סמ"ע על חושן משפט עט

►| סמ"ע • על שולחן ערוך חושן משפט עט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

וכפר בב"ד. פי' לאפוקי חוץ לב"ד וכמ"ש בסמוך בס"ט וכ' הריב"ש סי' שכ"ג דאף שהעדים העידו בב"ד אחר נעשה הוחזק כפרן עכ"ל ד"מ ו':

יותר מק' עדים. בטור וגם ברמב"ם בפ"ו מטוען לא כתב האי לישנא דיותר מק' עדים אלא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכתבתי שם דה"ט דאע"ג דתרי עדים שאומרים שפרעו ה"ל כק' אפ"ה אצ"ל שהוא נאמן בהודאתו יותר מק' עדים שהרי עיקר מה שנתחייב לשלם עליו הוא מכח שאמר לא לויתי וע"ז הוחזק כפרן שהרי עדים הכחישו אותו אלא שתאמר הרי גם הם אומרים שפרע ע"ז קאמר עדות העדים שאומרים שפרע מסלקי' אותו מעדותייהו כיון שמתוך דברי הלוה נשמע שמוד' שלא פרע והרי גם הודאתו כמאה עדים וסלק זה כנגד זה ונשאר הוחזק כפרן במ"ש שלא לוה וא"כ צ"ע על מור"ם שג"כ סיים בה"ט שכתבתי שהרי כת' וז"ל ומ"ש לא לוה הרי הוכחש בעדים וא"כ לא ה"ל לשנות דברי הרמב"ם והטור ולכתוב יותר מק' עדים ונרא' דכ"כ משום דסיים המחבר וכתב דאם לאחר שפרעו חזר ותבעו ואמר פרעתיך ב"פ אין משביעין אותו היסת על טענה זו ושם משמע למור"ם דהוא מה"ט דהודאת פיו הוא יותר מק' עדים דאל"כ ק' הא כבר נתבאר בטור ובס"ס מ"ו דכל היכא דאמרינן סלק עד נגד עד כמי שאינו עדיין נשאר תביעת התובע וחייב לישבע עליה היסת כאלו תבעו בלא עד מ"ה כתב דשאני הכא דהודאתו שהודה שלא פרעו הוא עדיף מעדים שכנגדו ומגרעין תביעתו כצ"ל דעת מור"ם אבל בפרישה כתבתי דגם שם א"צ לה"ט אלא ה"ט דלא תקנו שבועת היסת אלא משום החזק' דאין אדם תובע למי שאין לו עליו כלום מה שאין כן זה שבא לתבעו על שפרעו ב"פ והוא כבר הודה בבית דין שלא פרעו מתחל' ועיין בע"ש שדבריו מגומגמין שכתב כאן בלשון מור"ם ובסמוך כתב טעם אחר ובלאה"נ דבריו מגומגמין שם וכמ"ש בסמוך:

שהרי הוחזק זה כפרן. ואינו דומה לחשוד שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה כמ"ש הטור והמחבר בסי' צ"ב דשאני התם דלא נעשה נחשד בהאי ממונא אלא בענין אחר אבל זה הוחזק כפרן בהאי ממונא וכמ"ש בפרישה גם לעיל בסי' ע"ה ס"ד ע"ש:

אין משביעין אותו היסת כו'. כבר כתבתי בסמוך טעם על דבריו ובע"ש כ' ז"ל אין משביעין אותו היסת הואיל והוחזק כפרן לממון זה עכ"ל ולא דק דאף אם אין הוחזק כפרן אין משביעין אותו מטעם דכבר הודה שלא פרעו מתחלה דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואיך יטעון עליו עתה שכבר פרעו מתחלה וכ"כ הטור בהדיא וק"ל:

וכן אם הוציא עליו כת"י כו'. בדין הראשון אשמועי' רבותא טפי אף ע"פ שעדים מעידים לוה ופרע אפ"ה חייב לשלם משא"כ כאן דאין כאן עדות שפרע ומ"מ כתב ל' וכן כו' משום עיקר הדין ללמדינו דינו דאפי' בכת"י נעש' הוחזק כפרן וכלשון המחבר הוא לשון הרמב"ם בפ"ו מטוען ובסמוך בס"ז חזר וכ' המחבר האי דינא ושם כתבתי טעמו למה חזר וכתבו ע"ש:

סעיף ב

ואיני חייב לך ומה שאומר אתה חייב לי כמו כן ר"ל כמו סך זה:

וכאומר לא פרעתי ונ"מ דאם באו אח"כ עדים שאמרו שלוה ופרע צריך לשלם שכבר הודה שלא פרע וכנ"ל בס"א:

אם יוכל לומר טעיתי כו'. אין להג"ה זו שייכות לדברי המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה ה"ל לקבעה:

סעיף ג

אבל אם באו עדים תחלה. די"ל דהוא ודאי עדיין ח"ל בהודאתו הראשונה והעדים טועי' הן שראו הפרעון על ענין אחר וסוברים שפרע לו חוב זה ומשום דשמע הלוה מעדים שאמרו שפרע חוזר בו ואומר נזכרתי שפרעתי לו וק"ל ועיין לקמן סי' פ':

סעיף ד

מנה הלויתיך בפני פלוני ופלוני כו' מור"ש ז"ל כתב דהיינו דוקא כשא"ל בפני פלוני ופלוני דה"ל להשים אל לבו על מה שנעש' בפניהן ולהשיב לו בב"ד אותו מנה היתה במתנ' או בפרעון חובי אבל אם תבעו בבית דין סתם מנה הלויתיך והלה משיבו להד"מ וזה מביא עדים שמנה לו בפניהן מנה שומעין לו כשחזר ואמר אותו מנה הי' במתנה ומ"ש תחלה להד"ם הוא מפני שתבעו בהלואה עכ"ל מור"ש ודברי טעם הן (הג"ה ובאו עדים שמנה לו בב"י מחס"ד בשם בעל תרומות דאפי' בעדות מיוחדת דאחד ראה מחלון זה ואחד מחלון זה נעשה הוחזק כפרן על ידו):

ושמעו שנתנם לו דרך הלואה כו'. דוקא כאן ששמעו שנתן לו מעות הוחזק כפרן מה שא"כ כששמעו שהודה לו שח"ל וכמ"ש הטור בסי' ל"ב ופ"א דשם שייך לומר דרך השטאה הודה לזה:

סעיף ה

וחזר ואמר פרעתיך. פי' אף אם אמר אחר שהבאת עדים פרעתיך דאלו שאינו נאמן לומר שכבר פרעו כבר כתב זה וגדול מזה דאפי' אם באו עדים ואמרו שלוה ופרע אינו נאמן וק"ל ועפ"ר:

אבל לא לממון אחר. וכתב בתשובת רשב"א בסי' תתק"ה באחד שבררו עליו שגנב שטרות מבית ראובן ופסק דהוחזק כפרן ע"י זה על כל שטרות שמוציא על ראובן עכ"ל ד"מ ו':

ונאמן עליו בשבועתו. דקדק לומר בשבועתו ללמדנו דעכ"פ צריך שבועה ואפי' יש ללוה זה שטר בנאמנות אינו נוטל בלא שבוע' כיון דגרע חזקת נאמנות דידיה וכמ"ש הטור והמחב' לעיל בסי' ע"א סעיף י"ג ועפ"ר:

סעיף ז

וכן אם הוציא עליו כת"י. ה"ה אם טוענו מתחלה בע"פ וטען להד"ם והוציא עליו כתב ידו אם מקיימו הרי זה הוחזק כפרן דומה למ"ש לפני זה בהוציא עליו שט"ח בעדים וכן הוא משמעו' לשון הטור אלא שהמחבר נמשך אחר לשון הרמב"ם שכתב כהאי לישנא בפ"ז מטוען וכבר כתבו המחבר בר"ס זה בס"א ע"ש וחזר וכתבו כאן ללמדינו דאפי' בכתב ידו אינו נאמן לו' פרעתיך אחר שקיים חתימתו ולעיל לא איירי אלא באם חזר ובא לומר פרעתיך תחלה וק"ל:

ואינו נאמן לומר פרעתי כו'. קאי אמה דסמוך ליה לפני זה כמ"ש וגם אכל הוחזק כפרן הנ"ל קאי:

או יביא עדים שפרע. פי' שפרע בפניהם אחר הכפירה דהא כבר נתבאר ס"א דאף אם העידו עדים שלוה ופרע ל"מ:

מי שהודה בב"ד שחייב לחבירו כו'. צ"ע מה חידש מור"ם בזה הלא כתבו המחבר לעיל בסמוך בס"ג:

סעיף ח

נוטל בלא שבועה. כבר כתבתי לעיל בס"א דאינו דומה לחשוד שאין לו ריעותא בממון זה והמחבר חזר וכתבו כאן ללמדינו הכלל דכל מי שהוחזק כפרן באיזה ענין שיהיה דינו כן וגם לכתוב עליו דאפי' אם ירצה להטיל חרם עליו אינו בידו כ"א חרם סתם דקאי החרם אכ"ע:

סעיף ט

ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל אם הכחישו עד אחד אליבא דכ"ע לא נעשה כפרן ויכול לומר חזרתי ופרעתי אח"כ ומ"מ מחולקים הרמב"ם והרשב"א בהכחישו ע"א דלהרמב"ם אף ע"ג דלא נעשה כפרן מ"מ כשטען תחלה להד"ם ובא ע"א ואמר שלוה אע"פ שאינו יודע אם נא פרע כשחזר זה וטען לויתי ופרעתי כבר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכ"כ הטור בסי' ע"ה בסי"ד וגם המחבר כ"כ שם בסי"ג ע"ש אבל הרשב"א ס"ל דלא אמרי' בכה"ג מחויב שבועה ואיל"מ כיון דבשנים לא נתחייב ממון אלא מתוך שנעשה כפרן דאמר לא לויתי והרי עדים מעידים דלוה וכיון שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן לומר פרעתי אף שאינן יודעים העדים אם פרע משא"כ בע"א דלא נעשה כפרן על פיו וכיון שאינו יודע שלא פרע נאמן זה בשבועת היסת לחזור ולומר אין לויתי ופרעתי כאלו לא העיד העד כלל דיכול לחזור בו מטענת לא לויתי לטענת לויתי ופרעתי והטור כתב כאן בדין זה ג"כ כן דאפי' הכחישו עד א' נשבע זה ונפטר ואליבא דרשב"א כ"כ כמ"ש בדרישה וכן משמע בד"מ והמחבר השמיט כאן ולא כתב זה שכתב הטור דאפי' הכחישו עד אחד משום דפסק כהרמב"ם וכמ"ש בסי' ע"ה סי"ג ע"ש:

וכשבא לישבע חזר וטען פרעתי כו'. כ"כ הטור והמחב' ג"כ לעיל סי' ע"ה ס"ט ע"ש:

כיון ששתי הטענות באות לפוטרו כו'. הטעם משום דאמרינן מה לו לשקר אלו היה רוצה היה עומד בטענתו הראשונה:

משום שראה עדים שבאו כו'. כ"כ ג"כ הטור בשם ר"י מגא"ש והרמב"ם בס"ס פ' ומהתימא על הב"י וד"מ שכתבו דין זה בל' מצאתי כתוב בב"ת כו' כאלו חידוש הוא הא כתבו הטור בהדיא בסמוך סי' פ':

אם לא היתה הכפירה בב"ד כו'. דעביד אינש דלא מגלה טענתו אלא בב"ד וכמ"ש הטור והמחבר בסי' פ':

אבל אם אמר פרעתיך אח"כ כו' בזה נחלק דין אמר אתם עידי להוכחש בב"ד דבהוכחש בב"ד אפי' אם אמר פרעתיך אח"כ אינו נאמן כמ"ש בס"ה והטעם דשם הוחזק כפרן בב"ד בטענתו הראשונ' וכל שהוחזק כפרן שוב אינו נאמן באותו ממון וכנ"ל משא"כ זה שלא מיקרי הוחזק כפרן אלא שאינו יכול לחזור בו מטענתו הראשונ' לומר שכבר פרעו כיון שקיבל עליו בעדים שלא פרעו אז וק"ל:

סעיף י

אבל אם אמר ליה מעולם לא היה לך בידי. פי' שלא חזר ואמר נתתי לך אלא אמר להד"ם והעידו העדים שהודה לו פי' שאמר ליה הן כנ"ל בזה הוא הוחזק כפרן אבל אם לא חזר ואמר להד"ם אלא לאחר שאמר תחלה הן א"ל למחר אין לך בידי בזה יכול לתרץ דבריו ולומר אמת שהיה לך בידי ומ"ה אמרתי תחלה הן ואח"כ פרעתי לך ומ"ה אמרתי לך אח"כ אין לך בידי וק"ל:

הוחזק כפרן ועיין בב"י מחס"ו שהאריך בתשו' רשב"א בא' שהיה טוען שלח קבל כלום מחמת האשה מבעל דיניה ואח"כ נודע בעדים שקבל הוחזק כפרן ולא יכול לומר שנתן לה מה שקבל ע"ש מ"ש עוד מזה:

שיכול לתקן דבריו הראשונים. שלא בדקדוק כ' דבריו הראשונים אלא ר"ל דיכול לתקן עתה דבריו שדיבר לפני זה התיקון ועפ"ר:

סעיף יא

דמילתא דלא רמיא עליה דאינשי אמרו פי' אמרו לאותו דבר ובטור כתב אמר והיא היא ור"ל כל מילי דאין האדם מחויב לעשות וגם אין לו תועלת בעשייתו באותו ענין שעשאו אז ה"ל עשייתו בענין שעשאו מלתא דלא רמיא עליה לעשותו באותו ענין וכיון דלא רמיא עליה לא שם זכרונו עליו לזכור באיזה אופן עשאו מ"ה פעמים משנה מהענין ואומר בהיפך ממה שהיה:

נתבאר בסי' ע' ע"ש סעיף ב' וע"ש מ"ש בסמ"ע:

סעיף יב

הודאה בב"ד כו' בד"א כשלא קבל כו'. כל זה נתבאר לעיל בר"ס ל"ט בפרישה ובסמ"ע ע"ש והאי בד"א כו' לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמוד' שלא פרעו וכ"כ הטור בשם התוס' בסי' ל"ט בס"ד והא דכ' המחבר בס"ס זה דאם יצא בסרבנו' ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דמשמע דוקא ביוצא בסרבנות ושמתוהו הוא דגובה ממשעבדי הכי פירוש' בכה"ג דיצא בסרבנו' ושמתוהו אפי' אומר פרעתי אינו נאמן וגובה אפי' ממשעבדי הא אם לא שמתוהו ואמר פרעתי אינו נאמן לגבות ממנו אפי' מבנ"ח וכן צריכין אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט הנ"ל כתב כדברי התוס' דכל הודאה בב"ד טורף ממשועבדים אפי' בלא סירוב ושמתא וכמ"ש שם וע"ש בדרישה דכתבתי לשון התו' והרמב"ם והוכחתי דג"כ ס"ל הכי בפשיטות כדמוכח מל' הרי"ף שם והמחבר כאן. ולעיל סי' ל"ט תפס ל' הרמב"ם דפ"ז מטוען ולא כתב כאן דין טירוף דלקוחות היכא דמודה דלא פרע דזהו פשיטא אלא כתב דינא היכא דכותבין ב"ד ושלא יהא אז נאמן לומר פרעתי וכתב דביתבי בי תלתא והוצרכו לשלוח אחריו זה מיקרי סירוב מדלא ציית דינא לבא מאיליו ואז כותבין עליו משא"כ אם לא הוצרכו לשלוח אחריו אלא בא והורה מעצמו ויצא ואמר פרעתי כו' ובזה ס"ל דדוקא ביוצא בלא סירוב הדין כן הא יצא בסירוב כותבין וכמ"ש בס"ס זה וכנ"ל בפרישה גם בסמ"ע כתבתי לעיל סי' ל"ט דדוקא היכא דלא כתבו עד שיצא הוא דאין כותבין לו לבדו כשחזר ובא דילמא כבר פרעו אבל כששניהם בב"ד כותבין הודאתו ונותנין ליד התובע דכיון דיודע המוד' דכתבו לכשנגדו הודאתו לא יפרע לו עד שיקחנו מידו אבל כשסירב תחלה והוצרכו לשלוח אחריו או שסירב לבסוף ולא קיבל דינו והוצרכו לשמתו אזי כותבין אפי' שלא מדעתו וע"ל ס"ס ע' דכתב המחבר עוד חידוש דאף אם לא סירב לא בתחלה ולא בסוף אלא שלא היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר אז ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דהיה לו ליקח המעש' ב"ד בידו כשפרע וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד הוא דנאמן לומר פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט והמחבר פסק שם דאפי' נגד פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש ודוק ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי ב"ת שער נ"ז דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בס"ס ע' שלא היה לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד (והיינו שט"ח גמור) דאז ה"ל כאלו כתב הלוה למלוה שטר גמור (או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד כמ"ש כאן) מ"ה אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ הא אם החרימוהו הבית דין על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כת"י שביד המלוה או שעשה הבית דין פשר' בין הלוה והמלוה לשלם למלו' לזמני' ועבר הזמן והחרימוהו על זה ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב כשטר גמור דלא ליהוי נאמן לו' פרעתי כיון דלא סירב מתחל' כ"כ וטוען שמחמת שלא היה לו אז מ"ה לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לי לפרעו וכ"ש אם מת שאין מוציאין מיורשים ומלקוחות עי"ז:

בין שאמרו חייב אתה ליתן לו. פירוש אע"פ שאין ל' זה דין מוחלט שיתן לו כלשון צא תן לו אלא הוא כאלו הדיינים מסופקים בדינו ואמרו נרא' בעינינו שתתחייב אתה ליתן והל"ל דלא יהא נאמן לומר שפרע לו דכיון דלא החליטו עליו לא היה לו ליפרע לו אפ"ה אין התובע יכול להוציא ממנו ואמרי' דאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בל' הדיינים ול' חייב אתה ליתן לו ג"כ משמע להו ל' פסק דין ובסעיף שאחר זה שהעדים מעידים עליו שלא פרעו מחלקינן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כדי להקל על הנתבע שלא יהא כפרן דבכל מקום שנוכל ללמוד זכות על הנתבע שלא יוציאו מידו או שלא יהיה כפרן עושין וכמו שאמרו דכל ספק הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע וק"ל:

כתבו לי הודאתו. עיין בפרישה שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבים לו אבל פסק דין כותבים לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כ' כאן דלא יכתבו לו פסק דין ובפרישה כתבתי דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פסק דין שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהיה הוחזק כפרן ע"י פסק דין זה וסברא זו כ' ב"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט ע"ש:

סעיף יג

לפיכך אם חזר פעם אחרת. פי' לאחר שהכחישוהו עדים ואמרו לו הבית דין שיפרע לו כמו שציוו עליו:

סעיף יד

בסרבנות ושמתוהו. דוקא שמתוהו קאמר וכמ"ש בפרישה ובסמ"ע בסימן ל"ט ע"ש:

וגובה אפי' ממשעבדי. דכל מעשה ב"ד יש לו קול:

אפי' בלא דעת הלוה. ולא חיישי' שמא יפרע לו ויחזור ויתבענו בו כנ"ל בס"ס י"ב: