודם לכן שומר שכר היה על אותן המעות. ואם תאמר אם כן השתא נמי ליהוי שומר חנם ומאי שנא מאומנים שהם שומרי שכר וקיימא לן דכולן שאמרו טול את שלך וכו' דאלמא כיון דמעיקרא הוי שומר שכר כי אמר טול את שלך נחית חד דרגא והוי שומר חנם. יש לומר דשאני התם שיש לאומן לקבל שכרו וכיון דכן לא סגיא דלא להוי עליה שומר חנם כיון דתפיס ליה אאגריה ואף על גב דאמר לו טול את שלך. אמרו לו רבנן לרבא וליקביל עליה מי שפרע אמר להו אין הכי נמי. האי לישנא מוכח בהדיא דכיון שקבל עליו מי שפרע פטור מגנבת המעות ואף על גב דהאי שעתא דאמר ליה שקול זוזך עדיין לא קיבל מי שפרע ואינו יכול לחזור בו בלא מי שפרע אפילו הכי כלתה שמירתו מן המעות מכיון דאמר ליה שקול זוזך. דאי לאו הכי הוה ליה למימר והא בעי לקבולי מי שפרע ועוד מאי אין הכי נמי וזה דקדוק ברור ושלא כדברי קצת חכמים שאמרו שחייב הוא באחריותן עד שיקבל מי שפרע.

ואף רש"י כן פירש אין הכי נמי או משלם השומשמין או יקבל מי שפרע. ואף על פי שפירש רבינו והא בעי לקבולי מי שפרע ודילמא לא הוה מקבל וזוזי דידיה הוו הכי פירושו שהם היו סבורים שפטרו כבר והלך לו בלא שיקבל מי שפרע. ולכך הקשו לו היאך פטרתו בלא מי שפרע דדילמא לא הוה מקבל ואמר להו אין הכי נמי או משלם או מקבל מי שפרע. כן נראה לי. הריטב"א.

אמר רב פפא אמר לי רבינא דאמר ליה ההוא מרבנן וכו': כלומר דלאו הכי הוה עובדא אלא כדמפרש ואזיל. וכתב הריא"ף בהלכות דלא פליגי אדינא דלישנא קמא קאתי ולומר דבההיא גוונא לא הוה אמר רבא דאפילו שומר חנם לא הוי וכו' אבל בתוספות כתבו דלאו לאפלוגי אדינא דלעיל קאתי אלא מעשה שהיה קאמר לאשמועינן דכי אמר ליה הא ביתא קמך אפילו שומר חנם לא הוי אבל לעולם הני זוזי פקדון נינהו בידא דמוכר ולא מחייב באונסין גמורין דידהו הלכך מכי אמר ליה תא שקול זוזך פטור וכו' וראיה לדבר דלא מחייב באונסין מדפרכינן לעיל גבי נתנה לספר מעל והא בעי מימשך תספורת ואי סלקא דעתך מחייב באונסין וכו' כדאמרינן בפרק המפקיד לדידך דאמרת אפילו נאנסו מאי איריא הוציא וכו' כמו שהקשו בתוספות לעיל פרק המפקיד. הר"ן.

וכתב הרמב"ן ולי נראה כדעת הרי"ף. ולא דמי למפקיד מעות לשלחני שאין שולחני רוצה בהם בשאלה עד דמתרמי ליה זבינתא ויצטרך לאלו. ומיהו לענין מעילה בנותן דמים למאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה כיון דיכול לוקח לחזור בו ומכיון שחזר בו אסור הלה להשתמש בהם שעל דעת המקח הותר בהם מתחלה והרי חזר בו הילכך לא מעל עד שיוציא כי ההיא דפרק השואל ואי לאו דקנה אמאי מעל לפי טובת הנאה שבה אבל מפקיד מעות מותרין לשלחני לרב הונא מתחלה הלואה הם וכשהוא רוצה אותם ממנו נותן לו אחרים וקיימי הני ברשות שלחני לחזרה והוא הדין לאונסין כדפרישית בפרק המפקיד ומכל מקום נותן דמים כיון שהוא מותר להשתמש בהם ונתחייב באונסין אף על פי שחזר בו לא כלתה שמירתו עד שיקבל עליו. עוד יש לומר וכו' כמו שתירצו התוספות לעיל פרק המפקיד. עד כאן.

משמע מדברי הריא"ף דאי קבל עליה מי שפרע ואמר ליה תא שקול זוזך ואיתניסו פטור. ואין דבר זה ברור אצלי דכיון דאמרינן דהני זוזי אתי לידיה כדין מלוה הרי במלוה ודאי אם אמר לו לוה למלוה הרי מעותיך מזומנים לך תא שקול זוזך לא מיפטר בכך עד שיתנם לידו וכשנתנם לידו או לרשותו נמי ומלוה לא רצה לקבלם איפלגו בה מפרשים אי נתינה בפניו אפילו בעל כרחו הוי נתינה דאיכא מאן דאמר לא הוי נתינה אלא מדעתו כאתקפתא דרב פפא פרק מי שאחזו מתקיף לה רב פפא ואיתימא רב שימי דילמא אפילו בפניו מדעתו אין שלא מדעתו לא. אבל רבינו האי גאון כתב בתשובה דהלכתא כרב דאמר אבל בפניו נתינה אפילו בעל כרחו הוי נתינה ולא מידחיא משום ההיא אתקפתא דרב פפא.

וכן כתב הרמב"ן דשמעינן מיניה דבהלואה יכול לומר לו הילך מעותיך ואם לא רצה הלה לקבלם זורק לתוך ידו או לתוך חיקו או לתוך חצרו בפניו ופטור. אבל מכל מקום בטול את שלך ליכא מאן דאמר בהלואה דפטור. ואפשר לדחוקי ולפרש כיון דהני זוזי לא אפקינון וכבר קבל עליה מי שפרע הרי בטל מכאן תורת מקח ולית ליה רשות לאפוקינון מכאן ואילך אלא כפקדון הוו גביה דבעי למהדרינהו למאריה ובפקדון ודאי כיון דאמר ליה טול את שלך ודאי פטור דשומר מצי לאפוקי נפשיה משמירה בדיבורא.

וכן כתב הרמב"ן והביא ראיה מהא דגרסינן לקמן בפרק האומנין טול את שלך אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא אפילו שומר חנם לא הוי קמשמע לן כלומר סלקא דעתך אמינא דאיני שומר מכאן ואילך קאמר ליה קמשמע לן דלא מפיק נפשיה משומר אלא איני תופסו על שכרי קאמר ליה. וכך פירש רש"י התם ושמע מינה שאם אמר לו בפירוש איני שומר מעתה טול את שלך אף על גב דהלה לא רצה ולא קבל דבריו פטור ואפילו שומר חנם לא הוי מכאן ואילך והכא נמי בהנהו זוזי דמקח ושמעתין כיון דלא אפקינון וקיבל עליה מי שפרע דינא דפקדון אית ליה כדפרישנא כנ"ל לדעת ריא"ף. שיטה.

דף מט עמוד ב

כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי וכו': ואם תאמר מאי הוה סלקא דעתיה דהוי שומר שכר איזה שכר היה לו ממה שהניחם בביתו. ויש לומר דהכי קאמר לא מיבעיא שומר שכר לא הוי אפילו אם שכר לו מקום ביתו. תלמיד הר"ף.

עיין בתוספות פרק הפרה דיבור המתחיל: ואפילו נשברו. כספו בידו כספו ביד מוכר הוא האמת מקשה אבל לא משום דהוה ניחא ליה אם כן היה ללוקח כספו בידו דאטו בשביל שלא נתן מעות יש לו למקח להתקיים יותר. משאנץ.

כגון שהיתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר: פירוש והפירות בעלייה ההיא והלוקח שהוא המשכיר דר שם בחצר והיינו דנקט עלייתו של לוקח לומר שהלוקח דר בבית ופירות של מוכר בעלייה של בעל הבית. והיינו דאמרינן דכי נפלה דליקה טרח ומציל הלוקח ואף על גב דהא אליבא דרבי שמעון איתאמרא הלכה היא דהא אתיא שפיר כטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה. הריטב"א.

איתמר רב כהנא אמר שתות מקח שנינו: פירוש שתות מקח דוקא כדקתני במתניתין מעשרים וארבעה לסלע שתות למקח וקרא נמי הכי כתיב וכי תמכרו ממכר אל תונו האונאה תלויה במקח. וקשיא לי דסוגיא דשמעתין שתות מלגאו לרב כהנא והא גבי חומש פשיטא דחומש מלבר ובבבא בתרא בענין מוסיפין על המדות אמרינן שתות מלבר. הראב"ד.

שוו שיתא בחמשא וכולי עלמא לא פליגי דבתר מקח אזלינן דהכי משמע במתניתין דקני שתות למקח וגם סברא הוא דבדבר שהאונאה תלוי בה יש לנו לתלות השתות והאונאה תלויה במקח שטועין בני אדם בשויו אבל במעות אין טעות. הרא"ש ז"ל.

הכי גרסינן וביטול מקח היכא דאיכא יותר משתות משני צדדין והיכי דמי כגון דזבין שוה ד' בה' או שוה ה' בד' אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה היא ורש"י גורס אבל היכא דאיכא שתות משני צדדין ופירש הוא דאיכא שתות באחד משני צדדין והכל דין אחד. והזהר בפירושו דאלו אידך דאמרינן הלכא דאיכא יתר משתות משני צדדין דוקא וכדמפרש ואזיל שוה ד' בה' וכו' ופשוט הוא וטועין בו רבים. הריטב"א.

כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדין וכו': ומיבעיא ליה להשר מקוצי אי איכא יתר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה הן דינר בה' דינרים וי"א פשוטים למאי חשבינן ליה. ואמר רבינו יהודה דחשבינן ליה אונאה דכיון דלא הוי מחילה ולא ביטול מקח אם כן חשבינן ליה אונאה והכי פירושו כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות משני צדדים. פירוש או אידי ואידי הוי פחות משתות או אידי ואידי הוי יותר משתות. עד כאן תוספות חיצוניות. ועיין בתוספות דיבור המתחיל שתות מעות. ובמרדכי חולק עיין שם.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ורבי יהודה אומר דחשבינן וכו'. ואין זה מחוור דהיכי עבדינן אונאה וליכא שתות משום צד והיאך אנו מטילין פשרה בין שני הצדדין. והנכון יותר דאזלינן בתר מקח דהא בין לרב בין לשמואל אונאת מקח הוא עיקר ובאונאת מעות הוא דאפליגו. ועדיין הדבר צריך עיון. עד כאן.

לא דזבין שוי כ"ד בכ' מי נתאנה וכו': משמע אבל לשמואל דאמר שתות מעות ניחא שפיר ואמאי לשמואל נמי קשה דהא שמואל שתות מעות קאמר וכל שכן שתות מקח כגון דזבין שוה כ"ד בכ'. ואם כן קשה מי נתאנה מוכר וכו' ויש לומר דלשמואל לא קשיא מידי דאף על גב דמתניתין מיירי משתות מקח ומשתות מעות מכל מקום יכול להיות דסיפא דקאמר עד מתי מותר לחזור בו לא קאמר רק משתות מעות כגון דזבין שוה כ' בכ"ד ומי נתאנה לוקח אבל לרב דקאמר דמתניתין לא מיירי רק משתות מקח קשה שפיר. תלמיד הר"פ.

תניא כוותיה דשמואל וכו': ואף על גב דלית הלכתא כי האי מתניתא דמשויא ידו של מתאנה על העליונה וכרבי נתן קיימא לן דאמר קנה ומחזיר אונאה. מכל מקום שמע מינה דבין שתות מעות ובין שתות מקח הוי אונאה. הריטב"א.

שמעתא דתגרי לוד

ראיתי להקדים לסוגיא זו קצת הקדמות.

הקדמה ראשונה כי בעיא זו לא נפשטה אבל קיימא לן דלאלתר הוי מחילה.
ב' דלגבי מוכר נמי איכא למיבעי כי האי גוונא.
ג' דלרבי טרפון נמי איכא למיבעי בין למאי דסברוה בין לפי הדחיה.
ד' דמחילה לאלתר ניחא להו לתגרי לוד אף על גב דאיכא כנגדה תרתי.
ה' דקנה ומחזיר אונאה עדיפא להו מביטול מקח
ו' דזמן הקצר ניחא להו.
ז' דשתות עצמה ובטול מקח שקולים הם דכל חדא איה בה חדא לטיבותא וחדא לריעותא שתות עצמה שכיח אלא דהוי שיעורו מצומצם בטול מקח לא הוי מצומצם ולא שכיח לפעמים הא עדיף ולפעמים הא עדיף טפי כפי הסברות.
ח' כי לדעת רש"י מאן דבעי הא בעי הא ובעי לה בין אי בטל מקח לעולם חוזר או עד שיראה וכו' ולדעת התוספות מאן דבעי בתרייתא לא בעי קמייתא דפשיטא ליה דעד שיראה לתגר ולקרובו לא הוי מחילה.
ט' דבין חזרה לעולם או כל היום הנאה פורתא איכא ואם יהיה כנגדה הנאה אחרת לא חיישינן לה.
י' שאין שמחה שלא יהיה בה קצת עצב ולא חזרה שלא יהיה בה קצת תועלת כדרבי טרפון.

ואחר כל זה אבאר הסוגיא בעזר השם.