רש"י על הש"ס/נזיר/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | פירוש הרא"ש | מאירי | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




רבי יוסי קאי כוותיך:

ורבי יוסי מכדי סבר מקצת היום ככולו - דכל האי דקא משנינן לעיל דמכאן ולהבא מטמא שינויי דחיקי נינהו ומיהו שמעתין איתא כרב:

זבה גמורה - דבעינן ג' ימים רצופים כדאמר מי תלה הכתוב את הזבה בימים היכי משכחת לה:

והא כיון דחזיא בפלגיה דיומא - ביום שני מחצות ואילך אידך פלגא דמבקר עד חצות עולה לה לשימור כאילו נשמר יום אחד בטהרה והוה לה הפסק: ע"א ור' יוסי מכדי שומרת יום כנגד יום כיון דקאמר דטעמא הוי משום דמקצת היום ככולו וכך שמענו כאן מפ"י המור"ה אבל בכיצד צולין במסכת פסחים שמעינן דמכאן ולהבא קמיבעיא לן דלר' יוסי זבה גמורה היכי משכחת לה ולא מפ"י המור"ה:

איבעית אימא בשופעת - כל היום [תלתא יומי] בהדי הדדי:

ואיבעית אימא - שלשה יומי בין השמשות סמוך לשקיעת החמה דכי ראתה בשבת אחר שקיעת החמה הוי טמאה כל יום ראשון וכי חזרה וראתה ביום ראשון שנית סמוך לשקיעת החמה הויא טמאה כל יום שני וכן שלישי דלא הויא שהות דטהרה ביני וביני כלל ולא הוי סליק למניינא דשומרת יום כנגד יום דהא לא הואי שהות:

פרק שלישי - מי שאמר


מתני' מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד - לרב מתנא כדאית ליה דאנזירות סתם קאי ואין נזירות פחות מל' יום ולבר פדא כדאית ליה דמוקי לה כגון דנעשה כאומר שלימים וכולה מתני' הכי מפורש בפ"ק לרב מתנא כדאית ליה ולבר פדא כדאית ליה:

גמ' ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה - כדי שיביא קרבנו בטהרה וכדפרשינן בפרק קמא לבר פדא כדאית ליה


דקסבר ר' אליעזר אחר מלאת הוא שאין נזירות אלא כ"ט ולכך אינו צריך לסתור אלא ז' וכדאמרינן נמי קים להו לרבנן דאין תגלחת כדי לכוף ראשו לעיקרו בפחות מז' יום ולרב מתנא כדאית ליה דטעמא דר' אליעזר משום דמקצת היום ככולו:

נטמא יום שלשים סותר את הכל ולא פליג ר' אליעזר דהא קאמר שלימין - ואפילו לבר פדא דאכתי תוך מלאת קרינא ביה:

נטמא ביום מאה סותר את הכל - דתוך מלאת קרינא ביה:

רבי אליעזר אומר לא סותר אלא שלשים - ' כדאמר ר"ל בפ"ק (לעיל ד' ו:) דטעמא דר' אליעזר משום דקאמר קרא זאת תורת הנזיר ביום מלאת התורה אמרה נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר ואפי' בנזירות מרובה:

וכולה - טעמא דמתניתין עד השתא כדהוינן בה אליבא דבר פדא ורב מתנא בפ"ק (ד' ה וד' ו): מתני' מי שנזר והוא בבית הקברות אפי' הוא עומד שם שלשים יום אינן עולין לו מן המנין. כלומר אין עולין לכך שתהא חלה עליו אותו נזירות שקיבל כשנטמא ואין מביא קרבן טומאה:

יצא ונכנס - כגון שהזה ושנה וטבל כדמפרש בגמרא ואח"כ נכנס עולים לו למנין נזירות דכיון [שהזה] ושנה וטבל ביום שביעי שלו מביא קרבן על הטומאה:

רבי אליעזר אומר לא בו ביום - כשהזה ושנה וטבל אם נכנס אינו מביא קרבן טומאה עד שיעבור עליו ב' ימים בטהרה שנאמר והימים הראשונים יפלו אימתי לכשאני קורא מקרא זה שיהיו לו ימים הראשוני' דטהרה ואין ימים פחותים משנים: גמ' איתמר מי שנזר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר נזירות חל עליו. דקסבר דהאי מאן דמקבל נזירות בבית הקברות מיתלא תליא וקיימא וכיון דמשכחת טהרה דהיינו לאחר שיצא והזה ושנה וטבל חיילא עליה אע"ג דלא הדר אמר אני אקבל עלי מה שאמרתי כשהייתי עומד בבית הקברות:

ור"ל אמר - אי הדר אמר אהא כמו שקבלתי בבית הקברות חייל עליה ואע"ג דלא מפרש אהא נזיר ואי לא לא שאם נטמא למתים ושותה יין אין בכך כלום:

א"ל - מסקנא דמתניתין בהכי הוי דמי שנזר בבית הקברות אינו בתורת טומאה ואינו בתורת קרבן טהרה ליסתור ולהביא קרבן טהרה לפי שאין נזירות חל עליו כלל:

מי שהיה טמא ונזר - דהיינו נמי מי שעומד בבית הקברות:



הכא במאי עסקינן ביוצא ונכנס - שיצא והזה בשלישי ובשביעי וטבל והדר אמר הריני נזיר והדר נכנס סופג את הארבעים ולאפוקי מדר' אליעזר דאמר לא בו ביום כו' אבל אי לא הדר ואמר אינו אסור לגלח וכו' שאין נזירות חלה עליו:

טמא שנזר - כגון שהיה עומד בבית הקברות ונזר:

שביעי שלו עולה לו למנין - דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות מבו ביום לפי שאינו מביא קרבן:

ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין - אע"פ שטבל והוא טהור עד יום שמיני שמביא בו קרבנותיו כדאמרינן בפ' ג' מינין (לקמן דף מד:) סדר תגלחת כיצד היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בח':

מיחל דכולי עלמא לא פליגי - דכיון דמשכחת טהרה חיילא ממילא:

אלא כי פליגי למילקי ר"י סבר כיון דחיילא לקי - אפילו אטומאה דמעיקרא דנזר בבית הקברות ור"ל סבר אע"ג דחיילא שהוא צריך לשמור מכל דקדוקי נזירות לא לקי אפילו אטומאה דבסוף אי לא הדר ואמר:

הא למלקות זה וזה שוין - ששניהם לוקין על הטומאה ולדקדוקי נזירות:

אימא לתגלחת זה וזה שוין - ששניהם מגלחין ביום שביעי שלהן:

ליתנייה - אין בין טמא שנזר כו' אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ואינו לוקה וטהור שנזר אין ז' שלו עולה לו מן המנין ולוקה:

בתקנתיה קמיירי - אימת מתחילין למנות זה . משביעי וזה משמיני אבל קלקוליה דלוקה לא קמיירי ואמר לן רבי דהכי נמי מצי למיתני אלא טמא שנזר אין מגלח תגלחת טומאה ונזיר טהור שנטמא מגלח בז' וטמא שנזר אין מגלח בשביעי אלא תנא שביעי שלו וכל מילי כדמפרש לקמן:

ת"ש מי שהיה טמא ונזר אסור לגלח ולוקה - וש"מ דכיון דחיילא עליה נזירות דהוי אסור לגלח לוקה ותיובתא דר"ל וביוצא ובנכנס לא מצי לתרץ ליה כדלעיל דהא אוקימנא דמודי ר"ל דחיילא וקאי ליה באיסורא אבל מילקי לא לקי ואילו הכא משמע דכיון שאסור לוקה אע"ג דלא הדר ואמר:

בעי רבא - הואיל דאמר ר' יוחנן דלוקה ותנן במתניתין כוותיה:

בעי שהייה למלקות - דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה כדמפרש במס' שבועות בפרק ידיעות הטומאה (דף יז.):

נזיר - טהור הנכנס בבית הקברות מ"ט לא בעי שהייה דקא מתרו ביה אל תכנס לבית הקברות הכא נמי מתרו ביה לא תינזור ושהייה למה לי:



אלא - היכי דמי שאילתא דרבא:

כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל - בבית הקברות שמפסיק בינו לבין הטומאה ונדר בעודו בשידה שהוא טהור ואח"כ בא חברו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה מעל ראשו:

ה"ג כי גמירי שהייה בפנים אבל אבראי לא - כי גמירי שהייה כשנטמא בבית המקדש בפרק ידיעות הטומאה נטמא בבית המקדש ושהה כדי השתחויה חייב:

אבל אבראי - כגון בבית הקברות לא בעי שהייה וכיון שפרע מתחתיו את המעזיבה אע"ג דלא שהה חייב:

או דילמא לא שנא - דהכא והכא בעי' שיעור כדי השתחויה תיקו:

בעי רב אשי נזר והוא בבית הקברות טעון גילוח - ביום השביעי שלו או לא:

קרבן טומאה הוא דלא מייתי - משום דלא מייתי קרבן אלא מאן דמטמא ליה לנזירותיה אבל גילוח בעי:

מה טעם קאמר - אינו מביא קרבן לפי שאינו מגלח:

מאי לאו הא לתגלחת זה וזה שוין - דזה וזה מגלחין בשביעי שלהן:

לא למלקות זה וזה שוין - וכדר' יוחנן לעיל:

ליתנייה תנא שביעי שלו וכל מילי - דהכי משמע שביעי שלו עולה לו מן המנין לפי שאינו מביא קרבן ומה טעם אינו מביא קרבן לפי שאינו טעון גילוח טומאה בז' וזה אין שביעי שלו עולה לפי שיש לו לגלח בשביעי ולהקריב קרבן בשמיני ומאותו יום שמקריב קרבן חל עליו נזירות כדכתיב (במדבר ו) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו יום ואילך נזירות דטהרה:

ת"ש אין לי - שלא יהו עולין לו מן המנין:

אלא ימי טומאתו - כדכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וקדש את ראשו ביום ההוא דמשמע מאותו היום ואילך שהביא קרבנותיו יתכפר ויתחיל למנות לימי נזרו:

ימי חלוטו מנין - שאם נצטרע בימי נזירותו והוחלט שלא יהו עולין למנין נזירותו:

מה ימי טומאתו מגלח - תגלחת טומאה ומביא קרבן צפרים. אף ימי חלוטו. דכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו (ויקרא יד) וכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' אין עולין לו:

שכן מבטל בהן את הקודמים - כדכתיב והימים הראשונים יפלו:

תאמר בימי חלוטו שאין מבטל בהן את הקודמין - כגון בנזירות מרובה כדלקמן בפרק כהן גדול ונזיר (דף נו:) תנן לה והואיל ואינו מבטל את הקודמין יהו עולים לו ימי חלוטו מן המנין:

אמרת ומה נזיר בקבר - נזיר והוא בבית הקברות ששערו ראוי כו':

מאי לאו תגלחת דטומאה - דכיון שהזה ושנה וטבל מגלחין אותו וש"מ דטעון גילוח והכי משמע מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת ז' אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה אלא לתגלחת צרעת לא כל שכן דאין עולה לו:

לא תגלחת דטהרה - שאם לא נכנס לקבר א"נ נכנס לקבר ונטהר ואח"כ השלים ימי נזרו שהוא טעון גילוח לסוף שלשים דהכי משמע ששערו ראוי לתגלחת טהרה שאין מגלח תגלחת טומאה אלא תגלחת לסוף מיירי אבל בימי חלוטו אינו מגלח תגלחת טהרה אלא תגלחת צרעת לסוף ז':



דאי סלקא דעתך תגלחת טומאה ימי חלוטו מי לא בעי תגלחת - והכתיב וכבס המטהר את בגדיו וגו' וההוא דינא דקא מייתי ומה נזיר בקבר כו' היכי קאתי והא זה וזה ראויין לתגלחת: לעולם אימא לך תגלחת דטומאה כיון שהוזה ושנה וטבל מתגלח בשביעי שלו והאי דקא פריך ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת בתגלחת דנזירות קאמר דאילו נזירות בקבר כשהוא מגלח מעכשיו מתגלח על נזירות אבל נזיר מצורע כשמתגלח תחילה מתגלח על שנתרפא מצרעתו והכי קתני ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת טומאה דנזיר אלא לתגלחת דצרעת לא כל שכן שאין עולין מן המנין דנזירות דטהרה ולעולם אימא לך היכא דנזר והוא בבית הקברות טעון גילוח דטומאה:

תא שמע - וכי ימות מת עליו בפתע פתאום בטהור שנטמא כו':

נזיר בקבר - שהיה טמא מתחילת נזירות:

אינו דין כו' - מדקתני ולפטור את הנזיר בקבר שאין טעון העברת שער שמע מינה דאין טעון גילוח שער ש"מ:

אלא טמא שנזר שביעי שלו - שטובל בו עולה לו מן המנין דהואיל ואינו בר קרבן מתחיל למנות מבו ביום:

ונזיר טהור שנטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המנין - דאין לו טהרה עד יום שמיני שמביא קרבנותיו כו':

דתניא וקדש את ראשו - שיתחיל למנות לענין נזירות ביום הבאת קרבנותיו שהוא שמיני כדכתיב וביום השמיני יביא שתי תורים:

ביום תגלחתו - שהוא שביעי כדכתיב וגילח את ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו:

והא דתנן נזיר שנטמא כו' מאן תנא - חשיב להו טומאות הרבה ואפ"ה לא מייתי עלייהו אלא קרבן אחד:

אמר רב חסדא ר' יוסי ברבי יהודה היא - דאמר נזירות טהרה משביעי שהוא יום תגלחתו חיילא עילויה:

ומשכחת לה - דתיהוי טומאות הרבה:

כגון שנטמא - ומנה ששה כדי להזות עליה בשלישי ובשביעי וחזר ונטמא ביו' ז' דטומאה אחריתי איקרי הואיל וטבל בו ביום אבל בקרבן אינו חייב אלא אחד שכל זמן שלא יצתה שעה שראויה להביא קרבן שעדיין לא הגיע ליום ח' אינו חייב אלא קרבן אחד אבל אם נטמא וחזר ונטמא בששי אינו קורא לו טומאות הרבה לפי שעדיין לא חל עליו טהרה כלל ודמי לטומאה אריכתא דאי אליבא דרבי לא משכחת לה דמיקרי טומאות הרבה ולא ליחייב אלא קרבן אחד דאי אמרת משכחת לה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי אינו חייב אלא קרבן אחד לסוף ימי טהרתו כיון דנזירות דטהרה לא חיילא עליה עד יום שמיני כולה חדא טומאה אריכתא היא וליכא בהו טומאות הרבה ואי אמרת כגון דנטמא בשמיני והויין להו טומאות הרבה הא נמי לא מיתרצתא דלא יביא אלא קרבן אחד דאי אליבא דרבי כיון דנטמא יום שמיני שיצתה שעה שראויה להביא בה קרבן נתחייב על כל אחד הילכך לא מיתוקמא אלא כרבי יוסי ברבי יהודה ש"מ:

מאי טעמא דרבי - דאמר לא חיילא עליה נזירות דטהרה עד יום הבאת קרבנותיו:

דאמר קרא וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו' - דמשמע אימתי וקדש את ראשו שיתחיל למנות בו בזמן שכיפר עליו דהיינו בשמיני:



ורב חסדא מאי דוחקיה לאוקמיה כרבי יוסי ברבי יהודה לוקמה כרבי - ומשכחת לה דאית בהו טומאות הרבה:

כגון דחזיא בליל שמיני - כלומר דנטמא בליל שמיני והאי דאמר דחזיא לאו דוקא הכא אלא איידי דנקיט לה במס' כריתות נקטיה להכא וחזר ונטמא בליל שמיני דטומאות הרבה איכא מכיון דנטמא בליל ח' וחיילא עליה טהרה ואינו חייב עליהן אלא קרבן אחד לפי שעדיין לא הגיע יום שמיני שהיתה שעה הראויה להביא בה קרבן:

ומדלא מוקים לה - רב חסדא בכה"ג ואליבא דרבי תיפשוט מינה דאית ליה לרב חסדא דלילה לאו מחוסר זמן הוא דאם נטמא בליל שמיני הוה כנטמא ביום שמיני דנטמא בשעה שראויה להביא קרבן אע"ג דאינו קרב עד היום דמיא הלילה ליום וחייב קרבן על כל אחת ואחת:

אמר רב אדא בר אהבה - אפילו אי אית ליה לרב חסדא דלילה מחוסר זמן הוא אכתי לא מתוקמא ליה כרבי דהא בהא תליא: דאי אמרת לרבי מחוסר זמן הויא אימת מיתחזי לקרבן לצפרא ונזירות טהרה נמי לא חיילא עליה עד צפרא. והילכך כי מיטמי בליל שמיני כולה טומאה אריכתא היא ולית לך למימר בהו טומאות הרבה ואי אמרת דלרבי אינו מחוסר זמן דלילה נמי זמן הקרבה ואית בהו טומאות הרבה נזירות טהרה נמי חיילא מאורתא וחייב קרבן על כל טומאה וטומאה הילכך לא מיתוקמא כרבי כלל: ה"ג ת"ר נטמא בשביעי וחזר ונטמא כו' ואית ספרים דגרסי ביה גופא נטמא בשביעי כו' ושבושא הוא דקי"ל דכל היכא דכתב גופא דכבר נשנית ההיא שמעתא לעיל ואילו הכא לא נשנית כלל:

מתחיל ומונה - לנזירות טהרה מיד כיון שהגיע שמיני ואפילו שלא הביא קרבנותיו דברי ר' אליעזר: וחכ"א קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו הביא חטאתו ונטמא מביא קרבן על כל אחת ואחת הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה. נזירות דטהרה אבל אם לא הביא חטאתו אינו מונה לעולם אין מתחילין למנות לנזירות טהרה עד שיביא חטאתו אחד מהללו שני תורים שמביא אחד לחטאת שאם נטמא קודם שהביא חטאתו אינו מביא אלא קרבן טומאה אחד אבל אם הביא חטאתו ולא הביא אשמו כבש בן שנתו לאשם מונה לנזירות ימי טהרה: כך אשמו מעכבו: שלא יתחיל למנות עד שיביא אשמו:

בשלמא לר' אליעזר - דאמר מתחיל ומונה מיד:

אע"פ שלא הביא קרבנות - מתחיל למנות מבו ביום ולרבנן אתא ליה ההוא אע"פ שלא הביא את אשמו:

אע"פ שלא הביא עולתו - שהאחד לעולה ובלבד שהביא אשמו וחטאתו מתחיל למנות:

משום עולה לא מיבעיא - דהיא לא אתיא לא משום עולה ולא משום נזירות אלא לדורון בעלמא:

כל האשמות שבתורה מעכבין - כדאמרינן (יבמות דף עד:) הביא כפרתו אוכל בקדשים:



ת"ל והזיר - לה' את ימי נזרו והביא [כבש בן שנתו לאשם] לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אע"פ שלא הביא הזיר:

אימתי הזיר - אימתי מתחיל למנות ימי נזירות בזמן שהביא:

מאן תנא להא דת"ר האשה שנדרה כו' ואינה מביאה עולת העוף - למאן איצטריך למיתני דאינה מביאה עולת העוף:

אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא - דלדידיה חשיב ליה עולת העוף דאי לרבנן לא איצטריכא ליה למיתני שאינה מביאה עולת העוף דהא אמרינן עולת העוף לא מיעכבא דלא אתיא אלא משום דורון בעלמא ופשיטא שאינה צריכה להביא:

לשון אחר אמר לנו המורה אמר רב חסדא ר' ישמעאל היא ומאי קסבר כו':

מיגז גייז - דמהשתא ואילך לא מיחייבא בנזירות עולת העוף נמי לייתי:

לעולם מעיקר עקר - והאי דמביאה חטאת העוף לא משום נזירות אלא משום שנזרה עצמה מן היין:

וסבר לה כרבי אלעזר הקפר - אבל עולת העוף לא אתיא ליה אלא משום נזירות והילכך מיתוקמא לה כר' ישמעאל ולא כרבנן דאי רבנן כיון דאמרי משום דורון בעלמא קמייתי ליה ולא משום נזירות הכא נמי מצי מייתי ליה ולית ביה משום הבאת חולין לעזרה אבל לרבי ישמעאל כיון דמשום חובה קמייתי ליה ובעל מיעקר עקר ליה אי אפשר ליה להביא עולת העוף דאי מייתי ליה נמצא שמביא חולין לעזרה:

והא האי קרא בנזיר טמא כתיב ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן - דקרי חוטא משום שציער עצמו מן היין:

לר"א הקפר נזיר טהור נמי הוי חוטא - ודין הוא דהוה ליה למיכתביה להאי וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טהור והאי דכתביה בנזיר טמא הואיל ושנה בחטא שכבר הזיר עצמו מן היין ועכשיו שונה בחטא שהיה לו להזהר מן הטומאה ונטמא:

משום דיצא - בתמיה חל עליו נזירות והא הוי טמא בזמן שעמד בבית הקברות:

אמר שמואל כגון שיצא והזה כו' - כדמפרש לעיל:

ואלא כי נכנס - ונטמא אמרינן דעולין לו מן המנין וחל עליה נזירות דטהרה הא לא נכנס והוי טהור אין עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה אדרבה כי לא נכנס והוי טהור כ"ש דחל עליה נזירות דטהרה:

אלא אפילו נכנס - דס"ד דכיון דנכנס הו"ל כמעיקרו שנזר והוא בבית הקברות ולא יהו עולין לו מן המנין ולא חיילא עליה נזירות דטהרה קמשמע לן כיון שיצא והזה ושנה וטבל דהו"ל נזיר טהור וחיילא עליה נזירות דטהרה ואי הדר איטמי מביא קרבן טומאה:



אמר רבא מאי טעמא דר' אליעזר - אליבא דעולא: אמר קרא והימים הראשונים מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים. לפיכך אינו סותר כולן אלא שלשים ורבי אליעזר לטעמיה כדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ו:) זאת תורת הנזיר:

נטמא ביום מאה חסר אחת - דהשתא איכא תרי מקצת יום צ"ט וכל יום מאה:

ומדקתני הריני נזיר מאה יום ונטמא בתחילת מאה - דהיינו בו ביום וקתני שיהו לו ימים הראשונים אלמא שמעינן מהא דבנזיר טהור שנטמא נמי אמר ר' אליעזר דבעינן ימים הראשונים ותיובתא דעולא:

הלין ימים דבעינן - אליבא דרבי אליעזר מפיק חד ומתחילין תרין שעומד ביום שני כשנטמא:

או נפקין תרין ומתחילין תלתא - דבעינן שני ימים שלימין:

אמר ליה יפלו כתיב - דמשמע דליהוון תרין בנפילה וכגון דנפקין תרין ועיילין תלת:

ואי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו אלא - והימים הראשונים יעזוב ה"א האי דכתיב ימים משמע כגון דנפיק חד ועיילין תרין ואפילו הכי אקיים ימים דהא כבר עייל יום שני כתב רחמנא יפלו דמשמע ימים שלימים:

ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא אפילו חד - כלומר הוה אמינא דהאי דכתיב יפלו משמע אכולהו ימים שכבר מנה או ארבעה או תלתא או תרין או חד ואית דמפרשי אי כתב יפלו ולא כתב ימים ה"א האי דכתיב יפלו אפילו חד משמע והאי דכתיב יפלו אנזירים דעלמא קאי כלומר ונפיק חד ועיילין תרין ואיקיים לו יפלו. לשון אחר דאי כתב רחמנא ימים ולא כתב יפלו הוה אמינא עד דנפקין תרין ועיילין תלת דב' ימים שלימין בעינן ואי כתב יפלו ולא כתב ימים הוה אמינא דאפילו חד דיפלו משמע נפילה והאיכא נפילה דחד יומא להכי כתב רחמנא ימים דבעינן דנפיק חד ועיילין תרין:

לימא בהא קמיפלגי דב"ש סברי משום גושה גזרו - ולא משום אוירא והויא קלישא טומאתה ומשום הכי סגי לה בשלשים יום:



וב"ה סברי משום אוירא גזרו - וחמירא טומאתה ומשום הכי צריכה דתיהוי כבתחלה:

לא דכ"ע משום גושה גזרו - דקילא טומאה והאי דאמרו לה דתיהדר לנזירותה קנסא בעלמא הוא דקנסוה.

איבעיא להו - הא דא"ר יהודה דלא היתה נזירה אלא י"ד בשנטמאת קאמר:

ואליבא דב"ש - דכשעלתה לארץ והיתה עושה ל' יום כב"ש נטמאת בטומאת מת וסתרה את הכל ועשתה ז' שנים אחרים כבתחלה:

או דלמא שלא נטמאת - אלא בשביל שבאת בארץ העמים ועלתה לא"י עשתה ז' שנים כבתחלה ואליבא דב"ה:

ת"ש עלתה לארץ ואי ס"ד - כו'. ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש אי הכי י"ד שנה ול' יום מיבעיא ליה שהרי בתוך ל' נטמאת וסתרה כל שלמפרע ז' שנה ול' יום א"כ ז' שנים ול' יום היה לה למנות תחתיהן אלא מדלא תני הכי אלא י"ד שנה ש"מ דבלא נטמאת מיירי ר' יהודה ואליבא דב"ה. ע"א איבעיא להו הא דא"ר יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה כשנטמאת עוד טומאה אחרת בסוף שבעה ראשונים אבל לא יום מלאת ועדיין יש לה יום אחד או ב' מן הז' שנים ולבסוף ז' שנים עלתה לארץ ומנתה ז' שנים אחרות שהרי סותרת ז' שנים ראשונים לד"ה דהא נטמאת הרי י"ד שנה ולהכי לא אמרי ב"ש דצריכה למנות ל' יום בארץ דהא סגי לה באותן ז' שנים שהיא מונה בארץ תא שמע עלתה לארץ כו' ואי ס"ד כשנטמאת ואליבא דב"ש דנטמאת בסוף ז' ראשונים וחזרה ונטמאת בסוף י"ד כדאמר ת"ק אי הכי י"ד שנה ול' יום איבעי ליה לרבי יהודה למימר דכיון שנטמאת בסוף י"ד דיום מלאת היתה צריכה למנות עוד ל' דהא ס"ל דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' תניא נמי הכי דלר' יהודה אית ליה דכי נטמאת ביום מלאת מונה ל' וכיון דס"ל הכי ודאי הא דא"ר יהודה לא היתה נזירה אלא י"ד שנה בשלא נטמאת וקא פליג אתנא קמא דסבירא ליה לרבי יהודה דלא נטמאת כלל אלא לסוף שבע שנים עלתה לארץ והורוה שתהא נזירה עוד שבע שנים. ובלשון הזה דן ר"א ב"ר יצחק הלוי לפני רבינו וקבלה (כ"ל ז"ה גליו"ן):

כת אחת - אחד אומר שתי שנים קיבל עליו נזירות ואחד אומר חמש שנים:

שב"ש אומרים נחלקה העדות - הואיל ואין שם ב' עדים על ב' שנים:

וב"ה אומרים - מ"מ שניהם מעידים על ב' שנים ויש בכלל חמש שתים ולא נחלקה עדותן אבל בשני כיתי עדים אחת אומרת שתים ואחת אומרת חמש דברי הכל יש בכלל חמש שתים:

אמר רב הכל מודים במונה - שנחלקה עדותן:

מאי קאמר אילימא באחד אומר חמש ולא שתים ואחד אומר שתים ולא חמש - פשיטא דנחלקה עדותן דהא קא מכחשי אהדדי:

אלא - כגון שהאחד אומר אחת שתים והאחד אומר שלש ארבע חמש:


הא ל"ל - למיהדר ולמיתני:

השתא י"ל חמירתא אמר רב - היכא דהוו ב' כתי עדים ואחת אומרת אחת שתים ושניה אומרת ג' ד' ה' שמעינן ליה לרב נחלקה עדותן בקילתא דלא הוו אלא חד וחד לא אמר דנחלקה עדותן פשיטא דודאי אמר והיכא שמעינן ליה לרב דאמר הכי במס' סנהדרין ירושלמית (פ"ה) דקתני התם להך מתני' דהכא וכתיבא תמן הכי תנינן תמן מי שהיו שתי כתי עדים מעידים אותו אלו מעידים שנזר שתים ואלו מעידים שנזר חמש ב"ש אומרים נחלקה עדותן ואין כאן נזירות כלל וב"ה אומרים יש בכלל חמש ב' שיהא נזיר שתים ואמר רב בכלל נחלקו אבל בפרט דברי הכל נחלקה העדות ור' יוחנן אומר בפרט . נחלקו אבל בכלל יש בכלל חמש שתים יהא נזיר שתים פרט כגון שהאחת . אומרת אחת שתים והשניה אומרת ג' . ד' ה' כלל שהאחת אומרת שתים והשניה אומרת ה':

אמרי במערבא אין הכחשה במונה - שאם אחד אומר אחת שתים ואחד אומר שלש ארבע חמש אין זו הכחשה ויש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים:

פרק רביעי - מי שאמר


מתני' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני כו' - וכן חבירו אמר ואני:

הותר ראשון שנשאל על נזירותו הותרו כולן - שכולן תלו נזירותן בראשון:

גמ' יתיב ר"ל קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר - כי תנן במתני' וכולן נזירים כגון שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור של ראשון דבכדי שאילת תלמיד לרב דאית ביה שלש תיבות שלום עליך רבי התפיסו כולן ומתניתין דקתני ואני ואני דלא תני אלא תרין דוקא קתני דכי שקלת לחדא תיבה מקמא דאמר הריני נזיר ומצרפת ליה להנך דאמרי ואני ואני שכולן שלשה נדרו בתוך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהוויין נמי שלשה תיבות:

תוב לא שבקת רווחא לתלמידא - דלימא ליה אלא הנך תלת מילי ולאו משום דאית ליה לרבי יהודה נשיאה דלימא ליה טפי אלא מילתא בעלמא קמ"ל ומסייע ליה לריש לקיש: