ויקיטקסט

שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כג

< שיטה מקובצת על הש"ס | בבא מציעא | פרק ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כג עמוד א

עריכה

הא של בעל הבית חייב להכריז:    אי קשיא וליקשי מסיפא וכו' ואומר רש"י איידי דנקט וכו'. ואיכא למימר אי מסיפא הוה אמינא ארשות היחיד קאי. ומיהו אשכחן בעלמא כהאי גוונא חדא במסכת שבת פרק במה אשה ובפרק הקורא את המגילה לעז יונית לכל כשר והא קתני יונית ליונים אין לכולי עלמא לא ורישא קתני בהדיא יונית לא יצא וזו גדולה מהם ואחרת בבתרא בפרק לא יחפור הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ואף על גב דקתני לה בסיפא בהדיא שלשה מביא וקורא דייק לה מרישא והתם לא הוה מצטריך לאתוי רישא כלל. הרמב"ן.

אין מעבירין על האוכלין:    יש מפרשים אסור לעבור ולדרוס עליהן. ואינו מחוור חדא דאין עוברין על האוכלין הוה ליה למימר. ועוד דאמרינן בעירובין גבי רבן גמליאל שמצא גלוסקא וכו' ואמר ליה טול גלוסקא ואמרינן עלה שמע מינה אין מעבירין וכו' ואם אין דורסין עליהם קאמר למה ליה למימר טול גלוסקא יניחה במקומה ולא ידרסה. לכך הנכון כדפירש רש"י ומיהו הכא דאמרינן מעבירין על האוכלין פירושה שעוברין עליהם ודורסים אותם וכדמוכח שמעתין ואיידי דנקט אין מעבירין נקט נמי מעבירין ולא נקט עוברין. הריטב"א ז"ל.

והא איכא גוים וכו':    הא כתיבנא לעיל דיש מפרשים מילתיה דרבה דמשום הכי סבירא ליה דסימן העשוי לידרס לא הוי סימן משום דחיישינן שמא נשתנה הקשר או סימן אחר על ידי הדריסה לפיכך אין אנו סומכין עליו והקשו על פירוש זה דכשאנו רואין שלא נדרס מאי איכא למימר וגמרין לא נקט אלא סימן העשוי לידרס דמשמע אפילו שלא נדרס. ויש לומר דסבירא ליה לרבה דכיון דנפל במקום עשוי לידרס איתרע הסימן ויש לחוש דילמא נדרס ולא מנכר וכמי שאין בו סימן דמי. ולהאי שיטתא ניחא דפריך הכא לרבה ולא לרבא והכי פירושו והא איכא גוים דדרסי ולא איכפת להו ותקשי לרבה דסבירא ליה דכל דנפל במקום העשוי לידרס דאיתרע סימנה ויש לחוש אפילו לחששא רחוקה ואף על גב דלא נדרס חיישינן דילמא נדרס ולא מנכר ואם בא זה ונתן סימן בהאי סימנא ממש לא סמכינן עליה דחיישינן שמא נדרס ונשתנה ואין זה חפץ של זה אלא של אחרים והילכך מעתה תקשי לרבה דהא עשוי לידרס על ידי גוים אבל לרבא ניחא.

ומיהו הרמב"ן דחה פירוש זה בשתי ידים שזו חששא רחוקה עד מאד שישוב על ידי הדריסה סימנו של זה כסימנו של זה וכדכתיבנא לעיל וכל שכן היכא דאנו רואים דלא נדרס כלל היכי ניחוש שמא נדרס ונשתנה הא ודאי חששא רחוקה טובא היא זאת וחס ליה לרבה דיסבור כן אלא ודאי משום יאוש בעלים נגעו בה וכדפירש רש"י וכדכתיבנא לעיל וכן פירשו בתוספות.

ואם תאמר ומאי פריך והאיכא גוים דאמאי חייש לגוים והלא ישראל העובר שם ורואהו חייב לסלקו משם קודם שיבא הגוי וידרוס עליהן כדמוכח בעירובין וכי תימא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו אם כן בלא גוי נמי ניחוש לישראל שידרוס עליו כיון שאינו רואה וכי תימא דאכתי חייש לדריסת גוים קודם שיעבור שם ישראל אם כן לרבא נמי לפרוך והלא גוים שקלי ליה כיון דחיישת דקדמי גוים לישראל. ותירצו בתוספות דדריסה שכיח לפי שדורסין דרך הילוכן אבל נטילה לא שכיח אבל קשיא להו לתוספות דהיכי פריך דניחוש שידרסוהו גוים קודם שיבא שם שום ישראל ויפטר מהכרזה אדרבה ניחוש לרוב ישראל שרואין הככר ויגביהוהו וניחוש לחומרא לחייבו הכרזה. ותירצו בגליון תוספות דפריך לרבה דסבירא ליה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ואפילו מצאו קודם שנדרס מתיאש דחושב מסתמא נדרס אם כן גם מתיאש אולי נדרס על ידי גוים.

ויש לי לפרש דלעולם לא חיישינן דקדמי גוים לישראל אלא דחיישינן שמא לא יראהו ישראל העובר שם ויבא גוי וידרוס עליו ולא תקשי אם כן בלא גוי נמי דאיברא דחיישינן שמא לא יסתכל הישראל לפום ריהטיה להסירו משם ויבא הגוי וידרוס עליו ומיהו לא חיישינן למיעוט הסתכלות כולי האי שידרוס עליו ממש ולהכי לא פרכינן אלא אי איכא גוים. אי נמי יש לפרש דפשיטא ליה דאיכא מיעוטא דישראל שאינן רואין וידרסו והכי פריך והאיכא גוים וסמוך מיעוטא דגוים למיעוטא דישראל דדרסו ולאו אדעתייהו והוה ליה פלגא ופלגא וכן כתבו המפרשים וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: והאיכא גוים וכו'. תמיה לי אם אתה חושש למיעוטא דגוים וכלבים אפילו לרבא נמי קשיא דהא משום יאוש בעלים נגעו בה ואם כן אפילו לרבא אמאי נוטל ומכריז. ואי אפשר לפרש דלכולי עלמא מקשה ופרקינן לכולהו דוקא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים ובככרות דוקא משום דגוים חיישי לכשפים דאם כן בכל שאר אבידה באתרא דשכיחי גוים הרי אלו שלו ואפילו ברוב ישראל ואפילו מצא שלא באסרטיא ופלטיא גדולה ואפילו לרבנן נמי. ומתוך הדחק יש לי לומר דלמציאה בתר רבים שדינן לה אבל לדריסה אפילו למיעוט או לבהמה וכלבים חוששים דהרבה עוברין ודורסין שלא בהשגחה והילכך לרבה בלחוד הוא דקשיא ליה אבל לרבא ניחא.

ומיהו אכתי קשיא לי לפי גירסת ההלכות דגרסי לעיל גבי תמרי דזיקא הואיל ואיכא בהמה וכלבים דאכלי להו מייאש מינייהו דאלמא כל היכא דאיכא בהמה וכלבים בעלים מתייאשים מהם אם כן ככרות אפילו לרבא קשיא ולדידיה נמי על כרחך באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים מוקמינן לה. ואיכא למימר לפי אותה גירסא דקושיא דבהמה וכלבים אכולהו פרכינן לה וטעמא דבהמה וכלבים אף על פי שהן מיעוט מפני שהן תדיר מחפשין אחר האוכל ואי איכא אינהו משכחי ליה ובעלים חוששים ומייאשין כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא איכא גוים:    פירוש שדורסין אותן אם כן הוה ליה סימן העשוי להדרס. וקשיא לי דכיון דגוים מיעוטא נינהו למיעוטא לא חיישינן ומשום הא לא מייאשי בעלים מסימן שלהם וכדאשכחן בעיר שרובה ישראל ומיעוט גוים דמשום מיעוט גוים לא מייאשי בעלים לומר דדילמא משכח לה גוי. ושקיל לה ויש לומר דדריסה דהויא ממילא כיון דאזלי גוים התם ודרסי לפי תומם כך הוא מיעוט כרוב דאף על גב דישראלים לא דרסי גוים דרסי אבל לענין נפילת אבידה או מציאתה לעולם יש לנו לומר דמרובא נפל או דרובא משכחי לה כן נראה לי. ורבותי תירצו דהכא הא איכא מיעוט ישראל שמעבירין על האוכלין לפי תומם וסמוך מיעוטא דישראל למיעוטא דגוים או דבהמה וכלבים והוה ליה כפלגא ופלגא וגם זה נכון. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: ואם תאמר ואי אמרינן דמשום מיעוטא דגוים דדרסי עלייהו מייאש מרייהו מינייהו אם כן מצא אבידה בעיר שרובה ישראל אמאי חייב להכריז נימא דמרא אייאש מינה מימר אמר אתא גוי ושקיל ליה. ויש לומר דבעלמא ודאי לא חיישינן למיעוטא דגוים אבל הכא משום הכי חיישינן להו משום דאיכא מיעוטא דישראל דדרסי ולאו אדעתייהו וסמוך מיעוטא דגוים להאי מיעוטא והוה ליא פלגא ופלגא. עד כאן.

באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים:    ואף על גב דאמרינן לעיל גבי תמרי דזיקא כיון דאיכא שקצים ורמשים ויש גורסים שם והאיכא בהמה לכלבים אין כל המקומות שוין וכדאמרינן הכא באתרא דלא שכיחי בהמה וכלבים הא סתם המקומות משכח שכיחי. הריטב"א.

והאיכא בהמה וכלבים וכו':    פירוש שעוברים עליהם ומשחיתים הסימן וקשה לרבה אבל לומר שמתייאש שמא יאכלום בהמה וכלבים וקשיא לכולהו לא קאמר דודאי שכיחי טפי אינשי דנטלי להו מבהמה וכלבים שיאכלום ובני אדם הרואים אותם יטלום מהם אבל לחשש השחתת סימן די בכל דהו. זה נראה לי לפרש לפי פשט הגמרא דמשמע דלא מקשי אלא לרבה ובאמת הדרן קושיין לדוכתיה וצ"ע.

לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו':    האי לישנא לא דייק שפיר דלא שייך למימר לימא כתנאי אלא אמימרא דאמוראי אבל היכא דפליגי אמוראי לא שייך למימר אלא לימא פליגי בפלוגתא דתנאי הילכך איכא לפרושי דאכל חדא מאמוראי קאמר לימא כתנאי דרבא דאמר סימן העשוי לידרס לא הוי סימן היינו כתנאי ורבי יהודה פליג עליה ורבא דאמר הוי סימן הויא נמי כתנאי ותנא קמא דרבי יהודה פליג עליה. וליתא להאי פירושא כלל דבשלמא עליה דרבה פריך שפיר דהא ודאי לא אתיא כרבי יהודה דרבי יהודה אפילו בסימן הבא מאליו קאמר דהעשוי לידרס הוי סימן אבל לרבא לא קשיא כלל דאיכא למימר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא בסימן הבא מאליו דכמו שנפל מאליו כך נופל ממנו בדריסה כל דהו אבל סימן העשוי בידים אינו נשחת בדריסה ובעלים נמי לא מייאש מיניה.

והנכון דהא דפריך לימא כתנאי לא קאי אכל חד באפי נפשיה אלא אפלוגתייהו בחדא מחתא קאי והכי קאמר לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ושפיר פריך אתרווייהו דכי היכי דרבה איירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא על ידי עצמו הכי נמי רבא מיירי בכל גוונא ואפילו בסימן הבא מאליו זהו שכתב רש"י לימא כתנאי פלוגתא דרבה ורבא ודוו"ק. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן וכו':    פירוש ומאי כל דבר שיש בו סימן כלומר שראוי לישחת ולהשתנות על ידי הדריסה דכמו שנופל בו בלא השגחה כך נופל ממנו במעט דריסה ואף על גב דלא פליגי בנתינה דכולי עלמא מודו דאמרינן שנתנוהו בעלים שם או ידעו בו ונותנים אל לבם גם לזאת ולא מייאשי מכל מקום להיותם בלתי קבועים כל כך וראויות להשחת במעט סיבה ודריסה פליגי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק לפום מאי דקאמר דסברוה. ואהדר ליה אי סלקא דעתך דתנא קמא וכו' פירוש דכיון דילפת מינה לכל סימן העשוי לידרס בין קבוע בין אינו קבוע משמע דסבירי להו לרבנן בכל סימן עשוי לידרס אמרינן דלא הוי סימן ורבי יהודה לרבותא נקט כל שיש בו שינוי לומר דכל סימן אפילו הגרוע שבהם ואפילו עשוי להדרס הוי סימן ומחלוקתן רחב לתנא קמא ככרות של בעל הבית נמי ולא ראה רב זביד לחלק בסימן העאוי להדרס בין סימן לסימן ולהכי אהדר דכולי עלמא סימן העשוי להדרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין פירוש ולא איכפת לן אם מעבירין והיינו משום דקסבר דבכל דבר פליגי בין באוכלין בין בדבר אחר כמו שאמר רבי יהודה סתם כל דבר שיש בו שינוי ואם המשל היה באוכלין לא איכפת לן. אי נמי אפשר דסבירא ליה דמעבירין על האוכלין ולהכי לא אוקי פלוגתייהו בהכי אבל רבא סבר דאין מעבירין ובאוכלין דוקא פליגי וכל דבר דקאמר רבי יהודה לאו דוקא ולהכי קאמר כיצד והכי קאמר כל דבר אוכלין שיש בו סימן ואף העשוי לישחת על ידי דריסה חייב להכריז דברור לו שלא ידרס דאין מעבירין. שיטה.

סברוה דכולי עלמא סימן הבא מאליו הוי סימן ומעבירין על האוכלין מאי לאו בסימן העשוי לידרס קמיפלגי פירוש ולא פליגי אלא ברשות הרבים ואף על גב דכולה מתניתין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בר מכריכות הך דרבי יהודה נמי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד היא אלא דמאי דדייקינן מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו לאו הכרחא דפליג עליה דרבי יהודה בכל ענין אלא ברשות הרבים לחוד וכי מוקמינן בסמוך פלוגתייהו בסימן הבא מאליה פליגי בכל ענין בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד. הריצב"ש.

אמר רב זביד משמיה דרבא אי סלקא דעתך דקסבר תנא קמא וכו':    ואיכא למידק דשפיר פריך רב זביד ולעיל מיהו נמי פרכינן עליה דרבא מהא דככרות של בעל הבית ולא שני לה אלא משום דאין מעבירין על האוכלין אבל פשיטא דליכא למימר דסבירא ליה לתנא קמא סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומעבירין על האוכלין.

ודע דרש"י כתב וזה לשונו: הוי סימן דאמרינן לשם סימן נתנו שם ולא נפל מאליו ודבר שיש בו סימן הוא ואפילו הכי פליגי רבנן ואמרי הרי הוא שלו משום דקסברי מעבירין וכו' ורבי יהודה סבר הוי סימן ואף על פי שזה עשוי לידרס נמי הוי סימן. עד כאן.

פירוש לפירושו אף על גב דבגמרא נקט מר סבר לא הוי סימן ומר סבר הוי סימן ומשמע דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן ליתא דאם כן קשיא דכיון דרבי יהודה אתא לפלוגי עלייהו דרבנן הוה ליה לפרושי להדיא רבי יהודה במאי פליג עלייהו דרבנן ולימא הכי רבי יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז ואפילו ברשות הרבים כיצד וכו' לכך פירש רש"י דרבי יהודה אמר סברתו בלי שום חולק ולהכי סתים למילתיה דמיירי בכל ענין בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ושוב רבנן פליגי עליה ברשות הרבים. מעתה יש לי לומר דמאן דסבר דפליגי בסימן העשוי לידרס הכי פריש למתניתין ככרות של נחתום לכולי עלמא הרי אלו שלו וככרות של בעל הבית מתלוקת דרבי יהודה אומר כל שיש בו שינוי וכו' ולדידיה ככרות של בעל הבית חייב להכריז והא דקתני בסיפא ככרות של בעל הבית חייב להכריז היינו לדברי רבי יהודה וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתי בתלמודא דמפרשינן משניות וברייתות בכהאי גוונא.

וניחא קצת השתא דלעיל כי פרכינן לרבה מככרות דייקינן לה מרישא ולא מותבינן ליה ממאי דקתני בסיפא להדיא משום דסיפא הוי מצינן למימר דאתיא כרבי יהודה ומיהו לבתר דמפרשינן דלא פליגי רבי יהודה וחכמים בסימן העשוי לידרס נצטרך לתירוצא דרש"י דלעיל כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

הא דפריך רב זביד משמיה דרבא לכולי עלמא סימן העשוי לידרס הוי סימן ומעבירין על האוכלין לא איצטריך ליה השתא טעמא דמעבירין על האוכלין אלא משום דרבא לא סלקא ליה אלא דוקא בטעמא דאין מעבירין נקט נמי כרבא מעבירין. ועוד משום דפירכיה דרבא דפריך ליה לרבה מככרות של בעל הבית תליא בהא נקט ליה נמי הכא. ועוד דכיון דלמאי דסברו אוקימו דלכולי עלמא מעבירין כל מאי דאפשר דלא נפלוג עלייהו לא נפלוג אבל רבה דלא אפשר ליה בלאו הכי פליג ואמר דאין מעבירין כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון הריצב"ש: נראה לי דלא פליג רבא אמאי דקיימא לן אין מעבירין על האוכלין מההיא דרבן גמליאל דעירובין שאמר לגוי מבגאי טול גלוסקין הללו אלא הכא הכי קאמר ואפשר דמעבירין כלומר דמהכא לאו הכריח למימר אין מעבירין דבין מעבירין ובין אין מעבירין לא נפקא לן מידי דהא סימן העשוי לידרס הוי סימן אלא פלוגתייהו אם היה כאן סימן כלל כיון שהוא עשוי מאליו. עד כאן.

כללא דאבידתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס וכו':    פירוש בדבר שיש בו סימן אבל בדבר שאין בו סימן אף על גב דלא שמעינן דאיאש כיון דידיע דנפיל מיניה הוי יאוש כדמוכח סוגיין דלעיל. ולא דמי לגזילה דלא קני בה יאוש דהתם היינו טעמא משום דבאיסורא אתא לידיה אבל הכא בהיתרא אתא לידיה. הר"ן.

אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בין בדרך נפילה בין בדרך הנחה חייב להכריז:    ואם תאמר ואי דרך הנחה הוא היאך יטול דהא קיימא לן דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח וכדתנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וכן קרדום בצד גדר. ויש אומרים דכי אמרינן ספק הנוח לא יטול בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז וכדמוכחא שמעתין לקמן.

אבל מקצת המפרשים פירשו דספק הנוח אפילו בדבר שיש בו סימן לא יטול וכדבעי למימר קמן ודהכא לא קשיא דכי אמרינן דספק הנוח או ודאי הנוח לא יטול כשהוא במקום המשתמר דאיכא למימר שהניחו שם להצניעו והיום או מחר יבואו בעלים ליטלו ואם הוא מקום המשתמר קצת ואינו משתמר לגמרי הוי ספק הנוח ואם הוא מקום המשתמר יפה הוה ליה ודאי הנוח אבל יש הנחה אחרת שאינה להצנעה כלל אלא שבא דרך שכחה כגון שעמד שם לעשות עסקיו והניח כליו סמוך לו ושכחם שם. וזה אנו דנין כשנמצאת האבידה במקום שאין משתמר כלל וזה דומה לנפילה אלא דבנפילה ליכא סימן מקום ולא סימן מנין במעות מפוזרין וכיוצא בו ובדרך הנחה יש סימן וזהו דרך הנחה האמור באן וכל מקום שהזכירו סימן מנין או סימן מקום אינן אלא כזה וזה יהיה לך אב לכל הפרק להבדיל בין הנחה זו ובין ספק הנוח ובין ודאי הנוח וזה דבר שנכשלו בו גדולים. דוק ותשכח. הריטב"א.


דף כג עמוד ב

עריכה

וליהוי קשר סימן:    פירוש דאף על גב דלעיל בפרקין גבי הא דתני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה משמע דאין קשר סימן. התם הוא בקשר של שטרות אבל הכא סבירא ליה דמחרוזות קשר מקויים ומשונה עבדי ליה דהוי סימן. ויש שפירשו דהכא מידק הוא דדייקינן לימא דמהא נמי שמעינן דקשר לא הוי סימן. ודחינן דמהא ליכא למשמע מינה דהכא במאי עסקינן בקטרא דציידי דכולי עלמא וכו'. ומיהו הא דהדר פרכינן וליהוי מנין סימן בדרך קושיא אמרה לה דהא קיימא לן דמנין הוי סימן כדאמרינן לעיל גבי שטרות וכדאיתא לקמן בהדיא. והפירוש נכון בעיני. הריטב"א.

וליהוי מנין סימן:    מדלא פריך תרווייהו בהדי הדדי וליהוי קשר ומנין סימן משמע דסימן דקשר עדיף ולהכי פריך מעיקרא וליהוי קשר סימן ללמדך דאחד אומר קשר ואחד אומר מנין ינתן לאומר קשר. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וליהוי קשר סימן:    משמע דפשיטא ליה דקשר הוי סימן. ותימה דבסוף פירקין דלעיל גבי שלשה קשורין פריך שמעת מינה קשר הוי סימן והכא נמי הוה ליה למינקט כהאי לישנא שמעת מינה קשר לא הוי סימן. ונראה דמסברא משמע ליה שיש לו להיות סימן ולהכי פריך הכא וליהוי קשר סימן ומכל מקום כדי להוכיח מן המשנה קאמר לעיל שמעת מינה קשר סימן. הרא"ש.

ואפשר דהכא פריך לרבה דאמר לעיל עלה דכריכות ברשות הרבים דמיירי ביש בו סימן וסימן דכריכות היינו קשר אלמא דסבירא ליה דקשר הוי סימן ולהכי פריך הכא לדידיה ליהוי קשר סימן. ומיהו הא תירצה ריב"ש בחידושיו דרבה מיירי שהכל קושרין בקשר אחד וזה שינה וקשר כזה דלכולי עלמא הוי סימן וכדכתבינן לעיל. ויש לי לפרש דהכי פריך ליהוי קשר סימן פירוש מדנקט מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר ולא קתני נמי מחרוזות של בשר וכדתני בתוספתא אלמא משום דמחרוזות של דגים הם משונים ביותר אתא לאשמועינן דאפילו קשר בכהאי גוונא לא הוי סימן דאלו מחרוזות של בשר הרבה קושרין בקשר כזה והרבה קושרין בענין אחר אבל מחרוזות של דגים הוא משונה בקשרן וכל אחד עושה לו קשר בפני עצמו ומשום הכי פריך ליהוי קשר סימן דקשר בכהאי גוונא לכולי עלמא הוי סימן.

ומשני בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי פירוש הא דנקט מחרוזות של דגים לאו לרבותא נקטיה אלא בין במחרוזות של דגים בין במחרוזות של בשר מיירי והא דנקט מחרוזות של דגים לאורויי באיזה מיירי דהיינו קטרא דציירי דכולי עלמא הכי מקטרי ליה פירוש דכולי עלמא אפילו אותם דמחרזי בשר מקטרי קטרא דציידי. והתוספות ז"ל לא פירשו כן דכתבו וזה לשונם: מחרוזות של דגים והוא הדין מחרוזות של בשר וכו' עד כאן. ומדקאמרי והוא הדין וכו', משמע דלא מיירי תנא דמתניתין (אלא) במחרוזות של דגים דוקא.

וקשיא להו לתוספות לפי שיטתם דאמרינן בפרק גיד הנשה אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן. ולמאי דפרישנא ניחא דלא אמרו בתוספתא מחרוזות של בשר הרי אלו שלו אלא כי קטירי בקטרא דציידי דכולי עלמא הכי מקטרי וכדפרישנא אבל אם שינה ועשה חרוזא אחר דלא הויא קטרא דציידי הוי סימן. ומיהו למאי דכתבו התוספות והוא הדין מחרוזות של בשר משמע דבכל מין מחרוזות לא הוי סימן ותקשי מהא דפרק גיד הנשה ותירצו בתוספות דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן. עד כאן.

וקשיא לי הא התם בפרק גיד הנשה רב גופה הוא דאמר אל תהי שוטה בחרוזים הרי זה סימן ולרב בשר שנתעלם מן העין אסור. ויש לומר דהכי מייתי ראיה התוספות ז"ל דכיון דאנן שפיר אכלינן ולא חיישינן לדרב כלל אלמא דרב גופיה לא מחמיר כולי האי וסמיך אדבר מועט כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאקשינן ליהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סילמן אלא אם תמצא לומר הוי סימן הכי נמי ליהוי סימן כאלו אמר שמע מינה קשר לא הוי סימן כדקאמר נמי וליהוי מנין סימן ולקמן בעי לה מיבעיא ומכל מקום כיון דקאמר וליהוי סימן סתם שמע מינה דסביר להו כמאן דאמר הוי סימן והכי קיימא לן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: (נשמט מכאן לשון הריטב"א ולשון הרב בצלאל אשכנזי זצלה"ה ותמצאנו לעיל). (עמוד שנ"ו.)

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים:    בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסים בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסינן מדה משום דקשיא להו תרתי דאי משקל בעו מיניה למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן וכו' ומאן דכר שמייהו. ועוד היכי פשיט מדה מקל וחומר דמשקל אדרבה משקל עדיף ממדה כדאמרינן לקמן מדת ארכו וכו'. וליתא חדא דאין גירסת הספרים מודה להם. ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל לפשוט להו מברייתא דלקמן דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז אלא ודאי משקל הוא דבעו מיניה ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוון משקלותיה וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן ובגררא דמדה נקט מנין משום דבעלמא איבעיא שמע מינה מנין הוי סימן לעיל גבי מצא תכריך של שטרות ולקמן גבי צבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה וכו' עיין בנמוקי יוסף. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: הכי כתוב בכולהו נוסחי בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו'. ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ותימה הוא למה ליה למפשט להו מדה ומנין. ויש גורסים. בעו מיניה מנין הוי סימן ופשט להו מדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסי נמי מדה. ולא ראיתי נוסחא שכתוב בה כך ואין שומעין למגיהי ספרים. ופירוש מדה. כגון סאה פירות וכיוצא בה דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מינה כדאמרינן לקמן תנתן למדת משקלותיו. ויש לפרש משקל דהתם בגלימא וכיוצא בו שהוא סימן מובהק אבל בנסחא אין המשקל סימן מובהק ומדת ארכו עדיף והכי נמי משמע בפרק יש נוחלין. עד כאן.

ולענין פסק הלכה כתוב בשיטה וזה לשונו: כתב הריא"ף ומקום נמי הוי סימן מדמקשינן לקמן וניהוי מקום סימן ומפרקינן במדדין. עד כאן. וכן נראה דקשר הוי סימן מדאקשינן בשמעתין לעיל גבי מחרוזות וליהוי קשר סימן וכך פסק הרמב"ן. וגם נמי הוי בכלל פסקא דרב זביד משמיה דרבא דקשר ומקום הוי סימן וכדפרישנא לה לעיל בשמעתין. ותמהני מהריא"ף שלא הביא בענין קשר כלום. עד כאן.

אמאי ליהוי משקל סימן:    ואם תאמר ודקארי לה מאי קארי לה והא כבר תירץ לעיל במניינא דשוין. ויש לומר. דמנין כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה וכדפירש רש"י אבל במשקל לא מצינו מנהג בזה. ומשני דמיירי בשנהגו הטבחין לעשות החתיכות במשקל הזה. וכן דייק לשון רש"י דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

אי דרפקא אי דאטמא:    פירש רש"י צואר והוא הפוך מלשון מפרקת. ולי נראה שהוא מלשון מרפק. הריצב"ש.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבי זירא ברשום:    פירש רש"י כיון דאמר רשום הוא הוי סימן ודוקא בזמן טבת וניסן שמוכרים בעלי בתים לחנונים חביות הרבה ביחד ונוטלין המגופות כדי לטעום היין ויש שחוזרין וסותמין ויש שנושאין אותן פתוחות למכרן מיד וכיון דאיכא חביות פחוחות וסתומות כי אמר רשום הוא הוי סימן. מה שאין כן בימי תשרי שכל העולם סותמין חביותיהן ואז לא הוי רושם סימן.

ונראה מדבריו דסתימה לחוד אמרינן השתא הוי סימן בלא שום רושם אחר שיש בה. וזה אינו נכון חדא דלישנא דרשום לא משמע הכי. ועוד דסתימה מה סימן הוא. ועוד דהא בסמוך אמרינן אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו לומר דלאחר דנפתחו רושם לא הוי סימן וכדמוכח מעובדא דרב יעקב בר אבא ואלו השתא אמרינן דאדרבה בזמן שמתפתחין אוצרות הוי רושם סימן ואין זו שיטת התלמוד דכי הדר אמרינן אידי ואידי נבא להפוך הסברות. ועוד כי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח לוקמה ברשום ובימי תשרי.

לכך פירש בתוספות דרשום רצה לומר שיש בו סימן רושם בסתימת החבית שכך דרך בני אדם כשסותמין חביותיהן לתת לכל אחד שום רושם במגופת החבית ולהכי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח דאלו בסתום לא סגי דלית בה סימן ורושם במגופה ואי בפתוח אבידה מדעת היא שהרי כל שקצים ורמשים שותים ממנה והרי היא הפקר לכל וכל הקודם בה זכה בה. אמר רב הושעיא במציף כלומר שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט דסימן ליכא ואבידה מדעת ליכא. ע"כ.

ויש לי ליישב פירוש רש"י אביהן ורבן של ישראל שכתב וזה לשונו: ברשום חביותיהן של חרס היו וגפין אותם במגופה של חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין וביומי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנוני בעשר או בט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסתמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנוני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרת מיד. עד כאן.

ואי סבירא ליה לרב דסתימה בלחוד הויא סימן היכי קאמר לקמן וזה לשונו קודם שנפתתות האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן עד כאן. והא קודם שנפתחו האוצרות כולהו חביות הם סתומין ושרוקין טיט דהיינו רושם. אלא נראה דהכין הוא פירוש לפירוש הרב דביומי תשרי שורקין טיט סביב לדבק המגופה בלבד וזה לא מקרי רושם דאין זה אלא שריקה בעלמא אבל ביומי שבט וניסן כשחוזרין וסותמין החביות אינן שורקין בלבד אלא טחין בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם. ואפשר דעושין כן כדי שיהיו משונין אותן שנפתחו ונטעמו מאותן שלא נפתחו כלל ולא יתערבו אלו עם אלו. ומכל מקום לא מקרי רושם אלא אותן שנסתמו בשבט וניסו דיש בהם יתרון טיחת טיט סביב המגופה והנמצאות בימים האלו אינם אלא אלו הרשומות דהשרוקות נשארין בבית. וכי תימא והיכי הוי רשום כי האי סימן והא כולהו הכי רשמי.

ותירץ הרב דמשום הכי הוי סימן משום שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד. ואם תאמר מאי פריך תלמודא מכלל דברייתא בפתוח דילמא ברייתא מיירי בימי תשרי דכולהו סתומים בשריקה לבד. ויש לומר. מדאוקי מתניתין ברשום ולא פירש דמיירי ביומי שבט וניסן משמע דסבירא ליה דביומי תשרי אינו נמצא חבית בחוץ והוה ליה מילתא דלא שכיח ולא מיירי בה תנא דברייתא. ומיהו ביומי שבט וניסן דמוכרין הבעלי בתים חביות לחנונים שכיחי למצא בחוץ ובהכי מיירי מתניתין וברייתא ובאותו הזמן לא שכיח אלא רשומות או פתוחות דמי שנושא החבית על כתפו אינו נושאה אלא רשומה או פתוחה כרי שלא תפול המגופה מעל החבית בעת שנושאה ולהכי פריך מכלל דברייתא בפתוח דשרוקה לא שכיחא בחוץ ואי תמצא בדרך מקרה השריקה הויא ליה סימן דהא באותם הימים אינו נמצא בחוץ אלא או רשומות או פתוחות וזו שנמצא שרוקא הויא ליה סימן ואמאי קתני הרי אלו שלו אלא ודאי בפתוחה מיירי וקשיא דאבידה מדעת היא ופשיטא דהרי אלו שלו אי נמי יש לפרש דתרתי קא פריך חדא דברייתא קתני הרי אלו שלו וקאי נמי אתבואה וגרוגרות דלא שייך בהו אבידה מדות אלא משום דליכא סימן ונמצא דתנא דברייתא מחתינהו בחד מחתא ולא שוו בטעמייהו דחביות של יין ושל שמן היינו טעמייהו משום דאבידה מדעת היא ושל תבואה וגרוגרות משום דלית בהו סימן. וזו היא דאתמה במאי דקאמר מכלל דברייתא בפתוח.

ושוב אתמה נמי אי בפתוח וכו', כלומר פשיטא דאבידה מדעת היא ומכל מקום בעי למימר דעל כרחך ברייתא בפתוח דאי בשריקה הויא ליה סימן כיון דלא שכיחי שרוקות בחוץ וכדכתיבנא ומשני במציף שהניח מגופה עליה והדקה יפה כדי שלא תפול בנשיאתה ולא שרקה בטיט דהשתא לא סימן איכא ולא אבידה מדעת. ועוד משמע לי דלהכי אוקי לה ברשום וביומי שבט וניסן דאי ביומי תשרי לא שכיח חביות בחוץ וכדכתיבנא ואי נמצא איזה חביות באותן הימים בסימן כל דהו סגי ומקום הוי סימן ואפילו ברקתא דנהרא דהא לא שכיחי החביות אלא באוצר ולא בחוץ דאז אין מוכרין הבעלי בתים. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל כל העולם שורקין חביותיהן וזה רשום הוי סימן דאין רגילות לרשום אלא ביומי שבט וניסן והתוספות פירש בענין אחר עד כאן. ומה שכתב בשם פירש רש"י ז"ל קאי אשינויא דאביי דקא משני כאן קודם שנפתחו האוצרות וכו'. ואם תשאל לשיטת רש"י ז"ל ושם זה לא שכיח אלא בחביות שהן גדולות ומתניתין קתני כדי יין וכדי שמן שהם קטנים ולא שכיח בהו רשימה דנמכרין מיד. תשובתך לכך כתב רש"י מתניתין דחייב להכריז. פירוש אין לחלק בין כד לחבית אלא בעיקר הדין דקתני חייב להכריז ומתוקמא ברשום. בצלאל אשכנוי. והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת התוספות ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בסע"ד.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמרינן בחבית של יין ושל שמן שהן שלו ואוקמה רב אושעיא במוצף דוקא ברשות הרבים דכיון דאין להן שמירה אפקורי אפקרינהו אי נמי ברקתא דנהרא. אביי אוקמה אחר שנתפתחו האוצרות דכולי עלמא חזו לסימנייהו וברקתא דנהרא דליכא מקום סימן דכולי עלמא התם מנתי לעבור מעברא. עד כאן.

אביי אמר אידי ואידי ברשום וכאן קודם שנפתחו האוצרות אז הוי רושם סימן שהרי אין אחד מהם יודע רושם חברו וכאן לאחר שנפתחו האוצרות ונכנסים בני אדם לראות החביות ומכירין כולם ברשומי החביות ואין הרושם סימן. ולא עוד אלא דכיון דנפתחו האוצרות אין ידוע אם נאבדה החבית לבעל הבית או ללוקח. ודומה למאי דאמרינן לקמן אין סימן למטבע דדילמא אפקה. הריטב"א ז"ל.

וכן פירש תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: וכאן לאחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן דהחנוני נכנס לתוך המרתף של בעל הבית רואה סימן חביותיו וסימני רשומות ואם כן מיאשי הבעלים מימר אמרי אין לו סימן שלא ידע בה החנוני אי נמי של חנוני מיאשי דמימר אמרי אין לו סימן שלא ידעו בה הבעלים שעדיין לא הכיר החנוני סימן שעשו בעלי הבתים. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: מסוברא דנזיאתא כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום כשהוא מרופרף נקרא מצוף מלשון ציפוי. ואסיקנא בה אידי ואידי ברשום ומתניתא דקתני הרי אלו שלו לאחר פתיחת האוצרות שהכל כשהן באוצרות כשהן חתומין כך מוציאין אותן והכל ענין אחד הן. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אמר רב ברשום. מסתברא דהכי פירושו שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנה והילכך רושם דידיה הוי סימן והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום וכדאמרינן בעלמא חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן מכלל דברייתא בפתוח דאי בסתום כל שסותמין אותה מיד הוא רושם. ואוקימנא במוצף שהמגופה צפה על פיה כלומר שודיין לא טח סביבותיה בטיט שעד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי כאן קודם שנפתחו אוצרות כאן לאחר שנפתחו אוצרות קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן לפי שעדיין אין בעלי בתים מוכרין וסימן דידיה הוי סימן דמיניה אבל לאחר שנפתחו אוצרות שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרין לחנונים אילך ואילך סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה וכדאמרינן לקמן אין סימן למטבע וטעמא משום דהרבה טבועין במטבע אחד ואמרינן לאו האי דנפל מיניה כן נראה לי. עד כאן.

כי היכי דאיתרמי לך האי מקום:    פירוש. כמו שנסתפק לך זה המקום ונתדמה לך שהוא מקום אבידתך הכי נמי שמא איתרמי לחברך ויחשוב שזהו מקום אבידתה ולזה אם כן מקום אמרינן לא הוי סימן. גליון תוספות.

ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: כי היכי דלדידך איתרמי האי מקום לחברך נמי איתרמי. ואם תאמר מאי איכא בין האי לישנא לאידך לישנא דקאמר כי היכי דאת אנחת וכו' יש לומר איכא בינייהו כגון שבא ואמר מקום מושבה להאי לישנא דקאמר כי היכי דאת אנחת הא ליכא למימר דחברך נמי אנח ויהא מקום מושבו שפיר סימן ולהאי לישנא דאמרינן דטעמא משום דאמרינן כי היכי דאיתרמי לך וכו' אם כן כי קאמר מקום מושבה מסויים שייך לומר האי טעמא. עד כאן.

וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: כי היכי דאת אנחת חברך וכו'. עד כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך. ואם תאמר ומאי איכא בין הני תרי לישני. ויש לומר דללישנא קמא בשלא אמר מקום מסויים ממש אלא מקום כללי דאפשר דאנח הוא ואנח נמי חבריה הא אלו סיים מקום הוי סימן. וללישנא בתרא אפילו סיים מקום אינו סימן שאמר כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי המקום ההוא בעצמו לחברך כיון דרקתא הוא ומוכן לתשמיש הכל. והלכתא כלישנא בתרא. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן. ובספרינו אין הגירסא כן. אלא הכי גרסינן. אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך.

איכא דאמרי. אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך האי מקום. עד כאן.

וכתב רש"י ז"ל איכא דאמרי וכו'. נפקא מינה דאפילו כיון ואמר מקום מושבה מסויים לא הוי סימן. עד כאן. ואיכא למידק דאי גירסת רש"י ז"ל היתה כגירסת ספרינו מאי קשיא ליה והא נפקא מינה טובא דללישנא בתרא סבירא ליה דמקום לא הוי סימן וטעמא דרב מרי אכל מקום קאי ולאו ארקתא דנהרא. וללישנא קמא מקום הוי סימן ולא קאי טעמא דרב מרי אלא ארקתא דנהרא.

ויש לי לפרש דסבירא ליה לרב דללישנא בתרא נמי אף על גב דנקט מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן וכו' בעל כרחך עלה דרב זביד קאי. והיינו דקאמר מאי טעמא אמרו רבנן דברקתא דנהרא לכולי עלמא מקום לא הוי סימן דאילו שאר מקום הא פליגי בה רבה ורבא וסוגיא דשמעתא כרבא דמקום הוי סימן. והילכך שפיר קשיא ליה לרש"י דכיון דתרווייהו לישני קיימי ארקתא דנהרא מאי נפקא מינה דלישנא קמא קאמר מאי טעמא אמרו רבנן רקתא וכו' ולישנא בתרא קאמר מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן וכו' כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

ההוא גברא דאשכח כופרא:    פירוש כופרא אצטלע. מהסס פירוש מדקדק על עצמו מליגע בו. כיוצא בו בפרק האשה שנתאלמנה חזייה רב אשי לרב כהנא דהוה קא מהסס אמר ליה מי סברת עלך סמיכנא וכו'. ואמר רב לההוא גברא אין בו איסור אם רצונך חלקהו עם חייא ברי. כלומר אין בו איסור. קדחו ביה חלפי פירוש צמחו בו עשבים שנקראו חלפי והם קמשונים שצומחים בכרמים כלומר מזמן רב הוא מוטל הנה בזה המקום וכבר נתייאשו הבעלים. רבינו חננאל.

משום יאוש בעלים נגעו בה:    פירוש ואפילו יש בו סימן דחזינא דקדחו ביה חלפי דכיון שיש זמן מרובה שהוא שם ודאי נתייאשו הבעלים. ואם תאמר וליזכי ביה מאריה דמעצרתא דהא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. יש לומר דהכא מיירי שהמעצרתא במקום שאין משתמרת לדעת הבעלים. הריטב"א.

דקדחו בהו חלפי:    ובפרק כל הבשר אמרינן ודילמא דגזל הוי. פירוש גבי הנהו פורצני ואמרינן התם יאוש בעלים הוו דקדחי בהו חלפי ופירש רש"י גדלו בהן אורטיאש מחמת שנעשו עפר ונדקו. גליון תוספות.

לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא:    ואם תאמר אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה בטביעות עינא. פירש הראב"ד דהכרזה זו אינה כשאר ההכרזות שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויין שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש. ולפי פירושו כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכדאמרינן לקמן בשוקא דרבנן. הרשב"א והר"ן.

וכן פירשו בתוספות שאנ"ץ וזה לשונו: ונפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן כגון באתרא דשכיחי רבנן דלא מייאש שיודעין דמצורבא מרבנן נפל. עד כאן וכן כתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל ומודה רבי שמעון בכלי ששבעתן וכו'. אמר הכותב: נראה לי להוסיף על דבריהם שאם האבידה דבר שהוא ידוע על הרוב לצורבא מרבנן כגון ספרי עיון דאפילו באתר דלא שכיחי חייב להכריז שהרי זה סימן מובהק להם.

ונראה לי להוסיף עוד דאין אומדין לעולם במתיאש וכיוצא בזה לצורבא מרבנן דהא סומך הוא דהמוצא כיוצא בזה המציאה לעולם מרצה אותה. אצל צורבא מרבנן דידע ביה. ואולי היה אפשר להוסיף שיהא הדין כן בכל ספר ואפילו בספרי המקרא כי בעליו סומך שיבאו ליד היהודים ולעולם אינו מתייאש בכיוצא בזה אם לא היה בזוטו של ים או שלוליתו של נהר שהמקום גורם על הדרך שכתבנו למעלה. הר"ש דויאש.

וזה לשון הרמב"ן: ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. קשיא לי אי כל דבר ששבעתו העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן וכדקתני ומודה רבי שמעון וכו' היכי קתני רישא אלו מציאות שלו לכרוז דילמא איכא צורבא מרבנן דליהדריה ניהליה בטביעות עינא. ואיכא למימר דכל הני דמתניתין לאו כלים נינהו ולית בהו טביעות עינא מסתמא. עד כאן.

וכן כתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל ומודה רבי שמעון וכו'. וכן פירש ה"ר יהונתן במשנה וזה לשונו: כלי אנפוריא. מפרש בגמרא כלים שאין בהם סימן שלא שבעתן העין כלומר עדיין לא הורגל ראייתו ותשמישו שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא אין פה ראיה אבל אי שבעתן העין אף על פי שאין בהן סימן חייב להכריז דדילמא מצורבא מרבנן נפל ומהדרינן ליה בטביעות עינא. ודוקא בטלית ושאר כלים שדרך הוא להיות בהן טביעות עינא אבל בפירות ושאר הדברים הנזכרים שאין דרך להיות בהן טביעות עינא לא נצריכם להכריז עליהם משום טביעות עינא דצורבא מרבנן דדבר שאי אפשר הוא. ותנא קמא אינו מצריך אפילו בכלים להכריז משום צורבא מרבנן. ע"כ.

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ומשמע נמי דלא חיישינן לצורבא מרבנן אלא היכי דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן כגון בשוקא דרבנן כדלקמן אבל היכא שנמצאת במקום אחר לא חיישינן לצורבא מרבנן וכל שכן במתא דליכא רבנן דליכא למיחש. וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב: נראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר הכרזות שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן. ולפי דבריו איכא למימר מאי הרי אלו שלו דקתני מתניתין בתר דאכריז בבתי מדרשות קאמר כיון דאכריז שלשה ימים או יותר בבתי מדרשות שוב אין חוששין לצורבא מרבנן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: יש לומר דהכא במאי עסקינן כגון דחזיוה דנפל לצורבא מרבנן שהיתה סיעה של תלמידי חכמים עוברת כאן.

אי נמי דאשתכח באתרא דשכיחו ביה רבנן וכדאמרינן לקמן בשוקא דרבנן הא לאו הכי לא חיישינן לצורבא מרבנן דמיעוטא נינהו וכל שכן הנהו דלא משנו בדיבורייהו. ודעת הראב"ד דכי מכריז משום צורבא מרבנן אינו מכריז אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומקומות שתלמידי חכמים מצויין שם. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: כתב הראב"ד ונראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר ההכרזות האמורות במשנתנה לפי שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שצורבי מרבנן מצויין שם. ודוקא בדבר שאינו לא כבד ולא חשוב שהרי אינו של מוצא כאביי משום יאוש שלא מדעת הילכך מכריז משום צורבא מרבנן אבל דבר שהוא חשוב או כבד שיש בו ידיעה מיד מיאש שלא נחזיק אותו בצורבא מרבנן והרי היא שלו. דאם כן כל הנך דמתניתין דאמרינן שלא יכריז משום טביעות עינא דצורבא מרבנן. עד כאן.

וקשיא לי לדבריו לותיב בגמרא ממתניתין לרבא מאי שנא כלי אנפוריא דמכריז לתנא קמא ולרבי שמעון כלים ששבעתן עין משום צורבא מרבנן מהני כולהו דרישא דמתניתין. אבל רואה אני מה שכתב הרמב"ן דכל הני דמתניתין לאו כלים נינהו ומסתמא ליכא בהו טביעת עין ומשמע נמי דבכלים נמי דוקא כי אשתכח באתרא דשכיחי רבנן וכו'. עד כאן משיטה.

בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו':    כתב הריא"ף וזה לשונו: והוא הדין דמשני בדברי שלום וכו' והאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת משום דההיא לא איצטריך ליה דמצוה היא וכו'.

ולדידי חזיא לי דרב יהודה אתא לאשמועינן הני דלא אמרוה ראשונים אבל שאלת שלום כבר אמרוה ראשונים ואסמכוה אקרא. שיטה.

במסכת שקראה ואמר איני יודע אותה כי לא קריתיה כגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי דעבד כרבנן דאמרי למד לשונך לומר איני יודע. ר"ח ז"ל.

והרמב"ם ז"ל פירש. במסכתא כיצד היה עוסק במסכתא נדה ואומר במקומות איני שונה בה שלא יהיו שואלין אותו שאלות בענייני נדה. גליון תוספות.

בפוריא:    פירש רש"י ז"ל אם שואלין אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך ואין זו רבותא לתלמיד חכם וגם אין שואלין כן אפילו לקלים כל שכן לתלמיד חכם. אלא הכי פירושא אם שמש מטתו וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

ור"ח ז"ל פירש. בפוריא אם יאמר לא שמשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי זה הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ בני אדם לגלות שיחתם עם נשיהן לבני אדם. וכן באושפיזא אם כבדו ועשו לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים. ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחרים בביתו כדכתיב מברך רעהו וגו' ושינה כל שינוי כענין הזה ואין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא בנאמנותו. ואם יאמר ברי לי שאלו הן כלי מחזירים אותו בטביעות עינא בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דילמא אתי צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהון ושקיל להו. עד כאן.

באושפיזא:    פירש רש"י ז"ל שאלוהו על אושפיזו אם קבלוהו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינם מהוגנים לבא תמיד וכו', עד כאן.

והא לא דמיא למאי דאמרינן בפרק יש בערכין מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו כגון דמקלע לאושפיזו וטרחו קמיה שפיר למחר נפיק וכו'. דהכי טרח קמאי ושמעון אינשי וכו' עד כאן. דהתם משבח אותו טובא דטרח קמיה שפיר ועבד ליה כמה מיני תבשילין וזהו לשון הרע דשמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה לממוניה וכדפירש רש"י ז"ל התם אבל הכא דאינו אלא בהקבלה בסבר פנים יפות אין המשנה אלא מדה טובת בעלמא ואינו בכלל מברך לרעהו בקול גדול.

ומיהו התוספות ז"ל קא מדמו הא דהכא לההיא דערכין ולא מחלקי בהכי כלל. וקשיא להו לשיטתם דהא אמרינן בברכות אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וחלקו בין מדבר בין בני אדם מהוגנים למדבר בין בני אדם שאינן מהוגנין. ולמאי דחליקנא ניחא טפי דבהא נמי יש לחלק דאורח טוב אינו אומר שטרח הרבה אלא אותו המעט שטרח היה בשבילי.

עוד הקשו בתוספות דאמאי לא חשיב הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו מותר לשנות מפני דרכי שלום. ולמאי דפרישנא ניחא נמי קושיא זו דלא חשיב הכא אלא מדות טובות דלא סמיכי אקרא אבל הא דמותר לשנות מפני השלום מייתי להו מקרא. ומיהו לשיטת התוספות הא דאושפיזא נמי סמיך אקרא דמברך רעהו בקול גדול.

ודע דרש"י פירש דהני תלת הם מדות טובות דמסכתא היינו מדת ענוה ופוריא מדת צניעות ואושפיזא היינו מדה טובה שאינו כפוי טובה וחפץ בטובת אושפיזו. והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא. ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר. דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/בבא_מציעא/פרק_ב/דף_כג"