שולחן ערוך אבן העזר קיח יט
<< · שולחן ערוך אבן העזר · קיח · יט
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
המתנה עם בעלה בשעת נשואין שאם תמות תחתיו בלא ולד קימא יהא שליש נדוניתא ליורשיה, וגרשה, והחזירה סתם, על דעת תנאים ראשונים החזירה.
- הגה: תקנת קהלות שו"ם (שפיר, ורמיזא, מגנצא) שאנו נוהגין בזמן הזה בנדונית חתנים כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג, יש אומרים שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד), וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה, יש אומרים שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מימוני להלכות אישות, וכן משמע לשון התקנה), ויש אומרים ליורשים (תשובת מימוני ל"ה), וכן מנהג הקהלות. ואין חלוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (תרומת הדשן סימן שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסין הנדוניא, לא תקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג, הולכין אחר המנהג; ואפילו לא התנו בשעת נשואין, כאלו התנו, דכל הנושא על דעת המנהג הוא נושא (דעת עצמו, וכ"כ הרשב"א סימן אלף ש"ז ובתשובת מימוני סוף אישות ל"ה). ואפלו הלך למקום שאין נוהגים מנהג הקהלות, הולכין אחר מקום שנשאה שם (ריב"ש סימן ק"ה). ואם לא מתו הבת או הבן, רק נהרגו או נשתמדו, יש אומרים דלא שיך בזה דין חתנים, ואפלו לא נתן האב צריך לתן. אבל אם אין כאן זרע קימא, שצריכין להחזיר מכח תקנה, אין חלוק בין נהרגו למתו; אבל אם נשתמדו, אין צריך להחזיר. ויש להתישב בדבר:
מפרשים
חלקת מחוקק
(כב) ע"ד תנאים הראשונים החזירה: לא מבעי' במקום שנוהגין לכתוב כן אלא אפי' במקום שנהגו שלא לכתוב כן שלא ע"ד נשואין הראשונים נעשה התנאי אלא כל זמן שתמות תחתיו בלא ולד קיימ' וע' בגוף התשובה:
(כג) רק בנדוני' אבל לא בירושה וכו': זה ל' הרא"ש בתשוב' לא דמי לנדוני' חתנים כלו' שמבואר לעיל סי' נ"ב פלוגת' דרש"י ור"ת ומכח ספק לא מפקינן ממון מן האב דשאני התם דאני סהדי שהאב לא הי' דעתו ליתן הנדן אלא ע"מ שתהנה בתו כמו בעלה וכו' וגם לא דמי לתקנת ר"ת וכו' ונימ' השת' ממון שבא לידו צריך להחזיר לא כ"ש שיגבה הא תניא אין דנין ד"ת מד"ס וכו' ובכל תקנה אמרי' הבו דלא לוסיף עלה דוק' בנדן תיקון משום עגמת נפש ואסמכוה אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ בהא לא תיקון רבנן ומשמע מלשון הרב מהרמ"א דדוק' נ"מ שנפלו לה בעודה תחתיו אבל נ"מ שהיו לה בשעת נשואין בזה נוהג תקנת הקהילות דגם בזה שייך עגמת נפש וק"ו הוא מנדוני' שהכניסה לו בתורת צ"ב אבל בתשובת מהרי"ל סימן ס"ד כתב אף שמכח דינא דגמר' לפי פי' ר"ת ירית הבעל נ"מ וכן הוא בהגהת אשר"י נכסים שירשה בחייה אף על פי שלא גבתה ומתה הבעל יורשה אם נשאה אבל מצד תקנו' הקהלות יחזיר ג"כ נ"מ בשנה הראשונ' ומחצית בשנה שניה ומשמע דלא מחלק וכל נ"מ יחזיר הבעל בשנה ראשונ' ומטעם זה פטור הבעל מקבורת אשתו דאם אית' דירית נ"מ אם היו לה היה חייב בקבור' אף דלית לה נ"מ ומשמע התם דכל המתנו' שנתנו לחתן וכלה הוו נ"מ של הכלה וכתב שכן קיבל מפי גדולי המורים שכל המתנות שנותנין להחתן מצד שניהם חשבינן להו נ"מ ויחזיר הכל לאבי הכלה בשנה ראשונ' ולא לנותני המתנות ובשנה שניה יחלוקו הכל ולא ידעתי למה השמיט הרב דעת מהרי"ל ולמעשה צריך להתיישב הרבה אם לפסוק כתשובת הרא"ש דבנ"מ לא שייך תקנות הקהילות או כתשובת מהרי"ל דתקנת הקהילות שייך בכל דבר אח"ז מצאתי בתשובת מהרי"ו סי' ס"ד דפסק כתשובת הרא"ש דלא תקנו בנ"מ וכתב שם בסי' ס"ה מ"ש הגאון מהרי"ל ז"ל פסק דתקנות קהילות שייך ג"כ בנ"מ לא שמעתי מזה ואפשר דדעת הגאון דוקא אדמי טבעות שניתן בשביל כבוד הכלה וכו' אבל בנ"ד אפשר דמודה כמ"ש הרא"ש בתשו' וצ"ע אם היה הרב רואה גוף התשוב' מה הי' אומר בה ומעשה בא לידי ופסקתי דכל בגדי הכלה שהן נ"מ יחזירו ליורשיה דהרא"ש מודה בזה דשייך בהן עגמת נפש:
(כד) י"א שחוזרין לנותני הנדן וכו' וי"א ליורשים: וכן מנהג הקהילות וכו' ועיין בספר משאת בנימין סימן י"א י"ב י"ג י"ד ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור ודעת הרב מהר"ף כ"ץ שדעת הרב מהרמ"א להכריע כמנהג קהלות שו"ם שיחזירו ליורשי' ודעת הרב מהר"ר משה איש חי להכריע ליתן לנותני הנדן ודעת הרב בעל משא' בנימין שהדבר ספק ואם האחד מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האש':
(כה) כשהן עצמן מכניסין הנדוני' לא תיקנו: דלא שייך טעם ותם לריק כחכם אלא כשאחרים נותנין ועיין שם עוד שכת' ראיות לזה מנ"מ ועכשיו מנהג פשוט ביתומה שיש לה מעות ירושה מאביה מחמת עישור נכסים או שהיא בת יורשת אזי כותבין בתנאים מחמת עידור וקטט יועמד כתקנ' ש"ום כאלו השיאה אביה בחייה וממילא צריך לקיים התנאי אף שהי' מעות שלה ונרא' אף שאין התנאים לפנינו או ששכחו מלכתוב כן נוהגין בזה תקנת שו"ם מאחר שרגילין לכתוב הוי כאלו נכתב:
(כו) הולכין אחר מקום שנשאה שם: עיין לעיל סי' ס"ה סעיף י"ב שאם נשאה ע"ד שתדור עמו במקומו הולכין אחר מנהג מקומו ועיין מ"ש שם:
(כז) דלא שייך בזה דין חתנים: כלומר שאף שפסק ר"ת מתוך ההלכה בנדונית חתנים שלא גבה החתן א"צ האב ליתן היינו דוק' במתה הבת מיתה טבעית אבל לא בנהרגה והמירה שזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתיה אונס כזה ואפי' התנה בפי' אם תמות תוך שנה שיוחזר הנדן ליורשי המת אם לא מתה רק נהרג' או המירה אין זה בכלל התנאי והוי כאכלו ארי דאמרו בגמר' אונס דלא שכיח הוא והבעל יורש אות' ובזה מודה ר"ת לרש"י שאף אם לא נתן יתן:
(כח) שצריכין להחזיר מכח התקנ' אין חילוק וכו': כי בתקנ' אמרי' דלא פלוג אפי' באונס' דלא שכיח כיון דתיקון רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמ' ע"ש בפסק מהרא"י שהביא ראי' לזה מתשובת הרא"ש ומדברי התוספות ומיהו בהמירה מסופק אם לא נאמר דלא שייך עגמת נפש דהא מותר לקראה בת רשע ומותר לומר ארור שזה גדל ארור שזה ילד וא"כ י"ל דלא חיישינן לעגמת נפש דידיה ובחילוק כל דהוא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה והתקנ' לא הית' על מית' והריגה אבל בהמיר' אין להוציא מיד הבעל ועיין בגוף הפסקים שכתב ומ"מ בנ"ד יש לחלק קצת וכו' לא חיישינן לעגמת נפש וכו' ובסוף הפסק סיים כתבתי דרך שקלא וטיורתא ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עליה כלל ע"כ כתב הרב מהרמ"א ויש להתיישב בדבר:
בית שמואל
(כא) ע"ד תנאים ראשונים החזירה: עיין מ"ש סוף סימן קי"ד:
(כב) רק בנדוני': וז"ל בתשו' הרא"ש ול"ד לתקנות ר"ת וכו' כי בכל תקנה אמרי' הבו דלא הוסיף עליה דוקא בנדן תיקון משום עגמת נפש ואסמכוהו אקרא ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ לא תיקון ומשמע אפי' לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ"מ זכה מיהו נראה נ"מ שנתן לה אביה מודה הרא"ש דצריך להחזיר כי איכא בזה ג"כ עגמת נפש, ובח"מ כתב נ"מ שהיו לה קודם הנישואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנישואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנישואין א"צ להחזיר ואין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר ובתשו' מהרי"ו סי' ס"ד פסק כהרא"ש דתקנה לא הי' על נ"מ שהיה לה ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד פסק גם בנכסי מלוג שהיו לה תקנו וכבר האריך בזה בתשובת ש"י סי' צ"ג ופסק כמהרי"ל ולדעת הרב רמ"א עיקר כהרא"ש ועיין סוף סימן נ"ה:
(כג) וכן במתנות שנתנו לחתן: מבואר בתשו' מהרי"ל שם כל המתנות שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ"מ וצריך להחזיר היינו לשיטתו כמ"ש בסמוך וכן פסק בתשו' בנימין זאב ובתשו' מהרי"ו שם משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה איתא ביה ותם לריק כחכם אבל בתשובת מהרא"מ סי' ט"ז פסק דמתנות א"צ להחזיר אפי' מה שנתן אבי הכלה ואמה ול"ד לנדוניא דאיכא מנהגא ידועה וברור' אבל דמתנות ליכא מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ"פ בתשובת מהרשד"מ סי' ק"מ ומסיים שם וכתב המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים ונראה להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א"צ לקובר' ואם תופס נ"מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיק /מחזיר/ נ"מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ"מ מה שלא נתן האב נראה דחייב לקוברה כמ"ש בסי' ק"ס וכן משמע מתשו' מהרי"ל סי' פ"ד ותשו' מהרי"ו שם ועיין בד"מ סי' נ"ה:
(כד) וכן מנהג הקהילו': עיין בתשו' מ"ב מסי' י"א עד סי' ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והוא כתב הרב רמ"א לא הכריע ומ"ש וכן מנהג הקהלות הוא ל' תשו' מיימו' אף על גב בחושן המשפט סי' רכ"ג הכריע אם מתה קודם הנישואין לא זכו בהם היורשים שאני התם דאומדנא הוא הוא דלא נתן אלא להשיא אותה אבל כאן כבר היא נשואה ובט"ז כתב אם האב נתן הנדוניא או א' מקרובי' נתן הנדוניא אפי' אם יש קרובים יותר וא' נותן הנדוניא מחזירי' להנותן אפי' אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן לה נדוניא ואם הנותן מת נותן ליורשיו ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירי' ליורשים:
(כה) אבל כשהן עצמן וכו': דלא שייך ותם לריק כחכם כשהן בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו מנהג פשוט ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפי' מחמת עידור וקטט יועמד כתקנות שו"ם כאלו השיא' אביה בחייו וכתב בח"מ אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנות שו"ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו ותקנו' שו"ם היינו שיחזור שנה שניה כי שנה הראשונה היינו תקנות ר"ת ועיין תשו' מ"ב סימן י"ג ועיין תשו' ש"י סימן כ"ד ועיין בד"מ סימן נ"ה:
(כו) הולכים אחר מקום שנשאה: בסימן ס"ו מבואר אם נשאה ע"מ שתדור עמו במקומו הולכים אחר המנהג מקומו:
(כז) דלא שייך בזה דין חתנים: כמ"ש בסי' נ"ה שפסק ר"ת נדוניא שלא בא ליד החתן א"צ ליתן לו כי אומדנ' הוא שלא כתב לו אלא שתהנה בתו ג"כ והיינו דוקא כשמת' מית' טבעית אבל אם נהרג' או המירה שזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' אם התנה בפי' שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ"מ אין זה בכלל התנאי:
(כח) שצריכין להחזיר מכח התקנ': בפסקי מהרא"י סימן רס"ז כתב בתקנ' אמרינן לא פלוג אפי' באונס' דלא שכיח כיון דתקנו בחד אונס ה"ה בכולהו ומיהו בהמירה מסופק שם לכן כתב הרב רמ"א דיש להתיישב בדבר:
ט"ז - טורי זהב
על דעת תנאים הראשונים עיין מה שכתבתי בסי' קי"ד סעיף י"א:
בירושה שנפלה וכן בנכסי מלוג שלה כן כתב בתשובת הרא"ש כלל ה' ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד כתב ע"ש רבינו יקיר הלוי דשייך תקנת הקהלות אפילו בנ"מ ותמהני על רמ"א שלא הביאו:
שחוזרין לנותני הנדוני' כו' מחלוקת זו היא ובתשובת ממון ה' אישות סי' כ"ו וז"ל תקנת ר"ת נהגא היכא שמתה הבת תוך שנתה שמחזירין יורשיה כל מה שהכניסה ומנהג הקהלות אם מתה תוך שנתיים מחזירין ליורשיה ומורי נתן הנדוניא והוצרכו להחזיר לו מה שנתן ולא לאביה ויש נוהגין להחזיר החצי מה שהכניסה אם נפטרה בשנה שניה וכ"כ בתקנ' הקהלות עיין לקמן סי' ל"ה עכ"ל ובסי' ל"ה שם כתב וז"ל מורי ר"מ אמר להחזי' הממון למי שנתנו כדאיתא לעיל סי' כ"ו בסופו והנה גדולי הקהלות וראשיהם כולם העידו שהתקנה שהמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירין החצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל נ"ד כתב בשאלה א' כתב שם מתקנת ר"ת ז"ל להחזיר הנדוניא לנותנו או ליורשים כן בתשובה שם לתקנת ר"ת ז"ל דהיכא שמתה תוך שנתה שהבעל מחזיר נדוניא לאביה או ליורשים ובמרדכי פ' נערה שנתפתתה זכר ג"כ לו או ליורשיה והנה צריך טעם למ"ד ליורשים בשלמא למ"ד לנותני הנדוניא הטעם דכי היכא דאם אביה חי והוא נותן הנדן דתקן ר"ת לעקור נחלה הראויה דהיינו הבעל ונתנוהו להאב משום קללות הפסוק ותם לריק כחכם דהיינו שאבד בתו ואבד ממונו ה"נ שייך לומר כן בנותן הנדן אף שאינו אביה אלא למ"ד ליורשיה קשה טובה למה עקרו הנחלה בלי טעם דהוא הבעל דאם הממון שלה ממילא בעליורשה ולמה יקחו יורשיה ול"ד למאי דאמרי' בי"ד ס"ס רנ"ג עני שהגבו לו להשלים די מחסורו והותירו על מה שצריך המותר שלו כו' דהתם קנה העני לגמרי מה שגבו לו ע"כ יורשיו יורשין זה הממון ואי מגרעין שום כח בזה משא"כ (כאן נהי דהבעל חייב להחזיר הנכסים מכח תקנ' ר"ת ולמה לא יורש הבעל את אשתו במקום שאין חשש ותם לריק כחכם ונ"ל טעם דמ"ד זה משום דמסתמא קרובי האשה הראוים ליורשיה הם הנותנים הנדוניא ושייך בהם ותם לריק אלא דלפעמים אינו נותן הנדוניא היותר קרוב הראוי ליירש אלא שאר קרובים נותנים הן מכח השגת ידם הן מחמ' נדבת לבם והיה ראוי להחזיר לאותן הנותנין אלא דלא פלוג רבנן בתקנתייהו והשוו מדותיהם דבכ"מ הראוי לירש קודם הוא יקח כיון דעכ"פ יש באלו קצת ותם לריק והמ"ד שינתן להנותן הנדוניא הוא ס"ל דהנותן שהוא גם כן קרוב מסתמא הוא קודם להיורש שהוא אינו נותן הנדן ולא ס"ל הך סברא דלא פלוג שזכרנו וזהו דעת מהר"מ שזכרנו שהיה הוא הנותן נדוניא לנינו רחל ואביה לא נתן כלום והחזירו למהר"ם אעפ"י שאביה הוא היורש הקדוש אבל אם אדם אחר לגמרי הוא הנותן הנדן דבזה לא שייך כלל ותם לריק כ"ע ס"ל דיחזור ליורשיה משום לא פלוג ולענין הלכה אין ללמוד מכאן שכתב רמ"א בדע' י"א וכן מנהג הקהלות ממילא יש לנו לפסוק כך זה אינו דאין לשון רמ"א בשום מקום שמביא מנהג על איזה דבר להזכיר הקהלות אלא וכן נהגו סתם ובלבוש תמה על רמ"א במ"ש שכן הוא מנהג הקהלות שלא ראינו זה במנהג הקהלות שלנו אלא הדבר (ברור) דהך וכן מנהג הקהלות שזכר רמ"א הוא בדרך זה וי"א ליורשים ואותן י"א הם כתבו דכן מנהג הקהלות ודבר זה הוא פשוט בלשון רמ"א וא"ל ג"כ נהי דלא קאי על קהלות שלנו מ"מ יש לנו לצאת בעקבי הראשונים דהיינו קהלו תשו"ם הא ל"ק כיון דחזינן דמהר"ם היה פוסק דיחזרו לנותן והוא היה נמשך אחר קהלות שו"ם ודאי הוא ס"ל דאין מנהג הקהלות כן א"כ אין הכרע מלשון רמ"א שום הלכה לדידן ובתשובה משאת בנימן סי' י"ב הביא פלפול רב בין הרבנים מובהקים שהיה בדורו זה אומר בכה וזה בכה ודעת עצמו שאין כאן הכרע להלכ' אע"פ שיותר מסתבר שיחזור לנותן מ"מ הלכה היא דהוה דבר שאין בו הלכה מבוררת כי בתזוב' מהר"מ סי' ע"ב כתב לנותן או ליורש וכן תשובת מיימון שזכרתי ותשוב' הרא"ש שזכרתי כולם העמידו בספק כ"ש לדידן שיש ספק וע"כ אי תפיס חד מנייהו לא מפקינן מיניה ואם הממון ביד אחרים יחלוקו ע"כ מסקנתו ואני אומר דאין זה כלל אמת שהמרדכי והרא"ש שכתבו לאביה או ליורשיה הוא משום ספק למי שייכה החזרה אם לנותן או ליורשיה דא"כ לא הוי ליה למנקט כן אלא (ה"ל למנקט) לנותן או ליורש ותו דבודאי כ"ע ס"ל דאביה קודם לשאר יורשים אלא ודאי דלא דק הרב בעל מ"ב בפי' זה דכולהו אלו שזכרנו ס"ל דינתן לאביה עכ"פ דהוא מסתמא הנותן אלא דאם אין האב קיים ינתן ליורשיו שהם יורשיה ג"כ זו היא פי' של מלת או ליורשים דקאמרי ותמהני טובה על כל הרבנים הנזכרים שם דאשתמט מנייהו דברי תשובת מהרי"ל סי' ס"ד שכתב וז"ל אלא דצריך לדקדק הואיל ומהר"ם פסק להחזיר לנותן והכא לא נתן האב הטבע' מ"מ נרא' דיחזור לאב דלא שייך אומדנא להחזיר לכל חד וחד והם נתנו לכבוד הכלה וכו' ועובד' דווירצבורג בתשוב' מיימון ג"כ החזירו לאמה וליורשים אף על גב דמכמה מקומות קבצה עכ"ל הרי לפנינו דודאי להחזירה להנותן דהיינו האב שהוא מסתמא הנותן ואע"ג דעיקר הממון שהוא נותן קבצה משאר בני אדם מ"מ הכל נקרא ע"ש וכן הדין באמה ואחותו כההיא דעובדא בווירצבורג הנזכר בתשובת מיימון שם ואם אין חיים ינתן ליורשיהם דבזה הוה ממש כאלו היה הממון שלהם כיון שהם קבצו הממון ועל ידם נתנו וכיון דמהרי"ל היה גדול שבאחרונים וראה תשוב' מיימון ופסק מה שפסק דבתר נותן אזלינן אליו תשמעון וכאשר זכרנו ואין בכלל זה אם אדם אחר שאינו יורש שלה קיבץ ממון או אפי' נתן ממון משלו לשם צדקה דהוא אינו שייך בחזרה כיון שאין בו כלל משום ותם לריק אלא מחזירין ליורשיה אעפ"י שלא נתנו כלל ובזה מודה גם מ"ד שיחזור לנותן דלא אמר כן אלא אם גם הנותן הוא ראוי ליורשיה אלא שיש יורשים אחרים קרובים ממנו ולא נתנו הנדוניא ובזה ק"ל כמ"ד הזה ואין חילוק בין נתן משלו או קיבץ ממקומות הרבה ונתנם לנדוניא ואין כאן ספק לע"ד כנלע"ד נכון וברור בס"ד:
באר היטב
(יד) בירוש': דדוק' בנדן תיקון משום עגמ' נפש ואסמכינהו אקר' ותם לריק כחכם אבל ירושה שנפלה לה דהיינו נ"מ לא תיקון תשו' הרא"ש. ומשמע אפילו לא בא לידי הבעל עדיין הירושה מ"מ זכה מיהו נראה נ"מ שנתן לה אביה מודה הרא"ש דצריך להחזיר כי איכ' בזה ג"כ עגמ' נפש ובח"מ כ' נ"מ שהיה לה קודם הנשואים היינו שנפל לה הירושה קודם הנשואים צריך להחזיר וירושה שנפלה אחר הנשואין א"צ להחזיר ואין נ"ל אלא כל מה שאין אביה נותן לה א"צ להחזיר. ובתשו' מהרי"ו סי' ס"ד פסק כהרא"ש דתקנה לא היתה על נ"מ שהיה לה. אבל בתשו' מהר"י סג"ל סי' ס"ד וסימן פ' ופ"ד כ' דשייך נמי תקנו' הקהלו' בנ"מ שהיה לה ע"ש. וע' שארית יוסף סי' צ"ב. וע' ד"מ סוף סימן נ"ה שהאריך שם. וע"ל סוף סימן נ"ג בענין אם מתה בחודש י"ג. מתה ביום אחרון של שנה א' ונקברת ביום ראשון של שנה שניה או ביום אחרון של שניה ונקברת ביום ראשון של שלישי' יום המיתה עיקר מהריב"ל ח"ב סי' כ"א. ספרדי שנשא בת אשכנזי ומתה תוך שנה ראשונה והספרדי אינו רוצה להחזיר הכל אלא להחזיק בתקנו' טוליטולה הנהוג בין הספרדים הדין עמו מהריב"ל ח"א סי' ל'. וכ' כנה"ג וה"ה איפכ' אשכנזי שנשא ספרדית שאם אבי הבת מוחזק אין להוצי' מידו ע"ש.
(טו) לחתן: מבואר בתשו' מהר"י סג"ל שם. כל המתנו' שנותנים להחתן משני צדדים הוי נ"מ וצריך להחזיר לשיטתו כמ"ש בסמוך. וכן פסק בתשו' בנימין זאב. ובתשו' מהרי"ו שם. משמע דמודה בזה מה שנותנים להכלה אית בזה ותם לריק כחכם אבל בתשו' מהרא"ם סי' ט"ו פסק מתנות א"צ להחזיר אפילו מה שנתן אבי הכלה ואמה. ול"ד לנדוני' דאיכא מנהג' ידועה וברורה אבל מתנות ליכ' מנהג ידוע לא סגי בלא תנאי וכ"כ הרשד"ם חא"ה סי' קכ"ו ומסיים שם המפקפק בזה ראוי לנזיפה כאלו מהרהר אחר התורה ואחר דברי חכמים. וכנה"ג דף קל"ד ע"א סעיף ל"ח הביאם. ומביא תשו' הראנ"ח ח"א סי' ג' והר"ם מטראני ח"א סי' כ"ט וח"ב סי' ק"ץ שס"ל דמתנות שנתנו קרוביה בין נתנו לו או לשניהם אין לבעל חלק בהם אלא יורשיה יורשים הכל עמ"ש סע"ף ל"ט. וכתב ב"ש להני פוסקים דצריך להחזיר הכל אז א"צ לקוברה. ואם תופס נ"מ חייב לקוברה ואפילו אם מחזיר נ"מ מה שנתן האב ומחזיק שאר נ"מ מה שלא נתן האב חייב לקוברה ע' ב"ש. ע' ד"מ סו"ס נ"ה ובהריב"ש סי' ס"א ובהרשד"ם חא"ה סי' ל"ב ובהר"א ששון סי' נ"ב ונ"ה ובספר משא מלך בדיני מנהגות דיני ממון שורש ד' ובתשו' כנ"י שאלה ע"ט בסופו.
(טז) הקהלו': ע' בס' משאת בנימין מסימן י"א עד סי' ט"ו מה שנתחבטו בזה חכמי הדור והעלה שהדבר ספק הוא ואם הא' מהן מוחזק אין מוציאין מידו ואם הממון ביד אחרים יחלוקו יורשי הנותן ויורשי האשה וט"ז כ' אם האב נתן הנדוני' או א' מקרובים נתן הנדוני' אפילו יש קרובים יותר ואחד נותן הנדוני' מחזירים להנותן אפילו אם לא נתן משלו רק קיבץ ונתן להנדוני'. ואם הנותן מת נותנים ליורשיו. ואם נתן אדם אחר שאין קרוב לא שייך כלל ותם לריק כחכם ומחזירים ליורשים עכ"ל. ומהריב"ל בח"ג סי' ס"ז פסק דאפי' נתנו אחרים יחזיר למי שנתן המעו' וכנה"ג דף קל"ח ע"ב סעיף ס"ה האריך והעלה דתלי' הכל בתנאי ההשבון. אם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור ליורשין אז אמרי' שמחלו אחרים ע"ז ואם בתנאי ההשבון כתוב שיחזור לנותן. אפי' כתוב בכתובה דהנעל' ליה מבית אביה יחזירו לנותן ע"ש. ואם נהגו להחזיר הנדוני' ליורשים אפילו אם נתנו אחרים הנדוני' מנהגן מנהג והולכין אחריו מהריב"ל ח"ג סי' ס"ו מי ששידך בתו הסמוכ' על שלחנו ובכתיבת התנאים אחרונים רוצים לכתוב כתקנות שו"ם והחתן מעכב כיון שהוא לא נתן לה כלום רק הכל היא ממעשה ידיה פסק שבו"י ח"א שאלה ק"ה דאין החתן יוכל לעכב ע"ש.
(יז) עצמן וכו': דלא שייך ותם לריק כחכם כשהם בעצמן הכניסו הנדוני' ועכשיו פשוט המנהג ביתומים כשיש להם מעות ירושה כותבים בפירוש מחמת עידור וקטט יועמד כתקנת שו"ם כאלו השיא' אביה בחייו. וכתב החלקת מחוקק אפילו אם שכחו לכתוב או שאין התנאים לפנינו נוהגים תקנת שו"ם כיון שרגילים לכתוב הוי כאלו כתבו. ועיין הראנ"ח ח"א סי' ב' ובהרשד"ם סי' רנ"ד וכנה"ג דף קל"ג ע"א ס"ו. ותקנות שו"ם היינו שיחזור בשנה שניה כי שנה ראשונה היינו תקנות ר"ת וכ"כ מהריב"ל ח"ג סי' נ"ט ומהרי"ט ח"ב חא"ה סי' מ"ז ועי' בס' מ"ב סי' י"ב י"ג ותשו' שארית יוסף סי' כ"ד. ובד"מ סי' נ"ה. בכתובה שכתב בה דהנעלת ליה מבית אמה ומת האם ואח"כ מתה הבת בלי ז"ק יש להסתפק אם החצי החזיר ליורשי האם או ליורשיה או לא יחזור הבעל כלום מהריב"ל ח"ג סימן נ"ט. ראובן השיא יתומה אחת מנכסיו ונכתב ההשבון ליורשיה וקנו ע"ז מהחתן וחתמו העדים בכתובה ואח"כ ערער ראובן שיכתוב כתובה אחרת ויכתוב בתוכו שההשבון יחזור לו. פסק מהרמ"ט ח"ג סימן קע"ח דיכולין העדים לכתוב ולחתום כתובה אחרת שההשבון יהיה לו וכ"כ הר"י אדרבי סי' של"ט. אשה שמתה בחיי בעלה בלי ז"ק ונתאחר מ' שנה שלא תבעו היורשים חלק המגיע להם אין בכך כלום וכל זמן ששטר כתובה בידם גובים חלקם הרמ"ט ח"א סי' נ"ח ומהרח"ש בתשובה חא"ה סימן ל"ז והר"ש הלוי חא"ה סי' י"ד. ועיין כנה"ג כמה דינים לענין תקנות טוליטולא ומשם תלמדנו לכאן לענין תקנות השו"ם שלנו.
(יח) חתנים: דזה אונס דלא שכיח ולא אסיק אדעתא ואפי' התנה בפירוש שאם תמות תוך השנה שיחזור הנדן מ"מ אין זה בכלל התנאי.
(יט) קיימא: ע"ל סוף סימן נ"ג אי בעינן דוק' שיהיה הולד למ"ד יום אחר מיתתה. ועיין בתשובת תפארת הגרשוני סי' ס"ח ובתשובת נחלת שבעה סימן פ"ב ובתשובת שבות יעקב ח"א שאלה ק"ט ובבית שמואל סי' נ"ב ס"ק י"ח. וכנה"ג דף קל"ח ע"ב.
(כ) חילוק: כי בתקנה אמרינן לא פלוג אפילו באונס' דלא שכיח כיון דתקנו רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא ע"ש בפסקי מהרא"י סי' רס"ז מיהו בנשתמדה מסופק שם ע"ש ע"כ כתב הרב רמ"א דיש להתיישב בדבר.