שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ד/דף מח

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד א

מכל מקום כך הלכה וכו': פירש הקונטרס דהכי פירושו מכל מקום כלומר אף על פי שיש פורענות בחזרה כן הלכה דאינו קונה. ולא נהירא דהא קאמר בתר כן בהדיא אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו' אלמא דמכל מקום אינו רוצה לומר כן. תוספות חיצוניות.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש לומר לדעת רש"י דמעיקרא איכא פורענות מיהו לא לייטינן ולא מודיעין כלל אלא דליקום מופשט בפורענות אבל אמרו דלייטינן ליה אי נמי מודעין ליה לשוויי מיד בפורענות. כן נראה לי לפי פירוש רש"י. ופירשו בתוספות דהאי מכל מקום בא לרבות דאפילו לגבי לוקח כך הלכה שהוא יכול לחזור בו ואתיא לרבי שמעון נמי בשחוזר בו מחמת דליקה וכדכתוב לעיל דרבי שמעון בן אלעזר כרבנן סבירא ליה ואי נמי בשינוי תרעא ופוסק ליטול לאחר זמן והכי איתא בהדיא בסוף פרק איזהו נשך עד כאן.

מי שפרע מדור המבול: שהיו מלאים חמס ולא היו עומדין בדיבוריהם. ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. הרא"ש.

אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו: איצטריכא ליה לרבא לאשמועינן שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו ללוטא קצת קמשמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד לפי שהוא ממחוסרי אמנה. הרשב"א.

אי נמי רבא לא הוה ידע להך ברייתא אלא אמתניתין דשביעית אמרה למילתיה דתנן בסוף מסכת שביעית והמקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו ועלה קאמר רבא דלא תימא אם אין עומד בדיבורו איכא מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש.

כגון שיחד לו כלי לעשקו וכו': פירוש ייחד לו בלא משיכה. פירש רש"י דדוקא ייחד לה דהוי דומיא דפקדון וכו' והקשו בתוספות מהא דתנן אנסת פיתית את בתי וכו' עד שאין משלם קנס על פי עצמה הא אלו הוי ממון חייב ואמאי דהא ליכא ייחד כלי אלא תביעת ממון גרידא יש שתירצה דהתם נמי בשטוען שייחד לו כלי. ולא נראה. ועוד דאנן קיימא לן דכפירת דברים פטור כפירת ממון חייב והא כפירת מלוה ושכירות וכיוצא בו כפירת ממון הוא ופטור לפי שלא ייחד לו כלי. והנכון דהכא הכי קאמרן דקרא אשמועינן דאפילו בכפירה לבד ולא כפר במלוה ולא בשכירות שהם עיקרי החוב אפילו הכי חשיבא כפירה לחייבו קרבן כל היכא שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה דלא ליהוי כפירת דברים. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: תשומת יד אמר רב חסדא וכו': קשיא לי מנא ליה לרב חסדא הא ואמאי איצטריך למימר הכי. ואיכא למימר דומיא דפקדון וגזל שבא מרשותו של זה לרשותו של זה והוא בעין אבל הלואה להוצאה נתנה ואינה בעין עושק לא בא מרשותו של זה לרשותו של זה כי העושק הוא בשכר שכיר. קשיא לי אפילו רבי יוחנן דאמר מעות קונות והלא אין הלואה כדין מעות לא לקניית קרקע ולא לקדושי אשה משום דלהוצאה ניתנה ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: כגון שייחד לו כלי להלואתו או לעשקו. פירש רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר דלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה. וקשיא לי הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אלמא אף על גב דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה.

וגרסינן נמי בפרק נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דילמא קנסא הוי ואמר ליה ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכולה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אף על פי שאינו בעין דומיא דפקדון. ויש לומר אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה. והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל.

עוד נראה לי לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע הידוע לומר שנתייחד והדר בעיניה דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה נתנה אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו והיינו דקאמרינן ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו'.

וזו מדברי רבינו חננאל ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעושק והפקדון שנאמר והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורה שמע מינה דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרינן לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרינן לאשם.

ואם תאמר אכתי מאי קדייק מהכא דלא קני דילמא התם הוא משום ואין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה ומעות הלואה אינם קונות כדאיתא התם בקידושין ושוין במכר וכו' ויש לומר דמיירי כגון שייחדו לו בשעת הלואה קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לשכיר קודם גמר שכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף דבההוא שעתא ודאי קני כאלו היה בעין כדאמרינן בקידושין גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך אני דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת. אי נמי הכי קאמר רב פפא ודילמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשוק ואי אפשר לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחויב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין ואמר ליה כולן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו.

והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקידושין ושוין במכר וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קידושין שאין הנקנין בכסף נקנין במלוה. ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו אין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

ובתוספות חיצוניות תירצו דמיירי שאומר לו הלוה למלוה הריני מייחד לך כלי זה בהנאת מחילת מלוה דבכהאי גוונא קני שפיר. עד כאן.

ושמעינן מהכא שהאומר לחברו עשה לי מלאכה פלונית ואתן לך כלי פלוני אם לא משך הכלי לא זכה בו כיון דבעינן משיכה מדרבנן מיהת ואף לרבי יוחנן והכי מוכח בפרק השוכר דעבודה זרה גבי נתן טלה באתננה וכדכתיבנא התם. הריטב"א.

בהדיא מיהא לא אהדריה: פירוש ואהני הא לאשמועינן דזימנין דלא מחייב לאהדורי והיינו בשלא משך והיינו סיעתא דאיכא לריש לקיש מקרא. ומיהו לא קשיא לרבי יוחנן דאיהו סבירא ליה דמה לי אהדריה בהדיא או דאהדריה בכללא כיון דאצטריך האי כלל לרבות כל דבר שיש בו כפירת דמים.

הכי גרסינן דתנן נתנה לבלן וכו'. ומשני במסכת מעילה בלן הוא דלא מחסרא משיכה: פירוש רש"י שנותנו בשכירות רחיצה ואינו מחוסר משיכה דשכרו הוא. ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו דאי קודם רחיצה הלא זכה בו שאינה לשכירות אלא או לסוף או מתחלה ועד סוף. אבל הנכון דהכא הוה ליה שכירות המרחץ דהוה ליה שכירות הקרקע ושכירות קרקע נקנה בכסף אבל מידי אחריתי דשכירות מטלטלין דליחסרה משיכה לא מעל עד דמשיך אלמא אין מעות קונות מן התורה לחייבו מעילה שהוא מן התורה.

מכאן היה נראה דכל היכא דאמרינן מעות אינן קונות אין המוכר זוכה בהן שיוכל להוציאם דאי סלקא דעתך שיש לו רשות להוציאם אמאי לא מעל דהא גבי הנותן מעות לשולחני וכו' כמו שכתבו בתוספות לעיל בפרק המפקיד וכי תימא דהא דהכא אליבא דרב נחמן דאמר התם דדוקא הוציא אבל לא הוציא לא מעל ואף על גב דאית ליה רשותא לאנפוקינן והא רב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא כרב סבירא ליה דהכי פרכינן בפרק הגוזל מכדי רב הונא תלמידיה ורב הוא. ויש לדחות דלעולם כל שנתן מעות למוכר יש לו רשות להוציאם ואפילו הכי לא מעל הגזבר דכי אמרינן התם גבי שלחני דלרב הונא מעל אף על גב דלא הוציא התם הוא דבהדיא נתן לו רשות להשתמש בהם כיון שנתנם לו מותרין ובתורת ממון של מפקיד הוא משתמש וכיון שכן בההיא הנאה נעשה עליהם לוה מיד וחייב עליהם באונסין ואם קדש בהם את האשה מקודשת זו מטעם זה.

עוד יש לומר שאלו בא המפקיד ורצה השולחני לתת לו מעות אחרים הרשות בידו מה שאין כן בזה שלא נתנם לו אלא על דעת מקחו וכשזה משתמש בהן מדין זכותו סבור להשתמש כמשתמש בשלו על דעת שיתקיים המקח ולא חשיב ליה נהנה מדחבריה כי היכי דליהוי ליה ואלו חזר בו לוקח ומצא מעותיו בעין נוטלם ואין הלה יכול ליתן לו מעות אחרים וכיון שכן לא נעשה עליה זה כלי הגמור כמו שימעול הגזבר וכן תירץ מורנו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.

נתנה לבלן מעל ואמר רב בלן דוקא: כלומר משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן גוי משום דרישא דמתניתא בישראל מיירי וכו' ככתוב בתוספות ואם תאמר כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי קשיא ליה לרבי יוחנן דמדינא לא מעל כיון דלא קנה והפקר בית דין הפקר והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. יש לומר דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו. הרשב"א.

לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות דבר תורה היה לו למעול דבמעילה דאורייתא לא תקון רבנן משיכה אבל אין קונות ניחא דאינו מועל. ויש לדקדק מכאן דכל זמן שלא גמר הקנין אין יכול להוציא המעות כדפירשתי לעיל.

והא בעי לממשך תספורת: מכאן הביא רבינו תם ראיה שהשוכר את הסופר או מלמד תינוקות וכו' ור"י בעל התוספות השיב עליו ואמר דלא גרע מעבד עברי שמגרע מפדיונו ויוצא. ואף על פי שיש לחלק דהתם משום דכתיב עבדי הם אבל בקבלן שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן אפילו הכי מהכא לא שמעינן מינה אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו אבל הסופר עצמו יכול לחזור בו. הר"ן.

אמר הכותב נראה שאין תשובה על רבינו תם שהוא לא ירד לדון דין החזרה אלא אם נגמר ענין השכירות במשיכת כלים אלו אם לאו והאי דקאמר אינו יכול לחזור בו סירכיה הוא דנקט ואינו אלא לומר שאינו יכול לומר שלא נגמר ענין השכירות כיון שלא התחיל עדיין אלא כיון שמשך את הכלים נגמר ענין השכירות בין לשיוכל לעכבם כדברי הר"ן או לשיקרא עובר על דברו או במקום שיש להם תקנה שמי שיתחיל במלאכות כאלו לא יוכל לחזור בו או שאם יחזור ישכור עליו או מטעהו מכל אלו נפקא מינה כהאי דינא דרבינו תם. הר"ש די וידש.

וז"ל הריטב"א: והקשו עליו דהאי הילכתא בלא טעמא כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנותו וגדולה מזו אמרו פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום והיאך לא יחזור בו מפני משיכה שעשו בכליו זה אין הדעת סובלו וכן נראה לי ראיה ברורה ממתניתין קמייתא דפרק השוכר את האומנין שחזרו בהן שמוכח בגמרא דמיירי אפילו בשבאת חבילה לידו דוק ותשכח.

והא דאמרינן הכא וקא בעי לממשך תספורת היינו לענין שכירות התספורת עצמה דשכירות מטלטלין כמקחן וכמו משיכה. ואלו משך לתספורת קניא למלאכתו ומעל. מפי רבי. ע"כ.

אלא שמע מינה כאן בספר גוי כאן בספר ישראל: ואם תאמר למה ליה לאיתויי מתניתא דנתנו לבלן מהנך ברייתות דקשיין אהדדי סגי. ויש לומר דאי לאו מתניתא הוה מתרצינן להנך ברייתות איפכא כרבי יוחנן דהוה אמינא דהאי דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי משום דמעות קונות בישראל כרבי יוחנן ואם כן לגוי במשיכה ולישראל בכסף ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל ולכך איצטריך מתניתא דנותנו לבלן דבעל כרחך מיירי בבלן ישראל דומיא דרישא וכו' וגם ממתניתא דנתנו לבלן לא סגי בלאו הני ברייתות. תלמיד הר"ף.

והא דאקשינן ספר ומוקי לה בגוי תירוציה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש ורבי יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי. והא דאמרינן בדקה לוי למתניתא נתנה לסיטון מעל כרבי יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא דישראל תני לה והכי קאמר דלוי בדק ברייתות שלו למידק הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר שמע מינה כרבי יוחנן שמע מינה כן נראה לי. ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני רבי שמעון היא. וליתא בנוסחי דוקני. הרמב"ן.

ובתוספות תירצו משום דסיטון מוכר בלח וכו'. ואינו נכון שיצטרך להעמיד מתניתיה דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא שנקרא סיטון ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראים כן שהחטים בלשון יון נקראין סיטון. ויש לומר ומכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון וכו'. הקשו בתוספות דהא מצי לאוקמי בסיטון גוי. ותירצו דסתם גוי מוכר דבר לח וכו'. ויש אומרים כי סיטון הוא מוכר לבעלי בתים כי בלשון יוני תבואה נקרא סיטון. והכא הכי קאמר דבדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון ישראל מעל כרבי יוחנן. ונראה לי שאין צורך לכך שהתלמוד מעיד לך דלוי מידע ידע ולהכי אמרינן דבדקה במתניתא וזה ברור. עד כאן.

דף מח עמוד ב

בעושה מעשה עמך: ולאו למימר דאביי לא דריש בעושה מעשה עמך דהא כולי עלמא היא בכולי תלמודא אלא דאביי סבר דכיון דמחמת יוקרא וזולא או דלא צריכא ליה הוא דהדר ביה לא יצא מכלל שארית ישראל וכו'. הריטב"א.

ונשיא בעמך: בסוף ד' מיתות גמר חבירו מנשיא וחרש. רבי חייא בר יוסף אודועי בעי. פירש ר"מ וניחא ליה לרבא אי לייטינן ליה כי רב חייא סמך על זה שהלוקח ימחול לו ולא יניח לקללו ומיהו פריך שפיר רב חייא אתא לקבולי עליה לטותא דרבנן כי גנאי הוא לו שיבא לקבל עליו אם אותו לא ימחול לו. הרא"ש ז"ל.

שמעתא דערבוני יקון

הוא סבר ערבון כנגדו בלבד הוא קונה: פירוש וליכא מי שפרע אלא כנגדו. ואם תאמר והא בשאר איכא משום מחוסרי אמנה ואף על גב דליכא מעות. יש לומר דאיהו כרב סבירא ליה דאמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אי נמי והוא הנכון דאפילו רבי יוחנן מודה דכיון דאייקור פירי ליכא משום מחוסרי אמנה ולא אמר רבי יוחנן אלא כשלא נשתנה השער וכן עיקר. הריטב"א.

ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה: פירש רש"י בין בקרקעות וכו'. ולא נראה דהא בסמוך משמע דמודה בקרקעות דלא פריך ליה אלא ממטלטלים. לכך נראה דאין הכי נמי דלא מיירי אלא כמטלטלין תוספות חיצוניות. וכן כתב הריטב"א דלא דק מרן ז"ל במאי דקאמר במכירת קרקעות וכו' דהא בסמוך מוכח בהדיא דמודה רב בקרקעות וכו'.

ומורנו הרב נר"ו כתב בתשובה סימן אל"ף רכ"ז וזה לשונו: קראו תגר על רש"י דהא למטה מסקינן דכסף בקרקע קונה לגמרי וכן כתב הוא בהדיא למטה. ור"י ב"ש ז"ל סימן רע"ה תירץ דזהו לפום מאי דקסלקא דעתין אבל לפי המסקנא כסף קונה בקרקע לגמרי. ואם זו היא הקושיא יפה תירץ. אלא עיקר קושיא היא מי דחקו לרש"י לפרש כן בתחלת הסוגיא כיון דעובדא דרב חייא בר יוסף במטלטלי הוא קרקע מאן דכר שמיה ולפרושי ביה דלא כהלכתא דכנגדו הוא קונה.

ומהר"י קולון תירץ דלשון קונה דחקה אותו דבשלמא אי איירי נמי בקרקע שייך לשון קונה אבל לענין מי שפרע לחודיה לא שייך לשון קונה. וגם זה אינו נוח לי דהא לפי המסקנא לא איירי אלא לענין מטלטלים ולענין מי שפרע ואפילו הכי לא קשיא לן לשון קונה. ותו דלשון קונה שייך שפיר לענין מי שפרע לשארית ישראל אשר לא וגו' והרב הנזכר דחק עצמו לתרץ לפי המסקנא לשון קונה עיין בשורש קס"ד.

ולפי הספרים שלהם שכתוב כן בדברי רש"י ז"ל נראה לי לפרש דטעמא יהיב למלתיה מאי טעמא דמאן דסבירא ליה כנגדו הוא קונה משום דאפילו בקרקע אינו קונה אלא כנגדו ורבי יוחנן סבירא ליה דקרקע קונה כנגד כולו ומשום הכי במטלטלים נמי כנגד כולו הוא קונה לקבל מי שפרע דלא אסיק אדעתיה מאי דמתרצינן בסוף הסוגיא דכסף דקני לכוליה וכו' אלא קסלקא דעתין דקנין דקרקע וקנין מטלטלים שוין זה לקנות כנגדו קנין גמור וזה כנגדו לענין מי שפרע דאכתי לא ידעינן אי רבי שמעון בן גמליאל קאי לפרושי דברי תנאי קמאי במה דברים אמורים וכו' דמשמע דכולי עלמא מודו דכסף דקנה קרקע לכוליה קני לגמרי.

כל זה כתבתי ליישב לשון רש"י לפי הספרים שלהם שכתב קונה כנגדו קנין גמור. אבל לספרים שלנו כתוב קונה קנין גמור כלומר כולו קנין גמור ואי מכירת מטלטלין קונה כנגדו ויתחייב מי שפרע וזהו ממש לפי המסקנא דכוונתו ז"ל לומר לא תטעה לומר שנחלקו הני אמוראי לענין קנין קרקע אלא מר סבירא ליה בשלמא קרקע דין הוא שיקנה קנין גמור בכולו אבל במטלטלין שאינו קנין גמור דיו שיקנה כנגד ערבונא ורבי יוחנן לית ליה האי טעמא אלא כי היכי דבקרקע קונה בכולו קנין גמור במטלטלים קונה בכולו לקבל מי שפרע. עד כאן.

מיתיבי הנותן ערבון וכו': כתב רש"י ז"ל לא דמי לההיא דלעיל דזה אינו פריעת מקצת מעות וכו'. והקשו עליו מנא ליה הא דילמא היינו ההוא דלעיל ובין לרבי יוסי ובין לרבי יהודה אלא כנגדו מדינא ועל השאר פליגי אי אסמכתא קניא או לא ולא פלוג בין סתמא ליקון ואתא רבי שמעון בן גמליאל לאפלוגי בין סתמא ליקון.

וכי תימא משום דמקשה תלמודא לרב מדרבי שמעון בן גמליאל ומצי למימר אנא דאמרי כתנאי קמאי אכתי קשיא על בעל התלמוד אמאי לא סבר הכי ויאמר לימא כתנאי. ותירץ ריב"ש דמשמע ליה לתלמודא דהאי ערבון דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה לאו בערבון הניתן סתם בתורת פרעון משום דאי הכי לא הוה ליה למימר לרבי שמעון בן גמליאל אלא במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל לא אמר לו ערבוני יקון קנה ומחזיר את השאר אבל מדקאמר מכר לו שדה וכו' משמע דעד השתא לא איירי תנאי קמאי בהאי גוונא. את זה כתב לתרץ לפי שיטת רש"י אבל הוא כתב שיטה אחרת רחוקה מאד עיין שם.

אבל רש"י והתוספות ובעלי החידושין משמע להו בפשיטות דרבי שמעון בן גמליאל לפרושי אתי ולא לאפלוגי אתי ורבי שמעון בן גמליאל מודה להו היכא דאמר ערבוני יקון למר הכל דאסמכתא קניא ולמר כנגדו ותנאי קמאי מודו לרבי שמעון בן גמליאל היכא דנתן לו בתורת תחלת פרעון ומשום הכי מותיב לרב מכולהו תנאי משום דהכי משמע פשטה דלישנא דרבי שמעון בן גמליאל אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים וכו'. ונהי שהיה יכול לדחות מי סברת תנאי לא פליגי לעולם אימא לך דפליגי ואנא דאמרי כתנאי קמאי ואי הוה דחי הכי הוה ניחא ליה נמי היאך דהמלוה על המשכון דודאי תנאי היא דרבי יוחנן כדרבי שמעון בן גמליאל בתרווייהו ורב כתנאי קמאי וכרבי יהודה הנשיא. והדוחה אומר לעולם לאו תיובתא ולא תנאי כדמפרש ואזיל ודוק כי בזה תירצנו מה שהקשה מהרי"ק בשורש קס"ד. מורנו הרב נר"ו שם.

נתקיימו התנאים: תמהני אפילו אמר מעכשו נמי במאי קנה לוקח שיכפול לו. ונראה שלא אמרו כן אלא בשקנו מידו ובתוספתא קתני והלה כותב וכו'. ועוד יש לפרש אכפול לך ערבון שתקנה בקרקע שלי כפלים במעותיך והיינו ערבון. הרמב"ן.

רבי יוסי לטעמיה וכו': ואם תאמר מאי סבירא ליה לתלמודא שהכניס בתוך הברייתא טעמיה דרבי יוסי. ויש לומר להודיענו דהאי ערבון דמיפלגו ביה רבי יוסי ורבי יהודה לא איירי בשנתנו בתורת תחלת הפרעון כדכתב רש"י דאי אמרת בשלמא בתורת קנס ליכא טעמא למימר דקנה כנגד כולו אלא מטעם דאסמכתא קניא אלא אי אמרת בשנתנו בתורת תחלת פרעון לא שייך טעמא דאסמכתא אלא ודאי הא ערבון דאפליגו ביה רבי יוסי ורבי יהודה היינו שנתנו בתורת קנס כפירוש רש"י. מ"ה נר"ו שם.

דיו שיקנה כנגד מעותיו: פירש רש"י לא זה יכפול ולא זה ימחול. משמע דאסמכתא שייכא אפילו במחילה. וקשיא לי מי עדיף לישנא דמעכשו דמבטל האסמכתא ממה שהוא תופס בשלו. ויש לומר דלשון מעכשיו משמע דמעתה רוצה להשתמש בין יתקיים התנאים או לא יתקיים ונתבטלה האסמכתא אבל המוחל אינו סומך לגמרי אף על פי שחברו תופס. מורנו הרב נר"ו שם.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דיו שיקנה וכו'. פירש רש"י לא זה ימחול וכו' נראה מפירושו שאפילו הנותן ערבון יש בו משום אסמכתא וכן עיקר. ושלא כדברי הרמב"ם שכתב דכל שנתן ממונו ביד חברו בלשון אסמכתא גמר והקנה ואין בו משום אסמכתא. ולדבריו הכא הכי קאמר רבי יהודה אומר אם חזר בו המוכר דיו ללוקח שיקנה כנגד ערבונו וכבר הארכתי בזה במסכת בבא בתרא ומיהו נראה לי דשניא האי דכיון דשניהם קנסו עצמן אנן סהדי שלא קנס עצמו הלוקח אלא על דעת שיהא קנס המוכר קיים לכפול וכל שלא נתקיים אלא המוכר משום אסמכתא אף אצל הלוקח אינו דין שיתקיים ודוק. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: דיו שיקנה כנגד מעותיו. פירש רש"י לא זה יכפול וכו' ויש מי שחולק ואומר שמי שמחל מחילתו מחילה וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. ואי קשיא לך הא דתנן הלוהו על שדהו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלך הרי היא שלו ואוקימנא בגמרא בדאמר לו מעכשו אלמא אי לא אמר מעכשו לא קנה. לאו מילתא היא חדא דהתם מוכר אוכל פירות. ועוד דשאני ארעא דבחזקת מרה קיימא ואינו נראה כמזכה מעכשו אלא במטלטלים.

ומצאתי בתוספתא שנים שנתעצמו זה בזה ואמר אחד מהן לחברו אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני יהא לך כך וכך תבע פירוש הגיע זמן ולא בא יתקיים התנאי דברי רבי יוסי. ורבי יהודה אומר היאך זוכה זה הדבר שלא בא לידו אלא יתנחנו. משכן לו בית משכן לו שדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי רבי יוסי אמר רבי יהודה וכו' אף הנותן ערבון לחברו על הבית ועל השדה ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בך הריני כופל לך ערבונך והגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי רבי יוסי אמר רבי יהודה היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו. קתני הגיע זמן ולא נתן שהלוקח שאמר אם לא נתתי לך לא השלים תנאו וקאמר רבי יהודה שאינו מכור אלא נותן לו ערבון שלו וקתני נמי היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלמא אינו זוכה בערבון שתחת ידו. שאלו למוכר שחזר היה לו לומר היאך זה זוכה בדבר שלא בא לתוך ידה כדקתני רישא אלא שמע מינה שלא זה ימחול ולא זה יכפול.

וזו הברייתא היא השנויה בכאן אלא ששינו את לשונה במקצת שכן דרך בעלי הגמרא לשנות לשון הברייתות כדי להוסיף בהן פירוש או לקצר ואפילו במשניות זרעים וטהרות תמצא כן וכמדומה לי ששמע השומע חילוק אחר בין מטלטלין לקרקעות וזה ששנו בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וכו' ולא חלק בה רבי יהודה. ונראה מפני שבעל חוב קונה משכון מטלטלין מעכשו כדרבי יצחק כל תנאים שהתנה עליו קיימין שהרי מנה מעכשו ובהכי שייכה שמעתא דפסחים פרק כל שעה וכו' וכמו שכתוב בנמוקי יוסף.

ומיהו קשיא למאן דסבר דהא דרבי יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו והכא מדקתני המלוה שמע מינה משכנו בשעת הלואתו הוא אלא הטעם מפני שהוא כמוכרו לו מעכשה וזה הדין אינו בקרקעות שאינו במוכר שאדם עשוי שלא למכור קרקעותיו ולפיכך אינו נראה כמזכה מעכשו וכדתניא משכן לו בית וכו' ותנן נמי הלוהו על שדהו וזהו החילוק ששמע השומע בין מטלטלין לקרקעות.

והוי יודע דהני מילי כשאמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך ולא לך עלי אבל אמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי משכוני שלך ואני אשלם מעותיך והם עליו במלוה שלויתי ממך אפילו משכון לא קנה דהיכא ששעבוד המלוה על המשכון אינו אלא כמוכרו לו מעכשו אם לא נתן לאותו היום אבל הכא כיון שעדיין חיוב ההלואה עליו לא קנה משכון שהרי סלק שעבוד המלוה מן המשכון והטילה על הלוה וכיון שלא מחמת מעותיו הללו קנאו הוה ליה כאומר ערבוני מחול לך שאינו מחול והיינו דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה כלומר שאם רע הוא אבד מעותיו ואם יפה הוא זכה במשכונו. עד כאן.

במה דברים אמורים שאינו קונה אלא כנגד ערבונו בזמן שאמר ערבוני יקון שלא נתנו לו בתחלת פרעון וכו'. אבל מכר לו וכו' ונתן לו מהם חמש מאות זוז לשם תחלת פרעון או סתם קנה כפירש בקונטרס. וקשה לפירושו דנראה דיותר ראוי לקנות כשמפרש בהדיא שנותן לו לקנות הכל וכו' ככתוב בתוספות. והיינו יכולין לפרש דהכי קאמר במה דברים אמורים שקונה כנגד ערבונו בזמן שאמר ערבוני יקון דמשמע יקון כנגדו.

אבל אכתי קשה דבכי האי גוונא לא איירי רבי יהודה ורבי יוסי אלא בנותן ערבון שמתנין זה עם זה שמי שיחזור בו יפסיד ובמה דבדים אמורים משמע דקאי על מה שדברו הראשונים. וגם זה קשה לפירוש הקונטרס. ונראה לפרש דרבי שמעון בן גמליאל לא בא לומר אלא אותו שאמר בתחלה דערבוני מחול לך ואכפול לך ערבונך צריך להוציאו בלשון קניה כגון שאמר ערבוני יקון כלומר אם אני חוזר בי יהא קנוי לך ולהכי אפקיה בלשון יקון דמשמע נמי לשון יקנה כלומר שתכפול לי ערבוני. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקון. פירש רש"י ז"ל. במה דברים אמורים שלא קנה אלא כנגד מעותיו בזמן שאמר לו ערבוני יקנה לא נתנו בתורת תחלת פרעון וכו' והקשו עליו בתוספות דהא רבי שמעון בן גמליאל ארישא קאי ומתניתא לא איירי בשנתנו בתורת שערבון זה יקנה הכל אלא בתורת משכון בעלמא וכדפריש איהו ז"ל לעיל. ועוד דהשתא וכו' לכך פירשו במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקנה אז מהמכר אם אחזור בי ובהא אמר רבי יהודה כי דיו שיקנה כנגד ערבונו.

ואם תאמר ואם בתורת משכון נתנו למה יקנה ואפילו כנגד ערבונו. יש לומר אף על פי שקנה עצמו בו מכל מקום דעתו הוא שיקנה בו ולפיכך אמר רבי שמעון בן גמליאל כי הרבה אנו אומרים אם נאמר שיקנה כנגד ערבונו כי אולי אין לו לקנות כלל. עד כאן.

ואחרים פירשו דהכי קאמר במה דברים אמורים בזמן שאמר לו ערבוני יקו כלומר שלא פסקו דמי השדה אלא שהקדים לו קצת מעות ואמר לו ערבוני יקון ובכהאי גוונא לא סמכא דעתיה דמוכר אבל היכא שפסק עמו לתת לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה הכל. דבכהאי גוונא סמכא דעתייהו. הר"ן ז"ל.

וזה הפירוש נכון אלא שהעיקר חסר מן הספר דמדקתני או שדה באלף זוז משמע דעיקר הטעם משום דפסק דאי לאו הכי הוה ליה למתני אבל מכר לו בית או שדה ונתן לו מקצת דמים וכו'. ומכח קושיא שהקשו על רש"י בתוספות דחק עצמו ריב"ש כמה בתשובתו אבל אני בעניי איני רואה תמיה כלל דבשלמא כשנתן לו בתורת פרעון ראוי הוא שיקנה הכל דהא קרקע נקנה בכסף אפילו בפרוטה אבל כשנתן לו דינר בתורת פירמנס"א בלע"ז לקיים הקנין אז אין ראוי שיקנה הכל דדמי לנותן טבעת לסימן המקח והעלו בירושלמי דלא קנה כלל אפילו לקבל מי שפרע.

ואם תאמר דינר נמי לא יקנה כנגדו אפילו לקבל מי שפרע. הא תירצו לה דינר עשוי להשתנות שדרך הוא ליתנו בתורת דמים טבעת בעינה הדרא. ומדרצו לדמותה משמע דלא הוי בתחלת פרעון הילכך מסקינן לדינר דרגא דטבעת אינה קונה אף לענין מי שפרע ודינר זהב כיון שנתן אותו בתורת טבעת שהוא כעין קנס לחוזר לא קני לכל המקח ומשום דדרכו ליתנו בתורת דמים קונה כנגדו לקבל מי שפרע והרי זה ברור ונכון. מ"ה נר"ו שם.

וזה לשון ה"ר יוסף טוב עלם בתשובה שאלה: אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שערבונו קונה כנגדו ואידך אסמכתא היא בזמן שאמר לו ערבון יקון כלומר הוא יקון שאר מקנה אי יהיבנא לאלתר אקני ואי לא לא אקני. אבל אם סתם נתן לו מקצת דמים כגון שמכר לו בית או שדה באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים וכיון דמסתמא פרעיה מקצת נמצאת דעתו על כל המקנה וזוכה בה מיד שמע מינה דערבון בסתמא דלא אמר יקון כנגד כולו הוא קונה מאי לאו הוא הדין למטלטלין וקשה לרב ומתרצין וכו'. ושכתב מר לא בא רבי שמעון בן גמליאל אלא לפרש דבריו של רבי יהודה ליכא למימר הכי דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אימתי לפרש ובמה לחלוק. ועוד מדמותיב מיניה אדרב דהוא אמר קני ורבן שמעון בן גמליאל הא קאמר כנגד כולו דאי מרבי יהודה הא אמר דיו אלא לעולם כך היא הצעה ואפילו הכי הלכה למעשה כרבי יוחנן דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש בליקוטיו: רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו דסבירא ליה דאסמכתא לא קניא ומשום הכי לא זה יכפול ולא זה ימחול כמו שפירש רש"י אבל מכל מקום קונה הוא כנגד ערבונו ואף על פי שלא נתן בתורת פרעון ולא בתורה קנין אלא בתורת קנס כדי לקיים המקח אפילו הכי קונה הוא כנגדו. ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה דכיון דלא נתן בתורת קנין ולא בתורת פרעון אלא בתורת קנס לא קנה כלל אלא אם כן אמר לו ערבוני יקון שפירש לו שגם בתורת קנין האי נותנו ואז קונה כנגדו. אבל מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים דכיון שנתנו בתורת פרעון הרי התחיל לפרוע כנגד כל הקרקע וכנגד כולו הוא קונה כיון שלא נתן בתורת קנס אלא בתורת פרעון. והך סיפא דאבל מכר לו בית וכו' דברי הכל היא ואפילו רבי יהודה מודה דלא קאמר רבי יהודה דין וכו' אלא כשלא נתן בתורת פרעון אלא בתורת קנס דאי לא הוה מודה בה רבי יהודה אדמקשי ליה לרב מדרבי שמעון בן גמליאל ליסייעיה מדרבי יהודה. עד כאן. ועיין בתשובותיו סימן ער"ה.

ומאי שנא קרקע דכספא וכו': ואם תאמר ומאי קושיא דילמא רב כריש לקיש סבירא ליה דמשיכה מפורשת מן התורה הילכך שנא ושנא קרקע דנקנה מן התורה בכסף קני ליה לכוליה מטלטלי דלא קני ליה מן התורה כלל לא קני ליה לכוליה. ויש לומר דקושיא זו תירץ לה רש"י דכתב ומשנינן קרקע דיפה כח וכו' כלומר אנן דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות מהדרינן לשנויי שיסבור רב נמי כוותיה ודוק ותשכח. מ"ה נר"ו שם.

לרבי יוחנן ודאי תנאי היא: פירוש דליכא למימר מאי אינו משמט דקאמר תנא קמא כלל וכלל וכדרבי יוחנן ומאי משמט דקאמר רבי יהודה הנשיא אפילו כנגדו משום דלזכרון דברים בעלמא תפיס ליה וכדאמרינן לרב דכיון דקאמר רבי יוחנן כנגד כולו הוא קונה דאלמא אדם נותן ערבון על מה ששוה יותר מן הערבון עצמו גבי משכון הוה לן למימר דשקל ההוא משכון אכולו אבל לרב דאמר שאין אדם נוטל ערבון אלא כנגדו גבי משכון איכא למימר כנגדו נמי לא דכיון דפלגא אוזפיה בלא משכון שהרי משכונו אינו אלא כנגדו אידך פלגא נמי לאו אמשכון אוזפיה דמאי שנא דבפלגא בעי משכון ובפלגא לא בעי משכון אלא הכל לא על המשכון הלוהו ולזכרון דברים בעלמא תפיס ליה. הרמב"ן.

וכתב מורנו הרב נר"ו וזה לשונו: לימא כתנאי וכו'. עד זכרון דברים בעלמא. קשיא לי עלה דכיון לפי הקסלקא דעתין דרבי יוחנן תנאי היא וכן איכא נוסחי דגרסי בהדיא דרבי יוחנן תנאי היא. ולפי המסקנא אתי דרבי יוחנן דלא כרבי שמעון בן גמליאל דאלו רבי שמעון בן גמליאל סבר פלגא משמט ורבי יוחנן סבירא ליה כנגד כולו הוא קונה ואם כן קשה הלכתא אהלכתא דקיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל דלא משמט אלא פלגא וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר כנגד כולו קונה וכן פסקו כל הפוסקים.

וכי תימא דאנן מתרצי הכי כי היכי דלא תקשי לרב אבל רבי יוחנן יאמר לך כפי הסלקא דעתין ואנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל הא ודאי ליתא דאם כן היכי פסקינן כנגד פלגא הוא משמט דהא לפי הסלקא דעתין רבי שמעון בן גמליאל אינו משמט כלל סבירא ליה ובשלמא לפי הספרים שלנו דלא גרסי דרבי יוחנן תנאי היא איכא למימר דהא דמתרצינן לזכרון דברים בעלמא לכולי עלמא מתרצינן הכי כלומר לא דמי מקח וממכר למשכון מטעמא דפירשו בתוספות הילכך לגבי מקח וממכר יאמר רבי יוחנן כולי עלמא כוותיה דכנגד כולו הוא קונה אבל משכון לאו בתורת קנין יהבי ניהליה ופליגי בה תנאי רבי שמעון בן גמליאל סבר סוף סוף כיון דיהבי ניהליה בתורת משכון משמט כנגדו ורבי יהודה הנשיא סבר לא יהביה ניהליה אלא לזכרון דברים כיון שאינו שוה כנגד החוב ומשום הכי משמט כל החוב.

אבל לפי גירסת הראשונים דגרסי דרבי יוחנן תנאי ופסקו הם כרבי יוחנן כנגד כולו הוא קונה ופסקו כרבי שמעון בן גמליאל בשמטה דאינו משמט אלא כנגד המשכון צריך נגר ובר נגר ועל צד הדוחק אני אומר דקושטא הוא דלא דמי מקח וממכר למשכון דשמטה וכדכתבינן אלא מאן דאמר בבי מדרשא לימא כתנאי הוה סבירא ליה דדמו אהדדי ונהי דהוה מצי לתרוצי דלא דמי מעות דמקח וממכר למשכון תדע דאם נתן מקצת מעות לכולי עלמא מקבל מי שפרע והנותן משכון אינו מקבל מי שפרע וכן העלו הראשונים אלא לפי שיטתו של המקשה דמדמה להו אהדדי שקיל וטרי תלמודא ומסיק דרבי יוחנן תנאי היא אבל קושטא לאו הכי הוא ועדיין צריך לי עיון. עד כאן.