שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף לב


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד אעריכה

אינה צריכה בית דין של מומחין וכו':    מומחין לאו דוקא כי ההיא דאיתמר לעיל מאי ולא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דוקא דגבי ממונא לא בעינן סימן מובהק אי מדאורייתא אי מדרבנן. והדיוטות היינו אינשי דבקיאי בשומא ונדמה הדין למה ששנינו בריש סנהדרין מעשר שני שאין דמיו ידועים פודין אותה בשלשה לקוחות ולא בשלשה שאינן לקוחות ואפילו אחד מהן גוי ופירש רש"י לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולעיל אמרינן שם דמיהן ומניחן אפילו ליכא בית דין כלל לא הטריחו באבידה יותר מדאי ולא אמרינן ליה נמי מאן שם לך. תוספות שאנ"ץ.

הקשו בתוספות הא דאמרינן בכתובות אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום וכו'. הא לאחריני מה שעשתה עשוי במאי אי בבית דין הדיוטות היכי אמרינן מאן שם ליך הא בי דינא שמו לה. אלא לאו ששמה בלא בית דין ושמע מינה דלאחר מה שעשתה עשוי. ולהאי פירושא דכתיבנא דהני הדיוטות לא גמירי דינא איכא למימר דהתם כיון דלעצמה שמה אינהו לא שמו לה כמה דשוי דלא איכפת להו בהפסד דיתמי דהא לא גמירי דינא אבל כששמה לאחרים שהיא אינה רוצה למכור אלא בכדי דמיהן ועל פיהן של אלה מה שעשתה עשוי דהא בקיאי בשומא. וראיתי מי שתירץ דדיעבד אפילו בלא בית דין כלל מה שעשתה עשוי. וקשיא דהא רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור ואמרו ליה מאן פלג לך. ואין זה דעת הגאונים וכן תמצא במקח שער חמישי. הרמב"ן.

ועדיין צריך עיון דאנן לאו בשופטני עסקינן דאף על גב דלא בקיאי בדינא לא חשידי לזלזול בנכסי יתומים הואיל ובקיאי בשומא. הרשב"א. ועיין בהר"ן פרק אלמנה ניזונית.

וזה לשון הריטב"א: ולאו מי איתמר עלה וכו'. הכי נמי צריך בית דין הדיוטות. ויקשה לי אי בית דין הדיוטות צריכה מאי מוכרת שלא בבית דין מי עדיפא משאר דיני ממונות שהן בהדיוטות. ויש לומר דהני הדיוטות היינו הדיוטות ממש דלא גמירי אלא דבקיאי בשומא והכי קאמר אינה צריכה בית דין דגמירי אלא די לה בבית דין הדיוטות של השוק ולהדיוטות דעלמא קרי הכא מומחין אגב אינך הדיוטות של שוק דלא גמירי כלל והיינו דתנן מוכרת שלא בבית דין כלומר שלא בבית דין הדנים דיני ממונות. ויש שפירש דבכל ענין כתובה בעינן סמוכין כדין תורה שלא תקנו הדיוטות אלא בהודאות והלואות ומשא ומתן מפני תקנת השוק. וזו אינו כלום כדברירנא בדוכתא. וכן פירשו הגאונים. הילכך אלמנה שמכרה שלא בבית דין הדיוטות לא עשתה כלום וכדאמרינן הכא גבי עובדא דרב ספרא דאף על גב דהוי בדיעבד כל היכא דלא פליג בפני שלשה אין מעשיו כלום ודוקא במידי דצריך שומא. ע"כ.

מתניתין: מצאה ברשות הרבים חייב בה:    משמע אף על גב דאינה רצה דומיא דרפת. והא דאמר לעיל רועה בדרך אין זו אבידה היינו התם שאינה תועה הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה אינה יודעת להיכן היא הולכת הילכך הויא אבידה וחייב בה. ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הוי אבידה הא אינו רועה אף על פי שאינו רצה הוי אבידה הרא"ש. והראב"ד פירש בענין אחר והביאו הרא"ש בפסקיו.

רבי שמעון אומר אף לטעון:    מפרש בגמרא דרבי שמעון פליג ואמר אף לטעון בחנם וסתם מתניתין דלעיל היה בטל מן הסלע וכו' רבנן תנו לה ובטעינה קמיירי. אי נמי רבי שמעון נמי תני לה דרבי שמעון נמי נהי דסבירא ליה דבחנם הוו תרווייהו הני מילי שהוא איש בטל ואינו משתכר בכל יום כלל אי נמי בזמן שאינו מוצא לשכור עצמו בשום דבר דלא מטי ליה פסידא בממוניה אבל היכא דמטי ליה פסידא דממונא לא קאמר רבי שמעון שלא יתחייבו הבעלים להחזיר לו מה שהפסיד. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: אינה משתמרת ואינה מטעה:    פירוש אינה משתמרת לגמרי מליסטים וגם שלא תוכל לצאת. ואינה מטעה את הבהמה אשר בתוכה להיות בורחת ויוצאת כגון שיש שם מרעה קצת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל.

השתא אשכחיה לבראי מעייל לגואי:    פירוש אי הוי של בעל הבהמה השתא דאיתיה לגואי אף על גב דלא ידע אי דידיה היא פשיטא דלא הויא אבידה. הראב"ד.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בהמה בורחת חוץ לתחום פתוח מכל צדדיו או אפילו משני צדדיו מטפל בה. ואם אינו פתוח אלא דרך פתחה אינו מטפל בה אף על פי שאינו משתמר לגמרי. עד כאן.

אמר רבי יצחק ואפילו עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפילו בתוך התחום חייב בה:    כך כתוב בכל הספרים. ואין צריך למחוק הגירסא ודייק שפיר מדאמר רבי יצחק דאפילו חוץ לתחום מיירי מכלל דאתיא בפשיטות בתוך התחום וגם מדלא נקט מילתיה אסיפא. הרא"ש.

יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו':    איכא למידק פשיטא שלא ישמע שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר וכיון שכן ליכא עשה כלל דנידחי. פירשו בתוספות דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני. וכן כתבתיה אני בריש פרק קמא דיבמות בסייעתא דשמיא. הרמב"ן והרשב"א.

אני ה' כולכם חייבין בכבודי:    ואם תאמר ונימא איפכא אף על פי שאמרתי את שבתותי תשמורה איש אמו ואביו תיראו ושתחללו שבת בשביל כבודם. וכי תימא אני ה' אלהיכם קאי אשבתותי תשמורו דסמיך ליה והא דרשינן בפרק קמא דיבמות יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' ולא אמרינן דקאי אני ה' אמקדשי תיראו דסמיך ליה. ויש לומר דשבת היא מצוה גדולה דכל המחלל את השבת כאלו מעיד עדות שקר באדון הילכך מסתבר דאני ה' אשבת קאי. הרא"ש. וכן כתבו התוספות פרק קמא דיבמות (דף ח'). עיין שם.

הא לאו הכי יציית ליא עשה ולא תעשה הוא. הקשו בתוספות לעיל בדבור המתחיל הא אין עשה דוחה לא תעשה ועשה דמאי פריך והלא עשה דטומאה אינו שוה בכל. וכי תימא דמאל תחזיר פריך דילמא איצטריך קרא להיכא דאמר לו המתן עד שיתייאשו הבעלים דליכא עשה ואינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. ויש לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דעדיפא משני. ועוד דלא הוה ליה למינקט השבת אבידה דמסתמא אית בה עשה אלא איסור אחר דלית בה אלא לאו. ויש מפרשים דאשבת קאי דאיכא עשה וביום השביעי תשבות. הרא"ש. והרמב"ן האריך בזה לעיל עיין שם.

ובגליון כתוב וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו'. אין להקשות דנימא דאיצטריך שאמר לו אביו שימתין עד שיתייאש דלא עבר אלא משום לא תוכל להתעלם כדאמרן. דיש לומר דאם כן לימא או שאמר לו אביו התעלם ולא לימא שאמר לו אל תחזיר כי זה אינו האיסור רק שמתעלם. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ותיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. משמע דאאל תחזיר נמי קאי וכן פירשו לעיל בתוספות רבינו שמשון. והקשה מהר"ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא אם כן לית לן למידחי עשה דכיבוד מקמי השבת אבידה. ונראה לי דלעיל דהוי לא תעשה ועשה דוקא אמרינן דלא דחינן איסורא מקמי השבתה.

ועוד נראה לי דעשה דכיבוד נמי הוי גרוע כממונא שכן הכשר מצוה דאמרינן בפרק קמא דיבמות דעיקר כיבוד לא הוי אלא הכשר מצוה כגון להביא גוזלות וכיוצא בו ולהכי כל כיבוד לא דחי אפילו לאו גרידא לפי האמת כדפירשתי בפרק קמא דיבמות. ואפשר דכיבוד אב חשיב נמי עשה דממונא. ולפי זה עשה דכיבוד אב לא דחי עשה דכיבוד בנו אם הוא זקן ואינה לפי כבודו וכן נראה דהאי עשה דכיבוד לא דחי השבה אף על פי שהשבה נדחית מפני כיבוד זקן ואינה לפי כבודו. ועוד דממעטינן מכולכם אתם חייבין בכבודי שהאב עצמו מוזהר על כבוד הבריות ואף על פי שהבן צריך לחזר על הפתחים לפרנס את אביו ואף על פי שבזה הוי זקן ואינה לפי כבודו היינו משום דאלמלא לא היה מחזר האב היה צריך לחזור. עד כאן.

וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: בגליון תוספות הקשה דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא וכו'. אין להקשות דנימא דלעיל אמר דלא דחינן איסורא מקמי ממונא בקום עשה אבל עשה דכיבוד נידחי בשב ואל תעשה כי הכיבוד הוא שאומר לו אל תחזיר והבא לי גוזלות אי כהאי גוונא. ויש לומר גם אם מקיים עשה דכיבוד אז מבטל עשה דאבידה בשב ואל תעשה.

ולכך מקשה בגליון תוספות כיון דפשוט הוא לו דלא דחי איסורא מקמי ממונא אם כן טוב יותר שידחה עשה דאבידה ממונא בשב ואל תעשה ממה שידחה עשה דכיבוד בשב ואל תעשה. ותירץ בגליון תוספות דהא דקאמר לעיל ותו דהיינו משום דהוי לאו ועשה באיסורא וכו' ואין להקשות הא לעיל איכא גם לאו באבידה כך היה יכול ליישב ואם כן הך דהכא לוקי כגון שנטלה על מנת להחזירה ואז אמר לו אביו אל תחזיר דאז ליכא אלא עשה דהשב תשיבם כדפירשו לעיל בגמרא ומה לי לאו ועשה נגד לאו ועשה כי ההיא דלעיל ומה לי עשה כנגד עשה כי הך דהכא. ויש לומר דלאו לא מהני כלל לדחות. ולכך לעיל הוי כמו עשה נגד לאו ועשה לכך לא דחינן איסורא קמי ממונא אבל הכא עשה דכיבוד נדחה מקמי עשה דהשבה דעשה דהשבה חשוב כיון דזימנין אית ביה נמי לאו.

עוד כתבו בגליון תוספות אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם. עד כאן.

וכתיב כבד את ה' מהונך:    הוה מצי למימר דלענין מורא ומברך הוקש דכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו וכתיב נוקב שם ה' יומת וכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת אלא ניחא ליה למינקט מצות כבוד שהיא עיקר מצוה. הרא"ש.

הילכך יציית ליה קמשמע לן דלא ישמע ליה:    משמע דהכי פירושו יציית ליה וחייב לעשות מצות אביו שאומר לו הטמא או אל תחזיר. והקשה הר"י איש ירושלים וכי משום דהוקש לכבוד המקום יהא עדיף מכבוד המקום. ונראה לומר יציית ליה אם ירצה משום דהוקש. קמשמע לן דבזה אל ישמע לו. תוספות חיצוניות.

ור"מ תירץ דאין הכי נמי דעדיף מכבוד המקום כדאמרינן בירושלמי דמסכת פיאה גדול כבוד אב ואם שהקב"ה העדיפו יותר מכבודו דאלו בהקב"ה כתיב כבד את ה' מהונך אם יש לך נכסים אבל אם אין לך נכסים לא ואלו בכיבוד אב ואם לא כתיב מהונך ואפילו אתה מחזיר על הפתחים. ועוד תירץ כיון שהוקש כבודם לכבוד המקום אם כן שוין הם מי נדחה מפני מי מוטב יעשה כבוד אביו ויהא מקיים שניהם דכבוד אביו הוא כבוד המקום שצוה על כך אבל אם יעשה כבוד המקום ביטל לגמרי כבוד אביו. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום. הקשו בתוספות משום דהוקש לכבוד המקום אמאי עדיף מיניה דלידחי ליה. ויש שתירצו מפני שהפריז בכיבוד אב ואם יותר מכבודו כמו שאמר בירושלמי גדול שנאמר בכיבוד אביו מכבוד המקום דאלו בכבוד המקום כתיב כבד את ה' מהונך ממה שחננך ואלו באביו וכו'. ואפילו למאן דאמר משל אב בפרק קמא דקידושין התם כשיש לאב אבל כשאין לו לאב יש לו לכבדו משלה ואף על פי שלא חנן לו השם כלום. ולפי זה דוקא נקט הכא הני קראי דכיבוד.

וה"ר יוסף איש ירושלים תירץ דהכא הכי קאמר סלקא דעתך אמינא יציית ליה אם ירצה וכו'. וזה יותר נכון לפי לשון הגמרא אבל אין צורך כל כך. וקל להבין. והא דלא נקיט הקישא דכבודם מדכתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו ששניהם בתורה ונקט אינך קראי שהאחד מהם דברי קבלה. משום דעיקר המצוה בכבוד נאמרת בעשרת הדברות וההיא דשייכא טפי כשאמר לו אל תחזיר לעסוק בכבודו להאכילו ולהשקותו וכיוצא בו. עד כאן.

עוד קשה היכי סלקא דעתך דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כבוד מי איתיה לעשה כלל כדאיתא בפרק אלו נערות דעשה דולו תהיה לאשה לא דחי לאו דממורת משמע דאי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל. ותירץ ר"מ דלא דמי דהתם כי אמרה לא בעינא ליכא לעשה כלל לגבי האי מאנס אבל הכא אי אמר האב השתא לא בעינא בשביל זה לא ביטל העשה עולמית ואפשר שיתקיים תדיר בשאר דברים. ועוד אפילו אי אמר לא בעינא שייך עשה דמכל מקום מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר האב לא בעינא. הרא"ש.

פריקה בחנם טעינה בשכר:    פירש רש"י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי בקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר.

וקשה דהא דאמרת טעינה בשכר היינו דוקא לבתר דגלי קרא דפריקה בחנם ואם כן אי לא כתיבא פריקה הוה אמינא דתרווייהו בחנם. אלא הכי פירושו פריקה דכתב רחמנא למה לי דתרווייהו בחנם ליכא למימר דאם כן לכתוב רחמנא טעינה ולא בעינן פריקה אלא ודאי להכי כתב רחמנא פריקה לגלויי עלה דטעינה דאין דינם שוה וחדא מינייהו בשכר ומסתמא דהיינו טעינה דגריעא מפריקה. ורש"י רצה לומר אם כתב בהדיא טעינה בשכר. תלמיד הר"ף והרא"ש.

לומר לך פריקה בחנם אבל טעינה בשכר:    פירש רש"י הילכך אי לא כתיב פריקה ואתי מקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. פירוש מדאיצטריך פריקה שמעינן פירוש טעינה ושלפי האמת אין פריקה יכולה לבוא מטעינה דאיכא דיו ואתיא פריקה לגופה. וכיוצא בזה הוא כל מדאיצטריך שבתלמוד ליודעים ומביני מדע ומכל מקום מודינא לך שאם לא אתי פריקה אפשר שהיינו טועים בהך טעינה והיינו אומרים שניהם בחנם וליכא דיו אבל עתה שנכתב פריקה ידענו האמת בפירוש טעינה ולא היה יכול ללמוד פריקה מטעינה דאיכא דיו הילכך התורה שידעה האמת בפירוש טעינה כתבה פריקה לעצמה אבל לנו הטועין באה פריקה לגלויי אטעינה דלהוי בשכר דלגופה לא איצטריך דהא אי לא אכתביה פריקה הוה טעינה בפירוש טעינה והוה אמרינן אידי ואידי בחנם. נמצא שלפי האמת וליודעה באה פריקה בעצם לעצמה ושלא נאמר דיו ולפי טעותנו באה לגלות על דין טעינה ולא לעצמה זה נראה לי פירוש לפירוש רש"י וכיוצא בה ביום טוב גבי שאור בכזית וחמץ בככותבת דוק ותשכח. שיטה.

וכתוב בגליון וזה לשונו: לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה וכו':    אין להקשות דהא איצטריך למכתב פריקה משום דבעי למכתב תחת משאו משאוי שיכול לעמוד. דיש לומר דלכתביה בטעינה וכיון דילפינן פריקה מיניה אמרינן דוה דאפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא ידעינן דפריקה בחנם כשלא נכתבה דהוה אמינא דהויא דוקא בשכר אבל כשנכתבה מה שנכתב משמע אפילו בחנם כל זמן שאין לי גילוי. ובזה ניחא דלא תימא דכתב פריקה בשביל שצריך למכתב ביה עמו למעט הלך וישב לו. אי נמי יש לומר דהכי קאמר אי סלקא דעתך טעינה בחנם לא לכתוב הייתור דתעזוב בפריקה ותיתי בקל וחומר דטעינה אלא שמע מינה דטעינה בשכר. אלא משום דכתב הייתור בפריקה כמו שהקשו תוספות לעיל. ויש לומר דהכי קאמר אי כתב הייתור בטעינה ולא בפריקה אז הוה אמינא דעמו דפריקה ממעט אפילו חולה וזקן אף על פי שריבה בטעינה משום דהוה אמינא דטעינה בשכר דכיון שנוכל לקיים שעמו האמור בפריקה הוי דוקא אז יש לנו לעשות. אי נמי יש לומר דהוה מצי למימר אי כתב טעינה הוה אמינא דהכל בחנם אלא שרוצה ליישב אפילו למאן דאמר דלא דריש תחת משאה כדבעינן למימר לקמן ואם כן לדידיה אפילו לא כתב הייתור הוה ידענא דטעינה בשכר דאם לא כן לשתוק מפריקה. ואין אומרים דמוכח דטעינה בשכר דאם לא כן לכתוב עמו רק גבי פריקה ובטעינה לא לכתוב רק הקם ונילף למעט הלך וישב לו מקל וחומר דפריקה. דיש לומר אם כן הוה אמינא דיו בפריקה דלשם חייב הלך וישב לו בשכר כיון דצער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.

הא דאמרינן פריקה בחנם איכא למימר דכיון דאית ביה צערא דמרה וצערה דידה לפיכך היא בחנם ואפילו היה בטל מן הסלע אין לו שכרו ואף על גב דצער בעלי חיים לאו דאורייתא כיון דאיכא צערא דידה מרה נמי מצטער יותר מאבידה. ואיכא למימר האי בחנם שאם לא היה בטל מכלום אינו יכול לומר לו תן לי שכרי אבל אם היה בטל מן הסלע כלומר שהיה עוסק במלאכה נוטל שכרו כדין אבידה הרמב"ן. והריטב"א כתב כלשון אחרון. והר"ן כתב כלשון ראשון ככתוב בנמוקי יוסף עיין שם.

ורבי שמעון דאמר זה וזה בחנם מאי טעמא:    כלומר דהא טעמא רבה קאמרינן דאי פריקה וטעינה שוין בדינם בטעינה לחוד סגי. ופרקינן משום דלא מסיימי קראי. כלומר דבדין הוה דמטעינה גמרינן לפריקה אלא משום דלא מסיימי קראי ורבי שמעון לא מסיימי קראי כלומר דכל חדא איכא לאוקמה בפריקה. אבל בטעינה לא מתוקם קרא דרובץ תחת משאו. תוספות שאנ"ץ.

ואם תאמר ודילמא מסיימי אלא דלא חמירא ליה פריקה מטעינה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וטעינה נמי איכא חסרון כיסן כדלקמן. ויש לומר דהא ליתא דכיון דמסיימי ולא עדיף האי מהאי לכתוב טעינה וליגמר מיניה לפריקה. ורבנן אמרי אמאי לא מסיימי קראי וכו' עד ורבי שמעון נופלים בדרך דרמו טעונייהו עלייהו נמי משמע. ואם תאמר ולכתוב רחמנא טעינה בהדיא בלשון דמסיים ולא לכתוב פריקה. יש לומר דהא לאו מילתא היא שאין לנו לומר בשום מקום יכתוב זה הלשון ויניח זה הלשון אלא היכא דשני אורחיה ודיבוריה בעלמא. אי נמי היכא דחזינן בגופיה דקרא לישנא דמייתר דאית לן למימר דאתא לדרשא. מרבי. הריטב"א ז"ל.

אמר רבא מדברי שניהם נלמוד צער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי שמעינן דפריקה בחנם וטעינה בשכר דאי לא ותרווייהו משום צערא דישראל דחסרון כיס מאי קל וחומר איכא. ואי אמרת ואף על גב דליכא קל וחומר תרתי למה לי ועל כרחך חד בחנם וחד בשכר. אכתי אמאי שדינא שכר לטעינה אלא משום דליכא צער בעלי חיים.

מיהו למסקנא קשיא לי דרבי יוסי הגלילי סבירה לית צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואפילו הכי אית ליח פריקה בחנם וטעינה בשכר. ואפשר דמשום דאיכא צערא יתירה ודאי הפסד מרובה בפריקה. מיהו צער בעלי חיים מדאורייתא לא ידענא מהיכא. אלא מדלא דרשי רבנן תחת משאו שיוכל לעמוד בה וקאמרי שכל משא חייב בו. ועוד דלא דרשי רובץ ולא רבצן ולא עומד דמשמע להו בין רבצן בין עומד שמע מינה צער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי בין רבצן בין עומד חייב בו. ונפקא מינה לבהמה שנפלה לתוך אמת המים בשבת שמביא כרים וכסתות ומניח תחתיה דאף על פי שמבטל כלי מהיכנו כדברי רב יהודה אמר רב דקסבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא. הראב"ד. אי נמי נפקא מינה לפריקה דבהמת גוי. הרשב"א.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא. פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צער בעלי חיים ואפילו לרבי שמעון דאמר זה וזה שוין בחנם טעמא דלא מסיימי קראי הא מסיימי קראי דרשינן קל וחומר פירוש דמודה הוא דאי מסיימי קראי לא היה צריך לכתוב טעינה ואתיא מינה פריקה בקל וחומר.

ואם תאמר ודילמא לאו משום דאתיא בקל וחומר ממש אלא משום דסבירא ליח דשוין הן בחומרא שלהן ולא עדיף הא מהא דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. יש לומר דהא ליתא כלל דאי שוין הם בעניינם אף על גב דלא מסיימי ליה לכתוב חד מיניה ואתא חבריה מיניה אלא ודאי משום דטעינה לאו חמירא כפריקה איצטריכו תרווייהו דכיון דלא מסיימי כל היכא דליכא אלא חדא מוקמינן לה בפריקה דוקא דחמירא ומאי חומרא דידה לאו משום צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.

וכתב הריצב"ש וזה לשונו: ואפילו רבי שמעון לא קאמר אלא דלא מסיימי קראי וכו'. פירוש לא מיבעי לרבנן דכיון דאמרי פריקה בחנם וטעינה בשכר על כרחך טעמא משום דפריקה עדיפא דאית בה צער בעלי חיים ובטעינה לית בה צער בעלי חיים אלא אפילו לרבי שמעון דאית ליה זה וזה בחנם לאו משום דלא עדיפא פריקה דאית בה צער בעלי חיים מטעינה אלא אף על גב דצער בעלי חיים דאורייתא סבירא ליה לרבי שמעון דטעינה בחנם משום צערא דמרה דטעמא דצערא דמרה סגי לחייבו לטעון בחנם. ומוכח דהך הוא סברא דרבי שמעון משום דעל כרחך לא פליג עלייהו דרבנן אלא משום דלא מסיימי קראי הא אי מסיימי קראי הוה מודה לרבנן דפריקה בחנם טעינה בשכר משום טעמא דצער בעלי חיים והוה דרשינן קל וחומר.

ואם תאמר למה ליה למימר טעמא דלא מסיימי הא אי מסיימי קראי דרשינן קל וחומר הא מגופה שמעינן לה דהא קאמר רבי שמעון דמשום דלא מסיימי קראי אי כתיב חד הוה אמינא פריקה אבל טעינה (לא) עד כאן. ופרכינן ודילמא חומרא דפריקה היינו משום חסרון כיס לחוד דאף על גב דלעיל נקטיה בקל וחומר גם צער דידה לרווחא דמילתא נקטיה למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא ולעולם אימא לך דקל וחומר הכי קאמר ומה טעינה דליכא חסרון כיס מחייב פריקה דאית בה חסרון כיס לא כל שכן.

ומהדרינן מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה אי נמי דאתו גנבי וכו'. דבטעינה נמי איכא חסרון כיס ועיקר קל וחומר דנקטינן לעיל צער בעלי חיים ואידך סניפין בעלמא הוא.

והקשו בתוספות דאף על גב דאיכא טעינה שיש בה חסרון כיס מכל מקום הא איכא כמה טעינות דלית בהו חסרון כיס ופריקה דאית בה חסרון כיס לעולם ולעולם איכא דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. ותירץ השר מקוצי דאנן לא אתינן למדחי השתא דלא אפשר למעבד קל וחומר על ידי חסרון כיס אלא אנן הכי קאמרינן דעל כרחך לרבנן צער בעלי חיים (לאו) דאורייתא ומשום ליכא פריקה דלא חמיר מטעינה דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא הא בכל טעינה אמור רבנן שהיא בשכר ואפילו באותה שיש בה חסרון כיס לקתה מדת הדין דהוה לן למיגמר מינה מפריקה לטעינה שתהא בחנם ביש בה חסרון כיס דהא לא עדיפא פריקה מינה אלא ודאי לרבנן צער בעלי חיים דאורייתא וכיון דכן הוא הדין לרבי שמעון דהא תלמודא קים ליה בטעמא דרבי שמעון ותלמודא קאמר דלרבי שמעון אי לאו דלא מסיימי קראי שפיר הוה ליה למימר דכל טעינה בשכר וכל פריקה בחנם ולא ילפינן מטעינה שיש בה חסרון כיס שהיא בשכר ופריקה שיש בה חסרון כיס שתהא בשכר. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף. מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. דנהי דאיתא שפיר לטעינה דלית בה חסרון כיס מכל מקום גם איתא לטעינה דאית בה חסרון כיס ואם כן אי צער בעלי חיים דאורייתא אם כן לא מצי למעבד קל וחומר מטעינה דלית בה חסרון כיס.

ואם תאמר היאך מוכח דצער בעלי חיים דאורייתא מכל מקום מצינו למעבד קל וחומר מטעינה דלית בה חסרון כיס דהא קרא מכל טעינה מיירי ואפילו מאותה דלית בה חסרון כיס. ואומר השר מקוצי דמוכח שפיר דמדאורייתא הוי דהא רבנן פסקי ואמרי בכל ענין דטעינה בשכר ואפילו אותה שיש בה חסרון כיס ואם כן סבירא להו דטעינה דאית בה חסרון כיס גריעא מפריקה ואם כן לכל הפחות הוה להו למימר דטעינה דאית בה חסרון כיס דלא גריעא מפריקה דליהוי בחנם אלא שמע מינה דצער בעלי חיים דאורייתא. והשתא ניחא דטעינה שיש בה חסרון כיס נמי הויא בשכר דאם לא כן לכתוב טעינה ולא בעי פריקה ואנא ידענא ליה מקל וחומר דטעינה דהא גריעא מאותה שיש בה חסרון כיס כדפרישנא מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקיה. ואף על גב דאכתי איכא למעבד קל וחומר מטעינה לא בטיל משוקיה מכל מקום לא הוה למדרש דטעינה שיש בה חסרון כיס הויא בשכר מדאיצטריך תרי קראי, תוספות שאנץ.

ואם תאמר התינח רבנן דמוכחא שפיר דסברי דצער בעלי חיים דאורייתא מדקאמרי דכל טעינה בשכר כדפירשתי. אלא לרבי שמעון מנא לן דהא דפשיטא ליה לרבא אליבא דרבי שמעון היינו משום דאמר רבי שמעון דלא מסיימי קראי משמע הא מסיימי קראי דרשינן קל ומומר והיכי מוכח דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא דילמא הא דמוכח דאי הוו מסיימי הוה דריש קל וחומר היינו מאותה טעינה דלית בה חסרון כיס דהאי ודאי גריעא מפריקה. ויש לומר דמוכח שפיר אפילו לרבי שמעון דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא דהא אין סברא לומר דפליגי רבי שמעון ורבנן אלא במה שאנו רואין בתלמוד ובתלמוד קאמר משום דלא מסיימי ומשום הכי פליג עלייהו הילכך דייקינן דלא פליג עלייהו אלא משום האי טעמא אבל אי הוו מסיימי הוו דרשינן קל וחומר ממש כרבנן והוה אמרינן כל טעינה בשכר גם אותה שיש בה חסרון כיס דהא גריעא מפריקה ואם כן צריך לומר על כרחך דסבר דצער בעלי חיים דאורייתא כדפירשתי לרבנן. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: ואפילו רבי שמעון נמי טעמא דלא מסיימי וכו':    אין להקשות דלימא לרבי שמעון דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וטעמיה משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה אמינא דאיירי בפריקה ולא בטעינה משום דאיכא טעינה דלית בה חסרון כיס לכך הוה אמינא דאיירי בפריקה וטעינה דאית בה חסרון כיס נילף מינה ולא דמי לרבנן דאמרי מסיימי קראי וטעינה כתוב בפירוש אז יש להשוותן אבל לרבי שמעון אי כתב חד הוה אמינא דאיירי בפריקה וטעינה לא נכתב כלל. ועוד מה צריך לומר הוכחה דרבי שמעון טעמא דלא מסיימי לימא כפשטא דאם לא כן לא לכתוב אלא חד קרא אי צער בעלי חיים לאו דאורייתא. אלא יש לומר דודאי פשיטא אי לא כתיב אלא חד קרא אפילו אי צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאיירי בפריקה דאיתא בכולה חסרון כיס כדפירשתי.

ומכל מקום מוכח דקסבר רבי שמעון צער בעלי חיים דאורייתא דאם לא כן לא לכתוב המיעוט עמו אלא בחד קרא וממילא מה תאמר ההוא קרא איירי בטעינה דמסתבר דלית בה חסרון כיס מכל מקום כיון שההוא קרא איירי בטעינה אז אין חילוק בין אית בה חסרון כיס ללית בה חסרון כיס וכיון דפטר הלך וישב לו בטעינה דאית בה חסרון כיס ממילא גם פריקה פטור דמאי שנא כי בשום פעם אינו מחלק בין טעינה לטעינה בשכתב טעינה כדפירשתי וגם אינו מחלק בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקא למאן דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא אם לא בהכרח כמו לרבי יוסי הגלילי שיש לו הכרח לחלק בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקה דאם לא כן לשתוק מפריקה אלא שמע מינה קסבר רבי שמעון צער בעלי חיים דאורייתא ולכך אי כתיב חד מיעוט לא הוה ידענא פריקה. וזה הבל להקשות למה לא מוכח דצער בעלי חיים דאורייתא דאם לא כן למה כתב אבידה נילף מהנך דבכלהו איכא צערא דמרה. דיש לומר כשדבר אחד לא נכתב כלל אז אם היינו רוצים ללמדו מאחר היינו מחלקים בקל אף על גב דצער בעלי חיים לאו דאורייתא ותדע דהא טעינה לא חשיב צער בעלי חיים ואפילו הכי מחלק לעיל בינה לאבידה אבל כשנכתבו כולן אז אין לי לחלקם בדיניהם זה מזה אם לא דצער בעלי חיים דאורייתא.

כתוב בתוספות אם כן אף טעינה דלית בה חסרון כיס בחנם. אין להקשות מנא ליה לרבא הא אדרבה דנימא איפכא מדטעינה דלית בה חסרון כיס בשכר הוא הדין דאית בה חסרון כיס כגון לרבי יוסי. דיש לומר דמשמע ליה לרבא כיון שאנו רואין שהתורה חלקה בין טעינה דאית בה חסרון כיס לפריקה זה אין לי לומר כלל בלא טעם וקודם שנאמר אותו בלא טעם יש לנו לומר דקסברי צער בעלי חיים דאורייתא ואז יש טעם טוב לחלק ביניהם. והא דקסבר רבי יוסי הגלילי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אף על פי שמחלק לזה שהוא מוכרח דסבר תחת משאו ממעט משוי שאינו יכול לעמוד דפטור לגמרי ואם כן צריך לומר צער בעלי חיים לאו דאורייתא ואפילו הכי יש לחלק בין טעינה לפריקה דאם לא כן לא לכתוב רק טעינה. אבל רבנן סברי דתחת משאו ממעט רק בחנם. עד כאן.


דף לב עמוד בעריכה

תדע דצער בעלי חיים דאורייתא:    פירוש לתנא קמא ורבי שמעון מדקתני סיפא רבי יוסי הגלילי אומר אם היה משוי וכו' מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו פירוש מכלל דתנא קמא דידיה דהיינו רבנן ורבי שמעון סברי זקוק לו דהא לא מפליג במילתא והא אמאי לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא. נראה מלשון רש"י דמשום דצער בעלי חיים דאורייתא בהלכה למשה מסיני לא דרשינן משאו הראוי לו ואמרינן דמשאו כל משא שעליו משמע הא אלו אמרינן דצער בעלי חיים לאו דאורייתא הוה ליה למימר משאו הראוי לו דהכין משמע לישנא טפי. אבל השתא דחקין קרא קצת שלא לסתור ההלכה דצער בעלי חיים בעלמא דאורייתא זו שיטת רש"י ונכונה היא.

אבל בתוספות פירשו דהשתא נמי לא מפקינן ליה מפשטיה אלא דדרשינן הכי משאו הראוי לו בחנם ומשאו שאינו יכול לו בשכר דהא כיון דפשע בנפשיה בדין הוא דאפילו בשכר נמי לא אלא משום צער בעלי חיים מסייעו בשכר. והוצרכו לפרש כן משום הא דאמרינן ודילמא בתחת משאו פליגי דאלמא מעיקרא סבירא לן דלא פליגי בדרשא דקרא כלל דמודו רבנן דדרשינן תחת משאו משא הראוי לו ולפירוש רש"י ז"ל לא קשיא כולי האי דמעיקרא סלקא דעתין דעיקר פלוגתא אי צער בעלי חיים דאורייתא אלא דמעיקרא סלקא דעתין דמודו רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כרבי יוסי אלא כיון דצער בעלי חיים דאורייתא לית לן למידרש הכי והשתא אמרינן דילמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא אלא דסברי רבנן דתחת משאו פשטיה משמע כל משאו בין גדול בין קטן ובהא בלחוד פליגי. וכן נראה מלשון רש"י. הריטב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו מאי טעמא לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא דאי משום חסרון כיס איהו לא חש אנפשיה ואי משום צערא דישראל איהו גרם אנפשיה. הכא משמע מדוכתא אחרינא נפקא ליה ומשום הכי לא דריש ליה לקרא כרבי יוסי הגלילי ולא ידענא מהיכא. ואפשר דנפקא לן מחסימה ורבי יוסי הגלילי התם משום דתורא מדישיה קאכיל והואיל ומהנה יהנה ודילמא בתחת משאו פליגי דתנא קמא משמע ליה כל משוי ורבי יוסי הגלילי משמע ליה משא הראוי לו דלא כתיב תחת המשא אלא הא מני רבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאורייתא דאי דאורייתא מפני מה אמרה תורה כך. עד כאן.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו. פירוש משום צער בעלי חיים ולא משום תעזוב דכולי עלמא מודו דדרשינן תחת משאו אלא דרבנן דרשי הכי תחת משאו בחנם ואם אינו יכול לעמוד בשכר אם הבעלים רוצים ליתן לו שכר יכול לקבלו ואם אינם רוצים ליתן לו שכר חייב לעשות בחנם משום צער בעלי חיים. והשתא רבי יוסי הגלילי לא מתוקם בשום ענין אלא כרבנן דאמרי טעינה בשכר דמה נפשך אפילו לא מסיימי קראי לא לכתוב אלא חד ואנא ידענא דהוא הדין לאידך דאין סברא לחלק בין דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דכעין זה צריך לומר לעיל כדפרישית ולקמן נמי אמר בהדיא דרבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה ואם תאמר לרבי יוסי הגלילי אמאי אין זקוק לו בשכר מדרבנן אי צער בעלי חיים דרבנן כי היכי דאמרינן בסמוך גבי הלך וישב לו פטור דאי צער בעלי חיים דאורייתא הוי פטור בחנם וחייב בשכר והוא הדין אם הוא דרבנן יתחייב בשכר מדרבנן.

ויש לומר דאי צער בעלי חיים דרבנן לא הטריחו חכמים בבהמת אחרים אפילו בשכר וכן משמע נמי בההוא דבסמוך ואי אמרת צער בעלי הלים דאורייתא אמאי פטור. אבל אי הוי דרבנן ניחא ליה דפטור לגמרי וכן בסמוך גבי בהמת גוי דפריך ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב והיינו אמאי חייב אפילו בשכר דמשום צער בעלי חיים אפילו הוי מדאורייתא לא מחייב אלא בשכר והאי דאמרינן לרבי יוסי הגלילי טעינה בשכר ולא פריקה נראה לי משום דפריקה מסיימי דרובץ תחת משאו על כרחך בפריקה משתעי וטעינה אתיא מבנין אב מפריקה וליכא למפרך מידי דצער בעלי חיים לאו דאורייתא וקרא אחרינא דכתיב מוקמינן ליה לטעינה ואף על גב דאתיא מבנין אב מילתא דאתיא מקל וחומר או מבנין אב טרח וכתב לה קרא. ומכל מקום לא אמרינן הכי אלא היכא דליכא למדרש מיניה מידי והכא מצינא למדרש מיניה דנימא בטעינה בשכר ולהכי כתביה דאי מפריקה ילפינן לא הוי בחנם.

ומיהו קשיא לי דנהדר ונילף פריקה מטעינה ותהוי נמי פריקה בשכר. ועוד קשיא מנא ליה דרבנן סברי צער בעלי חיים דאורייתא ופריקה אתיא מקל וחומר דטעינה וייתורא דפריקה אתי לגלות על טעינה שהוא בשכר דילמא סברי כרבי יוסי הגלילי וצריך עיון ויש לומר דלרבי יוסי הגלילי לא ילפינן פריקה מטעינה דדריש תחת משאו ולא מפורק אבל עיקר הטעם דטעינה בשכר לא מצי למילף מהתם דאי לאו דידעינן מדוכתא אחרינא דטעינא בשכר הוה אמינא פריקה בשכר וטעינה בחנם דכיון דצער בעלי חיים דרבנן ושקולין הם ומייתורא דתחת משאו אנו צריכין לומר דאחד מהם בחנם הוה מצינו למדרש תחת משאו בשכר ולא מפורק בשכר אלא בחנם אבל השתא דידעינן דטעינה בשכר על כרחך דרשינן מינה דפריקה בחנם והשתא ניחא נמי דרבנן לא מצי סברי כרבי יוסי הגלילי דכיון דלא דרשי תחת משאו הוה אמינא דטעינה בחנם ופריקה בשכר כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה. ונראה דהשתא לכולי עלמא אפילו למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא לא קאי האי דיוקא דרבא דאמר דקל וחומר משום דצער בעלי חיים דאורייתא איתיה אלא בלאו הכי נמי איתיה לקל וחומר משום דלעולם בפריקה איכא צערא דמריה טפי מטעינה אי נמי משום חסרון כיס דאף על גב דבטיל בטעינה משוקא האי דחמריה מאית הוי חסרון טפי שהרי אבד חמורו וחסר כיסו ממה שהיה ואלו טעינה אף על פי שלא הרויח בשוק לא חיסר כיסו ממה שהיה.

והיינו דקא סלקא דעתין מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דהוה סלקא דעתין טעמייהו דרבנן מקל וחומר דרבא ואף על גב דקשיא ליה מה לי רובץ מה לי רבצן. ומהדרינן רבי יוסי הגלילי בלאו הכי נמי אית ליה קל וחומר והוא הדין לרבנן. מעתה ולהאי פירושא תחת משאו לאו קרא יתירה הוא למדרש ביה ולא מפורק אלא סברא היא מקל וחומר כדאיתמר לעיל וקרא למסמך ביה בעלמא נקט ליה. ויש לומר לשון אחר דמעיקרא קאמר מאן שמעת ליה האי סברא רבנן משום דאינהו תנו לה במתניתין ולאו משום קל וחומר דהא השתא דמוקמינן ברייתא לרבנן צער בעלי חיים לאו דאורייתא ופריק רבי יוסי הגלילי נמי כרבנן סבירא ליה ולאו מדין קל וחומר אלא מהאי קרא ולא תחת מפורק הלכך השתא נמי לרבנן משום קרא הוא ואידחי לה כולה סוגיין דלעיל. ואף על גב דאידחי לה שמע מינה דרבא מדאשכחן לרבי יוסי הגלילי דסבר בטעינה כרבנן. מיהו הילכתא צער בעלי מיים דאורייתא. עד כאן.

והרשב"א כתב כלשון ראשון גבי הא דאמרינן תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא דקתני רישא הלך וישב לו וכו'. וזה לשונו: קשיא לי אם כן מנא להו לרבנן דפריקה וטעינה בשכר. יש לומר משום קל וחומר דחסרון כיס וקסלקא דעתין דביטולא דשוקא לא חשיב חסרון כיס דביטול כיס לאו חסרון הוא אבל פריקה וכו' מאית חמריה וכו' ואי משום גנבי לחששא דדילמא אתו גנבי לא חיישינן דבר תורה. עד כאן.

והר"ן כתב כלשון אחרון וזה לשונו: יש לומר נפקא ליה מדרשא דתחת משאו ולא מפורק דפרשינן לא מפורק בחנם אלא בשכר ואף על גב דהא מצטריך ליה תחת משאו למשוי שיכול לעמוד בה תרתי שמע מינה דמדכתיב משאו משמע שיכול לעמוד בו ומדכתיב תחת ולא כתב במשאו משמע ולא מפורק. ולפי זה אפשר דרבנן נמי מהכא משמע להו דטעינה בשכר ואם כן קל וחומר דרבא דלעיל אידחי אלא מיהו כיון דרבנן דרשי תחת משאו ולא שמעינן מיניה דמשאוי שאינו יכול לעמוד בו פטור משמע דטעמא דמילתא משום דסבירא ליה דצער בעלי חיים דאורייתא ומשום הכי לא מצי לאוקמינן למפטר משוי שאינו יכול לעמוד בו ומוקמי ליה למדרש ולא מפורק עד כאן לשונו לקמן גבי הא דאמרינן רבי יוסי הגלילי בטעינה כרבנן סבירא ליה.

כתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא אבל אי הוי צער בעלי חיים דרבנן היה פטור. נראה שמוכיחין זה דאין לומר דנקטיה לומר אפילו אם תמצא לומר צער בעלי חיים דאורייתא אתי שפיר אם כן לימא תחלה לעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא והכי קאמר וכו' אילימא לבסוף ולעולם אימא לך צער בעלי חיים דאורייתא ומדקאמר ולעולם צער בעלי חיים דאורייתא משמע דכי אמרינן הכי אז סבירא ליה צער בעלי חיים דאורייתא. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות לא מצי למימר דלרבי יוסי אין זקוק בחנם אבל בשכר חייב דצער בעלי חיים דאורייתא ורבנן זקוק לו אפילו בחנם דתמת משאו לא דרשי. דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. ועוד דאין זקוק לו משמע אפילו בשכר. עד כאן. וכתב עליו הגליון וזה לשונו כתוב בגליון תוספות דאם כן ברייתא דלקמן דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא מני. פירוש הך ברייתא בהמת גוי וחדלת דמשמע לגמרי דהאחרות איכא למימר אפילו כרבנן וחייב בשכר אבל וחדלת משמע לגמרי כדפירש תוספות. ואין לומר ולהקשות דנימא דאתיא כרבי שמעון וקאי אטעינה והכא קאמר בטעינה וחדלת דממה נפשך איירי גם בטעינה דאפילו איירי בפריקה מכל מקום נילף מינה כל שכן טעינה לפטור. דיש לומר רבי שמעון על כרחך לא דריש וחדלת דוחדלת משמו לגמרי מאן דדריש ליה כדפירש תוספות וכיון דקסבר צער בעלי חיים דאורייתא כדפרישית לעיל אם כן אי דריש וחדלת אם כן לדידיה אמאי לא מסיימי קראי הא לדידיה וחדלת לא מצי קאי אפריקה כיון דאיכא צער בעלי חיים ועל כרחך היה צריך להיות בטעינה. עד כאן.

לימא מסייע ליה בהמת גוי חייב לטפל בה כבהמת ישראל ואי אמרית צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב:    ואם תאמר ואפילו לדידן היכי ניחא דהא אחיך כתיב. ויש לומר דכי כתיב אחיך היינו בקרא דנופלים בדרך דאיירי בטעינה דליכא שכר אבל בפריקה לא כתיב אחיך אלא שונאך אפילו גוי במשמע ולא ילפינן מטעינה. אבל אלו אמרינן צער בעלי חיים לאו דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב בה אחיך ולא גוי. כן נראה לי.

אבל בתוספות כתבו דלעולם דרשינן אחיך ולא גוי ומיהו אי אמרינן צער בעלי חיים דאורייתא אז ודאי ילפינן לפריקה מטעינה דכתיב ולא גוי בחנם אלא בשכר. ופרקינן משום איבה כלומר דלעולם צער בעלי חיים לאו דאורייתא ומשום איבה הוא דאמרי רבנן שיטפל בה ובשכר דמשום נטילת שכר ליכא איבה ואף על גב דלישראל עביד בחנם וכדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה. הריטב"א.

ואי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא אמאי חייב:    אין להקשות מאי סלקא דעתיה דמקשה הא צריך לסבור טעמא דאיבה דאם לא כן היאך יישבה סיפא כי צריך לומר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה וכו' כדמסיק ואי לאו משום איבה אמאי נקט יין נסך דיש לומר דידע שפיר טעמא משום איבה אבל סלקא דעתיה דלא שייך למיתני ברישא חייב אי הוה רק משום איבה אלא הוי נמי משום צער בעלי חיים דאורייתא. גליון.

אלא אי אמרת מדאורייתא אמאי אין זקוק לה:    תימה דילמא משום דאסור להשתכר ביין נסך ואפילו אין נותנין לו שכר לפריקה מכל מקום כך חשוב נהנה מיין נסך אם עושה לו בחנם כמו עושה לו בשכר כדמוכח בפרק כל שעה דפריך והרי אבר מן החי דרחמנא אמר לא יאכלו ותניא מנין שלא יושיט אדם אבר מן החי לבן נח וכו' הא לכלבו שרי דעל כרחך באבר מן החי דגוי איירי דדייקינן עלה בפרק קמא דעבודה זרה והא הכא דאי לא יהיב ליה שקיל וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם כן היכי דייקינן הא לכלבו שרי אלא על כרחך מה שמושיט לגוי אבר מן החי שלו חשיב נהנה מאבר מן החי לפי שהגוי מחזיק לו טובה ולא אסר ליה אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול הלכך דייק שפיר הא לכלבו שרי. ויש לומר דשפיר דייק בשמעתין משום דמשמע אין זקוק לו בכל ענין בין קאי גוי התם בין לא קאי וכי לא קאי גוי התם לא חשיב נהנה לפי שאין הגוי מחזיק לו טובה. ועוד יש לומר דכיון שהוא מתכוין משום צערו של בעלי חיים ולא משום טובתו של גוי מה שהגוי מחזיק לו טובה הוי כהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו דשריא בפסחים בפרק כל שעה לכולי עלמא לא אפשר ולא קמכוין. הרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הכי נמי מסתברא. פירוש דטעמא משום איבה אבל צער בעלי חיים דרבנן דקתני סיפא היתה טעונה יין נסך אין זקוק לה פירוש ואפילו בשכר דאסור להיות רוצה בקיומו של יין נסך מדרבנן כדאיתא בפרק השוכר דעבודה זרה. ובשלמא אי אמרת צער בעלי חיים דרבנן ניחא דדחינן ליה משום אידך איסורא דיין נסך דחמיר טפי ומשום איבה ליכא ואפילו בשכר דיכול לומר אסור הוא לנו לקיים יין נסך דכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דעבודה זרה דאמרינן דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייהו שבתא. אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא אמאי אין זקוק לה בשכר מיהת וליתי הצער דאורייתא ולידחי איסור קיום יין נסך דרבנן.

ופרקינן דהכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה פירוש דסיפא לאו בפריקה מיירי דאיכא צער בעלי חיים אלא בטעינה דליכא צער בעלי חיים ומשום הכי אין זקוק לה ואף על גב דרישא אוקימנא בפריקה ומשום הכי חייב בה פירש רש"י דהשתא סבירא ליה דרישא מיירי בין בפריקה ובין בטעינה שחייב לטפל בה ומשום איבה וקתני סיפא דלהטעינה יין נסך אסור ונכון הוא. ומסתברא למימר דבהאי שינוייא לא משבשינן לישנא דמתניתא אלא דגרסינן היתה טעונה (במפיק ה"א) כלומר טעון שלה. עד כאן.

כתוב בגליון תוספות בשם רבינו שמשון וזה לשונו: ולהטעינו יין נסך. אין להקשות דלוקי אפריקה ואין זקוק לה בחנם אבל בשכר חייב אבל בשאר דברים זקוק לה אפילו בחנם משום איבה. דאין זקוק משמע אפילו בשכר כדפירש. ועוד דמשום איבה לא שייך אלא שלא יעשה אפילו בשכר. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכי קאמר ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. כלומר האי תנא ודאי בין בפריקה בין בטעינה קאמר מיהו בפריקה דבר תורה הוא ואפילו ביין נסך ובטעינה משום איבה ולהטעינה יין נסך אין זקוק לה. עד כאן.

תא שמע בהמת גוי ומשא ישראל וחדלת ואי צער בעלי חיים דאורייתא וכו':    אלא לאו משום חסרון כיס דבהמה וביטול ישראל ואימת גנבים והכא ליכא חסרון כיס דבהמה ובטעינה דישראל נמי לא הוי וסיפא דאיכא חסרון כיס דבהמה דישראל עזוב. הכא במאי עסקינן בטעינה וכיון דליכא חסרון כיס דבהמה לשאר ספיקות לא חיישינן דבר תורה. אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל ומשוי גוי עזוב ואי בטעינה אמאי הא חסר ליה חששא דמשוי כי היכי דחסר ברישא חששא דבהמה. ושני ליה משום צערא דישראל. פירוש חמר ישראל הוא והכל בשמירתה והרי הוא כאלו הכל של ישראל ורישא בחמר גוי והכל בשמירתו וכאלו של גוי. הראב"ד ז"ל.

כתוב בגליון תוספות תימה הא איצטריך לזקן ואינה לפי כבודו דמאבידה לא ילפינן דצריכי כדאיתא לעיל. ואי לבהמת גוי זקן ואינה לפי כבודו מנא לן. עד כאן. ועיין לקמן בסוף הסוגיא בתשובת מורנו הרב נר"ו.

אי הכי אימא סיפא בהמת ישראל וכו':    אי אמרת בשלמא בפריקה איירי וצער בעלי חיים דרבנן ובבהמת גוי לא גזרו ולהכי ברישא וחדלת ובסיפא דבהמת ישראל הוא עזוב תעזוב מדרבנן ואף על גב דמדרבנן איירי נקט לישנא דקרא לסימנא בעלמא. אבל אי בטעינה איירי אמאי. ואם תאמר היכי הוה ניחא ליה רישא וחדלת נהי דמשום צער בעלי חיים לא גזור בבהמת גוי תיפוק ליה משום איבה. ויש לומר כיון דמשוי מישראל הוא לית ליה לגוי איבה מימר אמר לישראל חברו אינו מסייע לי לא כל שכן. הרא"ש ז"ל.

והרשב"א ז"ל תירץ דהכא בשיד ישראל תקיפה על אומות העולם. וברייתא דלעיל דאוקימנא משום איבה בשיד אומות העולם תקיפה על עצמם. עד כאן.

הא מני רבי יוסי היא:    ואם תאמר לוקמה כרבנן והאי וחדלת בחנם אבל בשכר מחייב. יש לומר דשינויא דחיקא הוא דחדלת משמע לגמרי ומשום הכי משני הא מני רבי יוסי הגלילי היא דשינויא מעליא הוא. אבל לעיל לא מצי לשנויא הכי משום דסיפא רבי יוסי הגלילי היא דקאמר תחת משאו מכלל דרישא לאו רבי יוסי הגלילי היא ולהכי איצטריך לשנויי הכי. תלמיד הר"פ.

תא שמע אוהב לפרוק וכו':    ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא הא עדיפא. פירוש דהוי חובה דאורייתא. ופרקינן דאפילו הכי לכוף את יצרו עדיף וכדי לדחות בו צער בעלי חיים דאורייתא. והקשו בתוספות והא במסכת פסחים אמרינן דשונא האמור כאן במקרא היינו שונא מחמת עבירה שמצוה לשנאותה ואם כן למה יכוף את יצרו ותירצו דאפילו הכי אין לו להראות איבה בגלוי דאם כן אף הוא ישנאהו דהא כתיב כמים הפנים לפנים ואולי יבאו לידי שנאה רבה וקטטה גמורה ולא נהירא והרמב"ן תירץ דהאי מתניתא לאו אשונא דקרא קאי דהתם ודאי אוהבו עדיף משונאו שהוא שונא לשמים ולבריות ומקרא מלא הלא משנאיך ה' אשנא אלא הכא אשונא דעלמא קאי דעביד ביה איסורא כי שני ליה ולפיכך ראוי שיכוף את יצרו. וזה נראה יותר נכון. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ תירץ כתירוץ ראשון וזה לשונו: יש לומר אף על גב דהאי קרא מיירי בשונא מחמת עבירה מכל מקום שייך ביה כפיית יצר דכיון שהוא שונאו אם כן גם חברו נמי שונאו דכתיב כמים הפנים לפנים ומתוך כך באים לידי שנאה גמורה ולכך שייך ביה כפיית יצר. עד כאן.