שבועות ג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אועל הזקן שתים מיכן ושתים מיכן ואחת מלמטה חדא דמיחייב עלה תרתי תנא שבועות שתים שהן ארבע מאי שנא הכא דתני להו לכולהו ומאי שנא גבי יציאות שבת ומראות נגעים דלא קתני להו לכולהו אמרי שבועות וידיעות הטומאה דגבי הדדי כתיבין ודמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד תני להו גבי הדדי ואיידי דתנא תרתי תנא כולהו פתח בשבועות ומפרש ידיעות הטומאה איידי דזוטרין מילייהו פסיק שרי להו והדר תני שבועות דנפישן מילייהו בשבועות שתים שהן ארבע שתים שאוכל ושלא אוכל שהן ארבע אכלתי ושלא אכלתי גידיעות הטומאה שתים שהן ארבע שתים ידיעת טומאת קדש וידיעת טומאת מקדש שהן ארבע קדש ומקדש:
דיציאות שבת שתים שהן ארבע שתים הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית שהן ארבע הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית מראות נגעים שנים שהן ארבעה שנים השאת ובהרת שהן ארבעה שאת ותולדתה בהרת ותולדתה מני מתניתין לא רבי ישמעאל ולא ר' עקיבא אי רבי ישמעאל האמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא אי ר' עקיבא האמר על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש איבעית אימא רבי ישמעאל איבעית אימא ר' עקיבא איבעית אימא רבי ישמעאל מהן לחיוב ומהן לפטור ואיבעית אימא רבי עקיבא מהן לחיוב ומהן לפטור לפטור
רש"י
עריכהועל הזקן שתים - מכל צד ב' צדעים לפי שהלחי רחב כנגד הצדעים ויש לכל דבר רחב קצה לשני צדדין בראשו:
וא' מלמטה - בסנטר שהלחיים מחוברין שם והעצם קצר מלמטה בסנטר שקורין מונטו"ן בלע"ז:
חדא - אזהרה דמיחייב עליה תרתי היינו דומיא דשתים שהן ארבע:
לכולהו - כל ב' שהן ד' שמצא שנאם כאן:
ודמיין להדדי בקרבן עולה ויורד - בהא דמיין להדדי ששתיהן עולה ויורד:
ומפרש ידיעות - דקתני את שיש בה ידיעה וכו' ופריש כולה מתני' מילי דידיעות טומאה ושבקינהו למלתא דשבועות:
דזוטרין מילייהו - שני פרקים אלו הראשונים:
שרי להו - מתיר אותן כלומר מתיר התנא עצמו מהן ונפטר מהן תחלה:
שבועות שתים וכו' - פרישית לכוליה במתני':
ידיעות טומאת קדש - שנעלמה ממנו טומאה ואכל קדש:
וידיעות טומאה דמקדש - ידיעות שנעלמה ממנו ידיעת טומאה ונכנס למקדש:
ידיעת קדש - שנעלמה ממנו ידיעת קדש וסבור שאין זה קדש ומתחלה ידע:
הוצאה דעני - העומד בחוץ:
והוצאה דבעל הבית - העומד בפנים:
שאת ובהרת - אבל ספחת אינו שם נגע אלא שם תולדה כדמפרש לקמן (דף ו.) בפרקין:
אינו חייב - קרבן:
אלא על העתיד - דדייק להרע או להיטיב לקמן בפ"ג:
ואי רבי עקיבא האמר כו' - במתניתין בפרק שני ומתניתין קתני שהן ארבע:
תוספות
עריכהועל הזקן שתים מכאן. נראה דמשחית ונשחת שניהם חייבין כמו בהקפת הראש דאמר בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז: ושם) אחד המקיף ואחד הניקף במשמע ואע"ג דהתם דריש מדכתיב לא תקיפו לשון רבים וגבי זקן כתיב לא תשחית לשון יחיד הא כתיב נמי בכהנים לא יגלחו לשון רבים וילפינן מהדדי לענין גילוח שיש בו השחתה בפרק ב' נזירים (שם דף נח:) ובג"ש דפאת פאת ילפינן מהדדי בפ"ק דקדושין (דף לה: ושם) ובהדיא תניא בתוספתא [פ"ג] דמכות המשחית פאת זקנו של חבירו שניהם חייבין ואסור לישראל להניח לנכרי להקיף ראשו ולהשחית זקנו דהא אמר רב הונא בפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) המקיף את הקטן חייב וה"ה איפכא דלא מקיש מקיף לניקף. ואע"ג דהתם פליג עליה רב אדא בר אהבה משום דכתיב לא תקיפו אחד המקיף ואחד הניקף משמע ואתקש מקיף לניקף כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב ומשמע התם דלרב אדא בר אהבה אפי' איסורא דרבנן ליכא מדקאמר ליה לרב הונא בניך הקטנים לדידך מאן מגלח להו א"ל חובה משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש אין הלכה כרב אדא דסתמא דהש"ס בפרק א' דבבא מציעא (דף י:) כרב הונא דקאמר איכא בינייהו איש דאמר לאשה תקיף לי קטן דללישנא דתלי בבר חיובא הכא אשה לאו בת חיובא היא מיחייב שולחה משמע דאי מקיף ליה גדול מיחייב ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא אע"ג דמקיף לאו בר חיובא ולא פטר אלא היכא דניקף לאו בר חיובא הוא מדלא קאמר איש דאמר לקטן או לנכרי אקיף לי גדול והוי נפקותא לרב אדא ויש לדחות משום דלרב הונא דלא מקיש מקיף לניקף לא יניח גדול להקיף עצמו וגם אין להביא ראיה מדאמר ביבמות (דף ה. ושם) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר אבל יש להביא ראיה מפ' ב' נזירים (נזיר דף נז:) דקאמר ודלמא לאו טמאין אינון וקעביד הקפה ומשני שמואל באשה וקטן ודייק התם דקסבר שמואל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדלא אוקי בגדול והשתא אי שרי לרב אדא כי מקיף ליה לאו בר חיובא אכתי תקשי ליה ולוקמה בגדול ויקיפנו לאו בר חיובא דהא שמואל כרב אדא ס"ל מדשרי להקיף באשה וקטן ומשמע דמקיף בר חיובא הוא דלא פירש באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן:
חדא דמיחייב עלה תרתי. בהתראה אחת איירי ובגילוח בבת אחת או בזה אחר זה תוך כדי דיבור דלא מ"ל אישתליין דאי בכמה התראות לא הוה פליג ר' אליעזר בפ' בתרא דמכות (דף כ.) דאמר אם נטלן כולן כאחת אינו חייב אלא אחת ואע"ג דהתם מצרכי קרא למחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה הכא לא צריך קרא דפאות מחלקות ור' אליעזר לית ליה מחלקות:
גבי הדדי כתיבי ודמיין אהדדי. בטעמא דכתיבי גבי הדדי סגי כדאמר במס' נדרים (דף ב:) וא"ת גבי מראות נגעים ליתני כולהו דדמיין אהדדי בקרבן עולה ויורד וי"ל דליתיה בדלי דלות וא"ת מ"מ ליתני במתניתין קודם יציאות שבת כיון דאיתא בדלות ודמי טפי לשבועות וי"ל דהני לכפר והני להכשיר:
פתח בשבועות ומפרש ידיעות. וליכא למימר דמינה דסליק מפרש ברישא דהא ממראות נגעים קא סליק:
איידי דזוטרן מילייהו. אע"ג דנפישי מילייהו משבועת בטוי דבידיעות איכא תרי פרקי קמאי ומשבועת בטוי ליכא אלא פרק ג' מ"מ מילי דכל שבועות נפישין טפי שבועת בטוי שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינין:
והדר תני שבועות. אע"ג דלא דמי דידיעות מפרש. מילי דידיעות ברישא והדר תני שתים שהן ארבע ובשבועות מפרש שתים שהן ארבע ברישא:
שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי. וא"ת ומה דוחקיה לפרושי הכי דהשתא קשיא ליה בסמוך אי ר' ישמעאל האמר אינו חייב כו' לימא שהן ארבע אזרוק ולא אזרוק ונתוקמא מתניתין שפיר כר' ישמעאל וי"ל דבפ"ג (לקמן דף יט:) בהדיא תנן שהן ארבע אכלתי ולא אכלתי וההיא מתניתין קיימא לפרושי מתניתין דהכא ואין להקשות דליתני שתים שהן שמונה אזרוק ולא אזרוק זרקתי ולא זרקתי דלא תני אלא דבר וחילופו כדפירש בקונטרס במתניתין.:
אי ר' ישמעאל הא אמר אין חייב כו'. וא"ת תקשי ליה נמי ידיעות דמתניתין בעיא ידיעה בתחלה כדתנן כל שיש בה ידיעה בתחלה כו' ור' ישמעאל לא בעי ידיעה תחלה כדמוכח בפירקין (דף ט.) דקאמר לר' ישמעאל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא ואמר נמי בספ"ב (לקמן דף יט:) הא מני ר' ישמעאל היא דלא בעי ידיעה בתחלה וי"ל דמידיעות לא בעי למיפרך דהמ"ל דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר לה כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה כדאמר בירושלמי ר' ישמעאל כרבי ורבי כר' ישמעאל אע"ג דגמ' דידן פליג אירושלמי וסבר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה אפי' ידיעת בית רבו מדלא מוקי לקמן דחיצון מכפר אאין בה ידיעה תחלה אפי' ידיעת בית רבו משמע דלעולם בר קרבן הוא אפי' אין בו ידיעה בתחלה כלל וכן משמע בפ"ב (לקמן דף יד: ושם) דבעי ר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י ונעלם ממנו מקום מקדש מהו וקאמר אי אליבא דר' ישמעאל הא לא בעי ידיעה בתחלה ומסיק דבעי אליבא דרבי דבעי ידיעת בית רבו משמע דר' ישמעאל לא בעי ידיעה כלל בתחלה מ"מ השתא אי הוי מצי אתיא מתניתין כר' ישמעאל נימא דודאי בעי ר' ישמעאל ידיעת בית רבו אבל לפי האמת דמתניתין אתיא כרבי אמרי' דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל דלא מצינו תנא דסבר דהוי ידיעת בית רבו ידיעה אלא רבי ומיהו מתניתין דפ"ב (שם.) דקאי לפרושי פירקין משמע קצת דבעי ידיעה גמורה דקתני נטמא וידע משמע שהידיעה היא אחר שנטמא דהיא ידיעת הטומאה לאפוקי ידיעת בית רבו דהיא קודם הטומאה ונראה דמידיעות לא מצי למיפרך שהיה יכול לדחוק ולתרץ כדקאמר התם. מקראי לית ליה מגמרא אית ליה:
מהן לחיוב מהן לפטור. אהאי שינויא ואשינויא דמלקות ה"מ למיפרך מסיפא דמוכח דמתני' לענין חיוב קרבן וא"ת בשלמא כי מוקי לה כר' ישמעאל דאע"ג דאינו חייב אלא על העתיד מ"מ שפיר תני בהו שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא במזיד אבל כי מוקי כר' עקיבא אמאי תני ליה כלל כיון דשוגג הוא ולא מייתי קרבן וי"ל דמ"מ חשיב להו שפיר שהן ארבע הואיל וקעביד איסורא בשוגג:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק א (עריכה)
ז א מיי' פי"ב מהל' עכו"ם הלכה ז', סמ"ג לאוין נז, טור ושו"ע יו"ד סי' קפ"א סעיף י"א:
ח ב מיי' פ"א מהל' שבועות הלכה א' והלכה ב, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ו סעיף א':
ט ג מיי' פי"א מהל' שגגות הלכה א':
י ד מיי' פי"ב ופי"ג מהל' שבת, סמג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ז סעיף א':
יא ה מיי' פ"א מהל' טומאת צרעת הלכה ב':
ראשונים נוספים
ופשטנא איידי דתנא במכות וחייב על הזקן שתים והן שתים שהן ארבע כדתני שתים מיכן ואחת מלמטה הדא ומיחייב עלה תרתי תנא נמי בתרה שבועות שתים שהן ארבע. ואיידי דתנא שבועות תנא נמי ידיעות הטומאה דבפרשה אחת כתיבי ותרוייהו בקרבן עולה ויורד נינהו. אם עשיר מביא כשבה או שעירה ואם הוא דל שתי תורים או דתנא הני תנא נמי יציאות השבת ומראות נגעים דדמיין להו. ואיידי (דתנא) [דדיני] דידיעות הטומאה הוויין דידהו מעט פסיק שרי להו והדר תני שבועות:
שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי. הנה שתים להבא ושתים לשעבר.
ידיעות הטומאה ולא ידע הקדש ולא המקדש או ידע ידיעות הקדש הטומאה הרי אלו שתים שהן ד'.
וכן הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית הרי אלו יציאות שתים שהן ארבע.
ומקשינן מני מתני' אי ר' ישמעאל קשיא שבועות. דתנן בפ"ג ר' ישמעאל אומר אינו [חייב] אלא על העתיד שנאמר להרע או להיטיב ואנן אוקימנא למתני' שאכלתי ושלא אכלתי שהוא לעבר. אי ר' עקיבא קשיא ידיעות. דתנן בסוף פ"ב ר' עקיבא אומר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש. ואנן אוקימנ' למתני' על העלם זה וזה.
ופרקינן איבעית תימא ר' ישמעאל. לעולם ארבע הן ומהן לחיוב והן שלא אוכל ושאוכל. ומהן לפטור שאכלתי ושלא אכלתי. ואיבעית תימא ר' עקיבא מהן לחיוב ומהן לפטור:
אי רבי ישמעאל קשיא שבועות. איכא למידק וידיעות הטומאה מי ניחא והא רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל כדאמרי' לקמן בפירקין ולרבי ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא וא"כ ידיעות נמי קשיא איכא למימר אי רבי ישמעאל קתני לה ידיעות דבסוף קחשיב דמתיין ליה לידי קרבן ולא ידיעות דבתחלה דהא לא בעי ר' ישמעאל ידיעה בתחלה.
וא"ת סיפא דמתני' דקתני את שיש בה ידיעה בתחלה כו' דאלמ' בעינן ידיעה בתחלה ההיא לאו ר' ישמעאל ואע"ג דאקשי' לקמן ותו כל שיש בה ידיעה בתחלה ואי למלקות כו' דאלמא סיפא פירושא דרישא הוא התם שאני דאי ס"ד רישא למלקות לא הוה מפרש מיד קרבן דמאן דכר שמיה אבל אי כולה מתני' לקרבן איפשר דרישא ר' ישמעאל וסיפא לאו ר' ישמעאל אבל שבועות וידיעות דמשום אהדדי תנאיהו כי להדדי חד תנא תני להו דאע"ג דאמינ' לעיל שאינו קרוי ידיעות אלא משום שאף בתחלה צריך ידיעה השתא לא קס"ד הכי אי נמי קס"ד דרבי ישמעאל נמי בעי ידיעה בתחלה ולא קמה לן אכתי מאי דמסקינן לקמן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה.
אידי דזוטר מיליהו פסיק שרי ליה: וא"ת מ"מ מ"ש דפתח בשבועות אדרבה בידיעות הטומאה ה"ל למפתח כיון דפסיק שרי להו. ותו דידיעות הטומאה אקדים קרא בפרשה. י"ל דמשום דעיקר מכלתין שבועות פתח בהו, ועוד דהא שבועת העדות קדמה בפרשה ושם שבועה אחת היא, וא"ת א"כ ליקדמיה לשבועת העדות, הא לא אפרש דכיון דממכות קא סליק שבועת העדות לא דמיא ליה כלל.
אי ר' ישמעאל קשיא שבועות דאמ' אינו חייב אלא על העתיד: איכא למידק דהא אפי' לר' ישמעאל איכא למיתני שהן ארבע שתים אוכל ולא אוכל דאיכא הרעה והטבה שהן ד' אזרוק ולא אזרוק דמרבה להו אף ר' ישמעאל מדכתי' כל אשר יבטא האדם בשבועה כדאי' לקמן בפ' שבועות שתים בתרא (כה, א). וי"ל דכל שלהבא בשתים דקרא הן בין יש בהם הרעה והטבה בין אין בהם, משום דבכולהו קדמה שבועה למעשה וכולהו משום בל יחל, דאלו כל לשעבר קדשם מעשה לשבועה ואזהרתן משום לא תשבעו לשקר והיינו [דאמרינן] דלר"ע אינן אלא כשתים שהן ד', דאם איתא שתים שהן שש הל"ל, דהא לדידיה חייב באכלתי ולא אכלתי ובאזרוק ולא אזרוק כדאיתא בשבועות בתרא (שם) אם ריבה הכתוב לכך ריבה לכך.
אי ר' ישמעאל קשיא שבועות ואוקימנא למלקות: ק"ל דהא מתני' ע"כ לאו ר'ישמעאל משום דקשיא ידיעות דאלו תנא דמתני' בעי ידיעה בתחלה ובסוף ואלו לר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאי' בהדיא בריש פ' ידיעות הטומאה תניין (יד, ב) וכן בסופו (יט, ב), אח"כ מצאתי שאף בתוס' (ד"ה אי) הקשו כן ותירצו דמידיעות לא בעי לאקשויי דהוה מצי לדחויי דלעולם אית ליה, אלא דמקראי לית ליה מסברא אית ליה כדהוה בעי לדחויי בשילהי פ' ידיעות הטומאה, א"נ דהוה מצי לדחויי דידיעה דמתני' היינו ידיעת בית רבו ור' ישמעאל סבר ליה כר' דאית ליה דידיעת בית רבו שמה ידיעה (לקמן ה, א).
חדא דמחייב עליה תרתי וכו' פי' בתוס' ואפי' בהתרא' א' דאי בשתי התראות היכי פליג עליה התם ר"א בפרק בתרא דמכות דקתני אם נטלן כולן כא' אינו חייב אלא א' וי"א דנפקא ליה דמחייב תרתי בהתרא' א' משום דאיתקש לשריטה דכתיב ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת והתם חייב על כל שריטה ושריטה מדכתיב ושרט לנפש ולא נהירא דא"כ אמאי איצטריך התם קרחה יתירה לחייב על כל קרחה וקרחה לילף משריטה ואמאי איצטרך התם קרחה יתירה לחייבו בהקפה דהא כולהו איתקוש מקרא לא יקרחו וגו' אלא מדגלי התם בהדיא שמעינן דבהא לא ילפי מהדדי והכא בפאת מחלקות פליגי מר סבר דלא תקיפו אכל פאה ופאה קאי ומר סבר דאכולהו קאי ואפשר לפ"ז דאפי' רבנן לא מחייבי אלא בב' התראות ור"א פליג דסוף סוף חד לאו הוא:
שבועות וידיעות דבהדי הדדי כתיבין ודמיין להדדי לרווחא דמילתא נקטינהו לתרוייהו כיון דאיתנייהו דהא מסתיי' בטעמ' דכתיבי גבי הדדי כדאשכחן בריש מס' נדרים וא"ת וליתני ידיעות הטומאה ברישא כדכתיב בקרא י"ל דעיקר מכילתין שבועות הוא ואמטו להכי תנייה הכא דלא איירי תנא בס' נזיקין אלא מידי דממונא ובדין הוא דליתני מעיקר' שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים אלא דאקדים שבועת ביטוי משום דסמיכא לידיעות הטומאה ומשום דזוטרן מילייהו הילכך פתח בשבועות ברישא ולא עוד אלא דשבועות העדות כתיב ברישא ושם שבועה א' היא וא"ת וליתנינהו כולהו גבי מראות נגעים דאיכא קרבן עולה ויורד ביום טהרתו וי"ל דדמיין אהדדי לא חשיב ליה עיקר טעמא ולסניפין נקטיה א"נ דלא דמו לגמרי דגבי נגעים ליכא קרבן חלוק לדלי דלות כאידך:
איידי דזוטרן מילייהו פסיק ושרי להו פי' משליך אותן מידו ורש"י ז"ל פי' ושרי להו מתיר אותן מידו להיות נפטר מהם וח' דהא נפישין מילי דידיעות הטומאה משביעות בטוי דהא קתני תרי פרקין ובשבועות ביטוי לא תני אלא פרקא חדא וי"ל דשם שבועה חדא היא והא איכא פרקי דשבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת הדיינים דנפישי טובא ובעי למתנינהו כולהו כחדא שהם עיקר המסכת בס' זה כמו שאמרנו:
שתים אוכל ולא אוכל פירש"י ז"ל אוכל להטיב לא אוכל להרע וא"ת למה שינה מסדר הפרש' דנקט להרע מעיקרא וי"ל דקרא נקט להרע מעיקרא שכן הוא רוב הנשבעין לענות נפש אבל תנא לא בעי למיתני מעיקרא אלא הן קודם ללאו כדנקיט בכל דוכתא עשה ולא תעשה. ויש שני' דשאוכל היינו להרע שהוא הרעה בהעברת שבועתו ולא נהירא לי כלל:
אי ר"י קשיא שבועות פי' דלא מיחייב לשעבר וליכא לפרושי מתני' שהם ד' עם אזרוק ולא אזרוק מטעמא דפירש"י במשנתינו לעיל:
אי ר"ע קשיא ידיעות וה"ה דקשיא לר"א דס"ל בהא כר"ע משום דבעלמא כולהו סתמי אליבי' וא"ת ולר"י נמי קשיא ידיעות הטומא' דהא לא בעי ידיעה בתחיל' וכ"ת דמפרשיה ליה אליבא דידיה בידיעות בתרייתא דוקא דהא קתני סיפא את שיש בה ידיעה בתחילה וי"ל דאע"ג דסיפ' בידיעות קמייתא וכר"ע רישא בידיעות בתרייתא כר"י ואע"ג דבסמוך כי אוקי למלקות פרכינן מסיפא דאיירי בחרבן התם לא ניחא ליה לאוקמא כולה אפילו לחד תנא ובתרי טעמי דכיון דרישא למלקות היכא מפרש קרבן ומאן דכר שמיה אבל שפיר אפשר לאוקמא כולה לקרבן ורישא כר"י וסיפא כר"ע הילכך עדיפא לן למפרך משבועות דוקא א"נ דדלמא משני כדאמרינן לקמן מקראי לית ליה מסברא אית ליה:
והא דומיא דמראות נגעים קתני. וא"ת וליפרוך מיציאות השבת דסמיכא לה דכולהו לחיובא כדאי' בדוכתא וי"ל דהתם נמי לא קמה לן אלא מדקתני לה דומיא דמראות נגעים. ותדע דבלא"ה מצי למיפרך לר"י שבועות דומיא דידעות קתני דכולהו לחיובא ולר"ע ידיעות דומיא דשבועות דכולהו לחיובא אלא דנקט הא משום דנקטי' לה התם במס' שבת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה