שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כו

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כו עמוד א

אם היה כותל ממולא מהן חולקים: פירש רבינו ז"ל דכיון דכותל ממולא מהן ומילתא דספיקא היא לא שייך בה אלא חלוקה דהא כמאן דתפיסי לה תרווייהו הוי וכעומד בחזקת שניהם. הריטב"א.

מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך: ואם תאמר מאי מהו דתימא דמשום האי טעמא סלקא דעתך לומר האי סברא. ויש לומר דהכי קאמר מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך ואם כן יש לנו לומר כשהחור גבוה אצלו דהרי הוא שלו אם הוא מוחזק ומוקמינן ליה בחזקתיה קמשמע לן דחולקין. תוספות חיצוניות ותלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: מהו דתימא אשתפוכי אשתפוך. פירוש דכיון שהחור גבוה אצל אחד מהם שפיר הוה סלקא דעתך לומר כן ולאוקמי בחזקתו שאין דרך למלאותו כולו שמא יטלוהו לי מן הצד האחר קמשמע לן דכיון דהשתא אשכחן ליה בחזקת שנים יחלוקו ואף על גב דאוקימנא מתניתין באודרא ונסכא ליכא למיתי ראיה מיניה בדבר שאין בו סימן כדסברי מקצת רבנן חדא דאפילו נסכא הרי יש בה סימן במשקל ובמדה ואף אודרא אפשר דיש בו שום סימן. ועוד דלא אוקימנא באודרא ונסכא אלא לאפוקי ממאי דאית להו קתא ושנצי ודכוותייהו. ועוד דאדרבה סכינא וכיסא סימני יש להם ואתא אביי ואמר דאזלינן בתר קתא אי למהוי דבעל הבית או דמוצאו אבל דבעלים לא הוי דהא איאושי מייאש ואם כן נשמע מינה דמתניתין אפילו בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל וכפירוש התוספות. עד כאן.

אם היה משכירו אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו: טעמא דמילתא דאף על גב דיש בו סימן אותם השוכרים נתייאשו ממנה מטעמא דמפרש בגמרא וייאוש מדעת הוא. והא דקתני הרי אלו שלו יש שפירשו דהיינו של מוצאו ואף על פי שאינו בעל החצר שאין חצרו זוכה לו שהרי אינה משתמרת לדעתה אלא לדעת הדרים שם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר ואם היה מושכר לאחרים ומדקתני ואם היה משכירו מכלל דהכי קאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים הרי הוא שלו דקנתה לו תצרו ואפילו אין דר שם דכיון שעבר זמן השכירות נתרוקנה חצר לבעלים וכל חד איאש מיניה כי קא נפיק וכיון דכן חצרו זוכה לו לאחר ייאוש ובהיתרא אתא לידיה דמקמי הכי לא קניא ליה כל זמן דהיתה מושכרת דשכירות קניא. מרבי ז"ל.

ואמאי ניזיל בתר בתרא: פירוש קא סלקא דעתין דהא דקתני הרי אלו שלו היינו משום דכיון דדרו בו שוכרין הרבה שנה אחר שנה בזה אחר זה ואין ידוע של מי היא הוה ליה כאבדה שאין בה סימן שלא נודעו בעליה דהויא שלו ומשום הכי פרכינן דהכא נמי כמי שנודעו בעליה דמי דהא מדינא אית לן למיזל בתר בתרא כלומר אחר השוכר האחרון וכיון דכן אפילו אין בו סימן חזותו מוכיח עליו שהוא שלו והויא אבדה שיש בה סימן דליכא ייאוש בעלים וכזתים וחרובים דמי.

ואם תאמר ואפילו למאי דסלקא דעתין דלא אזלינן בתר בתרא והיינו טעמא דמתניתין מכל מקום אמאי היא שלו הניחא אבדה שאין בה סימן דכיון דלא אזלינן בתר בתרא אין כאן חזותא מוכיח אלא אם יש בה סימן מאי איכא למימר הוה ליה למימר שיטול ויכריז. וליכא למימר דהשתא סלקא דעתין דמיירי באבדה שאין בה סימן דוקא חדא דהא כולה מתניתין בדבר שיש בו סימן איירי וכדפרישית לעיל ועוד מדקתני סתם אם היה משכירו הרי הוא שלו בכל דבר מיירי ואפילו יש בו סימן. ויש לומר דאין נמי נסף דמצי פריך הכי אלא דחדא מתרתי פריך וניחא ליה למפרך מהאי דאפילו תימא דמתניתין בדבר שאין בו סימן קשיא אמאי היא שלה ניזל בתר בתרא ויתננה לשוכר האחרון כי שלו היא כן נראה לי. הריטב"א.

וכתוב בגליון וזה לשונו: וניזיל בתר בתרא. כתוב בתוספות דהיינו בעל הבית. פירשו כן דאם לא כן מה צריך לאוקומי לקמן שעשאו פונדק לשלשה גוים לימא אפילו גוי אחד אלא משום דבעל הבית דר עמהן לכך צריך לומר שלשה גוים דאם לא כן לא הוה רוב כדפירשו תוספות לקמן. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. שאם היה כבר של בעל הבית הרי אלו השוכרים מוצאים אותו ואם היה של שוכר כל אחד מתייאש מפני השוכר שבא אחריה ועמד שם הוא וביתו כמה ימים ולא החזירו לו אמר ודאי דעתיה למגזליה. אי נמי בני אדם שנכנסים ויוצאים אצלו מצאוהו ואינו יודע בהם ועל כן הוא מקשה בגמרא וליזיל בתר בתרא כי הראשונים מתייאשים מפני הבאים אחריהם אבל אחרון אינו מתייאש שאין אחריו אדם ושל בעל הבית אינו שתזכה לו חצרה לפי שאינה משתמרת לדעתה הואיל ומשכירה לאחרים ועוד שהרי באה מציאה שם לפני ייאוש וחצרו לא עדיפא מידו הוא עצמו שמצא לפני ייאוש אף על פי שנתיאשו הבעלים לאחר מכאן אינה שלו. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: ואמאי ניזיל בתר בתרא. למאי דסלקא דעתין עתה דטעמא דמתניתין לפי שאינו יודע למי יתן לא מיירי אלא בדבר שאין בו סימן דאי יש בו סימן יטול ויכריז. אבל לטעמא דמפרש לקמן דההוא דנפל מיניה מייאש דמימר אמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הנך וכו' איכא למימר דמיירי אפילו בדבר שיש בו סימן. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: וליזיל בתר בתרא. השתא סלקא דעתין דטעמא דהרי אלו שלו היינו משום דמשכירה להרבה בני אדם זה אחר זה וגם אין ידוע למי הוא וגם סלקא דעתין דמיירי בדבר שאין בו סימן דאי בשיש בו סימן הוה ליה למימר דיכריז וזה שיתן בו סימן יהיה לו.

ואם תאמר מאי פריך לימא היינו טעמא דמתניתין משום דליכא בתרא כלל שהלך לו ופירש הקונטרס דמכל מקום יש לנו לומר דהרי היא של אחרון ושכחה משהלך לו. והקשה בקונטרס כיון דאמרינן האי סברא דשכח אם כן מאי פריך וליזיל בתר בתרא הא כמו שיש לתלות בראשונים ולומר דשכחו כשהלכו להם כמו כן יש לתלות באחרונים. ותירץ בקונטרס דכל מה ששכחו הראשונים מצאו האחרונים. ולפירוש הקונטרס לא הוי כיבוד טוב וקשה דהא משמע דהכיבוד טוב אלא משום דאזלינן בתר בתרא לכך נראה לי דמשום הכי פריך וליזיל בתר בתרא דמיירי שהוא משכירה לאחרים ודר בבית עמם וכשהולכים הוא נשאר בבית ולהכי פריך וליזיל בתר בתרא כלומר לבעל הבית יהא דודאי היא שלו. עד כאן.

לעולם מעשר: כתוב בתוספות ואין לתלות דמן המוכרים נפלו וכו'. אין להקשות איך נתלה במוכרים להקל דיש לומר סמוך מיעוטא דלוקחים חולין למחצה והוו לוקחי מעשר מיעוטא. עוד כתוב בתוספות ועוד דמוקמינן לה אחזקה. פירוש כיון דמספקא לן אי מלוקח אי ממוכר נפלו אזלינן בזה בתר חזקה דמלוקח נפלו שהיו בידו תחלה כי נסתפקנו ולא אזלינן בתר חזקה שהיו חולין בתחלה. גליון.

ובהר הבית שלא לפני סוחרי בהמה חולין: מפרש בשקלים ירושלמי שרוב מעות הנמצאים בהר הבית של לשכה הם שהרי אין אדם רשאי ליכנס שם במקלו ובאפונדתו וחזקה אין אדם מוציאן מן הלשכה עד שמחלל אותם על הבהמה. הראב"ד.

כתוב בתוספות ויש לומר דאין איסור להכנס אלא במעות הצרורין וכו'. ובירושלמי תני בפונדתו מבחוץ משמע דוקא מבחוץ שהוא דרך בזיון אבל מבפנים לא. תוספות שאנ"ץ.

ובירושלם שלא לפני סוחרי בהמה בשאר ימות השנה חולין ובשעת הרגל הכל מעשר שכל מי שיש בידו מעות מעשר שני מעלן ברגל לאכלם שם ורוב המעות של המעשר הם.

ואמר רב שמעיה מה טעם בשאר ימות השנה חולין נאמר משעת הרגל נשארו שם. (הראב"ד).

הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום אלמא אמרינן וכו': פירש רש"י אלמא בדבר העשוי להתכבד אמרינן קמאי אזלי והני אחריני נינהו הכי נמי סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש זויותיה ונוטל את שלו ויוצא ונימא האחרון שכח דאלו הראשונים שכחה כבר מצאו אחרונים. ויש ששבשו פירוש רש"י. ונראה לי פירוש לפירושו דאף על גב דכיבוד איכא לא מהני כיבוד לומר הא ודאי כיון שנתכבד לא נשאר בו כלום.

ואם תאמר שמא לא כבד יפה גם הראשונים יש לך לומר שמא לא כבדו יפה ושכחו אלא הכיבוד מועיל לעשות מה שלפניו מיעוטא ובמילתא דלא שכיחא והוי דבתריה רובא וכדאמרינן בשוקי ירושלם שהן עשויין להתכבד בכל יום דהוה ליה דמקמי כיבוד מיעוטא ודבתרא כיבוד רובא. והכא נמי כל השוכרים הראשונים כולם מתבטלים כל אחד בשל הבא אחריו במיעוט ברוב אבל באחרון שאין אחריו כלום אין בטול ועל כל פנים שלו הוא ושכח ולא מצאו בכיבוד וכיון דכן לא מייאש מיניה.

ובתוספות הקשה היכי אמרינן דסמכינן על הכיבוד לבדו דהא אמרינן בפרק דם הנדה השרץ שנמצא במבוי לא אמרינן חזקתו מתכבד אלא חזקתו בדוק כלומר דלא סמכינן אכיבוד לבדו בלא בדיקה והם ז"ל תירצו דהתם נמי מפני ששוקי ירושלם עשוין להתכבד ולהבדק בכל יום מפני הטומאה והכא נמי גבי שוכרין הכי קאמר שהבתים עשויין להתכבד ולהבדק לכל שוכר כשיוצא מן הבית.

ולפירושם קשיא טובא דכיון דאיכא כיבוד ובדיקה שהם טובים למה נאמר ששכח האחרון יותר מן הראשונים. והוצרכו לפרש דהכא מיירי בשבעל הבית דר תמיד עם כל שוכר ושוכר ולהכי פרכינן אמאי הוי של מוצאו דהא ודאי של בעל הבית הוא שנשאר שם תמיד אחרון כי כל שוכר ושוכר יוצא והולך לו והוא נשאר שם וכיון דכן כי כל השוכרים כולם כבדו ובדקו אינן שלהן ושל בעל הבית הוא שנשאר שם ולא כבד. וקשה לי טובא לישנא דניזיל בתר בתרא. ועוד דהא פרישנא במתניתין דכי קתני הרי הוא שלה על בעל הבית קאי. ועוד מדקתני אם היה משכירו לאחרים משמע שכולו היה מושכר לאחרים ולא היה בעל הבית דר שם.

ובמה שפירשנו נתיישב הכל יפה דלעולם אין כאן אלא כבוד לבדו והכיבוד עושה מה שלפניו מיעוט ומה שלאחריו רוב למיתלי ביה והיינו ההיא דפרק דם הנדה דכיון דהוחזקה טומאה במבוי זה אין הכיבוד מועיל לסלק חשש מלפניו לגמרי אפילו במילי דעלמא ועשוי הוא כעדשה מן השרץ או שרץ קטן שנשאר ולא נסתלק בכיבוד אין לנו כח לסלק טומאה מן המבוי שהוחזקה בו טומאה עד דאיכא כבוד ובדיקה שמסלק לגמרי חשש מכל מה שלפניו כן נראה לי וכן פירשתי לפני מורי הלוי והודה לדברי וצוה עלי להגיה כן בחידושים שלי. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: הואיל ושוקי ירושלם עשוין להתכבד בכל יום. ובית נמי הרי עשוי להתכבד בכל יום ובודאי של אחרון היה ואינו מתייאש שהרי לא בא אדם אחריו. עד כאן.

כתב הגליון וזה לשונו: הכא נמי נימא קמאי אזול וכו': הקשה רש"י ויתרץ כגון שאין אדם דר בו עתה. ותירץ דאי הכי הוי דבתרא אותו שהיה דר בו אחרון. עד כאן.

הכי גרסינן קמא קמא אזיל וכו': אף על גב דבמתניתין איירי בשנמצא בחור בכותל או בסדקין דהיינו גומא מדקתני אפילו נמצא בתוך הבית דמשמע כל שכן בחורין ובפרק קמא דפסחים אמרינן דגומא לא מבדקה. יש חילוק בגומות איכא דמבדקה וכו'. הרא"ש. וכתוב בגליון כתוב בתוספות לא משמע שיהא בסדק עמוקה וכו'. פירוש דאם כן לא הוי בתוך הבית. עד כאן.

כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם: פירוש שהיו דרים שם בבת אחת דליכא למידע ממאן נפלו וכיון דכן מאן דנפל מיניה מייאש ואפילו בדבר שיש בו סימן. ופרכינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פירוש דאף על גב דרבי שמעון בן אלעזר לא אמר אלא במקום שהרבים מצויין כגון סרטיא ופלטיא הכא כיון דפונדק הוא שלנים שם עוברים ושבים ופעמים שעומדים שם קבועים תדיר דילמא איכא בבעלי הפונדק מאן דלא מעלי וההוא מיעוטא חשוב כרובא דסרטיא דהולכים שם דרך העברה וכההיא דאמרינן לעיל בתי כנסיות דידן ויתבי בהו גוים. ואגב אורחין שמעינן מהכא דמתניתין בדבר שיש בו סימן דומיא דההיא דרבי שמעון בן אלעזר. הריטב"א.

והראב"ד כתב וזה לשונו: כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם כאחד והוי מקום שהרבים מצויין שם כרבי שמעון בן אלעזר משום לתא דידהו אתי גוי ועייל להתם רבים שלשה. עד כאן.

וכתב הגליון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. נראה דנקט שלשה ישראל משום דשלשה מיקרו רבים ותלינן דילמא איכא בינייהו אחד שאינו הגון ומייאש דהיינו טעמא כדאמרינן לעיל. אבל שנים לא איקרי רבים מצויין שם ולא חייש לבני אדם שאינם מהוגנים. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. פירוש ואפילו שנפל ממי שיצא אחרון טרם אלו הנה הוא מתייאש כסבור שאלו לקחוהו. וקא סלקא דעתין השתא משום דהוי כמקום שהרבים מצויין שם דומיא דסרטיא ופלטיא ומשום הכי אקשינן שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל הקשו בחידושין היכי אתיא אפילו כרבי שמעון בן אלעזר והא איהו לא קאמר אלא בסרטיא ופלטיא בלחוד. ותירצו דאנן הכי קאמרינן מדסבירא לך דבשלשה ישראל מייאש שמעתיך כרבי שמעון בן אלעזר שייכא דכרבנן לא אתיא כלל.

ומיהו אפילו כרבי שמעון בן אלעזר ודאי לא מתוקמא דאיהו לא קאמר אלא בכעין סרטיא ופלטיא וזה דוחק. ולי נראה משום דפונדק לנים בו אנשים זרים מחוץ לעיר משמע ליה דהוי כסרטיא ופלטיא דטעמא דסרטיא ופלטיא משום דשכיחי בהו אינשי טובא ואפשר דאיכא בהו אינשי דלא מעלי ולא מכרזי אבדתא הכא נמי כיון שהם זרים ואינם מבני העיר הנה הוא מתייאש לפי שכיון שאינם מבני העיר אפשר שהן חשודין דלא מהדרי אבדתא ולהכי נקט פונדק. עד כאן. אמר הכותב לא ידעתי הפרש בין בני העיר לאנשי עיר אחרת להיות חשודין אלו ולא אלו. הר"ש די וידש.

כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים: פירוש דאף על גב דרוב ישראל משתמשים בפונדק כיון שהגוים הם קבועים בפונדק כרוב גוים דמי ישראל דנפל מיניה איאושי מייאש אף על פי שיש לו סימן דמימר אמר גוי שהוא קבוע התם משכח ליה. ובדין הוא דבחד גוי דקבע סגי כדאיתא לעיל גבי בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא איידי דנקט שלשה ישראל נקט נמי ג' גוים. אי נמי שהגוים הללו שוכרי הפונדק לא היו קבועים שם לגמרי כאדם בביתו ולהכי בעינן ג' דהשתא הוו להו כרוב גוים. הריטב"א.

והראב"ד פירש וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים וישראל אחד ביניהם וברוב גוים ודאי הלכה כמותו והוא הדין לשנים ואיידי דאמר בתחלה שלשה אמר הכא נמי שלשה. ע"כ.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: שעשאו פונדק לשלשה גוים. לאו דוקא שלשה דהוא הדין אפילו אחד אלא דנקט שלשה כדנקט גבי ישראל. והא דנקט פונדק גבי גוים לרבותא שאף על פי שלא עמדו שם אלא לינה אחת או שתים מתייאש האובד שסבור הגויים ימצאום כיון שלנו שם. עד כאן.

כתבו בתוספות ובפחות משלשה לא מיקרי רוב. פירוש וחיישינן דילמא הוי דבעל הבית ואיהו לא מייאש כדפירש תוספות לעיל שסבור שהיום או מחר ימצאנו אבל כי איכא שלשה תלינן ברוב דמגוים נפל ולכן צריכין לומר שעדיין ישנן בבית דאם לא כן הוי דבעל הבית ולא שלהן דמסתמא כבדו ובדקו כשהלכו. גליון.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: שעשאו פונדק לשלשה גוים. ואם תאמר למה לי שלשה אפילו חד גוי כיון דתלינן בבתרא והגוי הוא האחרון.

ויש לומר דמשמע ליה מתניתין דאיתיה לבעל הבית בהדיה ודרים דקתני אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו דמשמע אפילו מצא בתוך הבית דמוכח מלתא טפי דמבעל הבית נפל אפילו הכי הרי אלו שלו.

והשתא ניתא נמי הא דפריך ניזיל בתר בתרא ולא משני כגון דליתיה לבתרא קמן דהאי בתרא דקאמר היינו בעל הבית שהשוכרים הלכו להן ובעל הבית נשאר שהיה עומד עמהן בבית. עד כאן.

אמר רבה בר אבוה אפילו תימה לשלשה ישראל: כתוב בתוספות מילתיה דבר קפרא מפרש וכו' פירוש דאי הוה מצי למימר דאמתניתין קאי אז היינו אומרים דהפירוש שלשה ישראל עם הבעל הבית אבל מדקאמר אפילו תימא משמע דקאי אבר קפרא דאמר שעשאו פונרק לשלשה לכך מקשים תוספות. גליון.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ לקמן: משלשה אינו חייב להחזיר והיינו לטעמיה דלעיל דמייאש דמתניתין דקאמר מיכדי לא הוה בהדאי אלא הני. ואם תאמר ולמה לי למנקט שעשאה פונדק לשלשה אפילו לשנים נמי כיון דאיכא בעל הבית בהדייהו כדפרישית לעיל מייאש האובד. ויש לומר דאגב דנקט מעיקרא ג' משום רבים מצויים שם נקט נמי בתר הכי ג'. ומיהו לכאורה נראה שרב נחמן בא להעמיד על דברי בר קפרא דאפילו בשלשה ישראל קאמר מטעם דמפרש. וצריך לומר דלהכי נקט שלשה לפי שאין חושדין את בעל הבית. עד כאן.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: היה משכיר את ביתו לאחרים והיו עומדים בבית ג' בעלי בתים שנים מהם גוים וישראל השלישי אפילו אם מצא בתוך הבית הרי זה שלו. והוא דשתיך טפי דודאי נתייאשו הבעלים של הבית. ואי לא שתיך אי דיירו בה הני גוים וישראל שנה אחת או שתים דאיכא למימר אם איתא דלמרא דביתא הוה שתוכי הוה מישתיך איכא למימר נמי דהרי זה של מוצאה כיון דדיירי בה השתא תרתי גוים ולא דייר בה אלא חד ישראל. ונראה מסוגיית ההלכה שאם היה משכיר הבית לאחרים ישראלים זה אחר זה. הרי הן של שוכר האחרון. וכן כתב הר"ם.

ואם השכירו לשלשה גוים כאחת הרי עשאו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאו ואף על פי שקודם לכן השכירו כבר לישראלים מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאו פונדק. היו שלשתם ישראלים הרי זה יחזיר להם. ונראה לומר דלא שתיך טפי דאי שתיך טפי איכא למימר דלקמא דהוא מרא דביתא מהדר. עד כאן.

דף כו עמוד ב

ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר משלשה אינו חייב להחזיר: ומפרש טעמא ואזיל ולא מיירי הא בשאותם שנים אר שלשה היו הולכים בדרך כדרכם ונפל הסלע מאחד מהן דאם כן ליכא הפרש בין שנים לשלשה שאם הרגיש בחברו ששח ונטל כלום מן הקרקע בעוד שהולכין אפילו היו שלשה ליתבעיה לההוא דגחין ושקיל ואם לא הרגיש בו ששח אפילו שנים נמי מאי תבע ליה טפי מאיניש דעלמא. אלא הכא במאי עסקינן שישבו במקום אחד ואחד מהם משמש בכיס ונפלה ממנו סלע אחד ולא הרגיש בה וכיון שהיו יושבין שם אפשר הוא שיטלנה חברו ולא ירגיש בו גם הדבר קרוב שימצאנה חברו שיושב עמו ומעיין במעשיו ורואה מה שנופל ממנו ולהכי כי הדר וממשמש בכיסו ומצא הסלע שחסרה מכיסו מימר אמר דההוא דהוה בהדיה משכח ליה ואף על גב דאמר לו סלע אבדתי ולא אמר כלום אימר לצערני הוא עושה נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה הילכך לא מייאש.

ואם זה שראה כשנפלה נטלה אפילו בכדי שיוכל הלה למשמש בכיסו קודם יאוש נטלה הילכך אף על גב דלבסוף כדנקיט לחבריה ואמר ליה דלא הוה ברשותיה איאש מינה וסבור שרוצה לגזלה ממנו מכל מקום לא קנאה הלה שנטלה לפני יאוש. ולא תימא דהא אליבא דאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש דקיימא לן כוותיה וכדפירש רש"י. דהא רבא פריש מימריה דרב נחמן ומסתמא מודה בה. אלא הכא אפילו תימא דסלע אין בה סימן שאין סימן למטבע כדבר שיש בו סימן הוא לבעל האבדה דלכי ידע שנפלה מיניה לא מייאש מטעמא דפרישנא דאמר נקיטנא ליה ויהיב לי והוה ליה כזתים וחרובין שדינם כדבר שיש בו סימן דאפילו רבא מודה בה דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: ראה סלע שנפלה משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר וכו'. פירש רש"י וכו'. וקשה לפירושו דהא רבא דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת סבירא ליה בסמוך כרב נחמן. ודוחק לומר אליבא דרב נחמן קאמר הכי וליה לא סבירא ליה אי נמי דגרסינן הכא רבה דבכל מקום רבא משיב על דברי רב נחמן רבו. ונראה לפרש דהכא לא מייאש לעולם לפי שהוא סבור בודאי שהוא ביד חברו ואף על פי שחברו כופר ואפילו אם ישבע לא מייאש שמא לאחר זמן יתפוס משל חברו דהאי דראה סלע שנפלה מיירי שראה שנים מבקשים אותה ומחזירין אחריה ונמנעו מלבקשה שחושב בלבו שחברו מצאה דאם לא כן היה מבקשה עדיין והשתא הוי כעין ההיא דלעיל דאמרי קמייהו.

ועוד יש לומר דמיירי בסלע צרורה שיש בה סימן דהשתא לא שייך כלל ליאוש שלא מדעת. ויש ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז. ולפי אותה גירסא לא מתוקמא אלא ביש בה סימן. עד כאן.

וכתבו בתוספות חיצוניות וזה לשונם: לרוב ספרים דגרסי ראה סלע שנפלה משנים חייב להכריז אם תאמר אם כן פשיטא דחייב להכריז כיון שיש בו סימן. ויש לומר דסלקא דעתך דאם איתא דמייאש מימר אמר לא הוה ליה אלא האי וכו' שמע מינה דדעתיה למגזליה כדאמרינן לעיל גבי תלתא קמשמע לן דדוקא תלתא אמרי הכי אבל שנים לא מייאש דמימר אמר נקיטנא ליה בדינא. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: ראה סלע שנפלה משנים וכו'. ונראה לי דבין סלע צרור בין שאינו צרור קאמר והוא דהוו במקום מיוחד שאין אחרים מצויין שם כההיא דפונדק. ע"כ.

כתוב בתוספות יחזירנה לי כשאביישנו ברבים. פירוש ולא יתייאש לעולם אף על גב דאפילו לאחר שיביישנו לא יחזיר מכל מקום מחשב בלבו כשאביישנו עוד יותר יחזיר לי וכן לעולם לא יתייאש ולכך לא הוי כיאוש שלא מדעת.

עוד כתבו בתוספות דהא רבא סבר דהוי יאוש וכו'. מיהו נוכל לומר דעת רש"י כיון דהכא מחוסר מעשה שזה צריך לישבע סבר דאפילו לרבא לא הוי יאוש ומה שפירש והילכתא כאביי פירש לרוחא דמילתא. גליון.

נקיטנא ליה: כתוב במקצת פירוש רש"י דנקיט ליה בדינא ומשבע ליה שבועת היסת וכו' וכן ראיתי בתוספות שכתבוהו בשמו של רש"י. ולפי זה יש לדקדק מכאן שנשבעין דמשביעין היסת בטענה קרוב לברי אף על פי שאינו ברי גמור כי הכא דסלע שנפלה משנים אבל בשמא גמור דומיא דשלשה אין נשבעין. ומיהו בתוספות הקשו עליו דהא רב נחמן להעמיד דברי בר קפרא בא וכו' ובימי בר קפרא עדיין לא נתקנה היסת לכך פירשו נקיטנא ליה בדינא והוא לא יעיז פניו לכופרה לי. הר"ן ז"ל:

וזה לשון הריטב"א: הא דאמרינן מימר אמר נקיטנא ליה וכו': יש שפירשו ומטו בה משמיה דרש"י דהכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתיה איכפר ליה משבענא ליה היסת דהא רב נחמן גופיה תיקן שבועת היסת ולא נהירא חדא דלישנא לא מוכח הכי. ועוד דאם כן שלושה נמי אמאי מייאש לימא דמשבע לכל חד מינייהו ובודאי דלא חשידי דמשתבעי בשקרא. וכי תימא דכי הוו (שנים) (שלשה) לא מצי תבע לחד מינייהו בברי דהא לא ידע מאן מינייהו נקטה שנים נמי לא מצי תבע ליה בברי דמנא ידע בברי דאיהו שקלה כיון דמודי דלא חזייה דשקלה כדאיירינן הכא שהרי על האמת לא נטלה חברו אלא זה שראה ואם כן היכי תבע ליה בברי וכי תימא דתבע ליה בשקרא אני ראיתיך שנטלת לאו ברשיעי עסקינן דתבעי מאי דלא חזו. אלא ודאי הכא ליכא שבועת היסת ואפילו בדורו של רב נחמן שלא נתקנה אלא על תביעת ברי משום דחזקה אין אדם תובע לחברו אלא אם כן יש לו והאי חזקה ליתא אלא בטוענו ברי. וסוגיין נמי מוכחא הכי דאלו מצי משבע בשמא שבועת היסת אפילו משלשה לא הוה מייאש. וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל ואחר כך מצאתיה בתוספות.

והכא הכי קאמר נקיטנא ליה ואמינא ליה את שקלתה ומסתמא לא יעיז פניו כנגדי. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה איאושי מייאש פירוש מכיון שהרגיש שחסר לו סלע מכיסו ואמר לחבירו סלע אבדתי במקום פלוני שהיינו יושבין ולא אמרו לו כלום מיד מייאש אף על פי שהיה לו סימן בסלע כגון סלע בכיס מימר אמר למאן נקיט וכו'. ומיירי בשהמתין זה הרואה שנפלה ולא נטלה עד כדי שידע בעל הסלע שימשמש בכיסו ויודיע לחבריו דהא מקמי הכי לא מייאש ואם נטלה לפני יאוש לא קנה אלא ודאי כדאמרן. והא דסתם לן סתומי משום דקיימא לן כרבי יצתק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו ומסתמא בכדי שיבא זה ליטלה ימשמש הלה בכיסו ויודיע לחביריו ויאטרו לו האמת שלא נטלוהו ומתייאש. ומהא הוא דמסייעינן לההיא דלעיל דקאמר הכא משלשה אינו חייב להחזיר דהא דמיא לההיא דלעיל דכיון שאמר לבעלי הפונדק דבר פלוני אבדתי ולא הודו לו נתייאש מיד דלא ידע למאן תבע. עד כאן.

אמר רבא הא דאמרת משלשה אינו חייב להחזיר לא אמרן אלא דלית בה שוה פרוטה לכל חד וחד: פירוש דהשתא ממה נפשך אי שותפי נינהו כולהו דלא קפדי אהדדי הויא לה אבדה בפחות משוה פרוטה ואין כאן מצות השבה ואי לא הוו שותפי אלא דהוה כולה דחד מינייהו הא מיאש מטעמא דפרישנא דלא ידע למאן לנקוט והשתא סבירא לן כהאי לישנא קמא דלא תלינן לומר דתרי מינייהו שותפי או דאחיל חד מנתיה לגבי תרי אלא או תלינן לכלהו בשותפי או דלא תלינן בשותפות כלל. אבל יש בה שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר פירוש דאפילו היכא דידע והודיעם כך אבדתי לא מיאש דשותפים לא קפדי אהדדי ולא חשיד חד לחבריה דבעי למגזל ומימר אמר כי לצעוריה הם שותקים ואשתכח שבאת סלע לידו של זה קודם יאוש וכדפירש רש"י. ואתיא אפילו לרבא דהא חשיבא יאוש מדעת בדבר שיש בו סימן וכדפרישית לעיל. הריטב"א.

וכתב הגליון וזה לשונו: אימר שותפי נינהו וכו': ואין להקשות אפילו ליכא אלא פרוטה אחת נימא השנים מחלו לאחד. דיש לומר דלא שכיח כדפירש בגליון תוספות. אי נמי יש לומר עדיין מתייאש דלא ידע ממי יתבע. ואין להקשות בשתי פרוטות נהי דחד מינייהו אחליה ממי יתבע הא ידחנו על השותף. ויש לומר דאינו חושד אותו שמחל לו ומחשב ודאי השותף לקחו למקט. אבל אי לא אחליה וגם לא היה השלישי שותף אז יתייאש דחושד את השלישי ואם יתבענו ידחנו על חברו ויאמר שלקחו למקט ולא יתבייש.

כתוב בתוספות מכל מקום סבור שהשותף לקחו לצערו וכו'. ואין להקשות אם כן אפילו בשתי פרוטות ללישנא קמא אמאי פטור הא דילמא שנים שותפי נינהו ולא מיאש שמחשב חברו לקחו למקט דיש לומר דיותר תולה שהאחר גנבו מחברו ומייאש כדפירשתי שמחשב אם יתבענו לא יתבייש כי ידחנו על חברו. ע"כ.

כתוב בגליון תוספות וזה לשונו משיטת רבינו שמשון: בשנים חייב להחזיר. לא כפירוש הקונטרס דהוי יאוש שלא מדעת דהא רבא מיירי בה בסמוך ולדידיה הוי יאוש אלא אינו מתייאש כלל דאם ימצא שזה לא לקח יחזור ויחפש עוד. אי נמי בצרורות דהוי סימן ואינו מתייאש אפילו לא ימצא ביד זה. ומה שפירש נמי שישביענו היסת לפי שלאחר יטעון ברי קשה דלרבא כי ליכא שוה פרוטה לכל חד אלא שתי פרוטות ניחוש שמא שנים הוו שותפים ויטענו טענת ברי לשלישי ויש לומר דאין לנו לומר שהשנים שותפים אלא או כולם שותפים או כל אחד לבדו ולפיכך איכא דאמרי דאפילו שתי פרוטות חייב להכריז והא דאמר רב נחמן בשלשה אינו חייב להחזיר היינו בפרוטה אחת דשכיח דאחד ימחול לשנים ולא ששנים ימחלו לאחד ומתניתין איירי בפרוטה לרבא או כגון דודאי לא הוו שותפים או בשלשה גוים עד כאן מדברי הרב. ואין מתיישב הא דנקט רב נחמן במילתיה סלע.

ור"ת הגיה ופירש דכשהשותפין חייב להחזיר משום דנהי שאותו שנפל ממנו משמש ונתייאש השנים שלא היו בידם לא ממשמשי ולא נתייאשו דיש לחוש דאכתי לא אמר קמייהו כשהגביה המוצא. ולאיכא דאמרי חייש רבא שמא אחיל זה שנפל ממנו לאותם שנים ואותם לא נתייאשו. אבל מילתיה דרב נחמן בפרוטה דאפילו מחל ליכא פרוטה לכל חד ומתניתין שלא ראה הנפילה וכבר הלכו איכא למימר דטרם שהלכו אמר קמייהו ונתייאשו כולם. נראה לי לפירוש ר"ת שחלק אותו שמשמש ונתייאש אסור כיון שאינו מבורר ואותן שנים עדיין לא נתייאשו ואפילו אם יתייאשו כשידעו לא הוי יאוש אפילו למפרע כיון דבשעה שמצאה באיסורא בא לידו ונתחייב מיד להחזיר וידע למי להחזיר ולא דמי ליאוש שלא מדעת דלא ידע למי להחזיר. עד כאן.

וכתב הגליון על זה וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: יחזור ויחפש וכו'. אין להקשות הא כשיחפש ולא ימצא יתייאש יש לומר כעין שפירשנו על פירוש רש"י כיון שמחוסר מעשה גמור לא הוי כמו יאוש שלא מדעת ודוחק לכך פירשו אי נמי בשיש בו סימן. עוד כתוב בגליון תוספות ניחוש שמא השנים שותפים וכו' כי יתלה אולי חברי לקח למקט ואפילו לא לקח שום אחר מי שמו כאן יכוין או לפירושא קמא לא יבקשנו. זה הקושיא רק לפירוש רש"י אבל לפירוש הגליון יש לומר כיון דיש בו סימן כדפירשתי בקל לא יתלה בשלישי כיון שאין צריך להתייאש אבל קודם שיתייאש יכסה מה שיוכל ויטעון ברי. ודוק.

עוד כתוב בגליון תוספות ולאיכא דאמרי חייש רבא שמא מחל זה שנפל הימנו וכו'. צריך עיון למה פירש כן מאי נפקא מינה אי זה מחל אכתי איכא שתי פרוטות והאחד שנפל ממנו ידע והשני לא ידע דמה לי שליש חפץ מה לי חצי. אלא יש לומר דסבר רבא דאין לחוש שימחול אלא אותו שנפל ממנו וגם לית בחלקו שוה פרוטה מוחל לחבריו אבל אותו שלא נפל ממנו אין לחוש דילמא מחיל ולכך כי ליכא אלא חד פרוטה לא חיישינן שמא שנים מתלו לאחד שאין לחוש שימחול אלא אותו שנפל ממנו. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אימר שותפי נינהו. הגיה ר"ת בגליון פירושו אימר שותפי נינהו ואם זה שמשמש נתייאש חבריו לא נתייאשו שלא משמשו ואפילו אמר קמייהו שלא באת ליד זה קודם שאמר קמייהו ואפילו לחלקו של זה לא יועיל יאוש דהא באיסורא אתא לידיה שתי הידות ואין יאוש לשליש החפץ.

איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית ביה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר שהאחרים שלא משמשו לא נתייאשו ומחל אחד מהשותפים חלקו לגבי חברו מעיקרא לפי שפחות משוה פרוטה היה חלקו והשנים שלא משמשו מחלו זה לגבי זה ובאיסורא בא ליד המוצא וכי איתמר דרב נחמן בשאין בה אלא שוה פרוטה דאותו שתפוס בה לא מחל מסתמא לגבי חברו ואם היה שמחל לו הרי משמש ונתייאש והם שלשה ופונדק דלעיל ליכא למיתלי בשותפי דהא לא ראה וכיון שלא ראה הנפילה איכא למימר אמר קמייהו טרם הלכו איש לדרכו. עד כאן לשונו.

איכא דאמרי אמר רבא אף על גב דלית בה שוה פרוטה לכל אחד ואחד חייב להכריז. ואם תאמר ולהאי לישנא הא דאמר רב נחמן משלשה אינו חייב להכריז היכי משכחת לה ופירש הקונטרס דהאי לישנא פליג אדרב נחמן ודוחק הוא. לכך נראה לי דלהאי לישנא דקאמר משלשה אינו חייב להכריז מיירי כגון דליכא אלא שוה פרוטה לכלהו דכי נמי אמרינן דשותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה גבייהו מכל מקום ליכא השבה לכל חד וחד וכי תימא דהשנים מחלו לחד ליתא דמסתמא אין השנים מוחלין לחד. תלמיד הר"פ.

וכן כתבו הרשב"א והרא"ש דדוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא דמאי אמרת דילמא תרווייהו מחלי לגבי חד לכולי האי לא חיישינן דלא שכיח ששנים ימחלו לשלישי הכל. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: איכא דאמרי אפילו לית בה שוה פרוטה לכל חד וחד. כלומר אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר אימר שותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה לגבי תרי ונפל מאחד מתרי שותפי וההוא לא מייאש דאלו בשותפי לא קפיד דתרווייהו כחד נינהו ומאידך שלישי לא מייאש דמימר אמר תבענא ליה ויהיב לי דהשתא אחולי אחליה ניהליה והיכי ניעכבה. והוא הדין דמצי למימר דאמרינן אימר תרי מינייהו הוו שותפי בגוה מעיקרא ומשום דנקטה מעיקרא כשהיו כולם שותפים קאמר השתא דתלינן דילמא אחיל מנתיה לחבריה ולרבותא נקט הכי.

ואם תאמר ולהאי לישנא בתרא הא דאמר רב נחמן במאי מתוקמא דכי היכי דללישנא קמא אתא לפרושי ולא מפלג עליה הוא הדין ללישנא בתרא. ויש לומר דללישנא בתרא מתוקמא דרב נחמן בסלע שאין בה שוה שתי פרוטות דאי אית בה שותפות אפילו דתרי מינייהו הא ליכא מצות השבה ואי לאו שותפי נינהו כלל וכולה דחד היא איאושי מייאש מימר אמר למאן נקיטנא.

וכן פירש בתוספות. ואגב אורחין שמעינן מהכא דהמוצא אבדה של שותפין אינו חייב להחזיר אלא בשיש בה שוה פרוטה לכל חד וחד מינייהו. עד כאן.

והראב"ד פירש וזה לשונו: אימר שותפי נינהו וחד מינייהו אחיל מנתיה לגבי הנך הואיל ולית בה שוה פרוטה והשתא ודאי לא מייאשי שותפין לא קפדי אהדדי האי דאחיל גבייהו נמי לא חשיד להו מדידיה קא יהיב לן משקל שקיל מינן הילכך חייב להחזיר דליכא ייאוש. והא דאמר רב נחמן משלשה אינו חייב להחזיר אחר שיודע שלא היו שותפין בה כגון שהמתין להם וראה האחד מתאונן על אבדתו בפני חברו. והא דרבא כשנפרדו זה מזה וראה אחד מתאונן שמא על שלו ושל חברו הוא מתאונן. עד כאן.

אחליה למנתיה דהנך: והא דאמרינן דמשלשה אינו חייב להחזיר כגון דליכא אלא שוה פרוטה דליכא למימר השתא אחליה תרווייהו לחד דמסתמא אין השנים מוחלין לשלישי הכל. תוספות שאנ"ץ.

הכי גרסינן אמר רבה ראה סלע שנפלה נטלה לפני ייאוש על מנת לגוזלה ולא גרסינן רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי דהא רבא סבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש ואפילו נטלה לפני יאוש הרי הוא שלו ואי אפשר לו לעבור עליה דהא סלע דבר שאין בו סימן. וכן נמי לא גרסינן שנפלה משנים אבל בכל ענין הוא.

ומסתברא לי טפי דרבא גרסינן משום דאתמרא בתר אידך דאמר רבא האי דאמרת משלשה אינו חייב להחזיר. ונפלה משנים נמי גרסינן והיינו דרב נחמן דלעיל דכיון דליכא אלא שנים הך דנפל מיניה לא מייאש ובכי הא אפילו רבא מודה דהוה ליה כדבר שיש בו סימן דמודה ביה רבא. והכין איתא בספרים אמר רבא ראה סלע שנפלה משנים ואין צורך למחוק הספרים. הרשב"א. והרמב"ן כתב וזה לשונו: רבה גרסינן דהוא רבה בר נחמני שאם אתה אומר רבא הא סבירא ליה יאוש שלא מדעת הוי יאוש והיכי משכחת לה לפני יאוש. ומאן דגריס רבא אפשר לי לפרושי שנפלה סלע בכיס ולא דאיק לישנא ולא כן פירש רש"י. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הנכון דהכא בסלע שבכיס דיש סימן בכיס ומודה רבא בדבר שיש בו סימן דיאוש שלא מדעת לא שמיה יאוש וכן גרסינן בכל הספרים רבא.

ראה סלע שנפלה ולא גרסינן הכא שנפלה משנים דהא שפיר אתיא בשנפלה מאחד דלא מייאש כיון שיש בה סימן. ולעיל הוא דאצטרכינן לומר דנפלה משנים דאף על גב דלית בה סימן לא מייאש מטעמא דמפרש לעיל.

נטלה לפני יאוש וכו': פירש רש"י נטלה לפני יאוש שלא שהה כדי למשמש בכיסו. משמע דמפרש לה בשאין בה סימן דאי בשיש בה סימן אפילו ממשמש בכיסו לא מייאש מינה אלא כשנפלה משלשה. ולפי דבריו רבה גרסינן. ואין צורך דהכא בשנטלה אפילו לאחר שמשמש בכיסו כל היכא דלא שמעינן ליה דאיאש דבסלע בכיס איירינן וכדכתיבנא וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

וכן כתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: נטלה לפני יאוש. פירש הקונטרס קודם שמשמש בכיסו ולאחר שמשמש ודאי הוא מייאש דודאי סלע דבר שאין בו סימן הוא. וקשה למורי הר"פ שיחיה ז"ל דהא לא משתמיט תלמודא בשום דוכתא לומר דבמעות לא מייאש מיד שנפלו מן הבעלים אלא ודאי מייאש. לכך נראה למורי מהר"פ שיחיה ז"ל דמיירי בדבר שיש בו סימן כגון סלע צרור שיש בו סימן ולפני יאוש רצה לומר קודם דשמעיניה דאמר ווי לחסרון כיס. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: נטלה לפני יאוש. פירש רש"י קודם שהיה לו שהות למשמש בכיסו. ואחרים אמרו דרבא סלע צרור קאמר וקודם דשמעיניה וכו'. ולי נראה דאסוגיין דלעיל קאי רבא שהיו שלשתן במקום מיוחד ולטעמיה אזיל דחייב להחזיר אפילו משלשה ואפילו בסלע שאינו צרור. עד כאן.

עובר משום בל תגזול: פירוש דכל שבשעת נטילה נתכוון לגזלה הרי הוא גזל אף על פי שלא גזלה מיד חברו דכיון דברשות מריה קיימא קודם יאוש כמי שנטלה מחצרו דמי וקרינן ויגזול את החנית. ולאפוקי אידך בבא דלקמן כי לאחר שנטלה נתכוון לגזלה דליכא משום בל תגזול דהשתא לא הוי דומיא דויגזול את החנית וכן פירש רש"י. ומיהו כל שהוא בידו פקדון וכפר בו בבית דין או ששלח בו יד נעשה עליו גזלן דכפירה בבית דין כגוזל מידו דמי. הריטב"א.

מה שכתוב בספרים בלשון פירוש ואף על גב דאהדרינהו לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ואיסורא דעבד עבד דמשמע דלא מחייב לאהדורי דהא מתנה קרי לה. לאו מילתא היא כלל דלא גרע ממי שנטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה דמיחייב בהשבה ועוד כל גזילה אף על פי שנתייאשו הבעלים מחייב לאהדורי משום דכתיב והשיב את הגזלה. הראב"ד.

וזה לשון הרשב"א: כתוב בנוסחאות וכן בפירוש ר"ח ז"ל ואף על גב דאהדרה וכו'. והראב"ד העביר עליה הקולמוס משום דלאו דגזלה ניתק הוא לעשה דוהשיב את הגזלה וכו' והכין ודאי איתא בפרק שלוח הקן דלא תגזול ניתק לעשה. ובתוספות אמרו דאפשר לומר דאלא תוכל להתעלם בלחוד קאי הא לאו דלא תגזול ועשה דהשב תשיבם שפיר מנתקי ואפילו נשרפה ושלם דמים. עוד אמרו דאפשר דאפילו עשה דוהשיב בטל דכיון שהמתין עד שנתייאשו הבעלים אין זו אבידה שכבר נתייאש ממנה.

ואינו מתחוור בעיני כל הצורך דאבדתו ודאי היא דכיון דאתא לידיה באיסורא אינו אלא כפקדון ביד המוצא וטפי גריעא מגזלה שידעו בה בעלים ונתייאשו ממנה דאפילו למאן דאמר יאוש כדי לא קני בכי הא לא אמר דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה דאביי ביאוש שלא מדעת דלא קני דאם איתא למאן דאמר יאוש כדי לא קני לותביה מההיא דרבי יוחנן דאמר משמיה דרבי שמעון בן יהוצדק כדאותיב מינה לרבא. עד כאן.

ומיהו יש ליתן טעם דהשב תשיבם לא קיים מאחר דהמתין עד לאחר יאוש כיון שהיה יכול להשיב קודם יאוש דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם הוא יכול. אי נמי השב תשיבם משמע שישיב לו אבדתו ואין זו תשובת אבדתה כיון שכבר נתייאש ויצאה מרשותו. ומיהו לא יתכן טעם זה למאי דסבירא ליה רבא בפרק מרובה דיאוש אינו קונה בגזלה דבאיסורא אתיא לידיה כדדריש מקרבנו ולא הגזול. דחשיב מצוה הבאה בעבירה ואם היה יאוש כדי קונה לא היה נחשב מצוה הבאה בעבירה כיון שהיה שלו בשעת הקדשו ושמא הך דהכא איתמר לפי מה שהיה סובר תחלה דיאוש קונה כדאמרינן התם שכך היה סובר תחלה אלא דלבסוף הדר ביה. ולפי מה שפירש ר"ת דלענין קרבן קאמר דוקא מייירי התם דהוי מצוה הבאה בעבירה אבל בעלמא קונה כל שכן דניחא הכי טפי. ושם הארכתי בפירוש תוספות שאנ"ץ.

והרמב"ן תירץ דאף על גב דלאו דגזילה ניתק לעשה. הני מילי גזילה גרידא שלעולם אינה נקנית כל כך שלא יהא מחוייב בהשבת דמיה הילכך כי מחזיר גזילה או דמים מקיים ליה לעשה ומנתק לאו אבל הכא דין אבידה פתיך ביה דאבידה היא ואבידה לאחר יאוש נקנית לגמרי שאין המוצא מחוייב לא מהשבתה ולא מהשבת דמיה הילכך כי אהדרה מתנה היא.

וכי תימא אם כן תהוי כאבידה דאתיא לידיה קודם יאוש דלעולם אינה נקנית ביאוש כדאיתא בריש פרקין ומחייב לאהדורה בעינא. ליתא דכי אמרינן הכי הני מילי כשנטלה בתחלה על מנת להחזירה דכיון דנעשה שומר של בעלים הויא לה אבידה זו כאלו היא ברשות בעלים לגמרי ומשום הכי יאוש הבא לאחר מכאן אינו יכול להפקיע מהם אבידה זו שהיתה ברשותו שאין יאוש מפקיע ממונו של אדם שהוא ברשותו אבל הכא כיון שעל מנת לגזלה נטלה אינו שומר עליה וכשנתייאשו בעלים ממנה לא היתה עומדת ברשותם כלל ולפיכך יאוש מפקיעה מהם דהויא לה אבידה זו כאלו נתייאשו בעלים ממנה קודם שבאה ליד מוצא דקני ליה ביאוש לגמרי ואפילו בחזרת דמים לא מחייב הילכך כי מהדר לה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה.

ואין זה מחוור בעיני דהא רבא גופיה אמר במרובה גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן או דילמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתאי לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דלקני משום תקנת השבים אלמא דקולא דאבידה מגזילה אינה אלא משום דבהיתרא אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופא ודאי דבאיסורא אתאי לידיה ומחוייב בהשבתה או בהשבת דמיה כגזילה גמורה. ולפיכך לשון זה של גאון צריך לי עיון אלא שכיון שכל האחרונים סמכו עליו יש לסמוך עליו עד שיבא יורה צדק. הר"ן. עיין בספר המלחמות.

ובשטה כתוב וזה לשונו: ולי נראה שדעת הגאון הוא כן דסלקא דעתך אמינא כיון דלא גזל ליה מידיה או מרשותיה אלא ממונו שמצא הולך לאיבוד לקח כל זמן דמהדר ליה האבידה בעצמה קיים מצות השבת אבידה ואף על פי שנתכוון מתחלה לגזלה כיון שלא עשה שום מעשה אלא הכוונה בלבד לאו מילתא היא קמשמע לן דכיון דתפסה בתורת גזילה עד שנתייאשו בעליו כמאן דגזל ליה מידיה או מרשותיה דמי ובטלה מכאן תורת אבידה ועבר בלאו דלא תוכל להתעלם ובהשב תשיבם וחזר להיות כגזילה דעלמא שמחוייב בה משום והשיב את הגזילה בלחוד וכי מחזירה הוי כמתנה בעלמא כלומר שאין זו כמחזיר אבידה לבעלים אלא כנותן מתנה בעלמא לענין השבת אבדה שכבר בטלה מכאן תורת אבדה כדפרישית. אבל ודאי לגבי לאו דלא תגזול תקן כמשיב גזילה דעלמא ואפילו אכלה ושלם דמים כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: כתוב במקצת נוסחאות מפירושו של רב יהודאי גאון ואף על גב דאהדרה לבתר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד עד כאן. והלשון הזה לא נהירא חדא דמאי מתנה יהיב ליה אין זה אלא מחזיר לבעלים גזל שגזל ואפילו הנגזל מודר ממנו הנאמר לא מצי לקבולה מיניה. ועוד בשלמא בלא תוכל להתעלם מאי דעבד עבד והשב תשיבם נמי מאי דעבר עד השתא בהשב תשיבם לית ליה תקנה ולא מתקן בהשבה דהשתא אבל לאו דלא תגזול לעולם מתקן בחזרה דלאו שניתק לעשה הוא. ויש לדחוק דהא דאמר איסורא דעבד עבד אלא תוכל להתעלם והשב תשיבם בלחוד קאי ולגביה הא קאמר דהשיב כמתנה דלא לתקוני איסורא דעבד ואין צורך. עד כאן.

ולמורי מהר"פ נראה דלאו דלא תגזול כי היכי דבכהאי גוונא לא תגזול יכול להיות בעלמא כהאי גוונא נמי איתיה הכא דבעלמא כי נמי שלם הדמים מהשתא איפטר ליה מכל מקום מעיקרא עבר אלאו דלא תגזול אלא שסלקו השתא הכא נמי עבר אלאו דלא תגזול כשנטלה על מנת לגזלה אלא סלקו כי אהדר ליה. עד כאן לשון תלמיד הר"ף ז"ל.

וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר היאך עובר משום בל תגזול הא קיים והשיב את הגזילה. יש לומר כי היכי דלא קיים השב תשיבם כיון שהמתין להחזירה לאחר יאוש כמו כן לא קיים והשיב את הגזילה כיון שהמתין להחזירה עד שנתייאש. עד כאן וזה לשון מורנו הרב נר"ו בתשובת שאלה סימן אלף ר"ב: ונראה לי כי עשה של השב תשיבם ודאי לא נתקן דלא נקרא השבה אלא קודם יאוש שאז נקראת אבידה וחייב בהשבתה אבל אחר יאוש אין זו השבת אבידה אלא מתנה. והשתא דאתינן להכי לאו זה דגזילה לא נתקן דבשלמא לאו דגזילה גרידא נתקו הכתוב לעשה דוהשיב את הגזילה אבל לאו דאבידה דגזילה לא נתקו הכתוב אלא להשב תשיבם לו דכתיב גביה וכיון דהשב תשיבם לו לא נתקן כדכתיבנא איך יתוקן לאו דגזילה אשר נתקו הכתוב להשב תשיבם לו. וזה ברור בעיני בתירוץ קושיא זו אחר בקשת המחילה מרבותי.

ואם תאמר מנא לך הא דהשב תשיבם לא נתקן עד שאתה בונה עליו תירוץ ללאו דלא תגזול. ויש לומר דסברא הוא כיון שאינו משיב בזמנו לא מיקרי השבה וגם הרא"ש מסכים בזה שאינו מתקן העשה בחזרה וזה לשונו: ומיהו אפשר לומר דעשה דהשב תשיבם משמע לאלתר קודם יאוש אם הוא יכול. אי נמי השב תשיבם משמע שישיב לו אבדתו וזו אינה חשובה אבדתו כיון שנתייאש ויצאת מרשותו. עד כאן לשונו.

ובלאו דלא תגזול: נראה שהוא מסכים לדברי התוספות שנתקן ע"י חזרה אבל במה שכתבתי יתיישב שפיר דלאו דהאי גזלה בעשה דידיה תלי אם נתקן העשה נתקן גם הלאה ואם לא נתקן העשה גם הלאו לא נתקן ואתי לישנא דגמרא כפשטו ולא דחקינן לומר שהם דברי הגאון. והנראה לעניות דעתי כתבתי. עד כאן.

הא דאמרינן עובר משום השב תשיבם פירש רש"י ולא משום לא תוכל להתעלם שאינה אזהרה אלא לכובש עיניו ונמנע מלהציל אבל הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוון אין כאן מתעלם. וכל המפרש בענין אחר אינו אלא טועה. והא דאמרינן בסמוך אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד והכא לא אמרינן בלבד היינו טעמא דהכא לא אצטריך למימר שלא עבר משום לא תוכל להתעלם שהרי לא העלים אבל בסיפא אצטריך למימר שאף על פי שלא קיים מצות השב תשיבם לא עבר עליו. ולקמן בעינן למיכתב מאי דקשיא אשמעתין ולברורה שפיר בסייעתא דשמיא. הרמב"ן. ועיין בספר המלחמות לו.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דלא קאמר אינו עובר אלא משום השב תשיבם כדנקט בבא בתרא אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם משום דלקמן כיון שראה אותם העלים עיניו והלך לו ולא עבר אלא פעם אחת על לא תוכל להתעלם אבל הכא כיון שבאת לידו עובר כל שעה ושעה בהשב תשיבם עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: המתין לה עד שנתייאשו וכו'. משום לא תגזול ליכא דהא איכא יאוש. ומשום השב תשיבם נמי ליכא שאין לשון השבה אלא בדבר שהוא שלו ונדחה ממנו שיחזירנו לו כי לשון השבה לבעליו משמע כדכתיב כסף ישיב לבעליו וזה הואיל וכבר נתיאש בשעת שנטלה לא נתחייב בהשב תשיבם אלא משום דכתיב לא תוכל להתעלם בלבד שכבר העלים ממנה עיניו. עד כאן.

כתוב בספר המאור אמר רבא סלע שנפלה וכו'. אבל הכא שאני דגזלן וכו' עד משום תקנת השבים וכו' וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם כל זה הפך כי הגזלן קונה ביאוש מפני תקנת השבים ואבדה נקנית ביאוש דבר תורה ואם בגזלה הויא מתנה בעלמא כל שכן באבדה ועוד דבגזלה עצמה הרי הוא חייב להחזיר כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' ולפי דעתי אינו עיקר מה שכתוב בספרים. ואם תמצא לומר שיש עיקר הכי קאמר כעין מתנה היא דלא מתקן לאויה שפיר ואף על גב דלגבי גזלה מתקן לאויה בהשבה אפילו לאחר יאוש התם הוא דלא מהני ליה אלא לגופה אבל לדמיה לא מהני ליה יאוש אבל לגבי אבדה כיון דיאוש מהני ביה למקנייה לגמרי אף על גב דאהדרה לא מתקן לאויה לגמרי דהויא כעין מתנה. מיהו כיון דבאיסורא אתא לידיה מחייב לאהדורי ולא תימא באיסורא ממש אלא אפילו אשכחה ולא ידע שממנו נפל עד דאיאוש דלא איכוון לאיסורא כלל כיון דקמי יאוש אשכחה כעין איסורא הוא ומחייב לאהדורה והיינו מציעתא דהכא ועדיפא מיניה כן נראה לי. ואין צורך להחליף רבה ברבא. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור והוי יודע וכו'. עד הוא הדין ללאו דלא תוכל להתעלם. וכתב הראב"ד אמר אברהם אין הדעת מורה כך שהרי לא העלים עיניו ממנה ונטלה על מנת לקיים מצות השבה אבל כיון דסוף סוף החזיק בה לא קיים. וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוון לגזלה כיון שהכניסה לתוך ביתו על מנת להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם ולא אמר לאחר יאוש אלא לפטרו מלא תגזול ולחייבו בהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש. והאי דלא אמר אינו עובר אלא משום השב תשיבם כדאמר בסיפא בלא תוכל להתעלם לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב ומשום הכי אמר השב תשיבם אבל לא תוכל להתעלם דאיתיה בברייתא כבר העלים ואין לו תקנה וזהו האמת. עד כאן.

ואמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא במלתא: פירוש דוקא נקט זווא בחלתא מפני שנאבד ולא נמצא ולא סגי דלא מייאש מה שאין כן במנח בחלתא דמשתכח וכל כמה דמהדר בתריה לא מייאש. והוא הדין נמי בזוזא בארעא דעלמא דלאו חלתא דמשתכח וכל היכא דמהדר בתרה לא מייאש ומאן ושקיל ליה באיסורא אתא לידיה וחייב להחזירו ואף על פי שנתייאש לבסוף. רבינו הריטב"א ז"ל.

וכתוב בשטה וזה לשונו: ונראה לי דאפילו בזוזא צרור קאמר דמחמת החול הויא ליה כזוטו של ים שאבודה ממנו ומכל אדם. עד כאן.

מימר אמר כי היכי דנפל מינאי נפל מאיניש אחרינא ומשכחנא ליה: לאו דוקא שאיך אפשר לומר כן דשבק לאהדורי על מאי דאבד ודאי מיניה ומהדר על ספק אבדה מחבריה אלא הכא מילתא בעלמא קאמר לומר דחלתא כזוטו של ים הוא שהיא אבודה מכל העולם ומה שעושה בכברה אנו דנין אותו כאלו אמר בלבו משכחנא סלע דנפל מחבראי לומר שמתעסק בעלמא הוא דעל כרחך איאושי מייאש ואי מצא אחר ונטלה באותה שעה זכה בה, הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי וכו'. פירוש כיון דדבר שאין בו סימן תלינן בכל מאי דאפשר למימר דמיאש אלא אם כן אמר בפירוש דבחיש ההוא סלע דנפל מיניה. עד כאן.

מתניתין: מצא בחנות הרי אלו שלו: פירש רש"י דמיירי בדבר שאין בו סימן. ובגמרא גריס אמר רבי אלעזר אפילו מונחים על גבי השלחן ולא גריס אפילו צרורים. ולדבריו הא דאמרינן גבי לקח פירות ואם צרורים נוטל ומכריז לאו אלקח פירות בלחוד קאי אלא אכולהו בבי דמתניתין דהכא קאי במצא בחנות ובמצא לפני השולחני ובלקח פירות בכולהו אם מצאן צרורין נוטל ומכריז.

אבל ברוב הספרים גרסי בדרבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דאלמא כולה מתניתין דחנות ושלחני אפילו בדבר שיש בו סימן היא שנויה דומיא דמתניתין דלעיל מיניה מצא בגל וכו' דההיא אפילו בשיש בו סימן ואם היו צרורין נוטל ומכריז דקתני אלוקח פירות בלחוד קאי. ואם תאמר אם כן מצא בחנות ולפני השולחני אמאי שלו יטול ויכריז. פירשוה בתוספות משום דחנות רבים מצויין שם ישראלים וגוים והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים. וכן פירשו הרמב"ם והראב"ד.

ואינו מחוור בעיני דאם כן לידוק מינה לעיל דלא פליגי רבנן עליה ברוב גוים ואם תאמר משום דאיכא לדחויי דהא מני רבי שמעון בן אלעזר היא מכל מקום הוה להו לאתויי לעיל ולידמי הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא כדמייתי התם הנך כולהו ודמי להו. ויש לומר דכיון דחנוני ושולחני דרין שם יאושי מייאשי בעלים מינייהו דמימר אמרי מכדי חנוני דייר ביה ואיהו אשכחה וכיון דלא אכריז דעתו לגזול ולא מצינא לאוקמיה בדינא דמשתמיט ואמר אנא אשכחית אינשי דעיילי ונפקי דילמא חד מינייהו אשכח.

ואם תאמר תיקני ליה חצרו לבעל החנות. איכא למימר משום דהויא חצר שאינה משתמרח ואף על גב דהוא עומד בצדה הא צריך הוא לומר תזכה לי שדה וכדתנן אמר זכתה לי שדי זכתה לו. ולפי מה שכתבתי אני שאינו צריך לומר זכתה לי שדי שאני הכא דהיא רשות הרבים שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנה והרי היא כרשות הרבים. וכל זה לדעת רבא דאמר יאוש שלא מדעת קונה אבל לאביי דאמר אינו קונה וקיימא לן כוותיה אי אפשר לחצרו לקנות לו משום דבאיסורא בא לו ותו לא קניא בידו. הרשב"א.

והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דתנן מצא בחנות הרי הוא שלו פירש רש"י דמיירי בשאין בה סימן ומשום הכי גורס בגמרא ואפילו מונחים על גבי השלחן ולא גרסינן צרורין דהוי בה סימן כדאמרינן בסיפא דמתניתין. ולא נהירא דהא מדמפליג בסיפא דמתניתין ולא מפליג ברישא מכלל דרישא אפילו בדבר שיש בו סימן ועוד דבכולהו נסחי גרסינן בגמרא אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן. ועוד דכל הרישא דמתניתין דלעיל בדבר שיש בו סימן היא כדפירש רש"י לעיל והכא נמי לא שנא. וטעמא דמילתא דכיון דכולי עלמא באין שם ליקח בין ישראל בין גוים ואפילו נכרים שמחוץ לעיר הא עדיפא מהיכא דרוב גוים דאיכא יאוש ומשום הני אתיא מתניתין אפילו לרבנן ואפילו תימא דפליגי ברוב גוים וכן פירשוה בתוספות. עד כאן.

וה"ר יהונתן גורס בגמרא ואפילו צרורין ועם כל זה פירש כפירוש רש"י. וזה לשונו בגמרא: אפילו צרורין ומונחין על גבי השלחן אם משוכים הרבה ורחוקים משאר מעות השלחני אמרינן מאותם הלוקחים שבאו שם היה ושכחום שם ונתייאשו שאינם יודעים באיזה מקום הניחום ואף על פי שהן צרורין אינם יכולים לתת בהן סימן בקשר שלהם לפי שאין דרך מי שהולך לקנות דבר מן השולחני בצרור הכסף שבידו שיהיה קושר אותו בקשר משונה שהרי קודם שיצא מביתו מנאם אם יספיקו לו אם לאו ולפי שעה עד מקום החנוני והשלחני אינו קושר אותו בקשר משונה אלא כמנהג העולם. עד כאן.

וזה לשון גליון תוספות: מצא בחנות. מיירי שמצא בענין שאין עשוי להמצא ולהכי אין חצרו של חנוני קונה ומכל מקום האובד מתיאש אף על פי שיש בו סימן וסבור שהגביהו רוב גוים. עד כאן.

גמרא: אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין וכו': פירש הראב"ד דדוקא נקט צרורין לפי שאין דרך השולחני להניח מעות צרורין על גבי השלחן אלא מותרים להתנאות בהן והילכך הרי הן שלו אבל מותרים הרי הן של שלחני. אבל חנוני אם מצאן צרורין ומונחין על גבי התיבה של חנוני הם דחנוני לא צריך למעות כל שעה כשולחני ותופס מעותיו צרורין עד שעת הצורך. אבל בחנות חוץ לתיבה מקום שהרבים מצויין שם הוא ואמרינן ביה כדאמרינן בשולחני דהנהו ודאי של אחר היו. עד כאן.

והקשה עליו הרשב"א דאינו מחוור דאם כן הכי הוה ליה למימר אמר רבי אלעזר אם צרורין אפילו מונחין על גבי השלחן אבל השתא משמע דאפילו אצרורין קאי. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ואזיל תנן לפני השולחני הרי אלו שלו הא על גבי השולחן דשולחני דילמא הכי קאמר לפני השולחני הרי אלו שלו לעולם בין צרורין בין מותרין הא על גבי השולחן לא דמותרין הרי הן של שלחני. אלא צרורין לרבותא נקטיה ולא מבעיא מותרין וטעמא משום דכיון דמחליפין על השולחן זה מניח וזה מניח ואין השולחני מניח שם מעותיו לא צרורין ולא מותרין אלא לפי שעה בשעת חליפין בלבד. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אפילו צרורין ומונחין על גבי שולחן דכיון דצרורין הן לאו דשולחני נינהו דשולחני אינו מניח מעותיו בשלחנו צרורין והני ודאי דאחר נינהו ואי אמרת יטול ויכריז אימר בצרור שאין בו סימן אבל מכל מקום איכא לאקשויי ליהוי מנין סימן. אלא כיון דרוב בני אדם נכנסים שם אם הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל שפיר ואי לא מוקמי לה ברוב גוים. אי נמי מי ששכח אותם מימר אמר מכדי שולחני חזא כי אנחתינהו התם מאי טעמא לא מהדר לי דודאי איהו שקלינהו ודעתיה למגזלינהו ואי תבענא להו מיניה אמר אנא לא חזיתינהון ואינשי טובא אתו להכא אימר אינהו שקלי להו הילכך איאושי מיאש. עד כאן.

וכתוב בשטה וזה לשונו: ואיכא למידק משמע דגבי חנוני דקתני מצא בחנות לא הוי שלו אלא בקרקע לפני התיבה אבל על גבי התיבה דחנוני ומאי שנא חנוני משולחני. וכתב הראב"ד ז"ל דכיון דצרורין הן ודאי לאו דשולחני נינהו דשולחני צריך למעות כל שעה ואינו צורר מעותיה אבל חנוני לא צריך מעות כל שעה כשולחני ותופס מעותיו צבורין על תיבתו עד שעת הצורך. עד כאן. ואין זה מחוור בעיני דלדבריו אם מצאן מותרין בשולחני דשולחני ובחנוני שלו ומשנתנו מילתא פסיקא קתני בכל ענין וגם ר' אלעזר דנקט צרורין אפילו קאמר ולא לאפוקי מותרין.

ונראה לי דלא שנא מותרין ולא שנא צרורין על גבי השולחן שלה לפי שכל אדם הבא אצל השולחני להחליף מעות מניח מעותיו על גבי השלחן תחלה. אבל בחנוני מי שרוצה לקנות פירות אינו מוציא מעותיו ומשימם על תיבתו עד אשר קנה ונתן לו חנוני פירותיו לפיכך סתם מעות הנמצאים על גבי תיבת החנוני דחנוני. כן נראה לי. עד כאן משיטה.

וזה לשון הרמ"ך ז"ל: מצא מעות בקרקע החנות הרי אלו של מוצאן. מצאן בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני. ואם מצאן על תיבת החנוני שלפניו נראה לומר של חנוני הם דכיון דאורחא דלקוחות למיעל בחנותו של חנוני משום הכי אצטרכינן למימר דאפילו אם נמצאו בקרקע החנות הרי הן של מוצאן דמעלמא נפיל ואתיאש מרייהו ואיהו לא קא זכי בהו אף על גב דבחצר דיליה נינהו כיון דכרשות הרבים דמי שהכל נכנסים שם לקנות אבל על תיבת החנוני אין דרך העולם להניח שם מעות אלא דמי מה שקונה ממנה הילכך נראה שלחנוני יש לו להחזירן. אבל לפני השולחני אפילו על השלחן הרי אלו של מוצאן ואפילו אם היו צרורין דילמא איניש דעלמא אנתינהו עילוי פתורא ואשתלי ולא נסבינהו ובודאי אייאש דלא ידע היכא אנחינהו עד כאן.

אלא מהא ליכא למשמע מינה דעל השלחן נמי מיקרי לפני השולחני והרי הוא שלו: ואיכא למימר בענין אחר לפני השולחני הרי אלו שלו הא על השלחן נעשה כבין הכסא ולשולחני והרי אלו לשולחני הילכך ליכא למשמע מינה. הרא"ש ז"ל:

ובגליון כתוב וז"ל: אלא מהא ליכא למשמע מינה. ואין להקשות דנימא נעשה דקודם שנאמר נעשה נאמר דעל השלחן הוי בכלל לפני השולחני כדמסיק. עד כאן.

הכי גרסינן. מאי איריא דתני לפני השלחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות אלא לאו שמע מינה וכו' ופשוט הוא. הריטב"א ז"ל וכן גריס הראב"ד ז"ל וזה לשונו: מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני לפני השולחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות דשולחני מסתמא בחנות הוו יתבי עד כאן. וכן גריס הרשב"א ז"ל דכתב וזה לשונו: מהא דאמרינן ר' אלעזר מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני לפני השולחני ליתני כדקתני רישא מצא בחנות הרי אלו שלו שמעינן דמצא על גבי תיבת החנוני הרי אלו של חנוני. עד כאן.