פתיחת התפריט הראשי

סעיף אעריכה

השוחט את הבריאה, ולא פירכסה (פי' שלא נתנענעה) – הרי זו מותרת.

אבל המסוכנת: והוא, כל שמעמידים אותה

(בגערה או במקל. כל בו בשם הראב"ד)

ואינה עומדת, אע"פ שהיא אוכלת מאכל בריאות. שחטה ולא פרכסה כלל – הרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה הרי זו מותרת. וצריך שיהיה הפירכוס בסוף השחיטה

(ולמשוך עד אחר השחיטה. רבינו ירוחם בספרו "תולדות אדם וחוה" נתיב ט"ו ח"ג לדעת רש"י)

, אבל בתחילתה אינו מועיל.

כיצד הוא הפירכוס: בבהמה דקה, ובחיה גסה ודקה – בין שפשטה ידה והחזירה, או שפשטה רגלה אע"פ שלא החזירה, או שכפפה רגלה בלבד – הרי זה פרכוס ומותר. אבל אם פשטה ידה ולא החזירתה – הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד.

בבהמה גסה: אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה, בין שכפפה ולא פשטה – הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל ולא כפפה כלל – הרי זו נבלה.

ובעוף: אפילו לא רפרף (פירוש, מענין "כהרף עין") אלא בעינו, ולא כישכש (פירוש נענע) אלא בזנבו – הרי זה פרכוס.

סעיף בעריכה

השוחט את המסוכנת בלילה, ולא ידע אם פירכסה – הרי זו ספק נבלה ואסורה.

סעיף געריכה

גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים כדי שלא תמות ואע"פ שפירכסה בסוף השחיטה. ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה – הרי זה משובח.