פתיחת התפריט הראשי



(א) ותינוקות של בית רבן בטלים. - נראה פשוט דפירוש איוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות וכאן לא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות וקמ"ל דאע"ג דיש צער קצת בלימוד עמהם ור"מ ס"ל בגמרא דהותר לשנות במה שאינו רגיל ואע"ג דלא קי"ל כוותיה היינו בלימוד של עצמו אבל עם התינוקות ה"א דשרי קמ"ל דאפ"ה ליבטלו מזה ואיסור של התינוקות בלימוד אין הטעם משום שהם שמחים דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת שלומד עמהם כנ"ל:


(ב) ופ' אלו מגלחין. - בגמ' פליגי ר"מ ס"ל דקורא ושונה בכ"מ במקום שאינו רגיל מפני שצער הוא לו ור"י אוסר אף בזה והלכתא כוותיה וצריך לתת טעם באמת למה אוסר ר"י שהרי יש לו צער ונראה טעמו מפני סוף הלימוד דאחר שיטריח עצמו ויבין הפשט יהיה לו שמחה ואזלינן בתר סופה דמילתא וסברא זו אשכחן בהדיא דר"י ס"ל כן לענין אחר דהיינו בפ"ק דמ"ק ד"ט רי"א לא תסוד אשה פניה במועד ומודה ר"י בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאע"ג דעכשיו היא מצירה היא שמחה לאחר זמן והובא לעיל בדברינו סי' תקמ"ו ה"נ אזלינן בתר הסוף דיש שמחה ואסור ומטעם זה נ"ל דאפילו במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו כנלע"ד:


(ג) ומותר לחזור הפ'. - נראה דה"ק דמי שרגיל לחזור הפרשה באותו יום דהיינו שחל ט"ב ביום ה' ה"ל כסדר היום:


(ד) חיה כל ל' יום. - פירוש אע"ג דבי"כ היא לאחר ז' כשאר כ"א כל אדם כמ"ש בסי' תרי"ז ומ"מ כאן לענין ט"ב לא גזרו עליה: כתב רש"ל בתשובה סי' נ"ג דמיירי באמרה צריכה אני ואע"ג דלענין שבת בסימן ש"ל אין שומעין לה אפילו באומרת צריכה אני וכן חולה צריך אומד הכא מקילינן מאחר שהוא דרבנן אבל בלא אמרה צריכה אני אלא שמצערת אפילו כואב לה הרבה התענית אסורה מאחר שאינה חולה ע"כ וק"ל דמדאמרו א"צ אומד משמע דיש ספק אם יש סכנה דאי בודאי אין סכנה מה אומד שייך בדבר וא"כ שיש ספק סכנה קשה דבאומרת צריכה אני מותר' אפי' בי"כ כמ"ש בסי' תרי"ח חולה שצריך לאכול כו' שמא יסתכן ומאכילין על פיו כשאומר צריך אני ותו דלמה לא זכר הרמב"ן מריש דהאי דינא דמיירי באומרת צריכה אני ע"כ נלע"ד דמיירי בדלא אמרה צריכה אני ואפ"ה בחיה אחר ז' וחולה שיש בו ספק אותו חולה א"צ אומד לומר שמא יש בו סכנה דאפילו ודאי אין בו סכנה ואפילו לא אמר צריך אני מותר בט"ב והב"י הביא הג"מ שר"ת התיר ליולדת לאכול בצ"ג אפילו אחר שבעה ואע"ג דאמרינן בפרק מפנין דלאחר ז' אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה שבת וצ"ג מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל משמע דבט"ב אסורה לאכול שלא כדברי הרמב"ן דהא בט"ב לא תליא ברצו כמש"ל כיון שהוכפלו בו הצרות והוא חוב ואפשר שמ"ה נהגו להחמיר כמ"ש רמ"א וכן מסקנת רש"ל דאחר ז' אפי' אמרה צריכה אני מתענה אם לא שהי' קצת חולה וכן בתשובת מהרי"ל:


(ה) ומיהו נהגו להתענות. - נראה דזה קאי דוקא אלאחר ז' אבל תוך ג' אפילו אם אמרה איני צריכה אין לה להתענות ואסור לה להתענות שהרי מחללין עליה שבת כמ"ש סי' ש"ל וכ"ש אחר ג' תוך ז' כשאומרת צריכה אני שאסור לה להתענות כנלע"ד פשוט:


(ו) וכן בחזרה מותר. - הטעם כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא שלא ירצה לקיים המצוה:


(ז) ושל עץ מחופה עור אסור. - כ"ש שיש לאסור אותן שיש להן בתי שוקיים של עור דהיינו גם מה שעל הרגלים של עור וגם אותן שהן של בגד רק שהשוליים של עור אסור כנלע"ד:


(ח) שלא יישן בליל ט"ב כו'. - עמ"ש בסי' תרט"ו מזה:


(ט) מותר בכולן כו'. - דהא איתא בברייתא ומעלה על שלחנו ואינו מונע עצמו משום דבר וי"א ס"ל דהוה שבת זה כמו קובר מתו ברגל דנוהג ברגל דברים של צנעה ולפי זה גם כן אסור לרחוץ ידיו בחמין שג"ז קרוי צנעה כמ"ש המרדכי במ"ק:


(י) וכל הרוצה לעשות עצמו כו'. - ולא מיחזי כיוהרא דהרואה אומר שאין לו שום מלאכה:


(יא) על עצמותם. - פירש הר"ן דאיתא בהמפלת השותה יין חי עצמותיו שרופים מזוג עצמותיו סכויין כראוי עצמותיו משופין: