שיטה מקובצת על הש"ס/בבא מציעא/פרק ב/דף כא

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כא עמוד א

פרק אלו מציאות

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז: פירוש הא מדקתני אלו מציאות שלו ולא קתני אלו מציאות שאינו חייב להכריז היינו לאשמועינן שאפילו הביא הלה עדים שנפל ממנו אין נותנין לו דכיון דדבר שאין בו סימן הוא איאושי מיאש מסתמא ונעשה הפקר.

אלו מציאות שלו: הוה ליה למימר כל דבר שאין בו סימן הרי הוא שלו דכל הני דמני ואזיל לית בהו סימן והא דפרטינהו משום דאשמועינן בכל חדא מידי, דבמעות ובפירות אשמועינן לאביי דאיידי דחשיבי או יקירי איכא יאוש מדעת, ואליבא דרבא אשמועינן דיאוש שלא מדעת שמיה יאוש. ובכריכות ברשות הרבים אשמועינן דמקום לא הוי סימן כיון דמנשתפו וסימן אחר בגופן נמי לא הוי סימן לפי שכל שהוא עשוי להדרס ברגלי אדם אינו סימן לסמוך עליו ולא קאמר אלא בדדמי. ובעגולי דבילה אשמועינן דאף על גב דהאי מכריז דבילה מצאתי ואידך אומר עגול הוא לא הוי סימן. וכן בככרות של נחתום אין סימן שבו סימן דרובה הכי איתנהו. ובחתיכות בשר אף על גב דאמר מקומן ושמן של חתיכות. ובגיזי צמר אשמועינן שאין קשירתן וכריכתן סימן. וכן בפשתן אף על גב דאמר אניצן הן. ובלשונות קמשמע לן דצבע לא הוי סימן. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: הא דקא מני הני ואזיל לאו דוקא הני בלחוד אלא כל דבר שאין בו סימן ונקט אלו לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד דמשום דחשיבי או יקירי מידע ידע כדאיתא בגמרא. ולרבא אשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל או מתוך משמעות דחדא מינייהו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. עד כאן.

כריכות ברשות הרבים וכו': כתבו בתוספות למאן דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכו' ומיירי דאשכח דרך הינוח וכו'. ומהאי טעמא כי פריך בגמרא לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכולה מתניתין לא פריך מכריכות דכולהו איירי דרך נפילה ולהכי פריך הא לא ידע דנפל מיניה, אבל כריכות דרך הינוח מידע ידע. הרא"ש.

מצא פירות מפוזרין: פירוש כגון תבואה וקטניות והרי אלו שלו לפי שאין בגופן סימן. וגם אין לומר שיהא מקום סימן למאן דאית ליה הכי בגמרא דמיירי שניכר שבאו כאן דרך נפילה ולא דרך הנחה ואם כן לא ידע אנה נפלו לו. וכן אין לומר מדה או מנין להוי סימן דכיון שהוא דרך נפילה הרי לא ידע מדה ומנין שהרי נפלו לו אחת הנה ואחת הנה. בגמרא איכא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ושבאו שם דרך הנחה אלא שהניחוה מפני הטורח. ומיירי בקב בארבע אמות ומדין אבידה מדעת בעלים נגעו בה כדאיתא בגמרא. הריצב"ש.

אמר הכותב. צריך עיון בזה שאמר וכן אין לומר מדה או מנין וכו' שאף על פי שאפשר שנפלו אחת הנה ואחת הנה גם כן אפשר שנפלו כולם במקום אחד וכיון שמצינו סימן המנין מסכים עם מה שמצא הרי ידענו שנפלו במקום אחד ויחזיר. הר"ש די וידאש.

ויש לומר דמטעם יאוש הוא. מעות מפוזרין גם כן אין סימן בגופן וכן מקום ומנין אין לומר כאן שהרי דרך נפילה באו שם ולא ידע מקומן ומניינם ולכן מתייאשים הבעלים.

כריכות ברשות הרבים: בגמרא פליגי בה רבה ורבא דרבה מוקי לה בדאית בהו סימן דהיינו הקשר שהוא משונה משאר קשרים ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז אבל ברשות הרבים הרי אלו שלה לפי שהסימן עשוי להדרס ברגלי הרבים וסבירא ליה סימן העשוי להדרס לא הוי סימן והבעלים מתייאשים ממנו שסבורים שקודם שיבא ליד איש יהיה נדרס וישחת הסימן. ומקום, סבירא ליה דלא הוי סימן. ורבא סבירא ליה בגמרא דסימן העשוי לידרס הוי סימן ואין הבעלים מתייאשים מהם סבורים שקודם שיהיה נדרס ונשחת הסימן ימצאנו איש אלא הכא בשאין בהם סימן כגון שהקשר הוא שוה לאחרים אבל סבירא ליה לרבא דמקום הוי סימן ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז וכגון שניכר שבאו כאן דרך הנחה ושכחום בעליהם אבל ברשות הרבים הרי אלו שלו לפי שברגלי הרבים הם מתגלגלים ממקומן ולא ימצאו במקום שהניחום. ומנין ליכא למימר הכא דכיון שהם מתגלגלים ברגלי רבים אפשר שלא ימצאו ביחד וזה ימצא אחת וזה אחת. אי נמי דמיירי בשלא מצא כי אם אחת ואחת אינו סימן מנין ומאי כריכות כריכות דעלמא. או אפילו בשמצא שנים אין שנים סימן מנין דהא כריכות מכריז וסתם כריכות שנים כדאמרינן בשילהי פרק קמא גבי שטר.

עגולי דבילה וככרות של נחתום אלו ודאי דרך נפילה באו כאן שאין דרך להניחם ברשות הרבים ומשום הכי אין כאן סימן מנין ומקום. גם בגופן אין סימן שהרי כל העגולים והככרות שוות. מחרוזות של דגים אין כאן סימן בגופן שהרי הקשר שוה לכל הדייגים כדמפרש בגמרא בקטרא דציידי דכולהו קטרי הכי וכן אין מנין הדגים שבמחרוז סימן דמיירי במניינא דשוין דכל המחרוזות דרך לכל הציידים לעשות ממנין שוה כדאיתא בגמרא. וכתב אף על פי שאין מנין הדגים שבכל מחרוז סימן יהיה מנין המחרוזות סימן. הא אמרינן בברייתא בגמרא דמיירי בשמצאן אחת אחת אבל בשמצאן שתים שתים מנין המחרוזות הוי סימן שהרי דגים הוא מכריז ולא מחרוזות ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. או יש לומר דמיירי במחרוזות הרבה וכיון דבדרך נפילה באו אין כאן סימן מנין וכי אמרינן בגמרא דבמצאן שנים שנים הוי מנין סימן רצה לומר שהמחרוזות קשורים זה בזה שנים שנים דכל שהם קשורים ודאי כאחת נפלו. והיינו דלא מקשינן בגמרא וליהוי מנין סימן בכל הני דמתניתין כי אם בדגים לפי שהם קשורים במחרוז ואפילו באו דרך נפילה יהיה סימן מנין הדגים שבכל מחרוז. עד כאן לשון הריצב"ש.

ככרות של נחתום: כל הככרות של נחתומין שוין ועשויין בדפוס אחד מה שאין כן בככרות של בעל הבית שיש לכל אחד ואחד סימן משונה מחברו לפי שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה ואינו יכול למלא הוא לבדו תנור אחד אלא אם כן יהיו חמשה או עשרה בעלי בתים ומשום הכי צריכין סימנים משונים זה מזה אבל נחתום שאופה פת מרובה וממלא תנור אחד הוא לבדה אינו צריך לשום סימן כלל. ה"ר יהונתן.

ממדינתן: פירוש מקישורן שדרך לקשרן יחד אחר גזיזתן. כמו כיון שהותרו ראשי מדנים שלה בפרק קמא דסוכה. וכמותרי מדני דאסא דפרק במה מדליקין. וכמו התקשר מעדנות כימה. הרא"ש.

גירסת מקצת הספרים דרבי מאיר. ולא נהירא אלא סתמא היא וכיון דסתם לן רבי כוותיה הלכה כמותו ואף על פי שיש מחלוקת בצדו. וכדכתיבנא בכמה דוכתי. הריטב"א.

גמרא: וכמה אמר רבי יצחק קב מפוזר בארבע אמות: ומקשינן עליה אי דרך נפילח אשכחינהו אפילו יותר מקב שלו הן אי דרך הנחה אשכחינהו אפילו פחות מקב לא יגע בהן. ופריק רב עוקבא מתניתין במכנשתא דבי דרי פירוש בכיבוד הגרנות כשמכבדין הגורן בשעה שמפנין התבואה מן הגורן אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ארבע אמות לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו לפיכה הן שלו אבל קב בפחות מארבע אמות לא מפקר להו ולפיכך לא שקיל. רבינו חננאל.

מצא פירות מפוזרין בכמה: פירוש בכמה שיעור של פירות ובכמה שיעור שיהא שלו אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ופרכינן היכי דמי אי בדרך נפילה אפילו טובא נמי פירוש וקושיין אפילו לאביי וכגון דהוו פירות דיקירי דידע בהו לאלתר דהוה ליה יאוש מדעת. הריטב"א.

איכא דקשיא ליה כיון דקסבר תלמודא אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי מאי קא בעי מעיקרא וכמה. ומפרקי דרבי יצחק גופיה קאמר הכי וכמה קב בארבע אמות. וכך הם מפרשים הא דאמרינן לקמן גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובעי בגמרא לעולם ואמר רב יהודה שלשה ימים והדר אקשי היכי דמי וכו' וכיון דקא קשיא ליה היכי דמי אמאי בעי מעיקרא וכמה אלא רב יהודה הוא דבעי ליה. וכיוצא בזה בפרק לא יחפור הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה כמלוא רוחב חלת וכו' והלא מציץ וכו'. וכך שמעתי ודבר נכון הוא.

ומכיוצא בזה מה שאמרו בפרק קמא דחגיגה עבדים מנא לן אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך והא למה לי קרא וכו' וכן במקומות הרבה בתלמוד. וכן זו שאמרנו בפרק קמא רבה לא אמר כרבי זירא מתניתין אלימא ליה לאקשויי על דרך זו היא דמעיקרא תלמודא קאמר לה. אלא שאותה שבפרק לא יחפור אינה דומה לאלו ועיקר פירושה כך הוא דלאו בארבע אמות ניחא ליה למקשה ולא בכמלא רוחב חלון ניחא ליה אלא בשיעור בינוני כגון שני אמות וכיוצא בו.

ומיהו הכא איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי למתניתין בקב בארבע אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא. ומפרקי משום דאביי דהילכתא כוותיה לא מצי לאוקמי למתניתין אלא בהכי כדאמרינן לקמן ולהאי טעמא איכא למימר דגמרא דקא בעי וכמה במכנשתא דבי דרי מוקי לה למתניתין ועלה קא בעי וכמה ועלה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות.

ואם תאמר אי הכי היכי אקשינן אי דרך נפילה טובא נמי דמשמע דדרך נפילה הרי אלו שלו ואלו לאביי דרך נפילה לא הוו שלו. איכא למימר גמרא לא הוה ידע דעתיה דמאי דמקשה וכמה ולא דעתיה דרבי יצחק ולהכי קאמר אפילו טובא נמי דיניה בקב בארבע אמות עד שבא רב עוקבא ולימד. דמתניתין במכנשתא דבי דרי היא לכולי עלמא בין לדעת השואל בין לדעת רבי יצחק.

ויש לפרש דרבי יצחק לאו לאוקמי למתניתין במכנשתא דבי דרי בלחוד אתא אלא הכי קאמר מכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות הרי אלו שלו ודינא אתא לאשמועינן אבל משנתנו מילתא פסיקא קתני לכל דבר שאינר דרך הנחה. וכן אתה צריך לפרש הא דאמרינך לקמן אמר רב יהודה שלשה ימים ואוקימנא בחשוכתא ובקדמתא דרב יהודה לא הוה צריך לאוקמי מתניתין בחשוכתא ובקדמתא ובשלשה ימים אלא הכי קאמר מתניתין דקתני פרה רועה בדרך אין זו אבידה לאו לעולם קאמר אלא כל זמן שנראה שמדעת בעלים עומדת שם ופעמים דשלשה ימים ולא יותר כגון בחשוכתא ובקדמתא. ויש לי לומר דהתם משום הכי מוקי בחשוכתא משום דאי ביממי פשיטא שאין זו אבידה וכן עיקר. וזו שהביא רבינו בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו. ונראה לי שהוא סובר דבתר דמתרצינן בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא ויהיה נכון הפירוש האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתנו במכנשתא דבי דרי דוקא שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: אמר רב עוקבא בר חמא הכא במכנשתא וכו': איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאיצטריכא ליה משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כוותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והילכך מתניתין לאו במציאת דעלמא אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבידה מדעת היא. ותדע לך מדאקשינן מינה לאביי ולא אשכחינן לה פיתרי אלא במכנשתא דבי דרי וכן אמר רבי יצחק לקמן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה לתרץ אליבא דאביי.

ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה כרבא ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי ועל כרחך משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני דכיון דקיימא לן כאביי היכי הקשו בגמרא להדיא מסבריה דרבא דהאי קושיא לישנא דגמרא היא ואליבא דהלכתא איתמרה.

ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דקא סלקא דעתיה דכיון דאוקימנא כקב בארבע אמות משמע משום דנתפזרו לו הוא וכרבא סבירא ליה ומשום הכי אקשי ליה אי דרך נפילה אפילו טובא דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד דרבי יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי אתא ולומר דמשנתנו בכל אבידה קא מיירי ואפילו באבידה מדעת דהיינו מכנשתא ובשאין שם יתר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא אי דרך נפילה אפילו טובא נמי משום דכיון דיקירי מידע ידע. והא דאוקי לקמן אליבא דאביי במכנשתא היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי הא בתר דאיצטריך לתרוצי בעגולי דבילה ומשום דיקירי מידע ידע אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטריכינן לאוקמי דוקא במכנשתא דבי דרי אלא אפילו בעלמא נמי. וכן נראה דעת הרי"ף שכתב בהלכות קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי לא כפירוש זה למה כתב כן והלא אינה אלא כדעת רבא ואנן קיימא לן כאביי. ובזה נתכוונו דברי הרב. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רבי יצחק קב בארבע אמות ורב עוקבא דמפרש לה במכנשתא דבי דרי כלומר דלאו אבידה הוא אלא משום דמפקר לה משום דקשיא למו תרתי למה לי מה לי מעות מה לי פירות. וסיפא דקתני להו באלו שחייב להכריז איידי רישא נסיב להו. אי נמי משום דקא בעי למתני במטבעות. ע"כ.

בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו: פירוש בשתי אמות על ארבע דהוי פלגא דאילו שתי אמות על שתי אמות ריבעא הוא. וקבים בשמונה אמות נמי דנקט היינו בשמונה אמות על ארבע דהוה ליה כפלא דארבע אמות מרובעות. הריטב"א.

חצי קב בשתי אמות מהו: צריך עיון דמאי קמיבעיא ליה דפשיטא דהוי טעמא משום דנפיש טרחייהו דהא קב בשלש אמות דלא נפיש כולי האי טירחיה לא מיאש או יותר מקב דחשיב אלמא דתלוי בתרווייהו. וכל שכן לפירוש אחר שבתוספות דפירשו דבעי בשתי אמות על שתי אמות למה לא שאל חצי קב באמה. וגם צריך עיון למה לא כלל כל הבעיות יחד אם הדבר תלוי בנפיש טירתייהו אי בחשיבותא דכולהו שייכי בהדי הדדי ומאי אם תמצא לומר איכא הכא.

מיהו לפירושא קמא שבתוספות אז הוא קל ליישב דודאי תלוי בשניהם והכי קאמר משום דנפיש טירחייהו לכך קשה לו להתחיל אבל חצי קב בשתי אמות דלא נפיש טירחייהו לא מיאש או דילמא משום דלא חשיב קב אחד לטרוח טורח כזה וכל שכן חצי קב בשתי אמות דלא חשיבי לאותו טורח ובתר הכי אם תמצא לומר משום דלא חשיבי אם כן כל שכן מצי קב כדפירשתי. מכל מקום תיבעי לך בקביים בשמונה אמות וכי נימא טעמא דקב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר מן החשיבות אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות או דילמא אחרי שקב אינו דבר חשוב לכך קשה לו הטורח שהוא יותר מן החשיבות אבל קביים בשמונה אמות לא יקשה לו טורח גדול כיון שהוא דבר חשוב.

ולפירוש שני יש לפרש דקמיבעיא ליה קב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר משוה הקב אבל חצי קב בשתים על שתים לא נפיש טפי או דילמא מחמת שקב אינו דבר חשוב לא יחפוץ לטרוח בזה אפילו טורח הראוי לו ואם כן חצי קב בשתים על שתים נהי שהטורח אינו מגיע לחצי הטורח של קב לפי חלק המגיע מכל מקום כיון שתלוי בחשיבות והחשיבות מגיע לחצי חשיבות קב מיאש גם כשהטורח מגיע לחצי הטורח כדפירשתי. ואם תמצא לומר משום דקב אינו דבר חשוב לא יטריח טורח הראוי לו וממילא חצי קב בשתי אמות כדפירשתי.

אכתי תיבעי וכי נימא בשביל שהטורח גדול קשה לו לטרוח אפילו טורח הראוי לו אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות על שמונה אמות אף על פי שהחשיבות כפלים גם הטורח לפי חלק המגיע או דילמא אינו מניח בשביל הטורח אחרי שראוי לו אך אינו בשביל שקב אינו דבר חשוב אינו חפץ אפילו טורח הראוי לו אבל קביים בשמונה אמות שהוא דבר חשוב יטרח אפילו טורח שאינו ראוי לו. ואם תמצא לומר בקביים בשמונה אמות אחרי שהחשיבות כפלים טרח טורח כפלים אכתי תיבעי בקב שומשמין שהטורח יותר מן החשיבות יותר מכפלים. ואם תמצא לומר כיון שהטורח יותר מכפלים מפקר להו אם כן בקב תמרי שהטורח פחות מחצי טורח קב בארבע אמות והחשיבות הרבה פחות מחציו. גליון.

בציר מהכי טרח איניש וכו': פירוש בבציר מהכי כגון בשלש אמות אי נמי טורח בציר מהכי טרח איניש על קב והוא הדין טורח זה על יותר מקב אבל טורח גדול על יותר וטורח קטן על מעט כשהולכין בערך בעיא הוית בסמוך ולא איפשיטא. אבל לעולם אם אינם הולכים בערך כגון קביים בשש אמות או חצי קב באמה וכן במינים כגון קב שומשמין בשתי אמות או בחמש או חצי קב שומשמין בארבע וכן כל המינים נראה דמילתא דפשיטא היא דכשאינם בערך הולכין אחר הערך הגדול. פירוש אם ערך השבח גדול או ערך הטורח גדול ולזה לא שאלו אלא כשהם הולכים בערך ואף על גב דלשון הגמרא בפירוש צדדי הבעיות לא הוה משמע הכי אלא שהכל הולך אחר השבח ואם ירבה הטורח כפלי כפלים או הכל הולך אחר הטורח ואם ירבה השבח כפלי כפלים מכל מקום נראה לי שאין הדבר כן ולכן לא נשאלו אלא בערך ובצמצום שלא נפסיד הערכים מכל וכל דודאי לא עלה על הדעת שקב חסר קורטוב באמה ליהוי הפקר ולא קביים בחמש אמות. זה נראה לי. וכן נראה מבין ריסי רש"י. ודוק ותשכח. שיטה.

וזה לשון הרשב"א: קב שומשמין בארבע אמות וכו'. קב תמרי מהו וכו': תמיה לי כל הני למה לי הא עיקר בעיא לכולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טירחיה אי משום דלא חשיב ואי פשטת חדא מיניה איפשיטו להו כולהו וכרוכל ליבעי וליזיל. ויש לומר דלאו כולהו בחד בי מדרשא איתמרו אלא כל חד וחד בעי חד מינייהו בבי מדרשא ואתא רב אשי וסדרן כולהו הכא. והרבה כיוצא בהך בתלמוד. ואי נמי אפשר דאיכא קצת טעמא בהדה דליכא באידך דאפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמין חשיבי אפילו הכי כיון דאיכא טירחא יתירה אפקורי מפקר להו או דילמא כולה מילתא בחשיבותא תליא וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טירחא יתירה לא מפקר להו וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי כיון דליכא טירחא אלא מעט לא מפקר להו או דילמא כולה בחשיבותא תליא וכיון דלא חשיבי. אפילו ליכא אלא טירחא זוטרתא מפקר להו. עד כאן.

דף כא עמוד ב

איתמר יאוש שלא מדעת: פירוש שמצאו לאלתר קודם שידעו הבעלים באבידה ואלו ידעו היו מתיאשים ממנו. אביי אמר לא הוי יאוש. פירוש ואם נטלו קודם שידעו בו הבעלים לא זכה בו וכשיביאו הבעלים עדים חייב ליתן להם ואף על פי שנתייאשו לבסוף. הריטב"א.

כתב הראב"ד וזה לשונו: הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליה ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה. איכא למידק דאכתי איצטרכינן למימר איגלאי מילתא דמעיקרא הוה ניחא ליה ביפות. ולא היא דגלויי מילתא הוא דהאי גברא עין יפה הואו וביפות הוא תורם. עד כאן.

בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר: תימה מה ענין זה למחלוקתם דאביי ורבא דפליגי ביאוש שלא מדעת דהא זוטו של ים יאוש מדעת הוא דהא ידע ליה. יש לומר דרבותא אתא לאשמועינן דכהאי גוונא אפילו אביי מודה באינה מצויה דמדאורייתא דהוי יאוש ומיהו גבי יש בו סימן יש לומר דהכי קאמרן ואף על גב דשמעינן דיאוש לבסוף כשנודע לו מיד איאש מהו דתימא אלו הוה ידע ליה לא הוה מיאש קמשמע לן. תלמיד הר"ף.

זוטו של ים ושלוליתו של נהר: משמע כשאינו יכול להציל אפילו על ידי הדחק וזו היא הנקראת אבודה ממנו ומכל אדם ואפילו עומד וצווח וכל שכן בלא יודעים דלאו מתורת יאוש נגעו בה אלא מגזירת הכתוב. זה נראה לי. שיטה.

זוטו של ים: פירש בקרקעית ובשלולית הנהר פירש בתוך הנהר מקום שמי גשמים שוללין והוא מקום שטיפתו. רעח. והרמ"ך פירש בזוטו של ים שהוא חבור מי הנהר עם מי הים והים סוער שם. עד כאן.

זוטו של ים וכו': מסתברא דהפקר גמור הוא ואפילו מרדף אחריהם ואפילו אמר בפירוש לא מייאשנא אפילו הכי שריא דרחמנא אפקריה. ואף על גב דאמרינן לקמן ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדין ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב אמר ליה זיל אכריז והא זוטו של ים הוא ושנינן שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרי ליה כיון דישראל סכרי ליה אימר מישראל נפל כיון דישראל כרו ליה לא מיאש דאלמא זוטו של ים משום יאוש בעלים הוא. לא היא דהכי קאמר לית ליה ליאושי.

ונוסחאי דוקאני לא גרסי ליה אלא הכי גרסי שאני נהר בירן דישראל סכרי ליה וישראל כרו ליה ותו לא כלומר וכיון שכן אינה אבודה ממנו ומכל אדם הילכך בכי הא לא אפקר רחמנא. והא נמי דאמרינן לקמן אמר רבא מאן דחזיא לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחויב לאהדורי ואף על גב דאייתי ארבילא וקא מארביל הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא וכו' דאלמא אלו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי ואף על גב דחלתא כזוטו של ים הוא. לא היא דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומשום הכי לא מיחייב לאהדוריה אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזימנין דמשכח ליה והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הוה ליה כזוטו ומיחייב לאהדורי אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ש דוידש ז"ל: הא דמורי ובא הרשב"א ז"ל בהיתר לעלמא הנפול בזוטו של ים או שלוליתו של נהר. יש מה שהייתי אני דן בו להחמיר ומטעמיה ואפשר שלזה נתכוון והיינו כשהיה האבידה או הנפילה בהיות בעליה בספינה והיא יושבת ודרך הספנים שנכנסין ויוצאין ממנה על ידי דוגיות קטנות שאם הדבר שנפל בים הוא דבר צף על פני המים בזה ודאי אינו מותר לזולת בעליו וכן אנו רואין בזה מעשים בכל יום שנופלים מן הספינה כשהיה בנמל דברים כאלה ונכנסים אחריהם בדוגיות קטנות ומצילים אותם. ואפשר דאף אם מה שנפל הוא דבר שנשקע בקרקע הים כיון שהספינה בנמל ודרך בני אדם להשתדל ולהוציאה משם על ידי תחבולות שאינו מותר לזולת בעליו בשלא הלכה הספינה משם ובעליו ומה אבל אפילו הלכה אם נשארו הבעלים לבקש אחריה אינה מותרת כלל לזולתם וכן נראה מלשון מרדף שאמרה שהוא כשהולך בעל האבידה לבקש מה שהים מוליך בזוטו או הנהר בשלוליתה אבל העומד היינו כשאר כל האבידות ואסור לזולת הבעלים כן נראה לי. עד כאן.

ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי וכל היכא דאמרינן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש או בדבר שאין בו סימן לאביי או בדבר שיש בו סימן לכולי עלמא אף על גב דאייאש לבסוף לא מהני ואפילו למאן דאמר בעלמא דיאוש כדי (לא קשיא) שאני הכא שנטלה בתורת גזל וכיון שבשעת נטילה לא זכה הרי ידו כיד הבעלים וכנפקד שלהם שאין יאוש מועיל בו והיינו דאמרינן לעיל דכי אתי באיסורא אתא לידיה ולאו באיסורא ממש שהרי לא נתכוון לגזול וחייב הוא ליטלה כיון שיש בה סימן אלא בשעת איסורא קאמרינן כלומר דכי אתא לידיה ברשות בעלים קיימא וכנוטל מידם דמי וזה ברור. וכן פירש ר"י. הריטב"א.

ואמאי והא לא מייאש וכו': פירוש והא דאקשינן לעיל אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הכי פירושה אי משום דרך נפילה קאמר דהוי הפקר וכגון דידעי דנפל או דסבירא ליה דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אפילו טובא נמי כי למעלה לא בא לדקדק על ענין ההיתר ואם יאוש שלא מדעת או בידיעה אלא דקאמר כיון דטעמא משום שהם דרך נפילה ואין בו סימן מה לי מעט מה לי הרבה. ומתניתין לא קשיא דאפשר דלשון מפוזרות רצה לומר דרך נפילה בין מעט בין הרבה והשואל אינו כשואל אלא כמברר דעתו של רבי יצחק. או אפשר שהשואל היה יודע מסברת רבי יצחק והיה יודע דבמכנשתא דבי דרי עסקינן ותלמודא דלא ידע זה עד שפירשה מר עוקבא ולהכי אקשינן אפילו טובא נמי אבל השתא בא להקשות לעיקר מתניתין דמשמע דמפוזרות היינו דרך נפילה ומשום שאין בו סימן ומדקאמר סתמא הרי אלו שלו משמע בכל ענין אפילו מצאם קודם ידיעת הבעלים ולא הוי יאוש מדעת ואפילו הכי משמע ממתניתין דהוי יאוש ואקשי לאביי כי היכי דאקשי מכל אינך דאקשי בסמוך.

ומכל מקום קצת קשה בין לשואל בכמה בין לרבי יצחק בין למר עוקבא ולתנא דמתניתין לפי דבריהם כיון שנשנו יחד פירות מפוזרין ומעות מפוזרות ודאי לא תלו בכמות שלהם ולא בכמות הפיזור וכמו שנראה בסמוך אלא להיותן דרך נפילה וליכא סימן פירות נמי אמאי לא פירושן שוה לפירוש מעות ולמה לא נשנו בהאי גוונא ונשנו בסגנון לעצמן. ואפשר להביא מכאן ראיה דהלכתא כאביי דמדתנן סתם פירות אף על גב דלא חשיבי ולא יקירי לא יכלי לאוקמה בנפילה דהוי יאוש שלא מדעת ותנא נמי מילתא דפסיקא קתני שהיא שוה בכל הפירות ובלבד שיהא שיעור לכל אחד בעצמו כפי חשיבותו וכפי טורחה ואם לא נתברר בגמרא אלא במצוי והידוע והשאר נשאר לחכמים ואם נסתפקו בו קצת כמו שתראה בבעיות הני מילי כשהולכים קצת בערך אבל ודאי מודו כדפרשינן לעיל דלכל מין יש שיעור בחשיבות וטורח שהוא בהפקר זה. שיטה.

הא אמר רב עוקבא במכנשתא דבי דרי עסקינן: פירוש לרווחא דמילתא נקט הכי דבלאו הכי מצי לאוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא ובפירות דיקירי. הריטב"א ז"ל.

כיון דיקירי מידע ידיע: אעיגולי דבילה וככרות של נחתום הוה מצי לשנויי כדמשני לקמן אקציעות כיון דמידי דמיכל הוא אגב דמחשבי משמושי ממשמש בהו אלא איצטריך ליה טעמא דיקירי משום אחריני כגון גיזי צמר ואניצי פשתן. הרא"ש.

וזה לשון הר"ן: הא דלא אקשי ליה מחתיכות של בשר וגיזי צמר ואניצי פשתן אפשר דהני נמי יקירי ובכלל פירכא קמייתא וכפירוקא איתנהו להו וכו'. עד כאן.

וכתב הרמב"ן אבל לשונות של ארגמן לא משמע ליה דיקירי אי נמי משום דידע דאפשר לאוקמי כדרבי יצחק אקשי ליה לידע אי ניחא ליה בדרבי יצחק ולומר דאפילו בלשון אחד של ארגמן דלא יקיר נמי הרי הוא שלו או דילמא דוקא בדיקירי. וכן דרך התלמוד במקומות רבות.

תא שמע המוצא מעות וכו': ואף על גב דהני בצרורין כדאוקימנא בפירקין לקמן דאי מפוזרין למה לי רבים מצויין שם ואמרינן לעיל דבדבר שיש בו סימן דכולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על גב דשמעינן דאיאש לבסוף אפילו הכי שפיר קא מקשה הכי מינה דהכא כיון דהרבים מצויין שם ודאי לכי ידע מייאש והוה ליה כדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן ובמקום שאין הרבים מצויין שם לכי ידע לא עביד ליאושי דמימר אמר איניש מעליא משכח ומהדר לי ואף על גב דשמעינן דאייאש לבסוף השתא הוא דאייאש. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: והא דאקשינן מהמוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משמע לפום סוגיא דלאביי בלחוד פריך. וקשיא לי טובא דהא ההיא בדבר שיש בו סימן הוא דלא הוי יאוש ואפילו לרבא כדאיתא לעיל. ועוד דהא רבנן פליגי עליה דסבירי להו דחייב להכריז ואדמותיב מדרבי שמעון ליסייעיה מדרבנן. ויש לומר דטעמא דהא מתניתא משום דכל דבר הנופל במקום שהרבים מצויים הבעלים מתיאשים ממנו כאלו אין בו סימן וכמה דלא ידעי הוה להו כיאוש שלא מדעת בדבר שאין בו סימן ורבנן דאמרי חייב להכריז משום דסבירי להו דכיון שיש בו סימן אין הבעלים מתיאשים ממנו מן הסתם הילכך אפילו מתיאש לבסוף הוה ליה יאוש שלא מדעת בדבר שיש בו סימן דבאיסורא אתא לידיה. כך תירץ רבינו. עד כאן.

כתוב בתוספות. ורבי יצחק נמי אמאי לא אמר למילתיה אמתניתין. ושמעתי שלא אמרה רבי יצחק כן בפירוש אלא לקמן מפיק ליה מקרא דוצרת הכסף בידך אף על פי שצרור יהא בידך. גליון בתוך תוספות שאנץ.

עוד כתבו בתוספות דברייתא אלימא ליה לאקשויי. פירוש מדקאמר שרבים מצויים שם משמע דאיירי בכל ענין אפילו יש בהן סימן וטעמא כדמפרש לקמן דתלינן ברוב גוים או באינשי דלא מעלו כי בזה מסופק לקמן בספר.

ולקמן מקשים תוספות אי איירי ברוב גוים אם כן למה נקט מפני שהבעלים מתייאשים תיפוק ליה דאימור מגוים נפל כיון דאזלינן בתר רובא. ומתרצים דנקטיה לאשמועינן דאפילו מה שנפל מישראל הרי שלו שהאובד מתייאש כדאיתא לקמן בתוספות וכיון דאיירי בראה שנפל מישראל אם כן איירי שמצאו תיכף לנפילה אבל מתניתין איכא לאוקמי שהיו מונחין שם זמן ארוך או שמא אפילו מספק אית לן למימר הכי כי הוא רגילות ואין לנו לחוש מספק שמא מיד לאלתר נפל. אי נמי יש לפרש לפי הפשט דמתניתין איכא לאוקמי שהוא זמן ארוך שנפלו אבל ברייתא כי היכי דמוכח לקמן דאיירי בכל ענין אפילו יש בו סימן איירי נמי בכל ענין אפילו עודו בבית. גליון.

אמר רבי יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו: הא איפרוכא ואיפריקא מעיקרא אלא שרב אשי רצה לסדר מעיקרא הקושיות שהוקשו מן המשנה ולאו בהדדי איתמרו הני פירכא בי מדרשא והרבה כיוצא בזה. הריטב"א ז"ל.

סבי דאזלי אתיגרא: פירוש זקנים תשושי כח שמהלכים במשענות בידם דכיון שאין בהם כח להלך הרבה בשדה שיכנסו בה ללקט לא יניחו אחריהם כלום. רבינו חננאל.

כיון דאיכא עניים הכא הנך מעיקרא וכו': ואם תאמר אם כן עניים דאתו מדוכתא לדוכתא אמאי מותרין בלקט. יש לומר דכל דאתי מקמי נמושות ראיה הוא דלא אייאש מעיקרא. הריטב"א ז"ל.

תא שמע מצא קציצות בדרך: קציצות משורש קצה כמו גרוגרות המוקצות במוקצה ליבש אותם. הראב"ד.

ופטורות מן המעשר: דסתמא עדיין לא באו לידי גורן ואף על גב דעביד בהו גורן לבסוף פטורות לעולם משום דמן ההפקר זכה בהן והפקר פטור מן המעשר. הרשב"א ז"ל.

ורבינו חננאל ז"ל פירש וזה לשונו פטורות מן המעשר דאינו נשמר ותנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וכו'. ע"כ.

בזתים ובחרובין אסורין: אלמא אף על גב דלית בהו סימן אסורין וקא סלקא דעתיה השתא דלא עבידי דנתרי ותאנה עבידא דנתרא והילכך תאנה יאושי מייאש מינה מעיקרא וזתים וחרובין דלא ידע דאייאש אסורין משום גזל ופרקינן דזתים וחרובין נמי עבידי דנתרי ולכולי עלמא איכא יאוש אלא משום דחזותו מוכיח עליו. וקושטא קא מתרץ דרבי אבהו דמקמי דרבא טובא לא משני לפרוקי אליבא דרבא.

תאנה עם נפילתה נמאסת: וקשה לי אם כן מאי נוטה לדרך דקאמר אפילו בתוך הגנה נמי. ויש לומר דהכי קאמר כיון דידע דנתרי ונמאסת עם נפילתה אף הוא מייאש מינה דאמר מאן דמשכח לה לא מהדר לה ואף על גב דחזותיה מוכיח עליו דמימר אמר דבעלים מייאשי מינה אבל כשהוא בתוך גנתו לא מייאש מינה דמאן עייל לתמן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא סיפא לרבא קשיא. פירוש דהא סתם זתים וחרובין לא ידיע דנתרי ואף על גב דלכל ידעי בעליו מתיאשי מפני שאין בו סימן הוה ליה השתא יאוש שלא מדעת. אמר רבי אבהו שאני זתים הואיל וחזותו מוכיח עליו פירוש וכיון דכן אפילו תימא דידעי בעלים היכא דנתרי מסתמא לא מיאשי מינייהו דתשבינן להו כדבר שיש בו סימן דחזותו מוכיח עליהן שהן שלו וליכא דנגע בהו. ולא דמי לאבידא שאין בה סימן דאף על גב דחזא המוצא ממאן נפל שהיא שלו. דהתם בעל האבידה אינו יידע שידעו המוצאין שהיא שלו כי היכי דליאשו. אי הכי תאנה נמי פירוש ולא מצי לשנויי דשאני תאנה דידיע דנתרא דהא אי טעמא דחזותו מוכיח עליהן טעמא הוא אפילו ידעי דנתרי נמי מהני וכדפרישנא. תו ראיה לפירושנו.

אמר רב פפא תאנה נמי עם נפילתה נמאסת פירוש ומשום הכי בעלים גופייהו אפקורי מפקרי לה כשהיא נוטה לדרך דאלו בתוך הגנה לית להו לאיאושי דמאן עייל התם וכן פירש רש"י. ויש נוסחאות דגרסי תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידיע כלומר דלא ידיע אם נפל מן האילן אם הפילוה שם לדעת ואפקרוה והכל ענין אחד. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: שאני זית הואיל וחזותו מוכיח עליון שאינן נופלין לרחוק אלא תחתיהן ולפיכך אסורין דלא קא מיאש וכן חרובין. אי הכי תאנה נמי הרי תחתיהן הן נופלות ולמה הוא מתייאש מהן. תאנה עם נפילתה נמאסת. חזותו מוכיח עליו לרבותא נקטיה דאפילו נתרי למרחוק או שיש זתים אחרים בסמוך דאי בנמצאת תחתיה כדתנן בתאנה בלא חזותו המקום מוכיח. והשתא אתי שפיר דתאנה אפילו תחתיה הוי הפקר משום מאיסות ולא משום חסרון חזותה כמו שנמצא בקצת ספרים דסוף סוף תחתיה תנן והמקום הוי מוכיח להם לגירסת רש"י ולא ידיע וזתים אפילו נתרי למרחוק דחזותו מוכיח ולא אייאש אפילו לאחר ידיעה. שיטה. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: תאנה נמי מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר היכי דמי אי תלינן הנך תאנים בתר רובא דעלמא ומעוברי דרכים נפלי אם כן מאי קאמר מידע ידיע דנתרא הא לא תלינן להו בתר תאנה משום דתחתיה נמצאו אם כן לא מיאשי בעלים. ויש לומר דלעולם תלינן להו בתר תאנה והיינו טעמא דמייאשי בעלים משום דסברי כולי עלמא לאו דינא גמירי ומאן דאשכח תלי ברובא ושקיל.

ובמסקנא דשנינן לרבא דזית זיתו מוכיח עליה לא מייאשי בעלים בזתים משום דסברי דמאן דמשכח יתלה דמזית זה נפלו ולא מרובא דעלמא אבל בתאנה תלינן ברובא דעלמא משום דליכא הוכחת חזותו דעם נפילתה נמסית פירוש מסמסת ומשתברת ואין ניכר בה מראית שאר התאנים שבתאנה כי ההיא דבריה חולין ורילמא סימנא הוה ליה בגווה ושני דמסמס לה מסמוסי עד כאן. ולא גרסינן נמאסת דמשמע דמחמת כן מפקירה. תוספות שאנץ.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל: מידע ידיע דנתרא. ואם תאמר מה בכך מכל מקום היא שלו כי נתרה. ופירש הקונטרס דמרייהו יאושי מייאש מינה משום שקצים ורמשים. ולא נראה דמה משני בזתים ובחרובים הואיל וחזותו מוכיח עליו מכל מקום מייאש מינייהו משום שקצים ורמשים אלא ודאי מיירי דליכא חששא דשקצים ורמשים כגון דאיכא גדר. לכן נראה לי מידע ידיע דנתרא ואייאש מינה משום עוברי דרכים שיקחוה.

ואם תאמר תיפוק ליה דמותרת משום דיש לתלות דשל עוברי דרכים הם שנפלה מהם. ויש לומר דמיירי דנמצאת תחת התאנה ואם כן מוכח שמן התאנה נתרה. ואם תאמר תיפוק ליה דעוברי דרכים לא יקחוה כיון דחזו לה תחת התאנה ויש לתלות באילן. יש לומר דמשום הכי לא פרשי מינה דכולי עלמא לאו דינא גמירי.

ואם תאמר אי הכי זית וחרובין נמי. יש לומר דבהא ודאי גמירי דחזותו מוכיח עליו. תאנה עם נפילתה נמאסת הכי גרס רש"י נמוסת כשנופלת ואפקורי מפקר לה ולא גרס דלא ידע לה. ולא נראה דכמה ספרים גרסי ליה ויש לומר דלאו מטעם הפקר אלא מטעם יאוש שנתייאש בו והכי גרסינן תאנה עם נפילתה נמאסת ולא ידע שמן האילן היא ומייאש מינה. עד כאן.