ש"ך על חושן משפט עט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

(א) וכפר בב"ד. לאפוקי חוץ לב"ד וכדלקמן סעיף ט':

(ב) הרי זה חייב לשלם כו'. בתשו' מבי"ט חלק ב' סימן ט"ז פסק דכשאומר להד"ם ועדים מעידים שלוה וחזר ואמר בב"ד פרעתי קודם נאמן אם הביא עדים ואינו נראה לי דמשמעות הפו' לא משמע הכי פירושו ומה שהביא ראיי' מה' המגיד כבר כתב תשובתו בצדו דעד שיברר בעדי' רצה לומר אם יאמר פרעתי אחר כך ומה שכתב שם על זה היינו לפי מה שפי' הוא וז"ל דהעדים מעידים שיש לו כו' ליתא דהוא פי' הש"ס כן אבל דברי הרמב"ם כפשטן כ"נ ברור למעיין שם ומה שהביא ראיה מדברי הרמ"ה שבטור סימן פ' אינה ראיה כלל דהני סהדי דמכחשי טענה קמייתא לא אתו עד דכבר טען טענה בתרייתא כן מוכח שם בטור עיין שם ולדבריו תיקשי דהלא הר"י ן' מג"ש והרמב"ם שהביא הטור שם פליגי אהרמ"ה וס"ל דאפי' בלא סהדי נמי יכול לטעון טענה בתרייתא אע"ג דמכחשי טענה קמייתא כמבואר בטור שם אלא ע"כ ה"ט כיון דהני סהדי לא אתו עד בתר דטען כבר טענה בתרייתא ודברי הריב"ש שהביא המבי"ט שם הם כפשטן ומ"ש דמ"ש הרמב"ם והטור כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואפי' עדים מעידים שפרע אינו נאמן מיירי כשעומד בטענת לא לויתי אינו נראה לי סתימת הפוס' כן ועוד שהרי כתב הטור ר"ס זה לפיכך אם אחר שפרע חזר ותבע את זה ואמר פרעתיך ב"פ אין משביעים אותו היסת כו' וע"כ ביש לו עדים שפרע מיירי דאדלעיל קאי וכן כתב בעה"ת ריש שער י"א להדיא דין זה גם איש לו עדים והא השתא קא הדר מטענת לא לויתי וטען פרעתי ב"פ עכ"פ הי' לנו להשביעו היסת ודוחק לומר דשאני הכא שלא טען פרעתי עד אחר שבאו עדים ואמרו שפרע דהוי כעומד בטענת לא לויתי ועוד דמשמע מדברי הטור דכ"ש אם אין כאן עדים כלל שפרע דאין משביעו היסת ואם איתא דאי הוה מייתי סהדי לא הוה משלם א"כ איך יתכן שלא ישביעו היסת אלא ודאי אפי' אמר פרעתי ומביא עדים שפרע חייב לשלם דכיון שכבר טען לא לויתי הרי הודה שלא פרע והודאת בע"ד כק' עדים דמי ופסל לכל אדם שבעולם וכ"כ נמוקי יוסף סוף בתרא דאם טען על השטר מזוייף הוא ואח"כ נתקיים השטר שוב אינו נאמן להביא עדים שפרע שכל האומר מזויף הוא ולא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עד כאן לשונו וכן משמע מדברי הסמ"ע סימן זה סעיף קטן י"ז ושאר אחרונים לכך נ"ל דהדברים ככתבן ודברי הרב המגיד והריב"ש שהביא הם הכל כפשטן והמעיין יעיין בכל המקומות ויראה כי כן הוא:

(ג) שהרי הוחזק זה כפרן הוא לשון הרמב"ם וכבר כתב הראב"ד בהשגות אין צורך לזה הטעם ונראה שלכך הגיה הר"ב דכל האומר כו' ואפשר כוונת הרמב"ם להורות דאפי' יטעון אח"כ פרעתי לא יהא נאמן:

(ד) אין משביעין אותו היסת. בע"ש כתב וז"ל אין משביעין אותו הואיל והוחזק כפרן לממון זה ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעים אותו היסת מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחלה כו' עכ"ל סמ"ע וטפי ה"ל להשיג על הע"ש דאי הטעם משום שהוחזק כפרן אמאי לא ישביעו היסת לאחר פרעון וכמ"ש לקמן סעיף קטן י"ח:

(ה) היסת כו'. כ' הב"ח דה"ה אם רצה להחרים על כל מי שנטל ממונו שלא כדין ג"כ מוחים בידו כו' ואין דבריו נראין וע"ל סי' פ"ב סעיף ד' ס"ק י"ד:

(ו) וזה אינו כתב ידי כו'. עמ"ש לעיל סי' ס"ט סעיף ב' ס"ק י"א:


סעיף בעריכה

(ז) דהוי כאומר יתכן כו'. ר"ל דכיון שאומר יתכן שאתה חייב לי כמו כן המעות רוצה לומר שאיני חייב לך מחמת שאתה חייב לי ג"כ כנגדו כסך הזה וא"כ ודאי לא פרעו דהיאך יפרענו כשחייב לו ג"כ כנגדו וא"כ אם באו עדים שאינו חייב לו כנגדו אע"פ שמעידים ג"כ שפרעו חייב לשלם ודו"ק וע"ל סוף סעיף י':


סעיף געריכה

(ח) ואח"כ אומר נזכרתי. ע"ל סי' מ' בטור וב"י ע"ל סי' פ"א סעיף כ':

(ט) ואינו כאומר לא לויתי מעולם. דאלו אומר לא לויתי ובאו עדים שלוה אפי' אומר אח"כ נזכרתי שפרעתי ובאו עדים שפרעו אינו נאמן כ"כ הנ"י רפ"ק דמציעא וכן משמע בריב"ש סי' שצ"ב:

(י) אבל אם באו העדים תחלה אינו נאמן. ומדברי הרב המגיד ספ"ז מה' טוען ומביאו ב"י לקמן ס"ס פ"ב מבואר להדיא דאפי' באו העדים תחלה נאמן ע"ש:


סעיף דעריכה

(יא) מנה הלויתיך בפני פ' ופ' כו'. מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פ' ופ' דה"ל להשים אל לבו על מה שנעשה בפניהם ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנה או בפרעון חובי אבל אם תבעו בב"ד סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"ם וזה מביא עדים שמנה לו בפניהם מנה שומעים לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלוא' עד כאן לשון מור"ש ודברי טעם הן עד כאן לשון סמ"ע ועיין בבית חדש שחולק וס"ל דאין חילוק בין הזכיר בפני פלוני ופלוני ולעולם לא הוחזק כפרן אלא באומר מנה מניתי לך כו' ע"ש וכן נ"ל וכן בר' ירוחם נ"ג ח"ג כתב מנה מניתי לך כו' ע"ש:

(יב) ודאי הוחזק כפרן. ואע"ג דלקמן ר"ס פ"א אפי' טען להד"ם לא הוחזק כפרן היינו דוקא התם דלא הי' אלא הודאה לחוד ומטעמא דמילי דכדי לא דכירי אינשי משא"כ הכא ששמעו שנתן לו מעות א"כ ודאי ה"ל לזכור נתינת המעות:

(יג) אבל אם טען כו' טענתו טענה. נ"ל דוקא הכא כיון שהעדים לא ראו ההלואה ממש בעיניהם רק שמעו שנתנם לו דרך הלואה והלכך כיון שאינו חייב אלא מכח פיו יוכל לומר לא חששתי להודות כיון שלא ראיתי עדים כו' אבל אם העדים ראו ההלואה ממש בעיניהם אינו יכול לטעון שום טענה וכדכתב הריב"ש והמחבר לקמן סי' פ"א סעיף י"ב דכל שראו ההלואה ואפי' בהכמנה מעידים עליה ומטעמא דכ' הריב"ש שם הביאו ב"י בסוף סי' ל"ב דלא דמי הלואה להודאה דבהודא' יכול לטעון להשטות הודיתי משא"כ בהלוא' שהמעשה נגמר מיד ולא איברי סהדי אלא לשקרי ומשמע דהעדים יכולים להעיד סתם שזה חייב לזה ע"פ סמך שראו ההלוא' ולא חיישינן דלמא יטעון לא חששתי ליקח בהלוא' כיון שלא ראיתי עדים אלא ודאי כל שראו ההלואה ממש לא מהני שום טענה כן נ"ל ברור:


סעיף העריכה

(יד) וחזר ואמר פרעתיך כו'. כלומר שאחר שנתחייב לשלם ויצא מב"ד חזר ואמר פרעתיך אחר שיצאו מב"ד כיון שהוחזק כפרן לאותו ממון כבר שוב אינו נאמן לעולם לטעון עליו פרעתי עד שיביא עדים שפרע:

(טו) אבל לא לממון אחר. אפי' כפר בק' והוחזק כפרן בנ' ישבע על נ' האחרים כדלעיל סי' ע"ה סעיף ד' וסי' פ"ז סעיף ה' וע"ש. וז"ל הסמ"ע ס"ק י"ג כתב בתשו' רשב"א סי' תתק"ה בח' שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן עכ"ל ד"מ ו' עכ"ל סמ"ע וכ"כ ב"י ס"ס ס"ו בשם תשו' הרשב"א ובאמת דין זה צ"ע בעיני דלמה יהא מוחזק כפרן לכולן ואפשר משום דכיון שגנב מקצתן נעשה חשוד שגנב כולן וס"ל להרשב"א כסברא הראשונה דלקמן סי' צ"ב סעיף ט' דחשוד שמוציא שטר שכנגדו נשבע היסת ונפטר וכאן כיון שמת ראובן האלמנה פטורה וכן מיירי בתשו' רשב"א להדיא בראובן שמת ואלמנתו ביררה שגנב מקצתן ולפ"ז לדידן דקי"ל כסברא החחרונה דלקמן סי' צ"ב לא הוחזק כפרן לשאר השטרות וגם בתשו' רשב"א גופיה שם מסיים בזה שיש להתיישב בדבר ע"ש:

ובריב"ש סי' שנ"ד כתב אין ספק שראובן הוחזק כפרן ואינו יכול לטעון עוד באותן חפינים כלום ונאמן שמעון עליהם לומר עדיין הם בידו גם בשיווי החפצים נאמן שמעון כל שיעריך אותם בדבר שהוא אמוד בהם וא"צ שבועה כו' ומביאו ב"י וצ"ע אמאי יהא נאמן על שיווי החפצים בלא שבועה הלא על זה לא הוחזק כפרן וע"ל סי' ע"ה ופ"ז וצ':

(טז) ונאמן כו' כשאר כל אדם. דנהי דהוחזק כפרן מ"מ לא נעשה חשוד ודינו כשאר כל אדם לממון אחר ועיין בתשובת מהר"ש כהן ס' ג' סי' ע"ז וע"ט ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' רפ"א ורפ"ו ורצ"ז:


סעיף זעריכה

(יז) מי שהודה בב"ד כו'. דין זה הוא מהטור והטור קאי שם בהודה על שטר או כתב ידו שהאמת הוא שחייב לו וכן משמע ממה שמסדר הר"ב הג"ה זו כאן אהוציא עליו כתב ידו ובזה מתורץ מה שהקשה בסמ"ע ס"ק י"ח מה חידש הר"ב בזה הא כבר כתבו המחבר לעיל ס"ג דשפיר חידש דסד"א בשטר גרע טפי וכ"כ ה' המגיד להדיא ומביאו ב"י בס"ס פ"ב שיש לחלק כן דהודה על שטר אינו נאמן לומר שוב נזכרתי אע"פ שמביא עדים וע"כ קמ"ל הר"ב דאין חילוק וכדעת הטור:


סעיף חעריכה

(יח) נוטל בלא שבועה. היינו קודם הפרעון ויכול להחרי' סתם אף קודם הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת שלא נפרע ממנו ב"פ (וע"ל סימן פ"ב סעיף ד) חוץ מאם טען שפרעו קודם לכן אינו יכול להשביעו היסת כלל לאחר פרעון כדלעיל סעיף א' משום דכיון דטען מתחלה לא לויתי הרי הודה שלא פרע קודם לכן והודאת בע"ד כק' עדים דמי משא"כ בשאר הוחזק כפרן:


סעיף טעריכה

(יט) ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל על פי ע"א שהכחישו לא הוחזק כפרן לכ"ע אך מ"מ הוי משואיל"מ ע"פ עד א' להרמב"ם וכ"כ הטור בסי' ע"ה סי"ד והרשב"א חולק והטור כתב כאן בדין זה ג"כ דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליבא דרשב"א כתב כן עכ"ל הסמ"ע וכתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וז"ל לפי דבריו הוי הטור כאן מזכה שטרא אליבא דבי תרי (וגם קשה לי שהרי הטור לא הזכיר כלל דעת רשב"א בשום מקום) אבל לי נראה דשאני הכא שהעד בא לאחר שחזר וטען פרעתי דהוי מפטור לפטור ודוק עכ"ל ונכון הוא וכ"כ הב"ח ועוד נ"ל לתרץ דאפי' מיירי שהעד בא קודם טענה שניה מ"מ הטור לא מיירי כאן מדין משואיל"מ אלא בא לומר דאף אם הוי משואיל"מ מ"מ לא הוחזק כפרן על פי עד אחד ואם טען אחר כך פרעתי נאמן [והוא מדברי בעל התרומות שכתב דאף על גב דבע"א הוה ליה מחוייב שבוע' ואינו יכול לישבע משלם מכל מקום לא הוחזק כפרן ומביאו בית יוסף מחודש ז' ע"ש] ומה שכתב נשבע היסת שפרע או שאינו יודע כו' קאי אלעלמא היכא דאינו מכחיש העד ומה שכתב בתחלה אפי' עד אחד מכחישו לא בא אלא לומר דלא היחזק כפרן על פי עד אחד ובזה מיושב מה שהקשה הבית חדש הא בטוען איני יודע ועד אחד מעיד שלוה הו"ל משואיל"מ ויישב בדוחק גדול ע"ש ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי ודוק כי אעפ"י שלשון הטור מגומגם קצת מכל מקום אין ספק שזאת כוונתו והוא אמת:

(כ) כיון ששתי הטענות באות לפוטרו כו'. מדתלה טעמא שב' הטענות באות לפוטרו משמע דמה שכתב טען הלוה איני יודע היינו איני יודע אם לויתי אבל איני יודע אם פרעתיך כיון דחייב וכדלעיל סי' ע"ה סעיף י' אינו יכול לטעון שוב פרעתי ומזה ראיה לדברי מהרש"ל שהבאתי שם בס"ק נ"ז דקשה על הר"ב שכתב שם דאם חזר ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן בשבועה וצריך לומר דהר"ב סבירא ליה דשאני התם שטוען שבאותו פעם שאמר איני יודע באמת לא ידע ועכשיו נזכר הלכך ישבע שכן הוא שמתחל' שכח ועכשיו נזכר אבל הכא אומר שמתחל' טען שקר ודו"ק:

(כא) באות לפוטרו כו'. עיין לקמן סי' פ' ועיין לקמן סי' קמ"ו סעיף ד' ובטור שם:

(כב) משום שראה עדים שבאו כו'. לשון הסמ"ע כ"כ ג"כ הטור בס"ס פ' בשם ר"י מגש והרמב"ם ומהתימ' על הבית יוסף ודרכי משה שכתבו דין זה בלשון מצאתי כתוב כאלו חידוש הוא הא כבר כתבו הטור בהדיא בסי' פ' עכ"ל ולא קשה מידי כי בטור אינו מפורש דיש לומר אפי' באו עדים אחר טענ' שניה והכחישוהו ע"ש ועוד מפורש במ"כ שהביא בבית יוסף ודרכי משה אפי' ראה עדים ממשמשי' ובאים וכן כוונת הרב במה שכתב משום שראה כו' וכ"כ הגאון אבי מ"ו ז"ל בגליון סמ"ע שלו וגדולה מזו כתבתי לעיל ס"ס י"ד שהרא"ש בתשובה ור' ירוחם חולקי' על המ"כ ושדברי הר"ב צריך עיון לדינא ע"ש.

(כג) אם לא שהקול מפורסם כו'. ובאמת בדרכי משה לא חילק בין שהקול מפורסם או לא רק הביא בסתם בשם תוס' שטה בגליון מרדכי ריש חזקת הבתים דאם טוען לא לויתי וחזר ואמר פרעתי משום שהיה קול בעיר שלוה אפ"ה חזרתו חזרה הואיל ומעצמו חזר וגם לא מסתבר לחלק בין הוא מפורסם או לא כיון דאיהו מתחל' טען כך וגם לא דמי לדלעיל סימן ע"ב סעיף י"ח דהתם כיון דאינו נאמן אלא במגו דהחזרתי שפיר שייך לומר כן לענין דלא חשיב מגו דכיון דיש קול מפורסם שלא החזיר ירא לטעון כן ולא הוי מגו וכה"ג כתבו הטור לקמן סי' ק"נ ס"ה דהורע כח המגו כיון שיצא הקול וע"ש משא"כ הכא ואולי יש לקיים דברי הר"ב דכיון דהא דחוזר וטוען אפי' מפטור לפטור טענה גרוע היא מדהדר מטענה קמייתא וכדמשמע בטור לקמן סי' פ' בשם הר"י מגש דלא מהימן אלא משום מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ומפטר אם כן הכא אמרינן דלא בעי קאי בטענ' קמייתא משום שהקול מפורסם וליכא מגו ודמי לדלעיל סי' ע"ב סעיף י"ט ומ"מ צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון שמתחל' טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הראשונ' הי' פטור דמשום קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מ"מ הוי מגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא ואיפטר שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע:

(כד) אבל אם אמר פרעתיך אח"כ נאמן. ובזה חלוק דין אתם עידי להוכחש בבית דין דבבית דין הוחזק כפרן על ממון זה לעולם:


סעיף יעריכה

(כה) מעולם לא הי' לך בידי כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס ס':

(כו) והעידו עדים שהודה לו. באתם עידי או בהודא' גמור' על פי מה שנתבאר לקמן סימן פ"א ע"ש:


סעיף יאעריכה

(כז) נתבאר בסי' ע' עיין שם בסעיף ב' ומ"ש שם באריכות:


סעיף יבעריכה

(כח) וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה כו'. פי' ומיירי שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך במעות ובאותה סחורה שאל"כ פשיטא עכ"ל ר' ירוחם נ"ג ח"ג. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ח. ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן שמ"ט:

(כט) הודאה בבית דין כו' בד"א כשלא קבל הדין כו'. דברים אלו צ"ע דע שהכל עד סוף הסעיף הוא ל' הרמב"ם ספ"ז מטוען ונראה מדבריו דס"ל כשלא קבל הדין עד ששלחו אחריו אינו נאמן לומר פרעתי אפי' יצא מב"ד ולא כתבו לו וכ"כ בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט לדברי הרמב"ם כמבואר למעיין בדבריו שם (הבאתי קצת דבריו לעיל סי' ל"ט סעיף ט' ס"ק כ"ג) ובפרט במ"ש שם בדף קמ"ו סוף ע"א וז"ל ולא זו בלבד אלא שאפי' בלא פסק דין אין הנתבע נאמן לומר פרעתי לדעת הרמב"ם כשעמד בדין ונתחייב ע"י ששלחו אחריו כו' עכ"ל וכ"כ בס' לח"מ פ"ז מטוען לדעת הרמב"ם ע"ש וכן נראה בספר גידולי תרומה שער י"ב חלק ב' דף ע"א סוף ע"א לדברי בעה"ת לדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ע"ש ולפ"ז צ"ל הטעם דכיון דה"ל לכתוב כמאן דכתבי ליה דמי ודמי לקנין דאמרינן לעיל סי' ל"ט ס"ג דסתם קנין לכתיב' עומד ואע"פ שלא נכתב א"י לטעון פרעתי וה"ה כל מעשה ב"ד כיון דלכתיב' עומד אפי' לענין טריפת לקוחות כמאן דכתב דמי וא"י לטעון פרעתי והכי אמרי' בש"ס פ' חזקת הבתים דף מ' ע"א האי קנין היכי דמי אי כמעשה ב"ד דמי ליבעי ג' כו' משמע לכאורה דמעשה ב"ד הוי כקנין אבל כד מעיינין שפיר ליתא להאי דינא דבש"ס וכל הפוסקים לא משמע כן וכמו שאבאר הרא"ש כתב פ"ק דמציעא וז"ל בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותני' לו דאע"ג דאמרי' לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימר פרעתי והיכא דידוע שלא פרע או שהוא מודה גובה מן הלקוחות עכ"ל וכ"כ הטור לעיל סי' ל"ט ס"י בשם התוספות וכן כתב הנמוקי יוסף פרק זה בורר להדיא בשם המפרשים עיין שם וכן מביא בתשובות מהר"ל ן' חביב שם דף קמ"ב ע"ג חדושי הר"ן פ"ק דמציעא עלה דההוא דהכא במאי עסקינן כשעמד בדין וז"ל מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וקשיא א"כ היכי אמרי' לקמן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן תרצו ר"ח ורבינו אפרי' ז"ל דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו ב"ד שטר כדאמרי' עלה בהדיא בא מלוה לכתוב אבל הכא כשכתבו לו וקמ"ל דשטר ב"ד אע"פ שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי עכ"ל וכ"כ בעל העיטור מאמר העשירי דף כ"א ע"א ע"ש הרי מבואר להדיא מדברי כל הפוסקי' דאף דמעשה ב"ד הוא ויכולים לכתוב לו שלא בצוואתו מ"מ אם לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי וכן משמע מדברי הרמ"ה שהבי הנ"י רפ"ק דב"ק והבאתי לק' ס"ק ל' וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחדושיו פ' חזקת הבתים אמאי דאמרי' התם בדף מ' קנין אי כמעשה ב"ד דמי כו' וז"ל פי' משום דקי"ל מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי (כלומר כמאן דאמר כתובו דמי ודו"ק) וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול לומר פרעתי וכדאמרי' בפ' שנים אוחזין כו' אבל מקמי דנפיק מבי דינא כותבים לו זכותו כו' ע"ש וכן מוכח ממ"ש בתשו' מיימוני בשם מהר"מ ושאר פוסקים דעל פסק דין א"י לומר פרעתי מדאמרי' בפ"ק דמציעא דאין כותבים ונותנים לו משום שלא יהא נאמן לומר פרעתי כו' אלא דקודם שנכתב הפס"ד נאמן לומר פרעתי אע"פ שהי' מעשה ב"ד והיו יכולים לכתוב מידוכן מוכח להדיא מדברי הראב"ד ובה"ת שער י"ב שהביא ב"י ס"ס זה וכן משמע להדיא מדברי ר' ירוחם שהביא בתשובת מהר"י ן' חביב שם דף קמ"א ריש ע"ג וכן משמע להדיא מדברי הריב"ם שהבאתי לקמן ולפ"ז צ"ל דלא דמי לקנין דכיון דמסקינן בפרק חזקת הבתים דף מ' דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ קנין עדיף ממעשה ב"ד בזה. ודוחק לומר דגם הרמב"ם ס"ל דנאמן אלא דכיון דלא קבל הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב. ועוד דא"כ לאיזה צורך קאמר אבל שנים שבאו לדין כו' מילתא אחריתי ה"ל לחלק מיניה וביה בלא קבל הדין עד ששלחו אחריו גופיה והכי הל"ל אבל לא כתבו לו ויצא ואמר פרעתי כו' כיון דאיפשר דזימנין מיקרי ולא כתבו גם מדכתב אבל שנים שבאו לדין כו' ואמר לוהן כו' ובש"ס לא הוזכר שא"ל הן ולמה הוציא הרמב"ם דברי הש"ס מפשטן והכניס דבר שאינו בש"ס (ועיין בעיר שושן שגמגם וכ' והודה לו הנתבע אלא שהיה הבדל מה ביניהם כו' וגם ברישא כ' כותבים ונותנים לו ואינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהשטר קיים כו' ולפע"ד לא כיון יפה ע"ש ודו"ק) אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דכל מעשה ב"ד כמאן דנכתב דמי ולכך לא מצי לפרש הש"ס שלא א"ל הן אלא שנתחייב ע"פ ב"ד דא"כ ה"ל מעשה ב"ד ופשיטא דאפי' יצא שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם נמ"י פרק זה בורר בשם המפרשים דכשנתחייב ע"פ בית דין הוי כהודאה ששלחו אחריו ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש דמיירי בש"ס שלא פסקו הב"ד כלום רק שאמר הנתבע הן וא"כ לא ה"ל אלא הודא' לבד לכך ביצא יכול לומר פרעתי (הג"ה אבל הבעה"ת שער י"ב נראה דס"ל דלהרי"ף כשלא קבל את הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב וכותבים לו ואה"נ דאי לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי דאין לומר דס"ל לבעה"ת בדעת הרי"ף כהרמב"ם דא"כ היאך כתב שם על דברי הרי"ף וכ"כ הראב"ד כו' אדרב' מדברי הראב"ד מבואר להדיא דבכל ענין נאמר לו' פרעתי כשיצא מב"ד ולא כתבו אם לא בהנך ב' גווני שחשב הראב"ד שם ע"ש אלא ודאי כמ"ש והשתא לק"מ מה שהקשה הבעל גדולי תרומה על הבעה"ת שם ע"ש מיהו יש לפרש דעת הרי"ף לא כהרמב"ם ולא כבעה"ת אלא דמ"ש לא ציית דינא היינו שסירב אחר הפס"ד וכמ"ש מהר"ל ן' חביב ובעל לח"מ וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ב ע"ש גם מה שהקשה בס' גי"ת שם דף ע"ב בין להראב"ד בין להרי"ף שפי' הך דעמד בדין היינו כשנתברר דלא פרע מאי אשמועינן עמד בדין הא אפי' לא עמד בדין הדין כן כשנתברר שלא פרע כו' ע"ש לא דק דאשמועינן דכשעמד בדין הוי כמלוה בשטר אפי' אינו מצוה לכתוב וכמ"ש לעיל בשם ר"נ ור"ח ורבי' אפרים ושאר פוסקי' ודו"ק:

ע"כ הגה) כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם והיינו כמו שהבינו מהר"ל ן' חביב ולח"מ ובג"ת דבריו וכמ"ש לעיל. ונראה שכן פי' הרמב"ם דברי הרי"ף רפ"ק דמציעא כדבריו ודוק. מיהו בש"ס נראה עיקר דלא כהרמב"ם אלא ככל הפוסקים שהבאתי דפשטא דסוגיא פ"ק דמציעא ריש דף י"ז משמע התם שנתחייב ע"פ ב"ד ולא שהודה ואמר הן והכי משמע נמי התם מדמייתי האי לישנא נמי מיד בתר הכי גבי כפרן וקאמר התם סבר עד דמעייני רבנן בדינא כו' אלמא מיירי שפוסקים הבית דין פסק דין ואינו רוצה ליתן מעצמו וא"כ תימה על המחבר שפסק כהרמב"ם בזה והרי כל הפוסקים הנ"ל חולקים עליו ודבריהם עיקר בש"ס. ואולי נעלם ממנו כל הפוסקים הנ"ל שהרי לא הביאם בספרו ב"י ואלו הוי חזי להו הוה הדר ביה ומצאתי בתשו' מהר"י ן' לב סוף ספר א' סי' קכ"ג שהעתיק מפסקי הרב רבינו ישעיה מטראני וז"ל מר בר רב אשי אמר אפי' אמר להו הוו עלי דייני לא כתבי' עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ואי קשיא כיון דבית דין רשאין לכתוב ואין צריכים להמלך בלוה א"כ היכי אמרינן בשנים אוחזין בשמעתא דמצא שטרי חוב בין חייב אתה ליתן לו (מכאן מוכח דס"ל כמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם הנ"י פרק ז"ב בשם המפרשי' דאל"כ מאי קשיא לי' דלמא בפ' שנים אוחזין מיירי שלא שלחו אחריו ומזמני ליה אלא ודאי ס"ל דנתחייב בב"ד הוי כשלחו אחריו ודו"ק) בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו והא כיון דרשאין לכתבו סתמיה לכתיבה קאי כמו קנין והיאך נאמן לו' פרעתי תשובה מסתמא לאו לכתיבה קאי שהרבה בני אדם אין שואלין לב"ד שיכתבו להם והלה פרעו לאלתר ואין כותבים אלא אם שואל להם המלוה בפני הלוה אע"פ שאין הלוה רוצה שיכתבו לו הם כותבים לו וכיון שיודע מלוה שהוא אינו נאמן (נ"ל שצ"ל וכיון שיודע לוה שוב אינו נאמן כו') אף על פי שעדיין לא כתבו דכמאן דנקיט שטרא בידי' ואם לא שאל להם המלוה מיד לכתוב ובא אחר זמן לבית דין ואמר להם כתבו לי אין כותבי' לו עד שישאלו את הלוה אם אומר פרעתי אין כותבי' לו שהוא נאמן לומר פרעתי ואם לא אמר פרעתי כותבי' לו אע"פ שהלוה אינו רוצה ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו ב"ד עד עכשיו שהמלוה רוצה שטר לא אפקוה לקלא ולא נמנעו הלקוחות מלקנות קרקעות של לוה אבל עכשיו שהוא שואל כתיבה מפקי ליה לקלא ויזהרו שלא לקנות ואם קנו אינהו דאפסידו אנפשייהו וגרע מעשה בית דין מקנין דקנין סתמי' לכתיבה קאי ומשום הכי לא מהימן לו' פרעתי ומעשה ב"ד סתמי' לאו לכתיב' קאי עד שישאל המלוה בפי' ע"כ לשון דברי הרב רבי ישעי' מטראני ז"ל עכ"ל מהר"י ן' לב שם. ונראין דברי רבי ישעיה נכונים ובפרט שרב גדול היה וגם משמע מדברי מהר"י ן' לב שם להדיא שמסכים עמו וקלסו ע"ש ומשמע מדבריו שם שאין חולק עליו וכן נראה באמת דמ"ש הרא"ש פרק קמא דמציעא והטור לעיל סי' ל"ט בשם התוס' ושאר פוסקים דכל שנתברר או מודה שלא פרע ה"ל כמלוה בשטר היינו לכתוב מזמן שני או מיירי שמודה מיד ביום א' והיינו כשמבקש המלוה לכתוב בפני הלוה וגם מדברי מהר"ם שבתשו' מיימוני שכ' והדיינים יש להם לו' לנתבע שנתנו פסק הדין לתובע כו' יש להסכים לדברי רבינו ישעיה וכוונתו שיודיעו לו שהמלוה שאל הפס"ד ונתנו לו הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה הבטיחו לו ליתן וכן מ"ש הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקים דההוא דעמד בדין מיירי כשכ' לו כו' היא לאו דוקא אלא ר"ל שהמלוה שאל לכתוב בפני הלוה דעיקר אתי לאשמועי' דכותבי' אף שלא בצוואת בעל דבר וכן מסתבר דהא משמע בש"ס פ' ח"ה (ד' מ' ע"א) דמעשה ב"ד הוי כקנין ונהי דלמסקנ' אמרי' סתם קנין לכתיב' עומד וא"כ צ"ל דבסתם עדיף קנין ממעשה ב"ד מ"מ כשאמרו לו הב"ד בפי' שיכתבו לו למה יהא קנין עדיף ממעשה ב"ד וכמו שהקנין טורף אף שלא נכתב כיון דמסתמא לכתיבה קאי אית ליה קלא ה"ה מעשה ב"ד כשאמרו לו בפי' שיכתבו לו דהא מעשה ב"ד קלא אית ליה והכי משמע נמי ממאי דאמרינן פ"ק דמציע' (דף י"ז ריש ע"ב) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ואע"ג דרש"י פי' התם דהיינו תנאי כתובה וכה"ג מ"מ כל מעשה ב"ד שפסקו לו הבית דין פשיטא דהוי בכלל מעשה ב"ד כמו תנאי כתובה מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב בפני הלוה וכמ"ש:

(ל) במה דברים אמורים כשלא קבל עליו כו' כתב הסמ"ע האי בד"א לא מיירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמודה שלא פרעו וכן כתב הטור בשם התוספות בסי' ל"ט כו' וכן צריכים אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט כתב כדברי התוספות דכל הודאה בב"ד טורף ממשעבדי אף בלא סירוב כו' עכ"ל נראה מבואר מדבריו דכשמודה עכשיו שלא פרע טורף ממשעבדי משעת הודאה או פסק דין הראשון וכך כתב עוד בסמ"ע לעיל סי' נ"א ס"ק ב' ע"ש וגם בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט נסתפק בדעת הרמב"ם דכשלא שלחו אחריו דנאמן לומר פרעתי ואין כותבים לו אם מ"מ גובה מנכסים שנשתעבדו אחר אותה העמדה בדין כו' כמ"ש הטור בסי' ל"ט בשם התוס' גבי הודאה גמורה בב"ד או דכיון דלא שלחו אחריו ונאמן לומר פרעתי א"כ ה"ה או כ"ש לענין לגבות ממשעבדי שאינה כמו שטר דלית ליה קול ועדיין צל"ע עכ"ד בדף קמ"ה ע"ד נראה ג"כ מדבריו דלמ"ש הטור בשם התוס' פשיט' דאף דהי' נאמן לומר פרעתי טורף ממשעבדי משעה שהודה מתחלה בב"ד שחייב לו כשמודה עתה שלא פרע אלא דנסתפק אם הדין כן כשלא שלחו אחריו לדעת הרמב"ם וכ"כ עוד מהר"ל ן' חביב שם על מה שהביא שם הקונטריסים שכתבו דעל פסק דין נאמן לומר פרעתי ואפי' הכי אין כותבים לו דכיון שנאמן דכשיאמר פרעתי אם כן למה יכתבו לו וכתב הוא בדף קמ"ג ע"ב וז"ל ומ"ש דכיון שנאמן מה שיאמר פרעתי א"כ למה יכתבו לו אינה קושיא ג"כ דאהני ליה היכא דלא יאמר פרעתי לגבות ממשעבדי עכ"ל וע"ש שהאריך בזה בדף קמ"ה ע"ד ולפי ע"ד דבריהם תמוהים דהאיך יעלה על הדעת לטרוף מלקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי (ומכ"ש כשלא היו יכולים לכתוב לו שטר) הא פשיטא דבכה"ג אף שמוד' איכא למיחש לקנוניא וכדאיתא טובי זימני בפ' שנים אוחזין ובכל הפוסקי' ונתבאר לעיל סי' ס"ה בכל הפוסקים ובט"ו כמה פעמים דקי"ל חיישי' לפרעון ולקנוניא וכל היכא דאיכא למיחש לפרעון אפי' הלוה מודה לא טריף מלקוחות דחיישי' לקנוניא וא"כ ה"ה הכא ואין סברא לחלק דשאני הכא שנעש' מעש' ב"ד משא"כ שם דנפל השטר ואיתרע בנפיל' דמה בכך סוף סוף יכול השתא לטעון פרעתי והאיך יטרוף לקוחות למפרע בהודאת פיו דהשתא וכ"כ עוד הרמב"ם פט"ו מהל' מלוה ובעה"ת שער כ"ז והט"ו לעיל סי' ע"א סכ"א גבי מלו' בשטר שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר פרוע דאפי' אומר הלוה לא פרעתי אין המלו' טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישי' לקנוניא עכ"ל וא"כ ה"ה הכא וכן בקונטרסים שהביא מהר"ל ן' חביב שם בתשו' סי' ק"ט בשם ריב"ם מוכח להדיא כדברי דאיתא שם וז"ל ונרא' שהריב"ם ס"ל דעל פסק דין א"י לו' פרעתי שהקש' למה אנו אומרי' כשעמד בדין דטריף ממשעבדי ניחוש דילמא פרע וטענינן ללוקח ואפי' כשחייב מודה ניחוש לקנוניא ופי' הריב"ם דהא דחשבינ' עמד בדין כמלו' בשטר והיינו כשכתבו לו פסק דין עכ"ל ואפי' החולק שם על הריב"ם גבי פס"ד בהא לא פליג עליה ע"ש והכי מוכח נמי להדיא מדברי הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקי' שהבאתי לעיל ס"ק כ"ט וכן מבואר להדיא בדברי רבינו ישעיה מטראני שבתשובת מהר"ן ן' לב שהבאתי לעיל שכ' דאין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני כו' אלא ודאי מהרי"ל ן' חביב והסמ"ע לא כוונו יפה בדברי הטור בשם התוס' (ומכ"ש בדברי הרמב"ם) דמ"ש הטור לעיל סי' ל"ט בשם התוספות אינו אלא לומר דטורף מלקוחות לאחר שהוד' הלוה בפני הב"ד שלא פרע או שהוד' מיד באותו יום שפסקו הדין וכ"כ הב"ח שם להדיא וז"ל ופירשו התוס' כו' ונרא' דבהודאת הלוה אינו גובה מלקוחות שקנו לאחר הודאת הלוה כו' עכ"ל ועיקר כוונת התוספות לאשמועינן דעמד בדין הוי כמלוה בשטר וכותבי' אף בלא צווחת הבע"ד וכמ"ש הר"ן ור"ח ור"א (והיינו כמ"ש הבעה"ת שער י"ב בשם הראב"ד ומביאו ב"י ס"ס זה ע"ש ודוק) אבל פשיטא דבמקום דיכול לטעון פרעתי אינו טורף ממשעבדי כלל. והשתא גם מ"ש בסמ"ע וכן צריכי' אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר כו' בחנם דחק דל"ק אהדדי כלל דפשיטא דהיכא דיכול לטעון פרעתי לא טריף ממשעבדי כלל וכמה שכתבתי וק"ל:

ויותר מזה יש ללמוד מדברי רבינו ישעיה הנ"ל שכתב ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצה שטר לא אפקוה לקלא כו' ויש לדקדק דלמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד השתא הי' יכול לטעון פרעתי נטעון ללקוחות הכי והשתא הוא דמוד' והאיך יטרוף למפרע ונרא' דאצטריך להאי טעמא להורות דאפי' היכא שידוע בודאי שלא פרע כגון שלא זזה ידו מידו ע"פ עדים או כגון שאמרו לו הבית דין אל תפרע לו אלא בפנינו או בפני פלוני ופלוני וכה"ג דהשתא ודאי לא פרע מ"מ לא כתבינן מזמן ראשון משום שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצ' שטר לא אפקוה לקלא מיהו אין דין זה מוכרח בשאר פוסקי' וגם מדברי הב"ח סי' ל"ט שהבאתי לא משמע כן מדכתב ונרא' דבהודאת הלו' כו' משמע דכשנתברר שלא פרע דמיירי מיני' התם גובה מלקוחות שקנו מיד אחר הפס"ד וכן משמע בנמוקי יוסף רפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה גבי כולן נכנסו תחת הבעלי' ע"ש ומביאו ב"י לקמן סי' קי"ט ס"ד בקצר' וז"ל י"ל דמשכחת לה דכתב ליה שטרא אנזקי' אי נמי דקנו מיני' אי נמי שעמד בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר דהעמד' בדין כשטר דמיא והוא דאתברר דלא פרע כו' עכ"ל משמע דכשנתברר שלא פרע גובה משעת העמד' בדין ואפשר גם רבינו ישעי' ה"ק כיון שלא שאל שטר והאמין ללוה אף כשיאמר פרעתי לא אפקוה לקלא וצ"ע בזה לדינא. אבל בהודאת פיו לחוד פשיטא דאינו טורף ממשעבדי למפרע וכמו שהוכחתי ודלא כהסמ"ע ומהר"ל ן' חביב כן נ"ל ברור:

(לא) לפיכך אם חזר התובע כו'. אורחא דמלתא נקט דמסתמא אין התובע מבקש לכתוב כשזה רוצה לפרוע רק כשאינו רוצ' לפרוע חוזר לב"ד ומבקש כתב וה"ה אם שאל מתחל' לכתוב אין כותבין לו בלי צוואת הנתבע כדמוכח ברמב"ם ומחבר לעילסי' ל"ט ס"ז ועמ"ש שם וכן בסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ה דברי הרמב"ם אלו דאפי' בא מתחל' לכתוב אין כותבין לו כיון שהוד' בלא שלחו אחריו ועמ"ש שם בס"ק כ"ב:

(לב) כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו כו'. ובטור כתב כן אפסק דין משמע להדיא מדבריו דאם כתבו לו פס"ד שוב אינו נאמן לו' פרעתי כ"ז שהפס"ד בידו ומה שנתחבטו האחרוני' בדעתו דלא תיקשי ממ"ש לעיל סי' ל"ט בשם אבי העזרי כבר כתבתי לעיל סי' ל"ט באריכות שכל דבריהם אינם נכונים והעיקר בדעת הטור דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כ"ז שהפס"ד ביד המלו' וכן העליתי שם לדינא ומה שכתב הסמ"ע כאן וזה לשונו והטור שכתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ה"ט דלכתחל' לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהי' מוחזק כפרן על ידי פסק דין זה וסברא זו כתב בעל התרומות כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל אינו נכון כלל כמו שהשגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ד ע"ש. גם מ"ש וסברא זו כתב בעל התרומות כו' לא דמי לכאן כלל דבעל תרומות כ' דבריו במי שחתם על עדות שבשטר ומביאו ב"י לעיל סי' ס"ט ג"כ והיינו מטעמא דכיון דלא חתם מעולם לשם הלוא' חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם והלכך כשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא כיון שלוה באמת איך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דיפסיד אנפשיה וק"ל:


סעיף יגעריכה

(לג) הוחזק כפרן לאותו ממון. ושוב אינו יכול לומר אחר כך פרעתי עד שיפרענו בעדים ועיין בתשו' מהרי"ט ס"ס קי"ב:

(לד) או כשיתחייב שבועה כו'. ע"ל סי' פ"ז סעיף כ"ז מזה:


סעיף ידעריכה

(לה) בד"א דציית דינא כו' הקשה מהר"י ן' לב בתשובו' סוף ספר א' סי' קכ"ג דהטור חולק על הרי"ף בחדא ועל הרא"ש בתרתי דנרא' מדבריו דס"ל דדוקא היכא דלא צאית דינא הוא דגבי ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל היכא דציית דינא לית ליה קלא ודלא כהרא"ש פרק קמא דמציעא דאינו מחלק בין ציית דינא או לא וכן נמי סבירא ליה דהיכא דלא צאית דינו אינו נאמן לומר פרעתי והיינו נמי דלא כהרא"ש דאלו הרא"ש פרק קמא דמציעא סתם הדברים ולא חילק בין צאית דינא או לא ונראה מדבריו דאפי' היכא דלא צאית דינא נאמן לומר פרעתי וגם על הרא"ש קשה האיך סתם הדברים ולא פי' שהרי"ף חולק עכ"ד. ולפע"ד לק"מ דכבר כתב הטור לעיל סי' ל"ט בשם התוס' דהודאה בב"ד כל היכא דנתברר דלא פרע הוי כמלוה בשטר ולא חלק שם בין ציית דינא או לא והיינו ממש דברי הרא"ש דפ"ק דמציעא ע"ש וכאן כתב דהיכא דלא ציית דינא אפי' לא נתברר דלא פרע אינו נאמן משום דכיון דסירב אינו פורע והיינו כדברי הרי"ף דמשמע ליה בפשיטות דגם הרא"ש מודה לזה לדינא להרי"ף רק שהרי"ף כ' ב' תירוצים דהך דעמד בדין היינו דלא ציית דינא או אתברר דלא פרע והרא"ש נקט חדא דהיינו אתברר דלא פרע דלא משמע ליה דהך דעמד בדין מיירי בלא צאית דינא אבל לדינא מודה להרי"ף וראייה ברורה לזה שהרי בפ"ק דב"ב גבי בחזקת שנתן עד שיביא ראיי' שלא נתן כתב הרא"ש וז"ל נ"ל כמ"ש ה"ר ז"ל כגון שבאו עדים ואמרו עמנו היה כו' א"נ כגון שעמד בדין וחייבוהו ב"ד וסירב על צווי בית דין הרי הוא בחזקת שלא נתן כו' עכ"ל וכ"כ הטור לקמן סי' קנ"ז סכ"ה ואין ספק דאשתמיטתיה למהר"י ן' לב דברי הרא"ש אלו דפ"ק דב"ב (וגם הרמב"ן פ' חזקת הבתים גבי הא דאמרי' התם דף מ' קנין אי כמעשה ב"ד דמי מתחלה כתב כתירוץ הרא"ש ואח"כ כתב דינא של הרי"ף דהיכא דלא צאית דינא אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש משמע דלדינא דברי הרי"ף אמת) וכן עיקר:

(לו) ושמתוהו כו' כתב הסמ"ע דוקא קאמר שמתוהו כו' והב"ח כתב דלאו דוקא שמתוהו אלא אורחא דמלתא נקט ע"ש ונ"ל כדבריו ממ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קנ"ז ס"ס ח' סירב מלעשות ציווי ב"ד כו' ולא הזכירו שמת' ובלשון הרא"ש שהבאתי לעיל וכן בר' ירוחם נתיב כ"ז ח"ג משמע כן יותר ע"ש. ועוד דמדהוצרכו הרא"ש וטור ור' ירוחם שם לומר דאם תבעו בפני עדים וסירב ולא עמד בדין יכול לטעון אח"כ לומר נמלכתי ופרעתי כיון שלא סירב ציווי ב"ד כו' אלמא דלא בעינן שמתוהו דאל"כ תיפוק ליה דודאי בעדים לא שמתוהו וגם בבעה"ת שער י"ב משמע שהראב"ד כהרי"ף ס"ל והרי"ף בפ"ק דמציעא לא הזכיר שמתא אלא ודאי כיון דלא צאית דינא לחוד שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכן משמע ממ"ש הנ"י רפ"ק דבבא קמא גבי כולן נכנסו תחת הבעלים והא ניזקין מלוה ע"פ הוא כו' אי נמי דחייבוהו לשלומי ולא קבליה לדינא עילוהי דגלי אדעתי' שאין רצונו לפרוע הרמ"ה ז"ל עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' קי"ט ס"ד ולא הזכיר שמתא וכן עיקר:

(לז) אינו נאמן כו'. ע"ל סי' פ"א סעיף כ"ג: