ביאור הלכה על אורח חיים תקנד
סעיף א
עריכה(*) בטלים בו: כתב הט"ז דאיסור של התינוקות אין הטעם משום שהם שמחים דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת כשלומד עמהם עכ"ל ובא לאפוקי מדעת הב"ח וממ"א משמע שמסכים לדעת הב"ח שיש להם שמחה. ודע דלדעת הט"ז כשהתינוקות ילמדו בעצמם אין איסור אכן באמת לשון הגמרא ותשב"ר בטלים בו משמע דבטלים לגמרי ובפרט כשהתינוק בין י"ב גדול קצת ומבין אף הט"ז מודה דאסור ללמוד בפ"ע שלא בדברים הרעים מפני ששמחה הוא לו כמו שכתב הפמ"ג:
סעיף ו
עריכה(*) דבמקום חולי וכו': עיין בספר פתחי עולם דבמקום שאין המחלה של חלערי"א חזקה ח"ו יאכל פחות מככותבת בכדי אכילת פרס וכן בשתיה כמ"ש השיעורי' בשו"ע סימן תרי"ח (כך יש להורות לשואל בט"ב שבזה לא נעקר התענית לגמרי ורחמנא ליבא בעי) ומי שירצה להתענות במקום שאין המחלה בזעם ח"ו יש ליועצו ולהזהירו שלא ילך מפתח ביתו כל היום ולהכריחו כשיצא ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע"ר ומעט עשב מיאט"ע עכ"ל:
סעיף טו
עריכה(*) סיכה וכו' אלא של תענוג: ולפ"ז פשוט דלהעביר את הזוהמא מותר כמבואר בסימן תקע"ה ס"ג לגבי ת"צ וכן גבי אבילות ביורה דעה סימן שפ"א וכמו שהעתיק הגר"א מירושלמי מפורש בסימן תרי"ד ע"ש והי"ל להמחבר להעתיק בזה הלשון שכתב בעצמו ביורה דעה סימן שפ"א דלהעביר את הזוהמא מותר ואצ"ל משום רפואה כגון שיש לו חטטין בראשו אלא שקיצר בלשונו וכ"כ הלח"מ בהלכות תענית פ"ה הלכה יו"ד וכ"מ מהגר"א בסימן זה ודלא כמטה יהודא שר"ל דלהעביר הזוהמא אסור וחיליה מהא דאיתא בפסחים נ"ד אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וזה מותר ע"ש ודעתו דברייתא שהובא בבבלי פליג על הברייתא שהובא בירושלמי ובאמת בודאי אין לדחות ברייתא שהובא בפשיטות בירושלמי בכמה מקומות מחמת איזה דקדוק ובאמת לאו ראיה היא כלל דהכונה דדברים שאסרו בט"ב כגון רחיצה וסיכה אסרו אפילו לרחוץ אבר אחד כגון להושיט אצבע במים או לסוך אותו כמו ביוה"כ ודוקא כשהסיכה הוא של תענוג אבל סיכה שאינה של תענוג לא אסרו כלל ועיין בתענית דף ל' ת"ר כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב וכו' ובסיכה ונעילת הסנדל וכו' וכיון דבאבל איתא שם בדף י"ג ע"ב דלהעביר את הזוהמא מותר ממילא ה"ה בט' באב:
סעיף כב
עריכה(*) במקום שנהגו שלא לעשות וכו': וכהיום מנהג כל ישראל בכל מקום שלא לעשות [מטה יהודא] וכונתו הוא רק עד חצות כדלקמיה בהג"ה:
(*) על ידי נכרי אפילו בביתו: עיין בספר הנ"ל דדוקא אם נותן לו קודם ט"ב. ולדעתי צ"ע כיון דליכא היסח הדעת עי"ז כמו שכתב הגר"א. ולענין כתיבה בא"ר בשם שכנה"ג להקל והמטה יהודא דעתו דלענין כתיבה הוא כמו בחוה"מ ע"ש:
(*) אם אפשר וכו': וצ"ע הא בסוף סימן תקל"ג התירו משום שהוא דבר האבד ובאבוד התירו בסעיף שאח"ז אף באפשר ע"י כותים ואפשר דמיירי הכא בענין שאינו דבר האבד [אם ימתין עד אחר חצות] וגם מהגר"א משמע דמשום דבר האבד מתירינן לענין חליבה אף באפשר ע"י עכו"ם. וכ"כ ג"כ בספר מטה יהודא:
סעיף כג
עריכה(*) דבר האבד וכו': עיין מה שכתבנו לענין יריד או שיירות במ"ב והוא במטה משה סי' תשמ"ב ומה שכתבנו שם ע"י עכו"ם דוקא יישבתי קצת הטעם אח"כ מצאתי בא"ר שכתב וצ"ע דע"י כותים מבואר בסעיף הקודם דאפילו באין דבר האבד מותר אף בעצמו ואפשר דזה בפרהסיא ולרבים לא רצה להקל עכ"ל: