שולחן ערוך חושן משפט עט ד


שולחן ערוך

אמר לו מנה הלויתיך בפני פלוני ופלו ואמר לו לא היו דברים מעולם ובאו עדים שמנה לו אע"פ שלא ידעו אם דרך הלואה נתנם לו או דרך מתנה הוחזק כפרן ואם יטעון אח"כ דרך מתנה נתנם לי או פרעון היו אינו נאמן אבל אם טען תחילה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או כפרעון חובי נאמן כיון שאינו מכחיש העדי' ונשבע היסת ונפטר ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטען זה לא היו דברים מעולם ודאי הוחזק כפרן על פי העדים אבל אם טען אני לא קבלתי ממנו אלא בפרעון שלי ומפני שלא הייתי יכול להוציא ממנו הודיתי לו כל מה שאומר כדי להוציא חובי ולא חששתי להורות לו שהוא דרך הלואה כיון שלא ראיתי עדים: טענתו טענה ונשבע היסת ונפטר:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני כו' מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פלוני ופלוני דה"ל להשים אל לבו על מה שנעש' בפניהן ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנ' או בפרעון חובי אבל אם תבעו בבית דין סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"מ וזה מביא עדים שמנה לו בפניהן מנה שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה עכ"ל מור"ש ודברי טעם הן (הג"ה ובאו עדים שמנה לו בב"י מחס"ד בשם בעל תרומות דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן על ידו):

ושמעו שנתנם לו דרך הלואה כו'. דוקא כאן ששמעו שנתן לו מעות הוחזק כפרן מה שא"כ כששמעו שהודה לו שח"ל וכמ"ש הטור בסי' ל"ב ופ"א דשם שייך לומר דרך השטאה הודה לזה:

ש"ך - שפתי כהן

(יא) מנה הלויתיך בפני פ' ופ' כו'. מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פ' ופ' דה"ל להשים אל לבו על מה שנעשה בפניהם ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנה או בפרעון חובי אבל אם תבעו בב"ד סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"ם וזה מביא עדים שמנה לו בפניהם מנה שומעים לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלוא' עד כאן לשון מור"ש ודברי טעם הן עד כאן לשון סמ"ע ועיין בבית חדש שחולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וכן בר' ירוחם נ"ג ח"ג כתב מנה מניתי לך כו' ע"ש:


(יב) ודאי הוחזק כפרן. ואע"ג דלקמן ר"ס פ"א אפי' טען להד"ם לא הוחזק כפרן היינו דוקא התם דלא הי' אלא הודאה לחוד ומטעמא דמילי דכדי לא דכירי אינשי משא"כ הכא ששמעו שנתן לו מעות א"כ ודאי ה"ל לזכור נתינת המעות:


(יג) אבל אם טען כו' טענתו טענה. נ"ל דוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך הלואה והלכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו יוכל לומר לא חששתי להודות כיון שלא ראיתי עדים כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם אינו יכול לטעון שום טענה וכדכתב הריב"ש והמחבר לקמן סי' פ"א סעיף י"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידים עליה ומטעמא דכ' הריב"ש שם הביאו ב"י בסוף סי' ל"ב דלא דמי הלואה להודאה דבהודא' יכול לטעון להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דהעדים יכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלוא' ולא חיישינן דלמא יטעון לא חששתי ליקח בהלוא' כיון שלא ראיתי עדים אלא ודאי כל שראו ההלואה ממש לא מהני שום טענה כן נ"ל ברור:


ט"ז

באר היטב

(י) ופלוני:    עמ"ש הסמ"ע בשם מהרש"ל וכ' עליו דדברי טעם הן והב"ח חולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וגם ברבי' ירוחם כ' מנה מניתי לך כו'. שם.


(יא) עדי':    בב"י כתב בשם בעה"ת דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן ע"י. סמ"ע.


(יב) שנתנם:    משא"כ כששמעו שהוד' לו שח"ל דשם שייך לו' דרך השטא' הודה לזה כמ"ש הטור בסימן ל"ב וע"ל ריש סימן פ"א. שם.


(יג) חששתי:    ודוקא הכא כיון שהעדי' לא ראו ההלואה ממש רק שמעו שנתנם כו' ונמצא שאינו חייב אלא מכח פיו לכך י"ל לא חששתי להודו' כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש א"י לטעון שום טענה וכמ"ש המחבר בסי' פ"א סי"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידין עליה ומטעמא דכתב הריב"ש שם דל"ד הלואה להודאה דבהודא' י"ל להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דיכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלואה ולא חיישינן שיטען לא חששתי כו' כן נ"ל ברור. ש"ך.



קצות החושן

(ב) שקבלתי ממך מנה ר"פ שבועת הדיינין יתיב רב המנונא קמיה דר"י ויתיב ר"י וקא מבעיא ליה מנה מניתיך בפני פ' ופ' ועדים רואין אותו מבחוץ מאי א"ל רב המנונא והלה מה טוען אי להד"מ הוחזק כפרן אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי אתי עדים מאי הוי ע"ש ואיכא למידק מ"ש מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאי איכא עדים שראו אותו שנתנו לו בסתם ולא ידעו אם בתורת מתנה ולקוח או בתורת שאלה אמרינן דמסתמא בתורת שאלה נתנו א"כ מטבע נמי דעומד להלואה למה לא נימא בתורת הלואה וי"ל דשאני חפץ דהדרא בעיני' להכי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר מוקמינן לה בחזקת מרא קמא אבל הלואה דהוי להוצאה לא שייך לומר בחזקת בעלים הראשונים דהא מחזקת בעלים הראשונים ודאי יצאה אפי' נתנו לו בתורת הלואה אלא דנימא דנתנו בתורת הלוא' ויצטרך הלוה לשלם בזה נאמן המקבל לומר דרך מתנה כיון דלא שייך בזה חזקת בעלים הראשונים:


(ג) ושמעו שנתנם לו דרך הלוא' וקשה דל הודאתו מהכא ונהי דיש לו אמתלא על הודאתו כיון דאם הי' בא לתבוע אותו עבור חוב בע"פ והוא כופר ודאי אין התובע נאמן ואפי' בתפיסה כל שהוא בעדים וצריך להחזיר וא"כ כיון שידוע לעדים שזה לא נתנו בתורת פרעון רק בתורת הלואה היכי נאמן לתופסו עבור חובו כיון שכופר ואומר שאינו חייב. ולכן נראה העיקר כדברי הש"ך דמוקי להך דהכא שהעדים לא ראו כלל נתינת המעות מזה לזה אלא שמעו מבחוץ איך שזה אומר הלואה וזה אומר הלואה ולא ראו גוף הענין וע"ש וא"כ על מה שאומר הלואה מקבלין את אמתלא שלו אבל אם העדים ראו נתינת המעות מידו לידו דרך הלואה והמקבל קיבלם ג"כ דרך הלואה אפי' אומר אמתלא לפי שהוצרך לומר כך מפני שלא היה יכול להוציא ל"מ תפיסתו על חובו כיון שזה אומר להד"מ שאינו חייב לו כלל וז"ב ולפי זה לא קשה קושיות כנה"ג על הטור שכתב ואם הכמין לו עדים מבחוץ ושמעו שנתנם לו דרך הלואה וטוען זה להד"מ הוחזק כפרן למה צריך שישמעו עדים דרך הלואה הא סתם נמי הוחזק כפרן כשטוען להד"מ וע"ש שכתב וכבר הקשה זה לו למוהרש"ף הובא בספר מורה צדק ע"ש. ולפי מ"ש דכאן לא ראו הרצאת המעות דאם ראו הרצאת המעות מידו לידו דרך הלואה ודאי אין המקבל נאמן וכמ"ש וכיון דלא שמעו רק דברים בזה ודאי בעינן שמעו מבחוץ דאם לא ישמעו ליכא שום עדות כלל לא ראיה ולא שמיעה משא"כ בהך דרישא דהוחזק כפרן דשם ראו שמנה לו מעות. וע"ש בכה"ג ז"ל ומ"ש רבינו ואם הכמין לו עדים מבחוץ וכו' ופשוט הוא מההיא מימרא דרב המנונא דע"כ לא מהימן לומר אין שקלי ודידי שקלי אלא משום שאין העדים יודעין אי הלואה אי מתנה הוה אבל היכא שעדים מעידים דהלוא' תו לא מהימן לומר דידי שקלי עכ"ל הב"י וכתב עליו ז"ל אמר המאסף שותא דמרן לא ידענא שרבינו בעה"ט כתב בפי' שנאמן לומר אין שקלי ודידי שקלי אפי' שמעו שנתנם לו דרך הלואה וגם על רבינו בעה"ט יש לתמוה דבגמרא משמע דכל שיש עדים שנותנם לו בהלואה לא מהימן לומר אין שקלי ודידי שקלי וע"ש שהעלה דאין שקלי ודידי שקלי דגמרא ושבב"י היינו שהוא אומר שהמלוה נותנם לו בפרעון חוב או במתנה ובזה ודאי אם העדים שמעו שדרך הלואה נותנם לו ודאי מוכחש מהעדים ואין שקלי ודידי שקלי שבטור היינו שזה אומר אמת המלו' נותנם לי ע"ד הלוא' אבל אני קבלתי מעצמי על פרעון חובי ובזה נאמן וע"ש שכתב וזה פשוט ומוכרח מסוגיות הגמ' ומבואר בטורים ובבעה"ת ע"ש שהאריך ולפי מ"ש דברי הב"י אינו סותר לדברי הטור דהב"י מיירי שהעדים ראו הרצאת המעות דהא קאי על ההיא מימרא דרב הממונא וראו עדים שמנה לו מעות ולפיכך אם שמעו שנותנם על דרך הלואה ודאי לא הי' המקבל נאמן וכמ"ש דודאי לא מצי תפיס ליה על חובו שאומר כיון שזה מכחישו אבל הטור לא מיירי שראו מעות אלא שמעו מבחוץ סיפור דברים וכמ"ש בש"ך ומש"ה נאמן לומר אמתלאה על הודאתו ונפלאתי על שיטת כנה"ג ומורהרש"ף ומורה צדק דמוקי לה בראו הרצאת מעות דרך הלואה שיוכל המקבל לומר לא חששתי להודות דא"כ לא משכחת שום הלואה שיאמר קבלתי' בחובי והוכרחתי לו' דרך הלואה וזה ודאי ליתי' וכמ"ש. ואולי מיירי היכא דאית ליה מגו דפרעתי ומש"ה נאמן לומר אין שקלי על חובי והוכרחתי להודות אלא דא"כ אפי' לא היה נאמן לומר הוכרחתי להודות היה נאמן לומר יש לי חוב אצלו ויש לי בידו כנגדו במגו דפרעתי אלא משמע דמיירי באופן דלית ליה מגו ועוד דאפי' במגו נראה דאינו נאמן להכחיש גוף הלואה באמתלאה כיון דהוחזק לפני עדים גוף הלואה ולכן נרא' העיקר כדברי הש"ך וכמ"ש דכאן מיירי שלא ראו כלל הרצאת מעות וכמ"ש וכן עיקר:


(ד) אלא בפרעון כתב בכנה"ג דוקא בטוען בפרעון קיבלם אבל אם טוען במתנה קיבלם אינו נאמן:




▲ חזור לראש