ט"ז על אבן העזר יז

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר יז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

גרשתני נאמנת נ"ל באם שניהם מודים בגט רק שהוא אומר שהגט היה פסול אינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה עיין בסי' קנ"ב מלתא בטעמא:

(דברי המגיה כ' ב"ש בסק"ב מיהו לפי מ"ש הטור בסי' קנ"ב בשם הרמב"ם אם אומר גרשתיך י"ל שמא גט פסול היה לפ"ז הפי' אם התחילה ואומרת גרשתני (והו') מודה שגירש עדיין יש לחוש שמא גט פסול היה ואינה מגורשת אלא באומר לא גרשתיך לפ"ז גם בקבל' קידושין מאחר הדין כן עכ"ל ע"ש ואנ"ל כלל דהא בפ' י"ג דף קל"ד כתבו התוס' הטעם דאם הוא אומר גרשתיך דא"נ במגו שיש בידו לגרשה משום דאם איתא דגרשה ה"ל קלא א"כ לפ"ז קשה למה בהיא אומרת גרשתני דנאמנת נימא נמי דלא תהא נאמנת דאם אית' דגרשה ה"ל קלא אע"ג צ"ל דנגד חזקה דאינה מעיזה אינו מועיל הטעם דה"ל קלא אע"ג דזה הוה ממש כמו שמכחי' דברים דלא היה גט כלל כמ"ש רשב"ם שם וז"ל דאם אית' דגרשה ה"ל קלא הלכך לא אמרי' מה לי לשקר דכמו לשקר במקום עדים דמי ואעפ"כ לא אמרי' כן נגד החזקה דאינה מעיזה א"כ כ"ש דאין חוששין חשש' בעלמ' שמא היה הגט בפיסול א"כ דוק' באם הוא אומר תחילה גרשתיך דאז א"נ מטעם דה"ל קלא בזה כ' הטור אפילו בהודית' לו ג"כ אינה נאמנת מטעם דמעיזה מכחד הא מאמינם או שמא בגט פסול נרשה והיא לא ידעי' מזה דכל מה דאית לן למיחש חיישינן דמאחר דמתחילת דבורו א"נ מטעם דאם אית' דגרשה ה"ל קלא אבל באם היא אומרת תחילה גרשתני דאז אית לה תיכף ותחיל' דבורה החזקה דאינה מעיזה ולא אמרינן אם אית' דגרשה ה"ל קלא אף דזה הוא ממש כהכחשה אפ"ה לא אמרי' כן וכ"ש דלא חיישינן שמא היה פיסול בגט נגד חזקתה כמ"ש א"כ למה יגרע באם הוא מודה לה שגירשה דנימ' השת' אם אית' דגרשה ה"ל קלא ומכ"ש דניחוש השת' שמא היה גט פסול יותר מקודם דבורו דלא חייש נגד חזקתה דאינה מעיזה כלל אכן באם הוא מודה שגרשה ואומר בפירוש שגרשה בגט פסול אז אפשר דחוששין לדבריו דכיון דבהודאת דבריו אתרע החזקה דמעיזה ועיין מ"ש עוד מזה בסימן קנ"ב עכד"ה)

כתב ב"י בשם רבינו ירוחם על א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והו' לא ערער ה"ה כאומר נתגרשה ממני עכ"ל ויש לתמוה למה כתב והו' לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי לית' דחזקה דאין אשה מעיזה אפילו במערער הוא עכ"ל ב"י ובודאי הדבר פשוט כדבריו דאפילו מערער מהני חזקה זו וראיה מפורשת מפ"ב דכתובות דף כ"ב דאמרינן גירושין יכולה מכחישתו פי' רש"י שאם יבא בעלה ויאמר לא גרשתיך תאמר גרשתני כו' ופרכינן ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונ' האשה שאמרה לבעלה גרשתני חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה ומשנינן ה"מ היכא דליכ' עדים דקמסייע לה כו' הרי בהדיא דבמקום שהיא נאמנת היינו אפילו אם היא מכחיש אותה ומו"ח ז"ל כתב לתרץ דברי רבינו ירוחם דבמערער הבעל אין האשה נאמנת אבל היא שויה נפשה חתיכה דאיסור' וצריכה גט משני אם תשאר הראשון כו' ואמינ' דכד ניים ושכיב אמרה להא מלת' דתלמוד ערוך הוא כדברי ב"י כמו שזכרנו ותו אפילו לדבריו דשויה האשה נפשה חתיכה דאיסור' ממיל' אסורה מצדה להשאר עם הראשון דהוה מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאח' ועליה יש חתיכה דאיסור' ע"כ אין סמיכה על הדברים האלו ואגב טרד' דשמעתת' לא דק בזה ופשיט' לפע"ד שיש ט"ס בדברי רבינו ירוחם במה שכ' אם תשאר וצ"ל גם לא תשאר עם הראשון ומוחזק אותו ספר של רבינו ירוחם כט"ס בהרבה מקומות:

סעיף ג

אבל פסולי עדות דאוריית' פי' מחמת עבירה אז ודאי משקר משא"כ בעבד. בטור כתב כאן בשם תשובת הרא"ש דבשניהם שהעידו שמת אפי' יש הכחשה ביניהם תנש' ותמה בי שהרי משנה היא וע' הת' בתשובתו סימן ס':

סעיף ה

שהזכירוהו בין המתים נראה דהאי מלת' דוק' היא אבל מה שראו את אשתו מספדת על בעלה מזה אין להבי' ראיה להשיאה אלא אם היא ספדה ע"פ הוראות מורה שיודע הדין שיש למחות בנשים שלא לספוד אדם כמ"ש אח"כ מדאיצטריך להזהיר אחר כך שלא לספוד כו' ש"מ דלאו איסור ברור הוא וא"כ שמא אשה א' ספדה מעצמה בלי שאלת הרב הבבקי בדין זה וא"ל דא"כ לא נצטרך למחות לה לספוד כיון שלא יתירו אותה אלא שיודע שההספד ההו' ע"פ המורה וכיוצ' בזה אמרינן בי"ד סי' פ"ו בהג"ה דבמקום שאין נוהגים היתר בפת עם הביצים דמותר למכור לגוי ביצה טריפה ל"ד לכאן דהתם פשוט לכל שאין נוהגים היתר בזה לקנות מהם אבל הכא חיישינן לב"ד טועין כנ"ל פשוט וברור:

סעיף ו

ע"פ בעלי תשובה בתשובת הרא"ש כ' שם אם ידוע שהיו אנשים הגונים קודם הגזירה ועתה שבו כהוגן אם אונס נפשות חטאו וכאשר מצאו לנוס שבו מיד לא נפסלו ואף אם מצאו מקום להמלט ולא עשו ואכלו נבילות לתיאבון ונפסלו להעיד על מה שראו באותו שעה מ"מ (מה) שמעידים על שעת הריגתם זה היה בשעת הגזירה ועדיין לא נשתהו בין הגוים ובאותו שעה כשרים היו ואף אם אח"כ אכלו נבילות ואח"כ (שבו) ה"ל תחילה וסופו בכשרות כמו שהיה יודע עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דאמרינן דכשר לעדות עכ"ל הרי דלא מהני עדותם רק מה שראו בתחילת הגזירה קודם שאכלו נבילות אבל מה שראו אחר שהיו ביניהם כי היכ' דנפסל באותה שעה הוא פסול לעולם אפילו אחר התשובה דה"ל תחילתו בפיסול וסופו בכשרות וא"כ צריך המורה להתיר ע"פ בעלי התשובה לדרוש אימת ראו ההריגה של אותו שמעידים עליו אם היא בעת התחלת הגזירה דהיינו שעדיין זה המעיד לא היה נפסל מחמת אכילות טריפות אז דווקא יכול להעיד וא"כ קיצר הרב רמ"א במקום שהיה לו לבאר אבל באמת תמוה לי באם צריך כאן בעדות אשה לכל עדות תחילתו וסופו בכשרות א"כ אמאי כשר עבד ושפחה לעדות זו דאלו פסולים הם לעדות וכן לענין ליענש מפיהם ולא מפי כתבם דבאשה כשר כמ"ש סעיף י"ד אע"ג דמשום עיגון הקילו בזה כל שאין פסולו מחמת עבירה דאורייתא ה"נ בעדות אונס אחר שיעשה תשובה עכ"פ הוא טוב מצד עצמו ועכ"פ לא גרע מן עבד ושפחה כיון שעתה הוא ראוי לעדות אם יראה איזה ענין אפי' מן התורה לכל עדות וגם לשון רמ"א שכתב מה שראו בשעת הגזירה משמע אפי' שלא בשעת התחלת הגזירה אלא אפי' מה שראו אחר שנעשו מומרים ותו איתא בכתבי מהאר"י סימן רכ"א וז"ל א"ל לגבי רשע במזיד כרצי' כה"ג בעינן תחילתו וסופו בכשרות והאי מעיד מה דחזר בעת שהי' רשע גמור כו' עכ"ל מבואר מזה דדוקא ברשע גמור בעינן תחילתו ג"כ בכשרות אבל לא במומר מחמת אונס סתם אע"פ שאכל נבילות לתיאבון סגי בעדו' אשה אחר שעושה תשו' ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' צ' וכנ"ל עיקר להלכה שאין לו להתיר ע"פ בעלי תשו' אא"כ ידוע שלא היה רשע גמור בשעת אונסו לעבור במזיד על עבירות גדולות כגון רציחה וכיוצא בו דאז ל"מ עדותו מה שראה באותו זמן אפי' אם אח"כ יעשה תשובה שלימה אא"כ במסיח לפי תומו כגוי (וע' בשו"ת בן לב ח"א סי' מ"ה ובעיגונ' דאתת' דף ה'):

סעיף ז

משיאין את אשתו בגמ' פרכינן דלמ' שד הוא דחזי ליה בבואה דבבואה פי' צל צלו דלית לה לשדים כו' ודלמ' צרה היא פי' שנשא אשה במקום אחר ומכוונת לקלקלה והלכה לא ומשנינן הא תני דבי ר"י בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין פרש"י בשעת הסכנ' שהי' מסוכן כגון מי שהושלך לבור ואמר כל שומע קולי יכתוב גט לאשתי והא נמי בשעת הסכנ' דמיא שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ומשמע לדברי הרי"ף דאפי' למסקנ' צריכים אנו לתרץ דחזי ליה צל צלו דלא מקיל דבי ר"י אלא לענין חשש צרה אבל לא לחשש שד דזהו מצוי בבורו' וכן דעת הטור אבל הרמב"ם לא הזכיר הך צל צלו משמע דלדידיה לפי המסקנ' מהני שעת הסכנ' אפי' לחשש שד וכתב ב"י וז"ל ואפשר שטעמו שסובר כסברות הגאון דבסמוך דהאידנ' לא בקיאים בבואה דבבואה היכי הוה הלכך לא עבדינן בה עובדא עכ"ל ויש לתמוה דלפי דעת זה הגאון אזלינן לחומרא ולא שרינן כלל בזה כיון דאין לסמוך על צל צלו וא"כ האיך מקיל הרמב"ם להתיר אפי' בלא צל צלו לגמרי ומש"ה כתב מו"ח ז"ל על ב"י דשארי ליה מארי' ול"נ דהאי גבריה דמארי' סייע והאמת אתו דודאי הרמב"ם ס"ל דלפי המסקנ' א"צ צל צלו אלא דכיון שהוא בשעת הסכנה לא חיישינן לשום דבר אלא דמ"מ יש לנו ללמוד באם רואים צל צלו די בזה לבטל חשש שד ובזה מהני אפי' שלא במקום סכנה אלא דמ"מ חיי' לצרה ולזה בעינן דוקא במקום סכנה דהיינו שאותו הבעל הוא מסוכן למות והי' צריכה לגט שלא תתעגן בזה הקילו דלא ליחוש לצרה אבל לענין חשש שד יש היתר אפי' שלא במקום סכנה כגון שאינה צריכה לגט והו' ישנו בחיים וטעם ההיתר משום שרואין צל צלו והו' בענין שידענו שאין לה כלל צרה ה"א דמותר אע"פ שאין שם סכנה וכן ראוי באמת לומר כן לזה כ' ב"י דאפי' הי אסור לפי שאין סומכים על צל צלו שאין (אנו) בקיאין בו נמצא שאין היתר אלא משום סכנה דזה מועיל לבטל כל החששות נמצא דלענין כתיבת גט שיש חילוק בין מקום סכנה או לא אז אינו מותר לדידן אלא במקום סכנה אבל לא במקום שאין סכנה אע"פ שאין היתר דצל צלו ואין צרה לה כלל ע"כ לא זכר הרמב"ם רק מקום סכנה דבזה תלוי הכל אבל לענין עיגון האשה כמו הכא לא נמצא מקום שאין סכנה דבכל גוונא יש חשש שלא תתעגן אין לנו נ"מ לענין צל צלו כי אין צריך לזה כיון שהכל הוא במקום סכנה כנ"ל בישוב דברי הב"י והריב"ש סי' שע"ז הקשה למה לא אקשינן שמא גוי הוא ותי' דאפי' הוא גוי סמכינן עליו מדין מסל"ת והוכיח מזה דכל גוי שמספר דברים פלוני מת הוי שפיר מסל"ת וקשה עליו דגבי גט לקמן סי' קמ"א איתא ג"כ פלפול זה בגמ' ולא פרכינן שם שמא גוי הוא ושם ל"ש תירוץ הריב"ש ונ"ל דקושי' של הריב"ש אינו קושי' כלל דהא אית בי"ד דכל שאין הגוי נהנ' בחליפיו לא חיישי' שמא החליף כשר בטריפות כמ"ש שם סי' קי"ח הכי נמי לא חיישי' שמא יעשה הגוי דבר זה כיון שאין לו הנאה מזה ולא פריך בגמ' אלא ממי שדרכו לקלקל בכוונ' דהיינו שד וצרה

(דברי המגיה הב"ש בסי' זה סקי"ג מוכיח מהריב"ש הנ"ל דצרה אינה נאמנ' במסלת"ת דאל"כ מאי מקשה הגמרא דלמא צרה היא כו' ע"ש. ולפ"ד הט"ז מקשה שפיר דדרכה לקלקל אבל כשרואין דמסל"ת אפשר דנאמנת כ' ב"ש בס"ק כ"ו הא דלא סמכינן כאן אצל צלו לא דמי להא דבסי' קמ"א סעיף י"ט דשם הגו לפנינו וראינו שהוא אדם רק משום חשש שמא זה שצעק שד היה והלך לו והגוף מאחר הוא בזה סמכי' אם ראה צל אבל כאן ליכא אלא קול בעלמא לא סמכינן אצל צלו לכ"ע ובזה לק"מ על הרמב"ם שלא הביא סוגי' זו אם שמעו קול האומר מת פלוני עכ"ל. ודבריו תמוהין דא"כ למה לא הבי' הרמב"ם הך דחזי בבואה דבבוא' דהא הרב המני' כ' על מ"ש הרמב"ם והעלוהו ולא הכירוהו שלמד כן ממה דתנ' דבי ר"י ובשעת סכנה כותבין אע"פ שאין מכירים א"כ ש"מ דמיירי בגמ' שראו הגוף רק שאין מכירין אותו אעפ"כ כעינן בוא' דבבואה ואיך פסק הרמב"ם בלא בואה דבואה כותבין נד הגמ' ואף שלפי דברי ב"י היה נראין דבריו לכאורה דהב"י כתב בכ"מ ובב"י סי' קמ"א דלמד כן ממשנ' דיבמות ממעשה בצלמון בא' שאמר כו' וא"כ נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל באם הגוף לפנינו אין חוששין כלל שמא שד הוא כי אין חוששין שמא הגוף מאחר והא דפריך בגמ' דלמ' שד הוא היינו אריש' בלא מצאו שם אדם כלל בזה חיישינן שמא שד הוא כיון דלא מצאו שם שום אדם לתלות בו אבל בסיפ' דמצאו שם אדם מת רק שלא הכירוהו תלינן בו ולא חיישי' שמא חי' שם שד ולכן פסק הרמב"ם דכותבין סתם ולא זכר מבואה דבואה דכאן לא חיישי' לשד כלל כיון דמצאו שם גוף אדם אבל באמ' אינו כן שהרי בהדיא קאמר שם בגמ' דיבמות ובגיטין במי שמושלך בבור דתנ' דבי ר"י דכותבין אע"פ שאין מכירין משמע דיש שם עכ"פ הגוף רק שאין מכירין ואע"פ כן בעינן בואה דבואה וגם הב"י סמך עצמו על הא דתני דבי ר"י דאין חילוק בין היה שם הגוף או לא חיישי' שמא שד הוא שהרי בכ"מ בפי"ג כ' בתירוץ שני מה של הבי' הרמב"ם המעשה בא' שהי' עומד על ראש ההר כו' והלכו ולא מצאו שם אדם כו' משום דסמך עצמו על מ"ש במי שהיה מושלך בבור כו' והעלוהו ולא הכירוהו דמשיאין אשתו ולא חיישי' שמא שד הוא משום דס"ל כדמשני הגמ' תנא דבי ר"י בשעת הסכנ' כותבין אע"פ שאין מכירין ה"ה דאין חוששין לשד בשעת הסכנה. א"כ ממילא נשמע דהדין כן גם בהלכו ולא מצאו שם אדם כלל דמשיאין אשתו ואין חוששין לשד דהוה כשעת סכנה ע"כ ואם איתא דיש חילוק בין מצאו שם אדם או לא כדברי הב"ש לא נשמע כלל הדין דלא מצאו שם אדם דל חיישינן לשד דנוכל לומר דוקא במצאו שם אדם ולא הכירוהו הוא דל חיישינן לשד משום דהגוף הוא לפנינו לא חיישינן שמא מאחר הוא אבל בלא מצאו אדם חיישינן שמא שד הוא א"ו דגם הב"י לא ס"ל חילוק הנ"ל ובין מצאו שם אדם ולא הכירוהו ובין לא מצאו שם אדם כלל לא חיישינן שמא שד הוא וא"כ קושיות הגמ' ביבמות ודלמ' שד הוא קאי ג"כ על המעש' דבצלמון ואין נפקות' בה בין הרב המגיד שלמד כן מתנ' דבי ר"י ובין הכ"מ שלמד כן ממעשה בצלמון. וא"ל דגם הב"ש ס"ל דלהרמב"ם ס"ל לפי המסקנ' לא חיישינן שמא שד הוא בשע' סכנה רק דס"ל דזה אינו רק אם נמצא שם הגוף אז לא חיישינן שמא שד הוא אבל בלא נמצא אדם כלל חיישי' שמא שד הוא אפי' בשעת סכנה דמנ"ל חילוק זה מה שלא נמצא בש"ס כלל ואדרבה בחד' כיילינהו והקשה על שניהם שמא שד הוא ונשמע מזה במ"ש דשווין הם והא דכ' בש"ע כאן בסעי זה בשמעו קול בשד' או בבור דחיישינן שמא שד ובסעיף כ"ג כתב בראו א' עומד מרחוק כו' משיאין את אשתו ולא חייש לשד אפשר לומר דבסעיף כ"ג מיירי בעיר או י"ל דודאי כמה חלוקים יש ביניהם דכאן לא ראו שום אדם כלל מתחלה רק ששמע' קולא' שאמר פלו' מת ולא הזכיר שם אביו ולא שם עירו וגם אח"כ לא מצאו שם שום אדם לכן אם הוא בעיר דאז אין צריך להזכיר שם עירו דמסתמא לא נחוש לשום אדם מעלמ' כיון שאין אחר בעיר ששמו כן או יש שם אחר והו' קיים ובוודאי הוא הוא שיאמר כן לפיכך משיאין אשתו דלשד נמי לא חיישי' כיון שהו' בעיר ואין שדי' מצוים אבל אם שמע כן בשד' כיון דלא הזכיר לא שם אביו ולא שם עירו ואיכ' למיחש לכמה חששות שמא אחר הוא שבא לכאן מעלמ' או שמא שד הוא לכן חיישי' באמת שמא שד הוא וה"ה לכל החששות ונקט שד משו' דמצויים ביותר כמו שמסיים דמצוי' שם שדים. אבל בסעיף כ"ג ראו שם אדם מתחלה ועד סוף וגם אמר שמו ושם אביו או שם עירו ועוד יש חדא לטיבות' שאמר על עצמו שהו' פב"פ או ממקום פלו' וליכ' למיחש לכותי שאמר במסל"ת בלא קישו' דברי' כמו שנכתוב בסמוך משא"כ כאן דאיכ' למיחש לכותי במסל"ת בלא קישור דברי' לכן חיישי' כאן סיף זה לכל החששות ונקט שד משום דשכיח הוא וה"ה לכל החששות כיון דיאן כאן אפי' חדא לטיבות' להתיר. משא"כ בסעיף כ"ג איכא כל הדברים טובים שכתבתי ואין כאן חשש רק שמא שד הוא בזה אמרינן כיון דהוא שעת סכנה לא חיישינן שמא שד הוא והשת' לק"מ גם מה שהקשה הב"ש בסימן זה ס"ק ס"ו בראו א' עומ' מרחוק הנזכר פסק דמשיאין ולא חיישינן לשד ובסימן קמ"א מבי' י"א דצריך צל צלו והניח בקושי' ולפי מ"ש ניחא דשם ליכא חדא לטיבותא דכל מה שהיה אומר שם שמו ושם אשתו ושם עירו ועירה הכל צורך הגט הוא ואין שם אפי' דבר א' לסי' כלל דאדם הוא דאם היה ממעט איזה דיבור לא היה אפשר לכתוב הגט משא"כ כאן דהכל הוא לסימן מה שאמר מאיזה מקום או שם אביו הוא סימן שלא להחליף אותו בא' ומה שאמר אני פלוני הוא סימן שלא יאמרו עוד כותי מסל"ת בלא קישור דברים כן ומה היה לו לעשות עוד לכן לא חיישינן כאן לשד כמו בסימן קמ"א דצריך צל צלו לסי' כיון שאין שם סי' כלל וגם על הב"ח יש לתמוה שכתב דהב"י הכין מה שכ' המ"מ ולא נתבאר לו למה קאי על מה שלא זכר הרמב"ם בואה דבואה וע"ז כ' ב"י דס"ל להרמב"ם כהגאון דאין אנו בקיאים ומכח זה הקשה דאדרבה היה להחמיר שלא להתיר כלל ואינו כן שהרי ב"י כתב כ"מ בפי' דתמיהת המ"מ על הרמב"ם הוא על מה שלא הביא המשנה אם לא מצא שם אדם כלל וע"ז כ' דאפשר דס"ל כהגאון לאיסור דא"א בקיאין בו ואח"כ הקשה בעצמו למה פסק להתיר במי שמושלח בבור כו' כיון דלא סמכינן אצל צלו ומתרץ שם בעצמו כמ"ש הב"ח ע"ש וכן יש לפרש הב"י בטור כאן שכתב והרמב"ם לא הזכיר הדין זה ר"ל הדין שלא היה שם אדם משום דאפשר דס"ל כהגאון אבל דברי הט"ז יש לפרש מ"ש וכתב הב"י ואפשר שטעמו כו' הו ענין אחר ולא קאי אמה שכתב מקודם מצל צלו אלא שאח"כ הקשה גם כן על הרמב"ם למה פסק הרמב"ם להתיר לגמרי בלא צל צלו כו'. וכתב הט"ז אף שהב"י מתרץ דברי הרמב"ם בכ"מ דס"ל לפי המסקנ' אין חוששין כלל אף לשד בשעת הסכנה מ"מ קשה ה"ל להרמב"ם להבי' הדין דאם חזי בבואה דבבואה מהני אפי' שלא בשעת הסכנה לזה כתב הב"י מה דלא הבי' משום דס"ל כדעת הגאון דאין אנו בקיאים בו לכך מוכרח הב"י לב' תירוצים הנ"ל דהיינו גם אחר שתירץ הב"י בכ"מ דהרמב"ם ס"ל לפי התי' דתנ' דבי ר"י לא חיישינן נמי לשד בשעת סכנה אף בלא בוא דבואה אפ"ה לא דחה הב"י מה שכ' תחילה דהרמב"ם ס"ל כדעת הגאון כמ"ש ולפ"ז מיושב נמי מה שהקשה הב"ש בס"ק ל"ח על הט"ז שכתב דלא חיישי' שמא כותי כי כותי אינו מכשיל לישראל לכן לא חש אלא שמא שד הוא או צרה וכתב הב"ש ולק"מ אף על פי דכותי אינו מכשיל מ"מ ה"ל להקשות בגמר' שמא כותי אמר זה בלא קישור דברים ולא הוי מל"ת ולא מהני דכאן מיירי שאומר סתם איש פלוני ב"פ מת ואפשר דידע לי' הכרותי ואמר כך בלא קישור דברים ואע"ג דלא חיישי' דאומר למכשול הישראל לא מהני עכ"ד ולפי מ"ש ניח' דקושיות הגמר' הוא על שניהם דהיינו גם על הסיפ' מעשה בצלמון ושם אמר בפי' המשנה אני פב"פ נשכני נחש והרי אני מת ובזה ודאי לא חיישינן לגוי שאומר כן דינו מכשיל בחנם לישראל. וא"כ לא היה יכול להקשות על שניהם דשד וצרה שייך להקשות על שניהם וכיון דמשני הגמר' דבמקום סכנה אין חוששין לצרה א"כ לא יוכל עוד להקשות אח"ז על הריש' לחוש שמא כותי הוא דבודאי גם בכותי הדין כן במקום סכנה אין חוששין לכותי שאמר כן בלא קישור דכרים דהא בלא"ה לא נתברר לאנו הדין אם אמר בודאי במסל"ת בלא קישור דברים אי מהני אי לא מכ"ש דלא נחוש במקום סכנה לומר דגוי היה ואמר בכה"ג ובאמת אף גם זאת דאין סבר' לחלק ולומר דריש' מיירי באם אמר איש פב"פ סתם ואפשר לחוש דגוי אמר כן על מי שידע לו והסיפ' מיירי שאמר על עצמו כן דהיינו אני פב"פ דא"כ למה לי סיפא כלל השת' ברישא לא מצאו שם אדם כלל ולא אמר אני פב"פ ואפשר לומר דגוי אמר כן בלא קישור דברים על מי שידע אותתו ואף עפ"כ לא חיישינן לכותי שאמר כן כ"ש כאן שאמר אני פלוני וכותי אינו נחשד להכשיל ישראל ואף מצאו שף גוף ובודאי הכירוהו שישראל הוא רק שלא הכירוהו אם הוא אדם זה שהיה אומר כן דאל"כ דה"ל למיחוש נמי שמא הגוף מגוי הוא בודאי אין סבר' להתיר מכח מה שאמר אני פב"פ דשמ' עשה זאת להציל נפשו כי סבר איש אשר ישמע דבריו יאמר שהוא ישראל וימסור נפשו עבורו להצילו אפי' בשביל חיי שעה א"ו דמיירי דנפק מכלל חשש שהגוף הוא מגוי אלא החשש שמא גוי אמר כן כמו גבי שד וצרה דאעפ"י שהגוף הוא מאחר חיישי' שמא הם אמרו כן ה"נ כן הוא כאן א"כ כשלא מצאו שם אדם כלל לא חיישינן לכותי כ"ש כאן דאיכ' תרתי לטיבותא חדא דלא הוה מכשיל לישראל חנם ועוד דישראל לפנינו ואפי' במקום דאיכ' רוב הלך אחר הקרוב בדאיכ' עוד חדא לטיבותא כמו כאן א"כ סיפ' למה לי א"ו דגם ריש' מיירי באומר אני פב"פ מת וכן משמע נמי מלשון המשנה דנקט מעשה באח' שהיה עומד בראש הר ואמר כו' ולא נקט מעשה ששמע קול מראש ההר כו' א"ו דר"ל דהאחד שהוא עומד בראש ההר הוא איש פב"פ ומת וכך אמר מראש ההר איש פב"פ העומד בעת הזאת בראש ההר הוא מת וא"כ הוא ממש דין א' עם הסיפ' ובשניהם לא מצי למפרך דלמ' כותי הוה דבודאי לא יכשיל חנם דכאן לא מיירי רק מדין מי שעושה כן במזי' להכשיל דהיינו שד וצרה אבל בגוי לא מצינו זה והא דכפל במשנה דין אח' ב"פ אפשר דכל (א') בפ"ע אשמועינן חידוש דאי הוה תני ולא מצאו שם אדם לחו' ה"א להכי מהני דאם היה מוציאין אותו היינו רואין שה הוא ודאי. אבל במצאוהו ולא הכירוהו ה"א דלא נתיר כיון שמצאנו אותו כאן ולא הכרנוהו ודאי לא זהו להכי תני נמי סיפ' ואי תנא סיפ' ה"א דסיפא עדיפ' כמ"ש דשם הגו לפנינו ואין חשש שמא הגוף מאחר ושד אמר כן להכי תני תרוייהו א"ו אפשר דהגמר' מבי' מעשים אלו להורות לנו הלכה רווח' בישראל דאין לחוש לשום דבר מהדברים האלה בשעת סכנה ומבי' כמה מעשים ע"ז כמ"ש הט"ז לענין מסל"ת בסקי"ח בסי' זה עכד"ה:

סעיף יא

מצאו כתוב בשטר כו' אע"ג דבשאר עדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם באשה הקילו משום עגונה ונראה פשוט דבעינן שיהיה נזכר בשטר פלוני ממקום פלוני. וכן בסעי י"ב דהא אית' לקמן סעיף י"ח דבעינן שמו ושם עירו או אומדנות מוכיחים וכאן לא נחית לזה:

מפני הקול שיצא ואפי' אם נמצ' בכתב שכתב א' לחבירו שפלוני מת ולא זכר את הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת קול כתב כן ובאמת אין ממש באותו קול כיון שהמים אין לו סוף כ"כ בהדי' בת"ה שם משמע מזה דאם יצא קול על א' שמת ואח"כ נמצ' בכתב ישראל שמת אע"פ שאותו הקול לא היה בו בירורו גמור שכן הוא לא פסלינן הכתב ולומר שמחמת הקול כתב כן דהא אם הקול הוא אמת אין כאן ריעות' כמו שיש בההיא שזכרנו דנטבע במים שאין לו סוף:

סעיף יג

(אפי') צ"ל (מפי) שוטה כולי ק"ל למה כ' חלוקה זו בענין עד מפי עד לכתביה בעדות גופיה דהיינו ששוטה לא מהני עדותו וא"כ פשיט' דעד המעי' בב"ד ששמע מן השוטה דלא מהני דלא עדיף מגברא דאתי מיניה ונראה דקמ"ל דעד מפי עד צריך שיזכיר העד שמע ממנו דיש לחוש שמא משוט' שמע ומ"מ נראה דהיינו דוק' לכתחלה כשאותו המעיד הוא לפנינו ומעיד ששמע צריך להזכיר ממי שמע אע"פ שלא צריך לשאול אותו כמ"ש בסעי' ח' מ"מ אותו שמעיד ודאי שואלין אותו ממי שמע אבל אם אין לפנינו אותו המעיד רק שהעיד ששמע ולא פי' ממי שמע אין חוששין דשמע משוט' דסתם ב"א ראוין לזה וראי' לזה מדין שמע קול כנזכר בסעיף י' דמשיאין אשתו ולא חיישי' שמא אותו שאומר כן שוטה הוא והא דפרכינן שם שמא שד או צרה הוא היינו דלא חיישינן לפסול אלא במי שיש בו חשש שרוצה לקלקל כגון אלו שדרכן בכך משא"כ במי שאין דרכו לקלקל לא חיישי' שמא פסול יש בו וכ"כ ב"י בסי' זה בשם תשובת מהר"ם גבי מסל"ת דלא חיישינן בגוי שמא מכוון לקלקל וה"נ כן הוא ובמ"מ סי' ק"ה כתב וז"ל ונראה דלכ"ע צריך שיאמר עד השני ששמעתי מפי גוי ועבד שאמר לו שהוא יודע בודאי בלי ספק שפלוני מת ואע"ג שלא פי' העד הא' כיצד הוא יודע משיאין על פיו אבל אם לא אמר השני רק שמעתי מפלוני שמת לאו כלום הוא דאלת"ה אין לך אשה שאינה ניתרת אפי' אינו רק קול הברה בעלמא דמיד כשקול יוצ' שמת פלו' מספרים בפני אחרים שמת וזה לא יתכן שתנש' בלא עדות כלל עכ"ל ונראה דאין להשגיח לעגן בשביל סברתו זאת דא"כ בכל מל"ת ניחוש שמא אומר כן לפי ששמע קול הברה אלא דלא חיישי' לזה כמוזכר בס"ק א:

ובהדי' מבי' ב"י פי' זה בשם הגהות מרדכי דבכל מסל"ת אין לנו שום חשש היכ' דלא מוכח מדבריו לפסול ולא נמצא בפוסקים שי"ל דוק' שאמר לו בודאי כו' ולית דחש לזה בדיעבד כנ"ל ברור:

או קטן משמע מל' זה של הרמב"ם דקטן דומה לשוטה ואין עדותו מועלת ואם בא להעיד והא דמהני שמע מפי התינוקות בסמוך היינו במסל"ת אבל בטור לא כ"כ שהרי כתב אפי' שמעו מהתינוקו' שאמרו מת פלו' בין כיונו לשם עדות בין שכיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו אין סומכין עליהם להשיא את אשתו אא"כ יאמרו כך וכך ספדני' כו' עכ"ל זהו היא גיר' העיקר' בטור וכן הוא בדרישה ופי' הדברים הוא דבאמירת התינוק מת פב"פ סגי אפי' אם אינו מסל"ת אלא מכוון להעיד נאמן אלא דאם אינו אומר כן בפי' שמת אלא אומר הרי אנו באים מקבורתו בזה יש חשש שמא על שחוק בנמלים אומרים כן כדאי' בגמ' וע"כ אין סומכים ע"ז להתיר אלא עד שיאמרו כך וכך ספדנין כו' וכן הוא ברמזים שחיבר הטור וז"ל שמע משנים שאמרו מת פלוני או מן התינוקות שאמרו הרי אנו באים מקבורת פלו' בין כיוונו לשם עדות בין לא כיונו יכול להעיד עליו שמת ומשיאין אשה והוא שאמרו כך וכך ספדנים היו שם עכ"ל הך והוא שאמר קאי אחלוק' שאמר או שאמרו הרי אנו באים כו' והב"י כתב שנ"ל להגיה בטור ולמחוק הוי"ו של ואם שומעין וצ"ל אם שומעין והיינו בין כיונו בין שלא כיונו לשם עדות בעינן שיאמרו הרי אנו באים מקבורתו כו' ואין סומכי' עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדני' כו' ואין משמע כן דא"כ לא ה"ל להזכיר כלל האי ל' ואין סומכים כך היה לכתוב אם שומעין מהם הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים כו' גם רש"ל כתב על הגהות וז"ל ואין הלשון משמע כן כלל דל' בין כוונו משמע כפשוטו אפי' אומרים להדי' דרך עדות ואין מזכירין שום סיבה שבאים מקברו עכ"ל ומו"ח ז"ל מגיה ג"כ כב"י וה"פ אם שמעו מהם שאמרו מת פלוני אפי' לא נתכוונו השומעים לשם עדות כדי שיעידו אפ"ה משיאין אשתו בתנאי ששמעו מהם הרי אנו באים מקבורתו דאין קטן נאמן אלא במסל"ת ואפי' במסל"ת דוק' שיאמרו כך וכך ספדנים כו' ואין זה נכון כלל לפרש הך כיון לשם עדות על השומע מפיו של התינוק וכוונתו להעיד אח"כ בב"ד דלשון זה הוא במשנה שאמרו בין שהוא מתכוין בין שאינו מתכוין ר"י בן בבא אומר בישראל עד שיה' מתכוין כו' וזה ודאי על עיקר העדות שהוא אומר כדי להתיר האשה וכן הוא בודאי בזה דמאי איכפת לו בכוונות עדות העד בשמיעתו מפי התינוקות או מפי אחר אלא פשוט שהעיקר כנוסח' הישנה וס"ל להטור רב אומר התינוק בהדי' מת פלוני מהני אם לא אמר אח"כ כלום ומתכוין להתיר האשה סגי בכך אלא דאם לא הזכיר בפניהם מת פלוני אלא הרי אנו באים מקבורתו סגי רק שיאמר כך וכך ספדנים כו' ולכאורה יש להקשות דהא בודאי הא שאמר' המשנה בין במתכוין כו' הוא מלתא באפי' נפשי' ולא קעי אתינוקות אלא על כל עדות של האשה אין מזה קושי' על הטור דגם מפרש כן אלא שבודאי כל העדי' של היתר אשה בכלל זה כמו עבד ושפחה ותינוקות בכול' מהני אפי' במתכוין גם רש"ל כתב שיש פלוגתא בין הטור לרמב"ם בעדות קטן שאומר פלוני מת ומכוין לעדות דלהטור נאמן ולהרמב"ם אינו נאמן ונלע"ד דבאמת אין מחלוקת לדינ' בין הטור לרמב"ם בנאמנות הקטן דאותו הקטן דמהני להטור היינו בקטן שהגיע לעונת הפעוטו' דהא דיש פסול בקטן אינו משום שאינו גדול ובר עדות כמו בשאר עדות דזה אינו דהא עבד ושפחה ועד מפי על ג"כ אינן בשאר עדות ואפ"ה מהני בעדות אשה משום עגונה וה"ה בקטן שלא הגיע לגדלות דהיינו בן י"ג שנה אלא עיקר הפסול שלו מצד שאינו בר דעת ודומה לשוטה ובזה ודאי יש לנו לומר דכשהגיע לעונת הפעוטות דאמרי' בהנזקין דמקחן וממכרן קיים דהיינו בר ז' או בר ח' כל א' לפום חורפיה כו' וזה ודאי אינו דומה לשוטה דמקחו בטל א"כ ה"נ כל שהוא בן כך לפום חורפיה אינו דומה לשוטה כלל וכי היכ' דגבי מקח הוי כגדול משום כדי חייו ה"נ בעדות אשה משום עיגון דמהני ובזה אמרינן דנאמן באומר בפי' מת פלו' ובאמירה הרי אנו באים כו' וכך ספדנים כו' אבל בפחות מכשיעור זה ודאי דומה לשוט' ואפשר דבזה לא מתכשר גם במסל"ת דהמשנה לא מיירי מזה ולהרמב"ם ודאי מיירי המשנה בכל קטן ומהני דוק' באמירת היינו באי' מקבורתו כו' אפי' לא הגיע לעונת הפעוטות אבל בהגיע מודה הרמב"ם דמהני כשאומר בפי' מת פלוני וכדאי הוא עכ"פ רבינו הטור לסמוך עליו בהגיע לעונת הפעוטות דאין דומה לשוטה כלל שהרי אמרו בגמ' עליו כל חד לפום חורפיה כנ"ל וכ"פ בדרישה דעת הטור ותו נלע"ד דאם היה אומר הקטן דרך סיפור דברים שהיה אצל ההריגה כמו שהיה בעו"ה בימים שעברו ומספ' הקטן איך ומה היתה סיבת ההריגה ומעשה ההריגה האיך היתה ודאי דבר זה דומה לענין הנזכר כאן הרי אנו באי' מקבורתו כך וכך ספדנים כו' ומשיאין אשה ע"פ זה לכ"ע כנלע"ד:

אבל אם אינו לאלתר כו' ז"ל מהרא"י בכתביו סי' ר"ס מכל הלין נראה דאין לסמוך על עדות הילד' כיון דלאו לאלתר הסיח דברים ואע"ג דראבי"ח מכשיר אפי' לאחר זמן מ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר והכי פסק מהר"ם בתשובתו ג"כ על עדות אשה דבתרי לישנ' דאזלינן לחומרא עכל וא"כ לפי מ"ש מהר"א מזרחי בתשובה דאזלינן לקול' היכא דאיכא פלוגתא דרבוואת' להבי' ראיה ממס' עדיות שבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד ואין לך שעת הדחק גדול מזה שתשאר עגונה כל ימי חייה עכ"ל ובספר משאת בנימין סי' מ"ד מבי' דבריו להלכה א"כ גם בזה יש לנו לסמוך אראבי"ה להתיר לאחר זמן ונראה פשוט דהך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב"ד שיצטרך לבא תכף לפני ב"ד להעיד אלא אם תיכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח"כ אל הב"ד להעיד ע"ז אפי' אחר זמן כמשמעות המשנה שמע מי התינוקות שאמרו עכשיו באנו כו' והיינו סיפור דברים שסיפר בפני אותו שמעיד אח"כ ע"ז אמר באותו שעה עכשיו באנו כו':

סעיף יד

אבל שאר גוים מסל"ת כו' זה מדוקדק מהרמב"ם כפי מ"ש הטור אלא שסיים וכתב ומדברי א"א הרא"ש ז"ל ירא' שאפי' אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים וכ' ב"י איני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש העתיק לשון הגמר' כו' ונדחקו רבים ליישב זה ולענד"נ דיש קצת שינוי בלשון הרא"ש ממה שיש בגמ' דבגמ' איתא ה"מ במילתא דלא שייכי ביה אבל במלתא דשייכי ביה עבידי לאחזוקי שקרייהו אמר שכיחי דהיינו ל' רבים דהיינו הערכאות שייכים בה הם דוקא אינם נאמנים אבל באשר"י איתא והא דקי"ל גוי מסל"ת נאמן ה"מ מלתא דלא שייך בה אבל מלתא דשייך בה כו' אמר שייך לשון יחיד דהוא גוי בעלמא דהיינו היפוכ' דריש' דגוי מסל"ת נאמן במה שלא שייך אבל גוי ששייך בה דהיינו שנהרג ע"י ערכאות וגוי דעלמ' אומר דבר זה אינו נאמן כי גם הוא מתכוין לתפארת הערכאות שלהם וא"כ אין חילוק בין אומר גוי דעלמא על ערכאות או ערכאות על ערכאות אחרים אינם נאמנים דאלו תרתי שוים הם ומ"ה כתב הטור שאפי' אמרו נהרג שלא על ידם כו' והב"י כתב שמדברי רש"י נראה קצת כדברי הטור בשם הרא"ש והיינו מדכתב רש"י עביד' לשקורי לומר נהרג אעפ"י שלא ראוהו אלא שיצא לדון עכ"ל ובתשובת מהר"א ששון סי' ה' התרעם על שכ' הב"י קצת נראה אלא מוכרח הוא מדכתב רש"י יצא לדון משמע שלא היו הם דיינים כו' והאריך בפלפולים ולא נהירא כלל לומר שרש"י דבר מערכאות על ערכאות דמהיכן רמיזה זה בגמ' ולמה לא אמרו כפשוט' על הערכאות עצמם אלא נראה כוונ' רש"י ע"פ מ"ש מהרא"י בכתבי' סי' ל"ו וז"ל דוקא ששמע מקומנטריסין גופייהו אין משיאין אשתו משום דאינהו דהעלילו ודנו עבידי לאחזוקי שקרייהו שהרגו כדין כדפי' רש"י אבל שאר גוי לא וכ"כ הרמב"ם דאל"כ אמאי לא נקט התנ' שמע מן הגוי איש פלוני מת או נהרג בקומנטרסין של גוים עכ"ל הרי דהשו' פי' רש"י להרמב"ם ולא כמו שרוצי' לפרש דרש"י כהרא"ש אלא ודאי דעיקר הפי' של רש"י על מ"ש בגמ' דשייכי בהו מה השייכות וכן הלשון של עבידי לאחזוקי שקרייהו ולא אמרו בקצרה דמשקרי אלא הענין דהם תחילה כופין הישראל לעמוד לפניהם ע"ד עלילה ולתת עליו משפט מות ובאמת מתכוונים להוציא מעות ממנו כדינן בכל דור בעו"ה וע"ז אומרים שאותו ישראל מת או נהרג על ידם אע"פ שלא ראו זה כלל אלא מה שיצא לדון לפניהם מ"מ ע"י זה הם מחזיקי' את העליל' שהעלילו תחלה בשעת כפיי' לדון להורות שלא נתכוונו לקבל שוחד ממון אלא זה נתחייב באמת מיתה או הריגה דהך מיתה הוה נמי ע"י ב"ד כמו שפי' רש"י שם ובתשובה הנ"ל רוצה ליישב דברי ת"ה לפי דרכו ומעייל פילא בקופא דמחט' כלל הדברים דבין לרש"י ובין להרמב"ם לא מיירי כאן אלא בערכאות גופייהו אבל לא ע"י גוי אחר או ערכאות אחרים דבזה לא אמרינן שנתכוונו לפאר להערכאות שדנו רק הרא"ש לפי דעת הטור כתב שאפי' אלו אין (נאמנים) ואינו מוכרח כ"כ ולענין הלכה ודאי שומעין להקל כיון שפסק מהרא"י כמותם בפסק שזכרנו:

סעיף טו

אף עפ"י ששאלו אותו אח"כ כו' כתב בתשובת מזרחי סי' פ"ג אפי' אם חזרו ושאלוהו אחר שנה אחר עדות הראשון חשוב מסל"ת ג"כ עדות השני ומ"ב סי' ק"ה מביאו:

אעפ"י שהי' אצל הגוי ששאלו כו' פי' בשעת השאלה לא היה הגוי השני אלא שאח"כ היה השני אצל הראשון כן מוכח אח"כ בסמוך בסעיף ק' ט"ז:

אם הוא חי כו' הריב"ש כ' תחילה בזה דהוה מסל"ת דהא דאמרינן אם חי הוא אינו שאלה להגוי אלא תשובה על מה ששאל הגוי מה אתם מדברים אלא בסוף חזר הריב"ש להחמיר וכתב מ"ב סימן ק"ט בשם תשובה ב"י דחזר' זו לאו חזרה הוא דלא חזר אלא משום כבוד רבו הר"ן ודברי הר"ן בטילי' והעיקר להקל בזה ובתשובת מחר"א ששון סי' י"ב מביא בשם מהר"י בן לב במעשה שהיה ששאלו יהודים לגוים אם אמת אתם הבאים ששמעתי אומרים שבאו לסטים על ספינה א' והיה שם ג' יהודים ונהרגו (ואמרו) אמת אמת אין ספק כו' והשיב שיש להסתפ' בזה אם הוא מסל"ת דמשמע מתשובת הגוי שאמר אמת אמת ששאלוהו על היהודים משמע מזה דאם לא אמר לשון זה אלא סופר שנטבעו רבים שם וגם יהודי היה שם הוה מסל"ת:

דאיכא פלוגתא בדינין אלו כו' אבל הרר"א מזרחי בתשוב' סי' נ"ד כ' היכא דיש פלוגתא בין רבוותא בדיני עגונה אזלינן לקולא וראיה ממס' עדיות שבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד כו' כ"ש בזמנים אלו שנתרבו הפרוצים כ"ש כשיהיו המקילים רבים ואחרונים שבודאי ראוי לסמוך עלייהו עכ"ל ומשאת בנימין הבי' זה להלכה בסי' מ"ד וכן מצאתי בתשובת מהר"מ החדשות סי' תקע"א וז"ל ורבינו יואל הלוי פסק כדברי המקיל בעדות אשה עכ"ל וכן ראיתי בשו"ת ר"מ מטראני סי' קפ"א בשם מהר"י בי רב שמביא להקל בספק הלכה כדברי מי שוב ראיתי שגם רמ"א עצמו הלך בדרך זה להקל שהרי כ' ב"י סי' זה לענין אם שואל גוי לגוי שכתב בת"ה להקל והר"ן בתשובה שמבי' ב"י לענין אשה שהמיר בעלה בארץ אחרת ושלחה שליח לשם והביא כתו' וחתום מהשופט שנהרג המומ' ואשתו הגוים נשאת לגוי אחר וכ"ז לא הועיל ונמצאו חולק על ת"ה בזה שאם שואל גוי לגוי ואעפ"כ פסק רמ"א לקולא בזה כת"ה כמבואר סעיף ט"ו ודבר זה הוא כלל בכל פלוגתא בעיגון אשה אבל בספק אם הוי מסל"ת ודאי אזלינן לחומרא כל שאין הספק מחמת פלוגתא אלא שיש לימוד היתר ממ"ש רמ"א אח"ז דאם הסיח הגוי ע"י השאלה והגיד אומדנות מוכיחים כו' והוא מכתבי מהרא"י סי' קל"ט דמותר בדיעבד א"כ בזה שיש ספק אם הוא מסל"ת או ע"י שאלה ויש אומדנות מוכיחים כנזכר שם בכתבי מהרא"י יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהיה מסל"ת גמור אפי' לכתחילה כנלע"ד (דברי המגיה בחמ"ח בס"ק ל"א הביא דברי משאת בנימין שכ' בשם מזרחי בכל מקום דאיכא פלוגתא אזלינן לקולא והביא ראיה ממסכת עדיות שבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד כו' כ"ש כשיהיו המקילין רבים ואחרונים שבודאי ראוי לפסול כמותם כו' וכ' עליו החמ"ח והנה באמ' טרם ראיתי בדברי מזרחי היה תמו' בעיני מאי זו ראיה דאף שיש לסמוך בשעת הדחק אדברי יחיד היינו היכא דל"פ בשה"ד גופיה כו' אבל היכא דפליגי בשה"ד גופיה כגון בעיגון או בדיני נפשות ודאי הלכה כדברי המרובים ודברי היחיד נכתב לטעם המבואר בעדיות במשנה האחרת שאם יאמר אדם כך אני מקובל כו' אך ראיתי דברי הרב המזרחי בסי' ל"ו לא כתב שם מ"ש הרב בעל מ"ב בשמו וז"ל הרב הנ"ל אין ראוי כו' משמע להדיא מדבריו דכל היכא דהסברות שקולות כו' אין ראוי להקל עכ"K והנה מ"ש דאין לסמוך אדברי יחיד בשעת הדחק כי אם היכא דפלוגתייהו הוא שלא בשעת הדחק ע"כ צ"ל הטעם דסמכינן על היחיד בשעת הדחק במקום דלא פליגי משום דאפשר לומר דגם המרובים מודים בשעת הדחק רק שלא בשעת הדחק גופיה הוא דפליגי דאם הוי ידעינן בודאי דגם בשעת הדחק חולקים עליו בודאי לא היינו סומכין על היחיד כמו שכתב דאין סומכין על היחיד היכא דפליגי בשעת הדחק ובודאי מטעם הנ"ל סומכין על היחיד ולפ"ז מוכרח לומר הא דמזכירין דברי היחיד כדי שיסמוך עליו בשעת הדחק ואמרינן דדעת המרובים הוא ג"כ בשעת הדחק ולא אמרינן כן אפי' בלא הזכרת דברי היחיד דהם לא אמרו אלא שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק לא (הוא) משום דאם לא היו מזכירין דברי היחיד הייתי אומר מנא לן לחלק בין שעת הדחק ללא דלמא בשעת הדחק ובודאי לא נוקמי בפלוגתא רחוקה דהמרובים מחמירין אפי' בשעת הדחק אלא אמרינן דבשעת הדחק מודים המרובים להיחיד כי היכא דלא תהוי פלוגתא רחוקה ופי' המשנה הוא כך למה מזכירין דברי היחי' בין המרובים שאם יראה ב"ד יסמוך עליו שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו כו' ר"ל אם לא היו מזכירין דברי היחיד לא היה הב"ד אחרים יכולין להקל בדבר שלא נשמע בפי' ההיתר בשעת הדחק כי הייתי אומר שאין חילוק בדבר בין שעת הדחק או לא ועכשיו מכח שמזכירין דברי היחיד שמתיר אפילו שלא בשעת הדחק נשמע דגם המרובין מתירין בשעת הדחק דבפלוגתא רחוקה לא מוקמינן ויסמוך עליו בשעת הדחק כן נ"ל לפרושי וקשה מהא דאמרינן במסכת נדה דף ו' ובכמה דוכתי שם מעשה ועשה ר' כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ופריך שם מאי לאחר שנזכר אלימ' לאחר שנזכר דאין הל' כר"א אלא כרבנן בשה"ד היכא עביד כוותיה ואם איתא מאי מקשו בשה"ד היכא עביד כוותיה הא בפלוגתא רחוקה לא מוקמינן ובודאי גם רבנן מודה בשעת הדחק והא דהלכה כרבנן היינו שלא בשעת הדחק א"ו ליתא לדברא זו ומאן דמתי' מתיר אפי' שלא בשעת הדחק ומאן דאוסר אוסר אפי' בשעת הדחק ואין זה פלוגתא רחוקה כלל מה שא' מדמה להתיר לעולם וא' לאסור לעולם א"כ הא דמזכירין דברי יחיד כדי שאם ראה ב"ד יסמוך עליו כגון בשעת הדחק היינו אפי' במקום דפליגי עליו המרובים בשעת הדחק ותו דהראב"ד כתב בפי' המשנה עפ"י התוס' ג"כ כן שאם יראה ב"ד יסמוך עליו בשעת הדחק וכתב עוד פי' אחר שאם יראה ב"ד יסמוך עליו אפילו שלא בשעת הדחק ודלא כפי' התו' ואם כדברי החמ"ח דבשעת הדחק מיירי דוקא היכא דלא פליגי אבל היכא דפליגי בשעת הדחק גופ' לא סמכינן על היחיד א"כ יהיה פלוגתא רחוקה בין המשנה להתו' דלתוס' אפי' בשעת הדחק לא סמכינן על היחיד כי אם היכא דלא פליגי בשעת הדחק ולהמשנה אפי' שלא בשעת הדחק סמכינן על היחיד וגם לפ"ד י"ל וכי לא היה משתמיט שום מאן דס"ל דיעה שלישית מכרע' דסמכינן על היחיד בשעת הדחק אפי' במקום דפליגי ותו דכל המפרשים דחקו עצמן למצוא פי' על המשנה שאחריה אר"י למה מזכירין כו' שאם יאמר אדם כך אני מקובל כו' ולפ"ד היה להם לפרש כן דהמשנה איירי היכא דפליג מרובים עליו בשעת הדחק למה מזכירין דברי יחיד כו' ואם רצונו לפרש המשנה עפ"י דעת עצמו והוא בעצמו ג"כ המכריע כדיעה שלישית ומפרש המשנה בהיכא דלא פליגי בשעת הדחק ומשנה שאחריה בהיכא דפליגי אפי' בשעת הדחק עכ"פ לא היה לו לתמוה על המ"ב שכ"כ לפי דעת המפרשים המשנה כן ועכ"פ לא נמלט החמ"ח בפרושו מהנך ב' קושיות שהקשינו דהיינו מהא דמסכת נדה וגם ק"ל לדבריו דיהיה פלוגתא רחוקה בין התו' להמשנה וגם מה שכתב אח"כ דלא משמע מדברי מהר"א מזרחי אלא היכא דהסברות שקולות כו' נמי ליתא שהרי מהר"א מזרחי כתב ואם תמצי לומר שהרמב"ם והסמ"ג ס"ל דלא מהני סימנים כלל אפי' מובהקים אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקילין בזה ללכת אחרי המחמירים שהרי שנינו בעדיות למה מזכירין דברי יחיד כו' שאם יראה ב"ד יסמוך עליו כגון בשעת הדחק כדפי' בעל א"ז ככו' ולפ"ד דבעינן דוקא עפ"י סברות שקולות קשה מה זו ראיה שהביא ממשנה דעדיות דאינו דומה כלל לזה דכאן הרמב"ם והסמ"ג יחידים בדבר זה והם הם המחמירין ומקילין הם המרובים ושם במשנה סמכינן אפי' אדברי יחיד בשעת הדחק ואם אם כפירושו דשם במשנה מיירי היכא דלא פליג עליו בשעת הדחק אז סמכינן אדברי יחיד אבל היכא דפליגי לא סמכינן על היחיד עכ"פ אין מוכח משם שום דבר לראייתו שאין להניח כל הגאונים שהרי ממשנה הנ"ל לא מוכח שום דבר מה שנוגע אל הסברא הנזכר א"ו דכך הוא ראייתו שאין להניח כל הגאונים ללכת אחר המחמירין שהרי שנינו במסכת עדיות דבשעת הדחק סומכין על היחיד ואין לך שעת הדחק גדול מזה כו' אם כן אף אם היה כאן המקיל יחיד היה ראוי לסמוך עליו כ"ש כשהם מרובים ולזה כתב אח"ז כ"ש בזמנים אלו שרבו הפרוצות כ"ש כשיהיו המקילים רבים ואחרונים הרי שכ' כל זה בלשון כ"ש דהיינו לרווחא דמלתא לענין השאלה שבא לפניו שהיה שם כל הני למעליות' כ"כ דכ"ש הוא להתיר העגונה הנ"ל ובאמת אפי' אי לא הוי בשאלה שלפניו כל המעלות הנזכר דהיינו אף אם היו המקילין מועטים היה סומך עליהם כההוא דמסכת עדיות ולזה כתב שם אח"ז אע"ג דלא מקלינן משום עגונה אלא בעדים עצמם אבל בגופא דעדות לא כדאמרינן בפ' יש בכור לנחלה כו' מ"מ היכא דלא אשכחן שום א' מהפוסקים להקל באותו דבר אז לא נוכל אנחנו להקל בו מכיון שאין זה מאותם שמנו חכמים בתלמוד בהדיא אבל בנ"ד דאשכחן פוסקים רבים ועצומים שהקילו בו וכ"ש שהם אחרונים כו' וכ"ש שעשו מעשה כו' הרי דתחילה כתב מ"מ היכא. דלא אשכחן שום א' מהפוסקים להקל כו' משמע דאם היה א' מהפוסקים להקל בו יכולים אנחנו ג"כ להקל בו כי המעיין שם בתשובתו יראה שהוא כמעט ללא צורך מה שכתב היכא דלא אשכחן שום א' מהפוסקים כי לא היה לו לכתוב רק היכא דלא אשכחן פוסקים המקילין אלא ודאי דכיון להורות אפי' אם היה א' מהפוסקים מקיל בו נוכל ג"כ אנחנו להקל בו רק לרוחא דמלתא כ' לענין השאלה הנ"ל דאין זה דומה להיא דפ' יש בכור דה"מ דהיכא דליכא שום א' מהפוסקים להקל בו אבל בנדון דידן דאשכחן פוסקים רבים כולי ר"ל בשאלה זו שעסוק בה נמצא המעלות הנ"ל אבל באמת גם אם לא היה נמצא שם כי אם פוסקים מועטים היה סומך עליהם להתיר כמה שכתב דדוקא אם לא נמצא בו שום א' מהפוסקים אז לא נוכל להקל בו. ובזה יש לפקפק גם אחר תשובותיו של החמ"ח הנ"ל מה שהביא בס"ק מ"ז וכתב שם ואף שהרב בעל מ"ב העיד בש' הרב המזרחי להקל בדיני עיגון כו' כבודו במקומו מונח לא עיין יפה בדבריו כי לא נמצא שם כך וכן בתשובה שהבי' סקנ"ה כ"כ ולפי מ"ש כתב הרב בעל מ"ב זה בעיון גדול בדברי ולפני החמ"ח היה שעת הדוחק לפרש כן דברי המזרחי הנ"ל בפרט אם נצרף לזה הפוסקים שמביא גם הט"ז להקל בו עכד"ה):

שלא בפני ישראל מזה מוכח דהא דאמר בסמוך אבל שואלו לכותי אחר כו' אין היתר אלא בשאין חשד אל עם הגוי הראשון בשע' ששאל הגוי לשני דאל"כ ק"ו הוא דאסור דהא כאן אין שואל הישראל כלל לשום גוי אלא גוי א' שואל לגוי שני ואפ"ה צריך שלא יהא הישראל בשעת השאלה כ"ש לעיל שישראל שואל לגוי אחר שצריך שלא יהא גם הגוי שני שם באותה שעה:

סעיף טז

ואפי' לא העיד בפי' כו' וז"ל כתבי מהרא"י סימן רכ"ג מוכח מדבריו של הרמב"ם דהיכא שאמר עפ"י השמועה הואיל וא"א לבודקו ולפרשו מספיק לנו עדותו בסתם ולא דייקא עד הראשן אלא כיון שאמר שמעתי שמת די בזה וה"ה בעדות גוי מסל"ת עכ"ל נמצא מבואר גם בישראל שאומר ששמע מגוי שמת ולא אמר בפי' שהיה מסיח לפי תומו סגי בכך ומ"מ נראה דאם העד בפנינו שואלים אותו ע"ז האיך שמע אם היה במסיח לפי תומו או לא אבל אם אינו בפנינו סגי בזה דלא גרע מגוי מסל"ת מפי גוי ונ"ל שאם בא קבלת עדות להרב המורה וכתב בו שפלוני העיד על מיתת פלוני חשיב ג"כ עד מפי עד לפני הרב אלא שצריך הב"ד שישבו לקבלות העדות לדרוש אותו האיך מת דכל שאפשר לחקור חקרינן וצ"ע למעשה בזה ויש חחולקין עיין בתשובתו סוף סימן ב' פי' דהך ויש חולקים. ובתשובת הרר"א ששון סימן דה"ו שעד מפי עד מהני אפילו נטבע במים שאין להם סוף:

סעיף יז

איש שיצא עמי מכאן כו' זהו לשון הרמב"ם וזה פירושו אותו איש שיודע לבני העיר שיצא מכאן עמי הוא מת אבל אם אין ידוע לבני המקום או שאר העדים שהלך אותו איש מכאן אחד עם הגוי והגוי אינו מספר כן אלא אומר סתם איש היה הולך עמי בדרך ומת אין כאן היתר דשמא בדרך הלך זה למקום אחר ואיש אחר נתלווה עם הגוי ומת דאל"כ למה מזכיר כאן איש שיצא עמי מכאן למה לי. ותו שי"ן דשיצא ל"ל ה"ל לומר איש יצא אלא ודאי דהגוי מתכוין לומר שאיש שיצא מכאן שידוע לכם הוא מת וזה פשוט לע"ד אלא שיש כאן מקום עיון על הרא"ש בתשובבה כלל כ"א כתב וז"ל ועוד אמרינן שילהי יבמות מעתה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך ובא הגוי ואמר חבל על יהודי שהיה (עמי) בדרך ומת וקברתיו והשיאו את אשתו ושוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכי' גוי אחד ואמר חבל על קולר של בני אדם שמתו וקברתים והשיאו נשותיהם ושוב מעשה בס' בני אדם שהיו מהלכים לכרכום ביתר ובא גוי ואמר חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכין לדרך ביתר שמתו וקברתים והשיאו נשותיהם מאלו המעשים יש לידע שהרבה הקילו חכמים בעדות אשה שהרי במעשה הראשון לא הכיר הגוי את יהודי ולא ידע שמו אלא שאמר שהיהודי נתלווה עמו ומת והיו עדים שידעו שאותו יהודי נתלווה עם זה הגוי והעידו כן בפני ב"ד והנה הגוי אומר שמת והתירו אשתו ולא הזקיקו ב"ד לחקור מהגוי אם היה אותו יהודי שנתלווה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לדרכו ושוב נתלווה אחר עמו ומת אלא כיון שהיהודי נתלווה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת ולא מבעיא זה שהוא יחידי אלא אפילו חבורת בני אדם דאם איתא שמתו כולם קלא אית להו אפ"ה סמכינן אעדות גוי אע"פ שלא הכיר אחד מהם אלא שידע שפלוני ופלוני היו מהלכים באותו דרך ולא עוד אלא ס' בני אדם דאיכא קלא טובא אם מתו כולם עכ"ל ובספר מ"ב סימן מ"ד כתב דמ"ש הרמב"ם שיצא מכאן לאו דווקא הוא האי מכאן שהרי בגמרא לא מוכח זה כלל בההיא עובדא דאב איודן בסוף יבמות שהיה עמו בדרך ותו לא ואפ' את"ל דדוקא נקט מכאן מ"מ נראה שיש לסמוך אדברי הרא"ש דהוא בתראי גם החכם בן לב בתשו' ג' יהודים שנהרגו בספינה כתב להדיא דהלכתא כהרא"ש הלכך בנ"ד שהכירו הגוי אחד מן ההרוגים תלינן להקל גם בשאר ההרוגים שהם ודאי המה שיצאו עמו ול"ח שמא אלו שיצאו עמו הלכו להם לדרכם (אחרים) ואלו הנהרגים אחרים הם שנתלוו עמו בדרך לזה לא חיישינן כדעת הרא"ש עכ"ל ואומר אני דגברא קחזינ' תשובתו (לא) חזינא חדא דמ"ש הרב ר' בנימין דמ"ש הרמב"ם כאן לאו דוקא דבריו אלו שלא בדיוק כיון שיש חילוק בין מכאן ללא אמר מכאן א"כ אין שייך (לומר) לאו דוק' אדרב' נימא לך דדוקא יש היתר וכעין שכתב מהרא"י סימן ר"ך לענין לאלתר דכל זמן דנוכל לומר דוקא לא חשבינ' לאו דוקא אלא וודאי דווקא הוא באומר מכאן דזהו עיקר ההיתר שאומר הגוי בפי' שאותו ישראל שיצא הוא עצמו מת בדרך ומ"ש מהרר"ב עו' דהרמב"ם פליג עם הרא"ש והלכה כהרא"ש תימה עליו דהא הטור והש"ע פוסקים כרמב"ם והיו בתראים אחר הרא"ש (וס"ל) דבעינן מכאן דוקא ומי ירום ראש לחלוק עליהם ובר מן כל דין נראה דברי הרא"ש תמוהים ובמחיל' מכבוד רבינו הרא"ש דנראה שאין מקום כלל לחלוק ע"ז דמ"ש לפרש הגמ' דאין הב"ד צריך לחקור את הגוי אם הוא אותו ישראל שהלך עמו ולא נתלוו' עמו אחר תימ' רבה ע"ז למה לא נשאל אותו בזה כיון שאפשר לשאלו והלא אית' בסעיף ה' אם אומר העד אני ראיתי שמת שואלים אותו איך ראית כו' ושם א"צ לכך באמת כיון שכבר אמר שמת כ"ש כאן דאפשר שאדם אחר נתלוו' ולמה לא נשאל אותו ע"ז ויגיד האמת כי אע"פ שצריך בגוי מסל"ת מ"מ אחר שהסיח ל"ת כמ"ש סעיף ט"ו יכול לשאול את הגוי ולדרוש אותו שנית כיון שהגוי אינו אומר רק שישראל שנתלוו' עמו בדרך מת בדרך והלא אפי' בלא חילוף יש חשש שמא נתלוו' עמו עוד ישראל אחר ומת אותו שנתוסף ואותו שהלך מכאן הוא חי דהא בלשון שאמר חבל על ישראל שהלך עמי אין במשמע דלא היה עמו רק ישראל א' דודאי שייך לומר כן על א' חוץ מאותן שהלכו עמו. תו קשה טוב' למה לא ניחוש לחילוף ישראל אחר וזה הולך למקום אחר והל' מצינו שיש חשש בסימני בגדים של מת דאומר שאל אחר אותם בגדים וזה אינו מסתבר שאדם ישאיל כל בגדיו לאחר ואפ"ה חיישינן לזה וכ"ש כאן שדרך אדם להתנחם בדרך שהולך והולך בדרך אחר מאיזה סיבה שבאה לו בדרך ואחר נתלווה עמו ותו דמצינו בפ' האשה שלום בההוא דבשילהי הילולי נפיל נור' בי' גנני אמרה דביתהו חזא נבראו כו' ואפ"ה חיישינן שם שמא זה האיש הלך משם ואיגש אחרינ' בא שם ולא אמרינן מסתמ' הוא שהיה מתחילה שם כ"ש כאן בדרך שיש אנשים רבים ודאי חיישינן שמא אחר נתלווה עם הגוי (ועיין בשו"ת ב"ח סי' קע"ד לדינ' בזה ביאור נכון שמחלק ביניהם) ותו דבפ"ק דביצה אית' במשנה דזימן שחורים ומצא לבני' כו' דאית' בסוגיא שם דחיישינן שמא אלו שמניח פרחו והני אחריני נינהי והנה שם לא הוה אלא איסורי מוקצה שהו' דרבנן ואפ"ה חיישינן לחילוף כ"ש כאן דיש איסור דאורייתא למה לא ניחוש לחילוף ונתיר מספק א"א לעלמ' ואפי' שלאה לא צריך לגוי אחר זה. אין זה תמיה ותר קשה טובה במעשה השני דהיינו קולר של בני אדם דהיינו חבורת אנשים ולפי דברי הרא"ש גם שם לא הכיר הגוי כלל האנשים ההם רק אמר שמתו חבורה של אנשים א"כ יש היתר לאותה חבורה שהלכו מכאן דהא בזה לא זכר הגוי שנתלווה עמהם בדרך וממיל' אין שייך לומר דלא אמרינן שמא נתלוו עמו (אחרים) בסברת הרא"ש וא"כ במה שיש היתר לנשותיה' של אלו שהלכו מכאן דהא הגוי אינו אומר רק שראה חבורה של בני אדם שמתו וא"כ פשיט' שאין היתר לחבור' שהלכו מכאן דאטו אין חבורה בעולם רק זו והנה אף שאיני כדאי להיות כאן מתלמידי הרא"ש הקטנים כ"ש לחלוק עליו מ"מ לעצור במילין מי אוכל דיש לי הוכחה בל' הגמרא דאמרינן מעשה בישראל וגוי שהלכו בדרך ובא גוי ואמר חבל על ישראל שהיה עמי בדרך דאם נאמר שהגוי לא היה יודע שאני המקום יודעים שהישראל נתלווה עמו וא"כ לפי דעתו שגילה להם הלווי' והמיתה לא ה"ל לומר לשון על ישראל שהיה עמו (צ"ל אלא ישראל היה עמו) בדרך אבל על שמת דנמצ' שהוא היה מחדש גם הלווי' אלא ודאי דאין הענין כן אלא גם הגוי היה יודע שהכל יודעים מן הלווי' עמו ואינו בא לחדש רק שאותו שנתלווה עמו שידוע לכם הוא מת והימנוהו כדין כיון שהיה מסל"ת וע"כ העתיק הרמב"ם שפיר לשון איש שיצ' מכאן אמר הוא מת דזהו עיקר היתר שאין ספק שמא אחר נתלווה עמו דהגוי אמר בפי' על אותו הידוע לכם ובזה ניח' מה שהקשה מהרר"ב דלא מכח בגמרא שיאמר מכאן דודאי מוכח כמו שזכרנו וזה עיקר ההיתר ועד"ז סוברים גם המעשים האחרים שבגמרא דהיינו שבכולם לא היה הגוי מכיר א' מהם בשמו מי הוא אלא שע"י צירוף שיש לנו קצת ידיעה מי הם מהני דהיינו שבמעשה הראשון היה לנו ידיעה ישראל זה הלך עם הגוי בדרך ובמעשים השני' יש לנו ידיעה מחמת סי' דאי לא ה"ל סי' יש לחוש שמא אחרים יצאו מכאן ע"כ צריך שיהיה סי' דהיינו שהחבורה א' הלכה מכאן למקם א' בקולר שיצאו אסורים או שה"ל סי' בענין הליכתם שנשאו גמלים כמ"ש הרמב"ם שהועתק אח"כ כאן והיינו מעשה השלישי והגוי אומר שאותן שיש לכם סי' בהם אני מכיר ויודע שמתו וע"ז אמר חבל על קולר כו' ולא אמר קולר של בני אדם הלכו חבל עליהם שמתו אלא ודאי כל זה מורה על הידיע' כבר ואינו בא לחדש דבר זה רק שמחדש מיתה שלהם וע"כ התירו נשותיהם אבל בלא זה דהיינו אם הגוי אינו אומר רק סתם שישראל נתלווה עמו ומת ואינו מכירו בשום ענין רק מצד שנתלווה עמו בדרך אע"פ שאנו יודעין שישראל א' נתלווה עמו אין היתר כלל ע"כ יפה כ' הרמב"ם בזה ישראל שיצא מכאן והיינו מעשה הראשון וכן במ"ש אח"כ במעשה דקולר כ' שהגוי אומר דוקא שי' אנשים שיצאו ממקום פלוני כו' ויש לכם סי' או מחמת קלר או מחמת משא שלהם אני מכירם ויודע שמתו ודבר זה יתבאר לך בפשיטות דאלו היה היתר בכאן כדעת הרא"ש דאפי' בלא אומר מכאן יצא עמי לא חיישי' לחילוף בודאי היה הטור מבי' דברי אביו בזה החידוש וגם ברמזים של רבינו הטור לא הזכיר כלל מאלו ג' מעשים ואלו היה כדעת הרא"ש בתשובה לא הוה שתק מחידוש גדול כזה אלא ודאי דאין כאן חידוש כלל לענין שלא ניחוש לחילוף אדם אחר כי הגוי מכיר כולם שהיה שם אלא שאין יודע שמותר ובגמרא לא מביא מעשי' אלו אלא לגלות לנו הלכה רווחת בישראל שגוי נאמן במסל"ת וע"ז נעשו מעשים רבים ועוד יש לי תוכחת מגולה עם הרב מהרר"ב בענין הנזכר שזכר באותה תשובה וז"ל ועוד נראה דאפי' לא היו מכירים שום א' מן ההרוגים וגם לא היו מעידים שיצאו עמהם אפ"ה נושתיהם של אלו מותרים דמאחר שהעידו על ששה יהודים שנהרגו בכרך בבקעה פלונית שהוא מספר האנשים אין לך סי' מובהקים גדול מזה וכדאמרינן פ' אלו מציאות דחרוזות של דגים כו' דמנין הוה סי' מובהק פשוט הוא דיש לסמוך עליו אפי' למ"ד סימנים דרבנן כו' ומאחר שהעי' העד שיצאו ו' אנשים מעיר יא"ס ואח"כ באו עדים ששמעו מפי גוים מסל"ת שמצאו ו' יהודים בדרך לא חיישי' לששה יהודים אחרים דמספר אנשים סי' מובהק הוא מסימנים גדולים דלא שכיח' כלל ועלייהו סמכינן להתיר נשותיהם כו' ואח"כ הבי' גמ' דס' בני אדם שזכרנו וכתב לכאורה ע"א שעל סי' חבורות אנשים או מספר ס' בני אדם עם מקום ההליכה שהלכו לכרכו' ביתר היו סומכים להתיר נשותיהם וכן מצאתי בתשובת בן לב ובתשו' מהרר"א מזרחי סי' ע"ד עכ"ל הגם כי נסבה האי מלתא באילני רברבי לא אחשוך פי מלדבר כי אינו נכון זה כלל בסוגי' שלנו דתחלה נוכיח דפי' אפי' באבידה לא הוי סי' מובהק ואח"כ נוכיח דעכ"פ כאן לענין אשה לא סמכינן ע"ז איתא בפ' אלו מציאות דף כ"ד סימנים דחייב להכריז בשבילם את האבידה ואיתא שם ציבורי פירות ואמרינן שם גמרא ש"מ מנין הוה סי' ומשני תגי ציבורי פירות פירוש לא הא תפשוט ולא הא תפשוט ממילא אין דבר ברור לפשוט דמנין או מקום הוי סי' ואם איתא דמנין הוה סי' מובהק טפי משאר סימני אבידה מאי ספק יש בזה. ותו דאי אית' דזה הוה סי' ק' דאיתא תו בההיא פרק' דף כ"ז דאבעי' להו סימנים דאורייתא או דרבנן פי' הסימנים דמועילים להשבת אבידה אי מועילים ג"כ לאיסור דאורייתא גבי אשה ולא אפשט' ואזלינן לחומר'. והנה יש לנו ללמוד דמנין ומקום פשיטא דלא מהני לענין אסור' דאורייתא כיון דבכל (דבר) ברור דלית ביה ספיקא לענין אבידה לא מהני לענין אשה ק"ו במאי דמסתפק' לן אפי' לאבידה כ"ש לגבי אשה אף על גב דלענין הלכה קיי"ל דהוא סי' גבי אבידה מ"מ חזינן בסברות הגמר' דלא הוה סי' כ"כ כמו שאר סימנים לגבי אבידה:

ותו אם איתא דההיא דיבמות בס' בני אדם היה המנין אנשים (סי') וק' דאם כן במעשה דקולר ע"כ שגם שם היה סך ידוע כמה היו בקולר דאל"כ אין שייך היתר לשום אשה מהם וא"כ למה זכרו כאן ענין קולר כיון דבלא"ה יש סי' במנין. וע"ק למה אמרו שם מעשה בס' בני אדם שהלכו לכרכום ביתר דמשמע דבזה תלוי ההיתר שהיה ידוע ממקום היציא' וההליכה ואם איתא דסי' מנין אנשים הוה סי' (לא היה) לו להזכיר מקום ההליכה לאן היו הולכי' וגם בלשון הגוי משמע שתלינן במקום ההליכה מדקא' ס' בני אדם שהלכו לביתר הגם שתדחוק לו' בדברי הגוי מעשה שהיה כך היה מ"מ מלשון הברייתא שאמרה מעשה היה בס' בני אדם הולכים לביתר זה ודאי משמע שתלוי בזה ההיתר ואלו הוה מנין סי' מובהק לא היה צריך כלל להזכיר סי' מקו' יציאה שלהם דהא איתא לקמן שסי' מובהק סגי בלא שום צירוף סי' אחר אלא ודאי עיקר ההיתר היה מצד זה שהיה לנו בירור במי שהלך מכאן והגוי אומר שאותן שברורו לכם שהלכו מכאן מתו אבל אם אין ברור להם בשום סי' רק המנין לא מעלה ולא מוריד וכ"כ הב"י לקמן סי' זה בשם מהרד"ך וז"ל. דבהנהו עובדא לא היה הגוי בקי בהם ובשמותיה' השיאו נשותיהם ע"י שאמר הגוי שהלכו למקום פלוני כו' ש"מ דלאו משום סימני' דס' התירו וכן מוכח מדברי הרא"ש בתשובה שזכרנו שכתב הברייתא דס' בני אדם קמ"ל רבותא דא שמיתה של ס' בני אדם יש לה קול מ"מ סמכינן אגוי אע"ג שלא הכיר בם ש"מ דאין מעלה לס' בני אדם מצד המנין דאל"כ א"צ הכרה כלל כיון דיש כאן סי' מנין שהוא מובהק לדעת הרבנים אלו אלא ודאי דליתא להך מילתא כלל. תו נראה דאינו דומה כלל סי' מנין לענין אשה כלענין אבידה דלענין אשה מה סי' שייך במנין האנשים דמ"מ יש חשש שנחלפו קצת מהם באחרים בדרך כמו שזכרנו לעיל בראיות ברורות אלא ודאי דזה אינו דדבר זה אינו שייך כלל באבידה וא"כ מנ"ל להוציא היתר בזה מן האבידה כיון שאין דומה כלל וגם בשום פוסק לא נמצא היתר זה ע"כ אני אומר הגט שנמצא זה בשם בן לב ומהרר"א מזרחי המורה אל יסמוך להתיר בהיתר מנין אפי' בצירוף אם לא אחר שישכיל ויבין מוצא הדבר ולסתור דברינו והנה גם מקום לא הוה סי' מובהק לפי הוכחתי מדספק' להגמרא שאמר ש"מ מקום הוה סי' אלא דנ"ל דאם יש סי' מקום מכוון ממש הוה סי' דומיה דגט דנקב יש בצד אות פלוני דהו' סי' וע"ל סעיף כ"ה:

ודוקא בכה"ג כו' וטעמא דמלתא שיות' אדם בקי במי שהוא מכירו מאינו מכירו והב"י הכי' בשם הר"י מיג"ש דלא הצריך הרמב"ם לומר קברתיו אלא כשהגוי היה שם בעת מיתתו דאז חיישינן (שאומר) לבד דמי כהנהו עובדא דקולר גמ' אבל אם לא נמצא שם גוי במיתתו מודה רמב"ם דא"צ קברתיו ונכון הוא שמשמעותו שמת פירושו שנתעסק בטלטולו ולא היה נודד בא' מאבריו:

אסורים בקולר או נושאים גמלים הוצרך לזה כדי שנדע שאותן אנשים הידועים שהיה להם כן הם שמתו והגוי מכירם שאלו הם:

סעיף יח

ובא השליח כו' אע"ג שכבר התחיל ואמר בא אחד ואמר לנו מ"מ כתב כאן שנית ובא שליח להורות שביאת השליח לא היה בו שום תועלת באיזה ידיעה שיש לו רק שאמר כן ותו לא כי השליח אינו יודע מי הוא אפ"ה מהני:

או כשהוחזקו כו' בטור כתב בשם רב אלפסי אפי' שכיחא תרי בהאי שמא כו' משיאין עד דאיכא תרתי לריעותא ורבים מתמיהים למה משיאין בזה דהא איכא ספק א"א וזה אומר בכה וזה אומר בכה. ונלע"ד הדברים כפשטן דיש כאן במקום האשה תרי בהאי שמא ושניהם הלכו מכאן אלא שידוע לנו שא' מהם הלך למקום פלוני ושם הודיע שמו שכך הוא והוא מעיר פלוני' ואחר כך מת והשני ששמו כך לא ידענו מה היה לו ולאן הלך ובא השליח והגיד שפלוני ששמו כך מת במקום פלוני אמרינן דודאי הוא הוא שידענו שהלך לשם ולא אמרינן שמא גם השני סיבב דרך שלו ג"כ לשם כי יותר תלינן במי שהלך בודאי לשם ממה שנתלה בספק על השני אבל דברי הש"ע כאן הם דברי הראב"ד דבהוחזקו אין משיאין אלא דוקא אם השני קיים:

וי"א דכל זה דוקא כולי. הנה זו איני יודע ליישב' דלא מצינו בזה אלא ב' דיעות דהיינו הרא"ש בתשוב' כלל כ"א במעש' דמכלוף בן מלול פוסק באם הזכיר שמו ושם אביו אע"ג דלא הזכיר שם מקומו ודלמ' כמה מכלוף בן מלל איכ' בעולם ושמא מכלוף אחר שמת ולא בעלה של זו אפ"ה שרי' וראיה מפ' האשה שלום יצחק ר"ג הוה אזיל מקורטב' לאספמי' ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא ס"ל לרב' דלא חיישינן ואביי אמר חיישינן ויליף לה אביי מההי' גיט' דאשתכח בנהרדעי דכתב ביה בצד קלוני' מתא אנא אנדרלאי נהרדעי פטור ותריך פלונית' איתת' ושלח' אבוה דשמואל קמי' דר' יהודה נשיא' שלח לי' תבדוק נההרדעי כולה אם יש שם אנדרלאי אחר חוץ מבעלה של זו ורב' אמר אם אית' דחיישינן יבדוק כל העולם שמא אנדרלאי אחר היה בנהרדעי והלך לו אלא דאין צריך בדיקה כלל ומשום כבודו של אבוהו שלא להחזיקו כשואל דבר שאינו צריך הוא דשלח לי' לבדוק נהרדעי וההי' עובד' מיירי דלא הוחזקו שני יצחק ושכיחי שיירת' והלכ' כרבא הלכך בנ"ד אם לא הוחזק מכלוף בן מלול אח' איתת' שרי' והבי' עוד ראי' מדברי רמב"ם דהיינו מ"ש כאן בש"ע סעיף י"ח י"ט והדיע' השניה הוא מהריק שורש קע"ז דכתב היכ' דהכירוהו בצורתו דסגי בשמו ושם אביו ומביאים ראיה ממ"ש הרמב"ם בא א' כו' דהיינו סעיף י"ח דכאן הרי שלא זכר רק שמו ושם אביו יצחק בן מיכאל וא"צ להזכיר שם העיר וכ"ת שאני התם שא"ל לשליח כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל כו' הואיל ואנו יודעים כו' דנר' מתוך דבריהם שמאותו מקום פלוני הוא מדשלחו לאותו מקום כן כאן שא"ל אתה מנחם שאתה מבני מדינות או"ש לזיי"א ויודעים ומכירים כלום אתה יודע אחד מבני הקדוש ר' ישעי' מאו"ש לזיי"א כו' דודאי נאמר ג"כ כאלו פירש לו בהדי' שהיה אותו מת בן הקדוש ר' ישעי' מאו"ש לזיי"א והרי היא כאלו העידו ע"ש מדינתו ובאותו מדינ' לא הוחזק מי ששמו ר' ישעי' בר טודרוס כי אם אביו של זה המומר ע"כ אתת' שרי' עכ"ד מהרי"א ובשורש קפ"ה כתב בפשיטות כדעה זו שצריך דוק' שם אביו ושם עירו ואוסר בשמו ושם אביו לחוד אם לא במקום שיש הוכחה דמבי' שם מאחד שהיה מעיר לענובור"ג מארץ רוסיא א"כ צ"ל דבשורש קע"ו הדר בי' הוא עצמו בסוף התשוב' וב"י תירץ דבדרך את"ל כתב מהרי"ק מ"מ אנו רואים שבמסקנתו בשי התשובות הצריך ג"כ שם עירו אלא שבז' מקיל דאע"פ שלא הזכיר שם העיר בפי' אלא שמכח הוכח' ניכר כן סגי וכ"כ הב"י בשם הריב"ש והר"ן דבעינן הזכרות שם עירו. ונרא' שגם הריב"ש והר"ן מודים בה וא"כ תימ' על שכתב כאן ג' דעות דתחיל' כתב וי"א דכל זה דוקא כו' והיינו דעת מהרי"ק וריב"ש והר"ן דמוסיף על ההי' דיצחק בן מיכאל שבעינן ג"כ הזכרות שם (עירו) ובאמת אין כאן צורך להזכרות העיר דדי בכך כשאומר כשתלך למקום פלוני כו' כאלו זכר שם העיר וא"כ אין ל' וי"א שכתב רמ"ע על הש"ע מכוון דמשמע שגם בזה צריך להזכיר שם העיר בפי' וזה אינו לכ"ע תו יש לתמו' מ"ש אחר זה ויש מקילין דע"כ היינו הרא"ש דלא הצרך כלל הזכרות העיר ואח"כ יש דיע ג' לחלק בין אם הזכיר גם שם אביו. באמת גם זה דעת הרא"ש דמצריך שם אביו ואינו מקיל אלא בהזכרות העיר ונ"ל דיש כאן ט"ס במה שכתב ויש מקילין וי"א כ' וצ"ל ויש מקילים ואומרים דבמקום כו' ואין כאן אלא ב' דיעות וכן בלבוש לא הביא הך דיש מקילין אלא דיש תימ' על מ"ש אח"כ ובמקום שיש אומדנות כו' יש לסמוך להקל כו' מה זו סמיכה דנקט דהא זה בעצמו הוא דעת מהרי"ק כמו שזכרנו בשמו דמטעם זה ביצחק בן מיכאל דנקט הש"ע סגי במ"ש כשתלכו למקום כו' דמז' למד מהרי"ק לכל האומדנות דסגי בהם בלי הזכרות העיר בפי' ולענין הלכה אע"פ שאיני כדאי להכריע מ"מ אומר אני שאין להקל כלל כאן כדעת הרא"ש דהאיך ס"ד דסגי בהזכרות שמו ושם אביו בלא העיר כלל דודאי יש חשש שמא יש א' בעולם ששמו ושם אביו כזה ולא מהני בזה לא הוחזקו דזה לא שייך אלא במקום א' אבל לא על כל העולם ומה שהבי' ראיה מיצחק ר"ג דאזיל מקורטב' לאספמי' לאו ראיה הוא דשם ודאי לא ידוע עדי' בבירו' שאותו יצחק בא מקורטב' לאספמי' ושם שייך שפיר לא הוחזקו דהיינו שבקורטב' שהיה מקום יציא' לא הוחזק שם יצחק ר"ג אחר אלא זה וכן הבי' בית יוסף בשם ג"י משא"כ בההי' עובד' דמכלוף בן מלול לא הוזכר שם כלל שום אומדנ' והוכח' מאין בא ודאי הוחזק שיש עכ"פ א' בעולם ששמו ושם אביו כשם זה והי' ספיק' דאורייתא יאסור' לכ"ע וראית בתשובת הרא"ש החדשי' שכ' ע"ז בתחלה כלל כ"א שר' יוסף בן לב בתשובתו חלק ב' סי' צ' כ' שאין נוהגין כוותי' דהרא"ש בזה מעשה דמכלוף ולדעתי נתכוין למה שזכרנו ואין לנו היתר אלא בהזכרות שם העיר דוק' או שיש אומדנו' והוכחות דהו' היה מאותו העיר שהאשה ישנה שם כמ"ש מהרי"ק ותו לא מידי וע' מ"ש סעיף י"א:

סעיף יט

ויכיר שמו ושם עירו פי' בפי' יזכיר א"ו כהוכחות ואומדנות כמ"ש בסמוך בשם מהרי"ק ובפרישה כתב בשם מהרי"ק דא"צ להזכיר שם העיר אא"כ אינו מזכיר ג"כ שם אביו ומ"ה דחק במ"ש כאן שיכיר שם עירו ותימ' עליו שלא זכר דברי מהרי"ק שאח"ז דלא התיר אלא ביש אומדנות שהו' מאותו העיר וכן הוא הכוונה כמ"ש שיכיר שם העיר דוק':

מחפשין באותו עיר היינו כיון שלא הוזכר שום שם כלל אבל אם הוזכר אפי' שמו לחוד א"צ לחיפוש כלל אלא כל שלא הוחזק באותו עיר עוד אחר בשם זה ואינו כאן סגי כיון שמקום שהיה שם הוא ידוע שיצא משם:

סעיף כא

ואפי' אם הוכחשו בבדיקות כו' מו"כ ז"ל הקשה מאי אפי' דהא כ"ש הוא דהא אם הוכחשו בחקירות נמי כשרים כההי' דא' אומר מת וא' אומר נהרג כמ"ש סעיף ג' ומ"ה הגיה כאן אפי' הוכחשו בחקירות ואין מקום להג"ה זו דכתבתי בתשו' לזה סי' א' דמיירי כאן שהוכחשו מאחרים ובזה בחקירות ודאי פסולים ולשון אפי' לק"מ דה"ק א"צ דרישה וחקירה בעדות אשה ואמרינן מסתמ' שאין בהם ריעות' ואפי' אם ראינו ריעות' כגון שיש הכחשה עליהם מאחרים בבדיקות כשרים אבל אם היה כן בחקירות ודאי פסולים וכתב המ"מ דאע"ג דא"צ דרישה וחקיר' בעדות זה מ"מ יש לשאול אותו ב' וג' פעמים האיך ראיתם שמת כ' וכמ"ש לעיל סעיף ה' והיינו באפשר לשאול כמוזכר לעיל:

סעיף כד

ופרצוף פניו קיימים כב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה הפרצוף פניו הם הלחיים הם הלחיים בעצמם ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה:

חיישינן לשאל' כו' ע' בתשובותיו סי' ב' דיש תועלת בסי' כליו (ע' בשו"ת בב"ח סי' קנ"ח וקפ"ה וקפ"ו):

ואפי' שומ' כו' פ' אלו מציאות דף כ"ז יש ב' לשונות דלשנ' קמא ס"ל סימנ' דאוריית' ושומא לא הוה סימן מחמת דשומא מצוי' בבן גילו שנולד עמו בשעתו במזל א' וטעם אחר דשומא עשויה להשתנות אחר מית' פי' רש"י ואם בחייו היה שומא נעשית לבנה או אפכ' ונראה דהחשש הוא שמא יהיה לו סי' ששומ' שחורה ובאמת הית' לבנ' אלא שמחמת מיתה הושחרה ואיש אחר הוא זה. וללשנ' דסי' דרבנן הוה טעמ' דשומא לא הוה סי' משום דלאו סי' מובהק הוא וכתב ב"י בשם מהרד"ך וז"ל אפי' לרבנן דסברי דשומא לאו סי' מובהק הוא קאמרו דיש סי' דהוי מובהקים ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש שומא במקום פלוני באבר פלוני סימן מובהק חיישינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י בדבריו ופי' באלו מציאות היה לו שומא באבר פלוני ולא פי' לומר באבר במקום פ' עכ"ל מדלא כתב ב"י מידי על דבריו משמע דהכי ס"ל גם בד"מ הביאו ולא חלק עליו ומ"ש סי' ס"ג דחה דבריו של מהרד"ך מכח דאמרינן בגמ' דשומא עשוי להשתנות לאחר מיתה והא לאו דחייה היא דמ"מ המקום לא נשתנה לאחר מיתה אלא דיש לדחוק מכח שומא מצוי' בבן גילו ואנו צריכים לחוש לחומרות כל התרוצים וחילוק בענין סימנים הוא בדרך זה במשנה סוף יבמות אית' דאין מעידים על סימני גו וכליו וכן הוא לשון הרמב"ם וכתב המ"מ וי"ל וכבר כתבתי בהל' גזילות ואבידה דיש מיני סימני מובהקים ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידים עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וכן מוכח מהסוגי' שאמרנו דשומ' לאו סי' מובהק הוא ש"מ דבסי' מובהק לכ"ע מהני ורבינו הרמב"ם לא נתכוין כאן אלא לסימנים שמחזירין האבידה דאין מעידין עליהם כאן והב"י וכ"מ נמשך ג"כ אח"ז וכתב שמ"ש הרמב"ם פ"ז מנחלות שגם בסי' מובהק אין משיאין אשתו היינו (דוק') במובהקים קצת אבל במובהקים ביותר משיאין ומ"ש כאן אע"פ שיש סי' בגופו היינו במובהקים קצת ומ"ה אמרו ופי' שומ' דבחד לישנ' אמרינן בשומ' פליגי דרבנן ס"ל דלאו סי' מובהק הוא כלומר לאו מובהק ביותר הוא וע"ז אמר דאפי' שומ' שהיא לחד מ"ד סי' מובהק ביותר לא קי"ל כוותי' אלא כרבנן דלא הוה סימן מובהק ביותר וכתב ב"י בשם מהרד"ך בא' שה"ל רושם באצבע מצד איזה חולי שנחל' באצבעו ונשאר עקום מעט איתתי' שרי דעקמימות האצבע ורושם בצדו או עליו סי' מובהק הוא וסמכינן עליו עכ"ל ונראה שא"צ להעיד איזה אצבע הוא עקום אלא אפילו אם אמר סתם ידעתי שיש לו אצבע א' עקום סגי כיון שיש סי' מובהק מצד עצמו כמו שיתבאר בסמוך נמצא ג' חילוקים בסי' דהסימן המובהק ביותר מועיל אפילו לגבי אשה וסי' המובהק קצת אין מועיל גבי אשה אבל גבי אבידה מועיל וסי' שאינו מובהק כלל כגון ארוך וגוץ כיוצא בו אינו מועיל אפי' לגבי אבידה:

ואפי' ק' סימנים שאינם מובהקי' בתשובת מהרר"א מזרחי סי' ע"ח כתב דחיבור סימנים הוה סי' יותר מובהק מכל הסימנים וכ' מ"ב סי' בס"ג דהיינו באותן סימנים שמובהקים קצת והא דכתב כאן דלא מצטרפי היינו בסימנים שאינ' מובהקים כלל (דברי המגיה בחמ"ח סי' נ"ה הביא תשובה וכ' שם אך עדיין יש מקו' להתיר אשה מאחר שהיה לו שלשה סימנים בגוו ושני רושמי' של פיצוע והשומ' אע"ג דכל א' לאו סי' מובהק הוא וכו' וכבר כתב הרב בעל מ"ב מזה אך נראה דחבור ענינים אלו הוה סי' מובהק כו' כ"ז נראה להלכה אך למעשה יש להסתפק הרבה דמ"ש בעל מ"ב בשם המזרחי סי' ע"ח דחבורי סימנים הוה סי' מובהק לא מצאתי זה בתשובה אדרבה בסי' ע"ד כתב וא"ת לא מן השם הוא זה וכו' משמע מדבריו שאין סומכין על חיבור סימני' יחד ופשוט בעיני שהוא ט"ס בספ' מ"ב וצ"ל בסל"ח ששם כתב המזרחי הנה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל של רגלו הימנית וחסרון השער של ראשו כמין טבעת כו' וכ"ש חיבור שני סי' יחד כו' אבל באמת אין כאן מקו' ללמוד מדברי הרב שחיבור סימנים מועיל כסי' מובהק דהתם מיירי בסימני' של כל א' לעצמו הוא סי' מובהק לדעת הרב רק שדרך כ"ש כתב מה שמועיל נפרד כ"ש שיצדק מדובר אבל מה שלא נקר' מובהק לבדו ומה שלא יצדק נפרד אולי לא יצדק ג"כ מחובר כו' א"כ ב' בעיני להקל בלא ראיה ברורה עכ"ל הנה מ"ש אדרב' בסי' ע"ד כתב וא"ת לא מן השם הוא זה משמע שאין סומכין על חיבור סי' יחד כו' לא משמע כן משם אלא אדרב' משמע כדברי בעל מ"ב דהוי סי' מובהק ע"י החיבור דשם היה השאלה שהוציאו ג' יהודים סוחרים מירושלים סביב לר"ח כסליו עם ג' משאות בגדים בגדי יהודים הדרים בירושלים וא' מהם היה ארוך יפה תואר ויפה מראה וא' היה קצר וזקן וא' כחוש וא' מהם היה לו חרב לעוזי' ומראות הבגדים היה כך וכך כו' וכתב מנ"ל דאין לסמוך על סימני' אלו דגריעי טפי דאין שם סי' עלייהו כדאמר שילהי יבמות דמשני גופו דארוך וגוץ כליו בבחוורי וסומקי אלמ' אפילו למ"ד סי' דאורייתא דסמכינן אסימנין כל דהוא אפ"ה אין היתר בסימני' הללו משום דגריעי טפי כו' וא"ת לא מן השם הוא זה שלא סמכנו על אלו הסימנים מפני הסי' עצמן אלא על חבור אותם סימני' שחיבור אותם סימני' שהעידו על אותן האנשי' בגופם ובסחורתם ובמספר משא' ובזמן הריגתם הוא הוא בעצמו חיבור אותו הסי' שהיו לבעליה' של אלו מבלי תו' וגרעון ומבלי שום חילוף ושנוי כלל שזה אינו דבר המצוי אם כן בסימני' דכליו דמתניתין נמי נימ' הכי דמאן לימ' לן דאותן הסימני' לא היה מכמה מיני סימנים וכמה מיני מראות יחד בכל מלבוש ומתני' סתמ' קתני דבכל ענין אין לסמוך עליהם עכל הרי דאפי' בסימני' דגריעי טפי היה דעתו להתיר בחיבור יחד או לאו דהי' מוכח בהדיא בגמ' דבכל ענין אין לסמוך עליהם א"כ בסימני' אמצעים דמובהקי' קצת דלא מוכח מידי מגמ' לאסור פשיטא דמהני חבורם יחד והוי סי' מובהק וגם מ"ש דגם מסי' ל"ו אין מקום ללמוד כו' דהתם מיירי שכל א' לעצמו הוא סי' מובהק גם משם מוכח דהוי סי' על ידי חבור יחד דהחמ"ח הבין דמ"ש במזרחי וכ"ש חיבור שני סימני' יחד כו' קאי אמה שכ' לפני זה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל וחסרון השער של ראשו כמין טבעת לכן מפרש דקאמר מה שמועיל בפ"ע כ"ש שמועיל בצירוף שניהם יחד אבל באמת אינו כן דלא קאי אלא אמה שכ' למעלה הימנו דמהר"ר דוד בן יחייא היה רוצה לומר דסי' מובהק הוא דוקא מה שלא נמצא עוד בשום אדם כלל והרא"ם השיג עליו מהגמ' דאמרי' שם אפי' אם סימני' הם מדרבנן איכא מ"ד דס"ל שומ' סי' מובהק הוא ומתירין האשה עפ"י השומא ובוודאי ימצאו בני אדם שיהיה גם להם שומא באותו אבר ואפ"ה הוי סי' מובהק וע"ז כתב והנה יותר ראוי שיקראו חסרון גודל ושער של ראש כמין טבעת סי' מובהק וכ"ש בחבור שני סימני' הללו יחד והאי כ"ש קאי ג"כ על השומ' דאם שומא הוי סי' מובהק כ"ש דשני סימני' אלו יחד הוי סי' מובהק ר"ל אף אם יעלה על דעת מהר"ד בן יחיי' דשומא הוי יותר סי' מובהק מכל א' בפ"ע מהסימנים אלו עכ"פ כ"ש הוא דבחבור שניהם יחד דהם עדיפי דאל"כ ק' למה כ' מקודם והנה ראוי יותר שיקראו חסרון גודל כו' ולא כ' ג"כ וכ"ש שיקראו חסרון גודל כו' אלא ודאי בכל א' בפ"ע כ' הנה ראוי הוא שיקראו דכך הדעת נותנת שיקראו יותר סי' מובהק משומא רק אף אם תאמר דאין הדעת נותנת כן לזה כ' עכ"פ כ"ש הוא דבחבור שניה' יחד הוי סי' מובהק כשומא ועוד אם כמו שהבין החמ"ח לא הוה ליה להביא כלל האי וכ"ש כאן דלפ"ד קאי וכ"ש אמה שכתב והנה יותר ראוי שיקראו כו' ור"ל אם מועיל כל אחד בפ"ע כ"ש בחבור שנים יחד לצורך מה כ' זה אם כדי להתיר העגונה הנ"ל כבר התיר אותה תשובה סי' ל"ו ושם היה לו לכתוב האי וכ"ש כי שם עיקר הדין וכאן לא כ' רק להשיב על דברי מהר"ד בן יחיי' דס"ל לא הוי סי' מובהק רק מה שלא נמצא עוד בשום אדם בעול' והשיג עליו דאינו כן דאף בנמצא עוד בבני אדם מועטים הוי סי' מובהק ומביא ראיה ע"ז א"כ אין שייך כלל לומר האי וכ"ש דודאי גם מהר"ד בן יחיי' מודה לזה דאם היה בודאי כ"א בפ"ע סי' מובהק דהוא כ"ש כשיש חבור שניהם יחד ואין מזה סתירה על דבריו כלל א"ו דקאי אלמעלה הימנו דהיינו אשומא דהוא כ"ש בחבור שניהם יחד דהוי סי' מובהק נגד שומא ואף אם יעלה על דעת מהמד"ד ב"י דכל אחד בפ"ע אינו סי' מובהק א"כ מוכח מזה אפי' במקום דכל א' בפ"ע לא הוי סי' בחבורם יחד הוה סי' ולא כמו שהבין החמ"ח ונראה בעיני שגם החמ"ח עצמו חזר בו בחבורו שהרי בס"ק מ"ג כתב דעה א' שמביא מהרא"י דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות וכן משמע בתשו' מהרי"ק דכמה סימנים ביחד מצטרפין כו' עכ"ל ולא הביא שום חולק ע"ז ולא כתב שיעיין בתשובתו וגם בתשובותיו לא זכר מדעות הללו א"ו כשכתב התשובה לא ראה עדיין פוסקין אלו ולא היה רוצה לסמוך על דעת המזרחי לחוד והיה נוטה לבו לפרש גם דעת המזרחי בע"א אשר לא כן אבל אחר שראה גם הפוסקים דס"ל הכי סתם דבריו לפסוק כמותם ובאמת גם מהמזרחי מוכח כן כמ"ש ובב"ש ס"ק ע"ג כתב בחמ"ח חולק ע"ז וכוונתו על התשובה הנ"ל ולמ"ש אין ראיה כלל מהתשו' הנ"ל עכד"ה):

ה"ה לרושם שבגופו או בא' מאבריו בפי' דבר זה יש מחלוקת בין בעל הלבוש ובין בעל מ"ב דבלבוש איתא דה"ק וה"ה לרושם כו' דהוא סי' ומ"ב אמר בסי' ס"ג דאין מקור לזה ואמר שכבר הוכיח דרושם וצלקת לא הוה סי' מובהק ונדון תחילה על הצלקת במ"ש במ"ב קודם לזה דמדברי הר"ן בתשובה שמביא ב"י על מי"מון מאלק"י שהיה בספינה ונטבע ועתה בא גוי במסל"ת שהכירו על שפת הים בפרצוף פנים עם חוטמו וגם סי' הוי ליה בראשו וסי' אח' מצלקת שהיתה בזרוע כו' ואסר הר"ן מטעם דלא חזינא בשעתא כו' וכ' ב"י ע"ז ונראה מדבריו שאותם סימנים שהיה בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מוהקים לגמרי דאל"כ אע"ג דמשתהי ה"ל למשרי אשה זו עכ"ל ב"י ולע"ד ק' דלמה לא זכר הר"ן מהו הסי' בראשו שאינו מובהק או לכל (הפחות) ה"ל (לומר) שהיה בראשו סי' שאינו מובהק וכן במה שזכה שם צלקת ה"ל להודיענו למה אינו סי' מובהק והנלע"ד דלא נחית שם הר"ן להורות דין שאינו סי' מובהק אלא דהשואל אמר שהגוי אמר שהכירו בט"ע וגם היה יודע בו סי' בראש בצלקת אבל היהודים דלשם לא היה יודעים מאותם סימנים ומכח זה מסל"ת דהוא מכירו ובאמת אם היינו יודעים שכדבריו כן הוא בסימנים אלו אפשר שהיה סי' מועיל ולפי הנראה לע"ד בצלקת דאם יש בו סי' בסתם שאין אנו (צ"ל במקום שאנו) יודעים מקומה איה הוא בצמצום הוה סי' דאע"ג דכבר זכרנו בס"ק ו"ז דמקום ומנין לא הוה סי' מובהק היינו במקום שאינו מצומצום לגמרי אלא שיודע את מקומה באבר פלוני אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר עצמה הוא מראה בסמוך לראש האבר או בסופו או באמצעיתו הוה סי' כמו בגט דנקב יש בצד אות פלוק דהוה סי' ובצד תיבה פלונית לא הוה סי' ה"נ כן הוא אם יודע שפיר לצמצם המקום הוה סי' מובהק לא מצד הצלקת עצמה דהי' שכיחי בהרבה בני אדם אלא מצד המקום ואם כן גם אם נאמר דהר"ן בתשובה נתכוון דצלקת לא הוה סי' היינו שלא הגיד מקום הצלקת בצמצום אלא בזרוע סתם קאמר דוקא ולא זכר איזהו מקומן בראשו ובזרוע עצמו ובת"ה סי' רל"ט כ' דהיה לאותו יהודי רק עין אח' רואה והשני עורת וסתום ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה כו' וכתב ע"ז דכיון שהיה כן לאותו איש הנאבד דהיינו סימנים מובהקים טפי מגבשושית ומ"ב כתב על ת"ח בזה שלא סמך על צלקת לחוד אלא ע"י צירוף עורת ועין סתומה וא"א לומר כן דהא אמר שם דמהני סי' מובהקים משמע דכל א' מהם הוי סי' מובהק ואע"ג דעין סתומה נראה דלא הוי סי' מובהק כי הוא עשוי להשתנות מחמת מיתה וגם שכיח קצת מ"מ פצע וצלקת כ"א מהם הוי סי' מובהק מצד מקומם בצמצום דהיו עד סמוך לפה ע"כ הוי פצע שהוא רושם וצלקת שהוא ג"כ רושם סימנים מובהקי' ועוד כתב במ"ב דבת"ה הוה סי' מובהק מצד מדת ארכו של הצלקת לזה אומר אני דודאי הוי סי' מובהק כשאומר השיעור של אורך הצלקת אלא דשם בת"ה לא הוזכר במדה האורך כמה הוא דהא עד סמוך לפה קאמר ולא עוד הפה אלא ודאי לענין מקו' הצלקת קאמר ואם סי' האורך מועיל ודאי גם סי' המקום של הצלקת בצמצום מהני גם בתשובת ר"מ פאדווי סי' ל"ו התיר מחמת צלקת אלא שבמ"ב דחה לומר דלא בשביל צלקת לחוד התיר כו' ואין זה אלא דחייה בעלמא ולפי דברינו יש ב' פרושים לדברי רמ"א כאן ושניהם אמת דאם נפרש דה"ה דרוש' כו' לא הוי סי' היינו אם מעיד סתם ולא מזכיר בצמצום מקומ' ואם נפרש דה"ה רושם הוה סי' היינו אם הוא בצמצום מקום דגם בשומ' עלה ע"ד מהרד"ך (ועיין בשו"ת בב"ח סי' קפ"ח וקפ"ח) לומר דהוא מקום סי' אלא שהקשינו עליו לעיל דהי' מצווי' בבן גילו ועוד כתב במ"ב שם כיון שהרושם בא ע"י שמתחילה ה"ל שומ' באותה מקום ונעקרה השומא מקום מושבה ונעשה שם במקומה אותו הרושם ההוא א"כ לא יהא כח הרוש' עדיף משומ' דאתית מיניה דלא הוה סי' לכ"ע ואלו דברי דחיי' הם דאטו זכות יש כאן שנאמר לא עדיף מה דאתית מיניה כמו שרגיל זה להיות בגמ' משא"כ כאן שתלוי בסי' ודאי שפיר נימ' דקודם שהיה צלקת ורושם אלא היה שומא לא נחשב לסי' כיון שמצוי בבן גילו משא"כ כאן שנעשה ממנו רושם וצלקת וזה אינו שייך לומר מצוי בבן גילו ואין עשוי להשתנות מחמת מיתה ודאי שפיר היה סי' מובהק וזה פשוט לענ"ד וראוי לסמוך עליו להלכה ואם העד מעיד על הצלקת בצמצום מקום ואינו יודע באיזה עין לא מהני ואע"ג דכתב במ"ב סי' ס"ג בשם מהר"י ברונ' בא' שחי"ל נקב מפולש בשן א' מן השני' והתירו אשתו שאני התם דאע"ג דלא ידע מקום אותו שן דהנקב עצמו הוא דבר חידוש מאד וא"צ לפי' מקום משא"כ כאן ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן שזכרתי ואינו נכו לשון ר"מ כתב הרא"ש בתשובה והבי' רבינו סי' קי"א סי' גופו כגון ארוך וגוץ חיוור וסימוק לא הוי סי' אבל אם היה חסר כו' הוי סי' מובהק וכתב רי"ו בשם הרמ"ה ומסתברא דכיון דספיקא (היא) אם ניסת בסי' שאיני מוהק לא מפקינן לה מבעלה עכ"ל וצ"ל דהאי שאינו מובהק היינו שאינו מובהק לגמרי מ"מ מובהק היא קצת דאי אינו מובהק כלל אפי' ניסת תצא וכ"כ ריב"ש סי' ש"ך עכ"ל ד"מ:

סעיף כה

יכולין להכירו בט"ע בטור כתב בט"ע (או) סימנים מובהקים שיש להם בגופו פי' שיש ט"ע על ידי סימנים שאינ' מובהקים לגמרי אלא קצת אלא שע"י הצירוף עם ט"ע מהני או אפי' בלתי ט"ע מהני אם הם מובהקים לגמרי ואע"ג דמסיק כאן שחלקו עליו מ"מ אנו לומדי' מזה דאם כל הגוף עם הראש כלו שלם ומכירין אותו בט"ע מחמת סימנים שאינן מובהקים לגמרי אלא קצת דמהני:

סעיף כו

בד"א שהוא ביבשה כו' רבים הקשו בזה במאי איירי אי בחבול בפניו אפי' במים לא יעידו כמ"ש מיד אח"ז דאפילו במים אם יש בו מכה אין מעידין ואי באין בו מכה בפניו איירי ק' דהא מסיק וכתב אפי' ביבשה אם אינו חבול בפניו ומעידין עליו לאחר ג' ימים ע"י ט"ע דגופו וצורתו ובדרישה תירץ תחילה דה"ק ביבשה יש חילוק בין נ"י או אחר נ"י אם יש חבלה בפניו ובמים אין חילוק לענין ימים אלא בין נחבל בפניו אין מעידין אפי' תוך ג' ובין לא נחבל בפניו דשרי אפי' לאחר ג' ימים וכתב שגם ב"י בתשובה תירץ כן וביאר הדברים דתחילה כתב הטור דרך כלל דיש שיעור בהיתר זה של ט"ע דהיינו דוקא תוך ג"י ולא אח"כ והיינו ביבשה אבל במים אין חילוק בשיעור ימים אלא כל שהוא מותר מותר אפי' אחר ג"י ובמקום שאסור אסור אפי' תוך ג"י ואח"כ כתב דרך פרט על מים ועל יבשה וזה נכון הוא אלא שבדרישה נכנס אח"כ לתירוץ אחר והוא דחוק אלא דנ"מ מאותו תירוץ דין א' דהיינו דמה דמחמירין במכה במים היינו אם המכה במקום ההיכר דהיינו פניו וחוטו דאסור אפי' לאלתר דמי' מרזי לי' (עיין בשו"ת משאות בנימן סי' מ"ו ובשו"ת בב"ח סי' קי"ב) אבל אם המכ' במקום אחר לא בפניו הוה דינו כאלו אין שם מכה ומו"ח ז"ל חולק ע"ז הדין דביש מכה אפי' בגוף מרזי ואני הוכיחתי בתשובה סי' ה' כדברי הדרישה והטור ג"כ ס"ל כן דמ"ש וגם שאין בו מכה קאי על הצורה שזכר קודם שנשתנה צורתו כו' ע"כ לא היה צריך לחלק והבאתי ראיה לזה עיין בתשובה הנ"ל ונ"ל עוד שיש חילוק בהך מלתא דמי' מרזי מכה דהיינו לענין שנחבל מאחורי הראש במכת חץ או ביק"ס לחלל המוח אע"ג שבצד הפנים עצמו אין בו רושם מ"מ (מקח) (צ"ל מתפח תפח) מקום המכה ואסור אפי' תוך ג' ימים מחמת מיא מרזי למכה דאפשר שמנעת המכ' בפנים סמוך לצד הפנים ולא אמרינן בזה מיא מצמית צמותי כנ"ל:

מעידין עליו שאינה נשתנה במים בדרישה הקשה שמשמע בט"ע לחוד וממ"נ במאי איירי אי בראוהו שנטבע למה סגי ליה בהכרת ט"ע לאלתר ליבעי ליה סימני' עם ט"ע כמ"ש אח"כ בטור בד"א שראוהו נפל לשם כו' ואי מיירי זה שלא ראה הטביע' למה בעינן שיראוהו לאלתר אפי' לאח"כ סגי כמ"ש בטור אח"כ ונכנס לפלפל בשני דרכים לחלק ביניהם גם בן לב טרח בקושי' זו גם מו"ח ז"ל הקשה כן על הטור דכאן משמע דאפילו שלם בכל גופו אסור אם לא ראוהו מיד ואפילו אחר שלא ראה הטביע' ואח"כ כתב הטור דאחר נאמן אחר ששהה מן המים ותירץ דכאן מיירי בשני עדי' דלא אמרו בדדמי ע"כ סגי בט"ע לחוד ואח"כ מיירי בע"א דחיישי' לבד דמי כשראה הטביע' ואני אומר דכל הטורח הנ"ל הוא בחנם דגברא חזינא תשובתו לא חזינ' דמ"ש הטור כאן מעידין עליו אין כוונתו להחליט הדין דבט"ע מעידין עליו בכל גוונ' דכאן לא נחית לפרושי באיזה עדות מועיל ובמה דאין (כאן) מקומו אלא לקמן כשמפרש דיני הטביעה וכאן לא בא לחלק בין יבשה לים לענין שיעור ג' ימים והיינו דביבשה אחר ג"י בודאי אין שום צד להתיר אות' יהיה העדות מה שיהיה אם לא סימנים מובהקים לגמרי דמזה אצ"ל כלל דמהני וע"ז אמר דבמים יש צדדים להעיד עליו ויתבארו במקומם אח"כ איך יהיה העדות ולחלק בין ראה הטביעה או לא וכאן לא נחית אלא שאין דין מים כיבש' דהיינו במים אין עיכוב מצד שהייתו במים אלא יש עיכוב מצד שהייתו אחר שהועלה מן המים וגם בזה לא החליט לומר דאין תקנה בעולם כמו ביבשה אחר ג"י אלא בא להודיע שבזה יש חשש שינוי ויתבאר דינו אח"כ במקומו דיש צד דמהני דהיינו מי שלא ראה הטביעה כו' דאז אמרינן שלא נשתנה הרבה שא"א להכירו מ"ה לא אמר הטור כאן אז שלא ראוהו מיד בעלייתו מן המים אין מעידין עליו דהוי משמע בשום צד אלא כ' משתנה כלומר בה שייך שינוי וחשש בדדמי ויתבאר אחר כך החילוק האיך הדין כ"ז נ"ל פשוט ובחנם טרחו כל המפרשים בפ' משאות בנימין סי' ק"ד מביא דברי הרמב"ן וז"ל אין מעידין אחר ג' ימים אם הוא בימות החמה או שמוטל במקום חמימות אבל בימות גשמים ומוטל במקום צינה מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים וכתב מ"ב שיש לסמוך ע"ז (ועיין בשו"ת מהר"א ששון סי' ט"ז):

וכן אם היה בו מכה פי' בצורת הפנים ועיין בס"ק כ"ו:

אזלינן לחומרא דהוי ספיקא דאוריית' ואף לדיעה המקיל בספק נהרג תוך ג' ימים בסעיף שאח"ז והיינו דעת התו' מודה בספק זה להחמיר דמספק אמרינן דנשתהי דלא שכיחי דתוך שעה שהעלוהו מן המים ראוהו כ"כ הר"ן בתשובות מבי' ב"י אבל מדברי תו' פ' האשה שלום דף קט"ו ד"ה וקאמרי כו' משמע דגם לאחר שהעלוהו מן המים והגוף שלם שוה לאחר ג' ימים דהריגה דמהני אם מכירו בט"ע וא"כ צ"ע לענין הלכה ועיין מ"ש בתשו' סי' ט':

אפילו אשתהי מתירין אשתו תימה לי מ"ש בגמרא ר"פ האשה שלום בבעיא דעד א' במלחמה וחזייה לאלתר וקאמר' סימנים ופי' תו' דהיינו סימנים מובהקים וכן מוכח שם דאמר דלאו עליהו קדמכינן אלא על סימנים וא"כ ק' ל"ל לאלתר שם הא אפי' לזמן מרובה שרי וצ"ל דהגמרא אמרו שם דרך דחיי' די"ל דחזיוה לאלתר והותרו ע"י ט"ע ממילא תפשוט דע"א במלחמה מהימן ואיכא למימר נמי דקאמרה סימנים ממילא לא תוכל לפשוט מידי דזיל הכא קמדחי ליה אח"כ ראיתי במרדכי דהאי וקאמרה סימנים הוא כמו אי נמי ובי"ס איתא אי נמי ובתשובת סימן תשיעי ביארתי היטב:

סעיף כז

ואין יודעים מתי נהרג צריך להבין איך יודעים בודאי שנכרג תוך ג' ימים אם לא באופן זה שנהרג אחד בפנינו ואין מכירין אותו עד שבא אחר תוך ג' ומכירו:

ויש אוסרים לדעת הרב המזרחי שזכרתי בסעיף ט"ו שהולכים להקל בפלוגתא גבי עדות דאשה ממילא גם כאן יש לסמוך להקל ובמרדכי סוף יבמות וז"ל אי נמי אפילו איכא לפעמים שדרכו להתנפח ואין מכירין מיהו היכא שאנו מכירין יפה יכול להעיד אפילו אחר ג' ימים והיינו כר"ת:

מותרת לדברי הכל דבר זה הוא תמוה דבב"י מביא זה בשם הרשב"א מטעם ממה נפשך אם הקול הוא אמת אינו צריך לעדות אחרת ואם אינו אמת הרי אינו לאחר ג' ימים עכ"ל ואכתי לא נפק מידי ספק דשמא הקול אינו אמת והוא עדיין חי וזה אדם אחר הוא והריטב"א עצמו שם כתבו דוקא לדעת התוס' שס"ל להקל בספק והיינו לדיעה קמייתא בסעיף זה ואם כן תימא למה כתב כאן לדברי הכל ומו"ח ז"ל נדחק בזה. ונראה לי דהרב בעל הש"ע פסק כהריטב"א ולא מטעמי' אלא דסביר' ליה דטע המקילין בספק כיון שאין נראה לנו שום שנוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן הוא והמחמירין חוששין אף לחחשא זו שהיה רחוקה קצת ובז' שס"ל לבעל הש"ע דבמקום דאיכא עוד חד לטיבותא דהיינו שיש שנהרג אע"ג דאין ראוי להתיר מחמת אותו קול לבד מ"מ מסייע להכריע להקל מחמת ספק שמא נפתח והמחמירין מודים בזה כנ"ל דלא מכח ממה נפשך מתיר בעל הש"ע בזה לדברי הכל:

סעיף כח

ואפילו נפל למים כולי עיין בתשו' סס"ה:

אינו מעיד הטור כתב ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו על ידי סימנים שהיה לי' בגופו נאמן (פי' סימנים שאינן מובהקים אלא דמהני בצירוף טביעת עין) אבל אם אינו אומר על ידי סימנים אלא ע"י טביעת עין אינו נאמן במה דברים אמורים שראהו העד שנפל שם כו' אינו נאמן כו' אבל אחר שלא ראה שטבע נאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועל מהמים ואפילו בט"ע בלא סימנים עכ"ל בפריש' והא דאמרינן לעיל שאם לא ראוהו מיד משתנ' יש לומר דהנה ידעינן שנפל שם ולעיל ספק אם נפל במים כלל עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דודאי אין חילוק בין (ההוה דהכא) לההואדלעיל דהא גם לעיל מצאוהו במים והעיקר דשם אמור' סומך על הנזכר כאן וכמה שכתב סימן קל"ד:

סעיף לא

ראוהו צלוב ועוף אוכל כו' פי' דעדיין לא מת והעוף אוכל בו ובטור כתב או שעוף אוכל בו והכל חדא אלא שאין שייך העוף אוכל בו אם אינו אסור ומקושר במקום אחר וטעם איסור הצליבה משום דחיישינן שמא אחר שהלך זה משם בא א' וחתכו מן הצליב' כדאיתא במרדכי בשם ירושלמי דההיא מטרוניתא שעברה ראתה תלוי אחד ציותה לחתוך אותו ונשאר חי. כתבתי זה לפי שראיתי מו"ח ז"ל כתב דהאי צלובי היינו שצלבוהו בידים כדאיתא פ' נגמר הדין ופסוק מלא הוא שרים בידם נתלו אבל צליבא שבמלכות זה ובשאר מלכיות שתולין אותו בחבל סביב צוארו ונחנק מיד מעידין עליו אע"פ שהלך משם ולא שהה שם עד שתצא נפשו דכל שא"א שיהיה אלא ימות בקרוב מעידין עליו עכ"ל ואין לסמוך על הוראה זו כלל (ועיין בשו"ת לבב"ח סי' שכ"ז לדינא) דנהירנא בימי חורפי שאירע מעשה זה שהועד על אחד שראו' בו התלי' והלכו משם תיכף וע"ז כתב מו"ח ז"ל להתירה מטעם שהצליבא בגמ' לא היתה בצואר ויליף לה מדאיתא פ' נגמר הדין ת"ר אלו נאמר ותלית הייתי אומר תולין אותו ואח"כ ממיתין כדרך שהמלכים עושין ת"ל והומת ותלי' ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו ודקדק מזה מדקאמר ואח"כ ממיתין אותו ש"מ שדרך המלכים היה שלא מת מחמת התלי' אלא תולין אותו בידו ואח"כ ממיתין אותו ביורים ורמחים ולא נראה בעיני חילוק זה והבאתי ראיה מתרגום רות שחשיב ד' מיתות ב"ד רגמות אבנא ויקידת נורא וצליבת קיס' וקטילת סייפא הרי שחשיב שם ארבע מיתות ב"ד וחשיב במקום חנק צליבת קיס' ש"מ שסביב צוארו היו צולבים מי שהיה חייב חנק ולא בידו ומ"ש הפסוק שרי' בידם נתלו משם אין ראיה אדרב' דאי סתם צליבא בידים לא היה צריך הקרא למימר אלא סתם נתלו אלא ודאי ששם אמר על רוב הצרה שלא תלה אותם בצוארן דאז היתה המיתה קרוב ולא אפוש' צערא אלא שינוי התליה לתלותה בידיהם כדי לאפוש צעריהם קודם מיתתן והחי' דפ' נגמר הדין דקאמר ואח"כ ממיתין אותו לא אמרו דבר זה אלא לענין תלי' ההי' של ב"ד דחייב סקילה וכל הנסקלין נתלין ממילא היה תולין אדם שכבר מת משא"כ בתליה של מלכות שתולין אותו בעודו חי ואח"כ משהה אותו שם שימות ע"י חניקה שיחנק לכן אמר לשון ואח"כ לאפוקי להמיתו קודם התלי' והא דאמרה נעמי לרות אית לן צליבת קיס' במקום חנק אע"ג דמצות חנק של ב"ד אינו כך אלא משקעים אותו בזבל עד ארכבותיו כדאי' בפ' ד' מיתות דף נ"ב היינו דשם לא באה נעמי אלא לגלות לה מצות חנק שחונקים בצוארו ולא באה לפרושי לה כיצד חונקים לפי דיננו אלא שסביר' לה כדרך שהמלכות חונקים בצואר בתליי' קיס' כן חונקים בדיננו ותו דאי התנא דידן דתנ' היה צלוב היינו צלוב בידיו פשיטא דפשיטא שאין מעידין בשביל זה המיתה בפרט לדעת הטור דהעוף אוכל בו היא חלוקה אחר' ממילא האי דצליב אין שם רק הצליבא ואי בידו הוא מהיכי תיתי להעיד על מיתתו אלא פשוט דצליבא בצווא' קאמר ואפ"ה אין מעידין בו שמא תיכף חתכוהו משם ונשאר חי וזכורני שכמה רבנים לא הסכימו לחילוק זה. וע"כ אין לסמוך להקל בזה כלל. וע"כ נראה דאם בא א' להעיד על א' שנתלה צריך לשאלה אם שהה שם עד שיצא' נפשו אלא דאם שמע מפי אחר שפלו' נתלה די בכל כמו שזכרנו לענין קברתיו בסי' י"ח בתשובה (ועיין בשו"ת בב"ח סי' קכ"ז לדינא):

או שיירו בו חצים בטור כתב או מלא פצעים אפי' במקום שעושה אותו טריפה כו' וק' מאי שנא משחט בו רוב שנים דמיזידין עליו. ונראה לתרץ דבריו ותחילה נאמר ונפרש דברי הרמב"ם דהיינו סעיף ל' וסעיף ל"א במשנה איתא אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגוייד וצלוב והיה אוכלת בו ופרכינן למימרא דמגוייד חי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' צלוב ואפי' גוסס טמוי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי. אמר אביי הא ר"ש בן אלעזר הא רבנן. דתני' מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רשב"א אומר אין מעידין אף על המגויד מפני שיכול לכוות ולחיות בא אמר בסכין מלובנת ודברי אכל פי' דמתני' דתנא אין מעידין על המגוייד איירי בחתכו בסכין מלובנ' גם ת"ק דבריי' מודה דאין מעידין דמרפה ע"י מכוה וברייתא דפליגי במגוייד היינו בסתם דת"ק לא חייש שמא הסכין היתה מלובנת ורשב"א חייש בסתמא. וכתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שראוהו מגוייד במלובנת וה"ה באינה מלובנת ונכווה אח"כ כדאמר רשב"א שיכול לכוות ולחיות אח"כ אבל אם לא נכווה אח"כ מעידין עליו ורבנן דפליגי ארשב"א וכן הלכה עכ"ל:

וקל דהא אם בודאי לא נכווה אח"כ גם לרשב"א מעידין דהא עיקר חומרת רשב"א משום שיכול לכוות אח"כ וכאן ראינו שלא נכוו' לא פליגי ת"ק ורשב"א אלא אי חיישינן בסתמא או לא וצ"ל דהך אם לא נכווה דאמר הרמ"ה בסיפא פירושו שלא ראינו שנכווה אלא ספק בדבר ופסק כת"ק והטור כתב ע"ז ואין נראה כן מדברי א"א ז"ל דהיינו מדלא הבי' הרא"ש והרי"ף רק המשנה ולא הביא אוקימת' דברי רבא דמיירי במלובנת אלא ודאי דאף בסתם חיישינן שמא הסכין היתה מלובנת וק' דהא לרבא מיירי במלובנת לד"ה וברייתא דפליגי היינו בסתם א"כ אמרי פסקו כרשב"א ולמה לא פסקו כת"ק ומ"מ מביא בשם הרשב"א ג"כ בסתם לחומרא וכתב עליו המ"מ דא"כ למה אמר רבא במלובנת ה"ל למימר בחשש סכין מלובנת ותמוה לי מאוד דהא א"א כלל לומר דרבא חשש מלובנת קאמר דא"כ היינו אביי דס"ל בחשש מלובנת מיירי מתני' והנלע"ד דהמחמירין בסתם פוסקים כאוקימת' דאביי דבסתם מיירי מתני' ואתי' כרשב"א ממילא הלכתא כן ואע"ג דהלכה כרבא לגבי אביי שאני הכא דסוגיא דגמ' אתי כאביי דהא פרכינן אח"כ שם ותאמר' מיא מירזי מכה והחי' סברא דמי' מרזי' מכה אינ' מוכרחת אלא לאביי כדאיתא בסוגיא שם בהדיא ועכשיו נבאר בס"ד פי' הסוגי' לדעת הרמב"ם והטור דהרמב"ם והטור תרווייהו ס"ל דמגוייד דתנן במתני' דאין מעידין היינו במקום שעושה טריפה ובודאי ימות אלא דהחי' דצלוב וחיה אוכלת היינו תרווייהו (דמי') להדדיי ושניהם אין בהם מיתה ודאית כמו שנזכר אח"כ והרמב"ם לא נקט מגויד שנזכר במתני' כמ"ש המ"מ והוא תמה עליו באמת למה לא הזכירו והב"י כתב דבמ"ש הרמב"ם אף על פי שדקרוהו או ירו בו חצים היינו גייד דמתני' ולא נלע"ד דבריו בזה דא"כ לא ה"ל לשנות הלשון לענין דקיר' וחצים אלא בזה כיון הרמב"ם על מה שאמרו ר"פ האשה שלום דאשה במלחמה אינה נאמנת לומר מת בעלי דזימנין דחזי' דמחי לי' בגיר' או ברומחא וסברא ודאי מת ואיכא דעביד ליה סמתר' וחיי והתם לא חזיי' דמחי גיר' במקום שעושה טריפה דאז לא מהני סמתר' להחיות מתים ואע"ג דאיתא בפרק המקבל דאמר שמואל כל חיות האדם תלוי ברוח ופרכינן והאיכא הרוגי מלכות דלאו ברוח תלי החיות ומשנינן אי לאו משום רוח הוה עבדי לי' סמא וחיי ש"מ דהתם מועיל לתת החיות אפי' לנהרג הוא באמת לא מהני סמא דשם לנהרג מצד הרוח וההיא דפ' האשה שלום ודאי לא מיירי דמחי לי' בגיר' במקום שחיותו בו כגון שראתה שהחץ נכנס למוח או ללב בזה ודאי נאמנ' כאלו אמר' קברתיו דהא איתא לעיל בהג"ה סעיף י"ז דלאו דוקא קברתיו אלא כל שרואין שודאי מת ותו דאמרינן שם וסבר' דהוא מת משמע באמת לא מת אלא ודאי דשם מיירי שלא ראתה דברים אלו במקום היות' אלא החץ נכנס לחלל הגוף וסברא שבודאי ימות ובאמת לא ימות רק שמכה יש בו ויש לו רפואה ודבר זה נתכוין הרמב"ם במ"ש אע"פ שדקרוהו ברומח או ירו בחצים אין מעידין דאפשר שאין שם מכת מות אלא סתם מכה ואפשר ברפואה אבל מגוייד דמתני' הוא מכת מות ולא זכרו הרמב"ם מטעם שהמשנה שאמרה שאין מעידין בזה משום שאפשר ברפואה מכוות אש כדמוקי לה רבא במלובנת והרמב"ם לא עסיק בזה שחתכו בסכין מלובנת דמלתא דלא שכיחי היא ולא נקט אלא הדברים שאין המיתה ודאית בהם אבל בדברים שהמיתה ודאית הוה כמו שחט בו שנים או רוב שנים דפשיטא דמעידין עליו וראיה עוד לזה מדברי ב"י שכתב על דברי הרמב"ם אלו וז"ל וא"ת דיש לתמו' עליו דלמא לא ביאר דבריו במ"ש אע"פ שדקרוהו אי מיירי דוקא ברומח או בחץ מלובני' ואי בשאינן מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום שאינו חי כו'. הרי לפניך שבמקום דלא חי מעידין עליו ואין חוששין לרפואה הגם שקושייתו אינו קושי' לפי מה שזכרתי דמיירי בספק מיתה מ"מ יש לי ראיה מן הסברא שזכרתי דלא חיישי' לרפואה במיתה ודאית ודבר זה נכלל במ"ש הרמב"ם בכל הדברים שא"א שיהיה אלא שימות בזמן קרוב מעידין עליו ולדעת הטור נראה שהוא מפרש ע"ד מ"ש התו' שם וז"ל עוד אומר ר"י לפרש דודאי פשיט' דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגויד במקום שעושה טריפה אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירו לה לינש'. והשתא פריך לי' ממגויד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר וה"ה נמי במגויד מת לאלתר מדתנ' מגויד בהדי גוסס עכ"ל. ובזה ניחא דברי הטור שכתב במגויד אפי' במקום שעושה טריפה דאע"פ שבודאי ימות קודם שיעברו י"ב חדש מ"מ אין מעידין להנשא קודם שימות בודאי וא"ל ה"ל לומר אין מעידין עד סוף יב"ח דה"א אפי' אם ימות צריכה להמתין יב"ח ע"כ נקט עד שתצא נפשו דהא בודאי תצא נפשו תוך יב"ח דטריפה אינה חיי' יב"ח ומש"ה נקט השיעור שאפשר להיות תוך יב"ח ופשוט שגם הרמב"ם מתיר בזה לאחר יב"ח נמצא לאחר יב"ח שרי לכ"ע ועפ"ז התרתי בזמן הגזירה בא' שבא מן המקום שהיה נחב' לחדר א' וראה שם א' מונח שנחבל והגיע חבורה תוך המוח ונשאר שם והוא ברח למקום אחר ולא ראה אח"כ אותו הנחבל ואח"ז עבר לערך שנה מזמן ההריגה דמותרת להנשא לכ"ע גם מו"ח ז"ל כ"כ לדברי הטור דמותרת לאחר יב"ח. אלא דלדעת הרמב"ם כתב שתחלה היו מפרשי' בגמר' או או קתני ולבסוף אמרינן דצלוב והוא מגויד קאמר ואין לזה רמז בגמ' כלל ועוד נראה דהא דצריך להמתין יב"ח היינו אם לא היה שם קבורה רק במקום שעושה טריפה אבל ראה העד שנעשה חתוך במוח בגלוי שנתרחב פשיטא דגם להטור תינש' אח"ז סמוך דהוא כמו שחט רוב שנים כנלע"ד וראיתי שגם בפרישה מחלק כן בענין אם נודע שרגל נעקר למעלה מארכובא (דברי המגיה כתב החמ"ח בס"ק נ"ט בב"ח כתב שאף לרשב"א מת הוא תוך יב"ח ואין מעידין דקאמר היינו תוך י"ב חדש המעיין בתו' יראה דאין דבריו ברורים דהתו' בד"ה למימרא הקשו וא"ת בלא מלתא דרשב"א תיקשי לי' רישא לסיפא כו' ותירצו דבלא רשב"א הייתי מפרש הריש' דיאן מעידין לאלתר וסיפ' היינו לאחר יב"ח. אבל לרשב"א דאמר בפי' שיכול לכוות ולחיות ע"כ מקשה רישא לסיפא כו'. וא"כ לפי המסקנא לרשב"א אסורה לעולם כשהוא מגוייד וכן לת"ק בסכין מלובנת עכ"ל וקושי' זו ק' ג"כ על הט"ז דמפרש הטור דמגויד במקום שעושה טריפה אינו חי יותר מיב"ח וכבר כתב הט"ז לעיל דהפוסים המחמירין בסתם ס"ל כאביי ואתי' מתני' כרשב"א והפוסקים המחמירין בסתם הם הרי"ף והרא"ש וע"ז כתב הטור ואינו נראה כן מדברי אדוני אבי הרא"ש א"כ קשה היאך פסק הטור לפ"ד הט"ז דלאחר יב"ח מעידין הא במסכנ' ס"ל לרשב"א דחי לעולם ומתני' אתי' כוותיה ונ"ל דלק"מ לא על הב"ח ולא על הט"ז ודבריהם ברורים ותחילה נבאר דברי הט"ז בקיצור דהט"ז ס"ל בין להרמב"ם ובין להטור דמגוייד דמתני' במקום שעושה טריפה ובודאי ימות לאלתר רק ע"י רפואה מכוו' אש יוכל לחיות יב"ח ולא יותר כמ"ש בעצמו במקום שעושה טריפה לא מהני סמתר' להחיות מתים וה"ה במכו' כן הוא דלא מהני להחיות מתים רק עד יב"ח מהני ולא יותר וכן מוכח נמי ממה שמפרש דברי הטור דלאחר יב"ח מעידין ולפ"ד מוקי הטור כאביי דבסתם חיישינן למכוה א"כ ה"ל לאסור אף אחר יב"ח כמ"ש דמתני' אתי' כרשב"א או דס"ל דאפי' כרשב"א לא מהני מכווה רק עד יב"ח ולא יותר והטור והרמב"ם מחולקים בזה דרמב"ם ס"ל דלא חיישי' למכוה דלא שכיחי הוא מעידין לאלתר דמגויי' מת לאלתר והטור ס"ל דחיישינן למכווה ואין מעידין עד אחר יב"ח אבל אחר יב"ח מעידין אפי' בראוהו מגויד במלובנת במקום שעושה טריפה דאינו חי יותר וזהו שכתב ופשוט דגם הרמב"ם מתיר בזה לאחר יב"ח כן הוא ביאור פירושו ועתה לתרץ קושיות החמ"ח דהא לפי פי' התו' דגם מגויד דמתני' מת לבסוף כו' דהיינו אחר יב"ח רק שקושיות הגמ' הוא דמוכח שמת לאלתר א"כ כדמשני בגמ' הא רשב"א הא רבנן ר"ל מתני' דקאמר דמת לבסוף ואין מעידין עד אחר יב"ח הוא כרשב"א דס"ל דיוכל לחיות ע"י מכווה עד יב"ח והא רבנן דס"ל דמת לאלתר ולא חיישינן למכוו' והשתא פי' התו' כן הוא דאי לאו מלתא דרשב"א לא הוה ק' רישא לסיפא דהא ע"כ אף כי מדלית מתני' דמגויד מוכרח לפרש הסיפ' דמיירי לאחר יב"ח דהא בלא קושיות הגמ' מהא דמוכח דמת לאלתר היינו סוברים דמגויד אינו מת לאלתר ויוכל לחיות עד יב"ח וא"כ איך קאמר המתני' מן הארכובה ולמעלה תנשא הא אפילו אם נעשי' טריפה במן ארכובה ולמעלה יוכל עכ"פ לחיות עד יב"ח והאיך תנש' קודם יב"ח אלא ע"כ דהמתני' דקתני תנש' היינו לאחר יב"ח אבל לא מקודם יב"ח א"כ מרישא דמתני' דקתניבמגויד דאין מעידין נמי לא מצי לאקשויי דנוכל לומר דזה מיירי בתוך יב"ח אבל השת' קאמר דמגויד מת לאלתר אלא דרשב"א ס"ל דאפשר לכוות ולחיות ורבנן סבירי ליה דלא חיישי' למכוה אם כן נוכל לאוקמי סיפ' דמתני' דקתני תנשא היינו לאלתר דמגויד מת לאלתר וכרבנן דלא חיישי למכוה ובודאי אלו היה דעת המשנה דהאי תנש' הוא לאחר יב"ח לא ה"ל לסתום אלא לפרש כדי שלא נטעה לומר דתנש' לאלתר כרבנן א"ו מדלא פירש כן ש"מ דהאמת כן הוא דתנש' לאלתר דמגויד מת לאלתר ולא חיישי' למכווה כלל להכי מקשה שפיר דכאן בריש' קאמר דלא תנשא והיינו עד אחר יב"ח דחיישי' למכוה ובסיפ' מוכח דלא חיישי' כרבנן אבל באמת אחר יב"ח גם מתני' ורשב"א ס"ל דא"א לחיות ע"י מכוה ולא כמו שהבין החמ"ח לפרש פשט התו' דלרשב"א יוכל לחיות לעולם כי זה הוא כלל גדול דטריפה אינו חי יותר מיב"ח וא"א להחיות מתים ע"י שום רפואה ע"כ דברי המגיה):

סעיף לב

אפילו טבע בים הגדול מעשה היה בימות הקרח שנגלדו המים והיה א' הולך ע"פ המים ומלמעלה על הגלידה והיה שם מקום פתוח כמו שרגילים להשקות הבהמות ונפל שם תוך אותו המקום ונטבע והיה המים שאין להם סוף והתירו אשתו וא' מהם היה הרב מהרש"א וראיתי תשובה שחיבר ז"ל ע"ז והבי' ראיה מלשון רש"י פ' בתר' דיבמות דף קכ"א אגמי דסומק' פי שאין שם מים חיים ועומד במקומו כמים שיש להם סוף דמי שאינו יכול לשוט ע"פ מים ברחוק הלכך אם אית' דסליק הוי קחזי בה נמי אינו יכול לשוט למרחוק וע"ז האריך (וע' בש"ת בב"ח סי' קצ"ד):

בסי' מובהק בבגדיו פי' שמצאוהו מלובש עדיין באותן בגדים שיה עליו בשעת הטביעה אין כאן חשש שאלה דהיינו שמא עלה משם והשאיל בגדיו לאחר ונטבע אותו אחר דכולי האי לא חיישי' ובלבוש ז"ל כ' וי"א דבסי' מובהק אפילו העלו את בגדיו וראה בהם סי' מובהק מהני ומתירין אשתו כו' כ"כ מורי מהרמ"א ואומר אני שלא אמר כן מורי אלא (בכבו') צ"ל (בבגד) שלא היה לו פנאי במים לפשטם כדי להקל מעליו כגון חלוקו או בתי רגליו ובתי זרועיו שקורין זופיצ' וכה"ג וכ"ש אם היה בו קרסים שאז ודאי טבע ואח"כ ע"י בלבול המים נתפשטו ממנו אבל בגד שקורין ראק וכה"ג שיוכל לקרעם ממנו אין סומכין עליו אפילו בסי' מובהק כו' עכ"ל במחילה מכבודו שגג הרבה בזה דהוא הבין דברי רמ"א כשלא נמצא שום גוף רק הבגד לחוד ומ"ה נחית לחלק בין ראק לזופיצ' וזה אינו נכון כלל דודאי מה ששנינו בסוף יבמות דמצאו מת ביבשה דאין מעידין על סימני גופו וכליו דהיינו מלבושיו משום דחיישי' לשאלה היינו שמצאוהו מתלבש באותן מלבושי' דאי לא מצאו אלא המלבוש לבד למה הוצרכו לומר השאילם לאחר ואותו אחר מת תיפוק ליה משום שמא הבעל בגדים חי עדיין ואבד בגד שלו וכי בשביל שמוציאין בגד של אדם באיזה מקום נאמר שמת וכן כאן שמא פשט בגדיו באיזה ענין ונאבדו ממנו אלא פשוט אפילו לתינוקות של בית רבן דמצאו מת מלובש בבגדים אלו שיש בהם סי' מובהק דלא נימ' שמא אדם אחר ששאל המלבוש הה ממנו ומה היא וכן מוכח להדי' ממ"ש בסעיף זה דאם יש סי' מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו והיינו מארכובה ולמעלה אבל מארכובה ולמטה אין סומכין ביותר להתיר בשביל זה אפי' בסי' מובהק ביותר דחיישי' שמא אחר שנחתם ממנו רגל למטה והוא חי עדיין כ"ש וכ"ש אם אינן רואים (רק) המלבוש שלו אפי' הזופיצ' דלא מהני להתיר אשתו בשביל זה חלילה וחלילה לנו לומר כן וכאן מיירי שהמלבושים על המת הנטבע קמ"ל דלא חיישי' לשאלה אלא הו הנטבע באותן המלבוים מסתמ' הוא הנמצ' בתוכה הן ראק או זופצי שנמצ' עליו מועילים להתיר אשתו ויש כאן מכשול גדול בדברי בעל הלבוש ז"ל ובדרישה בהג"ה מבי' הך כמו שזכר הלבוש והיא שלא כמשפט:

סעיף לג

עד א' אומר ראיתי כו' זהו בעיא בגמ' מי נימ' טעמ' דע"א נאמן בעלמ' דמלת' דעבידי לגלויי לא משקר ח"ג לא משקר' א"ד טעמ' דע"א מהימן משום דהיא גופ' דייקא ומנסב' והכ' כיון דזימנין סגי ליה לא דייקי ה"נ לא דייקי ואמרה בדדמי ולא איפשוט הלכך אם לא אמר קברתיו לא תנשא:

סעיף לד

אא"כ העיד בפי' ע"א דבזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפי' האיך נטבע ואפילו למה שזכרנו כמה פעמים דמהני לענין וקברתיו וכיוצ' בו היינו בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים כההי' וקברתיו וכעין שזכר הרמב"ם לענין שנזכר בסעיף ה' האיך ראיתם ובמה ידעתם כו' ובזה כתב הרמב"ם באם אין העד השני לפנינו סגי וכן לענין מל"ת הוה מסתמ' מל"ת כל שלא זכר מזה כלום ע"כ מהני בעד מפי עד כמ"ש בסעיף ה' אבל באומר נטבע סתם יש יותר סברה דנטבע במים שאין להם סוף כי רוב הנטבעים הם במים שאין להם סוף אבל אם אומר בפי' במים שיש להם סוף רק שאומר סתם ואינו אומר בפירוש שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו או שמא נשברה הספינה בזה הולכים לקול' בעד מפי עד שאדרב' רוב הנטבעים הם שלא בדרך זה אבל בעד א' עצמו או גוי מסל"ת בפנינו ודאי אין מועיל עד שיאמר בפי' כיצד יודע שנטבע כנלע"ד אם העיד העד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצ' נפשו רק שיש ספק אם המים יש להם סוף או לא נלע"ד דאזלי' לקול' כיון דאפילו באין ל"ס אם ניסת לא תצא ע"כ לא הוה ספיק' דאוריית' רק ספיק' דרבנן:

סעיף לה

אע"פ שאסורה לינש' פי' ואין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר כי' מ"מ כיון שאם ניסת לא תצא שפיר קורא אני לכשתנשאי לאחר כו' כ"כ הרשב"א וב"י מביאו וא"כ בכל מקום שאם נשאת לא תצא דינא הכי:

סעיף לז

אבל אם בא השני קודם שהתירוה וה"ה באשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת כן הוא ברמב"ם פי"ב מגירושין ומ"ה תצא כאן שניסת אחר שבא השני ואמר לא מת:

ברי בו אע"ג דאשה שאמרה מת תיגש' היינו בדליכ' עדים:

וי"א תצא הטעם דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אבל בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לכ"ע לא תצא אם ניסת לעד כו' וכתבו כאן בסיפא ניסת לא' מעדיה לא תצא:

בד"א פי' הא דאמרי' תצא דוקא כשאותו שמתירה הוא ממין המכחישו ואז אפי' ניסת תצא אבל אם אינו מאותו מין ר"ל פלגא ופלגא ואם התירה כבר לא תצא מהתיר':

וגוים המסל"ת כו' זה דעת המרדכי סוף יבמות ודל כמ"ש ב"י סי' זה לעיל בשם הרד"ך בתשוב' סי' ה' דמסל"ת נאמן להקל ולא להחמיר וכן כתב ב"י בשם תשובת הרמב"ן סימן קע"ח דהסכימו כל רבותינו לאסור ולא מחלק בין גוי לשאר פסולי עדות דאזלינן בתר רוב:

סעיף לט

י"א שלא תצא פירוש שלא בא העד א' עד אחר נישואין הוה דינו בדיעבד כמו ניסת ע"פ ב"ד:

ג' כשרים כלי תימה לי דהא אמרינן סוף יבמות דאמר ר"נ האלקים אכלי כוור' לחסא מדבוריה דר"ג אזלי דביתהו ואינסב' כו' והא ר"נ לחוד אמר כן והאיך אינסב' ממאמר ר"נ ביחידות אפי' אם היה אומר זה (בלשון) פסק ולא מצינו שהקפידו ע"ז במה שלא שמע מפי ג' שהם ב"ד אלא ודאי דבמומח' סגי וכ"ש במ"ש שלא יהיו קרויבם זה לזה דלמה יפסלו קרויבם בזה דמאי נגיעה שייכ' בזה והנה המקור לזה מתשובת רשב"א סימן תשמ"ט הביאו בד"מ ושם קאי על ב"ד המקבל עדות ובזה כ"ע מודים דכם הו' אבל לא על המורי':

דברי המגיה כתב הב"ש יש להביא ראיה מש"ם סוף יבמות דפליגי שם אם צריך דרישה וחקירה או לא חד מדמי ליה לדיני נפשות דצרך דרישה וחקירה וחד מדמי לדיני ממונות דא"צ ונשמע מזה דהו' דין ממש ולא דמי לשאר הורא' וצריך כאן ב"ד כשר עכ"ל אומר אני דודאי לענין קבלת עדות נכונים דבריו כמו שפירש"י כיון דעל פיהם תגבה כתובתה כשתנש' כו' אם כן מכח עדות הללו תגבה כתובת' וכן לענין ד"נ הו' ג"כ מכח עדות שרינן לה לעלמא לכך צריך שלשה אבל להתיר' אין זה אלא כשאר הורא' כי אין כאן משפט לא דיני ממונות שהרי אינו עוסק כלל מדין כתובה ולא דיני נפשות יש כאן רק אם תבא אח"כ לגבות כתובת' אז יהיה דיני ממונות וכן בד"נ אח"ז ראיתי בתשו' מהרא"ם סוף סי' ל"ו שכ' הא דפליגי אם צריך דרישה וחקירה היינו קודם שהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד אבל אחר שהוחזקו אין בודקים כלל א"כ לפ"ז אינו דומה לדין כלל אחר שהוחזקו עכד"ה:

סעיף מא

ששמעו מפי א' כו' ברור שיש כאן ט"ס דהא כיון ששמעו השנים מפי א' הוה כאלו אותו א' לפנינו ואין כאן רוב וצ"ל ששמעו כל א' מפי אחד כו' וקמ"ל דאפי' בעד מפי עד אזלינן בתר רוב' וכן הוא בר"ן שמבי' ב"י ולא כתשובת הריב"ש שמבי' ב"י שכתב שלמעשה יש להחמיר ויש תלונה רבה על הרב בעל הלבוש שהעתיק הדבר הזה כמות שהו' לפנינו וכתב הטעם דאזלינן בתר רוב ושגגה היא שאין כאן רוב אם שניהם שמעו מפי א' ואפי' אם מאה שמעו ממנו כולם הוויין מני':

סעיף מב

הרי זו לא תצא בטור סיים ניסת ע"פ עד כשר ואח"כ באו ב' ואמרו לא מת או ניסת ע"פ אשה ואח"כ בא עד כשר ואומר לא מת אפי' ניסת לא' מעידי' תצא עכ"ל האי לא' מעידיה קאי אריש' ואע"ג דשם אין כאן אלא ע"א כשר מ"מ שפיר קאמר מעידיה לשון רבים כיון שיש עכ"פ ג' עדים ואמר דאם ניסת לא' מהם תצא ל"מ למי שהיה מעיד לא מת אלא אפי' לאותו דאמר מת ובחנם דחק בפרישה בזה:

סעיף מד

מתירין להנש' כו' זו דברי הרמב"ם וכ' המ"מ דבאמר' התירוני לינש' ותנו לי כתובתי פסק באת"ל כדרכו בכל התלמו' ובאמר' תנו כתובתי והיתירוני לינש' בעי' דלא איפשט' ופסק בכל שבממון שאם תפס אין מוציאין מידו וכ' ב"י ע"ז דלא שת לבו לישב למה באמר' תן לי כתובתי והתירוני פסק דמתירין אותו והא כיון דסלק' בתיקו ה"ל למפסק בה לחומרא ושמא י"ל דכיון דמדינ' אתת' מהימנ' לומר מת בעלי אי משום דעבי' לגלויי אי משום חומר דבסוף כי איבעי' לן תנו כתובתי והתירוני אי חיישי' דמשום כתוב' אמרה ספק' דרבנן היא ולקול' והרא"ש לא גרס את"ל כו' עכ"ל דבריו אלו אין להם ביאור כלל דאמאי קרי ליה ספיק' דרבנן הא ודאי אם נתכוונ' לכתוב' ולא להתיר ודאי אסור' מן התורה להינש' ותו נלע"ד דלא נתכוין הרב ב"י בפי' דברי המ"מ כי הרב ב"י סובר שאין חילוק בין רמב"ם להרא"ש אלא כגרס' של את"ל ולא כן הוא דחילוק גדול יש ביניהם דלהרא"ש אזל' הבעי לענין היתר כיון שהזכיר' הכתובה ונמצא כיון דלא אפשט' אזלי' לחומר' ולא תינשא אבל לרמב"ם אין שום הפס' לענין היתר אלא כשאינ' מזכיר כלל היתר אלא כתובה לחו' דאז גם לינש' אסור' אבל אם מזכיר שניהם אז ההיתר הוא עכ"פ אלא קא מבעי' לענין כתובה מי נימא מדמהני לענין היתר מהני ומי גבי ממון או לא ופסק המע"ה אבל הרא"ש וטור פי' דלענין היתר ג"כ מיבעי' לן ונמצא דאזלינן לחומרא ולא תנשא זה דבר פשוט ורבינו הב"י לא דק בכאן:

סעיף מז

הואיל ושתיהן אומרות כו' זהו לשון המשנה אליבא דר' יהודה ור"ש וק"ל למה אמרו דין זה דוקא בצרות ולא בעדים דעלמא שכן הוא הדין באמת באם מכחישים זא"ז כדלעיל סעיף ט' ותו ק"ל כיון דקי"ל דאין צרה יכולה לאסור חבירתה אפי' היא מכחישת' ואמר' לא מת כמ"ש סעיף מ"ו א"כ למה תלה טועם ההיתר במה ששתיהן מודות שאינו קיים תיפוק ליה דאפילו בהכחשה גמורה לית לן בה ונ"ל דקמ"ל רבותא בצרות דהא טעם דאינה יכולה למוסר חבירתה הוא מטעם שהיא שונאה אותה ולחובתה נתכוין שתשב עגונה ואע"ג שגם היא תתעגן לית לן בזה מידי וא"כ כאן שאומרת נהרג אנו רואין שאין כוונתה להכעיס לחבירתה דא"כ היה לו לומר לא מת כלל וא"כ שכל אחת מעידה האמת לפי דברי' ואנו רואים הכחשה בדבריהם ואחת מהם ודאי שקרנית ואולי שתיהן שקר כי אין יודעים אמיתת הדברים כמ"ש התוס' שם סברה זו קמ"ל דאין כאן שקר ודאי לאסור אותה הואיל ושתיהן מודות שאינו קיים כנ"ל נכון וברור (ועי' סימן א' בסופ'):

סעיף מח

אבל אם יש קטטה הטעם רב חנני' אמר משום דמשקר' רב שימי בר אשי אמר משום דאמר' בדדמי:

או שהמיר כו' האי מילתא קאי דוקא אאם היא אומרת מת בעלי אבל ביש ע"א דאומרמת לא פוסל האי מילתא וביארתי דבר זה היטב בתשובה סימן י"ד ע"ש ואמרה מת בעלי במלחמה משמע דבמת סתם נאמנת אבל רש"י כ' ר"פ האשה שלום דביש מלחמה בעולם אפילו אמרה מת בסתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ובטור כתב בפי' אפילו בסתם אלא דכ"כ (בדידעינן) דיש מלחמה שלא על פיה אבל אם (לא ידעינן אלא) על פיה כ' וקא' מת במלחמה משמע דבסתם אמרינן על מטתו ועכ"פ נראה דאין חומרא בסתם אלא במלחמה באותה גליל שבעלה שם דוקא:

שמא היא שכר' אותו יש כאן מקום אפשרי בס"ד לפ' שפיר דעת הרמב"ם ושסעיף זה הוא לשונו בגמ' האשה שלום איבעי' להו ע"א בקטטה מהו הא דע"א מהימן משום דמלתא דעביד' לגלויי לא משקר' ה"נ לא משקר א"ד טעמ' דע"א נאמן משום דהיא דייק' ומנסב' והכ' כיון דאית לה קטטה לא דייק' ומנסב' תיקו וברי"ף כ' כאן דהבעיא לא איפשט' ממילא אזלינן לחומרא דהא ספק איסור דאורייתא הוא וא"כ ק' למה פסק הרמב"ם כאן דאם ניסת לא תצא ובב"י כתב שיש לתרץ זה כמו שתירץ הוא לענין הבעי' דתנו לי כתובתי והתירוני שנזכר בסעיף מ"ד וע"ש שלא דק שם הרב ומ"מ פי"ב דגירושין כתב וז"ל ויש קצת תימ' בזה שהרי הרמב"ם סבר דטעמא דע"א משום מלתא דעבי' לגלויי כמ"ש בסוף הפרק וא"כ אפילו לכתחילה תינש' ואזלי אף ע"פ שהוא ס"ל שהטעם כן הוא לא סמכינן עליה מידי לדינ' כיון דלא איפשט' ומ"מ יש תימ' מאין הוציא שם שכשרה אותו שכתב כיון שלא נזכר בגמ' עכ"ל ולא מצאתי שום ישוב ע"ז מנ"ל לרמב"ם להמציא חשש שלא נזכר בגמ' וראיתו בדברי מהר"א מזרחי שהביא בכ"מ ע"ז שיש כמה דברים שכתב הרמב"ם ולא נודע מאין הוציאם ונלע"ד לתרץ על נכון דד"ת עניים הם במקום אחד ועשירים במקום אחר ותחילה נפרש הבעיא לדעת הרמב"ם דס"ל דזה פשוט דאפי' לסברות כאן דלמא משום דדייק' לא אידחי לגמרי הטעם הראשון משום מלתא דעבי' לגלויי היא כמ"ש לקמן בהלכותיהם אלא דהבעיא היא אם הך מלתא דעבידי לגלויי אלימ' היא כ"כ דאפילו לכתחילה תנש' האשה עבור זה ע"פ עדות ע"א א"ד דבשביל טעם זה סגי דלא תצא אבל לכתחילה לא תינש' בשום מקום אלא משום דהיא דייק' ומנסב' דזה מהני אפי' לענין לכתחילה וכאן בקטטה דלא דייקא לא תינש' לכתחילה וכיון דלא איפשט' הבעיא אזלי' ללחומרא לענין שלא תנש' לכתחילה ובדרך זה ממש אזלא הבעי' לענין ע"א במלחמ' אלא ששם ס"ל לרי"ף ורמב"ם דנפשט' הבעיא במקום אחר דהיינו במים שאין להם סוף דמהני ע"א אפי' לכתחילה משא"כ כאן וכדי שלא יקשה לך מה טעם לא נסמוך על העד לכתחילה אלא דוקא דיעבד לזה יש תירוץ מפ' התקבל דף ס"ז באמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופ' ויחתמו דכשר ולא תעשה זאת בישראל ופריך שם מאחר דכשר למה לא תעשה זאת בישראל ומשני מטעם דחיישינן שמא תשכור עדים ואמרי' שם דחשש זה דוקא בדיבור אמרי' שיש חשש זה שמא תשכיר עדים אבל מעשה לא עבדו ופירוש התוס' שם דבדיבור שעל ידו נגמר המעשה וניסת לשוק מעשה גמור חשיב ליה אבל היכא שאין נגמר על ידי הדבור אלא צריך מידי אחרינ' אחריו עבדי' ליה וא"כ ה"נ ממש כן הוא דע"י הדיבור של העד לא נגמרה התירה אלא שצריך עוד לדיוק' דאש' דהי' דייקא ומנסבה ומשום הכי שפיר יש חשש שמא תשכור עד לזה כי העד יסמך ע"ז שהיא תידוק עד שלא תנש' ע"כ לכתחילה לא תינש' ממש כי ההי' דזכרנו ומשמיא אנהירנהו לעיינין בזה במה שלא פירשו בו רז"ל אבות הראשונים בפי' דברי הרמב"ם זל בטור כ' בדין עד א' בקטטה ואפי' אם עד מסייע' לה אינו נאמן משמע שגם היא אומרת מת בעלה אע"ג דבגמ' לא אמרו אלא עד א' בקטטה דמשמע שהיא לא אומרת כלום מ"מ לענין דינ' חדא היא דדיבור' בזה אינו מועיל כלום אלא דהטור קמ"ל רבותא דאע"פ שיש תרתי למעליותא לא מהני:

דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק קמ"ג דלפי דברי התוס' דריש פ' האשה שלום שם דאיבעי' ע"א במלחמ' מאי כו' מפרשים התוס' דלעולם לא חיישי' דאומר בדדמי והאיבעי' הוא אם עד א' נאמן משום דסמכינן גם אאשה דדייק' ומנסב' או אפי' היכא דלא דייקא נמי נאמן ע"א משום דמלת' דעביד' לאנלויי לא משקר וכ' דלפי דבריהם לא מתיישב הסוגי' דשני ת"ח דלפי דברי התו' התירוה לנשיהם מכח שהכירו' בט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים שראה אותו בחיים אם כל ההיתר הוא כאן מחמת העד א' אע"ג דלא שייך כאן אשה דייק' ומנסב' עכ"ד בקיצור והניח שם בצ"ע וא"י מי הכריחו לפ' התו' דמיירי שהכירו' בט"ע ע"י סימנים דהתוס' לא מיירי בהכי רק בהכירוהו בט"ע לא ע"י סימנים וגם הגידו סימנים שאינה מובהקים שהיה להם במקום מוצנע שא"א לראות כי אם אחר מותו ואף דבסי' זה לא מהני להתיר עכ"פ גם מכח צירוף עדותו שהכירוה בט"ע שמת מהני סימני אלו שראה אחר מותו להאמין דבריו שמת כמו שמהני באשה דייק' ומנסב' לצירוף עדותו ואי משום שראה כן בתוס' דף ק"כ בד"ה אין מעידין אלא על פ"פ כו' שכתבו בשם ר"ת דט"ע ע"י סימנים מהני הרי דט"ע ע"י סימנים בעי' ומוכרח לומר שראה בחייו הסי' אין ראיה משם דשם מיירי דאין שם פה עם החוטם וא"א להכיר בט"ע כמו שכתבו כל הפוסקים לכן צריך ט"ע ע"י סימנים דוק' ודע דהתו' העתיקו זה מספר הישר לר"ת ושם פסק זה אחר דאפשט' בעי' מההי' דטבע בדיגל' דמוכח שם דע"א נאמן אפילו היכ' דלא דייק' ומנסב' וגם א"צ לסימנים כלל ור"ת לא הצריך סימנים אלא משום דלא היה פ"פ עם החוטם ותו לא מידי עוד כ' שם והרי"ף כ' דאיפשוט הבעי' מההי' דטבע בדיגל' כמ"ש ופי' הנ"ל דלשיט' הרי"ף קאי הבעי' באומר קברתיו ואפשוט ג"כ באומר קברתיו ועדיין בדלא אומר קברתיו יש לחוש בדדמי וגם הרמב"ם ס"ל כן ולהכי לא תינש' לכתחילה ואם נשאה לא תצא משום דאינו אלא חשש ולא משום בעיא דלא איפשוט עכ"ל בקיצור ותמוהים דבריו מאד דממ"נ אם חייש דאומ' בדדמי אף אם נשאת תצא ואם לא חייש אפילו לכתחלה תנש' דהרי כ' הרי"ף ואי לא קמסהדי הכי אפילו תרי סהדי לא סמכי' עלייהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישי' דלמא אאומדן דעתן קא מסהדי וכן הנ"י אשר עיקר בנינו עליו הוא סומך דהו' כ"כ דהרי"ף מפרש הבעי' באו' קברתיו כ' בהדיא אבל באו' מת סתם לא מבעי' חד דלא מהימן אלא אפילו תרי נמי לא מהימני משום דכל במלחמה אמרי' בדדמי עכ"ל הרי דחשיב זה לודאי דאו' בדדמי וא"כ אף אם נשאת תצא עוד כ' שם ולפ"ז מיוש מ"ש בע"א בקטטה חיישי' שמא שכרה אותו אע"ג דבש"ס לית' סבר' זו מ"מ מוכח כן מכח שיטת הרי"ף דס"ל דע"א במלחמה אפשוט וע"א בקטטה לא אפשוט ש"מ דאיכ' חשש שמא שכרה אותו עכל ותמוה לי מה או למ' הרי"ף מהרמב"ם דלסברא זו ק' קושיות המ"מ גם על הרי"ף מאין הוציא מש"ס דקין זה שמה שכרה אותו דלמ' גם ע"א בקטט' נמי אפשוט מההו' דטבע בדגלת עכד"ה):

שם סמוך למערכת המלחמה כו' במרדכי סיים בזה לא אמרה בדדמי שהרי ניהוג הוא שב"א ההולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם עכ"ל כתבתי זה כדי לידע שאין דבר זה מועיל אלא באותן המלחמות שמנהגה כך שאף אם יהיה צד א' מנוצחים וצד שכנגדם יהרגו בהם מ"מ לא יהרגו אותם שהם סמוך למערכת המלחמה ולא יגעו בהם כי יודעים שאינה באי' למלחמה להלחם עם הצד שכנגדם רק לראות באו משא"כ באותן המלחמות שאם יהיה אנשי צד אחד מנוצחים ונהרגים מהם בקשרי המלחמה ודאי גם הנטפלים ובאים סמוך למלחמה ג"כ בסכנה כאשר שמענו בעו"ה במלחמות שנתהוו בגזירות הרעות מן גזירות ת"ח ואילך אין חילוק וכל מי שנתהוו שם הוא בכלל המלחמה ממש כנלע"ד:

סעיף מט

לא הוחקה מלחמה כו' זה לשון הרמב"ם ודבר זה הוא בעיא בגמ' אי אמרי' מה לי לשקר דאי בעי היתה אומרת דאין שם מלחמה א"ד מה לי לשקר במקום חזקה דאיתחזק מלחמה על ידה לא אמרי' ולא אישפט' וממיל' אזלי' לחומר' וע"כ כ' הרא"ש והטור דתצ' אבל הרמב"ם דכ' לא תצא קשה מ"ט לא תצא הא ספק איסור דאוריית' הוא והב"י כ' דהטעם הוא כמו שנזכר בתנו כתובתי בסעיף מ"ד ובאמת תלי תני' בדל' תני' וכאשר כתבתי בסעיף מ"ד דהרב ב"י לא דק שם אלא כל הבעיות הולכות לדע' הרמב"ם על לכתחילה וגם בעי' זו היא כן דבדיעבד אינה אסורה כיון דעכ"פ יש לה מעלה מצד חומר שיש עליה בסוף דייק' ומנסב' שזה ג"כ יסוד קיים בהרבה מקומות ומהני עכ"פ בדיעבד כמו שזכרנו לענין דעבידה לגלויי אלא דלכתחילה מספק' ליה כיון שיש חזרה (צ"ל חשש') דבדדמי ונמצ' דכיון דלא איפשט' קי"ל לחומר' ולא תינש' לכתחילה אבל אם נישאת לא תצא דזה לא היה בכלל בתוך הבעי' וכן בבעי' דעד אחד במלחמה ועד אחד בקטט' כולם גדר זה כמו שזכרנו במקומה:

סעיף נ

אבל שנים כו' הטעם דבתר תרי סהדי לא דייקי' דלא מסהדי באומדנ' כ"כ הרא"ש ונראה דזה לא שייך אלא במקום שצריך קברתיו דעליה קאמר שם וגם בטור העתיקו בזה אבל בשאר מקומות שזכרו בגמ' דאין מעידין עליהם כגון אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם או אין מעידין אלא תוך ג"י ובמים אחר ששהה אחר עליתו מן המים או לכתחילה במים שאין להם סוף או שראוהו מגויד וצלוב באלו ודאי לא מהני תרי סהדי יותר מאחד דהא אין מעידין אמרי' במשנה משמע שאין שום עדות מועיל לזה וכולהו בחד' מחת' מחתינהו והטעם שבאלו יש שינוי לגריעותא דהיינו שיש חשש שינוי צורה ובזה לא טובים השנים מן הא' ולא עדיפא אלא במקום שיש חשש בדדמי בלא שינוי צורה וראיתי למה שרצה להורות קול' בנשתה' אחר שעלה מן המים כיון שב' עדים ראו הדבר זה וטעות גדול הוא בידו דא"כ גם לפרצוף פנים בלא חוטם נמי יאמר ששנים מהני לעדות בזה אלא דבר ברור הוא דאין לשנים מעלה מן הא' אלא במקום שנזכר דהיינו מת במלחמה בלא קברתיו וכיוצא בו ויש לי עוד ראיה לזה מל' המשנה שאמרה בהנך דלעיל אין מעידין וכן במים שאין ל"ס קתני אשתו אסורה ואלו במלחמה לא אמרה אלא אין האשה נאמנת משמע דבלא האשה יש עכ"פ היתר כגון בשני עדים אלא דבא' יש איבעי' כ"ז נראה ברור לדעת החולקים על הרי"ף וע' בתשובתי סי' נ"ו ותמצא באר היטב בעזה"י:

ויש מקילין בזה זו דעת המרד' סוף יבמות וז"ל וסברת הלב היא דלא שייכ' אותה בעי' בגוי שלא נאמן כ"א ל"ת דבשלמא ישראל המתכוין לכך להתיר י"ל דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר הנדמה ודבר ההוה להיות אבל גוי המספר ל"ת מעשה ולא שם כוונתו לשם אותו דבר אינו אומר אחר הנדמה כ"א כשר ראה וסברה נותנת דלא שייכא בגוי וכן הסכימו הר' נתן ורבינו שמחה אך בזה נסתפקו וגמגמו היכא שהגוי סח שראהו צף האיך נתן ט"ע בכוונה כו' עכ"ל וזכורני בילדותי ראיתי תשובה אחת מעגונה שבאה לפני חכמי הדור זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ורש"ל והביאו דברי מרדכי אלו להלכה ורש"ל כתב שם דלא סבר' הלב לחוד הוא אלא יש הוכחה לזה מן התלמוד ולא ידענו מה היא הראיה ההי':

סעיף נה

היה דבר בעולם כו' בגמ' איכא תרי לישני אם הוה דבר כמלחמה אז לא והרמב"ם פסק דאינו כמלחמה ונתן טעם שדבר פשוט בפי כל אדם שאפשר שימותו בדבר חזקום וינצלו הזקינים והחולים ולפ"ז אין חוששין לה שמא סמכה דעתה על רוב המתים עכ"ל וב"י העתיק תשובת הר"ן כתוב בה דהרמ"ם פסק לחומרא לענין דבר וכתוב בכ"מ שנוסח אחרת היה להר"ן ברמב"ם והיא מוטעת ופסק במ"ב בזה להקל:

סעיף נז

ולד שהולדי קודם שמת פי' נתעברה קודם:

סעיף נח

אלא נתקדשה לבד כיון דלא עבדה איסור' לא קנסיהו רבנן:

או שהורו לה ב"ד בטעות תשובת הרשב"א הוא סי' אלף קפ"ט (הובא בב"י) סי' זה וז"ל וא"ת אנוסה היתה שלא ידעה שתהא אסורה לינשא הוה לה למידק כדאיתא פרק האשה רבה ומשום דלא דייקא ואינסב' לא אמרי' אנוסה היתה וא"ת מיכל היאך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסה שאול להשיאה לפלטי והא על כרחה נבעלה וכענין אסתר אצל אחשורוש א"נ התם טעות גמור של הוראה היה שהורו לה ב"ד של שאול דמלוה ופרוטה דעתו אמלוה ועל הוראה זו נסמכה וטעות זה אונס הוה אבל כזה (אינה) אונס הוא שתסמוך עליו לישא אחר א"כ כל הנשים שזינו נתיר ונאמ' סבור' היתה שאין אסורה בכך עכ"ל הך או שאנסה שכ' הוא פי' למ"ש תחילה דאנוסה גמורה היתה ע"ז מפרש דהיינו בשני דרכים או שהיה מצד שאול או מצד הוראת ב"ד ודברים אלו תמוהים מאד בעיני דמ"ש שמיכל נבעלה בע"כ תימא רבה הא סוגיא מלאה בפ' כ"ג דלא נבעלה כלל לפלטי וע"כ נקרא פלטי שפלטו אל מן העבירה ודרשי' שם עד בחורים שהיו כבחורים שלא טעמו טעם ביאה ומה שכתב דהוראת ב"ד אונס הוא ולאו שוגג א"כ קשה למה הצריכה תורה קרבן להציבור שחטאו עפ"י הוראת ב"ד הא אונס א"צ קרבן כדדרשי' האדם בשבועה פרט לאונס ותו מ"ש משמע' מפי ב' עדים שמת בעלה וניס' לאחר או שניס' עפ"י ב"ד דאם בא בעלה דתצא מזה ומזה כדאיתא בסמוך לפני זה ולא אמרינן דאנוסה היתה נמצא דגם בזה אמרינן ה"ל למידק ולמה לא אמרינן כאן הכי דמ"ש הוראת ב"ד בטעות של מיתת הבעל מהוראת ב"ד בטעות של קידושי הראשון וכמדומה דהך תשובה אין להקל למעשה בשבילה וצ"ע: