באר היטב על אבן העזר יז
סעיף א עריכה
(א) תופסין בה: ואפי' גירשה בעלה אח"כ אין קידושין שנתן לה בעודה א"א חיילי וצריך לקדשה קידושין אחרים. הרשב"א סי' אלף קס"ד. אשת אליהו הנביא או ריב"ל מותרת לינשא ונ"מ לדורות אם יזכה א' כמו הם ד"מ בשם מהרא"י. אם מתה אשה א' תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליה לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכול' להנשא לאחר ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי כתובות דף ס"ב ע"ב ודו"ק כנה"ג. אשת צדוקי לדברי הרא"ם ח"א סי' צ"ד היא א"א גמורה והבא עליה חייב משום א"א ה"ה דלא תפסי בה קדושין אם קדשה אחר אפילו ישראל. ולפי דברי הרדב"ז הובאו דבריו במוהר"ר בצלאל אשכנזי סימן ג' ובהרש"ך ח"ג סימן ט"ו אינה א"א ותפסי בה קידושין עיין בכנה"ג.
סעיף ב עריכה
(ב) חזקה אין אשה מעיזה פניה: הרמב"ם פי"ב ה"ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת. ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה"ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע. ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח"כ מסייע לה ואמר גרשתיך או שהבעל שתק. בח"מ נסתפק בזה וב"ש פסק בפשיטות כאן ובסי' קנ"ב דאינה נאמנת ואינה מגורשת אלא דוק' באומ' לא גרשתיך אבל אם הבעל אומר אח"כ ג"כ גרשתיך או ששתק אינה נאמנת לפ"ז גם אם קבלה קידושין מאחר אינה מקודשת אא"כ באומר לא גרשתיך ע"ש הטעם. ואני תמה ע"ז דלפ"ז למה אוקמי הש"ס בגיטין דף פ"ט ע"ב ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיז' ומעיז' צ"ל שלא בפניו הא אפי' בפניו נמי משכחת לי' אם מסייע לה או ששתק ולא מכחיש'. גם בגיטין דף ס"ד ע"ב אבל היכא דהבעל מסייע וכו' גם הש"ס בכתובות דף כ"ג ע"ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעל' גרשתני וכו' גם הש"ס בנדרים דף נ"א ע"א לא אזלי שפיר לפ"ז ודומיהם רבים עיין ודו"ק. גם נעלמו מעיניהם מ"ש הרמב"ם פרק ששה עשר מה"א דין כ"ו וכ"ז וטור וב"י הביאו בסי' ק'. דמפורש שם בהדי' אם התחלה להעיז לומר גרשתני ואפילו הבעל אומר אח"כ ג"כ גרשתיך דמגורשת ולא חיישינן לגט פסול כסברתי ע"ש. ועיין כנה"ג דף ל"ג ע"ב. ע"כ נ"ל היכא דהיא התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמסייע אח"כ או שותק. דהא היא לא ידעה אם יסייע לה בעל או ישתוק והאיך מחית נפשה לספיק' ומעיז פניה. רק אם הוא התחיל לומר גרשתיך אז אף אם היא מסכמת לדבריו אין זה העזה דבתר דבורא דידיה גריר' וק"ל. מה שהקשו האחרונים על מהרי"ו שכתב וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכו' ע"ש. כתב כנה"ג שט"ס הוא וצ"ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עמו ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו וכו' ע"ש גם בפרישה כתב שט"ס הוא ע"ש.
(ג) בפני בעלה: ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני. בד"מ הביא דיעות מחולקים בזה. ובתשובות הרשב"א סי' אלף רנ"ג פסק בפשיטות דנאמנת וכן צ"ל דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' ע"ש. עיין נ"י סי' קנ"ב וכנה"ג דף ק"פ ע"א בסימן קנ"ב בהגהת הטור. קטנה העומדת ברשות אביה לא שייך למימר חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הרש"ך ח"א סי' קנ"ג. אם המקדש השני הוא כהן דליכ' למימר גרשתני שאם היא גרושה האיך נתקדשה לכהן אין לחוש לקדושי שני הר"א ששון סי' י"ח ועיין בהרש"ך ח"ב סי' קכ"ז וכנה"ג. אם האשה אמרה שמה שנתקדשה לשני הוא משום דלא חששה לקידושי ראשון דקים לה שקדושי ראשון לא היו קידושין כלל ואנו יודעין שקדושי ראשון הם ודאים אין לחוש לקדושי שני אפילו נתקדשה בפני בעלה. הרש"ך ח"ב סי' קכ"ז. והראנ"ח ח"א ס"ס ח'. אם המתקדשת היתה אשתו מקדם של זה המקדש השני וגירשה ונשאה אין לחוש לקדושי שני דליכ' למימר גרשתני שא"כ האיך נתקדשה לזה שנמצ' מחזיר גרושתו מן הנשואין. אשה שנשאת לראובן שהוצי' שטר שקדשה ושמעון הבי' עדים שקדשה והיא טוענת שקדמו קידושי ראובן. אף אם תהיה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהשטר מסייע אינה נאמנת הר"י אדרבי סי' רכ"ז עיין כנה"ג.
(ד) דנפישי חוצפה: ב"ח כתב דוק' לכתחיל' אבל בדיעבד אם קידשה אחר לא מפקינן מיניה. וח"מ השיג עליו. ובה"י כ' דבזמן הזה מנהג הפשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר. ובכל אלו הדינין אין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א"י בעדים אלא שהיה חזקה דהיא אשתו. ובא"ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ורב המנונא איירי באיש ואשה דאתו מעלמ' עיין ב"י וקשי' לי דא"כ לא מקשה הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב ומי חציפ' כולי האי והאמר רב המנונ' וכו' לפי מה שפירש תוספת שם דסוגי' שם איירי בשהוחזקה שהיא א"א עיין ודו"ק ועיין בספר מגיני שלמה בסוגי' זו. ויש עוד להקשות עליו מיבמות דף קי"ו ע"א דא"כ מה פריך שם וליהימני' מדרב המנונ' וכו'. דהא רב המנונ' איירי באיש ואשתו דאתו מעלמ' ואין עדות ברורה שהיא אשתו הכא מיירי שיש עדות ברורה שהיא אשתו וכנסת הגדולה דף ל"ד ע"א סעיף י"ב הרגיש בקושי' זו עיין שם.
(ה) תופסין: והר"ן כתב לחומר' יש לחוש אפי' שלא בפניו.
(ו) מעיזה: בטור כתב אפילו ע"א מסייע לה מעיזה עיין בהרא"ש גיטין דף ס"ד דמשמע דע"א מסייע לא מעיזה וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"א ועיין ב"ש.
(ז) זונה: צריך ליישב דלפ"ז לא מקשה נמי הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב והאמר רב המנונ'. עיין כנה"ג דף ל"ד ודף ק"פ ע"א ודו"ק.
(ח) כתובתה: היינו עיקר כתובתה ולא תוספת ב"ש.
(ט) ממון: אבל להנש' לאחר מותרת ח"מ ב"ש.
סעיף ג עריכה
(י) אפי' ע"א: עיין מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט. ומשפט צדק סי' ס"ג. אם בתחלה כששאלו לו על דבר המת אמר שלא היה יודע ואח"כ העיד שמת ויש מקום לתלות על מה לא רצה להגיד בתחלה מהני עדותו ואם מה שאמר שאינו יודע. לא אמרו בפני ב"ד של ג' אפי' שאין מקום לתלות למה אמר שאינו יודע חוזר ומגיד רשד"ם חא"ה סי' פ"א העיד העד עדותו ובסוף דבריו אמר שיבא כתב מהחכמים אין אומרין שמא לא גמר להעיד ולא רצה שיסמכו על דבריו או שנדון אותו כבא לידון בחזקה ובשטר אלא משיאין האשה ע"פ עדותו מהרי"ק ח"ב חא"ה סי' למ"ד.
(יא) אפי' העד עבד: דוק' בידוע שהוא כשר ב"ח ב"ש עין ח"מ.
(יב) או קרוב: אפי' בנה או בתה ושפחתה מהאשה עצמה רשד"ם חא"ה סי' רל"ה.
(יג) אפי' עד מפי עד: ל"ד עד מפי עד אלא אפילו עד מפי עד ומפי עד אחר אפי' עד ק' כנה"ג בשם תשובת כ"י. בין מת העד הראשון או שקיים א"צ לשלוח אחריו אפי' איתא קמן מהר"י ווייל סי' ט' ורמ"א הביאו בסעיף ח' וכ"כ כנה"ג דף י"ט ע"ב סעיף למ"ד. ואני שדיתי בי' נרגא ע"ל ס"ק כ"ח. אם העד מפי עד אחר ששכח מי הוא העד לא חיישינן לערמה שארית יוסף סי' ל"ב. עד מפי עד מהני בין לקול' כמו כאן בין לחומר' שאומר (מי) [חי] הוא רשד"ם סי' נ"ט. וכנה"ג בשם הרדב"ז והראנ"ח כתב דוק' להתירה ולא לאוסרה ע"ש.
(יד) דאוריית': ר"ל פסולי מחמת עבירה. מי ששלחו אותו בעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר האשה יתנו לו מאה זהובים ואם לא יביא עדות שמספיק להתיר את האשה יתנו לו רק חמשים זהובים בא ואמר ששמע מפי גוי מסל"ת שנהרג אותו יהודי נסתפק מהריב"ל ח"א דף נ"ה ע"ג אם יש לסמוך על עדותו כיון דהוי נוגע ע"ש ועיין משפט צדק ח"א סי' ז' ומקור ברוך סי' כ"ב ומשאת בנימין סי' צ"ח.
(טו) או ישראל מומר: מי שאומר כמה פעמים שישתמד אעפ"י שפייסוהו ולא עשה מעשה אפשר להחמיר שהוא פסול מדאוריית' מהריב"ל ס"ג סי' ו' עיין מהריב"ל ח"ב סי' י"ג. ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"א.
סעיף ד עריכה
(טז) חוץ מה' נשים: אפי' מסל"ת לא מהני כנה"ג בשם פוסקים הרבה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ה ועיין בתשובות שבות יעקב ח"א סי' צ"ט. ובח"ב סי' קט"ו ועיין ב"ש. ואם מת בעל זה ונשאת לאחר. מעידים נשים אלו ואע"פ שהיו שונאים קודם לכן כ"מ בפי"ב מה"ג וברמב"ם פרק ז' מה"ג מבואר דצרתה אינה מביאה לזו הגט אע"ג דצרתה נשואה עכשיו לאחר וע"ל סי' קמ"א סעיף צ"ד. והרב המגיד כתב שם דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ"ז משמע דצרה אינה נאמנת אפילו היא עכשיו נשואה לאחר.
(יז) חמותה: כתב בש"ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן בעלה נאמנים. מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים. ובח"מ כתב אפילו אם היה לו בנים לא היה הורה להתיר ע"ש. גם מסופק בזמן הזה דאין מייבמין אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה. וב"ש חולק אכל דבריו ע"ש ועיין תשובת צמח צדק סי' פ"ח ובתשובת מהר"י מינץ סי' יו"ד.
(יח) חמותה: הטעם אמרו ביבמות דף קי"ד ע"א דמסק' אדעת' דילמ' ימות בעלה ותפול קמי בנה ותהיה כלתה והנה לפי טעם זה אם אינה ראוי להתייבם לבנה מטעם שהיא ערוה או מטעם אחר מעידה לה ודין זה הוא בעיא בגמר' ב"י פסק להקל. וכתב הח"מ אפשר במדינות אלו דאין נוהגין לייבם ולא שייך טעם הנ"ל אפשר לסמוך על דברי ב"י ותעיד לה וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין בהרא"ש בקע"ד.
סעיף ה עריכה
(יט) פסול הי': ובש"ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד וכתב ב"ש היכ' דאפשר לשאול אותו שואלין וכ"כ ט"ז. ועיין בקע"ד סי' קל"ט קמ"ח.
(כ) עד שיודעין שמת: ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת הרא"ש ועיין ביורה דעה סי' של"ט.
(כא) שחורים: ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש אפילו אי ליכ' שאר אבילים ולא לחתום הכ"מ או הי"ד ז"ל שבות יעקב ח"א סי' ק"ב וח"ב סי' קי"ד. והא דבגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ"ש סי' קמ"ה סעיף ט' בהג"ה דשם אין חשש בדבר בה"י.
סעיף ו עריכה
(כב) בעת צרה: היינו בעת שראו היו מומרים ע"פ אונס ואח"כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח"כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אע"ג דהיו פסולים בינו לבינו. וט"ז מיקל בזה וכתב דוק' רשע גמור בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפי' אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד כ"כ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"א וע"ל ס"ק ט"ו ועיין בהר"א ששון סי' נ'.
(כג) תומן: קראים בזמן הזה דינם כגוי ובמסל"ת בה"י.
סעיף ז עריכה
(כד) ופלגינן דיבוריה: ראובן שהעיד שקרובו הפסול לו הרג את שמעון נקטינן לקול' ותנש' אשת שמעון על פיו מהרא"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף ל"ז.
(כה) וה"ה לעכו"ם: ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים משום דאין מוכח דכוונתו לאיים. ולא דמי למ"ש בסעיף י"ד דשם אמר בפירוש כדי לאיים.
סעיף ח עריכה
(כו) אלא באה לב"ד: ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב"ד נאמנת ועיין תשובת צמח צדק סי' ק"ג.
(כז) בשמו מת וכו': כ"כ הרמב"ן והר"ן. הח"מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה או עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה ובא העבד והשפחה ומכחישה או העד הכשר. אם יכולים להכחיש. ובתשובת שארית יוסף סי' ל"ב והוב' לקמן בקע"ד סי' ש"ה פסק דא"י להכחיש את האשה או העד הכשר ועיין בקע"ד סי' קנ"ט ק"ס רצ"ז. ואם שני עדים אומרים בשם א' א"י זה האחד להכחיש שני עדים. ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח"מ דנאמן כיון דהגדה הראשונ' היה חוץ לב"ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזיר הראשון מעדותו וב"ש כתב עליו ודאי כוונתו דרך עצה טובה אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזיר הראשון ויאמר שקר העדתי דא"כ איך יתיר עד מפי עד כשהעד הראשון אינו בפנינו. ועיין בקע"ד הסימנים הנ"ל.
(כח) שהוא בעיר: אין הדבר הזה מבואר בהדי' בתשובת מהר"י ווייל שממנו מוצי' הרב דין זה דהתם קאי שהעד הראשון היה דר במדינה אחרת ע"ש סי' ט' שכתב בפירוש ואם נפשך לומר לישדר להתם למדינת ברינדבורג ולישיילינהו גופייהו אי דינא הכי וכו' ומ"ש שם ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתנהו וכו' ר"ל דליתנהו עוד במדינה אחרת ולא ידענו איה מקומן ע"ש שכל דבריו שם המה שהי' במדינה אחרת. ובמגיד משנה פרק י"ג מה"ג כתב על הרמב"ם שכתב וז"ל כבר הודענו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם העד או האשה או העבד אמרו מת פלוני ואני ראיתיו שואלין אותו האיך ראית וכו' וכל זה הובא בש"ע סי' זה סעי' ה'. וכתב עליו המ"מ שם ואעפ"י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת. אין דנין אפשר משאי אפשר דהכ' כיון דאפשר ודאי שואלין אותו וכו' ע"ש. א"כ כל שהעד הראשון בעיר נמי אפשר הוא ולמה לא נשאל אותו: והרב ב"ש העתיק תשובת מהר"י ווייל שכתב אטו כל המשניות וכל הפוסקים דמתירין ע"פ עד מפי עד איירי כולם בדלית' העד הראשון בעיר הזאת. לא העתיק יפה וכל המוסיף גורע דשם כתב אטו כל המשניות וכו' איירי בדליתנהו. ותו לא. וכבר כתבתי דלפי דבריו שם קאי דליתנהו עוד במדינה אחרת ע"ש. ומ"ש עוד והמעיין בסוגי' יראה דמהר"י ווייל למד דין זה מסוגי' זו ע"ש. צריך להבי' ראיה דאיירי הגמר' אפילו אם התינוקות בעיר עיין ודו"ק וע"ל ס"ק י"ג.
סעיף ט עריכה
(כט) מכחישים: שהקשה ב"י על הטור למה כתב דין זה בשם הרא"ש. עיין ח"מ וב"ש ובתשובות צמח צדק סי' נ"ט וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ג. א' אומר שהרוצחים היו תוגרמים וא' אומר שהיו יונים לא הוי הכחשה משפט צדק ח"א סי' ז' ועיין משפטי שמואל סי' פ'. והרשד"ם חא"ה סי' מ"ד. א' אומר שהכוהו על זרועותיו וא' אומר שחקעו חרב בבטנו לא הוי הכחשה משפטי שמואל סי' פ"א. א' אומר במקום פלוני מת וא' אומר שמת במקום פלוני לא הוי הכחשה. מהר"י קארו בתשובתו סי' א' מדיני יבום וחליצה. א' אומר נהרג וא' אומר טבעוהו במים יש לתרץ דבריו דהרגוהו ואח"כ טבעוהו כנה"ג. ועיין במהר"ם מלובלין סי' קל"ג. שתי כיתי עדים הא' אומרת שהיה רושם לנהרג תחת העין וא' אומרת על גבי העין כל דלא מוכח דמעידים על אדם א' אין כאן הכחשה דאפשר דשניהם אומרים אמת והם ב' נהרגים אלו ראו לנהרג הא' ואלו ראו לנהרג הב' משאת בנימין סי' ס"ג.
סעיף י עריכה
(ל) שד הוא: עיין סי' קמ"א סעיף י"ט ועיין ח"מ ב"ש ועי' ברמב"ם פי"ג מה"ג דין כ"ג שכ' ראו א' עומד מרחוק וכו' משמע דראו מש"ה לא חיישינן שמא שד הוא וכן בפ"ב מה"ג כתב מי שהי' מושלך בבור כו' והוא שידעו אותו. ופי' הגהת מיימוני שידעו אותו שהוא אדם ע"ש לפ"ז נסתרו דבריו של הכ"מ בפרק י"ג ע"ש ועיין מהר"י הלוי סי' י"ג וכנסת הגדולה בהגהת ב"י סעיף כ"ז כ"ט. עגונה אחת שמעידין שראה מרחוק שנהרגו והכירו רק בט"ע דקלא בתשובת שבות יעקב חלק א' סימן ק' מתיר ע"ש.
סעיף יא עריכה
(לא) מצאו כתוב בשטר מת: אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כ' ת"ה סי' ר"מ. הר"א ששון סי' ז' ובנימין זאב סי' כ"ח. ואפי' אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ז' ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ד. וסי' קי"ח ועי' כנה"ג וב"ש.
(לב) ואפילו אינו מקויים: דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות דרבנן ובעדות אשה הקילו לפיכך צריך להיות עדים חתומים על הכתב. ואם ע"א חתם עליו מהני כן הסכימו רוב הפוסקים עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ה ול"ז: מיהו קצת פוסקים דס"ל צריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמ' לא מהנ' קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד. וכן הסכימו הר"ם ובעל הח"מ דצריך קיום. מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מיקל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות. גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני עיין ב"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף מ"ח מ"ט.
(לג) שידעו: היינו אפי' שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ הי' מהני מ"מ בכתב לא מהני מש"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד. וב"י בספר בדק הבית כתב עליו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל"ת למה יגרע ע"ש אבל בספר מקור ברוך סימן כ"ג כתב דגוי מסיח לפי תומו בכתב לא מהני ועיין בתשובת הח"מ.
(לד) שכתב כן: ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרינן שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ. ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כתב א' שמת אע"פ שאותו קול לא היה בירור מותרת עיין ב"ש מ"מ וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ט.
סעיף יב עריכה
(לו) פב"פ: ה"ה אם בודקין אותו והרכין בראשו ב"ש כנה"ג.
סעיף יג עריכה
(לז) או קטן: דהיינו שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם הרמב"ם וב"י וב"ח. ובפרישה כתב אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינם מסל"ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכים עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים וכו'. וכתב ט"ז דוק' בגיטין שהגיע לעונות הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסל"ת. ואם קטן שהגיע לעונות הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע"פ עכ"ל ט"ז.
(לח) מהתינוקות: בטור משמע אפילו אינם מסל"ת אבל בפסקי מהרא"י כתב דוק' כשהם מסל"ת אז נאמנים.
(לט) החכם: ל"ד תרווייהו אלא בחד מנייהו סגי הרא"ש בקונטרס עגונו' דאיתת'.
(מ) לאלתר: כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא"צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראי' שלו אומר עכשיו באתי מקבורה פסקי מהרא"י וכתב ט"ז הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב"ד שיצטרך לבא תיכף לפני ב"ד אלא תיכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח"כ אצל הב"ד אפי' אחר זמן וע' ח"מ ב"ש.
סעיף יד עריכה
(מא) תומו: אעפ"כ יש לדקדק יפה אם נראה דבר רמאות. וכל שבא לב"ד להעיד אפילו אם הוא מסל"ת לא מהני ואמרינן דכוונתו להעיד וע' כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ס"ב. וע' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' והבאתי לעיל בסי' ז' ס"ק ח' ודו"ק גוי שאמר לישראל אנה הנחת את חבירך והשיב הישראל בסביבות כפרים אלו נאבד לא ידענ' אם נהרג אם מת והשיב הגוי פלוני הרגו מסל"ת הוי תשובת ב"י סי' א' מדיני גוי מסל"ת. התחיל הגוי להסיח לפי תומו לפני ישראל ובין כך בא ישראל אחר ושאל ופירש הגוי הענין מסל"ת מיקרי רשד"ם חא"ה סי' מ"ג וסי' קס"ה. גוי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במסל"ת אם אחר שסיפר לראשון בתשובת שאלה סיפר לשני במסל"ת לא הוי מסל"ת מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ט'. אם תפסו' לגוי שהו' הרג את היהודי והשיב שהוא לא היה ההורג אלא חבירו מסל"ת הוי מהרח"ש סי' ל"ה. והר"ש הלוי חולק וסובר דלא הוי מסל"ת. ישראל שאמר לגוי הודה כל מה שעשית והגוי אמר הרגתי לפלוני מסל"ת מיקרי תשובת ב"י מדיני גוי מסל"ת. שאלו לגוי מאין באו לך מעות ואמר הרגתי לפלוני ולקחתי מעותיו מסל"ת מיקרי הר"ש הלוי סי' ג'. וע' במהר"ם מלובלין סי' קל"ב דנראה שם דלא הוי מסל"ת. גוי מסל"ת אומר שמת פלוני ואח"כ אומר שקר דברתי ומעיד הישראל ששמע מגוי א' שפלוני מת לא חיישינן שמא מהגוי שהכחיש את עצמו שמע הר"ם אלשיך סי' ק"ה. גוי שלא נתכוין להתיר אלא להעיד ובא לב"ד ואח"כ מסל"ת יש להסתפק אי חשבינן ליה מסל"ת מהריב"ל ח"ג סי' ע"ו. וע' בספר פני משה סי' נ"ג. אם בפעם אחרונה היה מכחיש דבריו הראשונים בדרך ספור ומסל"ת יש להסתפק מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ז'. אם ישראל מעיד מפי גוי שמת בעלה של פלונית והגוי מכחישו ואמר להד"ם אין הגוי נאמן. אבל אם גוי מסל"ת שאמר פלוני מת ואח"כ אמר שקר דברתי נאמן שהפה שהתיר אסר ע' כנה"ג חילוקי דיני'.
(מב) שמת: ואיירי שמזכיר שמו ושם עירו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצ' עמי מת דא"כ היה צ"ל קברתיו כמ"ש בסעיף י"ז. וע' כנה"ג בהגהת ב"י סעיף פ"ד.
(מג) ויש מחמירים: רוב פוסקים הורו להתיר הריב"ש וכ"פ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף פ"ט ע"ש. וב"ח כתב במקום עיגון יש לסמוך על המתירין וכן נ"ל דעל ראית ריב"ש קשה לי היאך מוכח מהכ' דהוי מסל"ת. מדל' מקשה הגמרא ודילמ' כותי אלא ודאי וכו' ע' ב"ש. הא השת' נמי אפי' אי הוי מסל"ת קשה נמי למה לא מקשה ודילמ' כותי הוא ובאופן דלא מהני דהא הרבה אופנים יש דלא מהני אפי' מסל"ת דוק ותשכח. וע' ב"ש ס"ק מ' דהריב"ש בסי' שע"ז כתב דגוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת צריך לידע אם גוי הראשון היה ג"כ במסל"ת ומסתמ' לא מהני ע' בח"מ ס"ק ל"ה. וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ק"מ. א"כ לפ"ז אכתי קשה דילמ' כותי היה דשמע מפי כותי אחר וע' ס"ק נ"ו כתבתי ישוב לזה. עכ"ל כיש מחמירין זולת במקום עיגון. וע' כנה"ג בהגהת הטור סעי' נ"ט. דהעלה שם היכ' דאיכ' הוכחא דקושט' קאמר אפי' לא הוי מסל"ת. משיאין על פיו ע"ש. וע' ברמ"א סעיף ט"ו דפסק דוק' בדיעבד. לפ"ז נסתרו דבריו של ב"ש עיין ודו"ק. ואם נכרי מספר לנכרי חבירו לכ"ע א"צ קישור דברים רש"ך ח"ב סי' מ'. אם אמר גוי שהיו באים בספינה וכל האנשים שבתוכו נטבעו וגם פלוני נטבע הוי מסל"ת לכ"ע הר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ט וע' כנה"ג דף ל"ז ע"א.
(מד) אמתל': ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מסל"ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו. (מהר"ם מלובלין) [רש"ך] סימן קנ"ג. ואם בעל אכסנאי אמר לא' שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל"ת ולא אמרי' דכוונתו להוצי' את עצמו מן החשד ובתשו' (רש"ך) [מהר"ם מלובלין] מפקפק בזה. ומ"ש בהג"ה במקום שיש לחוש לשקר' צ"ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל"כ אין לחוש לשום חשש. ב"ש. השבאי' אם אמרו שהרגו לפלוני אינם נאמנים שמשקרי' להטיל אימה שיבואו לפדות השבוים משפט צדק ח"א סי' ס"ח. נערי השופט שאמרו ליהודי א' למה אתה הולך ואינך מתיירא כי הנה אנחנו לקחנו סך מסויים בשביל שליונו יהודי א' ואינך מתייר' בל יהרגו אותך כמו שהרגו לפלוני יש לחוש דילמ' למירמי אימת' קאמר כדי שישכירם ללותו משפט צדק ח"א סי' ז'. אמרו בתוך דבריהם וכן אמר פלוני שהרגו לפלוני והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שהרגוהו אין לחוש דלמרמי אימת' קאמרי מ"צ סי' ז'. וכתב הנה"ג עליו דוק' שאותו פלוני לא שייך בהדייהו ע"ש דף כ"ב ע"א.
(מה) מסל"ת וכו': כ"כ הת"ה והקשה הח"מ ממ"ש בת"ה מי שטבע במים שאל"ס ועכו"ם מסל"ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל"ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת. כן ה"נ יש לומר שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש"ה אמר שמת ע"ש וב"ש מתרץ דס"ל דלא דמי חששות אלו זה לזה ע"ש.
סעיף טו עריכה
(מו) אח"כ: אם יהודי א' שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח"ז הגיד הכותי מסל"ת שמת פלוני אינו נאמן וע' ב"ש ובח"מ ובמהריב"ל ח"ג סי' ע"ז וע"ל ס"ק ק"א.
(מז) תחלה: דוק' בשאלה ברורה כגון איה חברינו אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פלוני בתוך דבריו בחזקת שהו' חי והגוי הודיעו שפלוני מת או נהרג מסל"ת מיקרי כנה"ג בשם תשובת כ"י. אם העכו"ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו"ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל"ת כי מה שהתחיל לספר מהגזילה הוי התחלה תשובת מ"ב סי' ק"ה. שאלו לגוי חי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי מסל"ת מיקרי רשד"ם סי' ר"ד ראובן שאל לגוי ממיתת שמעון ובא לוי והגיד הגוי ללוי ממיתת שמעון יש להסתפ' אי נפיק ממסל"ת ע"י שאלת ראובן. אמר יהודי א' מת ואח"כ שאלוהו מי הוא זה ואמר פלוני מסל"ת הוי. הראנ"ח ח"א סי' כ' מהריב"ל ח"ג סי' ב'. גוי שנשאל מה נעשה מספינה פלונית ומשיב שנשברה והיו שם ג' יהודים פלוני ופלוני ופלוני. מהר"ר בצלאל סי' כ"א והר"ם אלשיך סי' קי"א והר"א ששון סי' ס' התירו נשותיהם של אלו. וכ"מ ממשפטי שמואל סי' כ"ז דכתב שם דאפי' נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מסל"ת מיקרי ע"ש ומ"ש כנה"ג דף כ' ע"ב.
(מח) איה חברינו: אפי' לא הניחו את חבירו חולה מ"מ כל ששאלו איה לא הוי מסל"ת. אם נזכר אשה אחת לפני עכו"ם ואמר שמת בעלה לא הוי מסל"ת. ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל"ת ב"ש בשם מהר"ם מלובלין סי' ק"ל.
(מט) אחר: פי' ח"מ וט"ז שעכו"ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אע"ג דלא שאל לאותו עכו"ם הוי כאלו שאל אותו לפ"ז צ"ל מ"ש אעפ"י שהיה אצל העכו"ם היינו שהיה אח"כ אצלו ולא בעת השאלה וע' ב"י מ"ש בשם מורו הרב הגדול ה"ר יעקב בי רב בא' שזימן ישמעאלים וכו' דמבואר שם אם ישראל שאל לישראל ועכו"ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מסל"ת ע"ש. ולפי דברי הח"מ וט"ז הנ"ל צריך לחלק בין אם שאל לעכו"ם א' ועכו"ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אע"ג דהעכו"ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו"ם ב"ש. ודוחק הוא עיין נ"י וע' מהרח"ש בקע"ד דף י"ד ע"ב בד"ה אמנם וכו'. גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ"ו חולק על הח"מ וכתב דאין לחלק ע"ש וצ"ע למעשה.
(נ) מדברים: ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב"י דהסכים דהוו מסל"ת ב"ש ועיין משפטי שמואל סי' ע"ח. גוי ששאל היכן פלוני והשיבו לו מי הוא זה פלוני ואמר הוא פלוני שהיה לו סימן זה דע באמת שהרגוהו מסל"ת הוי הר"ם מטראני ח"א סי' שכ"ז ועיין בח"ב סי' מ"ט. גוי שאמר למה קרוביו אינם חוקרים על פלוני שנהרג במקום פלוני הוי מסל"ת מהראד"ב סי' ל"ח.
(נא) היה ספק אם מסל"ת: וה"ה נמי כשיש ספק אם היהודי דיבר תחלה או הגוי דיש להחמיר הר"א ששון סי' י"ג. כתב כנה"ג לכאורה נראה מ"ש להריב"ש דכל שיש להסתפ' בסיפורו אם הוא נשאל או לא הוי ספיק' דאוריית' לחומר' הוא דוק' בספק א' אבל בספק ספיקא תלינן לקול' אבל באמת אינו דבעגונ' דאיתת' לית לן להקל מטעם ספק ספיקא דכול' חדא ספיק' היא ע"ש בהגהת ב"י סעיף י"ו דף ל"ו ע"ב. וכן נ"ל דאל"כ מה הוכחתו של הריב"ש אם אומר פלוני מת במסל"ת בלא קישור דברים דמהני מדלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי וכו' כמ"ש לעיל ס"ק מ"ג. דילמ' ספיק' הוי אי הוי מסל"ת. ומש"ה לא מקשה הגמר' ודילמ' כותי משום דאז הוי ספק ספיקא. חדא דילמ' לא הוי כותי ועוד דילמ' הוי מסל"ת. ואפשר דחסרון ידיעה לא נכנס בכלל ספק כמבואר בי"ד.
(נב) בדינין: עיין תשובת מ"ב סי' מ"ד וסי' ק"ה כתב בשם ר"א מזרחי סי' ל"ו דס"ל בפלוגת' אזלינן לקול'. ובח"מ השיב עליו ומפרש דברי מהר"ם בע"א וכן הוא בתשובת אמונת שמואל. ובט"ז הבי' תשובת מהר"ם מטראני סימן קע"ח שכתב ג"כ לקול' וכן פסק ט"ז.
(נג) ישראל: אבל אם שאלו אותו בפני ישראל לא הוי מסל"ת. ונראה פשוט דכ"ש אם שאלו אותו בשם ישראל אף שלא בפני ישראל דכל שהכותי יודע שיש תועלת לישראל בהגדתו אין זה מסל"ת ח"מ ע"ש ולכאורה דבריו שבכאן סותרים למ"ש בס"ק למ"ד ד"ה אעפ"י שהיה אצל הכותי וכו' עיין ודו"ק וע' ס"ק מ"ח מש"ש.
(נד) המוכיחות: ל"ד הגיד ה"ה אם יש בלא"ה ראיות ואומדנות שמת ואפי' אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת על פיו ואיכ' כאן אומדנ' דמוכח לא תצא ח"מ. ועי' תשובת מ"ב סי' ס"ח דלפעמים מתירין אפילו לכתחלה אם מוכח שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל"כ למה יתחייב את עצמו בחנם בשלמ' מה שאמר בעת העינוי י"ל מחמת יסורים אומר כן. וכ"כ הר"ם מלובלין סי' ק"י. ומהריב"ל ח"א סי' נ"ח חולק דאינו נאמן דאיכ' למיחש שמא מחמת אימת יסורים בחר מות מחיים וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' כ"ו וברשד"ם חא"ה סי' קס"ה ובהראנ"ח חא"ה סי' ע"ה. ואפילו לדעת המקילין דוק' שלא נתנו לו יסורין אבל נתנו לו יסורין ועי"ז הודה לד"ה אינו נאמן. נתנו לו יסורין שיודה מה שעשה והו' הודה שהרג לפלוני אפי' הודה אחר היסורין נאמן תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. נתנו לו יסורין ולא הודה ואח"כ הודה בלא יסורין אפילו מהריב"ל מודה שהו' נאמן משפט צדק ח"ב סי' מ"ג. היו מייסרין אותו והודה שאחרים הרגוהו אינו נאמן משפטי צרק ח"ב סי' ס"ג. אפי' הודה ע"י יסורים אם הרוצחים הם שנים וכיוונו דבריהם זה עם זה נאמנין תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. נתפס על דבר ברור שחייב מיתה והגיד מיתת פלוני ליכ' למיחש דמחמת אימת הנגישות והיסורין אמר מה שאמר והוי מסל"ת תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. הרש"ך ח"א סי' כ"ו רשד"ם חא"ה סי' קס"ה כנה"ג דף ל"ז ע"ב. כתב הט"ז אם יש ספק אם אמר העכו"ם מסל"ת או ע"י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקול' ואמרינן שהיה מסל"ת אפילו לכתחילה ב"ש.
סעיף טז עריכה
(נה) בפירוש וכו': מיהו אם הישראל אומר ששמע מכותי צ"ל דכותי הא' היה מסל"ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ"ב סי' מ"ג. ובט"ז כתב אפילו בישראל מהני. כתב בח"מ אם עכו"ם מעיד מסל"ת מפי ישראל שהעיד ע"פ שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אמר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד גם הוא מתכוין להעיד ע"ש. אם מתוך שיחת הגוי השני נראה שהראשון היה מסל"ת לכ"ע מודים דמהני עדותו הר"ם מטראני ח"ב סי' ק"ד. אפילו שאל הגוי האחרון לראשון למה עשית ככה. ובתשובה השיב שהרג ליהודי פלוני הוי מסל"ת משפט צדק ח"ב סי' ס"ג. כתב מהריב"ל ח"ב סי' י"ב עד מפי עד ששמע מגוי ולא ידענו אם הראשון היה מסל"ת אם אפשר למיקם עלה דמילת' כגון דאית' קמן או ידענו היכן הוא אפילו בעיר אחרת אין מתירין את האשה עד שנחקור מהעד ואם א"א למיקם עלה דמילת' תלינן להקל ובריב"ש סי' שע"ז לא כ"כ עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ק"מ ודף ל"ז ול"ח. וע"ל ס"ק מ"ג מש"ש.
(נו) חולקין בזה: הוא דעת הר"ן. והדיעה ראשונה הוא דעת ת"ה סי' רל"ט ובפסקיו סי' רכ"ג ומה שנרשם מהרי"ק לדיעה א' הוא ט"ס וצ"ל ת"ה. ועיין ב"י שכתב שלא כדברי הריב"ש שאסר. משמע דריב"ש אוסר מגוי פי גוי אפי' אם ידענו דגוי הראשון היה ג"כ במל"ת עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף קל"ה סעיף ק"מ בגוי מסל"ת חדוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ע"ש. א"כ לפ"ז קשה לי על הוכחתו דלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי הוי ש"מ דהוי מסל"ת אפי' בלא קישור דברים הא אכתי קשה דילמ' כותי הוי דשמע מכותי אחר ולדידי' לא מהני ע"ל ס"ק מ"ג ומצאתי בכנה"ג בשם תשובה א' כ"י שכתב אפי' לדעת הריב"ש כ"ז שלא פירש הגוי ששמע מאחר תלינן לקול' ונא' שהוא בעצמו ראה ע"ש בהגהת ב"י סעי' קנ"ז דף ל"ח ע"א עיין ודו"ק ולק"מ.
סעיף יז עריכה
(נז) מכאן וכו': לדעת הר"ן שהוב' דבריו בסעיף י"ד בהג"ה. גם כאן צריך שיאמר קישור דברים ח"מ ב"ש דלא כב"ח. ל"ד יהודי שיצא עמנו מת אלא אפי' בא גוי אחד ואמר יהודי שיצא עם פלוני מת משיאין את אשתו תשובת ב"י סי' י"א מדיני גוי מסל"ת. אעפ"י שמדברי הרמב"ם נראה דבעינן שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ואם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצ' עמו מכאן הלך לדרכו ונתלווה עמו אדם אחר ומת מ"מ הרא"ש וכמה רבנים כתבו דלא חיישינן שמא נתלווה אחד עמו בדרך וכל שאנו יודעין שיצא עמו יהודי משיאין את אשתו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף קל"ו דף כ"ב ע"א. וט"ז לא פסק כן. אין חילוק בין כשאומר הגוי יהודי מעיר פלוני לאומר שיצ' מעיר פלוני משפטי שמואל סי' כ"א. אפי' לדברי הרא"ש בתרי חששא לא חיישינן דהיינו שהלך זה ונתלווה אחר. אבל בחששא א' שהלך זה לבד חיישינן הרא"ש בתשובה סי' למ"ד וכ"ח.
(נח) מכירו: יש בזה ד' שיטות. לדעת הריטב"א דוק' אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא"צ לומר קברתיו. ולרעת הר"ן והמגיד והריב"ש אם מכירו לא בעינן קברתיו. ולדעת הר"י מיגא"ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ"ל קברתיו. ולדעת תשובת מהרא"ם ח"א סי' ל"ו יש לחלק אם יצא עמו (או) [אז] סבר שמת כיון שנפרד ממנו ואומר בדדמי עיין ב"י. עיין תשובת מהר"ם מלובלין סי' ו' ורש"ך סי' ז' וכנה"ג בהגהת הטור דף כ"ב ע"ב. וכשהגוי אומר הרגתי לפלוני א"צ לקברתיו. הטמינם בזבל הוי כקברתיו. ראובן הכותב לשמעון שלוי כתב בכתבו שנקבר פלו' הוי כמו קברתיו. ל"ד קברתיו אלא אפי' טלטלתיו. עיין כנה"ג דף כ"ב וכ"ג הרבה חילוקי דינים מזה והביא שם פוסקים הרבה דס"ל דא"צ לומר קברתיו דלא כהרמב"ם ועיין כנה"ג דף ל"ט.
(נט) בקולר: כ"כ הרמב"ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמי אלא הם הלכו בעצמם מש"ה חיישינן שמא אזלי לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סימן. וכ"פ ט"ז מנין ומקום לא הוי סי' ואם מכוון מקום ממש הוי סימן דומי' דנקב בצד אות פלונית ט"ז. וח"מ מדייק מרש"י דס"ל מנין הוי סימן מדפירש קולר חבורה ועיין בקע"ד סי' רע"ג. וכתב ובתשובת מ"ב סי' מ"ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותו חבורה היה ב"ש.
סעיף יח עריכה
(ס) שם כו': ר"ל באותו עיר עיין ב"ש ובהרא"ם סי' ה'. ובמהר"ם מלובלין סי' ז' אפי' בהוחזק אם אמר גוי ליהודי פלוני שהיה הולך עמך לכפרים אם לא היה הולך עמו רק זה מתירין את אשתו מהריב"ל ח"א כלל א' סימן ו'.
(סא) עירו: עיין ח"מ וב"ש. וה"ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמר היהודי מהרשד"ם סימן נ"ג. גוי שאל ליהודי אנה תלך והשיב היהודי לעיר והכוונה לעיר פלוני שכן דרך בני הכפרים הסמוכים לעיר אומר לעיר סתם ואמר הגוי שהרגו ליהודי שהי' מוכר ברחוב העיר וכו' הוי כמזכיר שם עירו רשד"ם סימן נ"ג. וגדולה מזה כ' הראנ"ח בח"א סימן כ' שאם שאל המסל"ת לשואל אתה הוא מעיר פלונית והשיב אין ואמר הגוי הרגו לפלוני הרי הוא כמזכיר שם עירו. הזכרת שם עירו מבלי שיזכירו שמו ושם אביו עדיפא מהזכרת שמו ושם אביו בלא שיזכיר שם עירו משפטי שמואל סימן פ"א. ראובן שנהרג והיו מבקשים אותו ובא גוי מסל"ת ואמר מצאתי ההרוג הזה שאתם מבקשים הוי כמזכיר שמו הר"ם אלשיך סי' ת"ה. חתן פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו וה"ה משרת פלוני הרא"ש בתשובה סי' ת' וסי' מ"ד. פלוני בעל פלונית או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו. אפי' המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג צריך שיזכיר שם עירו מהריב"ל ח"א סי' ה' בתשובת שארית יוסף סי' ל"א מחלק עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר וכן הוא לדעת הר"ם אלשיך סי' מ"ד וקי"ח. ומהר"י מטרצאי ח"ב סי' למ"ד. אבל מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו והראנ"ח ח"א סי' כ"ז מחמירין עיין כנה"ג. שם מדינה לא מהני. כתב בד"מ להני פוסקים דס"ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה לפ"ז בסעי' י"א צ"ל דהזכיר שם העיר עיין ב"ש.
(סב) אביו: אעפ"י שהיה המת כהן א"צ להזכירו בשם כהן הר"י הלוי סי' י"ג. כתב הח"מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו. וכתב מהרשד"ם סי' ל"ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר. ועיין כנסת הגדולה כי האריך.
סעיף יט עריכה
(סג) סימניו: היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר.
(סד) עמנו: משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מכל מקום כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דאי אפשר לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אלא אם כן מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת. בית שמואל.
(סה) העיר: עיין כנה"ג.
סעיף כא עריכה
(סו) נשים: ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ"ש לעיל. ולאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה עיין ב"ש.
(סז) בבדיקה: אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד"מ ב"ש דלא כב"ח.
סעיף כג עריכה
(סח) שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני: כ"ה גירסת הטור אפילו להפוסקים דס"ל אם מזכיר שם אביו א"צ להזכיר שם העיר מ"מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו עיין ב"ש.
סעיף כד עריכה
(סט) פניו: הם הלחיים. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה.
(ע) בהם: וכאן לכ"ע די ט"ע בלא סימנים עיין ב"ש.
(עא) לשאלה: עיין כנה"ג דף מ"ג ע"א מסעי' ש"נ. ציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה מהר"י מטראני חלק ב' סימן ל"ה. קמיע לא חיישינן לשאלה מהרי"ט חלק א' סימן קל"ט. אם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה הראנ"ח חלק א' סימן ע"ה. היה לו נזם באזנו הביא הראנ"ח חלק א' סי' נ"א תשובת מוהרר"א דס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל הוא חולק עליו וסביר' ליה דחיישינן לשאלה: היה מוליך פקדון הוי סימן מובהק דבפקדון לא חיישינן שיתנו לאחר דאין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר תשובת ב"י סי' ז' מדיני גוי מסל"ת. הא דחיישינן לשאלה דוק' חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויוכל להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה וכ"כ הר"ם פדוואה סי' ל"ו דאם הכירו במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה כשהיה אתו בספינה לא חיישינן לשאלה. וכתב כנה"ג זה י"ד שנה בא מעשה לידינו בכיוצ' בזה. והיה רוצה חכם א' להתיר באמרו דאפילו ללישנ' דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והו' נשאר ערום ועריה כסברת הר"ם פדוואה ומהרי"ט ואני חלקתי עליו דלישנ' דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק אם יש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והו' נשאר עם הב' או אפילו שאין לו אלא מלבוש א' חיישינן לשאלה והו' קנה אחרים או שהחליפם ע"ש דף מ"ג. וארנקי וטבעת בתשובת ב"י סי' ו' מדיני גוי מסל"ת פסק דחיישינן לשאלה. וכנה"ג כתב עליו אני בתשובה פלפלתי הרבה והעליתי דטבעת כיס וארנקי לכ"ע לא חיישינן לשאלה. וכ"פ מהרח"ש סי' נ"ב ובספר פני משה סי' ט'. כתב מהרח"ש סי' נ"ב אפילו לדעת תשובת ב"י היינו בחותם דעלמ' אבל בחותם שכתב שמו וכינויו שאין דרך האנשים לעשות להם חותם בשם אחרים לא חיישינן שמא שמו וכינויו כך כיון דלא הוחזק ע"ש. ועל פסק המחבר ש"ע שפסק בכליו לא מהני אפי' סימן מובהק דחיישינן לשאלה. ובגוף צריך סימן מובהק. צריך יישוב אגמ' דיבמות דף ק"כ ע"א ותוס' שם עיין ודו"ק ועיין ב"ש.
(עב) שומא: כלל זה נקוט בידך ארוך וגוץ וכיוצ' בזה הם סימנים גרועות לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא. וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים. ותלי' בזה אם סימנים דאוריית' מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו. ולהמסקנ' ס"ל סימנים דרבנן. ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא. רי"ו בשם הרמ"ה. ושומא הוא סי' אמצעי מ"ב סי' ס"ג וב"ח בק"א ב"ש.
(עג) מעידין עליו: הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק. והרשד"ם סי' נ"ב בתשובת מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו: כתב הב"י בשם הרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתת' שרי' דעקמימות באצבע ורושם בצדו או עליו הוי סימן מובהק. וכתב ע"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק. וצלקת כתב בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ. וט"ז כתב אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני. ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני אע"ג דכתב במ"ב סי' ס"ג בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאוד וא"צ לומר המקום. ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל ט"ז.
(עד) מובהקים: סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ. וכן צוואר עקום מ"ב ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח. ומנין שאמר כך וכך נפשות היו הוי ס"מ. ודוק' שאמר שהלכו בדרך זה תשובת מהריב"ל ומהרא"ם סי' ע"ז ולעיל ס"ק נ"ט כתבתי דהרמב"ם ס"ל דמנין לא הוי ס"מ שערות שפתיו גדולות לא הוי ס"מ הר"י אדרבי סי' רע"א. עינו א' זולפת לא הוי ס"מ הרא"ש בתשובה סי' מ"ח. שבור אינו ס"מ מקור ברוך סי' י"ב. בעל קומה ובעל תואר וקוצותיו תלתלים לא הוי ס"מ מהר"י ווייל סי' ע"ב. ועיין במהר"ם גלאנטי סי' ס"ה. צולע על ירכו לא הוי ס"מ מהרי"ק שורש קע"ו. והר"ם מלובלין סי' נ"ו. רגליו עקומות והפוכות לא הוי ס"מ מהר"ם מלובלין סי' נ"ז. היה בעין כמו עדשה הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ'. היו צפרני אצבעותיו מקולקלים הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ"ב. רושם הבא ע"י שומא שנעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה הרושם לא הוי ס"מ מ"ב סי' ס"ג וע"ש סי' ס"ה. אמצע שפתו העליונה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית אפילו בהיות פיו סתומה ס"מ הוא הרא"ם ת"א סי' ע"ו ועיין מהריב"ל ח"א סי' ח' ומ"ב סי' ס"ג. פיו עקומה מחמת חולי ס"מ הוי מקור ברוך סי' כ"ג.
(עה) מאה סימנים: בתשובת מ"ב סי' ס"ג כתב דוק' סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימנים אמצעים מצטרפין דע"י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר וכ"פ ט"ז. אבל בתשובת הרא"ש פסק דאפילו בסימנים אמצעים לא מצטרפי ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שע"א דף מ"ד ע"א. בפסקי מהרא"י סי' קס"א מביא דעה א' דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות. אבל הוא חולק עליו דלא מצטרפין. וכתב משפטי שמואל סי' פ"א וכדאי הרב האומר דמצטרפין לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ד הח"מ ס"ק מ"ג. אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד מצטרפין מהר"י ווייל סי' ק"ן בשם מהר"ן מאיגר' שמצא כתוב בשם ספר מתת ע"ש. מהר"ם מטראני ח"א ס"ס קי"ג והראנ"ח ח"א סי' ע"ה. אבל בעל ת"ה במכתביו סי' קס"א נטה להחמיר בצירוף סימני הגוף עם סימני כליו גם מהריב"ל ח"א כלל א' סימן ח' והרשב"ם סימן נ"ב והר"מ אדרבי סימן רע"ב ובמשפטי צדק ח"ב סי' ס"ו הסכימו דסימני כלים עם סימני הגוף לא מצטרפי. וכנה"ג בהגהת ב"י סימן שע"ה דף מ"ד ע"א הביא פוסקים הרבה דס"ל דלא מצטרפי ומסיים ובתשובה צדדתי לומר בסימנים אמצעים בגופו ובכליו לכ"ע מצטרפין וכ"פ בספר פני משה סי' ט"ו. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קל"ד.
(עו) שבגופו: בלבוש כתב רושם הוי ס"מ. ובמ"ב כתב רושם לא הוי ס"מ. וכתב ט"ז שני הפירושים אמת וה"ק וה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ. וכן אם נאמר ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ. ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינם עשוים להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועי' תשובת חוט השני סי' ע"ד.
(עז) גדולים: בפסקי מהרא"י כ"כ על שיניים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשיניים אחרים גדולים מה שאינו בנמצ' לרוב העולם הוי ס"מ ב"ש וח"מ.
(עח) המסל"ת: בת"ה סימן רל"ט הבי' דברי א"ז דס"ל דאין מסל"ת נאמן רק כשאומר מת או נהרג משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמ' אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וטביעת עין זה דמסל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו ט"ע בכוונה אבל מסל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו דאפשר אינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותו סימנים סבר בודאי הוא האיש שהכיר סימנים. ובתשובת מהר"ם פדוואה פסק אפילו אם מעיד ע"י ט"ע מהני וכ"פ מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב שכן פשט הוראה בישראל. וכ"פ בתשובת רש"ך ח"א סי' קפ"ג. וכ"פ מהריב"ל וכ"כ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שפ"ב דף מ"ד ע"א וע"ב. ואם עדים אמרו שמענו מעידים שאמרו שהיה להם סימנים בזה הרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היו כי לשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים ב"ש: וכנה"ג כתב בתשובה כתבתי אפילו למאן דמחמיר דבעד מפי עד לא תלינן שהכיר בסימנים היינו הוזכר בדברי העד האחרון במה הכירו הראשון ולכך אין אנו תולין שהכירו ע"י סימנים אבל כשמזכיר בפירוש שהכירו בסימנים אלא שאינו יודע באיזה סימנים הכירו אם בסימנים מובהקים או בסימנים שאינם מובהקים פשיטא דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים מובהקים ע"ש דף מ"ג ע"א וכ"כ בדף כ"ח ע"א ומבי' שם פוסקים הרבה דבעד מפי עד תולין להקל ע"ש.
סעיף כה עריכה
(עט) שלם: היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו אפי' חסר קצת בשר מעידין עליו תשובת ב"י סי' ו' מדיני גוי מסל"ת. והרח"ש בקע"ד מגמגם בזה. נמצ' חסר אבר אפילו שמצ' האבר סמוך לו אפילו נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מיקרי גופו שלם תשובת ב"י סי' הנ"ל. ומהרח"ש סי' הנ"ל כתב לדידי צ"ע וכנה"ג דף כ"ז ע"א הסכים עם הרח"ש ע"ש.
(פ) האחרונים: בח"מ מדייק מדל' סתם בהדי' דלא כר"ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות. ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ו צידד דעת ר"ת להתיר אם נמצ' הרוג ונתפח וא"י אם הוא תוך ג"י כמ"ש בסמוך. ולדעת הטור והנ"י מהני לדעת ר"ת ט"ע בלא סימנים כלל. אבל תוס' ורא"ש משמע דצריך להיות סימנים עם ט"ע והיינו סימנים שאינם מובהקים ועיין בדרישה וב"ח. והמחבר כתב ט"ע בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא"ש ונ"ל ע"י ט"ע או ע"י סימנים ואצ"ל שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב"ש. ובדרישה לא כ"כ ע"ש.
סעיף כו עריכה
(פא) שלשה: משו' דהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הולך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים הרמב"ן סוף יבמות. וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ק"ד והר"א ששון סי' ט"ו.
(פב) מרובה: היינו כל זמן שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו ש"ג וב"ח. ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים מהרשד"ם סי' נ"ד והר"י אדרבי סי' ט"ו. אבל מהר"י נחמי א"ש הובאו דבריו בתשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת מסופק בזה ע"ש. כל שנמצא במים אין לחוש שמא הרגוהו קודם שהשליכוהו למים ושהה שם שלשה ימים רשד"ם סי' נ"ד הר"י אדרבי סי' ט"ו תשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת. וכן ליכא למיחש שמא יצא מן המים ונתפח ושוב הושלך למים הר"ש הלוי סי' י"א ועיין כנה"ג דף כ"ח ע"א.
(פג) מכה: ואם יש ספק אם היה בו מכה או לא תלינן לקולא (הרא"ש סי' ז') [הרח"ש ס"ו].
(פד) שהושלך: ר"ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה א' מעידין עליו הר"ן והמגי"ד. כתב מוהר"ר בצלאל סי' כ"ה אפילו הועלה מן המים אל היבשה אם גלי הים עוברין ושבים עליו אכתי מצמת צמתי ואין מניחין אותו לתפוח ולהשתנות. וכ"כ הר"ש הלוי סי' י"א ומהרי"ט ח"ב סי' ל"ג. אבל הרח"ש בקע"ד חולק ע"ז ועיין מ"ש כנה"ג דף כ"ח ע"א סעי' שמ"ז. הר"ם אלשקאר סי' כ"ה כתב הא דבעינן דחזי' לאלתר היינו לידע שזה שפלטהו המים הוא פלוני בעלה של אשה זאת ולא אדם אחר שנשתנה צורתו לצורת בעלה של זו ולפ"ז היכא שידעינן שסך אנשים נכנסו בספינה א' ונטבעו וידעינן שבעלה של זו מכלל הנטבעים והעידו שכולם מצאום וקברום א"צ שיראו בשעתי' ע"ש. אבל מוהר"ר בצלאל סי' כ"א והרא"ה ששון סי' ד' והרשד"ם סי' כ"ו חולקים. אם ראהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידים עליו או לא. והסברא נוטה דאין מעידין עליו. ונ"ל להוכיח כן מדכתב הריב"ש דבספק אשתהי תצא. קשה ואמאי הא איכא ספק ספיקא ספק אשתהי או לא ואת"ל אשתהי שמא לא נתפח ונ"ל דהוי ספק ספיקא שאינו מתהפך דאם ת"ל נתפח שוב אין אנו יכולים לספק שמא תוך שעה או אחר שעה. ואם איתא דבראוהו תוך שעה ונתפח מעידין עליו עדיין איכא לספוקי ואת"ל שמא תוך שעה או אחר. אבל אי אמרינן דהריב"ש סובר באם דאשתהי ודאי תפח אין מוכח מדבריו דבנתפח לאלתר אין מעידין ודו"ק כנה"ג דף כ"ט ע"א ודף מ"ה ע"א. ועיין ס"ק פ"ח מש"ש ועיין ס"ק נ"א ועיין ס"ק נ"ג מש"ש.
(פה) מכה: בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ד כתב דאין המים מרזה המכה אלא א"כ כשהמכה בגופו ולא בפניו. ובתשובת רש"ך ובתשובת מ"ב חולקים ע"ז עיין בקע"ד סי' ק"ד. ובדרישה כתב להיפך דוקא כשהמכה בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי המכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי מכה. וע"ז הסכים לדבריו עיין ב"ח. ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ואפילו אם נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח"מ. וכן יש להוכיח מדברי רש"י שכתב היכא דאיכ' מכה מקום המכה מרזי מכבידין הכאב ונופח ע"כ וברור הוא דכל מכה שחיתה שוב אינה מכאבת אפילו במים. ובתשובת מ"ב סי' ס"ג לא כ"כ ע"ש. לא אמרו מיא מרזי מכה אלא כשהושלך במים חי אבל כשהושלך מת לא אמרינן מהר"י נחמין א"ש הובאו דבריו בתשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת וכ"פ מהרח"ש בקע"ד וכתב דכל הפוסקים מודו בזה.
(פו) לא: אפילו להני פוסקים דס"ל אם היה ספק אם מת תוך ג"י אזלינן לקולא מודין כאן דאזלינן לחומרא משום דאין שיעורו אלא שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' הר"ן. הא דאזלינן לחומרא בספק אשתהי היינו במים אבל בשלג ובכפור כל שיש ספק אם בין ההריגה והמציאה איפסק הקור והצנה יום או יומים תלינן לקולא אם לא שידעינן דודאי שפסק הקור והצנה יום או יומים מ"ב סי' ק"ד. ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקולא דראשון ראה אותו תוך השעה ראשונה. מהריב"ל ח"א כלל א' סי' א' וט' והר"ש הלוי והר"א ששון סי' ח' וסי' י"ב. עיין כנה"ג ד' מ"ה ודף כ"ו ע"א וד' כ"ח ע"א ודף מ"ו ע"ב כי האריך בזה. ואם נראה מתוך דבריו דלא חזיא העד הראשון בשעתיה לא תלינן להקל מ"ב סי' מ"ו.
(פז) מובהקים: דוקא סימנים דאינן עשוין להשתנות כגון חיתוך רגל וכיוצ' בהם אבל בסימנים העשויין להשתנות אין מעידין עיין תשובת מהרא"ם ח"א סי' ל"ו. וכנה"ג דף כ"ח ע"א. כתב כנה"ג אעפ"י שקצת פוסקים שמתירין באשתהי בסי' מובהקים מדברים באשתהי דיבשה ומקצתם מדברים באשתהי דים אין בכך כלום דאשתהי דים ואשתהי דיבשה כי הדדי נינהו לענין זה ע"ש דף הנ"ל.
סעיף כז עריכה
(פח) נהרג כו' ויש אוסרין: והיכא שמצאוהו שלם ולא נודע אם הוא תוך ג"י או אחר ג"י וגופו שלם ולא נחבל בפניו לכ"ע מעידין רשד"ם סי' נ"ו. והרח"ש בתשובה סי' ה' ומ"ד ונ"ט. וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ספק ספיקא שמא הוא תוך שעה ראשונה ואת"ל אחר שעה ראשונה שמא הלכתא כר"ת והרא"ש והטור דס"ל אם לא ראה הטביעה יוכל להעיד אפילו אחר כמה ימים מהרי"ט סי' ל"ז ע"ש דבסי' ל"א לא כ"כ ונתקשה בזה הרב כנה"ג דף מ"ה ע"ב סעיף תל"ח. ועיין רש"ך ח"א סימן קפ"ג. ובתשובת מ"ב סי' מ"ה. ועיין קונטרס עגונות. אם כפי מרוצת הסיפור נראה דהוי לאחר ג"י תלינן להחמיר הרש"ך ח"ג סי' ק"ג. אם מצד הענין נראה שהוא תוך ג"י לכ"ע תלינן להקל הר"א ששון סי' ט"ו. משפט צדק ח"א סי' ס"ח. ראהו נפוח לכ"ע אין מעידין רשד"ם סי' נ"ו. וכ"כ כנה"ג דאפילו למקילין בספק אשתהי היינו דוק' בשלא נתפח אבל בנתפח איסור דאוריית' הוא ולחומר' דודאי אשתהי הואיל שנתפח ע"ש דמ"ו ע"א שהאריך בתשו' ומסיק דיש לחוש לרבוות' דסוברים דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ספק ספיקא דכולא חדא ספיקא הוא ספק מת ספק לא מת ע"ש. ע"ל ס"ק נ"א. וס"ק פ"ד. וע' ס"ק צ"ג מש"ש ועיין כנה"ג דף מ"ו ע"א סעי' ת"ו שכתב שם ואפי' ראוהו לאלתר ונתפח מעידין עליו ע"ש וזהו סותר למ"ש דף כ"ט ע"א סעי' שס"ו והבאתי לעיל ס"ק פ"ד עיין ודו"ק. אפי' לדעת הרשב"א דמחמיר היינו דוקא כשהעד עצמו מסופק אם הוא תוך ג"י או אחר ג"י. אבל אם העד שמצאו הלך לו אין לנו לחוש דילמא העד הראשון היה מסופק. וכ"ש עד מפי עד דתלינן להקל עיין כנה"ג דף מ"ו ע"ב.
(פט) הכל: עיין ח"מ מ"ש. וכנה"ג דף מ"ז ע"א כתב דט"ס וצ"ל מותרת לדברי התו' ע"ש וכ"כ בה"י.
סעיף כח עריכה
(צ) וצורתו: ובמרדכי כתב ע"י ט"ע של צורתו לבד נמי מהני אם העד אינו לפנינו. או שהיה עד מפי עד תלינן שלא ראהו חבול בפניו הר"ש הלוי סי' י"א מ"ב סי' ק"ט.
(צא) למים: כלומר אפי' אשתהי מהני ט"ע אם צורתו שלימה כ"כ תוס' בשם ר"ת. והרא"ש והטור כתב בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו.
(צב) האחרונים: מ"מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפין דבריו לשאר סברות להקל ח"מ ב"ש.
(צג) במים: הג"ה זו קאי על כל מ"ש לעיל אם ראהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע"ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד אא"כ ראהו מיד ויש לו ט"ע עם סימנים שא"מ אבל בס"מ א"צ שיראה מיד. והטעם כיון שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע. וה"ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו שנטבע. אבל מי שלא ראה טביעתו או לא ידע שנטבע אז אם הוא שלם מהני ט"ע בלא סימנים. ואם אינו שלם צריך סימנים. ולענין אם לא ראה הטביעה אם צריך שיראה אותו מיד מחולקים הפוסקים עיין ב"ש. וח"מ בתשובה. וכנה"ג דף כ"ח ע"ב. ובמהריב"ל ח"א כלל א' סי' א'. וברשד"ם סי' נ"א. ובהראנ"ח סי' נ"א. אבל לכ"ע מי שלא ראה הטביעה וגופו שלם והוא ספק אם ראוהו לאלתר או לא מתירין את אשתו משום ספק ספיקא אם ראהו לאלתר ואת"ל לא ראוהו שמא הלכה כמ"ד דכל שלא ראה הטביעה וגופו שלם לא בעינן לאלתר והוי ספק ספיקא המתהפך כנה"ג דף למ"ד ע"א בשם הרח"ש ע"ש וכ"כ בספר מ"ב סי' מ"ה וע"ל ס"ק פ"ח כתבתי בשם כנה"ג דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ספק ספיקא ע"ש. ואפשר לומר בספק ספיקא מתהפך שאני וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי סימן י"ב והובא בקונטרס עגונות סי' שפ"ט. וכ"ה בתשובות דברי ריבות סי' י"ד והובא בק"ע סי' קל"ז. ואם שני עדים אומרים דמכירים בט"ע לחוד וראו הטביעה אי מהני. מהר"ר בצלאל סי' כ"א כתב דמהני ט"ע לחוד בשני עדים אפי' ראו הטביעה דבשני עדים לא שייך בדדמי וכ"כ רשד"ם סי' ס"ט וכתב שם דהיינו דוק' בשני עדים המעידים בפני ב"ד אבל בעד המעיד מפי שני עדים לא ודוק' כשאחד מן העדים הוא יהודי אבל בשני גוים לא מהר"א ששון סי' א' ועיין כנה"ג דף כ"ח ע"ב. ודף מ"ז ע"א. הא דאמרי' דעד שראה הטביעה חיישי' דאומר בדדמי היינו בדקים לן בודאי שראה הטביעה אבל היכ' דלא איתברר לנו אם ראה הטביע' או הוא אינו מזכיר הטביע' בדבריו אין לחוש דראה הטביע' ואמר בדדמי תומת ישרים סי' קמ"ז רשד"ם סי' נ"א מהר"ם מלובלין סי' קל"ד משפט צדק ח"א סי' ח'. אם העד שראה הטביעה העיד שראה שנטבע ויצא לחוץ ומת בט"ע בלי סימנים סגי הר"ם מטראני ח"א סי' ש"ג. הר"א ששון סי' ז'. הריב"ש סי' שע"ח כתב ל"ד ראה הטביעה אלא אפי' שמע הטביעה ראה מיקרי וכ"כ הרשד"ם סי' נ"א ומשפט צדק ח"א סי' ח' ומהור"ר בצלאל סי' כ"א אבל בהר"א ששון סי' א' כ' שדעת כל הפוסקים אחרונים להתיר בלא ראה הטביע' אפי' אם שמע הטביעה עיין כנה"ג דף למ"ד ע"א. אפי' למ"ד דשמע הטביעה ראה מיקרי היינו דוק' כשידע ידיעה אמיתית אבל אם לא ידע אלא מכח השמיעה וקול הברה לא הרא"ש סי' נ"ו. מפי עד אין לחוש דהראשון ראה הטביעה תומת ישרים סי' קמ"ז קמ"ח. משפט צדק ח"א סי' ח' מהר"ם מלובלין סי' קל"ד. אם עד מפי עד מעיד שראוהו לאלתר אלא שלא הוזכר בדבריו אם הכירו ע"י סימנים יש להתיר מספק ספיקא ספק הכירו ע"י סימנים ואת"ל לא הכירו שמא הלכה כמ"ד דבאלתר לא בעי סימנים כנה"ג בשם הרח"ש דף למ"ד ע"א ע"ש וע"ל ס"ק פ"ח וס"ק צ"ג מש"ש.
סעיף כט עריכה
(צד) רעבים: כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירת נחשים צר הוא אבל א"א שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן האש כחנני' מ"ו דלא כירושלמי בתו' יבמות דף קכ"א ע"ב עיין ב"ש ח"מ. ובנימין זאב סי' כ"ה פסק כירושלמי.
סעיף ל עריכה
(צה) האש: המגיד בשם הרשב"א כתב דוק' דנפל לתוך הכבשן שהוא עמוק וא"י לעלות משם אבל אם נפל לחוך המדורה י"ל שמא יצא. א"נ אף לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ"ל פי"ג מה"ג. ונ"ל דאיירי ששהה קצת כדי שישרפו רגליו ויכווצו כדי שלא יוכל לזוז משם דאל"כ פשיטא וכ"כ כנה"ג דף מ"ז ע"א.
(צו) שמן: ל"ד מלאה אלא אפי' לא היתה מלאה מעידין עליו הרח"ש בקע"ד.
סעיף לא עריכה
(צז) צלוב: ב"ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן ט"ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח"א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב"ל ח"ג סי' נ"א. גוי מסל"ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס"ס ע"ש תומת ישרים סי' קמ"א קמ"ט. אבל הר"ם אלשקאר סי' קי"א והמהר"י בי רב סי' י"ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה"ג דף כ"ט ע"ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ"ע מעידין הר"ר הר"ם אלשיך סי' קכ"ב.
(צח) יוצאה: וה"ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י"ב חדש דלא כב"ח מ"מ ב"ש. וכ"ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג"י מעידין עליו כ"כ בי"ד וכ"כ בה"י.
(צט) לבו: וה"ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש"ך ח"א סי' ע"ד.
סעיף לב עריכה
(ק) ממקום אחר: כתב ט"ז מעשה היה בא' שהלך ע"פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהיה פתוח ונטבע והמים היה שאל"ס והתירו חכמי הדור את אשתו וטעמם היה כיון דהמים היה נקרשים דינו כמים שיל"ס. נקשר בשלשלאות של ברזל בתוך הספינה. וה"ה מי שהיו רגליו קשורות בלוח הספינה ונטבעה הספינה יש להקל בנימין זאב סימן כ"ו וכ"ח מהר"ם אלשקאר סי' ק"ץ הר"ם מטראני ח"א סי' קפ"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"א.
(קא) נפשו: שיעור שתצא נפשו הוא ג' שעות הריב"ש סי' שע"ה הר"א ששון סי' א'. ומהרח"ש נסתפק אם עד תחלת שעה ג' קאמר או עד סופה והעלה דעד תחלת שעה ג' קאמר אבל מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו כתב דשיעור כדי שתצא נפשו היינו שעה קלה ע"ש. מעידין עליו ששהה עד שתצא נפשו ולא יצא אפילו לאור הלבנה הר"א ששון סי' י"א הראד"ב סימן ל"ד. אם העד אינו בפנינו או שהוא העד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן ששהא שם בכדי שתצא נפשו כנה"ג בשם הרבה פוסקים דף מ"ח ע"א ע"ש. ועיין מ"ש שם ט"ז ס"ק ק"ח. ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כ' הריב"ש סי' שע"ה שיש להקל וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' כ"ה. ומהור"ר בצלאל סי' כ"א כנה"ג דף מ"ח ע"א.
(קב) ולמעלה: וכן אם נחתך ממנו רגליו בסכין תנשא משום דהמים מרזי המכה ב"ש.
(קג) אינה חיה: עיין ב"ש וכנה"ג דף מ"ח ע"ב.
סעיף לד עריכה
(קד) שמו: ואין חילוק בין ת"ח או לא עיין ב"י.
(קה) תצא: ואם מת הבעל השני או גירשה מותרת לינשא לאחר הרדב"ז ח"א סי' ק"ט. ל"ד בנטבע במים שאל"ס אלא ה"ה בכל מקום שע"פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע"פ חכם או בטעות. אבל אלו דתני במתני' אין מעידים וכו' ואם נשאת תצא. וכן אותן ג' דברים של ר"א בן פרטא תצח וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב"ש סי' שע"ט עיין ב"ש.
(קו) חכם: דוקא חכם מפורסם בהוראה צ"צ סי' מ'.
(קז) תצא: עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג דף מ"ז ע"ב.
(קח) ממש: כתב ט"ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפירוש איך נטבע אע"ג לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל"ס כי רוב הנטבעים במים שאל"ס. אבל אם אומר בפירוש במים שיל"ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד. ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל"ס או מים שאל"ס אזלינן נמי לקולא בעד מפי עד עכ"ל ט"ז ב"ש. וע"ל ס"ק ק"א מש"ש.
(קט) אותו: ואם טעה בהוראה ואמר שטעה וחזר. אין מנדין אותו כמ"ש בש"ס בעובדא דרב שילא.
סעיף לה עריכה
(קי) כתובתה: עי' ב"ש שהעלה אם העידו ב' עדים דנטבע במים שאל"ס גובה כתובתה אף אם לא נשאת עדיין. אבל אם יש לה עד א' גובה כתובתה דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת לא ע"ש. ודבריו אינם עולה יפה לפי מה שביאר הכנה"ג דף פ"ח ע"ב סעיף תק"ך חדא שהרב ב"ש מחליט שהרשב"א איירי בנישאת כבר זה אינו מוכרח כמבואר בכנה"ג שם. ועוד שכתב הב"ש דהראב"ד חולק על דין זה קשה לדבריו דאיירי הרשב"א דוקא בנשאת א"כ לא פליג עליו הראב"ד די"ל דהראב"ד איירי בלא נשאת כמבואר כל זה בכנה"ג שם. ובדף מ"ט ע"א העלה הכנה"ג שרוב פוסקים ס"ל דאינה גובה כתובתה וחולקים על י"א אלו עי' סעיף מ"ג סי' זה אשה שאינה יכולה להנש' מחמת זיקת היבם לכ"ע אינה גובה כתובתה הרש"ך ח"ג סי' קי"ו והר"א ששון סי' כ"ט.
סעיף לו עריכה
(קיא) לידון: אפי' אבד זכרם אין מעידין עליהם כנה"ג בשם תשובת כ"ז דף למ"ד מ"ב ע"ש.
(קיב) כרכום: עיין פי' המ"א לענין גט ע"ש.
(קיג) ליהרג: כמה פוסקים ס"ל דאין חילוק בין ב"ד של ישרל לב"ד של עכו"ם ובכולם אמרינן נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ולמאן דס"ל דהיוצ' להרג בב"ד של עכו"ם הוא בחזקת מת מ"מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ"כ הרא"ש וכ"ה בתו' שם לפי מה שפירש המהרש"א. וע"ל סי' קמ"א סעיף כ'. בח"מ כתב דהסוגי' איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראהו אותו מגוייד וצלוב ע"ש. ועיין בה"י שרוצה להוכיח שקאי אפי' לענין להשיא את אשתו דאל"כ לא מקשה הגמר' מידי וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו וכו' ע"ש. לא דק דהגמר' מקשה דאפי' להשיא את אשתו מהני ליוצא להרג מכ"ש לענין גט ותרומה ודו"ק. והרא"ש בפ"ג דגיטין כתב ז"ל רב אלפס ז"ל כתב בהלכותיו רק זו הבריית' ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס"ל דבבית דין של ישראל הלכה כלישנא קמא דבריית' מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא וכו' ע"ש. אינו מוכרח די"ל דמש"ה לא הביא מימרא דרב יוסף כסברת הח"מ דרב יוסף לענין גט ותרומה אמר. אבל הא קשי' לי על הח"מ דלפי דבריו לא מקשה תו' שם מידי בד"ה וקתני וכו' אמאי לא פריך מהא דקתני מקומנטריסין של נכרים אל ישיאו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי וכו' ע"ש. הא רב יוסף איירי דוק' לענין גט ותרומה עיין ודו"ק. ומכל אלו אם נשאת תצא הריב"ש. וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מש"ה תצא.
סעיף לז עריכה
(קיד) ותנשא: ותנשא לאיש אחר שמ"ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל עיין ב"ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה"ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר"י אדרבי סי' קמ"ד. עגונה שאמר ע"א שמת בעלה בחדש ניסן וע"פ אותו עד נשאת בתמוז ואח"כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע"פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ל"ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ"מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע"ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר"א ברוד"א.
(קטו) תנשא: עיין תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב וביבמות דף קי"ז ע"ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא"ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע"ש. א"כ לפ"ז דברי הב"ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא"ז ובין בבת אחת ע"ש: וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' תשמ"ח וז"ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב"ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע"ש. ועי' ב"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא"ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא"ז קרי' ליה בבת א' ודו"ק.
(קטז) תצא: אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ"ש.
(קיז) לי: פירש"י בכתובות דף כ"ו ע"ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת.
(קיח) שותקת: כלומר אם נשאת בהיתר ע"פ אשה א' או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים.
(קיט) תצא: זהו דעת הטור אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשים דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוה ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי עדים המכחישות זא"ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי.
(קכ) מעידים: ע' ב"ש. ואולי ט"ס הוא וצ"ל לאחד מעידיה ר"ל להעד שמסייע לה שאומר מת.
(קכא) עדות: ובכל אלו הדינים. אשה ועכו"ם מסל"ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל"ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב"ל ח"ג סי' ח' ובהרשד"ם סי' נ"ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע"ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל"ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל"ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ"ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה"ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב"ל ח"ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"א מדברי הרשד"ם סי' נ"ט משמע דתצא. ועיין מהריב"ל ח"ג סי' ה'. ותשובת הרמב"ן סי' קי"ט וכתב הרח"ש בקע"ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע"פ האומר מת אעפ"י שאח"כ באו ב' עדים הנ"ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע"ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח"כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע"פ אשה או פסול ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח"ש בקע"ד. התירוה או נשאת ע"פ עד מפי עד ואח"כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג"כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח"ש בקע"ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל"ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל"ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה"ג דף מ"א ע"א. ובח"מ ס"ק ע"ד. עד מפי גוי מסל"ת ונשאת ואח"כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב"ל ח"ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ"א על פי עצמו. מהריב"ל ח"ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד"ם סי' כ"ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח"ש בקע"ד הכריח כרשד"ם.
סעיף לח עריכה
(קכב) כשר: ר"ל אפי' אחר שהתירוה ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א.
(קכג) והתירוה וכו': להלכה אין סומכין לקול' בהיא עצמה ח"מ ב"ש. אשה שאמרה עד פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחיש לה אינה נאמנת. דכל עד מפי עד אם בא הראשון. וכפר את השני אין השני האומר בשמו נאמן מהריב"ל ח"ג סי' ד' והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. וכנה"ג דף ל"א ע"א האריך בזה וכתב אפשר לומר דדוק' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר את השני אין השני האומר משמו נאמן. אבל אשה עצמה מפי עד אפשר דנאמנת דהיא דייק' ומנסב' וכו' ומסיק שם ומ"מ דבר פשוט אצלי דלכ"ע אם נשאת ואח"כ בא העד והכחישה לא תצא. ואם הלכה לב"ד אחר ואמרה מת בעלי ולא הזכירה מעד נאמנת הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. אפילו למ"ד דאינו נאמן היינו בעד מפי עד אבל בשני עדים מפי עד א' אעפ"י שהעד מכחיש השנים נאמנים הראנ"ח סי' ל"ז אפי' למ"ד דאינה נאמנת היינו דוקא כששאלוהו והכחיש אבל אין אנו צריכין לשאול אותו אם הדבר כן כמו שאמרה מהר"י מינץ סי' י"ד והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב כתב אם תלתה בעד וליתא קמן נאמנת במיגו דאמרה מת בעלה סתם ואי אית' קמן שיילינן ליה ע"ש. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"ב. דלמ"ד דכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר את הב' אין השני האומר בשמו נאמן היינו דוקא ישראל מפי ישראל או גוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת או מפי ישראל. אבל ישראל מפי גוי אינו נאמן הגוי אשר פיהם דיבר שוא להכחישו עיין שם.
סעיף לט עריכה
(קכד) תצא: זהו דעת הר"ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד"ם סי' נ"ט דחולק על הר"ן. והרח"ש בקע"ד דהסכים עם הר"ן וכן היא סברת מהריב"ל ח"ג סי' ח'. מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי"ז ע"ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע"ש. ולא ק"מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש"י שם ד"ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע"ש א"כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ"ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש"ה קתני נשאת וא"ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל"כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה"ל למיתני תצא ודלא כסברת הר"ן. קשה מנ"ל זאת להמקשן דאין הדין של הר"ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א"כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א"כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב"ד מהתירוה לינשא ע"ש.
(קכה) ג': הח"מ מאריך ומסיק דא"צ ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע"ש. וב"ש הביא ראיה דצ"ל שלשה ע"ש.
סעיף מ עריכה
(קכו) תנשא: אפילו אם לא התירוה הרא"ש.
(קכז) כשרים: ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא"כ נשאת לא' מעידיה ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ"מ אם ניסת לא' מעידיה לא תצא. אבל בפסולי עדות אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפי' אם ניסת לא' מעידיה תצא בה"י ב"ש.
סעיף מא עריכה
(קכח) ששמעו כל א': כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד. כן הוא בתשובת הר"ן וקמ"ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דיעות ה"ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין עד מפי עד אחד. ודוק' שהשנים באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי. וה"ה עד המעיד מפי רבים וע"א מעיד מפי יחיד שקולים הם מאחר דאין הרבים לפנינו ח"מ. וב"ש כתב דווקא אם רבים שמעו מאחד נחשבין כחד. אבל אם א' שמע מרבים עדיף מאחד שאמר ששמע מאחד ע"ש. מה שרוצה הח"מ להוכיח דאל"כ ליתני רבותא א' מפי שנים ולא שנים מפי שנים ע"ש. נ"ל דמש"ה נקט שנים מפי שנים להורות אבל שנים מפי אחד כאחד דמי ואי הוי נקט א' מפי שנים לא הוי ידעינן שנים מפי אחד וק"ל.
סעיף מב עריכה
(קכט) ספק: כלומר אף על גב דנשאת בהיתר על פי שנים הראשונים תצא מהתירה על פי עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאין אותה דתרי ותרי ספיק' הוא ואשה בחזקת א"א קיימי והבא עליה באשם תלוי קאי ח"מ. ול"ד להיתר ע"פ ע"א דשם ע"י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והיה כאלו אין ספק בדבר ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א. וכן אפי' במקום שנאמר לא תצא אם התירוה אפ"ה לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים כמ"ש סעיף ל"ז. מיהו בשבויה מהני היתר אע"ג שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אינו סותרת ההיתר דיוכל להיות אע"ג דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני היתר שם אם לא באו עידי טומאה ש"ס.
סעיף מג עריכה
(קל) כתובתה: היינו מנה מאתים. אבל לא תוספת ונדוניא דהיינו נצ"ב עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שהבי' פוסקים הרבה דס"ל כן. ומבי' ג"כ פוסקים הרבה דס"ל שגובה מנה מאתים ותוספת' ונדוני' בין מבני חרי בין ממשעבדי בין שהותרה על פיה בין עי"ג מסל"ת בין ע"י עד כשר ע"ש. ועיין מהריב"ל ח"ב סי' ע"ה ומהר"ם מטראני ח"ג סי' קל"ד והרשד"ם חא"ה סימן ע"ה כתב דהיכ' שנשאת עי"ג מסל"ת גובה כתובתה משלם מנה מאתים ותוספת' ונדוני'. אבל בסי' רכ"ג בחא"ה ובחושן משפט סי' תמ"ח כתב דבין נשאת על פיה בין נשאת עי"ג מסל"ת אינה גובה כ"א מנה מאתים אבל לא תוספת ונדוני' וכ"כ הר"י הלוי סי' י"ו עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב. וכתב משפט צדק ח"א סי' ט' שאם האשה תפסה יכולה לומר קים לי. אם נשתקע זכרו והותרה לינשא גובה כתובה משלם הר"י הלוי סי' י"ז.
(קלא) שוטה: מ"ש הח"מ גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא וכו'. יבמות קט"ז ע"ב. אינו מוכרח די"ל דה"ק לדבריך פקחת תנשא. ור"ל פקחת דיודעת לקרוע בגדיה ובוכה. ושוטה ר"ל דלא עבדה הכי. אבל באמת אינה שוטה. ואחת זו ואחת זו תנש' קאי בין דעבדה הכי ובין לא תנש' אבל שוטה ממש י"ל לא עיין ודו"ק וכ"כ התוס' י"ט במשנה א' פרק האשה שלום ע"ש ועיין בה"י.
(קלב) אותה: היינו ע"י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז"פ של הכתובה ח"מ ב"ש.
(קלג) כתובתה: מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב"ד נותנין לה כתובתה דהא אזיל לה חשדא. והרח"ש בקע"ד כתב לענין הלכה. באומרת התירוני לינש' ותטלי כתובה לא תנשא כדי לחוש לדברי הרא"ש והטור. אמנם אם נשאת לא תצא דכדאי הם הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם שלא להוצי' אשה מתחת בעלה. אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינש' אף אם נשאת תצא כיון דהרמב"ם הוא יחיד בדבר הזה ע"ש. וכנה"ג דף מ"ט ע"ב חולק עליו והאריך בזה ולבסוף העלה דבין אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא ובין אמרה התירוני לינש' ותנו לי כתובתי לא תנשא לכתחל' ואם נשאת לא תצא. אבל באמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי אין ולאו ורפי' בידי אם תצא או לא ע"ש דף ט' ע"א. ועיין ח"מ ב"ש בה"י.
(קלד) שמת: מלשון הריטב"א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב"ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב"ד למה לא נאמין לו וא"כ קשה על רמ"א למה כתב כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב"ד כלשון הריטב"א ח"מ. ואם ע"א אומר קברתיו נאמן עיין ב"ש.
סעיף מה עריכה
(קלה) אסורה: בש"ס מבואר דמחזיקין לבעלה חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ"ז י"ל דאין תופסין בה קידושין של אחר. מיהו תו' כתבו שם דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ"ז תופסין בה קדושין של אחר ב"ש.
סעיף מו עריכה
(קלו) מת: גוי מסל"ת שמת. וישראל אמר לאביו שלא מת ואח"כ אמר שלא אמר כן אלא להשיב לב האב תנשא מהריב"ל ח"ג סי' ל"א.
(קלז) לאוסרה: וה"ה שאר פסולים שאינם נאמנים להתיר אינם נאמנים לאוסרה פסקי מהרא"י סימן ר"כ רכ"ב.
סעיף מח עריכה
(קלח) ופלוני: אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרְשֵני אין זו קטטה דכולהו אומרות כן בשעת כעסן יבמות קי"ו ע"א. ועיין בהרא"ם ח"א סי' כ"א וכ"ב.
(קלט) בעלה: עיין ח"מ ב"ש והרא"ם ח"א סימן כ"א.
(קמ) קברתיו: משום דחיישינן דמשקרת ואין חילוק בין הרגיל הוא קטטה או היא עיין כ"מ ה"ג פי"ג דהאריך.
(קמא) בעלה: הרא"ש סי' כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב"ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח"כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה ח"מ ועיין ב"ח ועיי' בכ"מ פי"ג מה"ג.
(קמב) אותו: ממיל' אפילו אי אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת ח"מ. ואפשר אם העד בא לבדו כסברת הרא"ם בס"ק שלפני זה ואמר קברתיו יש להקל. עיין ב"ש ס"ק קמ"ג.
(קמג) תצא: עי' ב"ש כנה"ג דף מ"ט ונו"ן.
(קמד) במלחמה: משמע דאם אמרה סתם מת אמרינן מת על מיטתו קאמרה. וכ"מ מהג"ה דבסמוך. וכ"כ בה"י. אבל ברש"י יבמות דף קט"ו ע"א מבואר דאם אמרה סתם מת אם מלחמה בעולם הוי כאלו אומרת מת במלחמה וכן הוא דעת מהר"ם מלובלין סי' קפ"ט. ומסוף דברי הרמב"ם שכתב אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת משמע נמי הא מת סתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ועיין ב"ח וב"ש (קמה) קברתיו. עיין בהרא"ם סי' כ' והועתקה בכ"מ פי"ג מה"ג. ועיין ב"ח. ומ"ש וז"ל ומה שקשה ליהמני' במת במלחמה במגו דמת על מטתו ע"כ פירושו דאם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג דהוי מגו מת אטו מת. ומ"ש שם עוד וז"ל מיהו החזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא לכתתלה במגו דמת על מטתו ע"כ. פירושו אם אמרה מת מיתת עצמו ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה דהוי מיגו מת אטו מת ודו"ק. א"כ מ"ש הב"ש על הב"ח ואשתמיטת' ליה דברי תוספת הללו. לא דק. ועוד אפשר לומר דהב"ח שכתב ומה שקשה ליהמני במת במלחמה במגו דמת על מטתו. פירושו באם אמרה מת וקברתיו. גם מ"ש מיהו בהחזיקה היא מלחמה קשה אמאי לא תנשא וכו' קאי נמי דאמרה מת וקברתיו ע"ש. גם מ"ש הב"ח לכאורה דברי תוס' הללו סותרים זא"ז ע"ש. לא דק. דמלחמה בעולם דמתני' דלא מהימני איירי אפי' באמרה מת סתם דהשת' הוי מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וכ"כ המרש"א ע"ש ועי' בית יהודה. גם מ"ש הב"ח וקשה אכתי אית לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במגו מת בביתו. לא הבנתי דהא לפי הפשט הגמר' דהחזיקה היא מלחמה בעולם וכו' ר"ל דהיא אמרה דנהרג במלחמה. אבל אי אמרה דמת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה זהו באמת קושית הב"ח כמו שפרשתי. וא"ל מה הקשה הב"ח אמאי לא תנשא לכתחלה בהחזיקה היא מלחמה במגו דמת על מטתו. דהא המיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם לא מהני מטעם דאמרי בדדמי א"כ למה מהני מגו דמת על מטתו. בשלמ' תוספת שם הקשה על האיבעי' למה אמרו האי מיגו ולא אמרו האי מיגו דמת על מטתו אבל על הב"ח קשה. אפשר לומר דאם אמרה מת מיתת עצמו לא שייך בדדמי ומהני מיגו דבנהרג שייך בדדמי דזימני דמחו ליה בגירא וכו' עיין ודו"ק.
(קמו) נאמנת: דלא חיישינן משקרת אלא דחיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי. ואפשר לפי דיעה זו אם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה נאמנת דלא שייך בדדמי ודו"ק וצ"ע.
(קמז) לד"ה: ר"ל מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש"ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת כ"מ מהג"ה דבסמוך. ועיין ס"ק שלפני זה מש"ש ועיין ב"ש.
(קמח) נהרג: הח"מ מסופק אם הרמב"ם מודה לזה משום דהרמב"ם ס"ל אפי' בקברתיו אינה נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ"ה לא מהני ע"ש. וב"ש כתב עליו דל"ד ע"ש.
סעיף מט עריכה
(קמט) מלחמה כו': מבואר בש"ס אם א"י אם מלחמה בעולם א"צ לשאול אותה נ"י. ואם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו נאמנת אפילו לדעת הרמב"ם דשייך מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ב"ש ע"ש ועיין ב"ש ס"ק קנ"ו. וא"ל א"כ אפילו מלחמה בעולם נמי נימא אם אומרת קברתיו נאמנת במיגו דאי בעי אמרת מת על מטתו. דאין זו מגו טוב הואיל וידוע שמלחמה בעולם כתירץ תוספת.
(קנ) תצא: עיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"ב ע"א ודף ע' ע"א כתב דט"ס הוא בטור שאין מדברי הרא"ש שס"ל דתצא. והרדב"ז ח"א סי' רי"ט כתב שלדעת הרא"ש שאם נשאת תצא וכ"ד הרי"ף ע"ש.
סעיף נ עריכה
(קנא) תנשא: אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרת מ"מ בעד לא חיישינן דמשקר. אלא החשש הוא שמא אמר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי ועיין ב"ש ס"ק קמ"ג. אין חילוק בזה בין אומר מת סתם לאומר ראיתיו מת הראנ"ח ח"א סי' ע"ה. נהרגו הרבה נפשות כמו ששים דמי למלחמה הרש"ך ח"א סי' כ"ו. ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' ע"ח מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי משפט צדק ח"א סי' ס"ח. ל"ד דאומר העד קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים סגי הרא"ש סי' ד' וסי' ו'. דוקא מלחמה גדולה אבל לסטים על שיירא אחת אפשר שאצ"ל קברתיו מהריב"ל. אבל מהר"ם מלובלין סי' נ"א. ובסי' קכ"ח כתב דנפלו עלינו ליסטים הוי כמלחמה ואומר בדדמי ע"ש. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"א.
(קנב) קברנוהו: כי בשנים לא אמרינן דאומרים בדדמי כ"ד הרא"ש והרשד"ם סי' נ"ה בנימין זאב סי' י"ט תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה. והר"א ששון ח"א סי' א' ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח ולדידי חזיא דהוכחות הרא"ש לאו הוכחה היא דרוצה להוכיח מדקאמר ומאה נשים כע"א דמי וכו' משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי בדדמי עכ"ל. ואיני רואה כאן שום הוכחה חדא דהגמרא רוצה להוכיח דאפילו בחד נמי לא אמרינן בדדמי ועוד דהא לפי סברת הרי"ף דס"ל דאפילו בתרי נמי אמרי בדדמי קשה אמאי לא קא מבעיא בב' עדים כי היכ' דמבעי' ליה בע"א וצ"ל דס"ל להרי"ף דאה"נ דתרתי קא מבעי' ליה כמ"ש הב"ח א"כ מוכרח הגמר' לומר והא מאה נשים כחד דמי למיפשט תרווייהו דלא אמר בדדמי עיין ב"ח ודו"ק בסוגי' זו דקשי' לי על הוכחת הגמר' והא מאה נשים וכו' וקתני קשי' ע"ש. דילמ' התם איירי דאמרי מת וקברתיו. גם על התרצן למה לא משני כן ועיין מ"ש הנ"י ודו"ק. אפילו לדעת הרי"ף אם ההורגים עצמם הם המעידים ליכ' למיחש בדדמי הרש"ך ח"א סי' כ"ז. מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ב' פסק דשנים נאמנים אפי' בלא קברנוהו כהרח"ש אפילו הם פסולים. והרא"ש סי' ד' וסימן למ"ד חולק עליו ופסק דוק' שנים כשרים ולא פסולים. וכ"כ בהרש"ך ח"ב סימן ד' ורשד"ם סי' ע"ט ובצ"צ סי' פ"ח והרמ"א בתשובתו סי' ק"א ומהר"ם מלובלין סימן קכ"ט. העיד אחד בשם שניהם הוי כאלו היו בפנינו השני עדים ולא חיישינן בדדמי הרמ"ט ח"ב סי' מ"ט מהר"ם מלובלין סי' קכ"ח וצ"צ סי' פ"ח. הא בשנים נאמנים בלא קברנוהו. דוק' כשאמרו שראו שמת אבל אמרו ששמעו שמת אפילו ק' כחד דמי תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה.
(קנג) מת: כתב הח"מ דה"פ דברי המרדכי שכתב דין זה דהעד ההוא לא ראה ההריגה אלא מצא (הורג) [הרוג] א' והכירו שהו' פלוני אז א"צ לומר קברתיו כיון שלא ראה את ההריגה לא אמר בדדמי ולא כמשמעות דברי ההג"ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה. והריב"ש סי' שע"ח כתב דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. ועיין ראנ"ח סי' ע"ה וכנה"ג ד' ט' מ"ח. ובקע"ד סי' רפ"ט וסי' ל"ד. וב"ש כתב די"ל דאיירי שפיר דראה ההריג' ומ"ש הרמ"א ראיתי אח"כ שמת היינו שמת בודאי וכ"כ צ"צ סי' פ"ח.
(קנד) בזה: עיין ד"מ שמביא כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל עכו"ם לא עדיף מע"א וכ"כ הח"מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו עיין ב"ש.
סעיף נא עריכה
(קנה) המפולת: עיין מ"ש הב"ש. דלכאור' מ"ש כאן סותרים למ"ש ס"ק ק"נ היכ' דיש לה מיגו נאמנת בקברתיו אף לטעם הב' עיין ודו"ק ועיין רלנ"ח סי' קל"ה.
(קנו) נחשים: דדוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע"י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת רי"ו ועיין בה"י.
(קנז) קברתיו: כתב הח"מ ר"ל למאן דס"ל קברתיו מהני. ולהרמב"ם לא מהני באשה עצמה קברתיו והרמ"א סמך אדלעיל ע"ש. ואפשר לומר דכאן כ"ע מודה דנאמנת אם אמרה קברתיו דיש לה מגו דאי בעי אמרה מת סתם עיין ב"ש ס"ק ק' וס"ק קנ"ו.
סעיף נג עריכה
(קנח) רעבון: עיין מ"מ פי"ג מה"ג. עד מפי עד שאמר שמעתי מפלוני שפלוני מת ברעבון חיישינן בדדמי תומת ישרים סי' קנא.
סעיף נד עריכה
(קנט) עכו"ם: משום דמלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתייר' ועמדה וראתה שמת ולא אומרת בדדמי גם למשקרת לא חיישינן אלא במלחמה גדולה עיין ב"ש. ויש לחקור באשה זקנה שאינה ראויה לביאה אם שייך לומר אשה כלי זיינה עליה. ומיהו לא יפול ספק זה כ"א לפרש"י שם ע"ז דף כ"ה ע"ב. דפירש דאין הגוי הורג אותה ובא עליה. אבל לפירוש תוספת שם לפי שאינם בעלי מלחמות ומריבות מרחמין עליה. א"כ כ"ש אשה זקנה כלי זיינה עליה. וא"ל לרב אידי שם דאמר אפילו במכוערת. א"כ י"ל ה"ה נמי זקנה. זה אינו דבחורה והיא מכוערת יש בה טעם ביאה משא"כ בזקנה וצ"ע כנה"ג דף ל"ב ע"ב. ואפשר לומר דאפי' בזקנה נמי כלי זיינה עליה דאל"כ לימא איכ' בינייהו אשה זקנה וק"ל. עיין ב"ח ובה"י.
סעיף נה עריכה
(קס) נאמנת: עיין ברמב"ם פי"ג דין ז' כנה"ג דף ח' ע"ב. וכ"מ כתב שם בשם הר"ן בפרק הנזכר דין י"ט דה"ה עד א' אומר מת בדבר לא מהימן עד שיאמר קברתיו ע"ש. ונסתפקתי אם היא אמרה מת בעלי בדבר וקברתיו אם מהני לדעת הרמב"ם לפי דעת הר"ן שגורס ברמב"ם אינה נאמנת ואפשר דמהני דבדבר לא שייך הב' טעמים של הר"ן עיין ב"ש ס"ק קמ"ו ודו"ק מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת. ודוק' דליכ' שום דבר שמורה שהיה שם עוד אחד אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אע"ג דאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת רי"ו ב"ש.
סעיף נו עריכה
(קסא) נבעלה: משודך שנתייחד עם משודכתו בפני עדים אם ראוה שנבעלה אם נשאת לאחר בלא גט תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה. ואם לא ראוה שנבעלה והיו קרוביה נשמטין מלגמור הענין והוא מהדר לקדשה כדי שיהי' לבו בטוח אעפ"י דחיישינן שמא בעל לשם קידושין אם נשאת לא תצא הרדב"ז ח"א סי' רי"ו. ועיין הרש"ך ח"א סי' צ"ב.
(קסב) משניהם: יש מי שהורה בזמן שהם רוצים להיות מפורשים מניחים אותם ואין כופין להוצי' בגט ולא עוד אלא אם יכירו שהו' חייב לגרש הוי גט מעושה. והרדב"ז ח"א סי' פ"ט חולק עליו וכתב דלעולם יוצא בגט. כן נראה מדברי הטור שכתב תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם. כוונתו במה שאמר וצריכה גט משניהם אף על פי שאמר תצא מזה ומזה שלא די לו בהפרשה בעלמ' אלא צריכה גט משניהם. ויש לחקור לדעת הרדב"ז שצריך להוצי' בגט אם כופין אותו בשוטים או בדברים. ואם צריך לכופו בשוטים יש לראות אמאי לא מנה הטור בסי' קנ"ד בהדי הנך שכופין אותם להוצי'. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' נ"ט וסי' רע"א.
(קסג) הראשון: ר"ל אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה"ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג"כ אין לה כתובה משום דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ח"מ ב"ש.
(קסד) הבלאות: דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ"ש סי' קט"ו ע"ש. וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בפני עדים אין מוציאין ממנה. וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים עיין נ"י. ולדעת רש"י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ"ג בש"ג. והמחבר פסק כרוב פוסקים כמ"ש נ"י. הרש"ך ח"ב סי' רכ"ג פסק דאין שום פוסק שיסכים לסברת רש"י ואפי' אם הבעל מוחזק מוציאין מידו ולא מצי למימר קים לי כרש"י. אבל הרשד"ם סי' קט"ו מגמגם לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"ש וכנה"ג דף ט' ע"ב.
(קסה) נטלה: אפילו נטלה שלא בעדים נ"י מ"מ.
(קסו) הראשון: ה"ה אם נתעברה.
(קסז) מדרבנן: עי' ברמב"ם פ"י מה"ג ופט"ו מהא"ב דלא הביא דין זה רק הבי' אם חזר בא עליה הראשון קודם גרושי הב' הוי ממזר מדרבנן ולא כתב כלום מזה דאם בא עליה השני לאחר גירושי או מת הראשון. וע"כ צ"ל דס"ל דאם בא השני עליה לאחר גירושין או מת ראשון דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן. ומש"ה לא הבי' ג"כ הדין אם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת הוי ממזר ושנולד לאחר שמת הוי ממזר דרבנן. משום דס"ל לאחר שמת הראשון לא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן כפשט' דמתני' דלא כפירוש תוספת ורא"ש. וא"כ המחבר פסק דהוי ממזר דרבנן כתוספת והרא"ש. קשה דבסעיף שאח"ז הביא מחלוקת וכתב דעה ראשונה אינו ממזר. הא לפי תוס' ורא"ש הוי ממזר דרבנן. וב"ש כתב ואישתמיטתא דברי הרא"ש דחילוק יש בין בא בעלה או מת ע"ש. אינו מוכרח. חדא הא הרא"ש דחה דבריו זה ולא מצינו מי שס"ל כן גם מוכח שתוספת לא ס"ל האי סברא דא"כ לא מוכחי מידי מדסיפא עיין דף צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים אומרים וכו'. ועוד דדרכו של הש"ע להביא תחלה הדיעה היותר משכחת עיין סי' א' מ"ש הח"מ בס"ק י"א בשם תשובת מ"ע. א"כ נסתר דברי ב"ש שכתב דדיעה א' היא י"א דהביא הרא"ש. והדיעה הב' הוא תוספת ורא"ש. אין זה דרכו של ש"ע וצ"ע. ועיין מי באר על המשניות עיין כנה"ג דף נ' ע"ב. ועיין הרלנ"ח סי' מ"ב. דוקא באשה שהלך בעלה למד"ה והלכה ונשאת בטעות שקנס הוא שקנסו לה משום דלא דייקא. אבל אשה שבמזיד נשאת לאיש אחר או זנתה עמו וגירשה הראשון וילדה מב' אותו הולד כשר ואינו אפילו ממזר מדרבנן רלנ"ח סימן מ"ב הר"א ששון סימן קנ"ו. ועיין כנסת הגדולה כאן. ובסימן ק"נ.
(קסח) מדבריהם: עיין לעיל סימן ד' ס"ק כ"א מש"ש.
סעיף נח עריכה
(קסט) בטעות: בתשובת הרשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנשואין של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה. ועיין כנה"ג דף נ"א ע"א שהאריך בזה.