חלקת מחוקק על אבן העזר צו

►| חלקת מחוקק • על שולחן ערוך אבן העזר צו |◄

סעיף א

(א) ונ"מ ונצ"ב:    כבר נתבאר זה לעיל סי' פ"ח:

(ב) או נכסים שייחד לה בכתובתה בעין וכו':    ע' לקמן בטור סי' צ"ח כתב שם מחלוקת רש"י והרי"ף ולדעת רש"י אפי' אין המטלטלין שייחד לה בעין אם נגנבו או נאבדו גובה כתובתה בלא שבועה דכיון שאבדו אותן שייחד לה ל"ח תו לצררי פעם שנית וגם הרא"ש הסכים לדעת רש"י וכאן סתם כהרי"ף והרמב"ם:

(ג) אבל תפסה יורשיה יורשין כתובתה:    שלשה מיני תפיסות יש, אם תפסה האשה בחיים כגון יחד לה מטלטלי בכתובתה שאז אינה צריכה שבועה וא"כ לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה דהא האשה לא היתה צריכה שבועה, התפיסה השנית אם האלמנה תפסה מנכסי בעלה ואין היורשים מוחזקים כנדון דת"ה סי' ש"ל, התפיסה השלישית אם יורשיה תפסו לאחר מיתתה והנה בחושן משפט סי' ק"ח מבוארים שני מיני תפיסות הא' הנזכר שם בסעיף י"ב אם היה שטר משכונה והיה אביהם מוחזק בה גובה בלא שבועה לפיכך אם מת גם יורשין גובין וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ג שהמלוה על המשכון אפי' מת לוה תחלה ואח"כ מלוה שיורשי המלוה נפרעין מן המשכון שבידם וכתב המ"מ שפשוט הוא ועוד מבואר שם בסי' הנ"ל בטור ס"ק כ"ח שאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין מידם וכן הוא בר"ן בשם רבותינו הצרפתים וכן הוא בס' התרומו' וכן הסברא נותנת דהא דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד (כמבואר בטור ח"ה סי' הנ"ל) וא"כ אם עביד דינא לנפשייהו כר' אלעזר מאן מפיק מידם ואם היה המלוה בחייו מוחזק ומת לוה תחלה ואח"כ מת המלוה ואחר מיתת המלוה אין יורשי המלוה מוחזקים רק הם באים להוצי' מיד יורשי הלוה דין זה אינו מבואר שם ועיין בת"ה סי' ש"ל שם כ' דאם תפסה היא בחייה והיורשים לא תפסי השתא והממון ביד ב"ד משמע בהג"ה אשר"י פ' מי שמת דאדם מוריש שבועה בדבר שהוא חשוב מוחזק בו ומ"מ לא החליט הרב הדבר שם למעשה וסיים בדבריו אם אין היורשים מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד לחזקת שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתייהו נמי מונח אף על גב דלא מוחזקים נמי אינהו מ"מ בטעם מועט דחינן דאין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה וכו' ולכל הפחות היה נראה דחולקין (כלו' יורשי האשה ויורשי הבעל) עכ"ל ולא כתב הרב כן אלא בהיתה האשה מוחזקת ולא היורשים כמו בנדון שלו אבל אם גם היורשים מוחזקים פשיט' דאם תפסי תפסי מיהו משמע שם בת"ה בשם מהר"ם דלא מיקרי יורשי האשה מוחזקים אלא בלא שוינהו ראה או דלא יכולים יורשי הבעל לברר שאלו הנכסים היו של יורשי הבעל ואז הדין עם יורשי האשה להחזיק כל מה שבידם אבל היכא דשווינהו ראה וגם יש עדים שהיו של בעל אין תפיסתם כלום דכל היכא דאית' ברשות הבעל הוי ואין זה מקרי תפיסה מיהו מסתימ' ל' הטור שהבאתי לעיל אם קדמו ותפסו היורשים משמע אפי' תפיסה בעדים מהני:

(ד) הואיל והן מוחזקין ויש חולקין:    מפשט הל' משמע שאם היתה האשה מוחזקת בנכסיה קודם מותה וגם היורשין מוחזקין ואף ע"ז יש חולקין וס"ל דלא מהני תפיסת האשה ותפיסת היורשין ואפילו להחזיק אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ובאמת המדקדק בפוסקי' לא ימצא מחלוק' מפורש בזה ובמרדכי בפרק כל הנשבעין מייתי ראיה ברורה מההיא דשטר כיס היוצא על היתומים דלהחזי' אמרינן אדם מוריש שבועה לבניו וכן פסק במהרי"ו בפשיטות בשם המרדכי ובשם הגהות אשר"י ובשם תוספו' פרק החולץ וכ"כ התוספת פרק מי שמת דאם היו הנכסים בחזקת יורשי האש' היתה יכולה להוריש שבועה כזו לבניה וכבר כתבתי דכ"כ הטור בפשיטו' סי' ק"ח וכ"כ הר"ן בשם רבני צרפת וכ"כ בעל התרומו' דאפי' תפיסת יורשין לחוד מהני וסבר' הוא דלא גרע מדיינ' דעבד כרבי אלעזר עבד הן אמת שבת"ה גמגם בזה היכא דאין היורשין מוחזקין רק האשה היתה מוחזקת וע"ז כ' דסוגי' דעלמ' סברי דכל אלמנה שלא נשבעה ומתה אין ליורשיה כלום ואין להם חילוק בין היתה מוחזק' או לא כלו' אם היתה מוחזק' בחייה אבל עתה הנכסים ביד ב"ד כעין נדון דת"ה אבל אם גם היורשי' מוחזקין מאן מרמי ליה מידייהו אך כתבתי שדעת מהר"ם שאופן התפיס' צ"ל תפיס' גמור' דלא שוויה ראה או שאין עדים שהי' של בעל דאל"כ הכל בחזקת ברשו' יורשי הבעל ואין אדם מוריש שבועה להוציא ממון ועיין בב"י בח"ה סי' רנ"ב מ"ש בשם הרשב"ץ ומה שהשיג הב"י עליו:

(ה) אם פרעו לה מקצת הכתובה וכו':    המעיין בתשובת הרשב"א סי' תתפ"ו שכתב בזה הלשון שכל זקיפ' כפרעון דמי משמע שמעשה שהי' כך היה שפרעו מקצת אך לדינא אף אם לא פרעו כלו' שכל שנתנו לה ש"ח על עצמם הוי כפרעון דהא הם נקראים לוין מעתה לא אביהם:

(ו) ורימזה קודם מיתתה:    בתשובת הרשב"א כתב אם היא מושבעת מפי אחרים בשבועה האלה כל שאינה יכולה לישבע ולענות אמן כזו משביעין אותה ונוטלת וכו' והלכך אפשר לומר דשבועת האלה סגי כל שא"א אלא בהכי א"כ צריך לפרש מ"ש ורימזה קודם מיתתה שלא נטלה כלום היינו שהשביעוה בשבועות האלה וע"ז רימזה ורמיזתה הוי כאלו אמר' אמן:

(ז) אין יורשיה נוטלין כתובתה וכו':    עיין בגוף התשובה בב"י כתב עוד טעמים דטוב לה שלא תגבה כתובתה שאם תגבה כתובתה תפסיד מזונותיה ושמא יפסידו הנכסים ביד היורשים וישמטו ויאכלו אותם ונמצאת היא מפסדת כתובת' ומזונות ועוד אלו היה ראוי לגבות כתובתה לא היו היורשים גובין אלא הב"ד כדגרסינן בפ' נערה מי שנשתט' ב"ד יורדין לנכסיו וכו' ע"ש ונראה דבנדון זה אפי' במקום שנוהגין כאנשי יהודא שמסלקין האלמנה בע"כ הכא דאינה בת שבועה או יתנו כתובת' ביד ב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:

(ח) ואפילו מיורשיו:    אם מת אחריה כלו' דאם היא מת' תחלה הוה ליה מת מלוה בחיי לוה אבל אם הוא מת תחלה הוה ליה מת לוה בחיי מלוה וגם גרושה דינה כאלמנה וכ"כ הרשב"א סי' אלף צ"ג ויש כאן ט"ס בב"י וכמ"ש בב"ח:

סעיף ב

(ט) שלא התפיסה:    דאע"ג דלא ניתנה לגבות כתובתה מחיים ואין אדם פורע תוך זמנו באלמנה דאית לה כתובה בתנאי ב"ד רגיל להתפיסה צררי סמוך למיתה כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ועיין בתשובת הרשב"א הנ"ל ועיין בהרא"ש פ"ק דבתר' ס"ק ט' י"ו:

(י) ושלא תפסה היא משלו כלום:    כלו' שלא תפסה בין בחייו בין לאחר מותו ונראה דאגב שנשבעה שלא התפיסה צררי קודם מותו שזה דבר הרגיל באלמנה אגב זה מגלגלין עליה שלא תפסה ג"כ מעצמה בלא ידיעת בעלה וע"כ בגרושה דלא התפיסה בעלה צררי קודם גירושין שהוא תוך זמנה ג"כ אינה נשבעת שלא תפסה משלו כלום וא"כ אין על הגרושה שבועה בחיי בעל' ועיין בב"ח:

(יא) שלא מחלה לו כתובתה או מכרה לו:    אף על גב דהכתובה עדיין בידה ואם איתא דמכרה או מחלה ה"ל ליתן הכתובה לידו מ"מ מדין גלגול נגעו בה דאולי כתבה לו שובר או היה לה להחזיר לו הכתובה ולא החזירה ואף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה מ"מ חיישי' שמא סמוך למיתה מחלה לו או מכרה ועיין בב"ח מ"ש בשם המרדכי דאפשר לומר דמחלה לו על תנאי אם ימות אבל אם יגרש אותה יתן לה כתובה דאז אינה קלה בעיניו להוציאה והכלל דכל שבועות אלו מדין גלגול נגעו בה:

(יב) שלא נהניתי מכתובתי סגי בכך:    דלא תימא דילמא גזלה משל בעלה ושפיר משתבעה שלא נהנית מכתובתה קמ"ל דאם איתא דגזלה משל בעלה עולה לה לפרעון כתובתה ואיך נשבעת שלא נהנית מכתובתה וכתב הר"ן ש"מ שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יכול לישבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אף על גב דלאו לפרעון לקחה:

(יג) שלא בזבזה כלום בלי רשות בעלה:    דזה גם כן מקרי גזילה המבזבזת בלא ידיעת בעלה וגם שבועה זו מדין גלגול נגעו בה:

סעיף ד

(יד) נאמנת במיגו:    כלו' וצריכה עכ"פ שבועה וכן היא בגוף התשובה:

סעיף ה

(טו) קיים אם נשבע' לבסוף:    דמאחר דקי"ל דאלמנה מוכרת שלא בב"ד א"כ אם נשבעה לבסוף למפרע מעשיה קיימים אם מכרה בשווייה ומיהו לעיל סי' צ"ג סעיף כ"ה גבי מזונות ולקמן סי' ק"ג סעיף א' מבואר פלוגתא בזה אם מכרה שוה בשוה דלדעת ר"ח מכרה בטל אם מכרה בלא שומ' ב"ד הדיוטות ולדעת הרמב"ם מכרה קיים וצ"ל דכאן סתם וכתב לכל חד כדאית ליה לר"ח מיירי קודם שנתנה ומכרה שמו לה ג' הדיוטות כדי שתדע כמה תנכה דאל"כ אין במעשיה כלום אפילו לאחר שבועה ולדעת הרמב"ם מיירי אף שמכרה בינה לבין עצמה אם מכרה בשויה מעשי' קיימים ובלבד שתשבע לבסוף ועוד אכתוב מזה בסמוך:

(טז) וה"מ במטלטלי:    בתשובת הרא"ש כלל נ' סי' ו' כתב אם מתה קודם שהשביעוה על כתובת' מתנתה קיימת במטלטלי וכו' משמע להדיא אפילו לא נשבע' כלל דהוי כתפסה מטלטלי וכמ"ש לעיל דאם תפסו יורשים אין מוציאין מידם וה"ה דאין מוציאין מטלטלין מן המקבלי מתנה וכן פסק בתשובת מהרי"ו סי' קע"ה ואפשר לחלק דאם יש עדים שהמטלטלין היו של הבעל אז דוקא נשבעה לבסוף דאל"כ אינו מועיל תפיסה והרא"ש בתשובה מיירי במטלטלי שאינם ידועין לבעל שהם בחזקת' דנאמנת היא במיגו ואין זה בכלל רב ושמואל כמ"ש למעלה וכ"כ הב"י בתירוץ הראשון [בסתיר' דברי הרא"ש אהדדי] וא"כ מ"ש כאן וה"מ במטלטלי היינו הידועים לבעל דלית כאן מיגו ותפיסה גמורה וכמ"ש בת"ה סי' ש"ל והובא לעיל ס"ק ג' ועיין בד"מ לא נתפייס בתירוצו של הב"י וכן השיג עליו בב"ח ולדעתי תירוץ הראשון נכון הוא לדינא:

(יז) אבל במקרקעי וכו' אלא א"כ שמו לה ב"ד:    פשט הלשון משמע דאם שמו בתחלה ב"ד של הדיוטות ומכרה או נתנ' ואח"כ נשבע' ג"כ המכירה למפרע חלה ומדברי הרא"ש לא משמע כן דמאי מהני שמכרה בב"ד הדיוטות קודם שבועה דכל זמן שלא נשבעה אין לה רק שעבוד עיין בכלל נ' סי' ח' ע"כ צריך לפרש אלא א"כ שמו לה ב"ד תחלה ונשבע' ואז מוכרת ונותנת אבל במטלטלי לא בעי שבוע' תחלה אבל שומא תחל' אפשר דבעי לדעת ר"ח דאין מכירת' בלא ב"ד כלום אף בשויה וכמ"ש לפני זה ומיהו מדקאמ' ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה ב"ד משמע דהדעה הראשונ' ס"ל דאף קודם גביה מהני המכירה וכמו שפרשתי תחלה דשמו לה ומכרה ואח"כ נשבעה וכבר כתבתי דהרא"ש לא ס"ל הכי וגם לדעת ר"ח אף במטלטלי צריך שומא תחלה דכל שמכר' בלא ב"ד הדיוטות לא עשתה כלום:

(יח) כגון שמת פתאום וכו':    לא ידעתי למה לא הביא דעה זו לעיל סעיף א' שאם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשין גובין הכתובה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דהאידנא מגבין כתובה לכל אלמנות של הקדושים אף אם מתו קודם שנשבעה ובפרט בזמן הזה דלא שכיח התפס' צררי:

(יט) וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה וכנ"ל לדון:    כאן הכריע שמועיל חזקת המקבל והקונ' ולעיל סעיף א' בתפיס' היורשין כתב שיש חולקין ולא הכריע דלא כהחולקין וכבר כתב בת"ה דעדיף תפיס' היורשין מתפיס' מקבלי המתנה וא"כ אם הכריע כאן דמהני אם מוחזקין המקבלין וכ"ש דמהני תפיס' היורשין ועיין בד"מ כתב וכ"ש במקום שהמקבל והלוקח מוחזקין דאין להוציא מידן בכה"ג משמע דחזקה לחוד לא מהני רק בעי שיראה הדיין בעיניו שלא התפיסי' צררי ושמה שמכרה ראוי להיות שלה בגיבוי כתובתה וע"ש ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ח:

(כ) כשהאשה חזרה וכו':    זה לשון מהרי"ק בשורש ס"ו אף על גב שפסק מהר"ם הלכה למעשה שאין במתנ' האלמנה ממש שנתנה קודם שנשבעה על כתובתה וכו' מ"מ דבר פשוט הוא דע"כ לא קאמר מהר"ם אלא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת נתינה ונ"מ דאם בין מתנה לשבועה לות' מאחר או חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת שבועה ואילך אם לא קדם לה דבר אחר המבטלה דבר פשוט הוא שהמתנה קיימת דאמאי לא עכ"ל:

(כא) ואם מתה הבעל השני יורשה:    כלו' אם מתה אחר השבועה אין להוציא מיד בעל השני שהוא כלוקח קודם השבועה וכן פסק מהרי"ק ולטעמי' אזיל שפסק שאין להוציא מיד המוחזק מאחר שהרבה פוסקים ס"ל דאם מכרה ונתנה קיים עיין עליו וכבר כתבתי דנכסים שאינם ידועים לבעל אף אם לא נשבעה מועיל בהם תפיסה ליורשים וה"ה למקבלי מתנה לדעת מהרי"ו בסי' קע"ה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ' סי' ו' וכמ"ש למעלה:

סעיף ו

(כב) שמחלה לב"ח של בעלה:    לשון הרא"ש בתשובה לא שייך כאן מחילה דאינה יורשת בעלה אלא גובה כתובתה מנכסי בעלה בעוד שלא גבתה חובות בעלה ולא זכתה בהן ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול ואם היה לבעלה ש"ח על אחרים והחזירה הש"ח להלוה ואמרה אני אקבל הסך בפרעון כתוב' אפשר לדמות למכירת מטלטלין קודם שבועה וכשם שהרשות בידה למכור מטלטלין בשויין לצורך כתובתה כן רשות בידה לגבות חובות בעלה לצורך כתובתה בין חובות בע"פ בין חובות בשטר אבל לענין מחילה יש לחלק דבע"פ בוודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמות למתנ' מטלטלין ויש לחלק ועיין בב"ח ואין דבריו מוכרחי':

סעיף ז

(כג) אפילו לא יטעון:    כלו' אם הבעל טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריכה לשבע כמו כל מלוה שצריך לשבע על שטרו אם הלוה טוען אשתבע לי אם אין בשטר נאמנות כמבואר בטור חושן משפט סימן פ"ב אבל אין פותחין לו ודוקא שהבעל טוען ברי וכמבואר בחושן משפט שאין הלוה יכול להשביע המלו' בטענ' שמא ועיין בב"ח:

סעיף ט

(כד) וגירש אחת:    דין זה תמוה אם לא גירש רק אחת למה תמחה השני' ולא ניתנ' כתוב' לגבות מחיים ואולי היא תמות בחיי בעלה והמ"מ לא כתב רק וכגון שהן גרושות כולן נשבעו' אבל אם לא גירש רק אחת מה מקום לשבועה זו נגד האחרות ואפשר דט"ס הוא וצ"ל וגירשן אחת נשבעת לשניה וכן משמע בד"מ והן הן דברי המ"מ:

סעיף יא

(כה) ותפסה מעות:    אבל מטלטלי כיון דגופייהו לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גביה אלא בשבועה לשון הר"ן:

(כו) לא מפקינן מינה:    כ' הר"ן אבל משמתינן כדעבדי' בגזל דרבנן ועיין בסמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב כתב שהפוסקים נחלקו בזה:

(כז) ואפוכי לא מפכינן:    עיין בחושן משפט סי' פ"ז סעיף י"ב ועיין בב"ח מ"ש כאן:

סעיף יב

(כח) שכנגדה ישבע ויפטר:    משמע שנשבע שבועות המשנה שבועה המוטלת עליה ועיין בחושן משפט סי' צ"ב סעיף ט' כתב שני דעות אחרות ועיין בב"ח מ"ש כאן גם מ"ש בשניהם חשודים ואין כאן מקום להאריך בדינים אלו:

סעיף יג

(כט) והוא שיודיע לעד הראשון וכו':    דאל"כ תאמר שני כתובות היו לי עיין בטור:

סעיף יד

(ל) כי אמנם היתה ביני לבינך:    שנתחייבת לי בקנין באלף זה והאמנת בי שלא אתבע ממך אלא ה' מאות וכו' לשון הטור ע"ש:

סעיף טו

(לא) ויש אחר עמו:    מהני לדעת הרמב"ם אפילו אין אחר עמו נאמן להעיד בדין זה מה שראה בקטנותו ועי' במ"מ:

(לב) במקום שאין כותבים כתובה שבוע' היסת:    דמאחר דאין יכול לכפור המנה ולו' פרעתי דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום בע"כ אין כאן ש"ד אפילו בזמן הזה דמטלטלי משתעבדי לכתוב' ולא מקרי הודאת קרקע ועיין בחושן משפט סי' ס"ח סעיף כ"ט:

סעיף טז

(לג) הראשונה נשבע' לשניה:    דוקא היכא דיש קפיד' לשני' דתטעון אולי לא ישאר לי כדי כתובתי ועיין ברש"י:

סעיף יט

(לד) ושתהי' באיסור כל ימיה:    דאף אם תנשא אח"כ אין הבעל מיפר בקודמין וחכם או ג' הדיוטות אין מתירן לה דצריך לפרט הנדר:

סעיף כא

(לה) יכולין היתומים להחרים:    עיין בחושן משפט סי' צ"ב סעיף ו' וכן צריך לפרש כאן שטוענים בודאי שיש להם עדים: