שולחן ערוך אבן העזר יז לט
<< · שולחן ערוך אבן העזר · יז · לט · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
הנישאת על פי עד אחד, לא תינשא אלא ברשות בית דין. ואם נישאת שלא בהוראת בית דין, יש אומרים שלא תצא, אפילו בא עד אחד ואמר לא מת. והבית דין צריכין להיות ג' וכשירים, ולא קרובים זה לזה ולא לעדים:
מפרשים
(עז) י"א שלא תצא: לא ראיתי בזה מחלוקת רק הר"ן כתב (הביאו הב"י ס"ק ל"ח) להשואל שטעה בדמיונו לומר דוקא התירוה ב"ד אבל לא התירוה ב"ד אפילו נשאת קודם שבא השני הוי כאלו באו בבת אחת והר"ן השיב בפשיטות דכל היכא שנשאת אף שלא התירה ב"ד כיון שנעשה מעשה ע"פ ראשון הרי הוא כשנים ודברי השני הבא אח"כ הרי הוא כא' וגם מ"ש בתשובת הרמב"ן (הביאו ג"כ ב"י ס"ק ל"ח) וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין בדברי העד כלום היינו מאחר שלא נעשה מעשה ע"פ העד אם בא העד השני הוי כבת אחת אבל אם נשאת ע"פ העד אין לך מעשה גדול מזה וכדברי הר"ן ואין בזה חולק אף שכתב בלשון י"א:
(עח) והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים: וכבר הארכתי בתשובה שאף שהרב כתב בד"מ שהוציא דין זה מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ט ותש"ן הנה המעיין שם אין ראיה משם וכבר הארכתי בזה להביא ראיה דסגי בחכם א' ככל הוראות דעלמא ומיד שהורה חכם א' להתיר לא תצא מהיתרא רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות:
( כדי שתעמוד על בוריו של הדין הנ"ל הצגתי פה התשובה הנ"ל )
- מ"ש בש"ע סל"ט שהנשאת ע"פ ע"א לא תנשא אלא ברשות ב"ד והגיה מהרמ"א והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים ולא קרובים זל"ז ולא לעדים ולא נדפס בצדו מאין הוציא הרב הג"ה זו ובספר ד"מ העתיק תשובת הרשב"א בסי' תשמ"ט ותש"ן ונראה שע"פ תשובות אלו הגיה הגה זו והנה דברי הרשב"א בתשו' סתומים וקצרים שסתם וכתב שהב"ד צריכים להיות רחוקים זה מזה ומן העדים ומן האשה עכ"ל ולא פי' אם קאי על ב"ד המתירין העגונה או על הב"ד המקבלין העדות וכמו שמיירי בסי' תשמ"ט בענין קבלת עדות או לא קאי כלל על דיני עיגון רק מיירי בדיני קדושין או שאר דיני נשים והנה באמת תשובה זו תמוה מאד שאם קאי על ב"ד מתירי עגונה וקאי אאשה הנשאת ע"פ ע"א שצריכה רשות ב"ד ועדים דקאמר היינו עדים דעלמ' וא"כ היו צריכים הב"ד להתוועד יחד דוקא ביום ולא בלילה ודוק' הם בישיבה והיא בעמידה וכל דיני ב"ד המבוארים בדיני ממונות יהיו הכל נוהגים בהיתר עגונה זו מה שלא נזכר בשום פוסק ומחבר ועוד למה בעדות הקילו אפי' מפי שפחה מפי כותי מל"ת מפי קטן ובב"ד יחמירו כ"כ דוקא ג' ולא קרובים ולמה בכל דיני איסור והיתר אדם רואה טרפה לעצמו ובכל דיני נדה שהוא איסור כרת נשאלין לחכם בין קרוב ורחוק ולמה ישתנה דין העגונה להחמיר יותר מכל האסורין שבתורה והנה מצאתי תשובה זו בתשו' הרמב"ן סי' קי"ג שם נכללו שני תשובות הקצרות אשר נדפסו בתשובת הרשב"א הנ"ל ושם כתוב והב"ד צריכים להיות רחוקים זה מזה ומן העדות ומן האשה ומן האיש ולא מיירי בדין עגונה כלל וקרוב לשמוע שבדין עיגון אף מקבלי עדות אין קפידא אם העד קרוב להם כמו שגוף העד אין קפידא אם הוא קרוב או עבד או שפחה ואף על גב דיש לחלק דבשלמ' עדות הוכרחו לתקן להאמין אף לקרוב דלפעמים אין שם עדות אחר אבל דיינים יכולים לקבל הבלתי קרובים מ"מ אין נראה חילוק זה דלא מצינו שהחכמים החמירו גבי עיגון שאם יש קרוב ורחוק שהיו אצל המעשה שלא יקבלו עדות הקרוב אלא עדות הרחוק וה"ה נמי גבי ב"ד יש לחוש לעיגון אם יחזרו אחר ב"ד כשר גם לא הבנתי קבלה זו מה טיבה אם העד הראשון הוא שפחה ועבד וקטן וכותי מסל"ת וא"כ מה צריך לקבל עדות השני בב"ד יותר מן הראשון שהעיד דרך שיחה בעלמ' ולמה יהיה יפה כח הבן מכח האב, ועוד הטעם שצריכה ג' לקבלת עדות ולא ב"ד שנים דלא מיקרי ב"ד רק הוא כעד מפי עד ובעגונה אף עד מפי עד מהני ועוד דידוע מה שנחלקו הרשב"א והר"ן בטעם שאין העדים יכולים להיות קרובי' לדיינים (הובא באורך פ"ב דכתובות בהר"ן דף קפ"א ע"א) ולפי טעם הר"ן (דיליף לה כשם שהעדים לא יהיו קרובים זל"ז כך העד עם הדיין אינם רשאים להיות קרובים ע"ש באורך) פשיט' דמותר בעיגון דאפילו עדים גופייהו קרובים נינהו גם הדיינים קרובים כ' הרא"ש בפ' זה בורר אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינים וכו' וא"כ גבי עיגון לא שייך זה ובתוס' פרק החובל כתבו בפשיטות בשם ר"י מאורליינש דלא פסלינן עדים קרובים לדיינים ע"כ נראה בעיני פשוט מאחר שלא נמצא דין זה בטור וברמב"ם וכל המחברים השמיטו דין זה ולא נמצ' דין זה רק בתשובת הרמב"ם ותשובת הריב"ש בשם תוספות (הביאה הב"י ס"ק מ"ב) נראה שאין הפי' שהאשה תושיב ב"ד כשר ותשאל את פיהם ודוק' ג' ובלתי קרובים רק דאמרי' דעד אחד האמינו אותו משום דהיא דייקא ומינסבה ע"כ צריכה לדקדק ותשאל לחכמים וכן משמע מלשון תשובת הרמב"ן וגם לישנא דגמרא דייק (דבמתניתין תנא דף פ"ז ע"א ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו (ופרש"י ניסת שלא ברשות ב"ד שבאו שנים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר בית דין מותרת לחזור לו דאנוסה היא) וקאמר עלה בגמרא מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות בית דין אלא בעדים מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד א' וכו') מדקתני הגמרא ברשות ב"ד ולא תני בהוראת ב"ד והתנא במשנה לא נקט רשות בית דין כלל רק בסיפא קתני שלא ברשות ומפרש בגמרא שלא ברשות ב"ד ומינה נשמע דרישא מיירי ברשות ב"ד וכל היכא דאיכא רשות כל דהו סגי בהכי דאם היה צריך ב"ד ממש לא ה"ל להתנא להשמיט דין זה וללמדו מכח דיוקא דסיפא וכמה פעמים מצינו בגמרא רשות ב"ד ואין הפי' שישבו ג' כשרים במקום המיוחד לב"ד ובגמרא פ' הכונס דף ס"ב ר' יהודא אמר בנר חנוכה פטור מפני שהיא ברשות ואמרי' עלה בגמרא מאי לאו משום רשות ב"ד והתם הפי' שב"ד חכמי ישראל נתנו רשות לכל איש להדליק נר חנוכה מבחוץ וכן עוד שם כל אלו שאמרו פותחין כו' אף ע"פ שברשות כו' ג"כ הפי' כן (וכן משמע מדברי התו') בריש האשה רבה דף פ"ז ע"ב בד"ה מכלל דרישא וצריכה לשאול לב"ד להתירה וכו' ש"מ דסבירא להו להתוס' דדי לה בשאלת ב"ד ואין לשון זה מורה שצריכה היתר ושתעמוד לפני ב"ד של ג' רק שאלה בעלמא ואף על גב דהתו' כתבו זה למאי דס"ד דע"א מהימן מדאורייתא אבל לפי המסקנא אפשר דצריכה היתר ב"ד מ"מ אין לזה הכרח מאחר שלא נזכר במשנה למה נאמר דהס"ד והמסקנא חלוקים דנוכל לומר לפי המסקנא פשיטא דצריכה שאלת חכם רק לפי הס"ד היה קשה להו להתוס' מאחר דע"א נאמן מדאורייתא למה ליה רשות ב"ד, והשיבו מ"מ צריכה שאלת חכם מאחר שבכמה דברים אין ע"א נאמן תדע דלאו כללא הוא וב"ד דקאמר לאו על ב"ד פרטי של ג' או של שנים דהא קתני סיפא דמתני' הנ"ל ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן וב"ד זה היינו ב"ד הגדול דהא ב"ד דעלמא אינם פוטרין האשה מן הקרבן וכמבואר בגמרא בהוריות ובהרמב"ם פי"ב מהל' שגגות והוראו' ב"ד הגדול אין צריכה שתעמוד לפניהם וכוללת קרובים ורחוקים ש"מ ב"ד דקתני במשנה לאו בחדא מחת' מחתינהו ולאו כללא הוא ופעמים נקרא ב"ד שנים או ג' היכא דקאי על ב"ד פרטי כדאמרינן בעלמא ואי כתב בי דינא לא צריך ודלמא כשמואל ס"ל וכו' ולפעמים כל חכמי ישראל בשם ב"ד יכונה כהא דאמרינן ביבמות דף כ"ד ע"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי ואין הכונה שצריך לאסור האשה על בעלה דוקא ב"ד דגם חכם א' יכול להורות איסור ככל דיני איסור והיתר ודיני נדה אלא הכוונה על כלל בתי דינים שבישראל ויש קצת מקום עיון בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל שהוא פסק יחיד שעשה כהוראת ב"ד חייב ואין פטורים עד שיעשו רוב הקהל על פיהם וא"כ למה פסק שב"ד שהורו לאשה שתנשא האשה והבעל האחרון חייבים קרבן שאין זה הוראה אלא טעות הא בלאו הכי חייבים דהוו יחידים ויש ליישב דאפשר דלענין צירוף קאמר כמו שפסק פי"ג מהל' שגגות דין כ', נחזור לענין הנה הרב מהרמ"א שפסק שהב"ד צריכים להיות ג' וכשרים דבריו תמוהין מאין הוציא דין זה מה שלא נזכר במשנה ובגמרא בשום פוסק ואם על תשו' הרשב"א סמך הנה המעיין באמת יראה דהרשב"א לא מיירי בדיני עיגון כלל וכבר כתבתי שבתשובת הרמב"ן סימן קי"ג שם תמצא כי דברי הרשב"א אמורי' בסתם קבלת עדות לאסור אשה על בעלה או מדיני קדושין וגטין ועגונה מאן דכר שמיה ואיך יעלה על הדעת ששנים לא יקבלו עדות של עגונה ולמה יגרע עדות זה ממצאו כתב בשטר שמת פלוני דרשאין הב"ד להתיר העגונה וא"כ ה"ה בא' או שנים קבלו עדות דהוי כעד מפי עד הכותב עדותו בשטר ומביא לפני ב"ד ועוד משמע מדברי הג"ה מרדכי סוף יבמו' דקרוב יכול להתיר אשה וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' קל"ט דחכם אחד מהר"ר טעביל התיר אשה ופסק מהרא"י הנ"ל דלא תצא אף שלא היה נראה בעיני מהרא"י ההיתר וידוע דבזמן הזה אין לנו יחיד מומחה גם כבודו במקומו מונח של מהרר"ט הנ"ל לאו מומחה היה כנראה מן ההשגו' שהשיג עליו מהרא"י אלא ש"מ דכל חכם המורה ובא יכול להורות בדין זה כמו בכל האסורים שבתורה וכן מצינו בכמה תשובות גדולי עולם שהתירו עגונות ע"פ עד א' או ע"פ פסולי עדות דהוי כע"א רק במקום דאיכא תיוהא התנו עד שיסכימו עמהם עוד א' או שנים ויש מי שכ' דאף בדיני ממונות א"צ הב"ד להתוועד יחד רק כל א' יכתוב דעתו בכתב הנה בגמ' מוכח בכמה מקומות שהדיינים צריכים לקבוע מקום כדאיתא גבי אודיתא כנפינהו ויתבי וכו' פרק זה בורר בסנה' ובעינן ועמדו שני האנשים לפני ה' וכן הוא בתשו' הרמב"ן להדיא ואף הרא"ש שהקיל גבי קיום שטרות היינו בתחלה לקבל כל אחד בפני עצמו אבל לבסוף צריכין להתוועד יחד ואין ב"ד בלא התוועדו' והנה יש מי שרוצה להביא ראיה מהג"ה אשר"י בפ' ז"ב הביאו הב"י סי' י"ג וז"ל ומוקמי בגמרא דאותו שליש לכ"ע דעת הדיינים בעינן כי פליגי בדעת הבעלי דינים דר"מ סבר דדעת בעלי דינים נמי בעינן ורבנן סבירי דלא בעינן דעת בעלי דינים והלכה כחכמים ומכאן יש ללמוד היכא דבררו את שני הדיינים וטענו לפניהם שאין בעלי דינים יכולים לומר לדיינים אל תשאלו לפלוני ופלוני את דיני אלא בפני פלוני ופלוני דהא הלכה כחכמים דלא בעינן דעת בעלי דינים ובש"ע בהגה סי' י"ג סעיף ו' העמיד דין זה אהא דכותבים ושולחים לב"ד הגדול וכו' וע"ז כתב בהג"ה ויכולים לשלוח למי שירצו וכו' משמע דאיירי ע"י כתב וגם לשון הג"א עצמו דנקט לשאול משמע כן מכל הלין משמע דא"צ להתוועד יחד ויכולין לחוות דעתם ע"י כתב אין מזה ראיה דהתם מיירי שקבלו עליהם בזב"לא וזבל"א ע"כ שואלים לשלישי וכן משמע הלשון היכא שבררו שני הדיינים אבל אם קבלו לדון לפני ג' אין ב"ד אלא במותב תלתא כחדא כמ"ש הרמב"ן בפשיטות וכדמשמע הלשון דגמ' כנפינהו איהו וכו' עוד מצאתי בתשוב' הב"י בדין שהיה מחולק עם הרב המבי"ט בדין ספינה שנהפכה וכל החכמים הסכימו לאיסור רק המבי"ט וחד דעימיה וכתב המבי"ט מאחר שהוא התיר לא תצא מהיתירה אף על פי שהוא היה יחיד בהיתר זה כמבואר בתשובותיהם ע"כ נראה שאין להרב מהרמ"א סמך במ"ש שצריך שיהיו ג' ואף אם נא' מה מזיק שנחמיר להצריך ג' הנה באמת יש בזה היזק גדול דאם בא ע"א והתירה חכם א' א"כ לא תצא מהיתרה אף אם בא אחר כך עד לאיסור אבל אם נתקן להחמיר עד שיסכימו ג' א"כ הוי כבאו שני עדים בבת אחת אחד אוסר ואחד מתיר ותשאר האשה בחזקת א"א כך דעתי נוטה להלכה וגם למעשה אם יסכימו בעלי תריסין אמת שעכ"פ גם בדין עיגון יש תועלת אם נתקבל העדות בפני שלשה כדי שלא יחזרו העדים בהם ויאמרו מבודין היינו כמו שפסק בתשוב' הר"ן ותשו' הראב"ח וע"כ נוהגין לקבל עדות במותב תלתא אבל לענין היתר עיגון א"צ לקבלת עדות כלל וכמ"ש:
הנה התשובה הנ"ל השיב א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל להרב הגדול מהר"ר יעקב שור שהיה אב"ד בק"ק בריסק דליטא ודעת הרב הנ"ל לפי התשוב' שיסד עליו לקיים וליישב הדין של הרב מהרמ"א שהב"ד צריכים להיות ג' וכשרים והא לך בקיצור מה שכתב א"א מ"ו הרב המחבר להרב הגדול מהר"ר העשל ז"ל גם כן מענין זו וזה לשונו:
כל הנ"ל השבתי על התשובה שהשיב הרב מוהרר"י שור והנה ראיתי גם מעכ"ת השיג עליו בפנים אחרים אף שיש לפקפק על קצת דברים שהשיב מעכ"ת עליו לא רציתי להאירך בפרטי הדברים אך בעיקר הדין שדעת מעלתך נוטה להקל מטעם דקי"ל כרב אחא דמדאורייתא בחד סגי הנה ידוע למעלתך מ"ש בכ"מ ובתשוב' הרשב"א דאדרבא יותר ראוי לפסוק כרבא דאזיל בשטת ר' אבהו לא כר' אחא דאזיל בשטת שמואל ועוד דאף דהרמב"ם דפסק כרב אחא מודה שא' לא מיקרי ב"ד כמבואר בפ"ב ובפ"ה וכאן אמרו בגמרא שצריכה שתנשא ברשות ב"ד ועוד מאחר דקי"ל דלעולם צריך ג' בדיני ממונות ואף בדיעבד וקבלת עדות דהוי התחלת דין בעי ג' והיכן נרמז זה דבעיגון בחד סגי ולדברי מעלתך דמדאורייתא בחד סגי לדין ולקבל' עדות (הני עכברי רשיעי נשכו וחסרו שורה שלמה מן ולקבל' עדות עד ע"כ קשה וכו') ע"כ קשה בעיני להקל באם שהיתה האשה צריכה היתר ב"ד לסמוך אחכם א' ובזמן הזה ליכא יחיד מומחה אבל לפי מ"ש ניחא דלאו לדיני ממונות מדמינן ליה רק לשאר איסורין כמ"ש הנה קצרתי כאשר ראיתי גם מעלתך לא כתב דעתו רק דרך העברה כמ"ש שאין כלי תשמישו בידו ולא יתבייש מעלתך בדבר כי אין ראוי מן הדבר בלא גמרא ושלום ממנו משה וכו':
(קכג) י"א שלא תצא: כן הוא דעת הר"ן כלו' אם נשאת קוד' שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא והא שכתב שם י"א משום בתשו' הרמב"ן והריב"ש יש לדייק דוקא היתר ב"ד מהני ולא נשואין שלה ועיין תשובת מהרשד"מ מביא ראיה אם נשאת בלא התרת ב"ד לא מהני ומתוספות שהבאתי לעיל דס"ל אף אם התירוה לא מהני אלא לענין אם נשאת לא תצא אין לדייק דס"ל אם נשאת בלא התרה תצא די"ל ה"ק אם התירו אותה אז אפילו בא עד ואמר לא מת ואחר כך נשאת לא תצא אבל אם לא התירוה ובא השני קודם שנשאת תצא אבל אם נשאת קודם שבא השני לא תצא אפי' לא התירוה ועיין במרדכי ס"פ האשה שלום ועיין סי' ז' ולכאורה ק' לשיטות הר"ן דס"ל נישואין שלה בלא התרת ב"ד מהני דלא תצא א"כ מה מקש' בש"ס פרק האשה שלום על מתני' עד אומר מת ונשאת מדייק שם טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואוקמי מתני' לא נשאת ממש אלא התירוה להנשא א"כ מוכח ע"כ דעולא איירי נמי בהתירוה אם כן קשה למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ואין להביא ראיה מדברי הרמב"ם דס"ל לא תצא דהא כתב שם אם בא השני קודם שהתירוה ה"ז תצא אלא אם כן שנשאת לעד המעיד שמת נשמע אם נשאת לעד המעיד אפילו לא התירוה לא תצא שאני התם דזה אומר ברי שמת אבל אם נשאת לאחר דא"י אם מת י"ל דס"ל דוקא התרת הב"ד מהני ולא תצא אבל אם נשאת בלא התרת ב"ד תצא:
(קכד) והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים כו': ובח"מ מאריך בזה וכלל דבריו דא"צ כאן ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר אפילו לא אמר העד הראשון עדותו לפני הב"ד גם הטעם הוא דצריך ב"ד לקבל עדות כי היכי דלא הוי עד מפי עד וכאן עד מפי עד כשר א"כ א"צ ב"ד לקבל העדות ומקור דין זה מ"ש הרב רמ"א דצריך להיות ג' וכשרי' לא מצינו להדי' ומה שמציין תשוב' הרשב"א סי' תש"ן לית' ושפיר יש לדחו' כמ"ש בהח"מ, אבל יש להביא ראיה לדין זה מש"ס סוף יבמות שם איתא פלוגת' עידי נשים אם צריך דרישה וחקירה ור"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה ופליגי אם היתר נשים דומה לדיני ממונות או אם דומה לדיני נפשות כי יש סברות לכאן ולכאן כי מה שמתירים אותה לאחר דומה לד"נ ומה שהיא גובה הכתובה מחמת ההיתר דומה לד"מ, ולכ"ע נשמע דהוא דין ממש ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר דליתא שום דין אבל כאן איכא דין אף על גב דלפעמי' אין לה כתובה מ"מ לא פלוג כמ"ש בנ"י, אף על גב עד מפי עד כשר לעדו' אשה אין למידין אפשר משאי אפשר תדע דהא ר"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה וס"ל עד מפי עד כשר והא עד הראשון אמר בלא דרישה וחקירה אלא ע"כ צ"ל דל"ד עד הראשון לעד הבא לפנינו דזה צריך דו"ח וכן צריך להגיד עדותו לפני ב"ד דוק' וכן משמע מהנ"י דס"ל דצריך להיות ב"ד כשר דהא נותן טעם דעדות אשה כשר בב"ד הדיוטות משום דשכיח וחמירא מחסרון כיס לכן שייך שליחות בעדות זה ואי אמרת דא"צ ב"ד כלל פשיט' דכשר ב"ד הדיוטות אלא ודאי דצריך ב"ד כשר, ומה שהביא ראיה בח"מ מפסקי מהרא"י מה שהתיר מהר"ר טעביל אין ראיה כלל דשם ב"ד היה עם מהר"ט אלא שנקר' ההיתר על שמו גם אם נשאת כבר שאני:
י"א שלא תצא פירוש שלא בא העד א' עד אחר נישואין הוה דינו בדיעבד כמו ניסת ע"פ ב"ד:
ג' כשרים כלי תימה לי דהא אמרינן סוף יבמות דאמר ר"נ האלקים אכלי כוור' לחסא מדבוריה דר"ג אזלי דביתהו ואינסב' כו' והא ר"נ לחוד אמר כן והאיך אינסב' ממאמר ר"נ ביחידות אפי' אם היה אומר זה (בלשון) פסק ולא מצינו שהקפידו ע"ז במה שלא שמע מפי ג' שהם ב"ד אלא ודאי דבמומח' סגי וכ"ש במ"ש שלא יהיו קרויבם זה לזה דלמה יפסלו קרויבם בזה דמאי נגיעה שייכ' בזה והנה המקור לזה מתשובת רשב"א סימן תשמ"ט הביאו בד"מ ושם קאי על ב"ד המקבל עדות ובזה כ"ע מודים דכם הו' אבל לא על המורי':
דברי המגיה כתב הב"ש יש להביא ראיה מש"ם סוף יבמות דפליגי שם אם צריך דרישה וחקירה או לא חד מדמי ליה לדיני נפשות דצרך דרישה וחקירה וחד מדמי לדיני ממונות דא"צ ונשמע מזה דהו' דין ממש ולא דמי לשאר הורא' וצריך כאן ב"ד כשר עכ"ל אומר אני דודאי לענין קבלת עדות נכונים דבריו כמו שפירש"י כיון דעל פיהם תגבה כתובתה כשתנש' כו' אם כן מכח עדות הללו תגבה כתובת' וכן לענין ד"נ הו' ג"כ מכח עדות שרינן לה לעלמא לכך צריך שלשה אבל להתיר' אין זה אלא כשאר הורא' כי אין כאן משפט לא דיני ממונות שהרי אינו עוסק כלל מדין כתובה ולא דיני נפשות יש כאן רק אם תבא אח"כ לגבות כתובת' אז יהיה דיני ממונות וכן בד"נ אח"ז ראיתי בתשו' מהרא"ם סוף סי' ל"ו שכ' הא דפליגי אם צריך דרישה וחקירה היינו קודם שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד אבל אחר שהוחזקו אין בודקים כלל א"כ לפ"ז אינו דומה לדין כלל אחר שהוחזקו עכד"ה:
(קכד) תצא: זהו דעת הר"ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד"ם סי' נ"ט דחולק על הר"ן. והרח"ש בקע"ד דהסכים עם הר"ן וכן היא סברת מהריב"ל ח"ג סי' ח'. מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי"ז ע"ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע"ש. ולא ק"מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש"י שם ד"ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע"ש א"כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ"ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש"ה קתני נשאת וא"ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל"כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה"ל למיתני תצא ודלא כסברת הר"ן. קשה מנ"ל זאת להמקשן דאין הדין של הר"ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א"כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א"כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב"ד מהתירוה לינשא ע"ש.
(קכה) ג': הח"מ מאריך ומסיק דא"צ ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע"ש. וב"ש הביא ראיה דצ"ל שלשה ע"ש.