ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/תענית/פרק ד

< רש"י על הש"ס





אלא בנפש שבעה - מתוך שכתוב בו נותן לחם לכל בשר (תהלים קלו) נאה להאמר על השבע:

דאבי גובר - שם אדם או מקום:

דשכיח בהו - יין ושכרות ופשעי ולא יאמרו הלל:

פרק רביעי - בשלשה פרקים


מתני' בשלשה פרקים במוסף - מפרש בגמרא נעילת שערים. מפורש בברכות ירושלמי בפרק תפלת השחר אימתי נעילה יש אומרים נעילת שערי מקדש וי"א נעילת שערי שמים שנועלים אותן לעת ערב בגמר תפלה ונוהגין היו להתפלל תפלת נעילה בכל תעניתם כדרך שמתפללין ביוהכ"פ:

אלו הן מעמדות - המתענין מתפללין בעריהם שיתקבל ברצון קרבן אחיהם כדלקמן:

לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו' - שהתמיד בא מן השקלים של כל ישראל ואי אפשר שיהו כל ישראל עומדין על גבי קרבנם ומינו מעמדות להיות במקומם:

נביאים הראשונים - שמואל ודוד בגמרא מפרש:

על כל משמר - ארבעה ועשרים משמרות של כהנים היו ושמואל ודוד תיקנום ועל כל משמר היה מעמד בירושלים שקבועין ועומדין בעיר ועומדין על קרבן אחיהם ולבד אלו הדרים בירושלים היו מעמדות בכל עיר שישראל נחלקו לכ"ד מעמדות כנגד ארבעה ועשרים משמרות כדתניא בברייתא של מ"ט מדות והיינו דתנן היה מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים:

כהנים ולוים - של משמר היו עולים בירושלים כהנים לעבודה ולוים לשיר ומכל המעמדות היו קבועין בירושלים לעמוד על קרבן אחיהם:

והשאר היו מתכנסין לעריהם - ומתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ומתענין ומוציאין ספר תורה ביום תעניתם:

וקורין במעשה בראשית - ובגמרא מפרש טעמא:

ביום הראשון - של שבוע:

קורין בראשית כו' - פרשה ראשונה ופרשת יהי רקיע לפי שאין בפרשת בראשית לבדה תשעה פסוקים כדי קריאת כהן לוי ישראל וכן כולן:

בששי ותוצא הארץ עד ויכולו - לפי שבפרשת תוצא הארץ אין בה אלא שמונה פסוקים לפיכך אומר ויכולו:

פרשה גדולה - שבפרשיות הללו קורין אותה בשנים כגון פרשה ראשונה של בראשית יש בה חמשה פסוקים היו קורין אותה בשנים כדאמרינן בגמרא יהי רקיע באחד וביום השני יהי רקיע באחד יקוו בשנים שיש בה ה' פסוקים ביום השלישי יקוו באחד שאין בה אלא ה' פסוקים ויהי מאורות בשנים שיש בה ו' פסוקים:

וקורין אותה על פיהן - כל אחד בפני עצמו ובעי בגמרא מאי קאמר מעיקרא קתני פרשה קטנה כו' דמשמע דבספר תורה קורין והדר תנא על פיהם. פרשה בנעילה ליכא:

כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית - אותן שהיו בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחיהם שיש בו הלל לפי שאין להן פנאי לעשות מעמדם שקורין את הלל ומפני ההלל היו דוחין את המעמד:

קרבן מוסף - יום שיש בו קרבן מוסף בירושלים אין מעמד בנעילה בירושלים וכל שכן במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף וישראל שבהן היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפי' מעמד דנעילה:

קרבן עצים - בגמרא מפרש כגון אחד מט' זמנים ואותו יום שהיה בו קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד של מנחה מפני קרבן עצים מפני שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לו [ולא] של נעילה:

כך היה רבי יהושע דורש קרבן מוסף אין במנחה - וטעמא מפרש בגמרא:

זמן עצי כהנים והעם - שמתנדבים עצים:

תשעה - באלו הט' זמנים היו הכהנים והעם מתנדבים להביא עצים והיו מקריבין קרבן אותו היום ואפילו היו עצים הרבה למערכה היו אלו מתנדבין ומקריבין באלו תשעה זמנים:

בני ארח בן יהודה - שכשעלו בני הגולה הם התנדבו תחילה באחד בניסן וספק להם עצים עד כ' בתמוז שהתנדבו בני דוד ארח שמואל ומשבט יהודה היה:

בני דוד - ממשפחת דוד המלך: סנאה בן בנימין זתוא בן יהודה בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות משפחה אחת הן ובגמ' מפרש אמאי מיקרו הכי:

בני עדין באחד בטבת שבו שבו בני פרעוש שניה - ובגמרא מפרש אמאי קבעו להן אלו הזמנים:

באחד בטבת - שהיה ר"ח [וחנוכה] לא היה בו מעמד כו':



נשתברו הלוחות - בגמ' מפרש:

ובטל התמיד - לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד:

והועמד צלם בהיכל - שהעמידו מנשה כדמפורש בתרגום ירושלמי בפרשת השמים כסאי וגו' (ישעיהו סו):

על אבותינו - דור המדבר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ וגו' (דברים א):

ביתר - עיר גדולה והיו ישראל דרין בה במסכת גיטין פרק הניזקין (דף נז.) אשקא דריספק חרב ביתר:

שבת שחל תשעה באב כו' - שבוע:

בחמישי מותרין - אם חל תשעה באב בערב שבת מותרין לכבס בחמישי וכשחל ט' באב בד' בשבת לא איצטריך למיתני דמותרין כדאמרינן בגמרא לא שנו אלא לפניו כו':

שני תבשילין - בשר ודגים או בשר וביצים שעליו או דג וביצה שעליו כדאמר בפרק ערבי פסחים (דף קיד:):

ישנה - בגמרא מפרש:

כפיית המטה - על פניה ולא יישן עליה:

שאולין - שכולן שואלות זו מזו אפילו עשירות כדי שלא לבייש כו':

טעונין טבילה - קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:

וחולות - כמו לחול במחולות (שופטים כא):

במלך שלמה - במלך שהשלום שלו:

אמו - כנסת ישראל:

זה מתן תורה - יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות:

גמ' כל זמן שמתפללין - דהיינו שחרית ומנחה ונעילה:

יש מהן ארבעה פעמים ביום - יום הכפורים שיש בו מוסף:

כל יומא מאי טעמא לא פרשי כהני ידייהו במנחה - דכל יומא שכיחא ביה שכרות שכבר סעד וזימנין דמשכא סעודתיה ומשתכר ופריש ידיה בהדי חמריה וכהן שתוי יין אסור לישא את כפיו שנאמר יין ושכר אל תשת בבואכם וגו' (ויקרא י) ונשיאת כפים מעין עבודה כדלקמן:

האידנא - בתעניות ובמעמדות לא שכיחא שכרות ובמעמדות נמי מתענין כדלקמן (דף כז:):

גזרינן - תענית אטו שאר ימים:

נעילה דליתה בכל יומא - אלא ביום התענית:

דדרשינן בפירקא - הלכה כרבי מאיר דבעינן דליקום כוותיה עלמא:

אורויי אורינן - כרבי מאיר אי אתו לקמן אבל בפירקא לא דרשינן דלא פשיטא ליה כולי האי דתיהוי הלכה כר"מ ומ"ד נהגו משמע הן נהגו מאליהן אבל אינו עיקר ומנהג משמע תורת מנהג יש בדבר ומנהג כשר הוא:

ורב נחמן אמר הלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יוסי - גמרא קא פסיק ומהדר סתמא ומוקי לה הלכה כרבי יוסי ואהכי קא פריך ואלא האידנא כו':

כיון דסמוך לשקיעת החמה וכו' - שמאחרין עד שקיעת החמה ומתפללין כל שעה ואינן הולכין לבית הכנסת משש שעות ומחצה ולמעלה כמו שהיו עושין לאותן הימים:

כתפלת נעילה דמיא - דהשתא ליכא למיגזר משום מנחה דכל יומא דמנחתא כי הא ליתא בכל יומא:

שכור מיהא אסור בנשיאת כפים - דאפילו ר"מ לא קאמר אלא משום דהאידנא לאו שכרות הוא:

פרשת כהן מברך - כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו):

מה משרת כו' - עובד עבודה דלא מיתסר אלא שתויי יין ממש דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' הא בחרצן מותר:



מאי קאמר - דקא בעי מאי ניהו מעמדות ומייתי קרא את קרבני לחמי לאשי וגו':

הכי קאמר אלו הן מעמדות - דלקמן וטעמא מאי תקון מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו': ה"ג תנו רבנן כ"ד משמרות היו בא"י וי"ב ביריחו י"ב ביריחו בתמיה נפישי להו טובא אלא אימא וי"ב מהן ביריחו. ברישא משמע לבד הכ"ד שבעיירות א"י היו י"ב ביריחו דהוו להו ל"ו וי"ב מהן משמע שמאותן הכ"ד היו י"ב ביריחו: ה"ג הגיע זמן המשמר חצי המשמר עולה לירושלים וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים. כלומר כיצד היו י"ב ביריחו כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת מתחלקים אנשי המשמר חציין הולכין לירושלים לעבודה וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם וכך עושין כל הכ"ד משמרות נמצא י"ב ביריחו לשון אחר נהירא לי:

מעכבין את הקרבן - אם אין מעמד מכולן בירושלים כדתנן (לעיל דף כו.) על כל משמר היה מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים כיון דכולהו בעלים בעינן דליהוי כמוהו על גבי עבודה:

וכלי שיר מעכבין את הקרבן - פלוגתא בשילהי מסכת סוכה (דף נ:) ובערכין (דף יא.) מפורשת:

עיקר שירה בפה - וכלי לבסומי קלא בעלמא וכיון דאיכא לוים לא מעכב משום כלי שיר:

עיקר שירה בכלי - אבוב וכן בפרק החליל (שם):

ארבעה מאלעזר - מבניו של אלעזר שעשה מהן ד' משמרות וגמרא גמר לה:

המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם - ותיובתא דרב חמא דאמר שמואל העמידם על י"ו ודוד העמידן על כ"ד דהא שמעי' מינה דתרוייהו בהדי הדדי תקנינהו:

מיסודו של שמואל הרמתי - שהעמידן על י"ו בא דוד והעמידן על כ"ד אית ספרים שכתוב בהן מיסודו של שמואל ודוד העמידום על כ"ד כלומר שניהם הועילו בדבר ושמואל העמידם על י"ו ודוד על כ"ד: וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר ויחלקו בני אלעזר ראשים לבית אבותם ששה עשר ולבני איתמר ראשים לבית אבותם שמונה ואומר בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר. וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים כלומר ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר והאי וימצאו משמע דקודם לכן היו קבועים ועכשיו הוסיפו עליהן ויחלקום לי"ו בית אב אחד אחוז שהיה מתחילה לאלעזר דהיינו ח' אחוז אחד בגורל דהיינו נמי ח' והוו להו י"ו:

ואחוז אחוז לאיתמר - מה שהיה מתחילה אחוז לאיתמר אחוזים עתה כבתחילה שלא הרבו עליהם שום בית אב:

מאי ואומר - וכי תימא מעיקרא הוו ד' לאלעזר וד' לאיתמר:

וכי היכי דנפישי בני אלעזר הכי נמי נפישי בני איתמר - ומיהו בני אלעזר נפישי טפי דהא לאיתמר לא אוקמינהו אלא על ח' ודאלעזר על י"ו:

תא שמע ואחוז אחוז לאיתמר - אלמא כדקיימי קיימי ושמע מינה דמשה תיקן להם י"ו ח' מזה וח' מזה וקשיא לרב חמא דאמר ד' וד' והא דכתב לעיל ובשנת הארבעים וגו' המה יסד במה שהוסיפו עליהן עד כ"ד משתעי [אבל] משה תיקן להם י"ו משמרות:

תנאי היא - דהא איכא תנא דלעיל דקתני משה תיקן להן ח' משמרות משניהן ואנא קאימנא כוותיה:

עלו מן הגולה - בבית שני והשאר לא עלו שהרבה מישראל נשתיירו ולא רצו לעלות:

פשחור ואימר - ומבעיא לי דפשחור לא כתיב גבי כ"ד משמרות (דברי הימים א כד):



וחלקום - לכ"ד וכתבו כנוי של כל אחד ואחד בחלק:

בללום ונתנום בקלפי - כתבו על כ"ד חתיכות קלף ראשי משמרות שחלקו מאותן ד':

בא ידעיה - משמרה של ידעיה בא אחד מהן ונוטל חלקו וחלק ה' חתיכות קלף דהוו להו שש ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשבת ראשונה שבסדר שהיו עולין בידו זו אחר זו כך היו עובדין בשבתותיהן זו אחר זו:

וכך התנו - שאפי' יהויריב שהיה במקדש ראשון ראשון למשמרות עולה מן הגולה:

לא ידחה ידעיה - הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב ויהויריב בא ועובד אחריהן במקום משמר אחר וששה דידעיה עושין אותן ה' שלא להרבות במשמרות:

א"ר אסי לפי שאלמלא מעמדות - עיסקי קרבנות שישראל עושין הן היו כלים בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו':

כאנשי דור המבול - שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית:

כבר תקנתי להם כו' - כל זמן שקורין בהן כו' מהיכא יליף לה להאי גמגום:

ת"ר אנשי משמר מתפללין על קרבן אחיהן - תמידים שבכל יום:

אנשי משמר - אותן כ"ד שהיו בעריהן:

בשני על יורדי הים - דכתיב בשני (בראשית א) יהי רקיע בתוך המים וצריך להזכיר ולרצות על הדבר:

בשלישי על הולכי מדברות - דכתיב ותראה היבשה תהי ראויה יבשה להולכיה שלא יזוקו מפני חיות רעות:

ברביעי על האסכרא - שבו נתלו המאורות וכתיב ביה (שם) יהי מאורות מארת כתיב:

ועל עוברות כו' - דכתיב ביה (שם) ישרצו המים שרץ נפש חיה:

מפני הנוצרים - שעושים אותו יום טוב שלהם:

שלישי ליצירה - דאדם נברא ביום ששי ובכל יום שלישי הוי חלוש כדכתיב (שם לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים:

נשמה יתירה - שנוטלין אותה ממנו והוי חלש:

נשמה יתירה - שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה:

כיון ששבת - שנח ושמר את השבת:

ווי אבדה נפש - וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש:

בראשית בשנים - כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית:

תלתא פסוקי הווי - וסגיא בהו לחד גברא:

רב אמר דולג - הראשון קורא שלשה פסוקים והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון והשנים עמו הרי שלשה ומשום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליכא משום דלא אפשר:

פוסק - מפסיק הפסוק לשנים ראשון קורא שני פסוקים וחצי ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים:

ר' חנינא קרא - שהיה בעל מקרא ויודעה בגירסא ובקי בטעמיה:

צער גדול - הרבה טרחתי וחזרתי עליו שיתיר לי לפסוק הפסוק לשנים לצורך תינוקות שלומדים לפני שאינן יכולין לקרוא פסוק כולו:

הכי נמי לא אפשר - גבי ס"ת ובדילוג אי אפשר משום הנכנסין והיוצאין אם שני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון בני אדם הנכנסין שלא שמעו קריאת הראשון סבורין לומר שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים ונפיק מיניה חורבא וכשהראשון קורא ג' פסוקים ואינו משייר אלא שנים איכא גזרת יוצאין דסברי האי שני דסגיא ליה בשני פסוקים:

מיתיבי פרשה של ששה פסוקים - אשאר ימות השנה קאי:

ויש אומרים שלשה - מפרשה אחריתי:

הכי גרסינן למאן דאמר דולג לידלוג למ"ד פוסק ליפסוק - כלומר פרשה של חמשה פסוקין אמאי קורא שני שלשה פסוקין בפרשה אחרת לידלוג או ליפסוק:



דאית ליה רווחא - שיכול לקרות מפרשה אחרת אבל הכא לית ליה רווחא דהא לא מצי למיקרי אלא בראשית ויהי רקיע:

מה הפרש בין זה לזה - מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי:

הללו דברי תורה - מנחה כדאמרי' בברכות (דף כו.) יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מדברי סופרים. וצריכין חיזוק לא גרסינן הכא:

עמדו אלו - זמן דקתני במתני' אהכי הוצרכו למנות משום ההיא תקנה דעבוד להו הנך נביאים כי היכי דלא לידחינהו מאתרייהו:

פרוזדאות - שומרים:

בכורים - אדם נכנס לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה קושר עליה גמי ועושה אותה בכורים:

בקציעות - תאנים יבשים כותשין אותן ועושין מהן עגולין:

ה"ג והעלי על כתפיהן - (בוכיא):

במכתשת שלפנינו - שהוא במקום אחר לפני בסמוך וזהו גונבי עלי על שם שמתגנבין מן הפרוזדאות על עסקי עלי:

הן הן בני סלמאי הנתופתי - כעין מעשה זה עשו:

הן הן בני דוד בן יהודה - דוד מלך ישראל ואהכי קרו ליה פחת מואב שבא מרות המואביה:

יואב בן צרויה - שבא מרות המואביה כי צרויה אם יואב אחות דוד היתה שנאמר (דברי הימים א ב) ואחיותיהם צרויה ואביגיל:

בני עדין הן הן בני דוד - להכי קרי ליה בספר שמואל (ב כג) עדינו העצני שבשעה שעוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת וכשיוצא למלחמה מתקשה כעץ:

הן הן בני יואב בן צרויה - פלוגתא היא (במס' חגיגה) חד אמר עדינו העצני זה דוד וחד אמר זה יואב:

ליתני שבו בני דוד שניה - דהא קאמר ר' מאיר פחת מואב היינו דוד:

ולר' יהודה - בני עדין היינו דוד ובמתניתין קתני בהדיא בני דוד והדר קתני בני פחת מואב דלר"מ ול' יהודה בני עדין היינו דוד שבו שניה מיבעי ליה:

ולר' יוסי - דאמר פחת מואב ועדין היינו יואב שבו שניה מיבעי ליה:

לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי - דמאן דאמר בני עדין בן יהודה היינו בני יואב לא סבר לה דבני פחת מואב היינו יואב ולהכי לא קתני שבו בני יואב שניה ולא סבירא ליה נמי דהן הן בני דוד דאם כן שבו בני דוד שניה מיבעי ליה למיתני אלא משפחה אחרת הן ומאן דאמר בני פחת מואב היינו בני יואב לא סבירא ליה דבני עדין היינו יואב אלא משפחה אחרת הן:



מאי שנא הלל דדחי דידיה - מעמד דשחרית:

ומאי שנא מוסף דלא דחי דידיה - דקתני יום שיש בו מוסף אין בו מנחה ולא קתני אין בו מוסף דלא דחי דידיה אלא דמנחה:

הכי קאמינא - הכי קא בעינא למימר:

אלא דידיה - דמוסף:

ה"ג רבי יוסי אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד - ואתנא קמא פליג דאמר יום שיש בו מוסף אין בו נעילה ואתא ר' יוסי למימר דיש בו מעמד אע"פ שיש בו מוסף:

אלא לאו דנעילה הוא - דאמר ר' יוסי דיש בו מעמד ואין מוסף דוחה אותו:

באחד בניסן - דאית ביה הלל דראש חדש:

קרבן עצים - (קרבן מוסף) דבני ארח בן יהודה:

זאת אומרת - מדלא קתני נמי באחד בניסן אלמא הלל דראש חדש לא דחי ליה למעמד שמע מינה דלאו דאורייתא הוה אלא מנהגא כדלקמן:

מנהג אבותיהם בידיהן - אבל הלל דחנוכה כגון באחד בטבת ודאי דחי דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן כדאורייתא דמי:

יחיד - כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי:

ובגולה - שעושין שני ימים טובים משום ספיקא:

דמדלגי דלוגי - כגון אנן דמדלגין לא לנו ה' לא לנו ונתחיל מן ה' זכרנו יברך:

לא יתחיל - אינו צריך להתחיל בראש חדש:

ר' יוסי אומר בשבעה - וטעמייהו מקרא במסכת שבת בפרק ר"ע:

בשבעה עלה משה - לקבל הלוחות כלומר ודאי ליכא מאן דפליג עלה דמתני' דקתני דבי"ז בתמוז נשתברו הלוחות מכלל דכולהו סבירא להו דבשבעה עלה ולאו מקרא נפקא לן דבשבעה עלה דהאי דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי איכא מאן דדריש ליה במסכת יומא כי אחר מתן תורה הוה משבעה בסיון עד י"ז בתמוז איכא מ' יום כ"ד דסיון שהוא מלא וי"ו דתמוז הרי מ' יום שעמד משה בהר:

גמרא - כך קיבלנו מאבותינו:

ומעת הוסר התמיד לתת שקוץ שומם וגו' - דבעת שהוסר ונתבטל התמיד באותו היום נתן שקוץ שומם דהיינו הועמד צלם בהיכל:

ה"ג והא כתיב על כנף שקוצים - כלומר הא כתיב קרא אחרינא דכתיב ביה שקוצים דמשמע תרי:

תרי הוו - שהעמידן מנשה בהיכל:

ונפל חד על חבריה וקטעיה לידיה - והנקטע לא קא חשיב והיינו דכתיב שקוץ אחד:

אשתכח דכתיב - על ההוא צלם הכי:



אנת צבית לאחרובי ביתיה וידך אשלימת ליה - הצלם אומר לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטית ישראל אחריך ואני עשיתי בך נקמה ושילמתי לך ידי ל"א אנת צבית לאחרובי ביתא וידך [אושלית] לי לשון שאילת [כלים] כלומר ועלה בידי:

ואמר רבי חמא בר חנינא אותו היום וכו' - מהר לשון מהר עכשיו כשתטול י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו י' והנהו י' היו בין דרך שלשת ימים וז' דהסגרת מרים וחדש של כ"ט ימים שאכלו בשר הוה ל"ט והשתא אשתכח דמשה שלח מרגלים בכ"ט דסיון:

הני ארבעים נכי חד - ב' מסיון וכ"ט מתמוז הוה ל"א וח' מאב הוה ל"ט:

וחובה על ידי חייב - היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות: ה"ג מגלגלין זכות על ידי זכאי:

מוצאי שבת - יום ראשון:

מוצאי שביעית - שמינית:

דוכן - מקום עשוי כעין איצטבא ועליו לוים עומדין לשורר:

וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו - במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרי ליה ביום ראשון אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו כדאמרינן בערכין (דף יב.) פי' אילייא קינה שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כח) טול אילייא וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א) שפירושו קונני ובכי:

נחרשה העיר - כדכתיב (מיכה ג) ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה:

בעל החוטם - בעל קומה וצורה ל"א גדול הדור:

מתבקש - ליהרג ברמז אמר ליה שלא יכירו בו אנשי המלך:

טשא - נחבא כמו טשו במערתא (שבת דף לג:):

אזל - האדון אצל רבן גמליאל בצנעא:

ומית חד מינייהו - מן היועצין וכסבורין שאירע להן על שהרעו לגזור:

גיא חזיון - ירושלים שהכל מסתכלין שם:

מקרקר - לשון יללה:

קיר ושוע - מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמיהו ח) קיר כמו קירי דבשחיטת חולין (דף קלט:) אל ההר. בשביל הר ציון ששמם:

משנכנס אדר - ימי נסים היו לישראל פורים ופסח:



ניזיל בהדיה - בערכאות שלהן:

ונתתי לכם אחרית ותקוה - איידי דאיירי רב יהודה לעיל נקיט ואזיל:

דקלים - להתפרנס מהן שיש מהן בבבל הרבה כדאמרינן בפ"ק (דף ט:) עולא איקלע לבבל חזא מלא צנא דתמרי כו':

כלי פשתן - ללבוש:

לא שנו - במתני' שכל השבוע אסור לכבס:

אפילו לכבס ולהניח - כדי שילבוש לאחר זמן לאחר ט' באב אסור דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים:

אמר רב ששת תדע - דאפי' לכבס ולהניח אסור:

קצרי - כך שמם בלשון ישמעאל והם כובסין שמעתי אומרים על שם שמקצרין בגדי צמר כשדורסין אותן ברגליהן במים שקורין פורלוי"ר והיינו דמתרגמינן עין רוגל (שמואל ב יז) עינא דקצרא:

אילימא לכבס וללבוש - מיד בחמישי מאי כבוד שבת איכא:

אלא - לאו לכבס ולהניח עד השבת:

לעולם לכבס וללבוש - מיד בחמישי:

ובמי שאין לו אלא חלוק אחד - דאין לו להחליף ומאי מפני כבוד השבת דאי לא מכבס השתא בחמישי תו לא מצי לכבס ליה:

חולו של מועד - שאין לו אלא חלוק אחד דלא סגיא דלא מכבס מפני הכנימה ואפי' כיבס לפני המועד מותר לכבסה במועד:

וגיהוץ שלנו - אינו יפה אלא ככיבוס שלהן ואסור לגהץ לפני תשעה באב אפילו להניח לאחר תשעה באב אבל כיבוס שלנו מותר:

כלי פשתן אין בהן - ליאסר משום גיהוץ אלא בכלי מילת לושקי"י בלע"ז:

לא שנו - שאסור ללובשו בשבוע שחל תשעה באב להיות בתוכה אלא בימים שלפני תשעה באב שאם חל ביום רביעי אסור ללובשו ראשון ושני ושלישי:

אבל לאחריו - חמישי וששי ושביעי מותר:

חל להיות באחד בשבת מותר לכבס כל השבת כולה - דהיינו לאחריו: חל להיות בשני או בשלישי וברביעי ובחמישי כו':

לייט עלה אביי ואיתימא רב אחא בר יעקב אהא - המכבס בתשעה באב אפילו מן המנחה ולמעלה ואדקאי בברייתא מפסיק לה למילתא וקאמר לייט עלה אביי כו':

חל להיות בשני כו' - סיפא דההיא ברייתא גופה היא:

ומפטיר - מאותן שלשה אחרון מפטיר מתוך שאין מוסיפין בחול יותר מג' אנשים ולא בר"ח על ד' שאין לנו להוסיף אלא בשבת ובי"ט כדמפרש במגילה (דף כא.) ולפיכך קורין ג' דזמן ספר תורה הוא ובלאו הכי הוו קרו שלשה שהוא מתקנת עזרא לקרות בשני ובחמישי כהן ולוי וישראל:

קורא אחד ומפטיר אחד - אחד קורא והוא עצמו המפטיר קתני מיהת לאחריו מותר תיובתא דשמואל:

וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אינו מפסיק סעודתו ואינו ממעט בתבשילין אלא אוכל כל צרכו ומעלה על שולחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו דפלוגתא היא במסכת גיטין בפרק [מי שאחזו] (דף סח:) דאיכא למאן דאמר מלך והדיוט ומלך ואיכא למ"ד מלך והדיוט כלומר כשנטרד שוב לא חזר למלכותו לפיכך הוצרך לומר בשעתו בשעת מלכו ותקפו שהיה אוכל הוא ושריו ס' כור סולת כו':

ועד התענית - אלמא דסבירא ליה לרבי מאיר לפניו אסור לאחריו מותר ורבי יהודה ורבן (גמליאל) סבירא להו דאפילו לאחריו נמי אסור:



מחגה - כלומר יליף טעמא מן חגה דהיינו ר"ח שנקרא חג כדאמרי' לעיל (דף כט.) קרא עלי מועד:

הלכה כר"מ - דלפניו אסור ולאחריו מותר:

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - דאין איסור נוהג אלא באותה שבת:

תרוייהו לקולא - כדמפרש ואזיל דבלפניו מוקי הלכה כר"מ דלפניו ולא לאחריו ובאותה שבת אבל קודם אותה שבת אפילו לפניו מותר:

משש שעות ולמטה - כלפי השחר:

המפסיק בה - דשוב אינו אוכל עוד מאותה סעודה ואילך: ה"ג כיצד ישנה א"ר יהודה אם הוא רגיל כו':

בעשרה - שהיו סועדין עמו לכבודו:

וחכ"א ישנה - אשני תבשילין קיימי בשר ויין ימעט:

מליח - דג או בשר מליח דאין בו טעם כל כך אחר ששהה שלשה ימים במלח כדלקמן כשלמים והנותר מבשר זבח השלמים וגו' טפי לא אשכחן דמקרי בשר:

כל שהוא משום ט' באב - כגון סעודה המפסיק בה:

כל שאינו משום ט"ב - כגון סעודה המפסיק בה בתענית צבור אי נמי סעודה שאינו מפסיק בה: ה"ג ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו כל שעה שמותר לאכול מותר לרחוץ ולא גרסינן בשר כלומר אפילו בשעת סעודה המפסיק מותר לרחוץ הואיל ומותר לאכול:

אסור באכילה ובשתיה - הני אין נוהגין באבל דקא חשיב נמי איסורים שנוהגין בו לבד מהני דנהיגי באבל רחיצה סיכה ונעילה כו':

ואסור לקרות בתורה כו' - דכתיב בהו משמחי לב:

במקום שאינו רגיל לקרות - דכיון דלא ידע אית ליה צערא:

עד כמה - הוי בשר גמור דלא הוי בשר מליח כל זמן שהוא כשלמים שלא שהה במלחו אלא שני ימים ולילה אחד כזמן אכילת שלמים ולהכי נקט כשלמים דבזמן אכילת שלמים אשכחן דאקרי בשר דכתיב (ויקרא ז) והנותר מבשר זבח השלמים וגו' טפי לא אשכחן דמקרי בשר שהטעם נפסל אחרי ב' וג' ימים:

יין מגתו - חדש ומתוק ואינו טוב כיין ישן ומשלשל ומזיק:

תוסס - רותח:

אין בו משום גילוי - שאין נחש שותהו כי יברח מרתיחתו:



בין תנור לכיריים - מקום מנוול שבבית:

אינו רואה סימן ברכה - מאותה מלאכה: כל האוכל בשר ושותה יין בתשעה באב עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם. בתשעה באב כלומר בסעודה המפסיק בה. עוברות ומניקות. שאינן יכולות לישן על גבי קרקע:

ביכול - שאפשר לו:

מאי בינייהו - כיון דזה מודה לו ביכול וזה מודה לו בשאינו יכול:

שאר מטות - שבבית שאינו שוכב בהן ר' יהודה דמחייב במתני' בכפיית המטה קמחייב נמי ביכול בשאר מטות ורבנן סברי מטתו כופה ולא שאר מטות וכדתניא גבי אבל:

שניתנו בו לוחות אחרונות - שבי"ז בתמוז ירד משה מן ההר תחלה ושיבר את הלוחות ובי"ח טחן את העגל ודן את הפושעים ועלה למרום נשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב מי"ז בתמוז עד יום הכפורים והוו להו שמונים יום שנים עשרה שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי אחד ושבעים ותשעה דתשרי הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של י"ז תמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו פ' שלמין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד שהוא עשרה בתשרי ואותו היום נקבע ליום כפור להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי כך שמעתי:

שהותרו שבטים לבא זה בזה - דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' (במדבר לו) וכתיב (שם) ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב:

זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' - זה מיעוט הוא כלו' לא יהיה דבר זה נוהג אלא בדור זה בדור של בנות צלפחד:

לבא בקהל - לישא נשים לפי שנשבעו ישראל מלהינשא להם כדכתיב בשופטים (כא):

ממנו - מיעוט הוא דכתיב איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לא גזרו אלא מהם (ממנו) אבל מבניהם לא גזרו:

שכלו מתי מדבר - דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ' שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו"ט:

דאמר מר כו' - לפיכך יו"ט הוא:

לא היה הדבור עם משה - ביחוד וחיבה דכתיב וידבר ה' אלי לאמר אלי נתייחד הדיבור ואע"ג דמקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום:



לאיזה שירצה יעלו - הושע בן אלה רשע היה דכתיב (מלכים ב' יז) ויעש הרע בעיני ה' רק לא כמלכי ישראל והיינו דקאמר רק שבטל את הפרוסדאות ואמר לאיזה שירצו יעלו:

הרוגי ביתר - בפרק הניזקין (גיטין דף נז.):

מלכרות - לפי שהן לחין ומאותו הזמן אין כח בחמה לייבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה כדאמרינן (מדות פרק ב' משנה ה'):

יום תבר מגל - שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים:

מכאן ואילך - מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו:

דלא יוסיף - לעסוק בתורה בלילות:

תקבריה אימיה - כלומר ימות בלא עתו:

בת מלך - אף על פי שהיה לה. שואלת מבת כהן גדול כו' שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה:

מבת כהן גדול - שהוא קרוב וסמוך למלכות:

סגן - כהן חשוב ממונה תחת כהן גדול להיות תחתיו ביום הכפורים אם יארע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ישמש זה הסגן תחתיו:

משוח מלחמה - הוא הכהן המכריז במלחמה מי האיש הירא ורך הלבב וגו' (דברים כ):

אפילו מקופלין ומונחין בקופס' - אישקוריי"ן:

צריכין טבילה - כולן שלא לבייש את שצריכה טבילה:

שאין אשה אלא לבנים - אם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליהם בין זכרים בין נקבות:

על מנת שתעטרונו בזהובים - שאחרי הנישואין תתנו לנו תכשיטין ומילתא בעלמא הוא דאמרי כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים:

מחול - סביב לשון מחול הכרם (כלאים פרק רביעי משנה א'):

מראה באצבעו - ואומר: זה ה' קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/תענית/פרק_ד"