חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבועות/פרק א


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה


מתני' שבועות שתים שהן ארבע. פי' שבועת בטוי ומפרש לה לקמן בפרק שבועות בתרא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי והיינו דמוקמינן לה בגמ' כר' עקיבא דסבירא ליה הכי ולא אוקימנא כר' ישמעאל ומאי ארבע אזרוק ולא אזרוק משום דהכי מפרש לה לקמן בפרק שלישי.

[וקשיא לן,] אי מתני' רבי עקיבא ליתני שתים שהם שש אכלתי ולא אכלתי אזרוק ולא אזרוק שהרי כשם שריבה הכתוב לאלו כך ריבה לאלו כדאיתא בפרק שלישי. איכא למימר כיון דמרבי' מקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה אינהו נמי אבות נינהו ובכלל שתים הן שבכולן קדמה שבועה למעשה ואיסורו משום בל יחל אבל אכלתי ולא אכלתי הן כעין תולדותיהן וחלופיהן שהרי אינן דומות לאותן שפירט הכתוב בשתים שבאלו קדמה שבועה למעשה ואסורו משום בל יחל ובאלו קדם מעשה לשבועה ואסורו משום לא תשקרו הילכך אינן בכלל השתים ומיקרו תולדות וכן פרש"י ז"ל. ואע"ג דגבי ידיעות הטומאה כל דלא כתי' בהדיא קרי תולדות התם לא אתו אלא מאבות באם אינו ענין והיינו נמי דמוקי לה כר' עקיבא ולא כר' ישמעאל ומאי ארבע אזרוק ולא אזרוק שאלו בכלל שתים הן, ועכשו אין אנו צריכין לומר הטעם שאמרנו מתחלה שהפרק שלפנינו פירושו של זה הוא.

ולי נראה שאין ענין משנתנו שתים שהן ארבע אבות ותולדות אלא לענין המשנה שתי שמות שהן ארבע דברים בין שהן כולן אבות בין שיש בהן תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ארבע וגבי יציאות השבת הכנסה והוצאה שתי שמות ובהן ארבע מלאכות של עני ושל בעל הבית, ושמעתת' דיקן בגמרין ובמס' שבת דוק ותשכח.

והאי דקתני שבועת ביטוי מקמי ידיעות הטומא' ואע"ג דאקדים קרא לידיעות הטומאה משום דעקר מכלתין שבועות הוא הילכך תנא שבועות דחשיבא ונפישין מיליהו ובת' הכי תנא ידיעות ואיידי דזוטרן מילה פסיק ושרי להו, אי נמי כיון דשבועת העדות אקדמה רחמנא שם שבועה אחת היא ואקדמה נמי תנא ומיהו לא מצי למתני שבועת העדנת דהא תנא ממכות סליק ושבועת העדות לא דמי לה.

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. לקמן בפ' שני מקשי' בגמ' שתים שהן שש או שמונה הויין ומפרקי' ארבעי קמייתא דליתנהו בכל התורה כולה קא חשיב בתרייתא דאיתנהו בכל התורה לא קא חשיב.

ואיכא למידק, כיון דאוקימנא למתני' כר' דאמר ידיעתבית רבו שמה ידיעה קמייתא נמי איתנהו בכל התורה דהא אמר ר' יוחנן בפרק כלל גדול תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר לבין הגוים פטור ולא מיחייב אלא הכיר ולבסוף שכח ור' לא פטר הכא אלא תינוק שנשבה לבין הגוים איכא למימר סבירא ליה לרבי יוחנן מתני' ר' היא ונסיב לה אליבא דתנאי בין בידיעות בין בשבועות וידיעות גמורה בעי הכא וסתמא כרבנן אי נמי רבי יוחנן דאמר כמונבז ורבי עקיבא פליג עליה התם ור' דאמר בעלמא כרבי עקיבא הילכך ידיעת בית רבו גופה ליתא בכל התורה. 
ויש לפרש בידיעת בית רבו דר' פי' אחר שנסתלק הקושיא מעיקרא כדבעינן למיכתב בגמ' בדוכתא אי נמי סבירא ליה לרבי יוחנן מתני' ידיעות בתרייתא חשיב משום דמתיין ליה לידי קרבן כלישנא בתרא דמפרקי' התם בפרק ידיעות הטומאה. 

ואי קשיא לך לההוא טעמא בשבועות וביציאות נמי ליתני ידיעות וליתני הכי ידיעות יציאות השבת וידיעות השבועות דהא איתנהו בכל התורה כלה לאו קושיא היא דידיעה בתרייתא כיון דלא מצי לאיתויי קרבן בלא ידיעה לא צריכא ליה למתני והא דקתני לה גבי טומאה משום דאי אפשר דהיכי ליתני הטמאות טמאות שתים הוא דהויין טומאה דקדש ודמקדש ומשום הכי תנא ידיעות על כרחיה.

אי נמי איכא למימר דכיון דבכל התורה כולה לא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף קרי ליה ידיעות ומיהו כי פריט לה ואמר שתים שהן ארבע לא חשיב במנינא אלא ידיעות בתרייתא משום דמתיאן לידי קרבן אבל ידיעות קמייתא לא חשיב בפרטא ובמנינא ומיהו כל עצמן אינו קרוי ידיעות אלא משום דבעי' ידיעה בתחלה וזה הטעם נכון לכשתמצא לומר ר' בעי הכא ידיעה בתחילה יותר מבכל התורה כולה כדבעינן למכתב לקמן (ה,א).

יציאות השבת שתים שהן ארבע. איכא דקשיא ליה היכי מני להו בתרתי הא הוצאה דעני והוצאה דבעל הבית חדא היא דכל שם הוצאה חד הוא וכדאמרי' בפ' ידיעות הטומאה גבי טמאות שום טומאה אחת היא ואע"ג דאסיקנא התם תרתי נינהו משום טומאה דקדש וטומאה דמקדש אבל שם הוצאה ודאי אחת היא וניחא ליה להכי מנו להו רבנן בתרתי משום דמתרי קראי נפקא לן חד בפ' המוציא מדכתיב ויכלא העם מהביא נמנעו מלהוציא מביתם למחנה לויה שהוא רשות הרבים והיינו דבעל הבית וחד להוצאה דעני דמפקי' לה במסכת עירובין מדכתיב אל יצא איש ממקומו קרי ביה אל יוציא.

וא"ת קראי גופייהו למה לי איצטריך סד"א הוצאה חדוש הוא דחדית בה רחמנא שברשות היחיד יכול לישא משא גדול ואם הוציא גרוגרת אחת לרשות הרבים חייב ולא מצינו בשאר אבות מלאכות שיהו חלוקות בין רשות הרבים לרשות היחיד וכיון דחדוש הוא אי לא הוה כתיב אלא חד קרא הוה אמינא ההוא להוצאה דעני מפני שהוא עומד בחוץ וכשמשך חפץ והוציאו למקומו הרי זו מלאכה אי נמי אפכא דמחדוש לא גמרי' הילכך צריכי תרי קראי וכיון דמתרי קראי אתו מני להו בתרתי ומיהו כיון דמלאכה אחת היא ושם אחד לא תני להו גבי אבות מלאכה בתרתי. 
תדע דחדוש הוא, דהא לא גמרינן לה ממשכן והא ודאי הוצאה היה שם ונגמר מינה דקרויה מלאכה כדגמרינן מהתם לשלשים ושמונה אבות מלאכות אלא ודאי כיון שאין המלאכה מעצמה אסורה שהרי ברשות היחיד מותרת לא גמרינן ממשכן דלא מקריא מלאכה. 
ואיכא למידק, כיון דחדוש הוא וממקדש ליכא למיגמ' לימא ללאו יצאת אזהרה שמענו עונש מנין ואיכא למימר כיון דהות במקדש ואשכחן דקפיד עלה רחמנא ואזהר עלה בלאו ממילא איגלי לן דמלאכה מיקריא ועונש גמרינן ממשכן כיון דרחמנא אקריה מלאכה וקפיד עלה. 

ויש מי שאומר, הא דאיצטריכי תרי קראי להוצאה לאו חד לעני וחד לבעל הבית דודאי שם הוצאה אחת היא ואי הוו צריכי תרי קראי הוה מני להו באבות מלאכות בתרתי אלא משום דאי מאל יוציא הוה אמינא ללאו בעלמא יצתה ואין בה חיוב מיתת ב"ד כתב רחמנא ויכלא ואי כתב רחמנא ויכלא הוה אמינא הני מילי משא כענין שנאמר בקבלה ואל תוציאו משא מבתיכם ביום השבת כתב רחמנא אל יוציא איש ממקומו.

וא"ת א"כ למה מנו אותן חכמים בשתים מכל מקום תרתי מילי נינהו ולא דמי להא דקס"ד למימר שם טומאה אחת היא דהתם בין נגע בקדש בין נגע במקדש בהעלמת טומאה ובידיעתם אין אתה מודיעו אלא שהוא טמא הילכך ידיעת טומאה היא בין בזה בין בזה ואחת היא ואינן מונין אותה שתים אבל הכא מ"מ תרי מילי נינהו וזה הטעם בתירוץ המשנה יותר נכון מן הראשון וכן נראה דלא כתיבי תרי קראי להוצאה אלא מאן דאמר אל יוציא סבר תחומין לאו דאורייתא ולא גמר מויכלא משום דסבירא ליה דלאו בשבת כתב אלא בחול ומשו' דשלימא מלאכה ולא גמר העברה העברה מיום הכפורים כדאיתא בפרק הזורק ומאן דסבר תחומין דאורייתא גמר העברה העברה דאי לא תימא הכי למאן דאמר תחומין דאורייתא ואל יצא דוקא מנא ליה הוצאה דעני או דבעל הבית דהא לית ליה אלא חד קרא אי נמי מנא ליה חיוב מיתת ב"ד בהוצאה דלאו משא אלא ודאי פלוגתא [ר"ל – לשון חילוק] דתנאי היא ומתני' דקתני תרי משום דתרי גווני הוצאה נינהו כדפרישית. 

ובירושלמי (א,א) עני ועשיר אחד הם ומנו אותן חכמים שתים הכנסה והוצאה אחת היא ומנו חכמים שתים פי' אעפ"י שעני ועשיר אחד הם שהכל קרוי הוצאה מנו אותן חכמים שתים שמשונה זו מזו וכן הכנסה והוצאה עוד כתבתיה במקומה במס' שבת (ב,א).


דף ב עמוד בעריכה


גמ': מכדי תנא ממכות קא סליק מאי שנא דקתני שבועות. הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה הא קי"ל (ב"ק קב,א) אין סדר למשנה ומנא ליה דממכות סליק ופריק כולה נזיקין חדא מסכתא היא ולאו אתלתא בבי בלחוד איתמר אלא אכוליה סדר נזיקין.

והאי תירוצא אתיא אליבא דרב יוסף (שם ע"א), אבל רב הונא לא סבירא ליה כוליה נזיקין חדא מסכתא היא ועוד דמשמע דאבבי בלחוד איתמר דאינהו חדא מסכתא נינהו בודאי וכן תלתא בבי דבמסכת כלים אבל סדרי אחריני לאו כחדא מסכתא נינהו דאי הכי הוה לן למימר חדא סידרא כחדא מסכתא דמי. 

ופירוק אחר אמר,דכי אמרי אין סדר למשנה ה"מ לענין אקדומי ואחורי אבל לענין מיסמך יש סדר דאי נמי שבועות מקמי מכות מכל מקום סמיכי אהדדי והאי נמי לא נהיר דאי ידעי' מסמך מסכתי ידעינן נמי אקדומינהו ואחורינהו דאי מכות סמוך לשבועות או לעבודה זרה או לסנהדרין על כרחין מכו' מקמי שבועות הוא ואין הסדר בשתים אלו יותר מן השאר.

ועיקר התשובה בקושיא זו, משום דודאי כ"ע ידעי דשבועות בסדר נזיקין נשנית ולפיכך הקשו מכדי מאי אית לך למימר דתנא ממכות סליק דדמי לשבועות טפי מכוליה סדר נזיקין דליכא בנזקין מאי דדמי ליה כלל אלא מכות דתרויהו חיובי לאוי תנו ואית בהו מכות מכל מקום מאי שנא דתני שבועות כלומר דיני השבועות דהיינו שבועות בטוי בהעלמה לקרבן בשלמא מזיד איכא מכות אלא שבועות שתים שהן ארבע מי דמי למכות וכיוצא בה במסכת נזיר מכדי תנא בסדר נשים קאי וזו ראיה לדברי הכל.


דף ג עמוד אעריכה


אי רבי ישמעאל קשיא שבועות. איכא למידק וידיעות הטומאה מי ניחא והא רבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כלל כדאמרי' לקמן בפירקין ולרבי ישמעאל דאמר אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף בר קרבן הוא וא"כ ידיעות נמי קשיא איכא למימר אי רבי ישמעאל קתני לה ידיעות דבסוף קחשיב דמתיין ליה לידי קרבן ולא ידיעות דבתחלה דהא לא בעי ר' ישמעאל ידיעה בתחלה.

וא"ת סיפא דמתני' דקתני את שיש בה ידיעה בתחלה כו' דאלמ' בעינן ידיעה בתחלה ההיא לאו ר' ישמעאל ואע"ג דאקשי' לקמן ותו כל שיש בה ידיעה בתחלה ואי למלקות כו' דאלמא סיפא פירושא דרישא הוא התם שאני דאי ס"ד רישא למלקות לא הוה מפרש מיד קרבן דמאן דכר שמיה אבל אי כולה מתני' לקרבן איפשר דרישא ר' ישמעאל וסיפא לאו ר' ישמעאל אבל שבועות וידיעות דמשום אהדדי תנאיהו כי להדדי חד תנא תני להו דאע"ג דאמינ' לעיל שאינו קרוי ידיעות אלא משום שאף בתחלה צריך ידיעה השתא לא קס"ד הכי אי נמי קס"ד דרבי ישמעאל נמי בעי ידיעה בתחלה ולא קמה לן אכתי מאי דמסקינן לקמן דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה.


דף ג עמוד בעריכה


הא דאקשי' והא דומיא דמראות נגעים קתני. היינו טעמא דלא אמר והא דומיא דיציאות שבת קתני משום דההיא גופה ממראות נגעים קא אתיא כדכתב הרב הלוי ז"ל ומיהו בדין הוא דליקשי והא בדדמיין להו קתני ולר' ישמעאל ידיעות כולהו לחיובא ואי ר' עקיבא שבועות כולהו לחיובי אלא איידי דקא מקשי הכי לקמן נקט הך קושיא דקילא הוא ושויא לתרווייהו.

אבל מלקות חיובי מיחייב. ואיכא דקשיא ליה ואי למלקות מאי שתים שהן ארבע ארבע הוא דהוין דהאי אזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר ובהאי אזהרתיה מלא יחל ואמאי שוינהו תנא להני אבות ולהנך תולדות כולהו אבות נינהו. ואיכא למימר כיון דגבי קרבן כתיבי הנך דלהבא לא תשבעו בשמי לשקר דכתיב גבי מלקות נמי להבא מוקי לה ולהכי שוינהו אבות הרב אב ב"ד ז"ל. ואינו מחוור דא"כ תולדות מנין. [וי"ל דלהנך] דלשעבר קרי אבות משום דבפירוש ריבה אותן הכתוב למלקות דכתיב לא ינקה ה' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין וכיון דבהנך מפרש בהו מלקות שוינהו אבות ולקמן אקשי ליה מידיעות הטומאה קושיא דעדיפא מהנך ואפקיה מהך סברא לגמרי. ולפי דעתי שאין זו קושיא שכבר פי' שאין ענין משנה זו אלא לשתי שמות שהן ד' ולא לאבות ותולדות.

ה"ג בנוסחי: א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין (מכות יג,ב) דקאמרי' לרבי ישמעאל כו' וכך פירושא דההיא פירוקא דהתם קשיא ליה דעל כרחין עיקר הוא דהא לעשות כתיב וכיון דטעמיה דר"י מההוא קרא דוהפלה על כרחין שינויה דשנין שינויא הוא דהכי דייק קרא. וגדולה מזו שם בפרק ואלו הן הגולין דמקשי' והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עביד וההוא תירוצא אזל ליה בשילהי שמעתא קמייתא ואפ"ה מקשי מיניה משום דדאיק קרא.

ואע"ג דלא מפרקינן הכא בשמעתין הך קושיא משום דלא חש לה דסמיך אההוא אוקמתא אחריתי דאוקמא רבא לדרבי ישמעאל בדאתרו ביה למלקות ובלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פליגי והכי נמי אמרי' לקמן בסמוך להכי אוקימנא כר' ישמעאל. 

ואשכחן כה"ג בתלמודא דמקשי תרתי תלת קושיי ולא חייש לפרוקי אלא בתרייתא וחדא מיניהו בשמעתא קמייתא דגיטין ד) ורש"י ז"ל מעבר עליה. קולמוס ואפשר כן, שאין לו עקר בספרים.


דף ד עמוד אעריכה


ה"ג רש"י ז"ל: ה) ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם. וא"ת והא בכל התורה נמי כתיב ידיעה בסוף ותו דהא לר' צריך כדאמרינן והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות ומאי שנא לרבנן דלא צריכי להו אנן הכי קאמרינן ודאי ידיעה בסוף אע"ג דלא צריכא ארחיה דקרא לפרושה אלא ונעלם בתרא למה לי על כרחין כך תדרוש בהן ונעלם לאחר שידע וידיעה בסוף לא כתבה הכא והיינו ו) דקאמר בפ' ידיעות מדחייב על העלם מקדש לא מייתר ליה קרא לידיעה בתחילה אלמא לר' עקיבא ידיעה מיתורא דונעלם אתי, זה נר' מפירש"י.

והשיבו עליו, דידיעה בסוף מצריך צריכידהא דרשי ליה במסכת כריתות למפריש קרבן ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר.

ויש שפירשו דה"ק, תדי ונעלם בהדי הדדי היכי איפשר האי העלמה אריכתא היא אלא שדי והוא ידע ביניהו ודרוש הכי ת"ל ונעלם והוא ידע הרי ידיעה בסוף והוא ידע ונעלם הרי ידיעה בתחלה ואי קשיא לך כיון דתרי ונעלם מצריך צריכי חד לגופיה וחד למדרש על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש למה לי למעקר והוא ידע מדוכתיה נימא קראי כפשטייהו לאו מילתא היא דלמדרש על העלם טומאה הוא חייב ולא על מקדש לר' עקיבא לא צריך קרא יתירה דממילא משתמע מיניה ונעלם והוא טמא, וכן לפי' רש"י ז"ל.

ולשתי הלשונות הללו קשיא לי הא דאמרי בשילהי ידיעות הטומאה (יט,ב – <עיי"ש שהיה לו גירסא אחרת>) כאן עשו ולא בכל התורה הכא הוא דלא כתיב ידיעה כההיא דבעינן ידיעה דשניא מהעלמה כו' ואי והוא ידע שדינן מקמי ונעלם ידיעה גמורה תיבעי. 
ור"ח ז"ל גריס: ת"ל ונעלם ונעלם שני פעמים והכי תניא בסיפרא וכך פירושה מדכחב רחמנא ריבוי העלמות משמע השתא נעלם אבל מעיקרא ידיעה אית בה ואי לא כתב רחמנא ונעלם אלא חד לא הוה משמע אלא ידיעת בית רבו וכדר' א"נ אפי' ידיעת בית רבו נמי לא משתמע ליה מיניה וכדר' ישמעאל השתא דכתיבי תרי ונעלם משמע השתא נעלם אבל לא קודם לכך וידיעה בסוף מיכתב כתיבא והא דקתני והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות אסוקי מילתא הוא לרבי וה"ה לר"ע כך פירש ר"ת ז"ל. 

ובירושלמי (א,ב) מצינו מנין לידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים ת"ל ונעלם ונעלם שני פעמים מכלל שבאת לו ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים פירוש מדכתי' תרי ונעלם ש"מ דידיעה היתה לו מתחלה וידיעה בסוף מכתב כתיבא עד כדון לרבי עקיבא כרבי ישמעאל דרבי ישמעאל אמר ונעלם ממנו מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות הא רבי ישמעאל כר' דר' ישמעאל אפי' כרבי עקיבא אתיא היא ידיעה והעלם בטומאת מקדש ידיעה והעלם בטומאת הקדש פי' עד כדון כר' עקיבא דפטר על העלם מקדש מייתר ליה חד ונעלם לידיעה בתחלה כדפרש"י כר' ישמעאל דלא מייתר ליה קרא לידיעה בתחלה מה נימא ומהדר דר' ישמעאל דריש ונעלם מכלל שידע ובעינן נימא ר' ישמעאל דאמר כר' דדריש לקרא הכי ומתרץ דאפי' תימא ר' ישמעאל בהא כר' עקיבא סבירא ליה דמיתר ליה קרא דידיעה מתחילה והעלם מקדש וקדש א) מסברא נפקא ליה דהיינו בהעלם טומאה ע"כ. ואית דבעי מימר נשמעינה מן הדא והוא ידע ואשם והלא כבר נאמר והוא טמא ואשם אלא אם אינו ענין לידיעה בתחלה תנהו ענין לידיעה בסוף פי' והוא טמא ואשם משמע שידע הטומאה ונעלם ממנו עכשיו שהוא טמא ואשם וכי הדר כתיב והוא ידע ואשם לא שידע מתחלה ועכשו נעלם ממנו דהא כבר כתיבה ידיעה בתחלה אלא לידיעה בסוף אתא ע"כ ר' בון בעי אם לא נודע לו בסוף היך הוא מביא קרבן אלא אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה התיבון והא כתיב או הודע אליו חטאתו והביא מעתה אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה פתר לה במחוייבי חטאות ודאין שעבר עליהם יום הכפורים שמביאין לאחר יה"כ וחייבי אשמות תלוין מנין ת"ל או הודע אליו חטאתו והביא אף לאחר יה"כ וכך פירושו דר' בון בעי אמאי צריך תרי ונעלם א"נ והוא טמא ואשם והוא ידע ואשם בלאו הכי נמי מוהוא ידע נפקא דאם אינו ענין לבסוף תנהו ענין לבתחלה ואקשו ליה א"כ בכל התורה כולה ליקשי לך דלא בעינן ידיעה בתחלה ואע"ג דכתיב בה ידיעה בסוף אלא מאי אית לך למימר דאתא לאשמועינן דאם עבר עליהן יה"כ חייבין להביא אף לאחר ה"נ גבי ידיעות הטומאה לא תקשי לך דלדרשא אתא.

ולפ"ז הפי' הירושלמי מפורש כמו שכתבנו ויש לפרש דר' בון הוא דפתר לה במחוייבי חטאות ודאין כו' ולומר שכיון שכבר כתוב גבי חטאת קבועה או הודע אליו לומר שאין יה"כ פוטר לא הי צריך לכתוב כן בעולה ויורד אלא אם אינו ענין בסוף תנהו ענין בתחלה ומ"מ למדנו ממנו שגירס' הברייתא השנויה בגמ' דילן ופירושה כדברי ר"ת ז"ל.


דף ה עמוד אעריכה


אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו שמה ידיעה. לאו למימרא דמסתמא בשיש לו ידיעת בית רבו עסקינן דהא אפשר לומר דקרא אפי' לתינוק שנשבה לבין הגוים קאמר ולאו מלשון ונעלם לחוד קאמר דהא תורה לית בה ידיעה דדמי לידיעת בית רבו ועוד דהא בכל התורה כתיב ונעלם ולא בעינן בה אפי' ידיעת בית רבו אלא קרא קא דריש דהאי ונעלם ממנו אוהוא טמא ואשם קאי כלומר שנעלם ממנו שהוא טמא ושהוא טמא על אכילת קדש הא יודע הוא שיש טומאה זו בעולם שלמד בבית רבו שהשרץ מטמא והטמא אסור ליכנס למקדש ולאכול קדש ואע"פ שלא ידע מעולם שנטמא הוא דלא בעי ר' ידיעה אחריתי.

ואי קשיא אי לא בעי ר' אלא ידיעת בית רבו היכי נסיב לה קרא ת"ל ונעלם כדפרישית והא היכא נמי דלא כתיב הכי בעי רבי ידיעת בי רבו דאמר בפ' כלל גדול תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת פטור ואע"ג דגבי שבת לא כתיב כה"ג. 
איכא למימר הכא בעינן ידיעת בית רבו שידע שזה השרץ שנגע בו מטמא ושהטמא אסור ליכנס למקדש והיינו דנסיב לה ר' קרא ת"ל ונעלם כו' אבל התם לא בעינן אלא שידע עיקר שבת כלומר שהקב"ה צוה שלא לעשות מלאכה בשבת ואף על פי שלא ידע מעולם שזו המלאכה אסורה וכסבור הוא שזו מותרת או כל המלאכות מותרות חוץ מאחת מהן כיון שהוא יודע שיש מלאכה אסורה בשבת חייב אבל כשאינו יודע שיש שום מלאכה אסורה ולא הכיר עיקר שבת מעולם אין זו קרויה שגגה וגבי שאר מצות שגגה בעינן ועוד דההיא פלוגתא נמי דמונבז ורבי עקיבא היא ודילמא ר' מחייב גבי שבת בלא ידיעת בית רבו כלל. 

ורבינו ש"י ז"ל מפרש ידיעת בית רבו כגון שהוא יודע שנגע בשרץ ולמד בבית רבו שהנוגע בשרץ טמא אבל לא התבונן לשו' אל לבו [ש] טמא בנגיע' זו שנגע לשרץ והא ודאי גבי שבת לא בעינן כולי האי והא הכא נפקא לן מונעלם ממנו והוא טמא.

אבל יש לדקדק אי הכי היכי בעינן מי איכא דלית ליה ידיעת בית רבו הא איכא מאן דלא ידע שנגע בשרץ בשלמא לההוא פירושא דידן קסבר דליכא מאן דלא ידע שהשרץ טמא אלא מי שלא למדו חזקה שכל ישראל למדו שהשרצים מטמאין אע"פ שיש שלא למדו הלכותיהן אלא לדברי רבינו שלמה ז"ל קשיא. 
ורבינו תם פי' ידיעת בית רבו שידע שהשרץ מטמא אבל לא למדו שאסור ליכנס למקדש וקרא ה"ק ונעלם ממנו יודע שהוא טמא כלומר שהוא סבור שמותר ליכנס למקדש ואינו יודע כל דיני הטומאה והיינו ידיעה אי נמי ונעלם ממנו הוהוא טמא היינו שנעלמה ממנו עיקר טומאתו שאינו יודע שהוא טמא כלל ומכלל דעד השתא ידע מקצת הטומאה ולא קשיא ונעלמה מעיני כל חי דהא איכא דידע מקצת התורה וכן בסוטה ידע דנסתרה שהיא מקצת ידיעה שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה והפי' הראשון יותר נכון וברור.

מ"ש הכא דקתני שתים שהן ד' וכולה שמעתא כבר פירשנו לה בדוכתה (שבת ב,ב) בס"ד.


דף ה עמוד בעריכה


תנן התם מראות נגעים שתים שהן ארבע. בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצומר לבן שניה לה כקרום ביצה. מתני' הכי איתא בריש מסכת נגעים שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה והכא מילתא דרבנן נקט לה ולא חש לדר' מאיר וטובא איכא בתלמוד כי האי גוונא דמחסרי רבנן מלישנא דמתני' למיתני לישנא קלילא וחדא מיניהו בפ' העור והרוטב [אולי כוונתו לחולין קכ"ט ע"ב במתני', עיי"ש].

והא דתנן הכא והתם שנים שהן ארבעה. נראה לי שכל אחד מארבע מראות אלו מתחלקת למראות אחרות והן רבות אלא שהן שוות במראות הלובן לאלו לא עזות מהן ולא כהות מהן אלא שמראיהן משונין והיינו דתנן התם אלו מראות נגעים שכל הנגעים תלויים בהם רבי דוסא בן הורכינס אומר מראות נגעים שלשים וששה כו'.

אמר ר' חנינא מאן תנא מראות נגעים שנים שהן ארבע. רבינו שלמה ז"ל לא גריס שנים שהן ארבע דכ"ע הכי אית להו כדאמרי' לקמן מפני מה אמרו מראות נגעים שנים שהן ארבע ואמר ר' עקיבא ואם לאו מה יאמרו אלא הכי גרסינן סתם מאן תנא ויש לדחוק ולומר דאמתני' דהכא דייקינן דהכא מדקתני לה דומיא דשבועות ויציאות שבת אלמא שנים (ותולדה) אבות [ותולדה] לזו ותולדה לזו) דומיא דשבועות ויציאות שבת ואע"ג דאייתינן מתני' דהתם משום דהכא מיסתם לה סתומי ורמיז לה והתם בדוכתה מפרש לה וזה הטעם נכון כדי שלא לשבש הנוסחאות.

דאי רבי עקיבא כיון דאמר מראות נגעים זו למעלה מזו אם כן טהרת סיד ההיכל מלצרף. פרש"י כיון דאמר בסדר מעלתן נשנו השלג והצמר והסיד והקרום ואמר לקמן שבסדר משנתן הן מצטרפין ואין מצטרפין לגבוה ממנו שתי מעלות כו' והא דאמרינן לקמן טפלה רבי לה רחמנא לשאת אע"ג דמנחת' מיניה טובא משום דרבי לה רחמנא בפי' הוא ולא אמר ר' עקיבא עלה זו למעלה מזו. וא"ת לימא דלבהרת נמי רבי מדשדייה רחמנא לספחת בין שאת לבהרת כדאמרי' לקמן אליבא דרבנן ליכא למימר הכי דא"כ זו למעלה מזו דאמר רבי עקיבא היכא אבות ותולדות הוא דאיכא ואין כאן צירוף אלא לגבוה ממנו שתי מעלות, זהו תורף פרש"י ז"ל, ומפורש בפירושיו.

ואינו מחוור לי, משום דלא שמעינן ליה לרבי עקיבא דאמר זו למעלה מזו בצרוף אלא במראות כדאמרי' לקמן משל דרבי עקיבא למה הדבר דומה לארבע כוסות של חלב כו' שכולן מראיהן לובן ומשמע דלאו בצרוף איירי ומנא לן דרבי עקיבא בצרוף קאמר דילמא צרופי מצטרף לגבוה שתי מעלות ואע"פ שהוא פי' משל דרבי עקיבא סדר צירופו אינו במשמע ועוד למה לא יצטרף סיד לשאת אע"ג דלאו תולדה דידיה הוא כשם ששני האבות מצטרפין לדבריו כדתניא בסיפרא ואי משום דקתני שנייה לבהרת ההיא לומר שממנה נתרבה משום דרבי לה רחמנא טפילה דאי משאת חד תולדה איתרבאי ולא שתי תולדות. 
ופירוש השמועה כך הוא, דרבי עקיבא ורבנן במראות ננעים קא מפלגי דרבי עקיבא אמר כולן מראה לובן אחד הם שכולן דומין בגוון שלהם זה לזה כגון שכולן דומין ללובן הצמר הלבן אלא שזה דומה לצמר הלבן וזה דומה לגלימא דעמרא שהוא מאותו הלובן אלא שהוא למטה ממנו וזה דומה לשתיקי דעמרא שהוא למטה וכן הרביעית וכולן מראה אחד וזו למעלה מזו. ורבנן סברי בהרת אין למעלה הימנה והוא משונה במראה לובן שלה מן השאת כגון שאתה אומר בדרך משל שבהרת דומה לחלב והשאת דומה למים והסיד למטה מן השאת שאין לובן שלה עז כמו השאת אבל היא דומה בגוון לובן שלה לבהרת שהיא כמראה החלב שנפל בו טפת דם על דרך משל שנמצא לובן שלה דומה לבהרת ולא לגוון השאת ומפני כך היא תולדה לבהרת ולא לשאת אע"פ שהיא למטה ממנה והקרום דומה למים שנתערב בהם מעט יין נמצא שהם ממראה לובן השאת. 

ויש לנו ראיה בזה ממה שאמרו כגון מלכא ואלקפטא ורופילא וריש גלותא ואקשינן זה למעלה מזה הוא נמצאת למד שאלקפטא (יותר שוה) [שוה יותר למלכא] מרופילא ואפ"ה אמרי' משל דרבנן כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא אלמא הסיד למטה מן השאת כמו שרופילא למטה מאלקפטא והיא ממראה הבהרת ולא ממרא' השאת וכן האלקפטא הוא ממונ' על דבר בפני עצמו חוץ מן הדבר שהמל' ממונ' עליו אע"פ שאפשר שהוא תחת יד המלך וכן שתיקיה דעמרא למטה הם מסידנא חדתא דכיתנא אבל אינן מאותו מראה לובן ואלו היה ממראה אותו לובן ושוה לו לא הוצרכו למשלים הללו.

ובירושלמי (א,א) מקשו ויהא זה למעלה מזה אם אומר אתה כן נמצאת אומר הכהה טמא וכהה מן הכהה טמא והתורה אמרה הנה כהה הנגע כהה טמא וכהה מן הכהה טהור ותייה בי דמר רבי חנינא לשני מלכים לשני אפרכים מלכו של זה גדול ממלכו של זה ואפרכו של זה גדול מאפרכו של זה ואין אפרכו של זה גדול ממלכו של זה פי' אלא שוה הא למדנו דלרבנן דאמרי אין זה למעלה מזה לא נקרא הקרום כהה מן הכהה ואע"פ שהוא כיהה מכולן מפני שאורו מלובן (אחד) [אחר] לבהרת ולסיד. ויש אומרים שהסיד והשאת שוין לרבנן ואפשר זה במעלה אבל לא במראה ומיהו קשיא עליה משל דרב אדא כדפרישית זהו עיקר השמועה.

ועכשיו אפרש מה שאמרו מאן תנא דלא כרבי עקיבא. כלומר מאן תנא דאיכא שתי אבות ותולדה לכל א' מהם דלא כר"ע דאי רבי עקיבא כיון דאמר מראות נגעים זו למעלה מזו כגוון אחד של לובן אם כן שיש לכל אחת מהן תולדה וסיד ההיכל אינו תולדה לשאת של מעלה ממנו טהרת אותו מלצרף להם ולהיותו בכלל דבהדי מאן ליצטרף ליצרפיה בהדי בהרת שאתה מרבה אותו ממנו איכא שאת דודאי עדיף מיניה כמראה לובן כיון שהוא אב וכיון שהשאת לובן מן הסיד וגוון אחד הן אי אפשר שיצטרף הסיד עם הבהרת כלומר שיהא תולדה שלו שהרי השאת למעלה ממנו ולמטה מן הבהרת והוא אב בפני עצמו ליצטרף בהדי שאת לאו תולדה דידיה הוא כלומר הא את הוא דאמרת דלאו תולדה דידיה הוא ואי בהדי שאת מצטרף ולא בהדי בהרת והוא למטה משניהם למה נקרא תולדה דבהרת אלא תולדה של שאת שהרי מראה אחד הן.

אלא על כרחיך לרבי עקיבא כך נשנו בהרת עזה ושאת דיהה ממנה שניות לשאת סיד ההיכל וקרום ביצה וכל שלמעלה ממראה בוהק נתרבה לשאת מלספחת ומתני' דהתם דקתני שנים שהן ארבעה כלומר שיש תולדה לזו ותולדה לזו דומיא דשבועות ויציאות השבת דלא כר' עקיבא. 
ואקשינן אי הכי קרום ביצה נמי כלומר אמאי לא מקשת לי' מקרום ביצה. 
ומפרקינן ביצה לא קשיא לי דכיון דתולדה רבי לה רחמנא לשאת וזו למטה ממנה מצטרפת בהדיה אע"ג דמנחתא מיניה טובא שהרי אין שם אב מפסיק ביניהם שיצטרף לו אבל סיד ההיכל אי אפשר לצרף בהדי בהרת מלהיות תולדה שלו כיון שהוא למטה מן השאת והוא מאותו מראה לובן שלו על כרחך תולדה דשאת הוא הילכך אי אפשר שיהא תולדה לבהרת (ו) אליבא דרבי עקיבא.

הא דאמרינן בברייתא לומר שמצטרפין זה עם זה. משום דשנים שהן ארבע משמע שדין התולדות להצטרף עם האבות שהן יוצאות מהן ואם שתיהם בנות אב אחד שתיהן מצטרפות לו וללמד על צירוף התולדות הוצרכו לשנות כן אבל על האבות אינו במשמע הזה.

ובירושלמי (א,א) ומנין שמצטרפים זה עם זה אמ"ר מונא מנו חכמים אותן שנים ומנו אותן ארבע מה שנים מצטרפים זה עם זה אף ארבעה מצטרפין זה עם זה כו'.


דף ו עמוד אעריכה


הא דאמרי' לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים. לאו דוקא כהן שאם ישראל הבקי עומד על גביו אפי' כהן שוטה רואה אותם דהכי תניא בספרא ואומר לו אמור טמא והוא אומר אמור טהור והוא אומר אבל מעצמו בלא בקי בשמותיה' אינו רואה את הנגעים ומקצת הנסחאות כתוב בהן כל מי שאינו בקי ואין כתוב בהן כהן ובירושלמי לומר שאם אין אתה בקי בהן ובשמותיהן כו'. לומר לך כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים. לאו דוקא כהן שאם ישראל הבקי עומד על גביו אפי' כהן שוטה רואה אותם דהכי תניא בספרא ואומר לו אמור טמא והוא אומר אמור טהור והוא אומר אבל מעצמו בלא בקי בשמותיה' אינו רואה את הנגעים ומקצת הנסחאות כתוב בהן כל מי שאינו בקי ואין כתוב בהן כהן ובירושלמי לומר שאם אין אתה בקי בהן ובשמותיהן כו'.


דף ו עמוד בעריכה


הא דאמרי' (אין) והתניא ר' נתן אומר לא אמ"ר עקיבא של סיד דיהה ממנה אלא שאת דיהה ממנה. קשיא לי, והא מתני' מיהא קתני בהדיא ר"ע אומר של סיד דיהה ממנה וכיון שכן מאן תנא מראות נגעים רבי עקיבא אליבא דתנא דידן ולאו אליבא דר' נתן ולא קשיא דר' עקיבא דמתני' לאו דוקא קאמר ולאפלוגי אדר' ישמעאל אתא דתנן בריש מס' נגעים הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של בהרת עזה ושל סיד דיהה ממנה כלומר אינה מראה לובן אחר אלא דיהה ממנה פי' דיהה הרבה שהרי היא דיהה מי הדיהה אלא דלא נחית תנא דמתני' אליבא דר' עקיבא לדקדוקן ולמתני כרוכלא אלא שאמר שמראה לובן אחד הם ור' נתן קפיד עלה כדי שלא תטעה ותני של שאת דיהה ושל סיד דיהה מן הדיהה.

ומכל מקום קשיא לי דהכא אמ"ר עקיבא כיין המזוג במים ורבי חנינא אמר לעיל במשל דר' עקיבא כוסות של חלב בטפות דם אלמא כולם כדם המזוג בחלב הם ושמא נאמר שלא הקפיד ר' עקיבא אלא לומר שהפתוך שבשלג ושבסיד מראה אחד הם ולאפוקי מדר' ישמעאל דאמר בהרת ותולדתה שני גוונין הן בפיתוך שבהן אב לובן שלו עז ואודם שבו דיהה ותולדתה לובן שלה דיהה ואודם שלה עז וקאמ' לה שניהם גוון אחד הם ולא קפיד בין מים לחלב תדע דהא בחלוק אין לובן שבהן לא במים ולא בחלב ולא כדברי רבי שלמה ז"ל שאמר דיין המזוג במים לאפוקי טפות דם בחלב שאודם שלהן נכרת במקום אחד דאם כן קשיא מתני' לרבי חנינא אלא כולהו במזוג מיירו שאין האדום במקום אחד אלא פתוך הוא בכולן וטפות שנתערבו ונמזגו קתני.


דף ז עמוד אעריכה


אימא תרומה נמי דכתיב בכל קדש לא תגע ואמרינן לרבות את התרומה. פי' קדש היינו קדש בכל לרבות את התרומה ואיתקוש מקדש ותרומה לקדש דאפקה נמי לתרומה בלשון כל קדש לומר שדינן שוה.

וקשה לי, הך קושיא אליבא דמאן אי אליבא דר' יוחנן הא אמ' בפרק אלו הן הלוקין כוליה קרא בתרומה כתי' ולנגיעה אבל קדש לא כתי' הכא כלל וטמא שנגע בקדש לדידיה אינו לוקה וכיון שכן לא איתקש מקדש לקדש אלא לתרומה ולא אשכחן בה קרבן בטומאה ואי לריש לקיש הא אמ' קדש היינו קדש וכל לרבות קדש לפני זריקת דמו וקדש איתקש למקדש ולא תרומה ובודאי דהא דאמרינן הכא לרבות תרומה ברייתא תניא בפרק הערל וקשיא לן כמאן אתיא ואיכא למימר כריש לקיש דתניא כוותיה במסכת מכות ואע"ג דאיהו מפיק בכל לרבות לפני זריקת דם קסבר בכל ריבוייא הוא דמרבה כל קדש וכל דמיקרי קדש ותרומה נמי קדש איקרי.

הא דאמרי'ג' טמאות הללו האמורות בשלמים למה. ואמרי' תנהו ענין למקדש ולא אמרי' תנהו ענין לתרומה משום דאע"ג דאנן טמאות דייקין מכל מקום כרת כתי' בקראי הילכך מרבינן מינייהו מקדש דאיכא כרת לאפוקי תרומה דעון מיתה.

והא דאמרי' דאוקי' גמר טומאתו טומאתו. איכא למידק עלה, אי גמר טומאתו טומאתו קדש נמי ליגמר מיניה דגבי קדש נמי כתיב וטומאתו עליו ודר' למה לי ותו קשיא אי גמר טומאתו טומאתו תרומה נמי דכתיב ביה לכל טומאתו והאי ג"ש עדיפא למיגמ' לכל טומאתו מלכל טומאתו משום דדמי לה טפי וא"ת דחד טומאתו גמירי ולא תרי טומאתו טומאתו ומשום הכי איצטריך ג"ש דרבי דבהמה טמאה מבהמה טמאה ואייתר ג"ש דטומאתו למגמר מקדש מהכא הא לא מצית אמרה אליב' דרב"י דאמר במסכת מכות משום ברדלא אתיא טומאתו דכתי' גבי קדש מההוא דכתי' גבי מקדש דמשמע מינה דגמרינן תרי טומאתו טומאתו וליגמר האי דקדש מהאי דכתיב גבי קרבן עולה ויורד ואפי' תימא אתיא אליבא דריש לקיש דלא גמר האי גזירה שוה קשיא גבי תרומה לגמר טומאתו טומאתו ואי משום דלא גמירי אלא חד ומוקים ליה להאי דמקדש נימא איפכא ולגמר האי דכתי' גבי תרומה ומאי ראית (מאי).

איכא למימר ההוא דמקדש מופנה ולג"ש אתא דאי ס"ד דתרומה נמי לג"ש למה לי גמרא דבהמה בהמה דהא גבי קדש נמי טומאתו כתיב אלא ש"מ דחד גמרינן ובחייבי כריתות דכי גמרינן ג"ש לחייבי כריתות גמרי' דומיא דג"ש אחריתי דאגמרן רחמנא וליכא למימר תרומה גמרי' דאכילה כמותו דגבי ג"ש קולא וחומרא מדמינן ולא אכילה וזה טעם נכון בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן. 
והוי יודע שאי אפשר לנו לומר דגמירי הלכה מהיקשא דמקדש לעולה ויורד שאין כן בכל מקום בתלמוד שכל הגזירות שוות סתם נמסרו לו למשה מסיני כגון טומאתו טומאתו סתם וכיוצא בה דאי לא תימא הכי לא הוו מקשו בגמ' ולגמר מהתם משום דוכתא ובכמה דוכתי מקשו הכי בגמ' ועל כרחין יש לנו לומר דסתם גמירי ורבנן הוא דמוקמי לההיא ג"ש למאי דמתחזי להו טפי וכשתדקדק בזה תמצא שבכל הוא כן, וכן פרש"י ז"ל במסכת קידושין (יז,א).


דף ז עמוד בעריכה


האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא ואי בשוגג בר קרבן הוא. איכא למידק, וכי מוקמינן ליה גבי טומאת מקדש וקדשיו מי לא מוקמת ליה בשוגג ולא אתידע ליה הכא נמי פשיט' בשוגג ולא אתידע ליה בסוף ואיפשר דאגב דבעינן אי במזיד בר קטלא הוא בעינן נמי שוגג.

והא דאמרי' אי במזיד. לאו דוקא (או) [אי], אלא ה"ק במזיד בר קטלא הוא וקשיא ומפשעיה' בשוגג בר קרבן הוא וקשיא לכל חטאתם לא צריך לאשמועי' להנך דאתו לכל חטאת דכולהו אתו לכלל חטאת דהא לא בעינן ידיעה בתחלה וכן נמי אי מוקמי' ליה בשפיכו' דמים ליכא למידרש הכי דהא לא אתי שפיכות דמים לכלל חטאת לעולם אלא קרא לאפוקי מצורע ויולדת אתא והכי מדריש לכל חטאתם ולכל טומאותם ואיצטריך דאי נמי מוקמי' לקרא בטומאת ע"ז וג"ע אף שאר עברות דטומאה כגון טומאה וקדשיו בכלל.

ועוד איפשר לומר, דאיצטריך לכל חטאתם לאשמועינן דמכפר בטומאת מקדש וקדשיו לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף דהא כולהו איתנהו בכלל אלא שאין זה נכון דכיון דאיכא שפיכו' דמים דלא אתי לכלל חטאת ליכא למדרש ביה הראוי לחטאת עד דאתי לכלל חטאת אלא לאפוקי מצורע ויולדת איצטריך וכדפרישית. 

ואי קשיא, שעיר החיצון על מה מכפר כיון שהפנימי מכפר על שאין בה ידיעה בטומאת ע"ז חיצון על מה מכפר שהרי לר' יהודה הוקשו ועל מה שהפנימי מכפר חיצון מכפר הא נמי כדאמרנא דפנימי מכפר אף ע"ז והוא הדין לטומאת מקדש וקדשיו כשאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף, נמצאת אומר על שזה מכפר זה מכפר אעפ"י שזה מכפר כפרות אחרות.


דף ח עמוד אעריכה


אמר מר מצינו שחלק הכתוב כו', מאי חלק. איכא דקשיא ליה וליקשי אימא שפיכות דמים ומאי חלק דגלי בשוגג ומפרק האי חלק להחמיר הוא וכיון דמפרקינן הכי גבי ע"ז לא איצטריך תו לאהדורה אי נמי כיון דאוקימנא בהנך דלאו בני גלות נינהו אפי' איתידע ליה לאו חלק הוא אי נמי חלק בקרבן קאמרי' מה מצינו שחלק הכתו' בענין קרבן מכלל כל הטמאות אף כאן חלק מכללו בכפרת קרבן זה אבל חלק דשפיכות דמים שלא חלק בקרבנו לאו חלק הוא.

ואימא יולדת. פי' הרב הלוי ז"ל כיון דשלמי ימי טוהר שלה ביום הכפורים שתהא פטורה מלהביא קרבן יולדת וזה אינו מחוור שתהא פטורה לעולם שאין שעיר הנעשה בפנים לעולם מכפר על חייבי חטאות ואשמות ודאין אלא שיתלה לה קאמרי' כלומר כשם שקרבנה מכשיר לאכול בקדשים וליכנס למקדש כך שעיר זה יהא תולה לה עד שתביא קרבנה, ותאכל בקדשים ותהא מותרת ליכנס למקדש עד מחרתו של יום הכפורים שתביא קרבן ובודאי דהא נמי מחטאתם דומיא דפשעיהם נפקא אלא ארישא דדינא פירכא מיקמי דנסיים דרשא מנא ליה לתנא הכי ורש"י ז"ל כתב כן שאם עבר עליה יום הכפורים אוכלת בקדשים בלא קרבן, ואינו מחוור.

ויש מפרש יולדת דלא איתידע לה כגון שלא ידעה אם רוח הפילה אם נפל הפילה וכן הא דאקשי' ואימא מצורע ספק מצורע קאמר כגון שכשהחליטו הכהן לא ידע דנגע גמור הוא כדאמרי' במס' נזיר (נט,ב <ע"ש בפי' המפרש>) ויכשיר שעיר זה לאכול בקדשים (בקרבן) עד שיודע לו ודאו ויהא מביא קרבן ונכון הוא.

ה"ג רש"י ז"ל: ואימא מצורע. ולא גריס דמייתי צפרים שאין זה חלק להקל שאין הצפרים קרבין ומקודם הקרבן הם באים שבעה ימים אלא ה"ג אימא מצורע וחלק דידיה לא איצטריך לפרושיה דהא פריש גבי יולדת ומאן דגריס ליה אמר דאיצטרי' למימר הכי משום דקרבן היורד דבמצורע כבש הוא ושתי תורין ועשרון סלת ולוג שמן נמצא שהיורד שלו בקרבן גדול שבטומאת מקדש לפיכך הוצרך לומר דמייתי צפרים ואע"ג דלא קרבן הוא מכל מקום כעין קרבן הוא וזה אינו נכון אלא מפני שכתוב כן בכל הנסחאות וי"ל נמי צפרים היינו תורים ובני יונה דהכי קרו להו במסכת נזיר ופרקי' אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טומאותם ואפר למאן דאמר חוטא הוא הא כפר ליה נגעיה והוה לה מכשיר ולא מכפר.

וכתב הרב הלוי ז"ל וכיון דקאמר רחמנא בשעיר הנעשה בפנים וכפר על הקדש מכלל דהאי חטא מידי דצריך כפרה הוא ומצורע לא צריך כפרה וזה אינו נכון דאי הכי למה לי למימר לכל חטאתם ולא לכל טומאותם נימא כפרה כתיב בה ועוד דגבי מצורע כתיב וכפר הכהן על המטהר לפני ה' אלא משום לכל חטאתם קאמרי' והאי לאו חוטא הוא אע"ג דכתי' ביה כפרה.

ה"ג בעיקר נסחי: טומאה שבקדש מאי ניהי יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף האי בר קרבן הוא. והכי פי': טומאה שבקדש שיש לך להביא בכאן שיכפר שעיר הנעשה בפנים מאי ניהי שיש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף דהנהו אתו לכלל חטאת וקרינא בהו חטאתם וקרינא בהו נמי אחת בשנה דיש ידיעה בתחלה וידיעה בסוף ושיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף תרוייהו חייבי חטאות נינהו ובתרוייהו תולה עד שיביא קרבן הילכך כפרה אחת קרינא בהו אבל אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף ודאי שעיר הנעשה בחוץ מכפר ולא שעיר הנעשה בפנים מכפר דהא כתיב ביה חטאתם וכתיב ביה נמי אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות ואלו שתי כפרות הן שזה מחייבי חטאות וזה אינו מחייבי חטאו' ובזה תולה ובזה צרי' לכפר חטאם כפרה גמור' הילכך אין אתה יכול להביא אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף עם אלו ומה יש לך לרבות יש בה ידיעה בתחלה ויש לך ידיעה בסוף שיתלה האי בר קרבן הוא וכיון שמעתה צריך להביא קרבנו היאך יתלה לו א"כ אתה פוטרו מחיוב קרבנו וקי"ל חייבי חטאות ודאין שעבר עליהם יום הכפורים חייבין ואוקימנא כגון דאתידע ליה בין השמשות.

ורש"י ז"ל לא גריס טומאה שבקדש אלא מאי ניהי ופירש דהכי קאמר מאי ניהי טמאות דאמעוט מחטאתם דומיא דפשעיהם והכל עולה כאחד אלא שלא ידעתי טעמו בגרסא שהרי איפשר לפרש כן טומאה שבקדש מאי ניהי דאימעיט מהכא יש בה ידיעה בתחלה ובסוף ואין ראוי למחוק הגירסא מפני שהיא כתובה כן בכל הנוסחאות.


דף ח עמוד בעריכה


ונכפר פנימי אדידיה ואמאי דעביד חיצון ולמאי נ"מ להגין עליו בינו ובינו. פי' ה"ה דה"ל למימ' נ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה כלומר דאע"ג דפנימי מכפר על הכל אתי חיצון לכפוריה לטומאה שאירעה בין זה לזה אלא מש"ה לא אמר כן לפי שכיון ששעיר החיצון לא בא אלא לכפר כפרה אחת הוא עיקר זו הכפרה ולא הקדימה תורה שיכפר שעיר הפנימי אף את זו אלא להגין עליו בינו ובינו וכשתאמר לטומאה שאירעה בין זה לזה הראשון הוא עיקר כפרה זו והשני לתוספת וכן תמצא בכל השמועה אותו שאינו מכפר אלא כפרה אחת הוא העיקר באותה כפרה והשני שמכפר שתיהן הוא טפל בה.

ואיכא דבעי הכא לפרושי אי ס"ד הכי אמר רחמנא הביאו שעיר החיצון לטומאה שאירעה בין זה לזה אמאי לא מכפר חיצון אכל מאי דמכפר פנימי דהיכי יהב רחמנא כפרה לטומאה שאירעה בין זה לזה כשאין בה ידיעה בתחלה ולא יהב כפרה לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ומש"ה עדיפא לן למימ' דפנימי לא מכפר כפרה גמורה אדחיצון אלא למיתלא ליה ולהגין עליו בינו ובינו ובתר הכי אקשי' ונכפר חיצון אדידיה ומאי דעביד פנימי ונ"מ לטומאה שאירעה בין זה לזה. 
וליכא למימר א"כ אמאי אמר רחמנא דפנימי לא מכפר על הכל כמו החיצון דכיון דביה"כ זה יש לשניהם כפרה ליכא למשאל תו טעם אחר בדבר שכל שעה שהוסיף הכתו' לכפול בקרבנות הוסיף בכפרה אבל האיך איפשר שיהא הפנימי מכפר על הכל וחיצון מכפר על טומאה שאירעה בין זה לזה במקצת כפרה הפנימי ומקצתה אין לה כפרה [והו"ל למימר שיכפר על הכל] ביוה"כ זה או על הכל ביה"כ הבא ור"ש ז"ל גריס נ"מ להיכא דלא עבר חיצון ופירושו כגון שנטרפה שעה.


דף ט עמוד אעריכה


הואיל וזה בא בזמן קבוע. משמע דלית ליה לתנא דבי רבי ישמעאל הא דאמרינן לקמן אלה תעשו במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה דאי אית ליה ממילא ידעינן דלא מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו והטעם משום דאנן השתא כרבי יהודה קאמרי' ור' יהודה לית ליה הוקשו דאי הוקשו אין הקש למחצה וכל דבריהם הוקשו ור' יהודה לא סבר דכפרתן שוה אלא מה שזה מכפר אין זה מכפר.

והא דאקשינן איכא למיפרך מה ליה"כ שכן כפרתן שוה. קשיא ליה לרב הלוי ז"ל, וא"נ יליף לה מיה"כ התינח לענין שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו על חטא שאינו מכיר בה אלא השם מהיכא יליף לה ופריק כיון דדחייה להאי ג"ש מעיקרא אישתכח דאפי' על עיקר הכפרה שתהא על טומאת מקדש וקדשיו לית בה ראיה וממילא אדחי ליה מחטא שאינו מכיר בו אלא השם ואין אנו צריכין לכך דאמאי ליכפר יכפר על שיש בה בתחלה ואין בה בסוף שעיר הנעשה בפנים מכפר וכתוב ביה אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה יכפר על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה בסוף הא שעיר הנעשה בחוץ מכפר ואמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה דאיתקוש חיצון לפנימי כך מפרש בגמ' בהדיא.

וכי תימא הא גמרינן מראש חדש ולא פרכינן התם כפרה בהדיא כתיב. פי' דכתי' חטאת לה' וקרא יתירא וכל חטא שאינו מכיר בו אלא השם בכלל הילכך איכא למגמר מיה"כ וכל דכן הוא יוה"כ שאינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אע"פ שכפרתו מרובה כ"ש בר"ח שאין כפרתו מרובה אבל הכא כולה מילתא לא גמרי' דאע"ג דכתיב לכפר עליכם כיון דלאו קרא יתירה הוא אמינא יכפר על חייבי עשה ולא תעשה ולא על כריתות.

ואוקימ' מדכתיב שעיר ושעיר גמרי' איתקוש שעירי רגלים לראשי חדשים וא"ת הא ראשי חדשים גופיה מיה"כ גמר ואין למדין למד מלמד כבר פירשתי דבשעירי ראשי חדשים כל חטא שאינו מכיר בו אלא השם במשמע וה"נ גמרי' מיניה לשעירי רגלים ואינהו גופייהו גמרי מיוה"כ ומראשי חדשים גופיה דלאו למד הוא אלא גלוי מילתא הוא כדפרישי' ואע"ג דגבי עצרת לא כתיב ושעיר גמרי' ליה מר"ח כמה זה בא בזמן קבוע כו' וא"ת שכן תדיר שני הרגלים יוכיחו וכיון דעיקר היקישא מר"ח הוא משאר הרגלים לא מיקרי למד מלמד דעיקר גמרא מר"ח גמרי' ושאר הרגלים גלוי מילתא בעלמא הוא דלא אפרוך מה לראש חדש שכן תדיר הילכך גמרינן משעיר.


דף ט עמוד בעריכה


ואיתקוש שעירי ראשי חדשים לשעירי רגלים. פי' מה ראשי חדשים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה כלל אף שעירי רגלים מכפרין על טומאת מקדשיו וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ומקצת נוסחי דכתיב בהו מה שעירי ר"ח אינן מכפרים אלא על שאין בה ידיעה אף שעירי רגלים אינן מכפרי' אלא על שאין בה ידיעה כלל. משבשן דאנן עיקר כפרה צריכינן למיגמר.

ורש"י ז"ל כתב, שעירי ראשי חדשים למדין ומלמד שכל הלמדין בכל המדות חוזרין ומלמדין בהן חוץ מן הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש ודאי הכי הוא דהאי דבר הלמד בבנין אב וחוזר ומלמד בהיקש דהכי מפורש בפ' איזהו מקומן (זבחים נא,א).

ונכפר ראש חדש אדידיה ואמאי דעביד ציץ. ונפקא מינה היכא דנשבר הציץ. פי' לר' שמעון קאמרינן, דאמר בין עודהו על מצחו בין אין עודהו על מצחו מרצה ולרוחא דמילתא אקשי ולרבנן נפקא מינה להיכא דאין עודהו על מצחו דלא מכפר ציץ ומכפר ראש חדש וכשהציץ על מצחו הוא מכפר וראש חדש אין כפרתו צריכה אלא לשלו שהיא העיקר בו כמו שפירשתי למעלה וכן הא דאמרינן ונכפר ציץ אדידיה ואמאי דעביד ראש חדש ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה דראש חדש לא מכפר ואתי ציץ ומכפר הכי נמי קאמרי' הואיל וראש חודש הוא עיקר הכפרה בשלו מה יכפר הציץ טומאה שאירעה בין זה לזה וכי לא אירעה טומאה לא מכפר אלא לדידיה.

הא דאמרינן הכא כדאמ"ר חנינא שעיר ושעיר כו'. אי קשיא עצרת מאי איכא למימר אפשר דלאו דוקא אלא מואלה תעשו לה' במועדיכם סמוך ולקמן בדוכתה דייק טפי מהכא ומפרש לה ויש כיוצא בה בתלמוד ואפשר דבמה מצינו גמר וכדר' חנינא וכדכתיבנא לעיל.


דף י עמוד בעריכה


מותר הקטרת מה היו עושים בה מפרישין ממנה שכר האומנין. פי' מן הקטרת ואיכא נוסחי דלית בהו ממנה אלא מפרישין שכר האומנין ופי' שמפרישין מעות האומנין ומחללין כל הקטרת עליהם.

ובירוש' במסכת שקלים (ד,ג) אקשינן ולא נמצא הקדש מתחלל על ההקדש דקא ס"ד דממעות הלשכה היו מביאי' אותם מעות האומנין ומפרקינן רבי שמעון בר ביסנא אמר מביא מעות מן החולין ומביא קטרת ומחללה עליהן ונותן אותה לאומנין בשכרן ואותן מעות מה יעשה בהן ינתנו לבית גרמו ולבית אבטינס שהיו בקיאין במעשה הקטרת ובמעשה לחם הפנים פי' לוין הגזברין מעות מן החולין ומחללין הקטרת עליהן ופורעין בה שכר בית גרמו וכיון שלוו לצורך מעשה לחם הפנים פורטין אותן מן השקלים והאי דנותנים אותה לאומנין בשכרן ואין מוכרין אותה לאחר ויחזרו ויקחו מתרומת הלשכה משום דצניעא להו מילתא טפי וכדפריש רש"י ז"ל.


דף יא עמוד אעריכה


וכי תימא כל קדוש' דמים נמי מיפסל פסלי בטבול יום. פי' והא דבעי' מכתשת משום דכל זמן שלא ניתנה במכתשת אינה ראויה להקרבה ומחוסר' מלאכה היא אבל שאר קדושת דמים הכי נמי דמיפסלא בטבול יום.

וא"ת אלא מעתה תפסל במחוסר כפורים ולא קתני אלא בטבול יום אין הכי נמי וטבול יום ומחוסר כפורים כהדדי נינהו ותנא חד הוא והוא הדין לחבריה ויגיד עליו רעו.

והא דתנן קדשו בכלי הוכשרו לפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה. כי קת' טבול יום ומחוסר כפורים אשארא אבל קטרת בלא כלי אחר אלא מכתשת נפסלין בטבול יום ובמחוסר כפורים ולא בלינה הואיל וצורתה כל השנה ומיהו נתנה בכלי אחר נפסלת בלינה גזירה משום שאר קדשים כדפריש רש"י ז"ל ובמכתשת ליכא למנזר שאין מכתשת אלא לקטרת.

ויש לפרש מאי נתנה בכלי דקת' היינו מכתשת ומעיקרא קס"ד דכלי (אחד) [אחר] הוא ואקשינן אלא מעתה תפסל בלינה ב) דהא תנן כל הקדשים משנתן בכלי נפסלין בלינה וכיון שכן קטרת נמי מיפסל בלינה ומפרקינן קטרת לא מפסיל בלינה לעולם משום דצורתה כל השנה וכי קת' לינה אשארא קתני, ולא מחוור. 

ומגיהי ספרים לא גרסי טבול יום, ומעברי עליה קולמוס משום דבלא כלי אחר נפסל כדתנן לעיל נתנה במכתשת נפסלת בטבול יום וטעות הוא בידם דאי בטבול יום ולא במחוסר כפורים קשיא אי קדושת הנוף תפסל במחוסר כפורים וכי אקשינן לינה ומפרקינן לה ליקשי מחוסר כפורים וליכא לפרוקה אלא ש"מ כדכתיבנא.


דף יא עמוד בעריכה


הא דאמרינן רבי שמעון אומר פרה מטמאה טומאת אוכלין. ואמר ריש לקיש פרה נפדת על גב מערכתה. פרש"י שיקרבו זה בזה וקשה לי ולימא ליה שעירין שאינן קריבין בזמנן לא שכיחי כדאמרינן לעיל שאני אבודין דלא שכיחי ואיכא למימר נהי דלא מתנו ב"ד במלתא דלא שכיחא לפדותן תמימים ולהוציאן לחולין אבל שיקרבו מתנין ולהכי שמעינן מיהא דלא סבירא לן כלל לב ב"ד מתנה אי נמי הוא הדין דמצי לתרוצי הכי אלא משום דגמריה דר' יוחנן דלר' שמעון לית ליה ומקשה גופיה אורחא הוא לאותובי טובא ואע"ג דמצי לפרוקיה כולהו בחד פירוקא.


דף יב עמוד אעריכה


(הא) [הכי] גרסי' בכולהו נוסחי ואלא חכמים דאמרו ליה ממאי דר' יהודה היא והכי קאמר ליה בשלמא לדידי דאמינא לב ב"ד מתנה עליהן אמטו הכי קרבי. והכי פירושא: ודאי דהאי אמרו לו קושיא היא דמקשו ליה לר' שמעון מי לא מודת בזו שאנו שונין שיקרבו זה בזה ואמר להן הן אמרו כיון שאתה מודה שאין כפרתן שוה האיך יקרבו לדבריך שאין לך לב ב"ד מתנה ממאי דהכי אהדרו ליה חבריה לר' שמעון דילמא רבי מאיר היא וה"ק ומיהו לא ניחא למימר (דלבדי) [דלדברי] אמרו לו אינן קרבין אלא קריבין הן ותשובה היא שהשיבו עליו מהלכה זו.

ורב יהוסף הלוי ז"ל לא גריס אלא ממאי דר' יהודה היא דילמא ר' מאיר היא ופירש ממאי דר' יהודה היא וסבירא ליה דאינן קרבין זה בזה משום דלב ב"ד מתנה עליהן ונפדין תמימים וזה אינו דבר נכון שלפי זה אין לנו ראיה מדברי ר' יהודה אלא שלא יקרבו זה בזה אבל נפדין תמימין אין לנו ושמא ירעו ועוד דילמא לית ליה לר' יהודה לב ב"ד מתנה וימותו כדתניא לעיל בפר ובשעיר יום הכפורים כדברי ר' יהודה וכן הא דאותבינן לעיל לימא לב ב"ד מתנה עליהן פי' הרב הלוי שיפדו תמימין.

ואמאי לקרב איהו גופיה עולה נדבה. משמע דנתוק רעיה דרבנן הוא מדקאמרי' לקרב איהו גופיה עולה ואי רעיה מדאוריתא הא בעי רעיה והכי נמי בפרק אלו דברים דאמרינן התם אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא לא בעי' עקירה אי הכי אפי' כי לא נתק נמי גזרה לאחר כפרה אטו לפני כפרה.

ואיכא למיפרך מההיא דגרסי' בזבחים (ה,ב) אמר רב הונא אשם שנתק לרעיה כו' ואמרינן נתק אין לא נתק לא מאי טעמא דכתיב הוא בהויתו תהא ופרש"י ז"ל דקודם נתוק אסור דבהוית אשם יהא ופסול לעולה אלא שאפשר שגם זו מן הסוגיות המתחלפות בסוג' המסכתות במו אותה שבתחלת פרק כל הגט דמוקי לברייתא כדי לזרזן במצות ובפרק אין בין המודר מתרץ לה משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא ורבות מהן בתלמוד.

אבל ר"ת ז"ל לא גריס התם נתק אין לא נתק לא, אלא הכי גרסי' מאי טעמא דכתיב הוא כו' מאי טעמא דנפיק מתורת אשם משום דכתיב הוא בהויתו תהא כלומר בהוי' אשם תהא בעוד שהו' בהוי' אשם וכיון שנתכפרו בעליו באחר לאו בהוי' אשם הוא הילכך קרב עולה דלא בעינן עקירה וכי תימא קודם נתוק נמי משום גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כי ההיא דבפרק אלו דברים ואי קשיא לך והא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה והילכתא גמירי לה וקשיא אשמעתין ואההיא דבפרק אלו דברים ואההיא דזבחים לפי פירוש ר"ת ז"ל ואומר ר"ת ז"ל דהכי גמירי הילכתא כל שבחטאת מתה באשם עולה ורעיה גופה מדרבנן משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולאפוקי שאינה מתה קאמרי' רועה. 
ואיכא למידק, אי הכי לפי פי' רבינו תם ז"ל למה לי דכתב רחמנא הוא בהויתו תהא לאשתרויי אשם שמתו בעליה ושנתכפרו באחרת הא הילכתא גמירי לה ואיכא למימר דאי לאו קרא הוה אמינא בעי עקירה קמ"ל ואי מקרא הוה אמינא כל שלא נתעקר בהוית אשם הוא קמ"ל גמרא כלומר פירושא דקרא ודאמרי' במסכת תמורה בפרק אלו קדשים הוא קרב ואין תמורתו קרבה הילכתא גמירי לה פירושו שאין תמורתו קרבה לשם אשם אבל לשם עולה קרבה וכן אתה צריך לפרש על דרך זו אותה הלכה שבמסכת נזיר בפרק מי שאמ' תניין, ואין לי להאריך.


דף יב עמוד בעריכה


קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. פרש"י ז"ל דאליבא דר' שמעון קאמר כלומר שאם מתחלה עולה חובה לסוף עולה נדבה ואין צריך רעיה והכי קאמר סכין השוחטן סתם מושכתן לקרבן שהופרשו מתחלה לכך ואפר אין זו אותו קרבן עצמו כגון עולת תמיד לעולת קיץ ולא היא דלאו אליבא דר' שמעון קאמר דגרסי' בזבחים פ"ק אמר ר' זירא שאני קרבנות צבור דלב ב"ד מתנה עליהם כדשמואל דאמר שמואל קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן.

לפיכך נראה דברי ר"ח ז"ל שפי' סכין מושכתן למה שהן עכשו כלומר שאין הקדש התמידין מושכן להיות תמידין ולא הוקבעו לכך אלא הסכין הוא שמושכן וקובען למה שהן שעד שעת שחיטה יכולין לשנותן ולפדותן אם לא הוצרכו דלב ב"ד מתנה עליהם כדאמר רבי יוחנן לעיל (י,ב).


דף יג עמוד אעריכה


ורמי סתם ספרא אסתם ספרא כו'. קשיא לי דילמא לעולם בשב משאר עבירות אלא שעדיין הוא נכשל בזו וקמ"ל דאשאר עברות מכפר אעפ"י שלא כבדו יום הכפורים כדינו ואיכא למימר דסלקא דעתין דאביי דיום הכפורים מכל מקום קאמר אפי' על עבירה זו ורבא סביר' ליה חוץ מזו ומהדר לתרוצינהו תרוייהו כר' כלומר אליבא דחד תנא ונסיב לה כרבי יהודה סתימתאה דסיפרא ולא פליג ר' יהודה עליה דר' כלל אי נמי סבר אביי למימר דאי יום הכפורי' אינו מכפר אלא על השבין זה שאינו מודה בו אינו מכפר עליו כחטאת ואשם שהאומר אין חטאת מכפר אינו מכפר לו ואף עפ"י ששב מ דיעתו באותה עבירה.


דף יג עמוד בעריכה


ה"ג: תנא חומר בשעיר כו' שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך. ופירוקא אחרינא הוא כדאמרי' בעלמא במתניתא תנא כו' והכי קאמר אינך צריך לאוקמא בשחנקתו או שמת בלילה ואכל סמוך לשקיעת החמה אלא כגון שאכל בו ביום ומת בו ביום שאין יום הכפורים מכפר עד שתחשך. ובירושלמי (א,ו) משמע הכי דאמוראי איפלגו בה דגרסי' התם ר' זירא אמר כל שהוא (עי') [פי'] כל שעה מכפר רבי חנינא אמר בסוף מה ביניהון מת מיד כלומר בו ביום על דעתיה דר' זעירא כפר מיד ועל דעתיה דרבי חנינא לא כפר אמר ר' זירא מתניתא מסייעא ליה לרבי חנינא חומר בשעיר שאין כן ביום הכפורים כו' שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים משתחשך.

ורש"י ז"ל כתב דתניא חומר בשעיר כו' לא גרסי' לה ובודאי דתניא טעותא הוא אבל אנן לא מחקינן כולה ברייתא והכי גרסי' וכדפרישי', וכן כתו' בנוסחאות ישנות, וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ז"ל.


דף יד עמוד אעריכה


ההוא מומאת עדת בני ישראל נפקא. תמיהא לי ונימא אי מומאת עדת בני ישראל אמינא לכתחלה לא ואם הביא כשר כדאמרינן בסמוך גבי אשר לו [וי"ל דאשר לו לא משמע] משמע עכובא אבל מומאת עדת יקח ודאי משמע עכובא דכיון דכתיב יקח בצווי ודאי עכובא הוא דכולה פרשתא לעכובא דחקה כתיב בה אי נמי כי אמרינן יכול לא יביא ואם הביא כשר משל אחיו הכהנים קאמר משום דכולן קרויין ביתו והוה אמינא הואיל וכלן מתכפרין בו וקרויין ביתו אם הביא כשר (ושלא) [ושלו] קרינא ביה בדיעבד להכי אצטריך קרא אחרינא אבל בשעיר של עם ואמר מדעם להוי תו לא אצטריך קרא אחרינא דודאי אם הביא משל כהנים פסול דהא לאו דעם הוא.

הא דאמרינן כולן קרויין ביתו. לאו דאינון ביתו ממש אלא תרי ביתו כתיבי חד ביתו ממש דהיינו אשתו כדתנן אף אשה אחרת מתקינין לו ואידך לרבויי כל דאינון בכלל ביתו דהיינו אחיו הכהנים דאיקרו ביתו ומיהו אף ע"ג דמיקרו הכי כיון דאינו בא משלהם אינו במשמע אלא מריבוי ביתו תניין ומיניה מרבינן להו והיינו דתנן בוידוי ראשון אני וביתי ובוידוי שני אני וביתי ובני אהרן וכדתנא דר' ישמעאל מוטב שיבא זכאי ואליבא דרבי יהודה תנן והלכתא כוותיה, כן נ"ל.